אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן לז

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן לז

סימן לו

המסתעף מענין הנ״ל

א) בקו' הגרע"א ז"ל הנ"ל ע"ד התוס' שבת (ל"ט, ב') הנ"ל שהוכיחו לב"ש דשרי לחמם אפי' יותר מכדי שתי' מהך דניחום אגב אמי' ולא הוכיחו בפשוט מברייתא דממלא נחתום חבית מים אעפ"י שא"צ אלא לקיתון אחד, י"ל עוד לענ"ד דהתוס' אזלי לשיטתם בביצה (כ"א, א') ד"ה עיסה שהקשו דאמאי לא שרי לאפות עיסה שחצי' שלו וחצי של נכרי מטעם דהפת נאפה ביותר כמו דס"ל לרשב"א והלכתא כוותי', ותירצו דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה, ועוד דלמא מקלעי אורחים אבל הכא דעיסה חצי' של נכרי אסור לאפותה ביו"ט ע"ש, ומתבאר מדבריהם ז"ל דהגם דהכא אליבא דרב חסדא קיימינן דאיהו מרי' דהאי דינא בעיסה של נכרי וישראל ורב חסדא לית לי' הואיל, אפ"ה בהצטרפות הטעם דהפת נאפה יותר עם ההואיל, גם לרב חסדא מהני, ועי' במהר"ם שיף ז"ל ע"ד התוס' ביצה הנ"ל שהק' דלפ"ז מאי מקשה הש"ס מכלבים, ובשעה"מ (פ"ג מיו"ט ה"ט) עמד ג"כ ע"ד התוס' אלו ביתר ביאור דלפ"ז מאי מקשה הש"ס מעיסת כלבים דבזמן שהרועים אוכלים אותה נאפית ביו"ט, דהא י"ל הטעם משום דכל חדא וחדא חזיא לי', דרק בחצי' של גוי ל"ש טעם זה דהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה משא"כ בעיסה שלו אשר הזמינה לכלביה, – והנה קו' זו הי' אפשר ליישב בפשיטות, דבאמת עיקר קו' התוס' על ר"ח, מרשב"א צריך להבין לכאורה דנימא דר"ח מיירי באופה על גבי גחלים דל"ש בזה משום שהפת נאפה טפי או דמיירי שאפה יותר ממילוי התנור וכתי' הר"ן ז"ל בסוגיא דשם, אכן צ"ל דס"ל להתוס' דמדלא חילק ר"ח בדין זה על כרחך מיירי בכל גוני גם כשאופה בתנור ולא הי' יותר ממילוי תנור, לפ"ז י"ל דגם הש"ס דקמקשה מעיסת כלבים על ר"ח הוא ג"כ כעין זה דס"ל להש"ס דמדלא חילקה בברייתא דרועים בין אופה בתנור א' לאופה ע"ג גחלים משמע דגם באופה ט"ג גחלים דליכא בזה משום שהפת נאפה יפה ג"כ מתיר בברייתא, וזה ודאי קשה לרב חסדא דאוסר לאפות משום דאפשר למיפלגי' בלישה, אכן עיקר הקו' הוא מתירוצא דהש"ס דמוקי לה באית לי' נבילה וכיון דבלא"ה מוקי במציאות ולא מיירי בכל גוני אמאי לא מוקי באופה בתנור א' דאיכא משום שהפת נאכה יפה, – אולם כנראה דבס' תולדות יעקב להגאון מהריק"ש ז"ל על מס' ביצה ע"ד התוס' הנ"ל רצה לתקן זה וז"ל, אמרו זה מפני שאין חלוקה ראשונה מספקת לתרץ למה לי טעמא דאפשר לפייסן בנבילה לענין עיסת כלבים הא איכא למישרי מפני שהפת נאפה יפה עכ"ל, נראה מזה דס"ל בדעת התוס' דמה שהתיר הרשב"א למלאות כל התנור בפת זהו בהצטרפות ג' טעמים יחד והיינו גם משום הואיל ואי מקלעי אורחים, והואיל זה לא שייך בעיסת כלבים דכיון דמזונתן עליו לא יתן חלקם לאורחים דאין מזונותיהן עליו, והנה הבעל המאור (פ"ג דפסחים בסוגיא דהואיל) והר"ן ז"ל (פ"ב דביצה) כתבו בהא דאין מזמנין את הגוי ביו"ט שמא ירבה בשבילו, דמה בזה אם ירבה בשבילו הא ליכא איסור תורה משום הואיל אי מקלעי אורחים וחזי לי', ולפום רהיטא י"ל דלא יתן לאורחים מה שהזמין כבר עבור הגוי, ולהנ"ל י"ל דשאני גוי מלצורך כלבים דכיון דגוי אין מזונתו עליו, אפשר שיתן לאורחים מה שהזמין עבור הגוי:

אך דאכתי קשה לפענ"ד דא"כ כשתי' הש"ס הואיל ואפשר לפייסן בנבילה מה חזר והקשה ע"ז דרב חסדא לית לי' הואיל, והא י"ל דבהצטרפות הטעם דפת נאפה יפה וכל חדא חזיא לי' עם ההואיל דאפשר לפייסן בנבילה מהני גם לרב חסדא דמה בכך דמזונותן עליו הא אפשר לפייסן בנבילה, וגם יש להעיר לפענ"ד בעיקר ד' התוס' דהואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' אמרינן רק בהצטרפות הטעם, דהפת נאפה יפה דהא התוס' בפסחים (מ"ו, א') בד"ה עד כתבו דמתני' דהתם מיירי באופה תחת גחלים דל"ש פת נאפה יפה, ואפ"ה נקט הש"ס אליבא דר"א התירא דכל חדא וחדא חזיא, הרי דמהני טעם זה לחוד גם בלא פת נאפה טפי, ודוחק לומר דלרב פפא שם מוקמינן מתני' באופה בתנור, וצ"ל לפענ"ד לפמ"ש הבעה"מ שם בפסחים דגם בהתירא דהואיל אסור לכתחלה ומשום ב"י וב"י שרי גם לכתחלה, לפ"ז י"ל דמשו"ה התם דאיכא משום ב"י וב"י שרי לכתחלה בטעם זה דהואיל וכל חדא חזיא לי' לחוד, משא"כ בההיא דממלא התנור פת לא סגי מטעם כל חדא וחדא חזיא לי' לחוד, דאכתי מטעם זה לחוד אסור מדרבנן עכ"פ, ובעינן לטעם דנאפה יפה להתיר לכתחילה גם מדרבנן – (והשתא לפ"ז תהדר קו' המהרמ"ש והשעה"מ לדוכתי' דכיון דלסלק האיסור תורה גם לרב חסדא די בהואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' ול"ב לטעמא דנאפה יפה כ"א לסלק גם איסור דרבנן למה צריך גם לצירוף דהואיל ומקלעי אורחים, וא"כ לק"מ מעיסת כלבים דהתם שייך עכ"פ הואיל דכל חדא חזיא לי' ומותר מן התורה, וכיון דאיכא למי משום שהפת נאפה טפי שרי גם מדרבנן,) אכן נראה עפ"י מ"ש במהר"ם חלאוה ז"ל שיטה לפסחים [מא' מרבותינו הראשונים ז"ל] (מ"ח, א') שכתב וז"ל דודאי מסקנא דשמעתא דהני הואלין דמי אהדדי, וכדאמר לי' ר' ירמי' לר' זירא מילתא דקשיא לן ואתי הא כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י והשתא אמרוה משמי' דגברא רבה לא נקבלה עכ"ל, (לפ"ז י"ל דתוס' קאי הכא לפי מסקנא דהתם דדמי הואלין אהדדי ומאן דלא ס"ל הואיל דאי מקלעי אורחים לא ס"ל נמי הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' משו"ה י"ל כדברי התולדות יעקב הנ"ל דבעי גם צירוף דהואיל ומקלעי אורחים דכשאיכא הצטרפות ג' טעמים גם לרב חסדא מהני:)

ב) עכ"פ מתבאר מדברי התוס' הנ"ל דברייתא זו דרשב"א דמתיר בפת מפני שנאפה יפה אינו מתיר רק היכא דאיכא נמי משום הואיל דאי מקלעי אורחים, והנה התוס' פסחים (מ"ו, ב') בד"ה רבה כתבו דבסמוך לחשיכה ליכא משום הואיל דמקלעי אורחים דגם אם יבואו אז אורחים אין שהות ביום לאוכלו ע"ש, ועי' בש"מ ביצה שם (כ"א, א'), נמצא דרשב"א מיירי בדאיכא שהות ביום לאוכלו וא"כ גם רישא דברייתא דממלא נחתום חבית מים אעפ"י שא"צ אלא לקיתון אחד מיירי נמי בכה"ג דאיכא נמי משום הואיל דמקלעי אורחים, וא"כ מיושב קו' הגרע"א ז"ל הנ"ל דליכא להוכיח מזה מידי דריבוי בשיעור מותר די"ל דהתם היינו טעמא משום הצטרפות התירא דהואיל דמהני גם לרב חסדא כ"ש לרבה, והגם דהתוס' שבת הנ"ל אזלי בשיטות הרשב"א ז"ל דב"ש דלית להו מתוך כ"ש דלית להו הואיל, מ"מ בהצטרפות רבוי בשיעור שפיר מהני ההואיל, ונהי דבהך דממלא חבית מים ליכא משום מתוך, משום דלשיטות התוס' בעינן עכ"פ צורך קצת ובמים דאין מה שצריך משביח ע"י הריבוי ל"ה צורך כלל, מ"מ אכתי משום הואיל איכא בזה ובהצטרפות שניהם ריבוי בשיעור והואיל שרי גם לב"ש – ולכן הוכיחו התוס' מההיא דניחום אגב אימא דהתם מיירי בשבת וכבר כתבו התוס' פסחים הנ"ל בשלהי דבריהם דבשבת אין שייכות להואיל, מש"ה מוכח שפיר דגם בדליכא הואיל שרי ריבוי בשיעור:

ולפ"ז צריך לומר בדברי הר"ן ז"ל הנ"ל בענינא דריבוי בשיעור שהביא ראי' מההיא דממלא חבית מים דשרי ריבוי בשיעורא והקשה ע"ז מההיא דניחום אגב אימא ע"ש, ולפום רהיטא קש"ט דאכתי לדידן דפסקינן כרבה דאמרי' הואיל מנ"ל דע"י ריבוי בשיעור יהי' מותר גם היכא דליכא הואיל, וגם מה הקשה מיו"ט לשבת הא בשבת ליכא התירא דהואיל, אולם להנ"ל צ"ל לפענ"ד דמשמע לי' להר"ן ז"ל דמסתימות הברייתא משמע דהתירא דריבוי בשיעור הוא גם במבשל סמוך לחשיכה דליכא התירא דהואיל כנ"ל, משו"ה שפיר הוכיח דעל כרחך צ"ל הטעם דריבוי בשיעור מותר גם מצד עצמו ומה"ט שפיר קשיא ל' משבת דאסור רבוי בשיעור, ולכן הוצרך לחלק בין שבת ליו"ט, דשבת דאינו אלא הודחה אסור ריבוי בשיעור, ויו"ט דהותרה שרי גם ריבוי בשיעור:

אך דלפ"ז אכתי יש להעיר בדברי התוס' שבת הנ"ל, דשם הביאו דבריהם בשם ר"י בעל התוס' ז"ל, והר"ן ז"ל הנ"ל על הקושיא משבת ליו"ט הביא דהר"י ז"ל תי' קושיא זו דמשום ריבוי בשיעור הוי רק מדרבנן ולא גזרו ביו"ט, ומעתה אם נימא כנ"ל דהתוס' מפרשים דהך דממלא חבית חבית מים מיירי בגונא דאיכא משום הואיל, מה הקשה הר"י ז"ל מיו"ט לשבת וע"כ צ"ל דעכ"פ גם הר"י ז"ל ס"ל דמיירי גם בסמוך לחשיכה (ולא כמ"ש בביצה הנ"ל) לפ"ז אכתי אינו מיושב בזה קו' הגרע"א זצוק"ל הנ"ל:

ג) ועיין בש"מ שם בביצה בשם הריטב"א ז"ל בעיסת נכרי דאסור לאפותה משום דאפשר למיפלגי, בלישה שהקשה ג"כ קו' התוס' הנ"ל מהא דמותר למלאות התנור פת מפני שהפת נאפה יפה, ותי' דהתם הטעם משום דכל חדא וחדא חזיא לי' אבל הכא אי אפשר שלא יתן חלקו לא שרי למיטרח בשל גוי בשביל הכשר פת שלנו ע"ש, ולכאורה כיון שלא הוסיף הטעם משום הואיל ואי מקלעי אורחים ישאר קו' המהר"מ שיף ז"ל והשעה"מ הנ"ל דמה הקשה הש"ש מעיסת כלבים הא שם שייך הטעם דכל חדא חזיא לי', דהתוס' תירצו קו' זו במה שהוסיפו טעמא דאי מקלעי לי' אורחים כמ"ש בתולדות יעקב למהריק"ש ז"ל הנ"ל, משא"כ הריטב"א ז"ל הנ"ל, – וי"ל בזה לפענ"ד עפ"י דברי הר"ן ז"ל בהא דעיסה חצי' של נכרי דמה"ט לא שרינן מטעם שהפת נאפה יפה, דטעם זה אינו מספיק רק להרבות בשלו אבל בשל נכרי לא ע"ש, ועי' בב"י (סס"י תקי"ב) שכתב לפי תי' הש"ס דמיירי באית לי' נבילה דכיון דאפשר לפיסן בנבילה חשיב שלו ע"ש, לפ"ז נראה דרק אחרי שמתרץ הש"ס דאיירי באית לי' נבילה הוא דומה דין זה לדינו דרשב"א בממלא תנור פת אעפ"י שא"צ אלא לככר אחד, אבל טרם שמתרץ הש"ס באית לי' נבילה, אין זה שאופה עבור הכלבים חשיב כשלו, והטעם בזה דכיון דמזונותן עליו ואופה עבורם ומסתמא יתן להם לא חשיב כשלו ולא היתר בכה"ג גם בתנור א' שהפת נאפה יפה, לפ"ז מיושב קו' המהר"ם שיף ז"ל הנ"ל גם לפי דברי הריטב"א ז"ל, דמה שכתב הריטב"א דאי אפשר שלא יתן לגוי חלקו, אין זה דוקא בדאית לי' שותפות בלבד, רק כל דבודאי יתן לו מצד איזה סיבה שיהי' לא חשיב כשלו, משו"ה שפיר הקשה הש"ס מעיסת כלבים דגם בכלבים דמזונותן עליו ל"ה כל חדא חזיא לי' ול"ש להתיר משום שהפת נאפה טפי, ומסיק בדאית לי' נבילה דאז שפיר חשיב שלו ומותר משום שהפת נאפה יפה:

והנה בב"י הנ"ל הקשה דלהני פוסקים ז"ל דס"ל דגם ביותר מכדי מילוי התנור דליכא משום שהפת נאפה יפה, נמי שרי מאי אהני לנו דאית לי' נבילה, סוף סוף כיון שהכלבים אוכלים אותה לא הויא כל העיסה לאדם ע"ש, וי"ל בזה לענ"ד עפ"י דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל שהקשה בתי' הש"ס הואיל ואפשר לפייסן בנבילה דהא גם ע"י הואיל אכתי נשאר איסור דרבנן, ותי' וז"ל וי"ל סתם עיסה כשטרח באפייתו עיקר כונתו לרועים אלא שמטפל בהם לצורך כלבים כשלא יהי' לו נבילה אבל כל שאפשר להיות לו נבילה עיקר דעתו לרועים עכ"ל, לפ"ז י"ל דגם הפוסקים ז"ל דס"ל דמותר גם יותר מכדי מילוי תנור, ס"ל נמי דטעם היתר אפי' הוא משום דעיקר דעתו לרועים ומה שמערב ג"כ מחשבה לכלבים בטלה לגבי עיקר האפי' וכעין סברת הריב"א ז"ל בשבת (כ"ד, ב') בד"ה לפי בתרומה טמאה דבטל צורך הדיוט לגבי עיקר המצוה כמו בנדרים ונדבות, וה"נ י"ל בנ"ד בהיפך דבטל צד האיסור לצד ההיתר ומש"ה גם אם אופה יותר מכדי תנור שרי, והגם דהריטב"א ז"ל עצמו כתב שם דבתי' הש"ס דאית לי' נבילה צריך לומר דמיירי הכא אפי' אם עיקר האפיה לכלבים דאי לא פשיטא דנאפית, דעיסת הרועים הוא,. מ"מ י"ל דדעת הפוסקים ז"ל דס"ל דשרי אפי' יותר מכדי תנור הוא דגם לתי' הש"ס דמיירי דאית לי' נבילה לא מיירי שעיקר אפיתו לכלבים וקמ"ל דמה שמעורב במחשבתו בשעת אפיתו גם לצורך כלבים אינו מפסיד היתר האפי', וגם דבאית לי' נבילה ואפ"ה מערב בדעתו לכלבים היה אפ"ל דזה גרע טפי מלית לי' נבילה דהוי כמו אומדנא דאינו רוצה ליתן להם הנבילה והוי כל אפייתו לכלבים קמ"ל דאפ"ה מותר:

ד) והנה בב"י הנ"ל הק' ג"כ קו' הריטב"א ז"ל הנ"ל דגם דמני לפייסן בנבילה אכתי אסור מדרבנן, ותי' דבאמת מתחילה קודם שתי' הש"ס דמיירי דאית לי' נבילה אינו מותר רק מה"ת ואה"נ דאסור מדרבנן ונאפית דקתני דמשמע לכתחילה לאו דוקא, ואח"כ הביא ג"כ דברי הר"ן ז"ל שכתב דגם לדידן דאית לן הואיל בעינן למימר דמיירי דאית לי' נבילה כדי שיהי' מותר גם מדרבנן ע"ש – ולפענ"ד יש להעיר ע"ז לפמ"ש התוס' פסחים (מ"ו, ב') בד"ה הואיל בשם הרשב"א ז"ל דאיסור זה דאפשר למיפלגי' בלישה אינו אלא דרבנן, וא"כ גם בלא ההואיל אינו אלא דרבנן, – אולם ביסוד דברי תוס' אלו, יש להתעורר טובא מסוגיא דביצה הנ"ל דמשני הואיל דמצי לפייסן בנבילה ופריך דהא רב חסדא לית לי' הואיל, ולפ"ד התוס' הנ"ל דכל האיסור דאפשר למפלגי בלישה אינו אלא דרבנן, מאי זה קו', דהא י"ל דנהי דלרב חסדא אין הואיל מסלק איסור תורה, מ"מ יש בכחו לסלק איסור דרבנן עכ"פ:

ובביאור סברת התוס' דאינו אלא דרבנן, נראה פשוט לענ"ד דמה"ט ליכא איסורא בזה מה"ת, משום דלגבי חלה וכן בעיסה חצי' של נכרי, כל זמן שלא חילקו בניהם, כל ככר וככר מעורב בו איסור והיתר, מש"ה מותר לאפות אותם משום חלק ההיתר שבהם, דחלק האיסור הוי רק ריבוי בשיעור, אך מ"מ כיון דאפשר למיפלגי' בלישה אסור מדרבנן, – ולפ"ז נראה דלדעת התוס' הגם דגם במרבה לדבר האסור מותר מה"ת מ"מ מדרבנן אסור, דכיון דאסרו בעיסה משום דאפשר למיפלגי' בלישה אעפ"י שלא חלקו בניהם עדיין, וכן גבי חלה אי לאו משום תיקון חלה הי' אסור אע"ג דאי אפשר בעינן אחר, כ"ש במרבה בכונה שבידו עתה שלא להרבות, ועי' בשו"ע (סי' תקי"ב) בדברי הרמ"א ז"ל ובדברי הט"ז (שם ס"ק ט') דגריס אם יש לו דבר אחר, והמ"א שם (ס"ק ו') גריס ואפי' אין לו' וי"ל בטעם פלוגתייהו דהט"ז ס"ל דריבוי בשיעור לדבר האסור עכ"פ מדרבנן והמ"א ס"ל דגם איסור דרבנן ליכא ומה"ט מותר להרבות בשביל הכלבים גם אם אין לו דבר אחר ליתן להם (ועי' מ"ש בסי' הקודם אות ח'):

ה) ואכתי יש לבאר לפענ"ד בדברי הר"ן ז"ל הנ"ל בענינא דריבוי בשיעור, מה שהביא ראי' מההיא דממלא חבית מים אע"פ שאינו צריך אלא קיתון מים אחד והקשה מיו"ט לשבת, הא י"ל דהתם משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי', (וזה לא יתורץ במ"ש באות ב' דמיירי אפי' סמוך לחשיכה דזה ל"ש רק לגבי הואיל דמקלעי אורחים ולא להואיל דכל חדא וחדא חזיא לי'), וכן קשה במה דמסיים הר"ן ז"ל הנ"ל בסוף דבריו וי"ל ועוד שנראה להם שכיון שאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש לא הצריכה לשקול ולדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו בלבד ומש"ה ריבוי כשיעור כל היכא דלא מפיש בטירחא שרי עכ"ל, ומה זה ראי' דרבוי בשיעור מותר, דהא י"ל דמה שהתירה התורה אוכל נפש ולא הצריכה לדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו, הוא משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי', אבל רבוי בשיעור אה"נ דאסור, – וראיתי בס' עין מאיר בחידושי מס' ביצה (בד' קס"ב מדפי הספר) שהקשה כן ע"ד הר"ן ז"ל הנ"ל, יכתב אח"כ דנ"מ היכא שמבשל איסור בהיתר, וחתיכת האיסור ניכרת ולא מצי לבטל, וכנגד טעמה יש בחתיכות היתר ששים דבכה"ג ל"ש הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי', הו"ל מרבה בשיעור ואסור היכא דל"ש מתוך כגון לצורך נכרי או לצורך חול עכתו"ד, והנה המציאות שכתב במבשל היתר עם איסור לפ"ר יש בזה משום מבטל איסור לכתחילה, ואסיר המאכל בלא"ה, וי"ל דנ"מ למלקות למי שבישל ע"מ לאכול ואכל מהתבשיל, – אלא דאם למלקות בלא"ה נ"מ כגון שכל מה שבישל היה הכל איסור, ונהי דמבואר בסוגיא דביצה (י"ב, א') דגם במבשל איסור ואכלו אמרינן מתוך, מ"מ התירא דהואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' ודאי, ל"ש בזה כיון דגם מה שצריך לו הוא איסור ואינו ראוי ובכה"ג אם מרבה לצורך נכרי או לצורך חול י"ל דלוקה, (ובלא"ה י"ל נ"מ גם לדינא בזה"ז בתבשיל שיש להנכרי שותפות דבכה"ג ליכא התירא דהואיל דכל חו"ח חזיא לי' כמ"ש התוס' ביצה (כ"א, א') הנ"ל דהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה, לפ"ז אם לא נימא התירא דריבוי בשיעור אין היתר לבישול זה גם לבשלם בחד טירחא:)

והנה לפי דברי המהר"ם חלאיוה ז"ל הנ"ל באות א' דלמסקנא דפסחים דמי הואלין אהדדי ולא עדיף הואיל דכל חדא חזיא לי' מהואיל דמקלעי אורחים, הי' אפ"ל דס"ל להר"ן ז"ל דלמסקנא אדרבה נקטינן דהואיל זה כיון דאיכא עכ"פ חדא דלא חזיא לא לדידי' ולא לאורחים גרע טפי מהואיל דמקלעי אורחים, (וכסברת רב שישא בפסחים שם) ולא קשרי ר"א מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' כ"א היכא דשייך נמי הואיל ואי בעי בצע מכל חדא, דאין לומר דממ"נ עביד איסור בע"כ, דאם יבצע מכל חדא הרי יהי' כל האפי' בהיתר (ומש"ה לפי אות ב' דהר"ן ז"ל מפרש ההיא דממלא חבית מים גם בסמוך לחשיכה וגם התורה שהתירה אוכל נפש התירה גם בסמוך לחשיכה וגם אז לא הצריכה לדקדק בצמצום הגם דל"ש אז הואיל דמקלעי אורחים, שפיר הוכיח דריבוי בשיעור מותר דהואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' בלא הואיל אחר, ל"ה הואיל למסקנא:)

אכן יותר נראה בזה לפענ"ד דמרבה בשיעור ל"ש כלל להתירא דהואיל וכל חדא חזיא לי' דלענין זה אדרבה גרע טפי חד טרחא מתרי טרחא, דרק בפת שכל א' צריך רדי' ואפי' בפני עצמה, שפיר אמרינן דבכל א' שעוסק בו בהיתר קעסיק, והגם דסוף סוף איכא חדא דאיסורא ובשאר ענינים מצינו דאין לעשות תרתי דסתרי אהדדי וכ"ש באדם א' הבא לשאול בבת אחת, מ"מ על כרחך צ"ל דמלאכות יו"ט שאני דאין לך אלא שעתו ואין לומר דממ"נ עושה איסור דלא מתעורר איסור למפרע, משא"כ במבשל הרבה בקדירה אחת דאם נימא דריבוי בשיעור אסור הרי יש בודאי איסור בקדירה זו, ולא שייך לומר דבהיתר לחוד קעסיק, אין ההואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' יוכל לגרום היתר בכה"ג, מש"ה שפיר הוכיח הר"ן ז"ל דריבוי בשיעור מותר:

ו) וביסוד זה יש ליישב ג"כ לפענ"ד דברי הבעה"מ ז"ל פ"ג דפסחים, שכתב ע"ד הרי"ף ז"ל שפסק כרבה דאמרי' הואיל באופה מיו"ט לחול מדקיי"ל הלכה כר"א, דאין זה ראי', מדדחי רב פפא ואמר עד כאן לא קאמר ר"א אלא משום דכל חדא חזיא לי', וכתב עוד דמהא דאין מזמנין את הגוי ביו"ט גזירא שמא ירבה בשבילו מוכח דאין הלכה כרבה דאמרי' הואיל דאל"כ מ"ט גזרינן שמא ירבה בשבילו הא גם אם ירבה לא יהי' איסור תורה ע"ש, ובשעה"מ הנ"ל תמה עליו דעכ"פ כיון דקיי"ל כר"א דאמרינן הואיל דכל חדא חזיא לי' א"כ גם אם לא נפסוק כרבה אין חשש איסור תורה דניגזור עליו, (וגם אם ירבה בקדירה אחרת לא יהי' איסור דאורייתא דהכל חזיא לי') וסיים השעה"מ וז"ל ולומר דגזרינן שמא אחר שכבר אכל יבשל בשבילו דתו ליכא למימר כל חדא וחדא חזיא לי', אין לשון שמא ירבה סובל זה הפי' וצריך ליישב עכ"ל:

אולם להנ"ל ניחא, די"ל דהבעה"מ ז"ל ס"ל דגם אם ריבוי בשיעור מיתר, מ"מ אם מרבה לדבר האסור, או עכ"פ באומר בפירוש שמרבה לצורך הנכרי, גם מדאורייתא ליכא בזה התירא דריבוי בשיעור, דהא כל הטעם של הר"ן ו"ל להתיר ריבוי בשיעור ביו"ט הוא משום דאי אפשר שהצריכה התורה לבשל בצמצום רק מה שצריך לו א"כ לא מוכח מזה מידי להיכא שמרבה לצורך דבר האסור או שאומר בפירוש שמרבה לצורך חול, – מש"ה שפיר אסרינן להזמין את הנכרי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והיינו דגזרינן שירבה בקדירה אחת עבור הנכרי דמטעם כל חדא וחדא חזי' ליכא בזה כיון דבהאי דקעסיק יש בודאי חלק של איסור וכנ"ל, ומטעם ריבוי בשיעור ג"כ ליכא התירא בזה דהוי מרבה לדבר האסור דלכם ולא לנכרים, או דחיישינן שיאמר בפירוש שמרבה לצורכו של הנכרי:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה