אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן לה

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן לה

סימן לד

בדין שביעי של פסח שחל להיות ערב שבת אם מותר לבשל בו לשבת דברים שאסורים בפסח מחמת מנהג:

א) עיין בשו"ת כנה"ג (קובץ קטן או"ח סי' י"ב) דדעתו ז"ל לאסור לבשל מיו"ט לשבת כל מה שאינו ראוי לו ביו"ט מפני שנהג בו איסור ומה"ט פסק דהיכא שחל יום ז' של פסח ביום ו' להנוהגים שלא לאכול אורז בפסח אסורים לבשלם על שבת, והביא ראי' לזה מדברי מהרי"ו המובא בדברי הרמ"א ז"ל באו"ח (סי' תקכ"ז סעי' כ') דמי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים אפי' לצורך בו ביום, ע"ש, וסיים ע"ז הכנה"ג, וז"ל והדברים ק"ו ומה בנידון מהרי"ו ז"ל שמותר לאוכלו אותו היום אלא שאין לאוכלו מפני התענית, כתב דאינו יכול לבשלו באותו היום, כ"ש בדבר שאינו יכול לאוכלו באותו היום מפני שהדבר בעצמו אסור עליו, ולא מפני התענית כנידון מהרי"ו ז"ל, ולכן שומר נפשו ירחק מלבשלם ביום ז' של פסח עכ"ל, [והובא בברכי יוסף (או"ח סי' תס"ז) ובמחזוק ברכה שם:]

אולם באמת דברי הכנה"ג לכאורה תמוהים מאד, דהרי כל יסודו הוא מדברי מהרי"ו ז"ל, והרואה העתקת דבריו במג"א (סי' תקכ"ז הנ"ל ס"ק כ"ב) ובמחצית השקל שם, מבואר היטב ההכרח מקו' רש"י ז"ל ותוס' פסחים (מ"ו, ב') דרק היכא שאין לו היתר כלל באפי' ובבישול הוא דאסור לבשל לאחרים, אבל אם רק בפרט זה עצמו אין לו היתר, מותר לבשלו מטעם הואיל, כיון דמ"מ יש לו היתר באפי' ובישול ביום זה בדברים אחרים, שהרי המהרי"ו ז"ל עצמו הקשה דגם במתענה יהי' מותר לבשל מטעם הואיל וא"ב התיר נדרו כמו הואיל דחלה, ופי' המחצית השקל דהיינו מה שהקשו רש"י ותוס' ז"ל הנ"ל, דמשום הואיל דא"ב מיתשיל יהי' מותר לאפות חלה טמאה, וגם מהואיל דאי מקלעי אורחים, ותי' דשאני תענית שאין לו היתר לבשל לעצמו בלא הואיל. הרי להדיא כנ"ל, וכמ"ש המחזיק ברכה הנ"ל מסברא דנפשי', – וביותר יקשה למעיין בגוף לשון המהרי"ו ז"ל (בדינים מהלכות שאחרי התשובות סי' נ"ד) שהוסיף שם דלא אשכחן דמותר מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל, כגון לאפות חלה היכא דאיכא כהן קטן בעיר ע"ש, ונראה בפשטא כונתו למ"ש התוס' בפסחים שם בד"ה עד שתאפה דהיכא דאיכא כהן קטן דמצי לאוכלה שרי לאפותה ביו"ט וכ"כ הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל שם, ובטור (סי' תנ"ז) וברמ"א ז"ל (שם סעי' ב'). [ונראה דגם המ"א מכוון לזה דזה עדיף ממה שפי' המחצית השקל דהכונה לקו' רש"י ותוס', דמהך דחלה היכא דאיכא כהן קטן מבואר דמתירים הלכה למעשה משום זה], הרי מבואר להדיא מדברי מהרי"ו ז"ל עצמו דכל שיש לו היתר אפי' ובישול בדברים אחרים יכול לאפות ולבשל ביו"ט גם מידי דלא חזי לי' כלל, כהך דחלה דלדידי' לא חזי לי' כלל רק לכהן קטן או גם לגדול שטבל:

ומצאתי בספר חיים לעלם מהגאון ר' חיים מודעי ז"ל (או"ח סי' ז') שהקשה כן ע"ד הכנה"ג מעיקר דברי הפוסקים ז"ל הנ"ל דשרינן לאפות חלה ביו"ט היכא דאיכא כהן קטן, וגם הקשה עוד מגוף המשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דאינה יכול לאפותה משום דאינה ראוי לאכילה, מבואר דחלה טהורה מותר לאפותה ע"ש, וכן ראיתי בס' יבוא הלוי (סי' ג') שתמה ג"כ ע"ד הכנה"ג הנ"ל מדברי תוס' פסחים הנ"ל, וכתב שם וז"ל:

והגם שיש לחלק קצת בדוחק דשאני התם דבלא קריאת שם מותר לאפותה, משו"ה אף שקרא לה שם קודם אפי' מותר לאפותה, משא"כ בדבר שאסור לאפות לעצמו ולא הותר לו בשום אופן, זה הי' נראה לחלק כדי שלא תיקשי להרב כנה"ג מהתוס' מ"מ לא הו"ל להעלים ד' התוס' עכ"ל, ולענ"ד בלא"ה קשה דהא גם במתענה, הי' לו היתר לבשל בלילה, ואפ"ה ס"ל למהרי"ו דאסור לבשל, על כרחך דטעם אחר יש בזה לפי שכללות מלאכת יו"ט אסורים לו, ואין ללמוד מזה לדבר שאסור מצד עצמו, שעכ"פ מותר לו לבשל בדברים אחרים וכנ"ל:

ב) ועוד יותר יש להפליא לענ"ד ע"ד הכנה"ג הנ"ל, מסוגיא דביצה (כ"א, א', ב',) בעונדא דשמעון בן שטח דא"ל ליהודא בן בבא בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום, וא"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם, שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם ופריך הש"ס ואמאי והא חזי למיכל מיני', ומשני רב יוסף עגל טריפה הואי ע"ש, הרי דגם בעגל טריפה ממעט לי' מלכם ולא לנכרים, משמע דהא בלא מיעוטא הי' מותר לישראל לשחוט, הגם שהיתה עגל טריפה ואינו רשאי לאוכלה, – וכן יש להעיר עוד ממה דנקט שם הש"ס, דהא דחזי לכלבים תנאי היא דריה"ג ס"ל למעט לכם ולא לכלבים, ור"ע מרבה גם נפש בהמה, וממעט נכרים משום דבהמה מזונותי' עליו משא"כ בנכרים ע"ש, הרי דלר"ע יכול לבשל לבהמה גם טריפה, ואפי' אם נדחוק לומר דהיינו טעמא דר"ע משום דמזונותי' עליו, מ"מ קשה טובא ע"ד הכנה"ג הנ"ל במה שמבואר מדבריו ז"ל שם דאם המבשל נוהג איסור הגם דמבשל למי שמוטל עליו לבשל עבורו כגון אשה לבעלה אסורה לבשל אם היא נוהגת איסור והוא אינו נוהג, וכן אם הבעל נוהג איסור אסור לבשל גם עבור אשתו וב"ב הגם דמזונותיהם עליו, ולא התיר הכנה"ג שם, רק אם האשה המבשלת אינה נוהגת איסור, ונהי דאנן פסקינן כריה"ג דממעטינן גם כלבים הגם דמזונותי' עליו מ"מ מדר"ע נשמע לדידן גבי אדם דהא דמתיר ר"ע גבי בהמה משום דלית לי' מיעוטא לזה וס"ל דנפש אפי' נפש בהמה משמע הוא הדין לדידן לאדם ישראל חבירו עכ"פ מיהת באשתו וב"ב דמוטלים עליו דיכול לבשל להם מה שאינו יכול לאכול כיון דלא נתמעטו:

ואין שום מקום לומר דהטעם דמותר בכלבים משום דאינם ראוים לתקן לעצמם ומוטל עליו שיזמין להם, דמפשטות הש"ס דאסור בנכרים משום דאין מזונותיהם עליו משמע דאם הי' מוונותיהם עליו הי' מותר גם בראוים לעשות לעצמם, – וכן ראיתי בחידושי הרב המאירי ז"ל בסוגיא דביצה שם בד"ה מוציא אני וז"ל, יש מפרשים שאם היו מזונות הגוי עליו כגון עבד ושפחה מותר לר"ע ולר"י הגלילי אסור אפי' אם הי' מזונותם עליו דומיא דכלבים עכ"ל, הרי להדיא דגם בעבד ושפחה שיכולים לעשות לעצמם אם מזונותם עליו, מותר משום דבכה"ג לא ניתמעטו, וה"נ לדידן בישראלים המוטלים עליו צריך להיות מותר לבשל להם גם במה שאין המבשל עצמו רשאי בהם:

ג) מיהו בעיקר דינו של המהרי"ו ז"ל הנ"ל דאוסר במתענה לבשל לאחרים משמע מדברי הרמ"א ז"ל (סי' תקכ"ז הנ"ל), דאין זה אלא מדרבנן מדמדמי לה למי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים, והתם אינו אלא מדרבנן [ועי' באמרי בינה (ח"א דיני יו"ט סי' א') שהביא דברי הצל"ח ביצה (י"ב, א') שצידד קצת דהוי מה"ת והביא מדברי האלי' רבה (או"ח סי' תקצ"ו) שכתב דאף להמהרי"ו ליכא רק איסור דרבנן] - לפ"ז י"ל בסוגיא דביצה הנ"ל דרצה ר"י בן בבא לומר לו דקעבר גם על איסור תורה דלכם ולא לנכרים, דאילו מטעם מלאכה לחבירו מה שאסור לדידי' אינו אלא דרבנן, וגם במ"ש הרב המאירי ז"ל הנ"ל להתיר בטריפה לר"ע בעבד ובשפחה שמזונותיהם עליו, י"ל או דרק בטריפה עבור עבד ושפחה או לכלבים לא גזרו משום הפסד ממון שלא יצטרך להם כשירה, או דבאמת מדרבנן גם לר"ע אסור לעשות מלאכה בתיקון מאכל בטריפה עבור כלב או עבד ושפחה רק מפני שבלא"ה לא פסקינן כר"ע בזה לא האריכו הפוסקים, ועי' בדברי הה"מ (פ"א מיו"ט הי"ג) שהביא משם הרשב"א ז"ל דמשום דקיי"ל כריה"נ דלכם ולא לכלבים אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה ולא התירו לבהמה אלא טלטול בלבד, וכ"כ הרשב"א ז"ל בעבודת הקודש (בית מועד שער השלישי סוף אות א'), ומשמע מזה דלישראל מותר לעשות מלאכה גם במידי דלא חזי לדידי', וגם איסור דרבנן ליכא דהא נקטו דבריהם להלכה למעשה, וי"ל ג"כ בזה דטעמם ז"ל הוא דאי לאו דלכם לא הוי אסרי רבנן לעשות מלאכה במאכל לבהמתו בדבר דאסור לו משום הפסד ממון:

וכן יתיישב בזה מה שהערנו באות א' מהך דחלה דשרי לאפות חלה כשאיכא. כהן קטן בעיר ומה שהעיר בס' חיים לעלם מפשטא דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה דמשמע דבחלה טהורה שרי לאפות, והוא עפ"י מ"ש התוס' פסחים (מ"ו, ב') בד"ה הואיל וז"ל ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ"ב דביצה (כ"א, א') דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות ביו"ט כיון שאפשר למיפליגי בלישה, ונראה לרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסור מדרבנן, אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה עכ"ל, לפ"ז אפ"ל דגם איסור דבישול לאחרים מה שאינו ראוי לעצמו כיון דהוי רק מדרבנן התירו איסור זה משום תיקון חלה:

והגם די"ל דמ"ש התוס' דלא אסרו משום תיקון חלה הוא משום דאם יחלקם בלישה יעבור בב"י על החלה לר"א, וכ"כ הבעה"מ פסחים שם עש"ה, וא"כ ל"ש טעם זה רק ביו"ט של פסח ומדברי הב"י (סי' תק"ו תוד"ה וכשיפריש) משמע דבכל יו"ט נמי שרי לאפות החלה אחר שהפרישה באופנים דמותר ביו"ט של פסח, ולד' הכנה"ג הנ"ל דאסור לבשל לאחרים מה שאסור לדידי' אין מקום להתיר האפי' בשאר יו"ט ע"י שיתן לכהן קטן או לגדול שטבל, – מ"מ י"ל דהכנה"ג ס"ל דלאו משום איסור חמץ התירו בחלה אלא משום תיקון החלה עצמה, ועי' במ"א (סי' תק"ו ס"ק י') ע"ד הרמ"א ז"ל בגלגל עיסה מעיו"ט, דהגם שאסור להפריש ביו"ט, מ"מ מותר לאפות הפת ע"י שיאכל ממנו ואח"כ יפריש חלה, והב"ח אוסר משום דאפשר למיפליגי בלישה והגם דאיסורא רביע עלי' דאין מגביהין תרו"מ ביו"ט לא איכפת לנו מזה, וכתב המ"א דמהך דפסחים דאמר ר"א לא תקרא שם עד שתאפה ולא חיישינן להא דאפשר למיפליגי בלישה מוכח דשרי בכה"ג דאיסורא רביע עלי' ע"ש, ובהגהות חתם סופר שם העיר מדברי התוס' פסחים הנ"ל דרק משום תיקון חלה התירו וזהו דוקא בפסח שהחלה תהי' אסורה אחר הפסח ולא משום שיחמיץ והוי איסור רביע עלי' ע"ש, וכ"כ בס' דברי צבי [לא' מתלמידי מרן הגרע"א זצוק"ל] או"ח שם, – אולם הפר"ח (סי' תק"ו) שם בד"ה ומ"ש ומותר לאפות, הביא דברי התוס' דהתירו משום תיקון חלה וכתב דלפ"ז יש להתיר כן גם בלש עיסה מעיו"ט כדברי הב"י והרמ"א, גם בבאר היטב (שם סק"ז) מרמז על דברי הרשב"א ז"ל בס' עבודת הקודש (בית מועד שער הראשון אות ו') שכתב ג"כ להתיר לאפות כל העיסה שנילושה ביו"ט, ובס' מועד דוד [פי' על עבודת הקודש הנ"ל] בדיני מלאכת אוכל נפש (סי' י') הביא שם דברי הפר"ח הנ"ל ותמה עליו מה שלא הביא ד' הרשב"א ז"ל דמתיר להדיא, לפ"ז משמע דבכל יו"ט התירו איסור דרבנן משום תיקון חלה, וה"נ י"ל בדינו של הכנה"ג, וכנ"ל:

ד) אמנם ראיתי בס' בית מאיר (או"ח סי' תקכ"ז) ע"ד הרמ"א ז"ל הנ"ל שתמה דאם נימא דמה"ת שרי גם במתענה, מנ"ל להמציא גזירה דרבנן מעצמינו, ומדין מי ששכח להניח עירוב דאסור הוא לבשל גם לאחרים שלמד הרמ"א ז"ל, אין ראי' כלל לדין זה, דהתם הטעם כמ"ש הב"י ז"ל דאחר שגזרו עליו מפני שלא עירב שיחשבו לו מחר יום שבת ביום חול ממילא אף לאחרים אסור לבשל מפני שלא עירב, אבל זה מה טעם יש בדבר ומה חטא שחלום לו חלום רע עד שמוכרח היום להתענות לגזור עליו בישול לאחרים כאלו הוא יום חול, וגם המהרי"ו ז"ל עצמו לא למד כלל מהכא, עכתו"ד ז"ל:

אולם לענ"ד נראה עפ"י מה שמסתבר דדין זה דמי שלא הניח עירוב תבשילין אסור לבשל אפי' לאחרים שהניחו ע"ת, הוא לאו דוקא בשכח להניח עירוב, אלא דכן הוא נמי במי שלא הניח עירוב ע"י אונס גמור, או גם במי שהניח עירוב ונאכל או נאבד ע"י אונס קודם שבישל לשבת דכמו דאינו מבשל לעצמו ה"נ אינו מבשל לאחרים שעירבו, דבפשטא משמע דדינם שוה למי שלא עירב כלל דהא לא מצינו שחילקו בניהם, [ולאמת הנה דין זה עצמו של הרמ"א ז"ל במתענה דאסור לבשל לאחרים, עד נאמן ע"ז, דאין חילוק בין אם לא הניח ע"ת בפשיעה לבין אם לא הניח באונס או הניח ונאבד באונס, דהכל אחד] – לפ"ז אתינן על כרחך למימר דהכי נקיטינן שכך היתה תקנת חכמים בדרך כלל דכל שאינו רשאי לבשל לעצמו גם לאחרים אין לו היתר לבשל, מש"ה גם במתענה הדין כן הוא:

וא"ש ג"כ מה שהעיר א' מאהובי על עיקר דינא דהרמ"א ז"ל דמדמה דין זה דמתענה למי שלא הניח ע"ת, דהא במתענה הי' ראוי לבשל בלילה, ולהנ"ל ניחא דעכ"פ מוכח זאת ממי שנאכל או נאבד עירובו דבזה עצמו הי' ראוי לבשל ואפ"ה אסור הוא לבשל אח"כ אפי' לאחרים שלא נאבד עירובם דעל כרחך מוכח מזה דבכל ענין תלוי בישול עבור אחרים בבישול עבור עצמו דכל שלעצמו אינו מבשל אינו מבשל גם לאחרים:

ה) ובעיקר דברי הבית מאיר הנ"ל מה שתמה מעיקר דינא דהש"ס פסחים (מ"ו, ב') האופה מיו"ט לחול דפליגי רבה ור"ח אי אמרינן הואיל, ופי' רש"י ז"ל דהיינו לאחר שגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא מידי האידנא עד לאורתא שהוא חול, ולד' הרמ"א ז"ל דמתענה אסור לבשל לאחרים איך קאמר רבה דאינו לוקה משום הואיל דחזי לאורחים הלא גם לאורחים אסור לו לבשל מדאסור לבשל לו לעצמו, וסיים הב"מ דזה אינו טעם כ"א שלא ללקות עליו אבל מדרבנן באמת אסור אף לאחרים ע"ש, הנה לענ"ד בלא"ה נראה דזה שכבר אכל הוא רק בסוג דאינו צריך לו עתה, אבל מ"מ כיון דאיסורא ליכא ע"ז ואפשר שידחוק עצמו לאכול, הוי עכ"פ ראוי לאכול, רק מפני דקודם שגמר סעודתו א"א בלא"ה לחייבו מלקות משום התראת ספק כמ"ש הצל"ח שם מש"ה כתב רש"י ז"ל דמיירי בשכבר גמר סעודתו אבל אינו דומה כלל למתענה דאין כלל מציאות שיאכלו רק משום הואיל שיתיר נדרו וזה דחה המהרי"ו ז"ל דאין להתיר מטעם זה, נמצא דאינו ראוי לו כלל ביו"ט זה, וכן בדברים שנוהג בהם איסור לפי"ד הכנה"ג הנ"ל:]

וקצת נראה כן מס' אורחות חיים [לא' מיוחד מן רבותינו הקדמונים ז"ל] ה' יו"ט (דין ע"ת אות ו') וז"ל ויש שואלין לנו שיש לנו הכנה דרבה היאך נעשין צרכי שבת בעירוב תבשילין שהוא מדרבנן, וי"ל שמן התורה מותר ואפי' בלא עירוב משום הואיל שאם ירצה לאכלו בו ביום ואפי' לא יאכל עוד) הואיל ואי מקלעי לי' אורחים עכ"ל, ולכאורה אינו מובן למה לי' למינקט כלל הטעם דהואיל דאם ירצה לאכול בו ביום ולא מספיק לי' בטעם דהואיל ואי מקלעי אורחים, אולם אם נימא דס"ל כהמהרי"ו ז"ל הנ"ל דכל שאינו ראוי לבשל לעצמו אינו מותר לו לבשל לאחרים, ידוייק היטב דברי האורחות חיים הנ"ל, דמשום הואיל דמקלע אורחים לחוד לא הי' מועיל העירוב תבשילין כיון דלא חזי לדידי', וגם אם יבואו אורחים ג"כ אינו רשאי לבשל בשבילם, לזה נקט דגם לעצמו ראוי בישול זה אם ירצה לאוכלו בו ביום, – וממילא מבואר דגם אחר שגמר סעודתו אמרינן כן שיכול לאכול אם ירצה דהרי שרי לאפות ולבשל ע"י ע"ת גם אחר שגמר סעודתו, – והגם דבכונת האורחות חיים י"ל גם באופן אחר דנקט טעם א' לטרם שגמר סעודתו דשרי משום דא"ב יאכלו בעצמו בו ביום, וטעם שני לאחר שגמר סעודתו משום דחזי לאורחים, מ"מ יותר מסתבר דהארחות חיים נקט לשני הטעמים על זמן אחד וכנ"ל דתלוי זה בזה, דנהי דלאחר שגמר סעודתו מוכח הדבר דאינו אופה זאת לצורך בו ביום ואי לאו דהואיל ומקלעי אורחים הי' לוקה משום דזה הוי בירור לעדים שהסיח דעתו מלאכול עוד היום ואופה רק לצורך חול, מ"מ כיון דעכ"פ חזי לו אם ירצה לאכול תו שרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים:

ו) והנה לפי האמור דכל דינו של המהרי"ו ז"ל לאסור לבשל לאחרים במתענה דלא חזי לדידי' אינו אלא מדרבנן, יתיישב בזה לפענ"ד מה שהעיר המ"א שם על חילוקו של המהרי"ו ז"ל בין הואיל דא"ב התיר נדרו דגם לעצמו אינו שרי לבשל בלא הואיל ובין הואיל דחלה ואופה מיו"ט לחול דלעצמו א"צ הואיל דהרי בלא"ה לא שרי לכתחילה משום הואיל ע"ש, דהנה כבר כתב השג"א (סס"י ק"ד) דעד כאן לא שרינן לכתחילה משום הואיל כ"א במילתא דבלאו הואיל הי' ע"ז איסור דאורייתא, אבל במלתא דגם בלא הואיל, ל"ה כ"א איסור דרבנן שרי לגמרי ע"י הואיל ואפי' מדרבנן לא גזרו עליו, ע"ש, ומבואר כן גם מדברי הש"מ ביצה (כ"א, א') הובא בדברי חיים (דיני יו"ט סי' א'), מש"ה ה"נ בדינו של המהרי"ו ז"ל כיון דמה שאסור לבשל לאחרים היכא שאינו יכול לבשל לעצמו הוא רק מדרבנן, שרי ע"י הואיל גם לכתחילה, ולכן הוצרך המהרי"ו ז"ל לאסור מטעם אחר דכל דלעצמו אינו שרי בלא הואיל אין מתירין גם בהואיל:

אך דבעיקר ד' הש"א הנ"ל עי' באמרי בינה (ח"א דיני פסח סס"י כ"ז) שכתב דלאו כל אפין שוין דבכמה סוגיות מצינו דגם באיסור דרבנן לא התירו לכתחילה אפי' ע"י הואיל ע"ש:

ז) ובאופן אחר חשבתי לפענ"ד בישוב קו' המ"א הנ"ל עפ"י מה שראיתי בס' קדשי דוד ומחובר עם ס' חסדי דוד על ה' פסח (סס"י תנ"ז) שהביא תמיהת המקראי קודש ע"ד הטור שם שהביא בשם הגאונים ז"ל, דגם במקום דליכא כהן קטן דחזיא לי' החלה אפ"ה שרי מטעם הואיל, דהא טעמא דהואיל מהני לנו רק כי היכי דלא לילקי אבל מ"מ איסורא איכא, ועי' בשעה"מ (פ"ג מה' יו"ט ה"ט), ותי' בס' חסדי דוד הנ"ל דעד כאן לא קאמרינן דגם ע"י הואיל איכא איסורא דרבנן אלא באופה בהדיא לחול כדדייק להדיא האופה מיו"ט לחול, משא"כ אם אופה ע"ד אם יבואו אורחים היום ולא כיוון לחול שפיר מצי למיעבד ע"י הואיל גם לכתחילה ע"ש, ולענ"ד זה נכון מאד בסברא ליישב דברי הגאונים ז"ל שבטור הנ"ל, ועוד יותר י"ל לענ"ד דגם החולקים על הטור דלא מתירין ע"י הואיל בכה"ג, לא נחלקו כ"א במקום דליכא כהן בעיר ולא שכיח שיבוא אורח כהן ושיהי' ראוי לאכול חלה זו, אבל היכא שיש כהן בעיר הגם שאינו לפנינו, גם החולקים על הטור מודים בזה דשרי, דהגם דגם בכה"ג בעינן לטעמא דהואיל וכמבואר לפענ"ד מדברי מהרי"ו ז"ל הנ"ל שכתב דהא דמותר משום הואיל הוא רק היכא שמותר לדידי' בלא הואיל כגון לאפות חלה היכא דאיכא כהן בעיר (והובא באות א') הרי דגם בכה"ג שהכהן בעיר בעינן לטעמא דהואיל, ונראה הטעם משום דכשאין הכהן לפנינו הרי לא נתברר אם יצטרך לו החלה, מ"מ כיון דאנן קיי"ל כרבה דאית לן הואיל שרי בכה"ג גם לכתחילה:

מעתה מיושב קו' המ"א הנ"ל דהרי המהרי"ו ז"ל מיירי באופן שמבשל לצורך חבירו ליו"ט עצמו ואינו מכוון כלל לצורך חול, משו"ה באמת הו"ל להתיר בכה"ג ע"י הואיל גם לכתחילה, זולת מפני סברתו שחידש דכל דלא חזיא לדידי' בלא הואיל לא שרי לאחריני גם ע"י הואיל:

ח) ולכאורה הי' אפ"ל עוד בישוב ד' המהרי"ו ז"ל הנ"ל דעד כאן לא קאמרינן דגם ע"י הואיל איכא איסורא דרבנן כ"א בהואיל דמקלעי אורחים דאינו בידו שיבואו, אבל בהואיל דא"ב מיתשיל שהוא בידו כדאמרי' ביבמות (פ"ח, א') לענין ע"א בהקדש דנאמן משום דבידו לאיתשולי עלי', אפשר דס"ל להמהרי"ו ז"ל דבכה"ג שרי גם לכתחילה:

ומצינו כעין דוגמא זה פלוגתא בדברי רבותינו הראשונים ז"ל בסוגיא דהואיל, עי' בדברי הרא"ה ז"ל ביצה (כ"א, א') בקמח דבני חילא, וז"ל ואע"ג דמשום הואיל לא שרינן לכתחילה הכא ע"י הדחק שרינן, הרי דגם בהואיל דכל חדא חזיא לי' לא שרינן לכתחילה, וכ"כ הבעה"מ (פ"ג דפסחים) בהא דדחי רב פפא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא דכל חדא וחדא חזיא לי' וז"ל ומשום בל יראה ובל ימצא שריא ליה אפי' לכתחילה עכ"ל, הרי דגם בהואיל דכל חדא וחדא חזיא ס"ל דאיכא איסורא דרבנן ואסור לכתחילה ורק משום ב"י וב"י התירו, וכ"כ בשו"ת פ"י ח"א (או"ח סי' י"ג) להוכיח דבחמץ ידוע ל"מ ביטול דאלת"ה איכא עצה בחלה בטומאה שיבטלנה וא"ל דהטעם משום דעובר בב"י בלא ביטול גזרו רבנן גם ע"י ביטול דז"א דהא גם בהואיל איכא איסור דרבנן ורק משום ב"י וב"י התירו, וא"כ טפי עדיף שיבטל ולא יעבור על איסור דרבנן כ"א בשוא"ת ולמה שרינן טפי אפי' דהוי איסור דרבנן בקו"ע ע"ש, מבואר דס"ל דגם בהואיל דכל חדא חזיא הוי איסור דרבנן – אולם ראיתי בספר ערך השולחן (או"ח סי' תנ"ז סעי' ה' אות ד') שהביא בשם רבינו ישעי' הראשון ז"ל דהא דאמר רמב"ח דרבה ור"ח בפלוגתא דר"א ור"י היא, דהאי הואיל דר"א דמי להאי דאמר רב הונא בפ"ב דביצה (כ"א, א') גבי קמח דבני חילא דשרי משום דאיכא חדא דחזיא לינוקא וכ"ש הכא דכולהו חזו בר מחדא והגם דר"א ורב הונא שרו לכתחילה ע"י הואיל ורבה אינו מתיר ע"י הואיל כ"א שלא ללקות עליו אבל איסורא מיהא איכא, דהיכא דחזי לי' הני ריפתא שאני דהרי חזי לי' לעצמו משא"כ בהואיל דמקלעי אורחים דלא חזי רק לאורחים, ואורחים ליכא, לא שרינן לכתחילה שהרי כל דעתו לצורך חול הוא עושה, עכתו"ד ז"ל, הרי דדעתו ז"ל דבהואיל דכל חדא וחדא חזי לי' ליכא אפי' איסורא דרבנן מפני דנקטינן שטרחתו עתה בכל ככר וככר הוא בדבר הראוי לעצמו, (לפ"ז י"ל דהגם דזה ודאי דגם בהתירא דחלה משום הואיל וא"ב מיתשיל איכא איסורא דרבנן זהו משום דעכ"פ עתה כל טרחתו באפיית החלה דלא חזי היום לשום אדם, ונהי דאם יתשל יהי' חזי לדידי' עכ"פ עתה לא חזי לשום אדם, משא"כ בדינו של המהרי"ו ז"ל במתענה דעכ"פ גם עתה חזי לאחריני ולדידי' נמי יהי' חזי אם יתשל י"ל דבכה"ג דמי להואיל דכל חדא חזיא דס"ל לרבינו ישעי' ז"ל דליכא אפי' איסורא דרבנן:)

ט) והנה לפי"ד רבינו ישעי' ז"ל הנ"ל דבהואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' ליכא אפי' איסורא דרבנן, יבואר סעד גדול לדברי השאגת ארי' (סי' ס"ג) דגם בשאר יו"ט מלבד של פסח שרי לאפות החלה בלא קריאת שם, דאף דיש תקנה בלא הואיל דהא יכול להפריש ולהניח מ"מ מותר ע"י הואיל דבהאי הואיל דחזיא לדידי' ליכא אפי' איסורא דרבנן:

אולם לענין דינא עי' בס' דברי חיים הנ"ל להגאון מלונטשיץ ז"ל (ה' יו"ט סי' א') שכתב דלפמ"ש הר"ן ז"ל דבעיסת כלבים המעורבת עם עיסת הרועים, גם לרבה בעינן דאית נבילה קמן, ודאי אסור. לסמוך בשאר יו"ט באפיות החלה על התירא דכל חדא וחדא חזיא לי', וכתב עוד דגם לשיטת הרמב"ם ז"ל (פ"א מיו"ט הי"ד) דלא כתב דאית נבילה קמן י"ל כמ"ש הש"מ הטעם משום דעיקר כונתו משום הרועים, וסיים עוד בדברי חיים שם וז"ל ועי' רמ"א (סי' תקי"ב סעיף ג') מותר להרבות בשביל הכלבים באותו הקדירה אפי' אם יש לו דבר אחר ועי' מג"א רסק"ו שכתב שהוא טעות סופר וצ"ל אפי' אם אין לו דבקדירה שרי עי"ש, ועי' מג"א ס"ק ג', הרי דבתנור אינו מותר רק ביש לו נבילה וכדעת הר"ן, ומכ"ש בנידון הש"א דיכול לעשות בלא הואיל דהא יכול להפריש ולהניח דאסור לסמוך מטעם הואיל עכ"ל, ועי' עוד בש"ע (סי' תקכ"ז סעיף כ"א) אם נזכר קודם סעודה מבשל הרבה בקדירה אחת, וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק ל"ח ודמשק אליעזר שם, ואמאי לא יהיה מותר גם לאפות פת אפי' אם לא יהיה בתנור אחד, וגם באופה על גבי גחלים כשעדין לא סעד, משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה, ומבואר מזה לפענ"ד גם מזה דנקטינן להלכה דגם בהואיל זה איכא איסור דרבנן, וע"ש בש"ע וי"א דאפי' לבשל כמה קדירות מותר כיון דקודם אכילה הוא והוא שיאכל מכל אחד ואחד, ומדהביא זה בלשון וי"א משמע דלדינא לא ס"ל כן, וגם הי"א לא התירו כ"א דוקא כשאוכל מכ"א, ועי' מ"א שם (ס"ק כ"ד) ובט"ז (סי' תק"ז ס"ק ה') ועי' בביאורי הגר"א ז"ל סי' תק"ו ובדמשק אליעזר שם דנקט מדבריו ז"ל דאסור בשאר יו"ט לסמוך על הואיל זה:

י) נחזור לענינינו דכל דינו של המהרי"ו ז"ל לאסור לבשל לאחרים היכא דלא חזי לדידי', אינו אלא דרבנן, – אך לכאורה יש להעיר דאכתי אמאי אסור לבשל מיו"ט לשבת דהא גם ע"י הואיל אסור מדרבנן, ואפ"ה ע"י ע"ת מותר, ה"נ נימא דגם איסור דרבנן זה דלא לבשל לאחרים היכא דלא חזי לדידי' יהי' ניתר ע"י עירוב תבשילין:

והנה במחצית השקל ע"ד המ"א (סי' תקכ"ז) הנ"ל כתב דלדינו של המהרי"ו ז"ל אסור לאפות לשבת אפי' הניח ע"ת דהא גם על ע"ת גרידא לא היינו סומכים להתיר דאורייתא לבשל ביו"ט לשבת אלא כיון דמטעם דאי מקלעי אורחים ליכא רק איסור דרבנן סמכינן על ע"ת ולגבי המתענה הרי ל"ל הואיל דהא אפי' אם מקלעי אורחים אסור לבשל בשבילם נמצא דלגבי דידי' מן התורה אסור לבשל ועל ע"ת גרידא לא סמכינן להתיר ע"ש. ולפ"ר אינו מובן דהא גם להמהרי"ו אין זה איסור תורה כ"א דרבנן, אולם נראה דהמחצית השקל אזיל לשיטתו (בסי' שכ"ה ס"ק נ') בפשט דברי המ"א שם גבי עצי מוקצה דע"י איסור דרבנן נסתלק התירא דהואיל ולוקה מה"ת [ועי' בדו"ח מערכה שביעית מ"ש בדברי המ"א הנ"ל], וה"נ בזה כיון דעכ"פ אסור לבשל לאחרים מצד איסור דרבנן תו אין בזה משום הואיל וכי אפי ובשול לשבת הוי איסור מן התורה (ומש"ה לא מצי ע"ת להתיר איסור דרבנן זה דע"י איסור דרבנן מתעורר איסור תורה דל"מ ע"ת להתירו:)

אכן גם בלא זה נראה דעד כאן לא מצינו היתר דעירובי תבשילין כ"א דוקא בגונא דאם היו האורחים לפנינו הי' היתר לאפות ביו"ט עצמו לצורך בו ביום ול"ה ע"ז אפי' סרך איסור דרבנן דבזה אמרינן דהע"ת עושה פני הדבר כאלו כבר באו האורחים לפנינו ואיסורא דרבנן ממילא אזיל ומתבטל, משא"כ במקום דגם אם היו האורחים לפנינו לא הי' היתר לאפות בו ביום כגון במתענה אפי' אם יהי' רק איסורא דרבנן אינו ניתר ע"י ע"ת דהע"ת אינו בא להתיר איסורים כ"א להעמיד הדבר באופן המותר, ובכה"ג דמתענה דביו"ט עצמו אין בהם שום צד היתר לא מצי ע"ת להתיר איסור דרבנן:

או י"ל כיון דגם באינו מתענה ויש בזה משום הואיל דמקלעי אורחים איכא איסורא דרבנן, ועתה במתענה מתוסף עוד איסור דרבנן והוי תרי איסורא דרבנן, י"ל דעירוב תבשילין אינו מתיר רק איסור א' ולא שני איסורים, וכה"ג מבואר מדברי התוס' ביצה (ח' א' בד"ה וא"צ ובדברי מהרש"א ז"ל שם) דמה"ט בעינן דקר נעוץ מבעוד יום דבלא זה איכא שני איסורים דרבנן אחד מפני שלא הוכן וגם חפירות גומא:

יא) עוד יש מקום לצדד לענ"ד בישוב דברי הכנה"ג הנ"ל מהא דשרי לאפות חלה טהורה וחלה טמאה במקום דאיכא כהן קטן, ויתיישב בזה גם מה שהערנו באות א' מגוף לשון מהרי"ו ז"ל דמשמע מדבריו דכל שיש לו היתר אפיה ובישול בדברים אחרים יכול לאפות ולבשל ביו"ט גם מידי דלא חזי ליה כלל, די"ל דמ"ש מהרי"ו ז"ל דלא אשכחן דמותר מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל כגון לאפות חלה היכא דאיכא כהן קטן, הכונה משום דחלה דזה"ז אינו אלא מדרבנן אפי' בא"י ואפי' בזמן עזרא, ומן התורה ליכא חיוב חלה כלל על עיסה זו וגם אם מפריש חלה הוי כחולין מה"ת ומותר לאפותה מה"ת בלא הואיל, משו"ה שרי מדרבנן ע"י הואיל, משא"כ היכא דבלא הואיל איכא איסור תורה דבכה"ג ס"ל להמהרי"ו ז"ל דלא אמרינן הואיל, ודין המתענה בר"ה דמיירי מיני' המהרי"ו ז"ל הוי כמו נדר מדמצריך לי' המהרי"ו ז"ל להתרה, וכ"כ ביו"ד (סי' רי"ד), וגם בנידון הכנה"ג באותם שנהגו שלא לאכול אורז בפסח ג"כ דין נדר יש לו ובעי התרה, עי' בס' בריכת המים על ש"ע או"ח (סי' תמ"ו) שכתב דאם נחוש בנידון זה גופא לדברי הכנה"ג הנ"ל, צריך שא' מבני הבית ישאל על מה שנהגו שלא לאכול ע"ש], והגם דמסוגיא דנדרים (ט"ו, א') מבואר דבדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוי רק בבל יחל מדרבנן, ועי' היטב בדברי הנ"י שם בד"ה קונם שאני ישן, ובמש"ש בשם הריטב"א ז"ל, ובדברי הר"ן ז"ל שם בנדרים (פ"א, ב') ובהגהות הרש"ש ז"ל שם (ט"ו, ב'), מ"מ הנה לדעת ר"ת ז"ל המובא ברא"ש פ"ק דתענית דבנדר בלב הוי כאילו הוציא בפיו, עי' או"ח סי' תקס"ב סעי' ו' ובדברי רבותינו האחרונים ז"ל שם, הרי יש במציאות לאיסור תורה בתענית ביו"ט ובאורו גם בקבלה בלב אם קיבל זאת בתורת נדר, ואף להחולקים ע"ד הר"ת ז"ל, מ"מ הרי אם יקבל על עצמו בפה בתורת נדר הוי עליו איסור תורה, משו"ה י"ל דבכה"ג לא שרינן מטעם הואיל, וי"ל עוד דס"ל להכנה"ג בדעת מהרי"ו ז"ל דגם אם לא קיבל בפה או גם לא קיבל בלב בתורת נדר, כיון שעכ"פ אפשר במציאות שמאיסור זה עצמו יתהפך לפעמים מאיסור דרבנן לאיסור תורה ל"א בזה התירא דהואיל כל שאינו מותר לעצמו בלא הואיל, ורק בחלה לכהן בזה"ז דחלה זו עצמה אינו מתהפך לאיסור תורה בזה נקטינן התירא דהואיל דיש לו היתר מה"ת לעולם בלא הואיל, ומה שחלוק מגדר זה לא נקטינן בי' התירא דהואיל, ועי' עוד בשו"ת מהרשד"ם ז"ל (יו"ד סי' נ"ג) וז"ל ואע"ג דמשמע פ"ב דנדרים דהיינו בל יחל מדרבנן וכו' מ"מ אפי' תימא דאינו אלא איסור דרבנן הי' ראוי להחמיר אחר שיש לו סמך מה"ת, כ"ש דה"מ היכא דליכא אלא מנהג בעלמא לבד, אבל היכא דאיכא הסכמה שהם הסכימו קיימו וקבלו עליהם וגזרו על עצמם איסור וכו' הרי זה נדר ודאי והעובר עליו עובר בל יחל מן התורה עכ"ל, ועי' בערך השולחן (יו"ד סי' רי"ד אות א':)

יב) עיין בס' פאת ים (מבעהמח"ס שרשי הים תלמיד השעה"מ ז"ל) מס' ביצה (ד', א') שהביא דברי שו"ת כנה"ג הנ"ל וכתב שם ששמע דמקשים ע"ד הכנה"ג מסוגיא זו דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה לא נסתפק רק משום איסור טלטול ולא משום איסור אכילה מבואר מזה דגם מה שאסור לאכול ביו"ט מותר לבשל לצורך שבת, ותי' דדברי כנה"ג קאי רק לפוסקים דס"ל להלכה דאין צרכי שבת נעשים ביו"ט והתירא דע"י ערוב תבשילין הוא רק משום הואיל, אבל מ"ש רש"י ז"ל בפי' הסוגיא בד"ה לאטוינהו דהספק הי' רק משום טלטול ולא משום אכילה, זהו רק למ"ד צרכי שבת נעשים ביו"ט, דלהך מ"ד מותר לבשל ביו"ט גם מה שאסור לבו ביום, וכ"כ בס' חיים לעולם הנ"ל (או"ח סי' ז') ותמצית העולה מדבריו כנ"ל דדינו של הכנה"ג הוא לרוה"פ דס"ל דהתירא דערוב תבשילין הוא משום הואיל והוי דינו כסמוך לחשיכה דאסור לבשל לצורך שבת, [עי' במ"א ריש סי' תקכ"ז], וה"נ בדין האורז י"ל להכנה"ג דדמי לדינו של מהרי"ו ז"ל דלא אמרינן הואיל כיון דליכא לדידי' התירא בלא הואיל, אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דרבה ס"ל ג"כ דצרכי שבת נעשים ביו"ט יהי' מותר לבשל לצורך מחר גם מה שאינו יכול לבשל לבו ביום ע"ש, וסיים וז"ל אלא שלענ"ד יש להשוות דעתו ז"ל לדעת כולהו רבוותא וכמו שאכתוב לקמן בס"ד, ע״כ תוכן דברי ס' חיים לעלם הנ״ל:

אמנם אכתי יש להעיר לפענ"ד ביסוד התי' הנ"ל על דברי הכנה"ג, לפמ"ש רבינו זצוק"ל בזי"ר חלק ראשון בפתיחה בדיני הואיל (אות א') שהביא ראי' מסוגיא דביצה הנ"ל, דהגם דאיכא איסור דרבנן על הדבר שמבשל אמרינן הואיל דהא אושפזיכנא כר"י ס"ל דשתי קדושות הם ולפי זה צרכי שבת אינם נעשים ביו"ט, לפמ"ש רש"י ז"ל בפסחים (מ"ו, ב') בד"ה מדאורייתא, וז"ל, צרכי שבת נעשים ביו"ט דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו"ט חדא קדושה היא וכו' עכ"ל, וכיון שפי' רש"י ז"ל הטעם דצרכי שבת נעשים ביו"ט משום דחדא קדושה, נמצא דלמ"ד שתי קדושות הם אין צרכי שבת נעשים ביו"ט, וע"כ ס"ל הטעם בהיתר בישול מיו"ט לשבת ע"י ע"ת הוא משום הואיל, ומוכח מזה דגם בדבר האסור מדרבנן אמרינן הואיל עכתו"ד רבינו זצוק"ל, עכ"פ היוצא לנו מזה להעיר על התי' הנ"ל דנקטו דסוגיא דביצה ס"ל דצרכי שבת נעשים ביו"ט דהא למ"ד דשני קדושות הם א"ל כן לפי פשטות דברי רש"י ז"ל הנ"ל, ועי' בס' שמחות יו"ט על מס' ביצה להגאון מפלאצק זצוק"ל, בד"ה אושפזיכנא וז"ל שמעתי להקשות ד"ז בשם הגאון מוהר"ר יהונתן ז"ל איך עלה על דעתו למטוינהו האידנא הא לעיל משמע דאי שבת ויו"ט קדושה א' הם, ודאי נולדה בזה אסורה בזה, וע"כ ס"ל ב' קדושות הן, ובפסחים (מ"ו, ב') פליגי רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול אי לקי אי אמרינן הואיל ואמר רבה לר"ח לדידך דלא אמרינן הואיל איך אופין מיו"ט לשבת ושני לי' מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט, ופירש"י דקדושה א' הם, נמצא דהא דאופין מיו"ט לשבת הוא או מטעם הואיל או מטעם דקדושה א' הן, וכיון דהכא על כרחך ס"ל שתי קדושות הן א"כ ליכא התירא רק משום הואיל והכא ל"ש הואיל ואי מקלעי לי' אורחים דלכ"ע ביומא אסורה וזה שנים רבות שמעתי קושיא זו מתלמידי הגאון ז"ל עכ"ל, הרי דנקטו ג"כ יסוד הנ"ל מדברי רש"י ז"ל דלמ"ד שתי קדושות הם א"ל דצרכי שבת נעשים ביו"ט רק פשיטא להו דבאיסור דרבנן ל"ש הואיל ומטעם זה נקטו זאת לקושיא ע"ד הש"ס:

יג) אולם בעיקר דברי רש"י ז"ל הנ"ל, אם ננקוט הדברים כפשוטם, יקשה ע"ז קו' עצומה, והוא מה שהקשה בס' אור חדש פסחים (מ"ח, א') ממה דאמר רב פפא ודלמא עד כאן לא קאמר ר"א התם דאמרי' הואיל אלא דבאידנא דקא עילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא לי לדידי' אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידי' לא חזי אימא הכי נמי דלא אמרינן הואיל, ולפי' רש"י ז"ל הנ"ל דמ"ד צרכי שבת נעשים ביו"ט הוא משום דס"ל דשבת ויו"ט חדא קדושה, א"כ איך מצי למימר לר"א דלית לי' הואיל דא"כ קשה לדידי' איך צרכי שבת נעשים ביו"ט וא"ל משום ע"ת ז"א דמשום ע"ת לא נתיר איסור דאורייתא וא"ל דמה"ת צרכי שבת נעשים ביו"ט ז"א דשמעי' לי' לר"א במס' עירובין (ל"ח, א') דשבת ויו"ט שתי קדושות הן וכן הוא במס' ביצה (ד', א') א"כ לר"א איך נעשים צרכי שבת ביו"ט אי לא דס"ל הואיל ואיך קאמר ר"פ דר"א לית לי' הואיל, וסיים האור חדש ובהכרח לפרש דאע"ג דלענין להכין מיו"ט לחבירו ס"ל לר"א שתי קדושות הן מ"מ לענין זה להתיר מה"ת צרכי שבת ביו"ט הוי קדושה אחת וצ"ע בזה עכ"ל, – ועי' בתוס' ערובין (ל"ד) בד"ה משום הכנה שכתבו במה דנקט בסוגיא דפסחים דר"א לית לי' הואיל כיון דע"כ ס"ל הכנה דרבה איך אופין מיו"ט לשבת, ותי' דלפי הך צד בסוגיא דפסחים, ר"א לית לי' הכנה, והטעם דאין מערבין בתחלה מיו"ט לשבת משום דמקני שביתה בשבתא אסור, וריצב"א תי' דלא שייך הכנה באפי' ובישול דאין זה אלא תיקון בעלמא ע"ש, – עכ"פ מבואר בדבריהם ז"ל ג"כ דלפי הסוגיא דפסחים גם לר"א דס"ל שבת ויו"ט שתי קדושות הם י"ל דהתירא דבישול מיו"ט לשבת ע"י עירוב ותבשילין הוא משום דצרכי שבת נעשים ביו"ט, ולפי זה נראה לפענ"ד גם מדברי התוס' כסברת האור חדש הנ"ל, ומיישב הקו' המובא בשמחת יו"ט הנ"ל, וגם דברי הכנה"ג, כתי' ס' פאת ים ושו"ת חיים לעלם הנ"ל:

והנה מ"ש באור חדש הנ"ל דלענין להכין מיו"ט לחבירו הוי שתי קדושות, לכאורה אינו מובן דהא אדרבא מתבאר בסוגיא דעירובין שם דרבנן הקשו לר"א דאם שתי קדושות הן אמאי אין מערבין מיו"ט לשבת, וגם לפי מה שמתרץ ר"א דאסור משום הכנה עי' בס' גאון יעקב שם שכתב וז"ל ואפי' למ"ד חדא קדושה וכחד יומא אריכא דמי ל"א יום זה הכין לעצמו כדאמרינן שבת מכינה לעצמה דשאני הכנה דגלי קרא לגבי הכנה דאפ"ה אסור תדע דהא אביי מספ"ל אי חדא קדושה היא ותו רבה דמוקים למתניתין דריש ביצה משום הכנה לימא מתניתין כר"א עכ"ל, הרי דלענין להכין מיו"ט לחבירו אפי' אם קדושה אחת הן יש בזה משום הכנה, (אמנם נראה דכונת האו"ח הוא לענין דלא סגי עירוב א' לשני הימים משום דשתי קדושות הן:)

עכ"פ עיקר דברי האור חדש הנ"ל דמה דנקט רש"י ז"ל גבי צרכי שבת נעשים ביו"ט משום דקדושה אחת היא הכונה דרק לנידון זה הוי קדושה אחת ולא לכל דבר, מסתברים הדברים לפענ"ד, וי"ל הטעם בזה לרש"י ז"ל דמשום דיו"ט נמי אקרי שבת וקדושת יו"ט מעין קדושת שבת, מה"ט הוי לענין זה כיום אחד, דמשום דשבת חמור מיו"ט לא ניגרע היתר הבישול ביו"ט לשבת דלא גרע ממבשל ליו"ט עצמו.

יד) אך הנה עיקר קו' האור חדש הנ"ל הי' אפשר ליישבה בכמה תירוצים חדא די"ל דכונת רב פפא הוא רק דמהואיל דלגבי אפי' לא מוכח מידי דאית לי' כרבה, ואה"נ דגם לפ"ד רב פפא מוכח מהוכחה אחרת דר"א אית לי' הואיל [אך הלא התוס' בעירובין שם לא ניחא להו בזה]. וגם הי' אפ"ל דרק רב פפא הוא דס"ל לחלק בין מלאכת יו"ט לשבת לשאר ענינים דאעפ"י דס"ל לר"א שתי קדושות לענין מלאכת יו"ט לשבת הוי חדא קדושה, אבל אכתי אין מזה ראי' דרב חסדא נמי ס"ל לחלק בהכי, וכך הי' נוטה קצת לשון רש"י ז"ל מה שלא הזכיר חילוק זה בדרב חסדא משמע דבכל ענין ס"ל דחדא קדושה היא:

וגם ביותר י"ל עפ"י המבואר ממתניתין דתמורה שהיו ב' תנאים א' ר' אליעזר וא' ר' אלעזר ובפ"ג דתמורה משנה ג' איתא בהדיא שחלקו זה עם זה, לפ"ז י"ל דבחדא מינייהו גרסינן ר' אלעזר, ובריטב"א עירובין שם ראיתי פעם ר' אליעזר ופעם ר' אלעזר, – וגם קצת הי' אפשר להכריח דר"א דעירובין הוא ר' אלעזר, דהא מסקינן שם דטעמא דר"א דאין מערבין מיו"ט לשבת הוא משום הכנה, והא ר"א מתלמידי ב"ש הוא, וב"ש הא לית להו הכנה כדאיתא ריש ביצה ב"ש ביצה שנולדה ביו"ט תאכל, וכה"ג פריך בירושלמי (פ"ד דביצה ה"ד) מב"ש אר"א והובא בתוס' ביצה (ל"ד, ב') בד"ה ואומר ועי' בירושלמי תרומות (פ"ה ה"ד) המובא בתוס' שבת (ק"ל, ב') ד"ה דר"א ובנדה (ז', ב') ד"ה שמותי, וגם ממה דאמרי' בביצה (ד', א') דר"א ס"ל ביצה תאכל היא ואמה מבואר דר"א לית לי' הכנה – וצ"ע באמת ליישב כ"ז לשיטות התוס', דגרסי גם בעירובין ר' אלעזר, – ולכן הי' אפ"ל דמכ"ז הוכיח רש"י ז"ל דגרסינן בעירובין ר' אלעזר ולא ר' אליעזר:

וגם י"ל לפי שיטת רש"י ז"ל בביצה (י"ב א') דאפי' שלא לצורך כלל אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובתוס' שם הקשו מהא דאופה מיו"ט לחול דפליגי רבה ור"ח אי אמרינן הואיל ות"ל דבלא"ה אינו לוקה מטעם מתוך ע"ש, ובס' מגיני שלמה שם כתב ליישב שיטת רש"י ז"ל וז"ל הצ"ל ומה שהקשו התוס' מהאופה מיו"ט לחול אתי ג"כ שפיר דס"ל לכ"ע דאע"ג דהתירה התורה כל מלאכות יו"ט לא התירה אלא בזמן שראוים לעשות בהם אוכל נפש כגון קודם אכילה דאז אמרינן מתוך שהותרה לצורך אכילה מותר נמי שלא לצורך ולכן תלה הכתוב באוכל נפש אבל מיו"ט לחול שהוא לאחר אכילה ואין המלאכה ראוי' בו ביום לאוכל נפש כ"א למחר בהא כ"ע מודו דל"א מתוך ובהא נחלקו רבה ור"ח אי אמרינן הואיל דהדר חזיא לאוכל נפש עכ"ל, וע"ש עוד במג"ש מ"ש דהבערה והוצאה שרי כל היום דיש בהם צורך כל היום אע"ג דאינו אכילה ע"ש, עכ"פ לפ"ז י"ל דרש"י ז"ל לשיטתו לק"מ מהא דרב פפא, דאעפ"י דס"ל לר"א שתי קדושות הן מ"מ לא קשיא איך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ע"י ע"ת, די"ל לדידי' דבאמת לא שרי לבשל כ"א קודם שגמר סעודתו דאיכא התירא דמתוך ואחר שגמר סעודתו אה"נ דס"ל דאסור לבשל מיו"ט לשבת, וקו' רבה לרב חסדא דאיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת הוא רק מכח המנהג שבמיהם הנהוג שאין מדקדקין בין קודם שגמר סעודתו לאחר שגמר סעודתו, [והנה המג"ש הנ"ל כתב שמצא כן בדברי הר"ן לחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה, ובדברי הר"ן שלפנינו על הלכות הרי"ף במס' ביצה כתב רק על מלאכות הוצאה לחלק דלצורך מחר ל"א מתוך, ואולי למד זאת המג"ש מדכתב שם שכן דעת הרי"ף וכתב במלאכת הוצאה סתם דמותר היכא שאינו לצורך מחר, ובמס' פסחים באופה מיו"ט לחול כתב לאחר שגמר סעודתו, מזה הבין דקודם שגמר סעודתי אמרינן מתוך, אולם הצל"ח בפסחים שם כתב דבאמת בלאו עובר לר"ח גם קודם שגמר סעודתו רק מלקות ליכא מפני שאין הדבר ידוע לעדים :] טו) אלא דלענ"ד מוכח מדברי רב חסדא עצמו, כדברי האור חדש הנ"ל, דרק לענין מלאכת יו"ט לשבת ס"ל דחדא קדושה היא ולא לענין אחר, דאלת"ה יקשה טובא על רב חסדא במה דס"ל לא אמרינן הואיל, דהא חזינן בסוגיא דעירובין שם דגם רבנן דפליגי על ר"א דאמר שתי קדושות הן, היינו רק דמספ"ל להו אי חדא קדושה נינהו או שתי קדושות, נמצא דבין לרבנן בין לר"א מוכח דאמרינן הואיל, דהרי לענין להקל גם לרבנן אמרי' דשתי קדושות הן וא"כ ע"כ התירא דע"ת משום הואיל הוא, והוי רב חסדא לא כרבנן ולא כר' אליעזר, ואפי' הנך תנאי דפליגי התם בעירובין לא מוכח דפליגי רק בזה אם קדושה אחת או שתי קדושות, אבל דפליגי לענין הואיל לא מצינו כלל וא"כ מהיכ"ת נימא דפליגי גם בהואיל, – אלא על כרחך דס"ל לרב חסדא דגם אם ס"ל לר"א ורבנן דשתי קדושות הן, אין ראי' דהתירא דע"ת הוא משום הואיל דלענין זה לעשות מלאכה מיו"ט לשבת ס"ל לר"ח דלכ"ע חשיב קדושה אחת כנ"ל:

וכן מבואר מדברי התוס' דס"ל לחלק בהכי דבביצה (ב', ב') ד"ה והי' כתבו וז"ל ואפי' לדידן ניחא דכ"ד אפוי ומבושל ל"ש בי' הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא וכו' ע"ש, ועי' בחידושים על ה' יו"ט להרמב"ם ז"ל מהגאון רבינו יהונתן זצ"ל בעל האו"ת והכו"פ, שכתב להשוות דבריהם ז"ל עם הסוגיא דפסחים דדעתם ז"ל לפסוק כרב חסדא דלית לי' הואיל, רק דבהא דס"ל לר"ח דמה"ת צרכי שבת נעשים ביו"ט לא קיי"ל כותי' דהא קיי"ל הכנה דרבה, ולכן שפיר הקשו האיך אופין מיו"ט לשבת דהא הואיל לא אמרינן וצרכי שבת נעשים ביו"ט נמי לא, מטעם הכנה דרבה, ולזאת כתבו התוס' דבדבר האפוי ומבושל ל"ש הכנה וא"כ הדרא לכללא דר"ח דמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט ע"ש, ומתבאר דנקטו התוס' להלכה דהתירא דבישול מיו"ט לשבת ע"י ע"ת, הוא משום דצרכי שבת נעשים ביו"ט, הגם דלהלכה קיי"ל דשתי קדושות הן, וכן מבואר ג"כ מדברי הר"ן ז"ל בפסחים שם שהביא ראי' דפסקינן כרבה מעירוב תבשילין דאין לו היתר בלא זה, דא"ל הטעם משום דצרכי שבת נעשים ביו"ט כיון דפסקינן כרבה דאית לי' הכנה, ולא ניחא לי' לומר דבאפי' ובישול ל"ש הכנה ע"ש, הרי דלולי איסור הכנה הי' ניחא לי' להר"ן ז"ל לומר לדידן דצרכי שבת נעשים ביו"ט הגם דפסקינן דשבת ויו"ט שתי קדושות הן:

גם מבואר כן לפענ"ד מדעת הרמב"ם ז"ל דצרכי שבת נעשים ביו"ט גם לדידן דפסקינן שתי קדושות הן, עי' דברי הרמב"ם (פ"ח מעירובין הלכה ה') ובטור או"ח (סי' תט"ז) דשבת ויו"ט שתי קדושות ובב"י (ריש סי' תקכ"ז) מפרש בדעתו ז"ל (פ"ו מה' יו"ט ה"א) דס"ל צרכי שבת נעשים ביו"ט, [אולם מפשיטות דברי הגהות מימוני שם מבואר לפענ"ד דלא ס"ל בע"ת רק טעמא דהואיל ואסור בסמוך לחשיכה] (ועי' בשו"ת נ"ב מ"ת או"ח סי' צ"ח):

אולם אכתי יש להבין בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות פסחים שם שכתב ע"ד רש"י ז"ל הנ"ל שפי' דצרכי שבת נעשים ביו"ט הוא משום דס"ל דקדושה אחת הן היא, וכתב וז"ל ואנן הא קיי"ל דשתי קדושות הן ע"ש, והביא מזה ראי' דלדידן דקיי"ל שתי קדושות הן ע"כ דפסקינן כרבה דאית לי' הואיל, ונראה מזה דהרמב"ן ז"ל נקט כפשטא בשיטת רש"י ז"ל דאם נימא דשתי קדושות הן ע"כ סבירא לן הואיל דאלת"ה ליכא היתר לבשל ע"י ע"ת, ולהנ"ל ע"כ דגם לרש"י ז"ל אינו תלוי זה בזה, – (ונראה דגם כונת הרמב"ן ז"ל הוא כמ"ש הר"ן ז"ל בשמו דאנן דקיי"ל שתי קדושות הן ע"כ מה דפסקינן נולדה בזה אסורה בזה הוא משום הכנה וא"כ ליכא למימר דהתירא דע"ת הוא משום דצרכי שבת נעשים ביו"ט ומוכח דעל כרחך הוא מטעם הואיל)

טז) והנה בס' חיים לעלם הנ"ל הביא בשם הלכות קטנות (ח"א סי' קי"א) בדין האורז דגזרינן דילמא אתי למיכל מיני' ותמה ע"ז דלא מצינו בנודר מן הפת שלא יבשלנו משום גזירה זו ודוקא בחמץ החמירו ע"ש, – ולפענ"ד מבואר בפסחים (י"א, א') דגזרינן בחדש דאתי למיכל מיני' אי לאו משום עולי רגלים, וכן בחמץ לאחר הפסח דהוי מדרבנן, או לאו הטעם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו, הוי גזרינן דאתי למיכל מיני', וגם ממה דמבואר באו"ח (סי' תרי"ד) בדברי הרמ"א ז"ל בסוף הסימן וט"ז ומ"א שם, וירושלמי (פ"ד דפסחים) המובא במ"א שם, מתבאר דחשש זה דאתי למיכל מיני' הוא יסוד גדול שמצינו בכמה דוכתי שחששו לזה, ומ"ש במחזיק ברכה (סי' תס"ז) באורז כיון דמחזיקו בביתו ליכא חשש זה דאתי למיכל מיני' דמוכרח דכ"כ לא קיבלו עליהם, לפענ"ד השפלה, הרי מבואר בסוגיא דפסחים הנ"ל דבשעת העסק בו לאכילה אז יש לחוש טפי דאתי למיכל מיני' דהרי בחדש ליתא להאי גזירה רק בעסק בו ורק בחמץ החמירו טפי שלא להחזיקו בביתו גם אחר ביטול, – עכ"פ באורז וכיוצא דבעי התרה אם רוצה לחזור ממנהגו הוי חשש גדול דאתי למיכל עיני' וכסברת הלק"ט הנ"ל:

ולפ"ז נראה דכ"ש שאסור לבשל בשביעי של פסח על שבת בכלים שמבשלים בהם חמץ בכל השנה, דהגם דנוטל"פ מותר, רק מדרבנן אסור, מ"מ איכא חששא דאתי למיכל מיני', עי' היטב בחק יעקב (רס"י תמ"ב) מה שכתב בשם האגודה, – מיהו בשאלה זו לבשל בכלים של חמץ בלא"ה יש לדון דהכלים הוי מוקצה ביו"ט עי' שו"ע או"ח (סי' תנ"א סעי' א'), וגם דלכאורה זה תלוי בחקירת רבותינו האחרונים ז"ל אי אמרינן הואיל במידי דאיסורא דרבנן רביע עלי' וכבר נתבאר למעלה בדברינו (באות י"ג) מה שיש לדון לפענ"ד בראיות רבינו זצוק"ל מהא דאשפזיכנא (ד', א',) וגם מה שהביא עוד שם רבינו זצוק"ל ראי' לחקירה זו מדעת הריב"א ז"ל שלהי חולין דס"ל דאמרינן הואיל הגם שנשאר איסור עשה וכ"ש באיסור דרבנן, לפענ"ד השפלה יש לדון לפום רהיטא דהרי יסוד הספק אי אמרינן הואיל באיסור דרבנן הוא משום דגם אם יבואו אורחים לא יאכלו דבר איסור ואיך נימא הואיל בדבר שאינו בידו, לפ"ז מה זה ראי' מחרישה ביו"ט דמעשה האיסור הוא כבר עושה ואם הי' דם צפור לפנינו לא הי' לוקה מ"ט לא נימא בזה הואיל, ואין זה דמיון להואיל דאי מקלעי אורחים דאינו בידו ותלוי בדעת אחרים ועדיין לא עשו איסור, וצ"ע לדינא, ועי' בדו"ח מערכה שביעית שדן להתיר לבשל פירות יבשים ביום ז' של פסח, ע"ש:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה