ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן לד
בדין גר שמל ולא טבל מהו לענין שביתה בשבת:
א) הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' מלכים. ה"ט וה"י) כתב וז"ל, עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות בלבד וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול אם עשאוהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותם לחדש דת ולעשות מצות לעצמם מדעתם אלא או יהי' גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה ע"ז אבל אינו נהרג בן נח שרצה לעשות מצות משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה עכ"ל. ורצה מעכת"ה ידי"נ הרב הגדול נ"י (ז"ל) לומר דגם בתורה ושבת יש לו רשות לעכו"ם לעשותם כדי לקבל שכר ונ"מ מזה דגם גר שמל ולא טבל יכול לשבות כדי באופן שיהי' כונתו כדי לקבל שכר. (וכונת הרמב"ם ז"ל דאם עושה אותם בעבור שחושב שמצווה בהם דזה הוי בדית דת מונעין אותו ממנו משא"כ אם עושה אותם כדי לקבל שכר בתור אינו מצווה ועושה דל"ה בדית דת גם בתורה ושבת אין מונעין אותו ממנו וכן משמע מדברי הרדב"ז ז"ל שנד"מ בגיליון הרמב"ם). והביא סעד לדבריו מדברי המ"א (סי' ד"ש ס"ק י"ב) שכתב דאם קבל על עצמו מצות הנהוגות בעבד, והוא שכיר, דהגם שרבו אינו מצווה על שביתתו מפני שאינו קני' קנין עולם, מ"מ העבד עצמו אסור לעשות מלאכה לעצמו, עכ"ד ידידי הנ"ל:
ולבבי לא כן ידמה לענ"ד, דהנה בשו"ת רע"א זצוק"ל (סס"י קכ"א בהשמטות ובמפתחות שם). מבואר להיפך דהשפחות אסורות לשבות ע"ש. ועוד איך יתכן לומר דמ"ש הרמב"ם ז"ל בשאר מצות כדי לקבל שכר אין מונעין אותה ממנה קאי גם אלמוד תורה ושבת, דהרי מבואר בסנהדרין (נ"ט א) בטעם דגוי שעסק בתורה חייב מיתה דהוי כמו גזל או כמו בא על נערה המאורסה, ולטעמים אלו בודאי ליכא נ"מ בין אם עוסק בתורה לשם בדית דת או כדי לקבל שכר, ובכל אופן אסור ללמוד תורה, ולומר דקאי גם אשבת זולת בת"ת דלא, בודאי אין שום מקום:
וכן מתבאר מדברי הר"ש ז"ל מכשירין (פ"ד מ"ז) שכתב ע"ד התוספתא דמחצה על מחצה מטילין עליו שני חומרין דהיינו שאסור לעסוק בתורה ע"ש, הרי דהגם דבכה"ג ודאי אינו מכיון לשם בדית דת אפ"ה אסור לעסוק בתורה ולא התירוהו לעסוק כמי שאינו מצווה ועושה, וכנ"ל דבכל ענין לא התירו בתלמוד תורה, וה"ה לשבת – ומה שלא פי' הר"ש החומרא לענין שבת, י"ל דס"ל כדעת המהרש"א ז"ל ביצה (ט"ז א) דאם שובת סתם למנוחה ליכא איסורא, משו"ה בתינוק שנמצא כיון שאינו רוצה לקבל על עצמו עול מצות זולת מה שהוא מחוייב עפ"י דין, נמצא דכונתו בשמירות שבת רק אם הוא ישראל ואם אינו ישראל אינו רוצה בזה והוי שביתתו למנוחה בעלמא, משא"כ בד"ת דהטעם הוא משום גזל בכ"ע הוי גזל (או ר"ל בפשיטות דס"ל להר"ש שאין אנו מטילין עליו חומרות שיעבור איסור בקו"ע, כ"א שאנו מחמירין שיהי' שוא"ת משו"ה, שבת מחויב לשבות דאם ישראל הוא אם לא ישבות עובר שבת בקו"ע, משא"כ אם גוי הוא אינו עובר אגוי ששבת כ"א בשוא"ת):
ב) ושיעור דברי הרמב"ם ז"ל לענ"ד, כן הוא, דבאמת ענין בדית דת ל"ה כ"א באופן שמקיים מצוה שלא כהלכתה דבזה שמקיים מצוה חדשה הוי בדית דת אבל אם מקיים מצוה כהלכתה אפי' אם אינו מקיים שאר מצוות ל"ה בדיית דת, ולא כתב הרמב"ם ז"ל טעם דבדית דת כ"א על היכא ששבת בשני בשבת וכה"ג משאר מצות שמחדש דבר דבזה חייב משום בדית דת, אבל אם מקיים מצוה כהלכתה אין מונעין אותה ממנו, וזהו בשאר מצות, אבל בתורה ושבת גם אם מקיימים אותם כהלכתם חייב מיתה. ומבואר בזה היטב סגנון דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכה ט' כתב תלתא גוני שהעכו"ם חייב מיתה או שעסק בתורה או ששבת ביום השבת או שחדש דבר כגון ששבת בשני וכה"ג, וכהלכה י' כתב דאם לא חדש דבר ועשה מצות משאר מצות היינו לבד תורה ושבת, אם עשאה כהלכתה אין מונעין אותה ממנו:
ועפ"י זה יובן היטב נוסח תפלת שחרית של שבת ולא נתתו וכו' לגויי הארצות, דלכאורה לפי טעם הרמב"ם ז"ל הנ"ל משום שלא יהא בודה דת לעצמו, מאי אריא שבת בכל מצות התורה נמי כן הוא שאסור לגוי לקיימם, זולת שיקבל על עצמו להיות ג"צ כישראל גמור. אמנם להנ"ל מבואר הענין דבשאר המצות אם מקיימם כהלכתם, אין מונעין אותו ממנו דאין בזה בדית דת, זולת שבת דגם אם מקיימו כדין חייב מיתה. ועי' במדרש רבה בשלח (פרשה כה) ראו כי ד' נתן לכם את השבת לא דיים שאין מקבלים שכר אלא שחייבים מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואזהרה לבני נח זו היא מיתתן וכן היא אומר ביני ובין בני ישראל, משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר בניהן חייב מיתה ע"ש:
ג) ודברי המ"א הנ"ל שהביא מעכת"ה, הנה בלא"ה דברי המ"א תמוהים לכאורה מאד, וכמו שראיתי בס' תורת שבת ע"ד המ"א הנ"ל שעמד בזה, וז"ל כתב המג"א שאם קיבל על עצמו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר דנראה לו שאין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו, אבל העבד אסור לעשות מלאכה ואפי' לעצמו. ולע"ד אדם דשייך בו הדין הזה לא הי' ולא נברא כי רק שני מיני גרים יש הא' גר צדק המקבל עליו כל מצות התורה והוא ישראל גמור והב' גר תושב שקבל על עצמו שבע מצות ותו לא. אבל שיתגייר ולקבל עליו מצות הנהוגות בעבד ותו לא אין מי שיאמר ולא מצינו כן, כדאמרינן בבכורות ד' ל' עכו"ם שבא לקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ורק אצל עבד שמל וטבל הנמכר לישראל שייך בו הדין לקיים מצות הנהוגות בנשים דגמרינן לה לה מאשה ואם שחרר העבד הזה הרי הוא כישראל גמור. עי' ריש חגיגה. ועיין ברמב"ם ה' איסורי ביאה פי"ב הי"ז ופי"ג הי"ב ואין לחייבו מצד נדר שנדר לקיים מצות שהנשים חייבות בו דכיון שאין דינו כישראל אין נדרו נדר ואסור בשביתת שבת כגר תושב לפמ"ש התוס' ביבמות מ"ח ד"ה זה גר תושב, עכ"ל ס' תורת שבת הנ"ל:
אמנם לענ"ד נראה דעת המ"א דמיירי בשכבר השכיר את עצמו לבעה"ב לכמה שנים, ובתוך הזמן רוצה לקבל עליו להיות כישראל, אך מפני שיגיע מזה הפסד לרבו שא"י לעבוד בו כעבד כנעני, הוא מוכרח לקבל עליו להסתפק לע"ע במלות כעבד לבד, וכה"ג אינו דומה להך דבכורות לקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד, דהרי מקבל הכל אלא שרשות האדון מעכבו, דאם נאמר שאין לו רשות זה הרי נמצאת אומר דגוי שהוא שכיר אין לו רשות לקבל עול מצות, וזה ודאי לא מסתבר כלל, ואדרבה נראה דהשתא ומה עבד שהוא קנוי קנין עולם יכול לקבל עליו עול מצות והקנין עולם עוד מכריחו לזה, כ"ש אם אין לו בו רק קנין לזמן דאין רשות רבו מעכבת בידו שלא יכול לקבל מצות כאשה וכעבד, [ועי' ביד דוד חגיגה (ד) ד"ה דגמר לה במוסגר וז"ל וסברא הוא דכיון דפטרה התורה הנשים מפני שאינן ברשות עצמו אלא ברשות בעליהם ואין להם הזמן לקיים המצות ה"ה בעבדים, עכ"ל. הנה, נקט טעם פטור הנשים והעבדים בשאר מצות משום שרשות אחרים עליהם וה"ה בשכיר כן, שמשועבד למשכירו לא עדיף מעבד]:
וכיון דמהני קבלה זו כקבלת עבד הקנוי קנין עולם. תו אין תימה איך מצווה לשבות ולא מחייבינן לי' משום יום ולילה לא ישבותו דכמו שנתנה לו התורה רשות שיתגייר לגמרי ויפטור מחיוב זה, ה"נ היכא שקיבל על עצמו מצות כאשה ולא יותר משום רשות האדון אשר עליו נפטר מחיוב זה דיום ולילה לא ישבותו אבל גוי שאינו מושכר לישראל אפי' אם ירצה לקבל עליו מצות כאשה, אה"נ ודאי דלא מהני כיון שאין לו הכרח המונעו משאר המצות והרי הוא נכרי גמור ואסור לשבות בשבת כנ"ל:
ומה שעמד ידידי הרב נ"י, ע"ד המ"א הנ"ל, דאם כן דיש עבד כזה שכיר עכו"ם שקיבל עליו מצות כעבד ומחויב לקיימם, היעלה על הדעת שאוכל בקרבן פסח הא בעינן מקנת כסף שיהי' לגמרי שלו. הנה לענ"ד אין זה הערה על המ"א, דנהי דאין לו התקשרות עם רבו כשאר עבד שקנהו לחלוטין, מ"מ הרי הוא כשאר עבדים שיכול לאכול הפסח עם כל מי שימנה אצלו, וכמ"ש התוס' יבמות (ע, ב) בד"ה לענין תושב ושכיר ישראל דאי הוי קנוי לי' רבי' לא הוי אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני ולא בהמנאת אחרים יעו"ש. וה"ה בשכיר עכו"ם אם נימא דמהני קבלתו להיות מחויב במצות כעבד דינו לענין קרבן פסח כאשה וכמ"ש התוס' שם בקושייתם לענין עבד כנעני אבל זהו רק לענין חיוב עצמו אבל ודאי שאין לו התקשרות עם רבו משו"ה אוכל בהמנאת אחרים:
ד) אמנם לעיקר הדין בגר שמל ולא טבל אם שובת בשבת. לענ"ד, מתבאר דין זה מדברי המדרש רבה (סוף פ' דברים) וזה לשונו ואמר ר' יוסי בר' חנינא גוי ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה וכו' ע"ש. הרי מבואר להדיא דליכא חייב מיתה רק בשלא קיבל עליו את המילה משמע דהא אם קיבל עליו את המילה שרי לשבות. ובמילה לחד סגי לענין זה. וכן הי' נראה לכאורה לפ"ד המהרש"א ז"ל שבת (לא, א) גבי הגר שבא לפני הלל שיגיירנו בשביל שישימהו כהן גדול שהקשה שם כקו' התוס' יבמות (כ"ד ב) דהא אין מקבלים גרים משום שולחן מלכים, וכתב המהרש"א ז"ל דמה דאמרינן גיירי' הוא לאו דוקא שבאמת לא גיירי' רק אח"כ שאמר לו והזר הקרב יומת, וכתב דאין להקשות לפ"ז דא"כ איך למדו תורה הא ווי שעסק בתורה חייב מיתה דכיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה ע"ש, וה"נ י"ל לענין, גר שמל ולא טבל כיון שרצונו לקיים הכל ולהתגייר רק שלא עלה בידו לטבול דמותר גם בשמירת שבת. והגם שהתוס' ביבמות הנ"ל תרצו תי' אחר דהלל הי' בטוח בו שסופו יהי' לשם שמים וגיירי' קודם ע"ש. מ"מ אין הכרח שחולקים על עיקר הדין שבמהרש"א ז"ל הנ"ל רק דלישנא דגיירי' משמע להו טפי שכבר גיירי' קודם שלמדו והגם שאכתי יש לדחות דשאני דיני התורה דמוכרח שילמדם כדי שמיד שיתגייר ידע לקיים כל דקדוקי מצות וזה שייך דוקא בלימוד תורה והדינים, אבל שמירת שבת אינו הכרח כ"כ לגירות שאח"כ. מ"מ מדברי המהרש"א ז"ל נדרים (לב. א) מבואר בפשטא דעכ"פ במילה לחוד שרי לשבות בשבת, דזה לשונו שם, גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה וכו' ר"ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת, עכ"ל, משמע דהא בנימול כבר מותר בשבת ובת"ת, וכפשטות ד' המדרש הנ"ל:
ועיין בדברי הרשב"א ז"ל יבמות (ע"א, א') בד"ה אלא לאתויי גר שמל ולא טבל שתמה דא"כ הרי הוא כעכו"ם ותי' וז"ל וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהודים ואעפ"י שלא גמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שא"צ אלא טבילה עכ"ל, הרי דס"ל דיש לו עדיפות מגוי והגם דגלי קרא לענין פסח דלא הוי כישראל מ"מ לענין שמירת שבת לא גלי, וי"ל דמהני, – ועיין עוד בעשרה מאמרות לרבינו מ"ע מפאנו ז"ל (בחיקור דין ח"ג פ"ג) וז"ל אמנם היו צדיקי הדורות כולם שומרי שבת בלי ספק, ושבת אצלם מצוה רבה אחר שפירשו ללכת בדרכי ישראל ע"ש:
ה) וראיתי בשו"ת בנין ציון (סי' צ"א) שהביא ראיה דגם ע"י מילה בלחוד נכנס בברית וע"י זה נבדלים משאר אומות שהרי שבת במרה נצטוו קודם מ"ת אעפ"י שעדין לא טבלו, ע"ש. – ולענ"ד אי משום הא יש לדון ע"ז טובא מכמה טעמים, חדא עפ"י דברי המשנה למלך (פ"י מה' מלכים ה"ז) בהא דקאמר במדרש (פ' מקץ פ' צו) אשר יאמר לכם תעשו רב אבא בר כהנא אמר כפאן למול משום דעד סיני כל בני נח מצווין למול ומסיני ואילך נפקע מבני נח ונשארה בישראל, ע"ש, לפ"ז מאי מעליותא היא המילה אז קודם סיני לומר דע"י מילה היו נכנסים לברית כיון דזהו מצוה לכל בני נח והדר הקו' איך שמרו שבת במרה, ועוד דאם נימא דמ"מ הוי מילה מעליותא גם קודם סיני א"כ נצטרך לומר דמעת שנצטוו על המילה קאי העשה דיומם ולילה לא ישבותו רק העובר ולא מל וזה אינו מסתבר כ"כ:
ועוד זאת יש להעיר דכל דין זה דס"ל לרבנן ביבמות (מ"ו, א') לעולם אינו גר עד שימול ויטבול זהו רק אחר מחן תורה, דאז נתחדשה הלכה זו דגם טבילה מעכבת אבל קודם מ"ת גם רבנן מודו דבמילה לחוד נמי הוי גר, לפ"ז אזדי לה הראי' מדשמרו שבת במרה דקודם מ"ת אה"נ דדי הי' להם במילה לחוד משא"כ אחר מ"ת אפשר דכיון דכ"ז שלא טבל ל"ה גר, מצווה עדין בעשה דיום ולילה לא ישבותו ועי' בערוך לנר כריתות (ט', א') ד"ה ר' יוסי:]
ועוד דלר"ע דס"ל ביבמות (ע"א, א') דקרא דתושב ושכיר דכתיב בפסח מצרים אתי לגר שמל ולא טבל, ע"כ דבאמת הי' טבילה במצרים בשעת קרבן פסח ומ"מ הוצרכו טבילה מחדש בשעת מ"ת דהחשיבום אז כגרים חדשים, ולפ"ז בלא"ה אינו ראי' ממה דשמרו שבת במרה דממ"נ אם ס"ל דצריך טבילה לעשות הפסח הרי טבלו קודם, ואם לא טבלי קודם וגר שמל ולא טבל אסור בשמירת שבת אה"נ י"ל שטבלו אז במרה כדי שיהיו מוכשרים לשמירת שבת, ואפ"ה הוצרכו טבילה אחרת בשעת מתן תורה דחשבם אז כגרים חדשים. וכן צ"ל בלא זה לפ"ד הרמב"ן סוף פ' אמור בענין מגדף והובא בפרשת דרכים דרוש ראשון בדרך האתרים שדעתו שהאבות יצאו מכלל בני נח אפי' להקל, ולמה הוצרכו טבילה, וע"כ דאפ"ה בשעת מ"ת חשבם הכתוב כגרים חדשים:
ולפי דעת הרמב"ן ז"ל זה, דהאבות יצאו מכלל ב"נ אפי' להקל, בלא"ה ליכא ראי' מדשמרו שבת במרה, דשאני התם שכבר יצאו מכלל ב"נ, משא"כ בגר שמל ולא טבל דעדין לא יצא מכלל ב"נ, י"ל דאין המילה לבד מתירתו בשמירת שבת. מיהו בזה י"ל דעכ"פ יתכן ראיות הבנין ציון הנ"ל לפי דעת חכמי צרפת המובא ברמב"ן שם, והוי ספיקא לענין דינא ושרי לו לשבות. והגם דזה הוי ספיקא דאורייתא, י"ל דב"נ אינם מוזהרים להחמיר בספק תורה, לא מבעי' אם הוא רק מדרבנן לחומרא לא תיקנו רק בישראל דשייך בהו לא תסור משא"כ בבני נח, אלא גם אם מה"ת לחומרא יש לדון ג"כ שהוא רק בישראל ולא בב"נ:
עוד זאת יש להעיר ע"ד הבנין ציון הנ"ל לפ"ד התוס' שבת ופ"ז, ב') בד"ה אתחומין דאהוצאה לא איפקד קודם סיני ואע"ג דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מזה הוצאה איכא למימר לאחר מתן תורה נאמר ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם, ולמ"ד אפקוד אעפ"י שבמרה נאמר כתבי' התם כדפרישת ע"ש. ובר"ן ובריטב"א ז"ל שם מבואר דאהוצאה י"ל דאפקדו רק לא בלאו דמחמר, וכל זה מהכרח דאיך הלכו בשבת עד שמכח קו' זו הוצרכו לומר דהגם שכתוב גבי מן אל יצא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, לפי זה אם מכח הקו' דאיסור שמירות שבת בב"נ יכריחנו לומר שלא נצטוו על כל פרטי דיני שבת לא נפלאת היא למימר, באמת כך, דלא נצטוו על הכל, דהשתא גם מה שכתוב בו בפירוש אמרינן שנאמר אח"כ אלא שנכתב במקומו כ"ש אם אמרינן דכל זמן שלא טבלו לא הי' עליהם דין ישראל גמור לענין שמירות שבת דזה עצמו יכריחנו לומר דגם למ"ד אתחומין נמי איפקוד זה רק משום דכתוב בי' בפירוש אל יצא, אבל מ"מ מודה שעדין לא נצטוו על כל פרטי מלאכות שבת דהא כללות מלאכות שבת ופרטיהן ילפינן ממשכן ומפסוקים שאח"כ, באופן שאינו רחוק כ"כ לימר שיהי' איזה מלאכה שלא נצטוו עדין אז ובזה כבר יצאו ידי המצוה דלא ישבותו האמור בב"נ, וביסוד ראית הבנין ציון הנ"ל אין מזה תוספת ראי' יוחר ממה שמצינו שהאבות קיימו כל התורה דכל מה שתירצו על האבות יש לתרץ ג"כ במרה קודם מ"ת:
ו) והנה הגאון בעל ההפלאה ז"ל בפנים יפות עה"ת (פ' נח) חידש דאזהרה דיום ולילה לא ישבותו היא רק שלא יהיו שובתים היום ולילה שלאחריו והאבות עשו מלאכה במוצ"ש, ע"ש, ולכאורה יש לעמוד ע"ז לפענ"ד דהא הקושיא היא על בעלי התוס' דס"ל שהי' להם דין ב"נ וכמבואר בשמם ברמב"ן פ' אמור הנ"ל, ולפי תירוץ זה מה הקשו התוס' יבמות (מ"ח, ב') בד"ה זה גר תושב ע"ד רש"י מגוי ששבת הא בשמירות שבת אינו עובר על זה כיון ששמר היום אחר הלילה, – וכן ישל לדון מזה על מה ששמעתי לתרץ שהלכו בציצות ברה"ר דישראל מותר דהוי דרך מלבוש ולב"נ הוי משאוי, ז״ש לדון בזה ג"כ מדברי התוס' הנ"ל דמה הקשו על רש"י, גם הא הוכיח במישור בבנין ציון הנ"ל דשביתה האמור בב"נ היא עמל ויגיעה ולא על הל"ט מלאכות, והגם דבמ"ש שם בבנין ציון דזה מותר לישראל כבר כתבנו בעזה"י למעלה דברי הרמב"ן עה"ת וריטב"א ר"ה ל"ב בשמו דס"ל דאסור מ"מ זה נראה מוכרח מצד הסברא דב"נ איני יוצא בא' מל"ט מלאכות לחוד רק בעמל ויגיעה, [אכן להמבואר באות ד' שע"י שקיבל דת ישראל הגם שלא נגמר הגירות מותר בשמירות שבת אין מזה סתירה מהנ"ל דגר תושב אינו מקבל עליו הגירות] – וכן יש לדון מזה על דברי רבינו הגאון הקדוש זצוק"ל (בליקוטי תורה שבס"ס זי"ר ח"ב פ' נח) שתי' על האבות שעשו מלאכה ע"י שליח דלפי דיני ב"נ יש שליחות מב"נ לב"נ ולפי דיננו אין שליחות לעכו"ם, ע"ש נועם ד"ק, דגם בשבות דאמירה לעכו"ם לא עברו עי"ז וגם בזה יש להעיר דלפ"ז מאי הקשו התוס' על רש"י כנ"ל:
וידי"נ הרב הגאון המפורסם פעה"ק ר' חיים זאננפעלד נ"י עמד ע"ד זי"ר הנ"ל מתוס' רי"ד קדושין (פ"ב,) דבמצות שבגופו לא מהני שליחות עכ"ד, ועי' בס' בית מאיר (סי' ה' סעי' ד') דשמירת שבת האמור בישראל הקפידא רק על גופו, וחשבתי לפענ"ד עפ"י מה שראיתי להגאון ר' יוסף שאול ז"ל מלבוב, בהגהותיו על תוס' רי"ד החדש מסוכה ונדרים וכמה מסכתות, דסברת התוס' רי"ד הוא דמה"ט ל"מ בזה שליחות דיהי' כנכרי גמור שלא יעשה בעצמו כלל ויתערטל מן המצות יעו"ש, ובזה י"ל דהך טעמא לא שייך רק בישראל דהמצות שהוטל עליהם הוא לזכותם אבל האיסור דשמירת שבת בנכרי דהוא לגריעותא דידהו י"ל שדי להם גם אם עושים ע"י שליח, רק דכל זה י"ל אם נימא דישראל עובר אם עושה מלאכה ע"י שליח באופן דליכא משום אשלד"ע כגון בשוגג לכמה פוסקים] ודלא כהס"ד שבב"מ הנ"ל, אבל אם נימא דבישראל ליכא עבירה. מה"ת ע"י שליח, אין לומר שהנכרי מקיים לא ישבותו ע"י שליח, דעיקר הטעם שלא יהי' כישראל דאות היא לישראל וכדברי המדרש דברים הנ"ל, ואם בישראל נקרא שמירות שבת בעושה מלאכה ע"י שליח הדר הוי לי' כישראל, ומה"ט דקדק רבינו זצוק"ל בזה וכתב דלפי דינינו אין שליחות לעכו"ם ולא כתב דאינו עובר ע"י שליח:
ז) ובעיקר דברי הפנים יפית הנ"ל, עיין בשו"ת רע"א ז"ל (סי' קכ"א בהשמטות) שהביא סיום דבריו ז"ל דאף לפ"ז מ"מ יפה כתבו התוס' סנהדרין דהלאו דיום ולילה לא ישבותו אינו בכללא דנאמרה ולא נשנית דלישראל נאמרה ולא לב"נ, דהרי נצטוו על ההיפך לשבות בשבת אף דאפשר לקיים ע"י עשית מלאכה במוצ"ש, מ"מ מכמה דרשות מקראי מוכח דאפשר שיחולו שבת ויוה"כ סמוכים זל"ז וצריך לשבות יום ולילה שלאחריו, והקשה ע"ז הגרע"א ז"ל דא"כ עדין יקשה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת א"כ אף ביוה"כ שסמוך לשבת אפשר לקצור ביום השבת כחצי גרוגרת ובליל יוה"כ כחצי גרוגרת דלגבי כל אחד הוי ח"ש דשבת ויוה"כ אין מצטרפין ומצד אזהרה דיום ולילה ל"י מצטרפים הקצירות לגרוגרת ע"ש, ובבנין ציון (סי' קכ"ו) הנ"ל כתב ע"ז דלר"ל בלא"ה ל"ק קו' המפרשים די"ל שעשו האבות כחצי שיעור יעו"ש:
ולענ"ד מלבד דעיקר הדבר לומר דלר"י הפי' דיום ולילה לא ישבותו הוא לילה שאחר היום, ולר"ל הפי' יום אחר הלילה, תמוה מאד, מנ"ל לעשות פלוגתא בזה בין ר"י לר"ל, וגם דעיקר הדבר לומר על האבות דעשו מלאכה פחות כשיעור אינו מספיק דא"כ עברו על איסור דרבנן דהא גם לר"ל עכ"פ ח"ש אסור מדרבנן, מלבד כ"ז לפי מ"ש הבנין ציון עצמו דשביתה האמורה בב"נ הוא על עמל ויגיעה וכבר כתבנו דכן פי' הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל ענין שביתה, לפ"ז נהי דישראל הי' מקיים הלא ישבותו גם בא' מל"ט מלאכות מ"מ ב"נ אפשר דאינו יוצא בזה, לפ"ז מובן היטב קו' רע"א זצוק"ל שתמה דנימא דלא ישבותו לישראל נאמרה כיון שאינם שובתים לילה אחר היום, ואי משום שבת ויוה"כ הסמוכים, הא גבי ישראל שנתחדש להם הל"ט מלאכות וגם אזהרה זו נימא דעלייהו קאי ודאי דהיו יוצאים בזה, אבל על האבות קודם שנתחדשה הלכה וגם עכשיו בב"נ, מסתברא דאינו יוצא ידי חיובו רק כעצם הפי' לשון שביתה ולא אפי' במלאכה גמורה דהל"ט מלאכות, וכ"ש בחצי שיעור:
ועוד זאת מפשטות לשון המדרש בשלח הנ"ל (באות ב') משמע שחיוב מיתה לב"נ בשמירת שבת הוא משום דאות היא ביני ובין בני ישראל וזר לא יעבור בתוכו, וממ"נ אם עושה כישראל יום אחר הלילה הרי ליכא שום איסור עליו לפ"ד הפ"י הנ"ל, ואם אינו עושה כישראל ושבת הלילה אחר היום לא נכנס באות המיוחד לישראל, ואין לומר דקאי המדרש רק על שבת ויוה"כ סמוכים יל"ז דהרי כתב הטעם משום דאות היא ביני ובין בני ישראל וזה קאי בכל שבת:
ה) ועפ"י דברי המדרש הנ"ל, יובן לנו דברי הרמב"ן ז"ל ס"פ אמור הנ"ל שהביא ראי' מסוגיא דקידושין (י"ח, א') דבעי למילף דעכו"ם ישנו בירושה לגבי אביו מהא דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ודחי הש"ס ודילמא ישראל מומר שאני, דמוכח מזה דמאז ואילך דין ישראל עליהם ועל זרעם ע"ש, ולכאורה תמהני טובא לפענ"ד דלפ"ז יהי' הדין בבני עשיו דאם שבתו אינם חייבים דלאו זה לב"נ נאמר ולא לישראל וזה אינו במשמע מדברי הפוסקים, אכן לדברי המדרש הנ"ל א"ש דכיון דבני עשו לא קיבלו שבת ולא קיבלו כל דיני ישראל אסורים להכניס את עצמם בהאות שבין הקב"ה לישראל עמו שכרת עמם בהר חורב, – ודברי המדרש הזה הוא סמך נכון לדברי עשרה מאמרות הנ"ל דצדיקי הדורות שמרו שבת אחרי שפירשו ללכת כדרכי ישראל, דעיקר הטעם דלא ישבותו משום שלא קיבל ללכת בדרכי ישראל, וזה שפירש ללכת בדרכי ישראל יכול לשמור את השבת:
אלא דעיקר דברי הש"ס קידושין הנ"ל לכאורה תמוה מאד דהא בסוגיא דסנהדרין (נט. ב) אמרינן דמה"ט אין בני ישמע' חייבים במילה דכתיב ביצחק יקרא לך זרע. וגם בני עשו אינם חייבים במילה דביצחק ולא כל יצחק. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"י מלכים ה"ז) לפ"ז אם נחשוב להאבות דין ישראל אין לעשו וישמע' זכות בזה וחשבתי לומר דהרמב"ן ז"ל ס"ל דהסוגיא דקדושין דקאמר ודילמא, הוא משום די"ל כתי' קמא של הש"ס סנהדרין שם דמה שנישנית בסיני היא רק למישרי שבת, דלפי' תי' זה לא קשיא קו' הש"ס אלא מעתה בני ישמע' ובני עשו לחייבו ואינו מוכרח לומר יצחק ולא ישמע' וביצחק ולא כל יצחק, וי"ל דאה"נ לפי תי' זה גם הם חייבים במילה והרמב"ם ז"ל כתי' בתרא, אכן באמת ז"א לפמ"ש בס' חמרא וחיי בשם הרב המאירי ז"ל בקו' הש"ס אלא מעתה וכו' ליחייבי וז"ל וכ"ת ה"נ והתנן בפ"ד דנדרים המדיר מן המולין מותר במולי או"ה ואסור בערלי ישראל ע"ש, הרי דמוכרח ממשנה דנדרים דבני ישמע' ובני עשו אינם בכלל זרעו:
ואולי י"ל עפ"י דברי המדרש תהלים (מזמור קה) המובא בס' חמרא וחיי הנ"ל על הפסוק זכרו נפלאותיו אשר עשה. אמר ר' אלעזר כי ביצחק יקרא לך זרע כל מי שהוא בשם יצחק עולמית הרי הוא כיצחק ר' יודן אמר במקצתו ולא בכלו שנאמר ביצחק ולא בכולו כל מי שמודה בשני עולמות יקרא לך זרע וכל מי שאינו מודה בשני עולמות לא יקרא לך זרע ע"ש. ובחמרא וחיי הנ"ל מתרץ בזה קו' המהרש"א ז"ל בסנהדרין שם מה שהביא בשם ס' פענח רזא מהך דפרק מצות חליצה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל דכתיב ויקרא שמו בישראל דמשמע לי' כולו מישראל ולא אמרינן בישראל ולא כולו ישראל דלפי דברי המדרש הנ"ל י"ל דגם כונת הש"ס סנהדרין ולא כל יצחק היינו מי שאינו שלם כיצחק. ועכ"פ לפי"ז י"ל דהגם דקרא ממעט עשו מיצחק, מ"מ כיון דאם לא הי' מומר לא הי' ממועט מקרא משו"ה קאמר הש"ס דיש לו צד מעלה לענין ירושה עכ"פ. ומעתה י"ל דבאמת עתה שהי' עשו מומר אימעט מזרעו של יצחק והו"ל דינו כב"נ לכל מילי וקאי גם באזהרה דיום ולילה לא ישבותו רק דלענין ירושה ס"ל להש"ס שיש לו מעלה קצת לענין זה. ובזה מיושב ג"כ קו' המהרי"ט ז"ל בקידושין (לט א) ע"ד התוס' ד"ה מחשבה שכתבו דעשו דינו כעכו"ם דמחשבה רעה מצטרף אצלו למעשה ותמה ע"ז מהך דלעיל דמבואר דהוי ישראל ממור ע"ש. [ודברי התוס' שם הם דברי הירושלמי ספ"ק דפיאה]. ולהנ"ל מבואר שמעטי' קרא דביצחק ולא כל יצחק שאם לא יהי' שלם כיצחק אינו בכלל זרעך רק מה דנקט ישראל מומר הוא משום דאם הי' כשר הי' חל עליו דין ישראל, לזה דחי' הש"ס די"ל שיש לו קצת עדיפות על שאר עכו"ם לענין ירושה עכ"פ:
ועיין בספר עשרה מאמרות (חיקור דין חלק ב' פרק כ"ב) המצויין בס' פתח עינים קידושין (ל"ט, ב') הנ"ל] וז"ל והעלו בתוספות כי למי שאינו בן ברית מחשבה רעה מצטרפת למעשה בכל גוונא מדכתיב מחמס אחיך יעקב ואעפ"י שאמרו שם עליו בן שנתנכר שאני גבי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר למימר שאין משם ראי' שיהי' נכרי יורש אביו לאו למסקנא אתמר אלא לרווחא דמילתא נקט דאפי' נימא הכי נפקא לן מבני לוט דכתיב בהו נתתי את ער ירושה עכ"ל, ולהנ"ל י"ל דגם לדברי הרמב"ן דס"ל דיש להם דין ישראל גם קודם מ"ת, מ"מ גבי עשו דבהדיא מעטי' קרא א"ל כן, וסוגיא דקידושין הוא לרווחא דמילתא כמ"ש רבינו העשרה מאמרות הנ"ל, רק ראיות הרמב"ן הוא דאם נימא דעד מ"ת גם זרע יעקב הי' להם דין ב"נ צ"ל דנקט לרווחא דמילתא מה שאינו במציאות כלל ואם יש להם דין ישראל א"ש הדחוי של הש"ס דלהכי קרי לי' ישראל מומר כיון שעכ"פ הי' הבחירה בידו שיחול עליו דין ישראל גמור:
ט) והנה בעיקר שיטת הרמב"ן ז"ל הנ"ל דמעת שנכנסו האבות בברות יצאו מכלל ב"נ ראיתי בס' יקרא דשכבי (ד' קל"ה) שעמד ע"ז מסוגיא דזבחים (קט"ז. א) דפריך אמ"ד דלא קרבו ב"נ שלמים מקרא דקאמר משה לפרעה גם אתה תתן בידינו עולות וזבחים, ופי' רש"י ז"ל וקודם מ"ת כולהו ב"נ (דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי דהלא ישראל מקריבין שלמים) ע"ש מה שהאריך לבאר בסוגיא זו שלא יקשה מסוגיא דע"ז (כ"ד א) דפריך ניחוש לרביעה ומתרץ קודם מ"ת שאני, ע"ש. והנה בס' יקרא דשכבי הנ"ל כתב דרבינו בעל עשרה מאמרות הנ"ל במ"ש דהיו צדיקי הדורות שומרי שבת לפי שפירשו ללכת בדרכי ישראל, חידש בזה שיטה חדשה שהיא כעין פשרה בין חכמי צרפת ז"ל לבין הרמב"ן ז"ל הנ"ל, דגם אחר האבות עד מתן תורה לא הי' להם דין ישראל זולת מי שפירש ללכת בדרכי ישראל, ועפ"ז כתב דלפ"ז מיושב סוגיא דזבחים הנ"ל דכיון דרובא לא קיימו התורה שלא נצטוו עדיין ולהם הי' אסור להקריב ל"ה יכול לעשותו בפניהם, כי יאמרו שהוא עובר הדין או ילמדו ממנו הכל לעשות כמוהו:
והנה באמת לפי דרבו זה יש לצדד קצת ליישב גם דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל מסוגיא דזבחים הנ"ל דגם אם הי' להם דין ישראל אף קודם מ"ת, מ"מ לא הי' אפשר להקריב שלמים בפני הכל מפני הגרים שניתוספו עליהם, שהם הגרים קודם מ"ת, ודאי ל"ה להם דין ישראל והם ב"נ ממש:
אכן גוף דברי ס' יקרא דשכבי הנ"ל תמוה מאד לפענ"ד השפלה, חדא במ"ש דרבינו בעל עשרה מאמרות חידש זאת דמי שפירש ללכת בדרכי ישראל דינו כישראל לאפוקי דלא נימא שקודם מ"ת הי' להם דין ישראל לכל בני האבות כדי שלא יקשה מקו' הש"ס זבחים הנ"ל דמוכיח מקרא שהקריבו שלמים והא ב"נ היו, ואם נימא דכל ישראל בני האבות יש להם דין ישראל מאי קו', ואיך מדמי להו הש"ס לב"נ ועל כן חידש דזה תלוי במי שפירש ללכת בדרכי ישראל, ולפענ"ד אכתי תיקשה גם לדידי' דהא מבואר בזבחים שם דמ"ד ב"נ קרבים שלמים מביא ראי' מקרא דהבל הקריב שלמים, ומאי ראי' מהבל, הא יש לומר דשאני הבל שפירש ללכת בדרכי ישראל, [ולומר דהוכחות הש"ס הוא מדכתיב גם הוא נאמר דגם קין הביא שלמים, זה דוחק, וגם י"ל דגם קין רצונו הי' אז ללכת בדרכי ישראל רק אח"כ חזר ונתחדש מעשה ההריגה, ואינו ניפסל למפרע כמבואר (בחו"מ סי' ל"ד) גבי עדות:
ועוד דעיקר הדבר מה שרצה לומר דשיטת בעל עשרה מאמרות הוא כעין פשרה בין אכמי צרפת ובין הרמב"ן ז"ל, לפענ"ד נראה דדברי עשרה מאמרות הם לכ"ע, דהרמב"ן ז"ל מיירי רק לענין המשכת הזרע שיחול עליהם ללכת בדרכי אבותיהם וס"ל דמעת שנכנס אברהם אבינו בברית נעשה דינם כישראל לכל דבר הם וזרעם אחריהם כמו גר שאחר מ"ת דאי אפשר שיהי' רק הוא עצמו גר ולא בניו אחריו הנולדים לו בגירותו, והעשרה מאמרות מיירי בצדיקים שקודם אברהם אבינו (א' שאר צדיקי הדזרות שלא מזרע אברהם) כמבואר בהדיא למעיין בדבריו, שלא נעשו כישראל גמור לחול חוב על זרעם אחריהם ללכת בדרכי ישראל, דמ"מ הוא עצמו דינו כישראל, – וגם י"ל דבעל עשרה מאמרות לא כתב כלום לשאר דברים רק לשמירת השבת דגם איש כזה שפירש ללכת בדרכי ישראל ול"ה מזרע אברהם, לא נחשב כישראל לכל מילי כ"א לשביתת השבת, וכן יש מקום לדברי ע"מ הנ"ל גם לדעת חכמי צרפת דקודם מ"ת ל"ה להם להאבות דין ישראל, דהם ס"ל דגם מעת שבא אברהם אבינו בברית מ"מ לא פקע עי"ז מהם דין ב"נ להקל וגם לא נוסף עליהם חלות חיוב על זרעם אחריהם, שיהיו כגר המתגיר אחר מ"ת, אבל לענין אותם הצדיקים עצמם י"ל כדברי ע"מ הנ"ל דמאחר שפירשו ללכת בדרכי ישראל הותרו בשמירת השבת, וגם בהם עצמם אינו מבואר בעשרה מאמרות הנ"ל שהי' עליהם כל פרטי דין ישראל להקל זולת בשמירת השבת:
[ובדרך דרוש י"ל בטעם רבינו בעל עשרה מאמרות הנ״ל שענין שמירת שבת הוא מיוחד לאלו שאינם נמשכים אחר טבע עולם הזה, שבהיות כן אינם מפסידים מאומה והקב"ה מזמין להם כל מה שצריכים ליום זה בלא טורח וכמו שהי' נראה עין בעין בירידת המן שביום הששי לקטו לחם יומים, משא"כ אלו המסורים לטבע עוה"ז אינם כדאים לזה ואינם ראוים שאחרים ישמשו בעבורם, וכלשון ספר המדות לרבינו יעקב מדובנא זצ"ל (בעשר עבודת ה' פ"ח) מי אתה ומי ביתך אשר בעבורו יעבודך מלאכים ושרים וכל צבאות השמים שא נא עיניך וראה השמים וכוכביהם המזלות ומשמשיהם כולם עובדים ומוצאים פעולותם. אליך להחיותך להדירכך להחזיקך ולקיימך בגזירת הבורא עליהם ואתה תעמוד ביניהם כמלך בגדוד כמושל בתוך עבדיו וכו', ובפרק ט' שם כתב וז"ל ואם הוא פורק מעל עצמו עול מלכות שמים יפול תחת טבע עוה"ז והעוה"ז יעבוד עמו עבודות קשות אשר מהם יאכל ויתפרנס כי אינו ראוי שהעוה"ז ישרת אותו והוא ישתרר גם ישחרר אבל נותנים עמל העוה"ז גם עליו ע"ש, לפ"ז מי שאינו מקבל עליו מלכות שמים אינו ראוי להנהגה יותר עליונה של הנהגת הטבע ומוכרח הוא בכל יום לעבוד בפרנסתו וטרחת עוה"ז, אבל אלו שפירשו ללכת בדרכי ישראל מעת בריאת העולם עד מתן תורה שבשבילם הי' אז קיום העולם הי' להם אז הזכות ה״ה לשמור את השבת כמו ישראל אחר נותן תורה:]
י) ואמנם בעיקר הקו' ע"ד הרמב"ן ז"ל מסוגיא דזבחים הנ"ל נלפענ"ד דפלוגתא זו אם ב"נ קריבים שלמים הוא גם במי שדינו כישראל קודם מ"ת, דבירושלמי (פ"ק דמגילה הלכה י"א) מוכיח מקרא דגבי עולה כתיב הוא העולה דמשמע שהקריבו כבר וגבי שלמים כתיב אשר יקריב ולא כתיב אשר הקריב משמע דקודם מ"ת לא הורשו להקריב שלמים, וכן הוא במדרש סדר צו פרשה ט' ראי' זו והא דמייתא הש"ס מקרא דעורי צפון היינו לומר דר"ל דגם אחר מ"ת אין ב"נ יכול להקריב שלמים, ולפי זה א"ש קו' הש"ס מקרא שאמר משה רבינו ע"ה שיתננו לו זבחים, דהוא גם אם דינם כישראל, מ"מ לא הורשו בהקרבות שלמים, והש"ס קיצר בזה מלהביא קרא דאשר יקריב דכתיב גבי שלמים כמבואר מהירושלמי והמדרש הנ"ל, ומה שכתב רש"י ז"ל שם בקו' הש"ס דקודם מ"ת כולהו ב"נ, י"ל או כדעת חכמי צרפת ז"ל דגם האבות לא יצאו מכלל ב"נ או כונתו ז"ל דרק לענין הקרבת שלמים יש להם דין ב"נ:
ועפי"ז יתיישב לפענ"ד מה שעמד בס' קרן אורה בזבחים שם דאמאי לא הביא הש"ס שם פלוגתא ריה"ג ור"ע במנחות (ע"ג, ב') אם העכו"ם מביאים שלמים, יעו"ש מה שתירץ, ולהנ"ל מובן ביותר דגם ריה"ג דס"ל מקריבין עכו"ם שלמים במקדש, י"ל דס"ל דקודם מ"ת אין מקריבין מקרא דאשר יקריב, וגם ר"ע דס"ל אין מקריבין, י"ל דרק בביהמ"ק הוא דלא יש להם טיבותא זו דהקרבת שלמים, אבל בבמה ליכא ראי' מקרא דמייתי התם במנחות דב"נ לא הי' רשאים להקריב, לזה מייתי בזבחים פלוגתא אחרת דמיירי בב"נ:
יא) במה שחקר בשו"ת בנין ציון (סי' קכ"ז) הנ"ל לענין תינוק הנמצא בשמירת שבת, – לענ"ד יש לדון עוד לפום רהיטא דאם יעשה מלאכה ע"ש בין השמשות אזי לענין היתר מלאכה יש לו ס"ס אולי הוא גוי ואולי הוא יום, ולענין החיוב דיום ולילה לא ישבותו יש ג"כ ס"ס אולי הוא ישראל ואולי הוא לילה ויצא בזה ידי חיובו, ובזה לענין התירו בכל צד די אם אחד מהם אמת ולענין איסור אינו אסור עד שיסתרו שני הצדדים כמו שכבר כתבנו בזה במקום אחר בעזה"י עפ"י דברי התוס' כתובות בסוגיא דהיו בה מומין שלימדנו רבינו זצוק"ל בעל זי"ר לענין פרט אחר ואכמ"ל, רק דיש לדון דזה הוי כס"ס בשני גופים דספק א' על האדם והשני על היום, והגם די"ל בס"ס בשני גופים דלא אמרינן הוא רק דרבנן ואם הוא גוי יוצא בס"ס כזו, מ"מ אולי הוא ישראל ואין להתיר לו מלאכה כזו, רק אכתי י"ל דנגד איסור דרבנן הרי סגי בספק אחד שמא הוא גוי ולא חלה עליו תקנה זו דל"א גבי' ס"ס בכה"ג, וגם זה פשוט דלא הוי כסתרי אהדדי דהא ליכא כאן ממ"נ איסור דא"צ רק או זה או זה: