אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן לב

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן לב

סימן לא

בדין אשה שנסתפקה אם ברכה בהמ"ז ואיש שספק לו אם אכל בד״ש וספק לו אם בירך.

א) כבר הובא למעלה (סי' כט אות ו') דברי הברכי יוסף (או"ח סי' קפו ס"ק ד) שהביא דעת השער אפרים, (סי' י"א) באשה שנסתפקה אם בירכה בהמ"ז דצריכה לחזור ולברך ואין לפוטרה מטעם ס"ס ספק אם ברכה ואת"ל לא ברכה שמא אינה מחוייבת מה"ת דאי אמרי' דלא ברכה א"כ מיקרי ודאי לא ברכה א"כ אף אם אינה חייבת רק מדרבנן צריכה לברך, והברכי יוסף שם השיג ע"ז ומסיק דא"צ לחזור ולברך דלצד הדאורייתא איכא ס"ם שמא אינה חייבת מה"ת ושמא בירכה ולצד דרבנן די בספק א' שמא בירכה ובסוף דבריו כתב דדמי זה לדין דגים מלוחים המובא בש"ך (כללי ס"ם) והפר"ח שם (כלל ט') ע"ש:

ולפענ"ד השפלה יש לדון בזה דלכאורה זה דמי לספק א' בגוף וס"א בתערובות דהרי אחרי שאכלה כדי שביעה כבר החזקנו אותה למחוייבת מצד ספק תורה קודם שנולד לה הספק השני ולא יוכל לבוא הספק השני לאפקועי מה שהחלטנו מקודם בספק הראשון ודמי למ"ש האו"ה המובא בש"ך (דיני ס"ס אות י"ח) בגבינות של עכו"ם דמאחר שאסרו את הגבינות מצד חשש איסור תורה הוי כודאי איסור ואינו מצטרף לס"ס ע"ש, וה"נ בזה הגם דבדאורייתא מסתפק לנו אם חייבות מה"ת מ"מ כיון דמצד ספק תורה כבר גמרנו לחייבה בבהמ"ז הוי ספק זה כודאי ואינו מצטרף לס"ם, והנה בשערי דורא (שער מה) כתב הטעם בס"א בגוף וס"א בתערובות דאינן מצטרפין מפני שהספק הראשון הוא ספק דאורייתא ומתחייב עלי' אשם תלוי אם הי' כרת בודאי ולכן כשנתערבה אין נחשבת אלא ספק א' ואינו בטל אפי' באלף ע"ש, ומשמע לפ"ז דאמנם להרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא יש להתיר בס"א בגוף וס"א בתערובות, [ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת (בספר הנהגות השואל והנשאל בסדר השלישי אות ל) שכתב דס"א בגוף וס"א בתערובות אסור אף למ"ד ספק מדרבנן לחומרא, אולם ראיתי בספרו גנת ורדים (כלל סח) שכתב דלדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל אינו אסור בס"א בגוף וס"א בתערובות, ונראה דדבריו באו"ח הם אחרונים לדבריו שבג"ו ובכללי ס"ס להמהר"ן חביב ז"ל כתב כד' הפמ"ג בג"ו הנ"ל], אכן עפ"י דברי האו"ה הנ"ל נלענ"ד דלדעת הרמב"ם ז"ל ודאי אסור דכיון דכבר קבעו חכמים לחשוש לאיסור תורה הרי זה כודאי איסור ולא מצי להצטרף לס"ס, ולא הוצרכו לטעם חיוב אשם תלוי אם הי' כרת בודאי רק לשאר פוסקים הנ"ל בספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ולא עשו בזה חכמים שום תקנה כיון דכבר אסרתו תורה, דלדידי' בעי טעמא דהי' מתחייב אשם תלוי דבלא זה אכתי הי' חשיב גם זה כספק, אבל להפוסקים דמה"ת לקולא וחכמים גמרו להחמיר בזה אזי הגבול הוא היכא דמתחלה חלה תק"ח כגון שבא ספק אחד לבד ונעשה כודאי אזי אינו מועיל מה שבא עוד ספק אחד להתירו אם לא שבאו יחד או גם בנודעו יחד להמ"כ שהביא הב"י ויש להתיישב עדין בזה] דאז לא חל עדיין תק"ח לפנינו ומש"ה מותר מטעם ספק ספיקא:

ועוד יותר יש לדון לפענ"ד דגם להפוסקים ז"ל דמתירים לגמרי ס"א בגוף ס"א בתערובות וכ"ש להמתירים רק בלא נודע הספק איסור עד שנתערב, מ"מ בנידן דידן חמיר טפי דשם מיירי רק בספק שהוא במקרה בפעם זה דהגם דעד עתה נתחזק לטרפה אפ"ה עתה חוזרים אנו ומחזיקינן בהיפך, משא"כ בספיקא דנשים בבהמ"ז דהספק הוא על כל הנשים ולא אפשר לנו להחזיר בהיפך ממה שהחזקנו מקודם דע"י הס"ס שאירע לאחת לא יוכל להכריע לנשים אחרות, י"ל דבכה"ג לכ"ע אין מתירין מס"ס גם בלא נודע לה ולא דנה לעצמה ספק זה משום דהכא שאני דמצד המין כולו החזקנו לחייב נשים בבהמ"ז מה"ת. – והגם דלכאורה אין נ"מ בחזקה דהא במה דמברכות בהמ"ז אין ראי' שהוא מצד ספק תורה רק משום דחייבות מדרבנן עכ"פ. מ"מ י"ל דנ"מ אם יש לפניהן לצאת מצוה שהיא בודאי רק דרבנן ובהמ"ז דצריכות להקדים בהמ"ז מצד ספק תורה וכמבואר בה' ר"ה ס':

ב) וראיתי בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' כ"ח) שנשאל באיש שספק לו אם אכל כד"ש וספק לו אם בירך והכריע דא"צ לחזור ולברך מטעם ס"ס בשל תורה ובדרבנן אמרי' שכבר בירך, וע"ד השער אפרים הנ"ל עמד ג"כ בתמיהת הברכ"י הנ"ל, ותי' דבריו עפ"י ד' הצל"ח (ברכות כ') דהיינו טעמא דמקילינן בספק קרא ק"ש למ"ד דהוי דברנן משום דאין לו עיקר בתורה ולפ"ז כתב שדינו של הש"א הוא רק באכילה כשיעור וספק בירכה דיש לו עיקר בתורה לאנשים, אבל ספק אכילה כשיעור תורה וספק בירכה אינה חוזרת לברך ע"ש:

ולהנ״ל גם דין זה תלוי עכ"פ במחלוקת הפוסקים ז"ל בס"א בגוף ס"א בתערובות, ונהי דגם נידון זה הוא רק ספק במקרה בפעם זה, וגרע ממ"ש לגבי נשים לפי שהספק כולל לכל המין דנשים כולן, מ"מ כיון דלכתחילה טרם שבירך החזקנוהו שחייב לברך מצד ספק תורה שמא אכל כדי שביעה אפשר דלהפוסקים ז"ל דס"ל לאסור בס"א בגוף ס"א בתערובות אינו מצטרף זה לס"ס:

ויש עוד צד לומר דנידון זה חמור מנידון השער אפרים הנ"ל דאלו בנשים בבהמ"ז נהי דמצד ספיקא דדינא החזקנו לחומרא שהוא מה"ת, מ"מ אכתי היו צדדים שדנו בהם להחמיר בהיפך כגון שלא היו יכולות להוציא לאנשים שאכלו כדי שביעה, משא"כ באיש דלא דנו גבי' תחלה שום צד להקל, ומ"מ נראה דגם בנשים בבהמ"ז אין זה שלא היו יכולת להוציא אנשים שאכלו כד"ש מגרע כח החזקה מה שהחזקנו להן מקודם, דהרי בכל ס"א בגוף וס"א בתערובות דלא נקטינן זה לס"ס ע"כ הסברא דבפרט זה שדנו עליו תחלה להחמיר אין לאומרו עכשיו להקל ולשנותו ממה שהי' בתחילה, וע"י הספק שנתחדש עכשיו אין לזוז זיז כ"ש ממה שהיה בתחילה, לפ"ז ה"ה בנשים הגם דגם מתחילה נסתפקנו לענין להוציא לאחרים לומר שחיובה רק דרבנן מ"מ כיון דלגבי עצמה החזקנו שהוא מה"ת אי אפשר שנידון זה בעצמו לגבי דידה יתהפך ע"י הספק השני שבא אח"כ וכן בספק טריפה שהחזקנו דאין לאוכלו משום ספק טריפה נהפוך עתה הענין לומר שאינו טריפה לענין אכילה עצמה, זה אי אפשר:

ב) ברם דאכתי הי' אפשר לדון בדינים אלו כיון דריעותא זו דס"א בגוף ס"א בתערובות אינו רק מדרבנן כמ"ש הפמ"ג (יו"ד דיני ס"ס אות א') ומה"ת הוי ס"ס מעליא וא"כ לפי סוגיא דשבת (כג, א) בדאמי שהעמידו דבריהם נגד רוב לא בעי ברוכי ה"נ לענין בהמ"ז כיון שעכ"פ איכא ס"ס לפוטרו:

אולם באמת לא דמי כלל לדמאי דהתם הוא בהתחלת החיוב שרוצים אנו עתה להכניסו בחיוב, בזה שפיר נכון הדבר דבמקום רובא לא תיקנו לחייבו אותו בברכה זו, משא"כ בנ"ד שכבר חל עליהם חיוב בהמ"ז וע"י הס"ס אנו רוצים לאפקועי אותם מחיובם אין בכח ס"ס כזו שמצד הגדרים שבגדרי ס"ס שתיקנו חכמים בכל מקום אין זה ס"ס מעליא לאפקוע החיוב שנתחייב תחילה, אם מטעם דנתחזק עליהם תחילה החיוב משום דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, או משום דהיכי שהחמירו מצד חשש איסור תורה הוי ג"כ נתחזק בחזקת חיוב:

וכן אין להקשות כיון דעכ"פ מה"ת מהני הס"ס ופטורים מלחזור ולברך איך נימא דצריכים לחזור ולברך ולא ניחוש לאיסור לא תשא, – די"ל כיון דעפ"י תקנת חכמים אין הס"ס ס"ס מעליא וצריכים לחזור עפ"י תק"ח אין זה בכלל לא תשא, דהרי כל הברכות דרבנן, על כרחך דיש להם לחכמים כח לתקן ברכה גם במה דמה"ת ודאי א"צ לברך, עי' פ"י ר"פ כיצד מברכין, והנה ראיתי בס' תיבת גומא לבעל הפמ"ג ז"ל פרשת לך לך תוך אות ב' שכתב וז"ל ומהא דאו"ח בספק אם בירך בהמ"ז מברך אף למ"ד בסי' רט"ו שם במ"א אות ו' דלא תשא ד"ת איך מברך לחומרא מה חזית אלמא ספק כודאי, י"ל להר"ם ז"ל כל ספק דרבנן לחומרא הם אמרו דחוזר ומברך ולתוס' הא ס"ל דלא תשא הוא דרבנן עכ"ל, (וכונתו דלהרמב"ם ז"ל דס"ל לא תשא בברכה שאינה צריכה ד"ת, לא קשה מהא דחוזר ומברך דכיון דעכ"פ יש ספק אולי לא בירך ול"ה לא תשא נמצא דהוי רק ספק לא תשא ומותר להרמב"ם ז"ל), ולענ"ד בלא"ה ניחא דכל מה שבא מצד תק"ח שתיקנו כך ליכא משום לא תשא וככל הברכות שתיקנו חכמים שיש להם כח ע"ז וכנ"ל:

גם יש מקום לומר דלגבי לא תשא איכא ס"ס לקולא ספק כהתוס' דמכוין לשם ברכה ליכא לא תשא ואת"ל כהרמב"ם ז"ל דהוי איסור תורה, שמא לא בירכו, וחייבים לברך מה"ת והגם דנגד הספק השני איכא ס"ס להיפך שמא אינו חייב מה"ת ושמא בירך מ"מ הא דבעי ספיקות שקולים מסתברא דהוא רק מדרבנן ונמצא דליכא איסור תורה מצד לא תשא:

ד) ועוד יש מקום לקיים שיטת השער אפרים הנ"ל וממילא כן הוא בנידון השאלה שבשו"ת כ"ס הנ"ל לפמ"ש המוצל מאש (סי' י"ג) והובא בגליון רש"א ז"ל (יו"ד סי' ק"י תוד"ה כלל ס"ס בקצרה) דרק לאיסור ל"ת שרינן ס"ס אפי' לכתחילה, אבל לענין קיום עשה אפי' מ"ע דרבנן אין לפוטרו מטעם ס"ס שהרי אפי' באלף ספיקות כיון שיש ספק א' מני אלף שהוא חייב, הרי לא קיים העשה וחל עליו החיוב לקימה לפ"ז ה"נ בבהמ"ז כיון דהוא מ"ע אינם נפטרים בזה מטעם ס"ס:

והנה בתוך מו"מ של הלכה שהי' לי לפני שנים רבות, עם ידי"נ הרב הגאון המובהק ר' אברהם בנימין זצ"ל בנו של רבינו זצוק"ל בעל הזי"ר ות"י הזכרתי לו דברי המוצל מאש הנ"ל, וכתב אלי בזה"ל הגיליון הזה אינו תח"י כעת, וקש"ל הא רוב בודאי מהני במ"ע מכל הקרבנות יס"ס הוי כרוב או עדיף מרובא עכ"ל. ולענ"ד להמעיין בגליון הנ"ל מבואר זאת שהביא דברי התוס' ב"ב (כ"ג, ב') בד"ה תוך לחמשים, וז"ל הצ"ל וא"ת בפ' אלו מציאות (ד' ס"ב ושם) לרבנן דר"ש בן אלעזר דאמרי' אפי' בעיר שרובא נכרים חייב להכריז בדבר שיש בו סימן ואמאי לא אזלינן בתר רובא כיון דליכא חזקה דממונא וי"ל דתק"ח היא כדי לקיים מצות השבת אבידה כיון דיכול להתברר ע"י הכרזה אם היא של ישראל, וישראל נמי לא מייאש דמסיק אדעתי' דלמא משכה ישראל ויכריז עכ"ל. ולפי דברי התוס' הנ"ל הענין מבואר בפשיטות לענ"ד דמה"ת אה"נ דאזלינן בתר רובא בכל דבר גם במ"ע רק תק"ח הי' במ"ע לחזור אחר קיומה במה דאפשר שלא לסמוך על הרוב וכן על ס"ס:

אולם ביסוד הדין של המוצל מאש הנ"ל דבמ"ע אינו נפטר אפי' במקום דאיכא ס"ס והסביר בזה מה דקי"ל בטעה בהמלך המשפט חוזר לברכת השיבה ולא אמרינן שיאמר אותה במקומה ולא יחזור לברכת השיבה מטעם ס"ס, ספק אם מעיקרא דדינא צריך לחזור דיש גדולים שכתבו דא"צ לחזור ואת"ל דצריך לחזור שמא הלכה כרש"י ז"ל דאמצעות אין להם סדר ויאמר אותה במקומה, משום דבדבר של חיוב אין לפטרו אפי' מטעם ס"ס ע"ש לענ"ד מבואר מדברי הפוסקים ז"ל דלא פסקו כן דהרי המ"א (סי' קפ"ד סק"א) פסק דבאכל כזית ונסתפק אם בירך אינו חוזר ומברך, ועי' בשו"ע (סי' ר"ט סעי' ג') דכל הברכות שנסתפק בהם אם בירך אם לא אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, ומ"ש זה מתפילה לפ"ד המוצל מאש הנ"ל, ועי' עוד בשו"ע (סי' פ"ג) בדין הזמינו לביה"כ דאם אומר על השני ובית זה דהוא בעי' דלא איפשטא, פליגי הפוסקים בזה די"א דגם לכתחילה מותר לקרות בו ק"ש וגם הרמב"ם ז"ל לא החמיר רק לכתחילה ובדיעבד יצא מטעם ספק, ואיך מהני ספק לפוטרו ממ"ע:

וביותר קשה מהך דברכות (כ"א, א') אמר רב יהודא ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא וכו' מ"ט ק"ש דרבנן וכו' ר' אליעזר אומר וכו' ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ובש"ע (סי', ק"ז סעי' א') כתב דמסופק אם התפלל חוזר ומתפלל וכתב שם המ"א דמתנה ואומר אם לא התפללתי תהא לחובת ואם התפללתי תהא לנדבתי ע"ש, עכ"פ מבואר בהדיא דלא מחמירינן בספק גם במקום מ"ע, – ועי' בס' קרבן אליצור על מס' ע"ז (דף כ' ודף כ"ג מדפי הספר) מה שתמה ג"כ ע"ד המוצל מאש הנ"ל ממק"א:

ה) נחזור לענינינו דעכ"פ הי' מקום להחמיר בנידון השער אפרים ז"ל ובהשאלה שבשו"ת כתב סופר הנ"ל משום שהס"ס גרוע דהוי ס"א בגוף ס"א בתערובות, אך יש לדון ע"ז לפמ"ש בקונטרס החזקות מבעל מגיני שלמה ושו"ת פני יהושע ז"ל הנדפס בס' בית אפרים לה' טריפות, דבספק הרגיל אמרינן ס"ס גם בס"א בגוף וס"א בתערובות, והכא בנידונים אלו הרי ספק זה דשמא בירכו הוא ספק הרגיל דמסתמא סירכי' נקיט ואזיל, וכמ"ש הפליתי (סי' ס"ט ס"ק י') בק"ש ותפלה למ"ד ק"ש נמי דרבנן דאינו חוזר משום דהוי ספק טוב ורגיל ובכה"ג ספק מוציא מידי ודאי, [ברם למ"ש בשערי תורה המובא למעלה (סי' ל"א אות ג') יש לדחות זה:

וכן במה שכתבנו באות ג' דלא הוי בזה משום לא תשא, יש לדון ע"ז מדברי הח"ד (סס"י ק"י בבית הספק אות כ' שכתב לתרץ קו' הפליתי ע"ד הש"ך דס"ל בספק דרבנן דבמקום חזקה לא מקילינן, מספק קרא ק"ש, דהגם דבספק דרבנן במקום חזקה החמירו באיסורין מ"מ במקום חשש לא תשא לא הצריכו לחזור גם במקום חזקה, הרי דס"ל למרן בעל החו"ד ז"ל דאין איסור לא תשא ניגרר אחרי גדרי הדין שגדרו באיסורין, – ומה דחוזר ומברך מספק גבי בהמ"ז צ"ל לדידי' דהוא משום חזקת חיוב דבזה מה"ת לחומרא גם להרמב"ם ז"ל דס"ל בספק דמה"ת לקולא (וכמ"ש בסי' ל"א אות ג'), או משום דבמ"ע גם הרמב"ם ז"ל מודה דמה"ת לחומרא (וכחידושו של החו"ד בתחילת דבריו בבית הספק שם), או כתי' התיבת גומא הנ"ל (דלהרמב"ם ז"ל גם איסור לא תשא מותר בספק ורבנן אמרו לחומרא הם אמרו דחוזר ומברך) – ועכ"פ כיון דענין לא תשא אינו נגרר אחר הגדרים שבשאר איסורים, צריכים ראי' גדולה לחייבי בבהמ"ז בס"ס שמועיל בדאורייתא, דאולי לא העמידו דבריהם במקום לא תשא:

אכן הנה בעיקר דברי החו"ד הנ"ל לכאורה יש לתמוה טובא, דנהי דלא נוכל להחמיר לחייבו בחזרה שיחזור ויקרא משום ספק לא תשא מ"מ כיון דמצד גדרי הדין לא הו"ל לפוטרו מטעם ספק דרבנן במקום חזקה, א"כ עכ"פ הו"ל לחייבו שיחזיר אחר מי שלא קרא ק"ש עדיין ויוציאנו, דבכה"ג לא יהי' בזה משום לא תשא, ואמאי לא מצינו להפוסקים להזכיר שחייב לאהדורי ע"ז. – וראיתי בברכי יוסף (סי' ס"ב) שהביא דברי הפרח שושן דס"ל דגם במהרהר בלב איכא משום לא תשא, ומשום דממ"נ אם יוצא בהרהור משום דכדיבור דמי הוי נמי כדיבור לענין לא תשא, וכיוצא בזה ראיתי בפרמ"ג (או"ח סי' רי"ט במ"ז סק"ב) לענין בריך רחמנא דאם יברך כן בספק ברכות הוי ברכה לבטלה, לפ"ז הי' אפ"ל דבכה"ג לצאת מאחר היכי דמסופק לא מרוחינן מידי בהשמיעה דאת"ל שא"צ לחזור הוי השמיעה בחשש לא תשא, אמנם מלבד מה שהברכ"י ז"ל שם מפקפק בזה וסיים דלבו מהסס בדבריהם ע"ש, עוד זאת מבואר לענ"ד מדברי הרמ"א ז"ל (או"ח סי' רצ"ו סעי' ח') דנשים לא יבדילו לעצמם רק ישמעו מאנשים, והטעם משום שיש פוסקים דס"ל דאינן חייבות בהבדלה, ולהנ"ל הא גם בשמיעה איכא ג"כ לא תשא, מבואר מזה דבשמיעה ליכא לא תשא, וחכם א' הראה לי דברי תשובת מהרש"ל ז"ל (סי' ע"ו) לענין סומא דעדיף שאחרים יברכו עליו ע"ש, אכן משם אין ראי' כ"כ דהא ס"ל דאי ליכא אחרים יברך הוא לעצמו נמצא דהא דמברכין עליו אחרים אינו אלא לזהירות לכתחילה וי"ל דעכ"פ קל יותר השמיעה מהאמירה בפה, אבל מדברי הרמ"א ז"ל הנ"ל דס"ל דאם ליכא איש אין מבדילין לעצמם ואפ"ה שומעות מאיש, מוכח שפיר דבשמיעה ליכא לא תשא בצד דאינם חייבות בהבדלה, וא"כ קשיא טובא ע"ד הח"ד הנ"ל דלתירוצו דלא החמירו לחזור ולקרות הוא רק משום לא תשא דאכתי הו"ל לאצרוכי, לצאת מאחרים:

אמנם נראה בדעת הח"ד דכל שהדין נוגע רק בחיוב דרבנן נקטינן דהיכא דאי אפשר לו לברך לעצמו, וליכא אופן בקיומה רק ע"י שמיעה לא חייבוהו עוד בברכה בכה"ג. ומה דמבואר בדברי הרמ"א ז"ל הנ"ל גבי הבדלה ששומעות ואינן מבדילות לעצמן יש לצדד לפענ"ד (דאפי' אם נימא הבדלה דרבנן) דספק בפלוגתא שאני, וע"ד שכתב הש"ש (ש"א פ"ג) תי' הזוהר הרקיע ע"ד הרמב"ם ז"ל דכל מה שאמרו חכמים הרי הוא מן התורה מ"מ ספיקותייהו לקולא דכך הורשו מאת מתקני תקנות ללכת בהם לקולא, וכתב הש"ש דתי' זה אינו מספיק רק בספיקא דגוף המעשה אבל במחלוקת השנוי בדברי סופרים דלדברי המחמיר והאוסר לא הורשה להקל לזה שיסתפק בדינם כיון דהם יודעים שאסור בודאי מאן שרי ומאן מחיל לאו דלא תסור ע"ש, וה"נ בזה להני פוסקים דחייבות בהבדלה ל"ש לומר דנפטר אותן משום שנמצאים פוסקים אחרים האומרים דפטורות וכיון דלדידהו דחייבות ודאי יוצאת בשמיעה שפיר כתב הרמ"א ז"ל דישמעו מאנשים ונפיק מזה כל הדיעות:

לפ"ז יש לדון דכ"ז בחיוב דרבנן דבזה שפיר י"ל דכמו שלא החמירו לחזור משום ספק לא תשא ה"נ לא הצריכוה בשמיעה ומשום האי טעמא הדין הוא באכל רק כזית ונסתפק אם בירך שא"צ לחזור ולברך ולא מחייבינן לי' נמי לאהדורי אחרי מי שיוציאנו, אבל בדין השער אפרים הנ"ל ודין הכתב סופר הנ"ל שהספיקות הם בחשש איסור תורה י"ל דכיון שהורע כח הס"ס נהי שלא הצריכוהו לחזור ולברך שנית מצד חשש לא תשא מ"מ אכתי רמיא עליו לאהדורי אחרי מי שיוציאנו ובשמיעה ליכא לא תשא כנ"ל, וגם דבבהמ"ז יש לו עצה אחרת אפי' אם נימא דגם בשמיעה איכא לא תשא דיטול ידיו ואוכל עוד כזית עכ"פ וברכה ראשונה צריך משום דכבר הסיח דעתו מאכילה ובהמ"ז יברך בלי כל ספק וחשש:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה