אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן לג

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן לג

סימן לב

אם מלאכה שנעשה בשבת ע״י גוי הוי פגם או לא, וכן אם נעשה מעצמו ממילא:

א) הבית מאיר אה"ע (סי' ה) חידש דמעשה שבת בעצמם הוי פגם גם ע"י גוי, ומסבר לה בזה הא דברכות, (נג, א) ושו"ע או"ח (סי' רצ"ח סעי' ה' ו') דאין מברכים בורא מאורי האש על נר שלא שבת אף אם הדליקו גוי בשבת, – ולענ"ד יש לראות לפ"ז בהא דמבואר באו"ח (סי' שכה סעי' ד) בפת שאפה גוי לעצמו דמברך עליו, ובסי' תקפ"ו (סעי' כב) בעשה שופר בר"ה דמותר לתקוע בו, והתם נראה דמברך עליו ג"כ, וגם אם הי' יום ב' של ר"ה חל ביום א' ועשה הגוי השופר בשבת נראה ג"כ שהדין כן, והא בדבר שהוא פגם בעצמו הי' ראוי שלא לברך שום ברכה כמו בגזל אחר שינוי דהגם דיצא ידי המצוה מ"מ אין מברכים עליו, וגם אם הוא פגם הי' ראוי גם בעצם המצוה אם יש לו שופר אחר עכ"פ שלא יקח זה, – וגם נראה דבבשמים שקצצו עכו"ם בשבת היכא דליכא חשש ע"ז דמברך במ"ש בהמתין בכדי שיהי' לו שהות לקוצצם וגם במבשל בשבת במזיד לאחרים ובשוגג גם לו מותר במ"ש, והלא ודאי הואדמברך דבלא ברכה ודאי לא הי' מותר לאכול דנהנה מעוה"ז בלא ברכה ולמה הותר בכאן לברך ובנר הגם ששהה הרבה בלילה במ"ש דאפשר כבר להדליק אז, אפ"ה אסור לברך. ובמבשל בשבת לר"מ בשוגג יאכלו אחרים גם בי' ביום ואיך מברכים. אכן גם בלא זה יש להבין אמאי בגזל סאה וטחנה ואפאה דהוי מנאץ הגם דקנאה בשינוי ואמאי במעשה שבת יברך הגם שהישראל עשה עבירה, וצ"ל דשאני במעשה שבת שאין העבירה על החפץ רק המבשל הוא שעשה עבירה וכסברת הריטב"א סוכה (ד' ל) ד"ה ת"ר לענין מצוה הבאה בעבירה בגזל קרקע שאין העבירה על החפץ ל"ה מהב"ב, ולפ"ז גם לענין ברכה אם זרע בקרקע גזולה מברך עליו וכדמוכח ממעשה שבת:

ובעיקר הדין דאין מברכים במ"ש על הנר שהדליק הגוי בשבת, הי' נראה משום שאין הברכה נקבע בעיקרה על ההנאה כ"א על עיקר הבריאה שהי' רק בשביל ישראל לכן תיקנו שלא לברך רק בדבר שהותר לישראל להמציאו אי בעצמו אי ע"י אמירה לעכו"ם בזמן שמותר לאומרו כגון בחולה שאב"ס, משא"כ בהדליק גוי, שלא הותר לישראל לאומרו, או שעשה מלאכה לאורי. ב) מיהו נראה דגם לפ"ד הב"מ ל"ה פגם זולת מה שעשה גוי דכיון שעכ"פ תכלית רצון השי"ת שיקבלו את התורה כמבואר בביצה (טז, א) דשבת אודיענהו וכפי' מהרש"ל שם בחכת שלמה, שרצה ליתן להם גם שבת, משו"ה הוי זה עכ"פ פגם אבל מה שנעשה מעצמו ל"ה פגם, דהא ראיתו הוא מנר שהדליקו גוי דאין מברכים עליו במ"ש ובהידלק מעצמו בשבת מנר אחר לא מצינו שאין מברכים על נר כזה.

אמנם רבינו זצוק"ל בזית רענן (ח"ש סי' מז) חידש עוד יותר דגם בנעשה מעצמו הדבר מתועב, ע"ש, ויש להבין לפ"ז מ"ש בין הדליקו גוי להודלק מעצמו, – והנה רבינו זצוק"ל בזי"ר שם הביא ראי' לדבריו מהם דחולין (קטו, א) דפריך מעשה שבת ליתסרו משום ל"ת כל תועבה והרי התוס' בתמורה (ד', ב') בד"ה רבא, כתבו דמה שממילא מותר אינו בבל תאכל אפי' נעשה בידים, א"כ מהיכי תיתי יאסרו מעשה שבת וע"כ דגם במעשה שבת מתועב ממילא, וכתב שם דאין לומר דזהו רק בס"ד אבל למסקנא דילפינן מהיא קודש ואין מעשי' קודש ל"ה פגם כלל מה שנעשה ממילא וע"י גוי' דא"כ למ"ל קרא דשבת לא ניתן להצילו בנפשו ת"ל דל״ה ילפינן מנערה המאורסה שאינו אלא משום פגם, ובשבת דליכא פגם ל ל"ש בזה נלהצב"נ, אלא ע"כ דגם השתא דכתיב היא קודש ואין מעשי' קודש לא נפיק מכלל פגמא עכתוד"ק ע"ש, ולכאורה יש להעיר קצת בדבריו ז"ל דא"כ למ"ד מעשה שבת אסור ולא יליף מהיא קודש דאין מעשי' קודש יקשה דגם ממילא אסור לדינא לדידי' ויהי' אסור לדידי' להתחיל במלאכה ערב שבת שיגמר בשבת, וזה תמוה, – אכן זה אינו קשה כלום דהא אתי מקרא דרק במזיד אסור כדאמרינן בכתובות (ל"ד, א'), משו"ה תו ל"ה כלל כל תועבה:

ג) ברם אכתי יש לדון בזה לענ"ד מטעם אחר בהקדם מה שהקשה רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלם סוף חולין איך הוי ס"ד דליתסרו מעשה שבת דכי תיסק אדעתין לאסור כל התבואות שבעולם דהא נעשה בהם מלאכה ממילא בשבת שיורדים גשמים עליהם ע"ש, ואפ"ל דמ"ש התוס' בצורם אוזן בכור דמשום דממילא מותר ל"ש גבי' כל שתעבתי לך זהו רק לבתר דגלי קרא גבי' שבת דאין מעשי' קודש, איי נקטינן דגבול המחלק בין בב"ח לשבת הוא משום דבב"ח גם ממילא אסור משא"כ בשבת ומוכח מזה דמשום דבנעשה מעצמו מותר, לא שייך גבי' כל שתעבתי לך אבל אה"נ דגם בס"ד ידעינן דהנעשה ממילא מותר, מעתה לפ"ז חי לא מוכח מקו' הש"ס דבשבת גם ממילא הוי מתועב, דאדרבה בקו' הש"ס קס"ד דהוי תועבה גם בדבר שלא נאסר ממילא. וביסוד זה נראה לבאר ד' רש"י ז"ל שם בחולין במה שפי' קו' הש"ס מעשה שבת ליתסר כגון המבשל בשבת במזיד, ולכאורה תמוה מאד דהרי לפ"ד התוס' תמורה הנ"ל דל"ש כל שתעבתי כ"א בדבר דגם אם נעשה ממילא אסור, ואיך פי' רש"י ז"ל הקו' רק על מבשל במזיד, וגם רש"י ז"ל עצמי שם (קי"ד, ב') פי' דכל שתעבתי לך הוא בין שנעשה על ידי עבירה בין שנעשה ע"י גוי וקטן, – והנה מתחילה חשבתי עפ"י דברי התוס' בכורות (ל"ד, ב') בד"ה ומי קנס, בתירוצם הראשון דהא דר"א דספרי דדריש ל"ת כל תועבה לצורם אוזן בכור הוא דרשה גמורה מה"ת, ובמהרי"ט אלגזי שם על הך מתני' דצורם אוזן בכור פי' דברי תוס' חולין שהקשו בצורם אוזן בכור שיהי' אסור אפי' צרמו עכו"ם דהקו' היא לר"א דספרי הנ"ל, הרי ס"ל להתוס' בדעת ר"א דצרמו גוי מותר ואפ"ה הוא בכלל ל"ת כל תועבה, וע"כ צ"ל דכלל דברי התוס' בתמורה דל"ת כ"ת הוא רק במידי דאסור ממילא, הוא אליבא דהנך תנאי דפליגי אר"א, משו"ה פי' רש"י הקו' ממבשל בידים משום' דקו' הש"ס במעשה שבת הוא גם לר"א ואליביה בגוי וקטן מותר גם בס"ד ומשו"ה מקשה ממבשל באיסור לכ"ע – אכן הנה המהרי"ט אלגזי ז"ל שם הביא דברי הרא"ם לדייק מלשון רש"י על התורה דס"ל דגם לר"א אסור גם בצורם גוי מדנקט בכור ובב"ח יחד ולא פי' שיש חילוק ביניהם

אולם אם נימא כנ"ל דכלל זה שכלל לנו התוס' תמורה הנ"ל זה גופא ילפינן משבת דגלי קרא דלית בי' משום ל"ת כל תועבה נמצא דבקו' הש"ס טרם שידענו מקרא דגבי שבת הוי נקטינן דגם בדבר שאיסורו תלוי רק במעשה יש בו משום ל"ת כ"ת, יובן היטב ד' רש"י ז"ל. אח"כ ראיתי בלב ארי' שם שנתעורר קצת לזה:

ד) והנה בתפארת ירושלם שם סוף חולין הביא תי' שארו הגאון ר' אברהם מטשכנאו זצוק"ל דהיינו טעמא דמותרים התבואות הגם שנעשים בהם מלאכה שירדו גשמים עליהם בשבת מפני שהוא דבר שנעשה וגם לד' התוס' דהוי תועבה בנעשה ממילא מ"מ לא אמרו כן בדבר שנעשה בטבע ע"ש, – נלענ"ד להרחיב קצת בזה עפ"י מה שעמדתי בשאלה איך הקב"ה מגדל צמחים, והראיתי בס' נחלת בנימין פ' יתרו מצוה ל"א בד"ה אך (והס' הנ"ל משובח בפי גאוני זמנו לחבור נפלא ה"ה הגאון ר' יצחק מפוזן המובא במ"א והגאון מהר"י אבוהב זצ"ל) שכתב משום דאין לך עשב מלמטה שאין לו שר מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל ואפשר שאינם משמרי שבת כי לא נתנה תורה למלאכי השרת ולגבי ה"י הוי לי' כההיא דפותקין מים לגינה מע"ש וכו' יעו"ש שהאריך גם על ההבדל בין מן לגשמים דהמן לא ירד בשבת, ואם כי בעיקר הדבר עדין יש לדון לב"ש דאית להו שביתות כלים מה"ת, וגם משביתות עבדו ולכ"ע, ואולי י"ל דרך מלאכות האדון אסור וכ"כ בח"ס (או"ח סי' ס"ב) לענין שביתות בהמתו, וה"נ בזה דבלא זה עמד בס' הנ"ל שיהי' כא"י העושה מלאכה בשביל ישראל ותירץ דהוי כעושה מלאכה בשביל עצמו יעו"ש בתוספות ביאור, גם יש להבין לפמ"ש בס' הנ"ל אמאי לא השיב גם על הוצאה מרשות לרשות תי' זה, אכן במדרש רבה פ' בראשית במפרש שם כתב דטעם ידוע יש בדבר, וכ"ז התי' הוא לשאלות אותו רשע יע"ש, עם כל זה ננקוט מיהת בנידון דידן דיש הבדל בין דבר הגדל בשבת שנימסר למלאכים שלא נתנה להם תורה משא"כ בדבר הנעשה ממילא דרך מקרה דהם מדברים שנמסר לבני אדם דניתנה להם תורה ומשו"ה אסור:

ה) והנה בדברי הש"ס חולין שם דפריך שילוח הקן ליתסר ומשני ל"א תורה שלח לתקלה ורע"א זצוק"ל שם בגיליון סוף חולין עמד לל"ק דרש"י ז"ל שם שכל קו' הש"ס שילוח הקן ליתסר הוא על האם גופיה כגון שעבר ונטלה וע"ז מתרץ לא אמרה תורה שלח לתקלה, וא"כ לפי טעם זה צריך להיות אליבא דר' יהודא דאמר שלח מעיקרא משמע ואם עבר ונטלה א"צ לשולחה ששילוח, הקן נאסרת, וא"כ טפי הו"ל להש"ס לתרץ דמעשה שבת יוכיח ויהי' מתורץ גם לר"י ע"ש – ולכאורה יש עוד לעמוד בכה"ג לפמ"ש רבינו זצוק"ל (בזי"ר ח"ר דיני דשיל"מ הלכה ו' סי' ג' אות י') בקושית שער המלך לשיטות הפוסקים דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן מאי שלח לתקלה שייך בזה הא מה"ת מותר מטעם ביטול, ותי' רבינו זצוק"ל דבאיסורי הנאה לכ"ע אסור לבטל מה"ת, לפ"ז מאי דמתרץ הש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה לא יעלה תירוץ זה רק אם לא תאכלו הוא איסור הנאה, אבל אם הוא רק איסור אכילה לחזקי' אכתי תקשה דאין זה תקלה כקו' שעה"מ הנ"ל, וא"כ טפי הו"ל להש"ס לומר מעשה שבת יוכיח ויתורץ גם לחזקי':

ואולי י"ל בזה עפ"י דברי הש"ס קדושין (נ"ז, ב') דפריך מנ"ל דכל צפור טהורה תאכלו אתי לרבות את המשולחת, וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה, איפוך אנא ומשני רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה, ע"ש, נמצא דבלא סברא זו הו"א לרבות מקרא לאסור את המשולחת משו"ה עדיף לי' להש"ס בהך תירוצא לא אמרה תורה שלח לתקלה, ולא חשש לתרץ גם לאינך דלא נפסוק הלכה כותייהו, דתי' זה מספיק גם לקו' הש"ס קידושין הנ"ל בציפורי מצורע:

אמנם בעיקר תי' רבינו זצוק"ל על קו' השעה"מ הנ"ל דבאיסורי הנאה לכ"ע אסור לבטל מה"ת וכן ראיתי בספר פני ארי' (סי' ל"א, א') שכתב שם חילוק זה בין איסור אכילה לאיסור הנאה וגם בספר יהושע (תשובה ס"ד) עמד ע"ד הש"ך (סי' צ"ב סק"ח) דס"ל דגם באיסורי הנאה מדרבנן אין מבטלין ודעתו ז"ל הוא דבא"ה הוא מה"ת לכ"ע] אכתי יש להתעורר דנהי דמוכח מקרא דמותר בהנאה משום דאלת"ה אסור לבטלם מה"ת אכתי תיקשה כקו' הש"ס חולין שם גבי כלאי זרעים דבאכילה אסרו ובהנאה שרי, וע"ש בתוס' ד"ה היא קודש שהקשו כן גם גבי מעשה שבת, ותירצו דאתי מלכם ע"ש, ולפ"ז מנ"ל גבי שילוח הקן וציפור המשולחת גבי מצורע דמותרים באכילה, הא בהיתר הנאה לחוד די לנו להפקיע איסור הביטול מה"ת – אולם בספר פני ארי' הנ"ל חילק עוד בין טעם האיסור לגוף האיסור דבאיסור העומד בעינו בתוך התערובות לכ"ע אין מבטלין מה"ת, ורק באיסור שנימחה ונבלע בתוך ההיתר הוא דמבטלין מה"ת, ומיושב בזה קו' שעה"מ בכל האופנים, והנה עיקר דבריו שם על דברי הרמ"א דס"ל בהך דדשלי"מע דטעם בטל, והסביר שם בס' הנ"ל עפ"ז משום דבטעם מבטלין מה"ת דהוי כאבוד לגמרי ובנ"ד גם חם לא ננקוט כל החילוק רק החילוק בין לח ליבש די לנו ליישב קו' הנ"ל, וסעד לחילוק בין לא ליבש דהא דעת הרשב"א ז"ל דאסור לאוכלם בב"א ונהי דהרא"ש ז"ל מתיר מ"מ י"ל דלענין לכתחילה לכ"ע חמור יבש מלח, עוד ראיתי בס' בציר אליעזר (חקירה א' דרישה ד') [וע"ש בתוס' שביעית] הביא דברי הש"מ (ריש ב"מ) דרוב הוי ספק, ושיטות רש"י בע"ז (ע"ד) במין במינו ברוב דשדא חדא לכלבים ורש"י ביצה (ג', ב') ד"ה יעלו ור"ש (מ"ו פ"ג דערלה) וב"י (יו"ד, ק"ט בשם הגהות ש"ד) דמהר"מ שדא חדא לכלבים, וטעמו לאו מן הדין רק מצד החומרא, ובכורות (כ"ג) לענין טומאות משא דלא בטיל, ובס' אמרי בינה (דיני בב"ח סי' ט' בהשמטות) הביא דברי תוס' רי"ד (ב"ב ל"א) דאם אחד אכל שלשתן מביא חטאת, וכל הנ"ל הוא לענין דיעבד ויש מהם רק מדרבנן מ"מ לפענ"ד יש לנו מכל זה מבוא גדול לחלק בין לח ליבש לענין ביטול לכתחילה מה"ת ומיושב בזה קו' שעה"מ גם לדעת הש"ך דס"ל דגם בא"ה הוא רק מדרבנן:

ו) והנה תוכן דברי רבינו זצוק"ל (בזית רענן ח"ב סי' מ"ז) הנ"ל שם הוא שנתעורר ע"ד התוס' סנהדרין (ע"ג, ב') בד"ה למעוטי שהקשו למ"ל מיעוטא למחלל את השבת דלא ניתן להצילו בנפשו ת"ל דזה שיהרגו ג"כ יחלל את השבת, דהרי י"ל דנ"מ להורגו ע"י גוי וע"י גרמא או ע"י שנים ודן מזה רבינו זצוק"ל דגם מה שנעשה ע"י היתר לא נפיק מכלל פגמא, ועיקר הדין דנלהצב"נ אינו אלא משום פגמא, וראי' מקטן הרודף דאע"ג שבכל התורה אין אנו מצווים להפרישו ואפ"ה כשהוא רודף מצווין להורגו, ע"ש, לכאורה יש מקום להעיר קצת לענ"ד בהנחה זו שכתב רבינו זצוק"ל דכל ענין נלהצב"נ לא משום העבירה אלא משום פגמא לחוד, דבמשנה שם דניתן להצילו בנפשו פי' רש"י ז"ל מן העבירה ועי' תוס' שם בד"ה להצילו משמע דניתן להצילו בנפשו הוא משום הצטרפות שניהם העבירה והפגם, ומה שהורגין לקטן הרודף זהו משום הצלות נפשות דאידך, ואה"נ י"ל דבמקום דל"ש הצלת נפשות דאידך כגון באינך שנלהצב"נ אין הורגין לקטן כגון בן ט' שרדף אחר ערוה. וידוקדק בזה דברי רש"י ז"ל בסנהדרין שם (ע"ב, ב') בד"ה קטן הרודף כגון שרודף אחר קטן אחר להורגו ע"ש ולא פי' ברודף אחר עריות משום דאין כאן צירוף שניהם טעמא דפגם וטעמא דעבירה, דקטן לאו בר עבירה הוא. ובעיקר ד' התוס' בקושיתם למ"ל למעט שבת, ולא תירצו דנ"מ ע"י גוי או ע"י שניהם, חשבתי לפענ"ד לפ"מ דמבואר ברמב"ם (פכ"ד משבת ה"ז) דגם חייבי מלקות אין דנין בשבת ועי' מ"א סי' של"ט ובאשל אברהם שם דמירושלמי נראה שאין עושין שום עונש בשבת גם בדבר שאין בו חילול שבת (וכמבואר בס' החינוך (מצוה קי"ד) דעצם הפס"ד שיפסקו ב"ד לענוש בשבת קאי באסור לאו דלא תבערו אש ביום השבת ואין לוקין עליו בכה"ג משום דלא עשו מעשה) משו"ה לא אפשר להורגו גם ע"י גרמא (דלא גרע מפס"ד ובדבר שא"צ ב"ד כל אדם הוי לענין זה כב"ד דקאי בלאו שלא יפסקו לעונש בשבת:)

ומיסוד דברי התוס' משמע דס"ל דכל רודף לא ניתן להצב"נ בשבת) ועיין במ"ל פכ"ד שנסתפק בזה, ועיין בספר יד המלך להגאון ר' אלעזר לנדא ז"ל שם שהוכיח מסוגיא דסנהדרין דבשבת אסור להרוג את הרודף אחר עריות, אכן ראיתי בספר חמרא וחיי להכנה"ג על מס' סנהדרין (ע"ב, ב') שהביא משם הרב המאירי, וז"ל, חכמי הדורות מסכימים שהרודף נהרג אף בחו"ל שלא בב"ד שהרי לכל אדם אתה מוסר את דינו וראי' לדבר ממה שאמרו באחרון של ברכות במעשה דר' שילא האי רודף הוא, הרב המאירי זללה"ה, ובכללים כתוב וז"ל הדברים מוכיחים שדברים אלו של מחתרת ושל רודפים נוהגים בכל עיר ובכל זמן, ואפי' בזמן הזה, שלא הקפידה תורה על סנהדרין אלא בדברים המסורים לב"ד, אבל דבר המסור לכל אדם נוהג הוא בכל זמן, וכן ראיתי שכתב אחד מגדולי המפרשים האחרונים, וראי' לדבר שהרי מיתה זו נוהגת בין בחול בין בשבת מה שאין כן במיתת ב"ד, ועוד שמיתות ב"ד אינם אלא בהתראה משא"כ באילו כמו שכתבנו, וגדולה מכולן שמצינו לה פנים אחר החורבן שהי' אומר כל הבא עליו במחתרת אהרגנו, ומעתה נראה שיש לתמוה על אחד מגדולי המורים למה השמיט כל הדברים האלה לגמרי עכ"ל, מבואר דס"ל להרב המאירי ז"ל דכל רודף מותר להורגו בשבת מדקאמר שדבר המסור לכל אדם נוהג בכל זמן, וגם ממה דנקט שמיתות ב"ד אינם אלא בהתראה משא"כ באלו, מבואר דקאי גם על רודף אחרי עריות דהא לא אתי עלה מטעם פקו"נ, כמ"ש המ"ל, גבי רודף אחר הנפש, וע"ז נקט דמיתה זו נוהג גם בשבת:

ונראה ראי' לזה לפמ"ש השעה"מ (פ' כ"ד מה' שבת) להוכיח מקו' סנהדרין שם ממתני' דאלו נערות שיש להם קנס ולא מוקי לה בבא עלי' בשבת דלא ניתן להצב"נ, ומכריח מזה דגם בשבת נלהצ"ב ודחה שם דהיא עצמה ודאי מותרת להרוג אותו וגם ע"י גוי, ומשו"ה לא מוקי הש"ס בשבת דאכתי תקשה מהאשה עצמה וגוי ע"ש, אולם לפמ"ש התוס' ב"ק (כ"ב, ב') בד"ה בגדי, בתי' ר"י דה"ט דרודף פטור כשהזיק ולא הוי מיתה לזה וממון לזה משום דמיתתו ביד כל אדם, לפ"ז הדרא קו' השעה"מ לדוכתי', דאם נימא דבשבת כל אדם אסור להורגו רק היא בעצמה וגוי הדר הוי לי' מיתה לזה ותשלומין לזה דהקנס הוא של אבי' ואמאי לא מוקי מתני' בשבת לדעת ר"י בתוס' הנ"ל, ומוכרח מזה דכל אדם מותר להורגו אף בשבת, וכן ראיתי בספר יהושע (סי' תכ"ב בליקוטים שבסוף הספר) שתירץ בכה"ג קו' השעה"מ הנ"ל על סברת הרא"ם ז"ל דנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף גם ביכול להצילו בא' מאיבריו דלפ"ז מאי משני אביי דמתניתין מיירי ביכול להצילו בא' מאיבריו הא אכתי לגבי נרדף עצמו חייב מיתה ותי' עפ"י דברי תוס' ב"ק הנ"ל דכיון שאינו חייב מיתה לכל אדם תו הו"ל מיתה לזה וממון לזה, דחייב מיתה לה וממון לאבי', – ומעתה לפ"ז אזדא לה נמי הוכחתו של היד המלך הנ"ל דבשבת ל"א נלהצב"נ דאל"כ מאי משני אביי ביכול להציל בא' מאיבריו דהא אכתי מחויב מיתה מצד הנרבעת דאיהו הנרדפת יכולה להרוג אותו גם ביכול להצילו באמ"א, והוכיח מזה דמיירי בשבת ובשבת לא ניתן להצב"נ ע"ש, ולהנ"ל אין זה הוכחה, דנהי שהיא יכולה להורגו אכתי הוי זה מיתה לזה ותשלומין לזה, (ועי' בדו"ח לרע"א זצוק"ל כתובות:)

ז) עוד יש לצדד בישוב דברי התוס' סנהדרין הנ"ל עפ"י המבואר בחידושי הר"ן חולין (קל"ב) ד"ה בד"א דגם בל"ת מכין אותו עד שתצא נפשו כדי שלא יעבור וכ"כ עוד הר"ן (ס"פ שה"ד) בסוגיא דמלוה על המשכון בתי' על קו' הרמב"ן במשנה שם וז"ל כל זמן שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא ימבור עבירה זו כמו שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה עכ"ל, ובנתיבות (סי' ג' ס"ק א') מבואר דא"צ ב"ד לזה ועיין בח"ס חו"מ (סי' קס"ז), וברמב"ן עה"ת (פ' יתרו) נראה קצת דמה"ת מכין אותו עשת"נ מדכתב ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת כו' ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין כו' סוכה איני עושה שמכין אותו כו' או שתצא נפשו, ומדכללו עם מלקות בל"ת ולא נקט רבותא יותר דמה"ת גם במורדין אין עושין דין נראה דס"ל דזה הוי מה"ת, שוב ראיתי בס' נשמת כל חי (חלק א' סי' כ"ב) שהביא משו"ת הגאונים הישנות (סי' ל"ד) והר"ן (בהלכות סוף מס' מכות) וחדושי הרב המאירי (יבמות ג') עשת"נ הוא מדרבנן, ולעומת זה הרי הח"ס דמכין (חו"מ קע"ז) הנ"ל הביא דברי הרמב"ן בשם הספרי פ' הבא אשר לא יקים מי שיש בידו למחות וכתיב ואם כו' יעלימו ע"ה כו' מזרע למולך, וע"ה אינו ב"ד יעו"ש, הרי הוכחה שהוא מה"ת, ולפי זה על כרחך צ"ל שהחילוק בין רודף לשאר דברים הוא דבכה"ת אין הורגין אותו ממש רק שמכין אותו הרבה ואין חוששין אם יגרום שת"נ עי"ז וברודפין הותר הריגה ממש:

לפ"ז י"ל דקו' תוס' הוא דאין לומר דאתי למעוטא שלא להורגו ע"י גרמא וגוי דע"י גרמא ונכרי מותר בלא"ה גם אם לא ניתן להצב"נ דהא בלא"ה מכין עשת"נ ומ"ש הך גרמא מגרמא שע"י נכרי [ועיין מח"א (ה' נזקי ממון סי' ז') מ"ש ע"ד שו"ת מהר"ם ז"ל דגרמא בנזקין לחייבו ממון מצינו ולא לחייבו מיתה] על כרתך דמה שהי' ס"ד דניתן להצילו בנפשו הוא רק לענין זה להורגו בעצמו משו"ה הקשו שפיר דאיך ס"ד שיחלל זה שבת להציל חבירו מחילול שבת:

אכן אם נתבונן בזה נראה דהתוס' ס"ל דהא דמכין עד שת"נ הוא רק מדרבנן, דאם נימא שהוא מה"ת נמצא מוכרח דהחמירה תורה בעונשין מי שלא עבר טפי ממי שכבר עבר ומאי קשיא להו להתוס' כלל, דהא מבואר במכילתא מובא ביבמות (ו', ב') דאם לא קרא דמושבותיכם גבי שבת הוי ס"ד דמיתות ב"ד [במה שכבר עבר גם משאר עבירות ואינם חמורים כ"כ כחילול שבת] דוחה שבת, א"כ מנ"ל באמת גם עכשיו דגלי קרא דלא דחי דהוא גם במה שלא עבר עדין, הא י"ל דזהו רק למה שכבר עבר, אבל במה שלא עבר להצילו מעבירה כיון שהחמירה תורה ביותר אה"נ י"ל דדחי שבת [דבמסקנא דלא ניתן להצילו בנפשו נראה שהחמירה תורה גבי שבת במה שכבר עבר יותר מקודם שעבר משא"כ בס"ד דגם בזה הותר הריגה ממש וכיון דמצינו לענין חייבי מלקות דמה שלא עבר עדין חמור יותר, ה"נ י"ל לענין ח"מ], וע"כ מוכרח מזה דהתוס' ס"ל דהא דמכין עשת"נ במורדין הוא רק מדרבנן:

ח) ועל הקו' דמצי להורגו ע"י שנים בשבת, הי' אפשר לדון במה ש"ש לעורר לענ"ד דבר חדש דהא דשנים פטורים הוא רק בדבר שצריך שיעור, אבל בדבר שא"צ שיעור י"ל דגם שניים שעשאוהו לא גרע מכל שהוא, ועפ"ז הי' נראה בהך דיבמות (י', א') דבעי לאוקמי הך ברייתא דיליף דאין בונין ביהמ"ק דוחה שבת בבונה וסותר, ומשום דבעלמא דחי בעי קרא דלא דחי, ולכאורה תמוה דאמאי לא יבנו ביהמ"ק ע"י שנים, אולם אם נימא דבדבר דל"ב שיעור גם שניים חייבין, אתי שפיר דהרי בונה חייב בכ"ש, – לפ"ז י"ל לפמ"ש התוס' כתובות (ה', ב') בד"ה דם דעת ר"ת ז"ל דחובל חייב משום נטילת נשמה דנטילת נשמה במקצת נמי חשיב נטילת נשמה, (ועי' בהה"מ (פ"ח משבת הלכה ז') וז"ל ולדברי שניהם א"צ כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב עכ"ל) משו"ה ליכא למימר דאתי מיעוטא דקרא שלא נלהצ"ב בשבת שלא יהרגוהו ע"י שניים דכיון דנטילת נשמה ל"ב שיעור מתחייבים ע"ז גם בנעשה ע"י שנים, (וקצת סמוכין לסברא זו הי' אפשר להביא לפמ"ש רש"י בשבת (צ"ב, ב', צ"ג, א') הטעם דפטור בזה יכול וזה יכול משום דלאו אורחי' לעשותו בשניים, ועי' שבועות (כ"ג, ב') בתוס' ד"ה דמוקי בדברי המהרש"ל ז"ל שם דמאן דמחייבי בכל שהו גם שלא כדרך אכילתן חייב, דלא גרע עכ"פ מכ"ש וה"נ י"ל במלאכות שבת באלו דל"ב שיעור לא איכפת לנו דלאו אורחי' דלא גרע מכ"ש), – אכן יותר מסתבר דבכל ענין נתמעטו שנים מחיובא כדמשמע בפשטא לשון רש"י ז"ל שבת (ג', א') ופסחים (פ"ה, ב') בד"ה דעובד דכולהו חיובי חטאות נתמעטו אפי' אותן שאין בהו שיעור והטעם נראה דמה שנעשה ע"י שנים ל"ה בסוג מלאכה כלל, (ועי' רש"י שבת שם (צ"ג, א') בד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' דטעם ר' יהודא דפוטר בז"י וז"י דהוי כל א' רק מסייע, וע"ש במהרש"א ז"ל, ומסייע אין בו ממש):

ט) ובהך ענינא דמלאכת שנים בשבת, ראיתי בס' יד המלך (פ"א מה' שבת) שתמה בסוגיא דיבמות (ו', ב') דיליף מדאיצטרך קרא דמושבותיכם דמיתות ב"ד אינו דוחה שבת, מוכח דבעלמא דחי, ותמה דמנ"ל הא די"ל דאי לאו קרא ג"כ לא דחי רק דס"ד להמיתו בשנים, ע"ש, מיהו בסוגיא דשם אינו מובן כ"כ הקושיא דהא אתי מקרא דל"ת גם במקום מושבותיכם והיינו בב"ד ועיקרו דקרא באזהרת העברה באחד הוא ובזה ריבה לחייב גם בב"ד ושפיר מוכח דעלמא דחי:

אלא שעי"ז מתעורר קושיא עצומה בכמה מקומות בש"ס, וחדא בפסחים (ה', א') הוכיח ר"ע דשריפת חמץ מעי"ט וביו"ט אסור משום דהבערה אב מלאכה הא י"ל דהמצוה הוא ביו"ט ובשנים, אכן גם בזה י"ל עפ"י מה שכתב התוס' שם בד"ה ואמר, בתי' ר"י שם, דבכל ענין מיירי קרא, וה"נ לענין זה ככל ענין מיירי גם בליכא אחר. ואכתי קשה בשבת (כ"ד, ב') בשריפת קדשים בכל הסוגיא שם הא אפשר בשנים וכן בקצירות העומר דדחי שבת הא אפשר לקיים שניהם ע"י שנים:

אולם למ"ש רבינו זצוק"ל דמעשה שבת הוי פגם גם בשנים יש ליישב כל הנ"ל והיינו דאי לאו דדחי גם ע"י שנים אין לנו לעשות ולקיים מצוה ע"י פגם וכיון דדחי אין חילוק בין אחד ושנים דעד כאן לא אמרינן כל מה דאפשר לקיים שניהם כ"א רק היכא דבלא הדחי' צד האחר אין בו פגם כלל משא"כ היכא דלולא הדחי' יש בו פגם בצד האחר, אינו בסוג אפשר לקיים שניהם:

י) עוד זאת יש לבאר בדברי התוס' סנהדרין הנ"ל, דלכאורה הי' אפשר לצדד עוד דנ"מ בגר תושב לת"ק בכריתות (ט', א') וכ"ש לר"ע שם דדינו כישראל ביו"ט, לפ"ז נ"מ אם עושה הגר תושב מלאכה בשבת שלא לצורך כלל היתר לגר תושב חבירו, ולהורגו ל"ה זה לו חילול שבת דלגבי דידי' הוי כמצוה שזמנו קבוע, וכן נ"מ אם ישראל מחלל שבת דמותר לגר תושב להצילו בנפשו, מיהו למ"ד דגר תושב אינו מצווה כלל בשמירת שבת, הרי דינו כגוי, ולא מסתברא למימר דמיעוטא דקרא גלי על גר תושב דמותר להרוג, כשם שאינו מסתבר לומר דקרא על הגוי בעצמו שמותר להרוג לזה שמחלל שבת, [ולהכי מקשה רבינו זצוק"ל דנ"מ שישראל יהרגנו ע"י גוים, ולא מקשה בפשיטות דנ"מ לגוי בעצמו אם מותר לו להרוג לישראל דאינו מסתבר כלל למימר דאתי הגז"ש דנלהצב"נ בשביל גוי בלבד], אבל לת"ק ור"ע דגם ג"ת מצווה בשמירות שבת קשה כנ"ל – אולם לפ"ד התוס' יבמות (מ"ח) בד"ה זה דרק בעושה מלאכות ישראל הוא דאסור הי' אפ"ל לכאורה דאין האיסור על הגר תושב בעצמו רק על הישראל שלא יעשה מלאכתו, אכן ראיתי בח"ס או"ח (סי' ס"ב) שכתב דהאיסור הוא על הג"ת עצמו ג"כ שהוא לא יעשה מלאכות ישראל – אולם לתי' רבינו זצוק"ל בלא"ה נדחה גם זה כיון דס"ס הוי פגם:

יא) לחוזר לדברי הבית מאיר הנ"ל במ"ש דעכ"פ מה שנעשה ע"י גוי הוי פגם, ונתעורר שם דאיך מצינן למימר הכי הא קי"ל גוי ששבת חייב מיתה, הי' אפשר לומר בזה עפ"י מ"ש בשו"ת בנין ציון (סי' קכ"ז) דהשביתה האמורה בגוי לא קאי על הל"ט מלאכות רק עמל ויגיעה, והביא שם מה שהקשה לו גדול אחד דאיך נחלק בלשון תורה עצמו בין שביתה האמורה בגוי לשביתה האמורה בישראל דמדאמרו חז"ל לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמם נראה דלשון תורה שוה בכל המקומות, ותי' לו דדבר החילוק בין קודם מתן תורה לאחר מ"ת אינו בסוג זה, וראי' לזה דהאסורין האמורים בב"נ הוא בכ"ש ובישראל בכזית, אעפ"י שהם בלשון אחד, וה"נ במלאכות שבת כיון דקודם מ"ת הפי' עמל ויגיעה ויצא בזה יד"ח איך ע"י מה שישראל אינו חייב רק בהל"ט מלאכות ישתנה הדין, ע"ש, לפ"ז י"ל דאה"נ בהל"ט מלאכות הוי פגם ולא מצוה:

אכן ראיתי בריטב"א ז"ל ר"ה (ל"ב, ב') שהביא משם הרמב"ן ז"ל דבכלל מ"ע שבות של תורה יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא כדרך שהוא עושה בחול, ורק בכל פרט ופרט כי זהיר באינך פרטים ל"ה רק מדרבנן, וכתב דנמצא לפ"ז שיש לשבות עיקר מן התורה ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם לדחות מצוה של תורה ע"ש והובא בארעא דרבנן (אות ש' שבות) ובס"ס שמע יעקב, ועי' ברמב"ן פ' אמור (כ"ג, פסוק כ"ד) גבי מלאכות יו"ט, הרי דפי' שביתה הוא עמל ויגיעה גם בשביתה האמורה בישראל וכמ"ש ברמב"ן ז"ל שם:

מיהו אכתי י"ל דנהי דגם ישראל מצווין על עמל ויגיעה, מ"מ הרי הישראל חייב באב מלאכה הגם שהוא קל, ובנכרי י"ל שלא נפטר מחיובו עד שיעשה דבר של עמל ויגיעה כיון דהוראות לשון שביתה הוא עמל ויגיעה, משו"ה תו י"ל דדבר שלא נפטר מחיובו אה"נ דהוי פגם, – עוד זאת י"ל דגוי ששבת הוא רק שיעשה מלאכה אחת בכל השבת ומה שעושה יותר מזה הוי פגם, ולפ"ז י"ל דגם אם נימא בטעם דאין מברכים בורא מאורי האש על נר שלא שבת אפי' ע"י גוי הוא כטעם הב"מ הנ"ל משום דהוי פגם לא קשה לפ"ז מדוע לא חילקו בין אם עשה הגוי כבר מלאכה בשבת זה גם בלעדי מלאכת הנר בין לא עשה, די"ל דבכ"ע אסרו כמו שגזרו בכותי מכותי גזירה משום כותי ראשון כמבואר בברכות שם, כ"ש הכא שגזרו אטו אם עשה מלאכות אחרות:

יב) ועפ"י דברי הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל הנ"ל דיש לשבות עיקר מן התורה משו"ה העמידו דבריהם גם במקום מצוה של תורה, יש ליישב ג"כ מה שהקשה הבית מאיר בשם שו"ת פ"י לשיטות רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך (ע"א, ב') דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן איך מיושב זה שמפורסם בכל הש"ס אמירה לעכו"ם שבות ת"ל משום שליחות ע"ש, ולפי"ד הריטב"א ז"ל הנ"ל י"ל דמשום דיש שליחות לנכרי ל"ה כח לדחות מצוה של תורה משו"ה נקט איסור שבות דבזה גם נגד מצוה דאורייתא עומדת משום דיש לו עיקר מה"ת היכא שעשה כולם שעובר באיסור תורה, משו"ה גם א' מהם יש לו כח לדחות מצוה שהוא מן התורה. גם י"ל דנ"מ באומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעשה מלאכה דאילו משום שליחות ליכא דמילי לא מימסרי לשליח ומשום שבות איכא, – או דנ"מ בשאינו אומר להדיא לגוי אלא כגון כל המכבה לא יפסיד, דאסור בכל מלאכות שבת חוץ בדליקה, דהגם דל"ש בכה"ג שליחות, אפ"ה אסור משום שבות:

ובעיקר דברי רש"י ז"ל באיזהו נשך הנ"ל, הי' אפ"ל לפמ"ש הש"מ בסוגיא דב"מ שם בשם הריטב"א ז"ל דחומרא זו שהחמירו שם בשליחות לנכרי היא חומרא בטעמא שחששו חכמים, פן יתן הכותי לישראל הלוה שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל המלוה לא מצד שליחות בלבד, דבודאי אם זיכה הכותי מעות לישראל ע"י ישראל זכה בהן אותו ישראל ע"ש, לפ"ז אין זה ענין לכל התורה כולה, דבשאר איסורין ל"א שליחות לנכרי אפי' לחומרא, אך דתי' זה לא יעלה מזור לדעת התוס' שם בב"מ דס"ל באומר נכרי לישראל זכה בשביל ישראל אחר דלא מהני דבעינן שיהי' גם שלוחו של המזכה ואין שליחות לנכרי, – אכן גם לדעת התוס' י"ל עפ"י מ"ש בע"ז (כ"ו, ב') בד"ה אני דטעם איסור רבית הוא משום דמצוה להחיותו ולהלוותו בלא רבית ומשו"ה מותר ליקח רבית ממומר ע"ש, ומשו"ה יש מקום לגזור שליחות לנכרי גבי רבית ליקח רבית מישראל טפי מבשאר איסורין כיון דס"ס לא נתקיים רצון התורה שילוה לו ישראל זה בלא רבית, משא"כ בשאר איסורין שלא ביטל רצון התורה, – ובזה מובן מה שיש להתעורר לפמ"ש הפ"ח (אה"ע סי' ק"כ סק"ג) בעושה שליח לגרש דא"צ שיהי' הנייר של הבעל וסגי בנייר של השליח, כיון שהוא שלוחו ובמקומו, והביא שכן מוכח במרדכי ג"כ, לפ"ז לדעת הפוסקים דיש שליחות לנכרי לחומרא, יהי' אסור לומר לגוי לוה מעותיך לישראל ברבית, – אכן להנ"ל א"ש כיון דעיקר הגזירה הוא מפני שביטל רצון התורה שלא הלוה בלא רבית משו"ה במעות הגוי מותר הגם דשייך שליחות בזה לדעת הפר"ח בדברי המרדכי:

יג) עיין רש"י ברכות שם (נ"ב, ב') בד"ה משום שלא שבת וז"ל משום שלא שבת ממלאכות עבודה שהכותי עושה מלאכה לאורו, ע"ש. ובדף (נ"ג, א') שם בד"ה שהיתה וז"ל שהיתה דולקת והולכת מע"ש ובבית ישראל ע"ש, והיינו הכונה דאילו היתה בבית נכרי אפי' אם דולקת והולכת מע"ש אין לברך עלי' דהגוי עושה מלאכה לאורו, ולפי דברי רש"י ז"ל אלו נראה לכאורה דכ"ש אם יעשה הישראל לאור הנר מדברים שגזרו חכמים עליהם, וכן אם ילמוד לפניו אסור לברך עליו, ולא ראיתי זה מפורש בפוסקים, ועי' בשיטה מקובצת ברכות שם הנדפס בס' ברכה משולשת שכתב בהך דעששית שהיתה דולקת מע"ש פירוש ואכלו לאורה ע"ש, ומדוע נקט ואכלו לאורו ולא נקע שעשה לאורה איזה דברים מדברים אסורים לעשוש לאור הנר בשבת נראה מזה כנ"ל דבכה"ג אסור לברך עליו:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה