אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן לו

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן לו

סימן לה

בענין להחם חמין ביו"ט לצורך רחיצת כל גופו וטבילת מצוה אם יש בזה אופן דהתירא ע״י ריבוי בשיעורא:

א) עיין בשו"ת נו"ב מה"ת (או"ח סי' כ"ה) שנשאל ביו"ט שחל להיות ע"ש אם יש עצה להחם מים לטבילת מצוה בליל ש"ק ובסוף התשובה כתב וז"ל עוד נראה לפענ"ד דכלא"ה יפה הורה והוא דין פשוט דהא ודאי נכון הוא שבליל שבת קידם הטבילה כיון שהטבילה רחוקה מחפיפה שתחזור ותדיח בית הסתרים במים חמין כמבואר בי"ד סי' קצ"ט סוף סעיף ואו, ואפי' במים שהוחמו ביו"ט, ועיין בש"ך שם שגם בליל שבת תרחוץ בחמין כל שאינה רוחצת כל גופה, וא"כ הי' מותר בע"ש ההוא אף שהוא יו"ט להחם חמין לצורך ליל שבת לרחוץ בית הסתרים ודבר זה ודאי מותר ע"י ערוב תבשילין שהרי הוא דבר המותר ביו"ט עצמו וכיון שצריכה להם חמין ג"כ הוה כמו קודם אכילה ושוב מותר להרבות כשם שמרבין לצורך תינוק ויפה הורה מעלתו אף בלי שתיית קאפע, ואפריון נמטי לי' מה שהחמיר חומרא יתירא לעשות ע"י נכרי עכ"ל:

אולם לענ"ד יש להעיר לכאורה ע"ז דמ"ש זה מלהחם לרחיצות כל גופו דאסור לב"ה בביצה (כ"א, ב') כמ"ש התוס' שם בד"ה לא יחם, ובשבת (ל"ט, ב') בד"ה וב"ה. ומדוע לא נימא גם בזה כיון דעכ"פ בעד פניו ידיו ורגליו מותר להחם הדר יהי' מה שמיחם לכל גופו רק ריבוי בשיעורא, וכבר עמד ע"ז הגאון רע"א ז"ל בשו"ת (סי' י"ז) ובדו"ח שבת שם ובגיליון המשניות ביצה (פ"ב אות ט"ז) – דמאי שנא לב"ה מב"ש שכתבו התוס' בשבת שם בד"ה אא"כ דיכול לחמם לדידהו אפי' יותר מכדי שתי' ע"ש היטב ד"ק, וע"ש בתפארת ירושלים מש"ש רבינו זצוק"ל דל"ש בזה ריבוי בשיעור, וצריך לבאר לפענ"ד יסוד הדברים:

ועוד דגם לב"ש היכא שמחמם לצורך שתי', הגם דבדברי התוס' מבואר דשרי לדידהו ג"כ להרבות כדי רחיצות פניו ידיו ורגליו, מ"מ מדברי רש"י ז"ל שם בשבת בר"ה ראוין לשתי' וז"ל:

דמיחם להו לשתי' ואי בעי רוחץ בהם פניו ע"ש, משמע בפשיטות לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דגם ריבוי לצורך פניו ידו ורגליו לא הותר לב"ש, וכן משמע לפענ"ד מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת שם מ"ש וז"ל וראוין דהכא פי' מוכנין ע"ש, ולא כתב התירא דלהרבות לב"ש נראה לכאורה דס"ל דגם זה אסור, ועי' בדברי הרב המאירי ז"ל ביצה (כ"א, ב') וז"ל:

אא"כ ראוין לשתי' הא אם ראוין לשתי' מבעיר לשתי' ואח"כ מה שירצה יעשה ע"ש, ולא כתב התירא דריבוי בשיעור ומ"ש דמבעיר לשתי' ואח"כ מה שירצה יעשה צ"ב לפ"ר דהוי כהערמה], – ונראה לענ"ד בטעמם ז"ל דס"ל דלא הותר ריבוי בשיעור כ"א כשמכוין לצורך דבר המותר אבל כשמכוין לצורך דבר האסור אסור לרבות, עי' בדברי הטור ז"ל (סי' תק"ג) ובט"ז שם (ס"ק ג') בדין דממלאה אשה הקדירה מבשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת די"א דאפי' אמרה בפירוש שהיא רוצה אותו לצורך חול דמותר ויש אוסרין והטור מסכים להיתר ע"ש, וי"ל דזהו רק מפני שהתבשיל מיתקן יותר ע"י הריבוי כמו שמסיים הטור שם, וז"ל ונראה שהוא מותר כיון דטעם ההיתר מפני שהתוספות גורם טעם בתבשיל א"כ אפי' פירשה בפירוש נמי מותר ע"ש, אבל היכא שאינו גורם שום תוספת שבח ע"י הריבוי י"ל דלכ"ע אסור לרבות אם מכוין לצורך דבר האסור, וכן משמע מדברי הש"ס ביצה (י"ז, א') בד"ה ממילא נחתום שכתב דאעפ"י שאין בו שבח למה שצריך לו מ"מ לעין יפה הוא מכוין ע"ש, מבואר מזה דאם אינו מכוין לעין יפה אסור להרבות בדבר שאינו מוסף שבח לההיתר:

ב) ולפ"ז נראה עוד לענ"ד דגם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דס"ל דגם לצורך דבר האסור שרי ריבוי בשיעורא מדכתבו דשרי לב"ש להרבות עד כדי רחיצת רגליו, וגם נראה דזהו טעמם ז"ל מה שהביאו ראי' לזה מהא דעירובין דאמרי' ניחום אגב אימא ולא הביאו מהך דביצה דממלא נחתום חבית מים אעפ"י שא"צ אלא לקיתון אחד, וכמו שהקשה באמת הגרע"א ז"ל בגליון המשניות הנ"ל ובדו"ח הנ"ל, דעיקר כונתם להביא ראי' דגם במכוין להרבות בשביל דבר האסור שרי ריבוי בשיעורא וזה לא מוכח מהך דממלא חבית וכבר כתב כן בישוב קו' זו באמרי בינה (דיני שבת סי' י"ח) – מ"מ יש לומר דכל זה רק בגונא דמה שמרבה הוא מיעוט נגד מה שצריך לו, אבל אם הריבוי הוא רוב נגד מה שצריך לו, י"ל דגם התוס' מודים דלא הותר להרבות במכוין לדבר האסור, – והטעם בזה י"ל לענ"ד עפ"י הצעת דברי התוס' שבת (כ"ד, ב') בד"ה לפי בתי' הריב"א ז"ל דנקטינן בתרומה טמאה דבטיל לי' חלק הדיוט לגבי גבוה, ה"נ בזה נהי דאם הריבוי אינו לצורך דבר האסור מותר להרבות ולמלאות חבית גדולה אעפ"י שא"צ רק לקיתון אחד, זהו משום דעיקרו לצורך הקיתון שהוא דבר המותר, אבל אם הריבוי הוא לצורך רחיצת כל גופו שאינו שוה לכל נפש ומכוון לזה אזי אם מה שמחמם לצורך התירא הוא מיעוט נגד צורך דבר הנאסר, בטל התירא לגבי איסורא, ודעת המתירים הנ"ל באות א' גבי אם אומר בפירוש שלצורך חול הוא מרבה היכא שהמיעוט נשבח ע"י הריבוי, י"ל דהטעם הוא דבזה ל"ש ביטול כיון דהרוב מסייע להמיעוט ומחזקו שיהי' משובח יותר, – ובזה הי' מיושב היטב קו' הגרע"א ז"ל הנ"ל ע"ד התוס' דמ"ש דלב"ש התירו להרבות אפי' יותר ממה שצריך לשתי' ולב"ה לא התירו להחם לרחיצת כל גופו הגם דשרי עכ"פ להחם בשביל פניו ידיו ורגליו, דכיון דמה דצריך לכל גופו הוי רוב נגד מה שנצרך לפניו ידיו ורגליו לא הותר בכה"ג, ומ"ש התוס' שבת שם וז"ל:

ודוקא בכדי שיעור לרגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודים דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה ע"ש, נפלענ"ד בכונתם ז"ל דהגם דהיכא דהריבוי הוא רוב בלא"ה אסור במים שאין המיעוט משביח מן הרוב כנ"ל, מ"מ אכתי נ"מ לאופן דמותר להרבות לצורך פניו ידיו ורגליו כגון דמה שצריך בעד שתי' הוא רוב נגד מה שצריך לרחיצה כגון שצריך הרבה מים לשתי' בעד אנשים רבים, אפ"ה אסור להרבות לצורך כל גופו מפני שהבלנים חשודים, – וגם לפ"ז מיושב היטב מה שהביאו התוס' הראי' מעירובין מהא דניחום אגב אימא, ולא הביאו ממלא נחתום חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד משום דהתם נהי דמה שצריך הוא מיעוט נגד מה שמרבה, מ"מ אינו ראי' למרבה בפירוש לצורך דבר האסור או שיש אומדנא דמוכח ע"ז, משא"כ בהך דניחום אגב אימא דגם אם נימא דהתם ההיתר הוא רק באופן שאין הריבוי רוב על מה שצריך לאימא, מ"מ מוכח עכ"פ שפיר מזה דהיכא שהריבוי אינו רוב על מה שצריך שרי גם במכוין להרבות לדבר האסור:

ג) אך דאכתי יש לדון ע"ז מדברי הרשב"א ז"ל דבשבת (ל"ט ב) בד"ה הא דתנן הכריע כדעת התוס' דלהחם מים לרחיצת כל גופו אסור מה"ת משום דהוי דבר שאינו שוה לכל נפש, ועי' בב"י (סי' תקי"א) סד"ה ומ"ש לרחוץ, שהביא דברי האגור בשם תשובת הרשב"א ז"ל לאסור ע"ש, והוא כדברי הרשב"א במס' שבת הנ"ל, ובביצה במתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראוים לשתי' הביא ראי' לב"ש דשרי להרבות יותר מכדי שתי' מהך דממלא חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד, דנראה מזה בפשטא שדעתו ז"ל להתיר גם אם מה שלרגליו הוא רוב על מה שרוצה לשתות, – ולפ"ז יקשה באמת ע"ד הרשב"א ז"ל קו' הגרע"א ז"ל הנ"ל דמ"ש דלב"ה לא שיר להרבות לכל גופו מפני מה שצריך לפיו"ר, ובדוחק י"ל דכונת הרשב"א ז"ל הוא להביא ראי' מהתם בסברא, דכמו דהתם בממלא חבית מים הותר להרבות היכא דל"ש שאומדנא תבטל, משום דבאמת מכוון לעין יפה, וגם שיבטל המיעוט לגבי הרוב ל"ש בזה, דהא עיקרו משום המיעוט, ה"נ מותר להרבות לב"ש היכא דמה שמוסיף הוא מיעוט דליכא צדדי איסור:

אמנם יותר נראה ע"פ המבואר מדיקדוק לשונו ז"ל שם דנקט ושהחם לשתי' ואם הותיר רוחץ בהם רגליו ע"ש, ולא נקט בפשיטות דמרבה לצרוך פיו"ר כדברי התוס' הנ"ל, מזה נראה דאדרבה הרשב"א ז"ל מחמיר עוד יותר בזה, דגם אם הריבוי הוא מיעוט על מה שצריך מ"מ אינו מותר ריבוי בשיעירא כ"א דוקא שבשעה שמחמם חושב שאם יצטרך הכל לשתי' יקח הכל לשתי', אבל אם אינו חושב כך אפשר דאסור ריבוי בשיעורא גם אם אין הריבוי רוב על מה שצריך לו, וע"ז הסתייע שפיר מההיא דממלא חבית מים דס"ל דהתם נמי ההיתר רק בנחתום, וכמ"ש הריטב"א ז"ל (ערובין ס"ח) הנ"ל, וז"ל ומה שהתירו ביו"ט שיהא נחתום מחמם חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד, שאני התם שכן דרך נחתום לחמם הרבה ביחד וליטול מה שצריך לו שאם ישאירו מן המים שישאר שם כדי הצורך לא יצטרך לחמם פעם אחרת ע"ש, וע"ז מכוין נמי הרשב"א ז"ל דגם בהך דב"ש היכא שמחמם לצורך שתי' ומרבה לרגליו אינו מותר כ"א באופן שמכוין בשעה שמחמם שאם יצטרך הכל לשתי' יקחו הכל לשתי' – ומה"ט אסור לב"ה לחמם מים לרחיצת כל גופו משום דרחוק המציאות שיצטרך הכל לפיו"ר, לכן אסור עכ"פ היכא שהריבוי הוא רוב וכל מחשבתו לצורך דבר האסור, – ובהך דניחום אגב אמו שהביאו התוס' י"ל דס"ל להרשב"א ז"ל כקו' הגרע"א ז"ל בגיליון המשניות ובדו"ח הנ"ל, די"ל דמדרבנן אסיר ומשום מצות מילה התירו. והתוס' שהביאו ראי' מההיא י"ל דהתוס' דהכא קאי בשיטה זו שהי' ע"י ישראל עי' ריטב"א הנ"ל מ"ש בשם התוס', וס"ל דגם שבת הותרה אצל חולה ולא דחוי':

ד) ולפי ד' הריטב"א ז"ל הנ"ל יונח לנו מה שיש להעיר לכאורה מפשטות לשון הברייתא ביצה (י"ז א') דקתני אין אופין מיו"ט לחבירו, וזה הוי כמו מיו"ט לחול דהא רק א' מהם קדש, והרי"ף ז"ל גורס אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול, ואח"כ קתני בברייתא הדין דמותר להרבות בשיעור, משמע מזה בפשטא דמתיר ריבוי בשיעור גם בגונא דרישא שהריבוי לצורך חול, וכיון דקתני נמי ממלא נחתום חבית מליאה מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א', משמע אפי' אם הי' הכונה לצורך מחר דהוי מכוין לדבר האסור וגם זה הקיתון שצריך הוי מיעוט נגד מה שמרבה אפ"ה שרי, – אמנם לפי דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל א"ש, דגם אם יהיבנא דקאי נמי בגונא דרישא שמכוין לצורך חול, מ"מ לא התיר רק בנחתום דאפשר שיצטרכו היום כל המים, ובאינש דעלמא אה"נ י"ל דאסור משום דהוי מרבה לצורך דבר האסור, ולפ"ז י"ל דגם התוס' הכי ס"ל דבדיוקא נקטה ברייתא נחתום משום דבכה"ג שרי אף במכוין לדבר האסור כגון לצורך חול, רק דס"ל דמההיא דניחום אגב אימא מוכח דעכ"פ היכא דהריבוי אינו הרוב על מה שצריך מותר גם באינש דעלמא, והרא"ה ז"ל בש"מ הנ"ל דנקט הטעם בממלא מים משום דלעין יפה הוא מכוין, י"ל דס"ל דלא קאי ארישא דברייתא דעושה לצורך חול, או רק הדין דפת קאי גם בגונא דרישא דלרשב"א דאית לי התירא דנאפה יפה מותר גם להרבות לחול משום דהמיעוט משביח את הריבוי:

ועיין בדברי הר"ן ז"ל (פ"ב דביצה) בענינא דריבוי בשיעור שהעיר בהא דאין מזמנין את הנכרי ביו"ט משום שמא ירבה בשבילו דהא ריבוי בשיעורא שרי ביו"ט, ותירץ דהיינו שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת ע"ש, ולכאורה להנ"ל אמאי לא תי' דחיישינן שמא ירבה כ"כ עד שהרוב יהי' בשביל הנכרי דבכה"ג אסור להרבות לצורך דבר האסור גם בדבר הצריך לישראל, – וי"ל למ"ש הר"ן ז"ל בעצמו בפ"ב דביצה שם בעיקר הדין דאין מזמנין את הנכרי ביו"ט דע"כ החשש שמא ירבה בקדירה אחרת דאי באותה קדירה ודאי שרי שהקדירה מתבשלת יפה כשיש בה בשר מרובה, מש"ה גם אם הרוב בשביל הנכרי מותר להרבות, דהא הרוב משביח את המיעוט, וגם לפמ"ש שם הר"ן ז"ל דגם אם ירבה להנכרי ליכא איסור תורה משום הואיל ואי מקלעי אורחים ואפ"ה חששו לזה משום שעשוי להרבות בשבילו, לפ"ז י"ל דאם הי' כל החשש שמא ירבה הרוב בשביל הנכרי לא היינו חוששים ע"ז כלל, אחרי דמה"ת בלא"ה ליכא איסור ואינו עשוי שירבה הרוב בשבילו, דאדרבא מסתמא הרוב הוא לעצמו ולבני ביתו, מש"ה כתב החשש דשמא יבשל עבורו בקדירה אחרת, דזה מצוי אם מזמינו אחר שכבר התחיל לבשל לעצמו, וה"ה נמי דהו"מ הר"ן ז"ל לתרץ דהחשש שמא ירבה בשבילו אחר שכבר התחיל לבשל לעצמו דגם בקדירה זו אם אינו בחד טרחא אסור, ואולי נמי מ"ש לקדירה אחרת באמת לאו דוקא, אלא ר"ל דלא יהי' בחד טרחא, – ובלא"ה י"ל דריבוי בשיעור לצורך דבר האסור אינו אסור אלא מדרבנן והר"ן ז"ל בעי למצוא עכ"פ איסור תורה אילולא ההואיל כי היכי דלא ליהוי תרי דרבנן:

ה) ועוד י"ל לפענ"ד בקו' הגרע"א ז"ל הנ"ל, לפמ"ש הר"ן ז"ל בהלכות הרי"ף דטעמייהו דב"ה דמתירין להחם חמין ביו"ט לרחוץ בהם כליו ידיו ורגליו הוא מטעם מתוך ולא משום דחשוב כאוכל נפש ממש, לפ"ז י"ל דעד כאן לא קאמרינן התירא דריבוי בשיעורא ביו״ט אלא דוקא באופן שהדבר ההוא שצריך לו עתה הוא אוכל נפש ממש כגון לאכול ולשתות, דבזה נקטינן במלאכות יו"ט הותרה ולא דחוי', מש"ה מותר נמי רבוי בשיעור [עי' היטב בדברי הר"ן ז"ל הנ"ל בענין זה], אבל דבר שאיני אוכל נפש, י"ל דבזה נקטינן דהוי רק בגדר דחוי' ולא הותרה, וממילא ליתא בזה התירא דריבוי בשיעור, ומש"ה לא שרי לב"ה להחם לכל גופו מפני שכלול בזה פניו ידיו ורגליו, דלהר"ן ז"ל הנ"ל כל התירא דב"ה אינו מטעם דזה הוי אוכל נפש, כ"א מטעם מתוך ול"ה זה בגדר הותרה:

י) והנה לפי כל זה דברי הנו"ב הנ"ל תמוהים טובא, דהרי הדחת בית הסתרים אינו דבר שהוא אוכל נפש, ולא שרי בזה ריבוי בשיעור, וגם מה שמרבה לצורך הטבילה הוי מרבה לצורך דבר האסור, וזה שצריך להדחת בית הסתרים הוי רק מיעוט נגד הצריך לטבילה, והמיעוט אינו משביח ע"י הרוב, (וגם למ"ש באות ג' דבנחתים שרי גם במכוין לצורך דבר האסור אין לדמות בלן לנחתום, דבנחתום יתכן להיות באמת שיהי' הכל לצורך היום, משא"כ בבלן ובנ"ד הרי כל הצורך של הדחת בית הסתרים תלוי בהטבילה כדי שיהי' סמוך לה ומוכרח שיהי' מים חמין בעד הטבילה שתהי' בלילה אחר יו"ט), ואפי' לפמ"ש הנו"ב מתחילה לחדש דטבילת מצוה הוי דבר השוה לכל נפש ושרי להחם עבור זה, דכיון דע"כ צריך לבוא כל הגוף במים שוב הוי שוה לכל נפש שלא לרחוץ בצונן, ע"ש, וכן הראו לי שכתב כן גם בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קמו), וא"כ ל"ה מרבה לצורך דבר האסור, מ"מ הלא הדבר פשוט דזהו רק משום הטבילה שביו"ט עצמו אבל מיו"ט לשבת דלא הותר רק משום הואיל וכיון דהנ"ב עצמו כתב למעלה דמטעם הואיל שיבואו אורחים כאלו שיצטרכו לרחוץ פניהם ידיהם ורגליהם, לא הי' מתיר משום דאכתי בעי ע"ת, ועירוב תבשילין אינו מתיר רק מה שמותר ביו"ט ורחיצת כל גופו שלשם זה מחממו על שבת אינו מותר ביו"ט, א"כ גם משום ריבוי בשיעור אין להתיר דהוי זה ריבוי לצורך דבר האסור, ובפרט דהרי עכ"פ היכא שאומר בפירוש שמרבה לצורך חול ואין הריבוי משביח לכ"ע אסור, דגם הטור לא התיר כ"א בתבשיל אבל לא במים כנ"ל, וא"כ אם מרבה כ"כ מים להטיל למקוה, מלבד דעפ"י רוב מזדמן שאומר בפירוש שמחמם זאת לצורך טבילת הלילה, עוד זאת הרי אין לך אומדנא גדולה מזו שמחמם ע"ז והיכא דאיכא אומדנא דמוכח גם דברים שבלב הוי דברים, עי' קצוה"ח (סי' י"ב סק"א), (ואין לומר דהכא שמחמם לצורך שבת דהעירוב תבשילין מתיר להכין מיו"ט לשבת לא איכפת לנו אפי' אם אומר בפירוש שמרבה לצורך שבת וממילא נמי ל"ה כלל מרבה לצורך דבר האסור, דזה אינו דהרי סוף סוף אנו באים להתירא דע"ת, והדר כללא דהנו"ב דכל שהדבר שמכינים עבורו לשבת אינו מותר ביו"ט עצמו אין הע"ת מתיר בכה"ג:)

וגם בלא זה יש להבין דברי הנו"ב הנ"ל דהרי בהדיא סיימו התוס' הנ"ל בשבת שם בסה"ד דאעפ"י דשרי לב"ש להרבות אפי' יותר מכדי שתי' מ"מ זהו רק בכדי רגליו אבל לרחיצת כל גופו אסור מפני שהבלנין חשודים ע"ז שיחמו עיקרן לרחיצה, וה"נ בעינן למיחש שמא יחממו עיקרן לרחיצת כל גופו:

ועוד דבעיקר ד' הנו"ב הנ"ל דטבילת מצוה הוי דבר השוה לכל נפש ושרי להחם עבור זה עכ"פ משום הטבילה שביו"ט עצמו, יש לדון לפענ"ד דעכ"פ צריך להיות אסור מדרבנן, דהרי גם הרי"ף ז"ל (בביצה שם) ודעימי' דס"ל דאין זה איסור תורה להחם ביו"ט לרחיצת כל גופו, מודים עכ"פ דמדרבנן אסור לרחוץ במרחץ ואפי' בחמין שהוחמו מעיו"ט כמ"ש הר"ן ז"ל (פ"ב דביצה), – ועי' בחידושי הר"ן ז"ל לשבת בסוגיא דשם (לט, ב), וז"ל ואלא מיהו מדאורייתא חרי אפי' כל גופו, אלא משום גזירות מרחצאות נגעו בה, ואסרוהו רבנן משוש שיש במרחצאות דברים האסורים ואפי' ביו"ט כגון סחיטת אלונטית סיכת קרקע והדחת קרקע אסרוהו בכלל איסור שבת וכן כתב הרא"ה ז"ל עכ"ל, – גם ראיתי בס' גידולי טהרה מתלמידו של הגאון הנו"ב ז"ל] על הלכות מקואות (בשו"ת שבסוף הספר סי' ל') שכתב לדון דהטבילה כיון דעיקרה משום מצוה הוי כמו נדרים ונדבות דאינן קרובים ביו"ט:

ז) וראיתי בש"ע של הרה"ק הגאון הרש"ז זצ"ל, (ה' יו"ט סי' תקי"א סעי' א') במאמר המוסגר להפוסקים הנ"ל דס"ל דמה"ת אסור להחם מים לרחיצת כל גופו, שכתב וז"ל אא"כ הוא מחמם כל המים ביחד בכלי אחד עם המים שרוחץ בהם פניו ידיו ורגליו וע"ד שנתבאר (בסי' תק"ג) עכ"ל, ולכאורה זה ודאי תמוה מדברי התוס' הנ"ל דמבואר מדבריהם ז"ל דגם אם מחמם מים לצורך כל גופו אסור מה"ת הגם דהמים הם בכלי אחד וכלול בהם גם מים לפניו ידיו ורגליו, – וי"ל לפענ"ד בישוב הדברים עפ"י מ"ש הרב המאירי ז"ל הנ"ל בביצה שם על מתני' דלא יחם אדם וז"ל וקסברי ב"ש דאינו רשאי ביו"ט להחם חמין לצורך פניו ידיו ורגליו אעפ"י שהם דברים שצריך לרחוץ בכל יום לכל אדם כדאמרי' בפ' במה טומנין רוחץ אדם ידיו ורגליו לכבוד קונו אפ"ה לא יחם לצורך כך וירחץ בצונן עכ"ל, לפ"ז כיון דכל הצורך של רחיצות פיו"ר הוא משום דרוחץ לכבוד קונהו, י"ל דמיירי ב"ה כגון שכבר רחץ פיו"ר בצונן דאז תו לא צריך לו גם לפזו"ר, – או י"ל בלא"ה שיש לו חמין לצורך פיו"ר מאתמול, או שכבר חמם היום, דבכה"ג י"ל דהגם שרוחץ ממים אלו כל גופו עם פיו"ר אפ"ה לא הותר בזה משום ריבוי בשיעורא כיון דמה שצריך להתירא יש לו בלא"ה:

אכן נראה פשוט דגם הגר"ז ז"ל הנ"ל, לא כיוון לומר דבכה"ג שמרבה על פיו"ר ליכא איסור כלל, אלא כונתו רק לענין איסור תורה אבל מדרבנן ודאי אסור גם באופן דלא רחץ עדין פיו"ר וגם לא יש לו מים חמין אחרים לרחיצתם דכיון דעכ"פ יש אופנים של איסור שאסור להחם ביו"ט תו גזרו ע"ז לאסור רחיצת כל גופו בבת אחת בחמין שהוחמו עיו"ט וכ"ש שהוחמו ביו"ט בכל ענין, וככל החששות המבוארות בדברינו למעלה:

ח) אכן בעיקר הדין במרבה לצורך דבר האסור, לכאורה יש לצדד לענ"ד מדברי הרמ"א ז"ל (סי' תקי"א סעי' ב') שהביא שם דינו של הכל בו דאעפ"י שאסור לחמם ביו"ט בשביל רחיצת התינוק אפי' ע"י גוי, מ"מ כשצריך להחם מים להדיח הקערות שרי להרבות גם בשבילו ע"ש, דמזה משמע דגם בכה"ג שמרבה לצורך דבר האסור ס"ל להרמ"א ז"ל דשרי ריבוי בשיעורא, – והגם דמרן המחבר ז"ל שם פוסק כדעת הרי"ף ז"ל ודעימי' דבמים שהוחמו מעיו"ט שרי לרחוץ כל גופו אפי' כאחד, ובדברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל בחידושיהם לשבת שם מבואר בהדיא דדעת הפוסקים דס"ל דמותר לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעיו"ט ס"ל דלהחם חמין ביו"ט אינו רק מדרבנן לבד וכ"כ הר"ן ז"ל בהלכות שעל הריף ז"ל (פ' כירה שם ופ"ב דביצה), וא"כ אין ראי' מדברי רבינו הרמ"א ז"ל דשרי ריבוי בשיעורא אפי' במכוין להרבות לדבר האסור, רק באיסורא דרבנן בלבד, (מ"מ הא הרמ"א ז"ל עצמו מגיה ע"ז דיש אוסרין בכל ענין והיינו דגם בחמין שהוחמו מעיו"ט אסור לרחוץ וא"כ ס"ל כדעת הפוסקים דלהחם חמין ביו"ט עבור רחיצה הוי איסור דאורייתא) וגם דהא הט"ז שם (ס"ק ב') והמג"א (ס"ק ה') נקטו הטעם בדעת המחבר ז"ל עצמו במ"ש דאסור להתם ביו"ט בשביל רחיצת כל גופו דהוא מטעם דהוי דבר שאינו שוה לכל נפש, מבואר דס"ל דגם למאן דס"ל דשרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעיו"ט י"ל דהוי החימום ביו"ט אסור מה"ת, והגם דמדברי רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל אינו מבואר כן, מ"מ מצינו לענ"ד א' מרבותינו הראשונים דחולק ע"ז והוא הרב המאירי ז"ל, דבשבת שם בד"ה הוחמו הכריע כדברי הרי"ף ז"ל דבחמין שהוחמו עיו"ט רוחץ בהם כל גופו אפי' בבת אחת, ובביצה על מתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו כתב שם המאירי ז"ל עצמו דלחמם מים לצורך כל גופו אסור מה"ת:

ולכאורה מדברי הרמ"א ז"ל הנ"ל מבואר ג"כ דגם אם מה שצריך הוי רק מיעוט לעומת מה שמרבה ואפי' לדבר האסור אפ"ה שרי רבוי בשיעורא, דהא מקור דברי הרמ"א ז"ל הנ"ל הוא מדברי הכל בו המובא בב"י, ובדבריו מבואר דגם כשהריבוי בעד התינוק הוא רוב נגד מה שצריך להדיח הקערות שרי להרבות בעד התינוק דראיתו שם הוא מההיא דמחלאה אשה קדירה של בשר אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת, והתם הריבוי הוא רוב – וצ"ע לדינא לפענ"ד:

ט) גם בעיקר קו' הגרע"א ז"ל הנ"ל ע"ד התוס' הנ"ל מאי שנא דלב"ה לא שרי להחם לרחיצת כל גופו מטעם ריבוי בשיעורא דהא ניכלל בזה פניו ידיו ורגליו, נלענ"ד לתרץ עוד באופן אחר, והוא עפ"י המבואר בדברי הרשב"א ז"ל שבת שם בד"ה הא דתנן שהביא מדברי הירושלמי דרחיצת כל גופו אבר אבר מותר, וכתב דלפי דעת רבותינו הצרפתים נצטרך לומר דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאיננה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר דבר תורה, לא חלקנו באברים שנאמר ברגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שרוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן, ועי' בחידושי הרשב"א ז"ל שם (מ', א') בד"ה ואין צריך לומר שהוכיח דבחמין שהוחמו מעיו"ט רוחץ כל גופו אבר אבר ע"ש, והוא ג"כ מטעם הנ"ל דלכל גופו אבר אבר ליכא איסור מה"ת להחם מים ביו"ט, ומה"ט לא גזרו ע"ז בשהוחמו מעיו"ט, ולפי זה מבואר לפענ"ד דהגבול בזה הוא דהגם דאם רוחץ כל אבר לבדו ליכא איסור וגם אם בהצטרפות רחץ כל איבריו מותר מה"ת, מ"מ אם רוחץ בבת אחת מתהפך כל הרחיצה להיות אסורה מן התורה, ואין שום אבר שיהי' עליו אז שם רחיצה בהיתר, ה"נ י"ל לפענ"ד לענין פניו ידיו ורגליו דהגם אם רוחץ אותם לבדם מותר, אבל כשרוחץ כל גופו יחד מתהפך הכל לאיסור ואין כאן שום חלק היתר כמו דנקטינן בשאר כל האיברים שמתהפכים לאיסור ע"י רחיצתם יחד, ולפום רהיטא נראה לפענ"ד להנ"ל דלדעת הרשב"א ז"ל נקטינן הגבול בזה דהגם דעצם הרחיצה יש לה מציאות בהיתר באופן השוה לכל נפש מ"מ כיון דאופן זה של הרחיצה בבת אחת אינו שוה לכל נפש אסור מה"ת, ואין שייכות רבוי בשיעור בנידון זה דבאופן זה ליכא שום חלק המותר ברחיצה וכנ"ל, (וזאת כנראה כונת הגאון ז"ל בתפארת ירושלים הנ"ל מ"ש בכ"כ פשיטות דל"ש בזה ריבוי בשיעורא דאיך יחפה איסורא עד התירא והיינו דכשרוחץ כל גופו הוי פיו"ר נמי בכלל איסורא:)

וי"ל עוד לפענ"ד דמטעם זה חולק הרי"ף וס"ל להתיר לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעיו"ט משום דגם בהוחמו ביו"ט לרחיצת כל גופו בבת אחת ליכא איסור תורה, דכיון דהרחיצה עצמה יש לה מציאות בהיתר ע"י אבר אבר ל"ש לומר דע"י אופן הרחיצה שרוחץ בב"א תתהפך לדבר שאינו שוה לכל נפש, – אח"כ ראיתי כן בחידושי הרמב"ן ז"ל שבת (ל"ט, ב') סד"ה הא דתנן בש"א וז"ל הצ"ל דרישא דהתם בירושלמי לא שרי כל גופו אברים אברים בהוחמו ביו"ט אליבא דרב אלמא רחיצת כל הגוף צורך כל נפש הוא דמה לי בבת אחת ומה לי אבר אבר לצורך כל נפש, ומ"ש שם משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש טעמא דגזירה הוא לומר דלא משוינן אוכל נפש לשאר דברים, עש"ה:

י) איברא מ"מ לדינא, כבר כתבנו באות ו' דבלא"ה אסור עכ"פ מדרבנן משום חששא דכמה מכשולות העלולות לבא בבית המרחץ וגם גזירה משום הבלנין שחשודים להחם עיקרן לרחיצה, וגם לפמ"ש הר"ן ז"ל דכל ההיתר של פיו"ר לב"ה אינו אלא מטעם מתוך י"ל כמ"ש באות ה' דבכגון דא לא הותר ריבוי בשיעורא (ועי' באמרי בינה דיני יו"ט סי' ב' מה שהאריך בזה ועי' לקמן סי' ל"ח), וגם בשו"ת חתם סופר הנ"ל כתב לחוש שאחרי שלקחו מהמים יחזרו ויוסיפו מים קרים, ואותה ההוספה אינה כ"א לצורך רחיצה וזהו בישול דאורייתא ע"ש, וחששא זו מבואר בדברי רש"י ז"ל שבת (ל"ט, ב') בד"ה לכלי שכתב חשש זה לענין שבת וז"ל ואתי להחם בשבת שיתן צונן לתוך חמין ע"ש וגם בזמנינו שנתחדש לחמם ע"י יורה שמשימין אותו בתוך המקוה ורוב בני אדם מתענגים במקוה חמה ואם הוחמה יותר מכפי מה שנהגו לחמם בעד הנשים הוא תענוג להם כמו במרחץ בודאי יש בזה גזירת מרחצאות אם יהי' חם ביותר וגם קרוב הדברים שיגיע הדבר שיחממו בעד אלה שא"צ לטבול משום טבילת מצוה כמו אנשים וזקינות שהורגלו בכך ואצלם ודאי איכא איסור תורה לדעת התוס' ולפי דברי הרב המאירי ז"ל הנ"ל והט"ז ומ"א הנ"ל איכא בזה איסור תורה גם לדעת מרן הב"י ז"ל כנ"ל באות ח"ל, – ומה שצידד בח"ס הנ"ל להתיר הבערה ובישול ביו"ט ב' משום מצות עונה כדברי הר"ן ז"ל שהתיר כבוי הנר לד"א ביו"ט ב', עי' בסדרי טהרה (סי' קצ"ז סס"ק ט') שכתב דגם ע"י גוי ביו"ט ב' נהגו להחמיר וגם הח"ס זצוק"ל בעצמו מסיים שם דלא בעינא דלימטי לי' שיבא מכשורא להמציא קולא ע"ש, ומה שמסיים הח"ס ועתה נדפס ס' נו"ב וכבר הורה זקן ועי' מ"ש בתשובה סי' קמ"ח - עיין בס' גדולי טהרה המובא לעיל שהעיד על רבו הגאון הנו"ב ז"ל שמעולם לא הנהיג היתר בשום מקום, ומ"ש בזה הי' רק כדי לחוש לכבודו של הגאון השואל ז"ל הראה פנים להיתר:

ומה שמצדד הגרע"א ז"ל בשו"ת (סי' י"ז) הנ"ל בהיתר חימום המים ע"י גוי מיו"ט א' ליו"ט ב' משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה דמה"ת מיתר גם ע"י ישראל משום הואיל, (ובסוף התשובה כתב שראה אח"כ ד' הנו"ב הנ"ל דאינו מתיר מטעם הואיל בכה"ג), יש להתבונן בזה לענ"ד לפום רהיטא כיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא ורק משום מנהג אבותינו עושים ב' ימים, י"ל דמה שהתירו שבות דשבות במקום מצוה אינו רק משום מצוה דשבת ויו"ט עצמם, אבל לא משום מצוה שיעשה למחר:

יא) מה שכתב הח"ס הנ"ל דלדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דלחמם מים לצורך רחיצת כל הגוף שרי משום דס"ל דהוי דבר השוה לכל נפש ואיכא מתוך אם המים ראוים לשתות ע"ש, ומשמע דס"ל דבאינן ראוין לשתות ליכא היתרא דמתוך, ויש להבין זאת לפענ"ד דבפשטא משמע דלב"ה דמתירין להחם מים לפיו"ר שרי גם באינן ראוין לשתות, והר"ן ז"ל כתב דטעמייהו דב"ה משום מתוך, ועי' בתוס' רע"א ז"ל בגליון המשניות ביצה אות ט"ז הנ"ל שתמה ע"ד התוס' שכתבו דלב"ש דל"ל מתוך לא סגי בראוין לשתות דמשמע מזה דאם אית להו מתוך ניחא דהא אם אית להו מתוך גם באינן ראוים ראוי להתיר, והביא ד' הרשב"א ז"ל שכתב בביאור יותר דכיון דלית להו מתוך כ"ש דלית להו הואיל ומה"ט לא מהני לדידהו ראוין לשתי' לחוד רק בעינן שישתה מהם ע"ש, ולפ"ז לב"ה דאית להו מתוך לא בעינן לשתי' וכן מבואר לכאורה לפענ"ד מסוגיא דכתובות (ז', א') דשרינן לבעול ביו"ט מטעם מתוך דהותרה חבורה בשחיטה הותרה נמי בבעילה הגם דחבורה זו אינה ראויה לשתיה, וכן הוי שרינן לעשות מוגמר מטעם מתוך הגם דמוגמר אינו מידי דאכילה, ע"כ דכל שהותרו שם מלאכות אלו באכילה ושתי' אמרי' מתוך אמנם בירושלמי (פ"ב דביצה הלכה א') נראה דיש בזה פלוגתא דקאמר שם פתר לה תרן פתרין על דעתן דב"ש והוא ששתה מהן על דעתין והוא שיהא ראוין לשתי' אדם ואח"כ אמר פתר לה פתר אוחרן וכו' על דעתיהון דב"ה אפי' אין הקומקום כנגד המדורה וע"ש בקרבן עדה, וז"ל א"נ מטעם מתוך מתירין ב"ה וה"ה ברישא לא בעינן שיהי' ראוין לשתי' ע"ש:

וראיתי בחידושי הר"ן ז"ל לשבת שם בד"ה דתנן שהביא דברי הי"מ דלב"ש בעינן ראוין לשתי' ואפי' הוחמו לרחיצה, וכתב וז"ל, ולא נהירא דהא ב"ש לית להו הואיל ולא מתיר אלא ודאי ראוין מוכנין כלומר שהוחמו והוכנו מתחלה ע"ד לשתות וכן פי' רש"י ז"ל וב"ה לא קשרי אא"כ ראוין לשתות, וכל היכא שהן ראוין לשתות מותרין אפי' הוחמו מתחלה ע"ד לרחוץ דב"ה אית להו מתוך דמתוך דשרי לשתי' שרי להנאת גופו כדאיתא בפ"ק דכתובות עכ"ל, הנה לפנינו דגם דעת הר"ן ז"ל דב"ה לא מכשרי כ"א בראוין לשתות, אולם לענ"ד ד"ז צע"ג דנהי דס"ל הכי דל"ה מתוך כ"א בראוין לשתות מ"מ אם בראוין למה לי מתוך ת"ל מטעם הואיל – ועוד מה שמסיים כדאיתא בפ"ק דכתובות תמוה מאד דהרי בסוגיא דשם מתבאר דגם באינם ראוין שייך שריותא דמתוך וכנ"ל, – ונראה בהקדם דברי הריטב"א ז"ל בסוגיא דכתובות שם שהקשה ג"כ קו' התוס' איך הוי ס"ד דר"פ למימר דלא אמרינן מתוך דהא ב"ה אית להו מתוך בהא דמוציאין את הקטן ואת הלולב ותי' הריטב"א דס"ל לר"פ דהתם ודאי ס"ל לב"ה מתוך משום שהוא לצורך מצוה, אבל לדבר הרשות לא ע"ש. לפ"ז י"ל דס"ל להר"ן ז"ל דגם לדידן דאמרינן מתוך יש חילוק בין מידי דמצוה למידי דרשות, דהגם דמבואר בסוגיא דכתובות שם דבהתירא דמתוך לא בעינן שיהי' היתר לנידון זה לאוכל נפש, ורק דאם שם מלאכה זו יש לה היתר באוכל נפש סגי, מ"מ זהו רק במידי דמצוה אבל לדבר הרשות נחתינן חד דרגא ולא הותר רק אם נידון זה עצמו יש לו היתר באוכל נפש (ומה שלא תי' כן הש"ס בהא דמיגמר דל"ה מתוך משום דאינו מידי דמצוה י"ל דעדיפא מיני' קמשני), ומ"מ לא ניחא לי' להר"ן ז"ל לומר בטעמא דב"ה משום הואיל דאלו מטעם הואיל הו"ל לאסור מדרבנן עכ"פ, משו"ה נקט הטעם בראוין לשתות משום מתוך דליכא אפי' איסור מדרבנן (ובפשטות נראה בדברי הר"ן ז"ל הנ"ל לפ"ד הריטב"א הנ"ל דבמידי דרשות לא שרינן מטעם מתוך נראה מזה דבמידי דרשות גזרו רבנן ע"ז, משו"ה בראוין לשתות דאיכא נמי הואיל שרי אף מדרבנן משו"ה בעינן שני הטעמים מתוך והואיל, דא' מהם עושה זה לאיסור דרבנן והשני מסלק נמי את האיסור דרבנן:)

ומ"מ לדינא מסתבר לפום רהיטא דנקטינן דגם באינם ראוין לשתי' אמרי' מתוך וכאידך פתרי בירושלמי הנ"ל וכפשטות סוגיא דכתובות הנ"ל:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה