אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן לא

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן לא

סימן ל

בדיני ספק בהמ"ז ואם איש שמסופק אם בירך בהמ"ז יכול להוציא לאשה שלא בירכה בודאי.

א) הנה בשו"ת רע"א זצוק"ל (סי' ו') מסיק במי שספק לו אם ברך בהמ"ז שיכול להוציא לאחר שמסופק לו ג"כ אם בירך בהמ"ז דמה"ת אעפ"י שיצא מוציא א"כ גם אם המוציא כבר בירך והשומע לא בירך יוצא השומע, והגם דרבנן אסמכוהו אקרא דואכלת ושבעת דמי שאכל הוא יברך מ"מ הרי לגבי דרבנן הוי ספק דרבנן שמא גם המוציא לא בירך ע"ש:

ולכאורה גם מבלעדי הטעם דלגבי דרבנן יוצא מטעם ספק דרבנן שמא לא בירך, יוצא זה השומע ואף אם הוא ודאי לא בירך, כיון דמן הדין אעפ"י שיצא מוציא, נהי מדרבנן אין לו רשות לברך בשביל חבירו, מ"מ הכא שמסופק אם בירך בהמ"ז הרי מוכרח הוא לחזור ולברך, משו"ה תו הדר מוצא לחבירו מדין ערבות, ונ"מ מזה לדינא דזה שמסופק אם בירך בהמ"ז הגם שחייב לחזור ולברך מ"מ טפי עדיף שיהדר אחר מי שעדיין לא בירך ויוצאנו [וכדמסיק שם בשו"ת רע"א ז"ל הנ"ל דגם מי שבודאי לא בירך מוציא ממי שמסופק לו] ולא יברך לעצמו, דבזה גם אם באמת כבר בירך ל"ה ברכתו בכדי, וניצול בזה מכל חשש איסור, וגם להשני השומע שלא בירך אין זה שום תקלה, דכיון שהראשון חייב לברך מצד ספק הדר זה לכללא דאעפ"י שיצא מוציא, ואפי' אם מוציא למי שג"כ מסופק לו אם בירך בהמ"ז ג"כ עדיף מאם יברך לעצמו דלדידי' ליכא רק חד ספיקא וכשמוציא לחבירו, איכא תרי ספיקות, אולי לא בירך ואת"ל כבר בירך אולי השומע לא בירך ואיכא ס"ס דהוי כרוב להכריע דברכתו בפעם שני הוא כדין, ולגבי השומע לא מקרי שמכניס עצמו לבית הספק, כיון דבאמת אם יצא מוציא ורק שתק"ח זו דמי שאכל הוא יברך היתה מעכבת לו שלא יוציא את חבירו, משו"ה השתא שבלא"ה מחויב לברך הרי איני מכניס עצמו כלל לספק דאיהו השומע שיוצא, מן הדין, יוצא:

אכן י"ל דמ"מ נ"מ לדינא בהסגנון שכתב רע"א זצוק"ל, לענין נשים אם זה האיש המסופק יכול להוציאן אם לא בירכו בודאי עדין, דאילו לטעם דידן דמאחר שמחויב מטעם ספק הדר מוציא מטעם ערבות לא היו הנשים יוצאת בברכתו של זה המסופק דאם אינן מחוייבות מה"ת אינן בכלל ערבות כד' הרא"ש ז"ל ברכות (כ', ב'), משא"כ לפמ"ש רע"א ז"ל דנגד דרבנן איכא ספק שמא לא בירך גם נשים יוצאין בבהמ"ז של המסופק דאם היא מחויבת מה"ת הרי היא בכלל ערבות וגם אם יצא מוציא, ומצד דרבנן אמרי' שמא לא בירך, אלא דכ"ז לדעת רע"א ז"ל (סס"י, ז') דגם נשים בדבר שהן מחויבות איתנייהו בכלל ערבות, אבל לדעת הדגול מרבבה, דנשים אינם בכלל ערבות, גם אם חיובן מה"ת אין האיש המסופק יכול להוציאן:

ב) איברא דגם לדעת רע"א ז"ל דנשים בזה שהן מחויבות איתנייהו בכלל ערבות לכאורה הי' נראה דמ"מ ספק תורה חמור מודא דרבנן וגם מבלעדי הטעם דספק דרבנן יכול להוציאה דלא גרע חיוב דידי' שמחויב מצד ספק תורה מחיוב דידה שאינה חייבת רק מדרבנן. אלא דיש לדון לפ"ד הרמב"ם ז"ל דספק דאורייתא מה"ת לקולא, לא מצי ספק זה הגם שהוא ספק תורה להוציא לודאי דרבנן, תדע דהא טומטום אינו מוציא את מינו, ואמאי לא נימא דמ"מ כיון דטומטום הוא אינו חייב מה"ת מטעם ספק, דמה"ת ספק לקולא, והו"ל שניהן דרבנן ודרבנן, אלא ע"כ כיון דמ"מ מצד ספק הוא אינו דומה לודאי שיהיו יכולים להוציא זא"ז (הגם דמה"ת בודאי פטורים גם מי שהוא באמת זכר), ה"נ בזה המסופק להוציא נשים שודאי לא בירכו, י"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, הגם שגם הספק מחויב עכ"פ בודאי מדרבנן מ"מ כיון דחיובי בא עליו מטעם ספק לא מצי להוציא למי שחיוב דרבנן בא עליו מצד ודאי, דהשתא ומה לספק שני אינו מצי להוציא דטומטום אינו מוציא את מינו כ"ש לודאי דלא מצי ספק להוציאו:

אך הנה בעיקר הדין דטומטום אינו מוציא את מינו יש לדון לפענ"ד מדברי הר"ן ז"ל בתשובה (סי', נא) בנשבע שלא יהי' שבת בעיר דלהפוסקים בספק דאורייתא מה"ת לחומרא מיקרי בהש"מ חל הנדר כודאי וחל ההתרה ע"ש, ה"נ נימא גבי טומטום כיון דחייב מספק מה"ת הוי כודאי ואמאי לא מצי להוציא לטומטום חבירו, – וצ"ל דגבי טומטום אין לנקוט הספק כודאי דאולי יתברר להיפך כגון שיקרע, מעתה לפ"ז להרמב"ם ז"ל דמה"ת לקולא י"ל דהיינו טעמא דאין טומטום מוציא את מינו הגם ששניהם דרבנן דאולי יתברר בהיפך מה"ט נקטינן גבי' דלעולם עומד בגדר ספק להחמיר בכל הצדדים:

ג) וגם בלא זה יש להעיר לענ"ד דבמסופק בבהמ"ז גם להרמב"ם ז"ל חייב לחזור ולברך מה"ת, דהרי היכא דאיכא חזקה גם הרמב"ם ז"ל מודה דמחמרינן בספיקא מן התורה, והכא איכא חזקת חיוב וראוי להחמיר בזה מן התורה כמו לשאר הפוסקים, – וכמו כן עוררתי גם ע"ד הפר"ח בליקוטיו לאו"ח סי' קפ"ד המובא בשו"ת רע"א ז"ל הנ"ל, דרצה לדון לדעת הרמב"ם דספיקו להקל מה"ת אין מי שמסופק בבהמ"ז יכול להוציא למי שחייב בודאי מה"ת, והרי בזה דאיכא חזקת חיוב גם להרמב"ם ז"ל מה"ת להחמיר, ואח"כ מצאתי בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' כ') שכבר עמד בזה.

וכעין זה יש להעיר לכאורה במ"ש הגרע"א ז"ל באו"ח (סי' קפ"ו) באיש שאכל כדי שביעה ומסופק אם בירך בהמ"ז דאשה מוציאה לו מטעם ס"ס שמא בירך ואת"ל לא בירך שמא גם נשים מחויבות מה"ת ע"ש, ואמאי ל"ה זה ס"ס במקום חזקה, – אכן בזה י"ל כיון דאיכא פלוגתא בין הפוסקים ז"ל אם אמרי' ס"ס במקום חזקה הרי סוף סוף לא תכריע לנו החזקה ולברר שבודאי לא בירך, וא"כ להני פוסקים ז"ל דאמרי' ס"ס במקום חזקה איכא משום לא תשא אם יחזור לברך עתה אחרי שיצא מהאשה, אך דעיקר דברי רע"א ז"ל אלו, בלא"ה תמוהים, דהוי ס"ס בשני גופים וכמו ששמעתי לאחרים שהעירו בזה:

אמנם י"ל בזה לפמ"ש הפמ"ג (סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ"ז כ"ח) דרק מדרבנן לא מהני ס"ס במקום חזקה וכן לענין ס"ס בשני גופים ג"כ הא דלא מהני הוא מדרבנן עי' פמ"ג שם (בכללי ס"ס אות ט'), נמצא דחיוב תורה נסתלק ע"י הס"ס, ואין עליו רק חיוב דרבנן, וא"כ די במה ששמע מאשה שהרי היא ודאי לא בירכה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן כסוגיא דברכות (כ', ב') דמטעם זה אשה מוציאה לאיש שאכל רק כזית, ועי' בס' בציר אליעזר (חקירה א' דרישה א'):

שוב מצאתי בס' שערי תורה (כלל א' פרט ד' אות כ"ב) שתמה ג"כ ע"ד הפר"ח הנ"ל כנ"ל דהא גם המסופק חייב בבה"מ בודאי מצד חזקת חיוב וכתב וז"ל ואפ"ל בכונת פר"ח למ"ש טו"ז ביו"ד (סי' ס"ט ס"ק כ"ד) בשכחה אם מלחה דיש להקל מטעם חזקה סירכא נקט ואתא דבודאי עשתה כדרכה מה שרגילה לעשות ועי' בטו"ז באו"ח (סי' תכ"ב סק"א) וא"כ ה"ה כיון שמסופק אם בירך בהמ"ז איכא חזקה דמסתמא עשה כפי מה שרגיל ואיכא נגד חזקת חיוב חזקה המתנגד, ומשמע דסובר דהיכא דב' חזקות סותרים זא"ז לא חשיב איקבע איסורא וכתבתי במקומו מה שיש לעיין בזה, מיהו אני חוכך בזה חדא די"ל חזקה זו לא הוי חזקה רק מדרבנן כמו שנמצא בכמה מקומות ול"מ רק נגד חשש דרבנן כמו התם בדם שמלחו, וכן נראה שהבין בשו"ת נו"ב מהלכות נדה סי' נ"ג, ותו הדמיון לאשה ששכחה אם מלחה יש לדחות דל"ד דהתם כיון שבזה שייך לומר דמסתמא לא בשלה אם לא מלחה מקודם משא"כ הכא כיון שעדיין יש לו זמן לברך ל"ש לומר דמסתמא עשה כרגילות ואפשר אם עקר מקומו וע' (בסי' קפ"ד ס"א) ונסתפק אם בירך במקומו איכא חזקה דמסתמא עשה כרגילות ובכה"ג מיירי פר"ח וגם בזה יש פקפק כמובן וצ"ע עכ"ל:

ד) ובעיקר הדין מה שארז"ל ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, יש לחקור לפענ"ד כיצד הדין אם זה שלא אכל כלל עבר ובירך לחבירו שמחויב בבהמ"ז מה דינו אם צריך השני לחזור ולברך או לא, ואם צריך לחזור ולברך אם יכול לצאת בפעם שני ממי שמחויב רק מדרבנן כגון מפי אשה או קטן, או דצריך לצאת מבר חיובא דאורייתא:

ולכאורה זה תלוי במחלוקת תוס' סוכה (ג') ושאר פוסקים בגזירה דרבנן גבי מצוה אם עבר על גזירתם, דלהתוס' לא יצא גם ידי מצוה מה"ת וצריך לחזור ולשמוע מבר חיובא דאורייתא ולשאר פוסקים מה"ת בודאי יצא, ומדרבנן לכ"ע הי' צריך לחזור ולברך רק דסגי אם ישמע מפי אשה וקטן:

(ולפ"ז י"ל דמה"ט הוסיף מרן רע"א זצוק"ל דלגבי דרבנן יוצא מטעם ספק שמא לא בירך, דלולא זה הי' אפשר לדון דגם מה"ת לא יצא דאולי כבר בירך ועבר על תק"ח דמי שאכל היא יברך, ברם להטעם דלגבי דרבנן הוי ספק דרבנן שמא לא בירך ניחא שפיר, דגם אם לו יהיבנא דהגזירה דרבנן פועלת על הדאורייתא מ"מ ס"ס. ל"ה כ"א דרבנן וספק דרבנן לקולא:)

אך דיש מקום לומר גם בהיפך דאם מה"ת יצא א"צ לחזור גם מדרבנן, דבמקום לא תשא לא תקנו, וגם להתוס' דס"ל בשאר דוכתי' דמה"ת לא יצא י"ל כן דהכא שאני שנוגע באיסור לא תשא:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה