אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן כט

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן כט

סימן כח

בענין הנ"ל

א) מיהו ליישב דברי התוס' מגילה (י"ט ב') הנ"ל, מקו' הגרע"א ז"ל הנ"ל, נראה לפענ"ד בהקדם מה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל, דהנה דעת הרמב"ן ז"ל (פ"ג דברכות) בד"ה כתב בס' המאור דקטן אינו מוציא כלל גדול בבהמ"ז גם אם הקטן אכל כדי שביעה והגדול לא אכל רק כזית, וראייתו מהך דמגילה דקטן אינו מוציא גדול, וכתב הסברא בזה משום דחינך הקטן הוא על אביו ולא על עצמו ואיהו לאו בר חיובא כלל ובסוגיא דברכות (כ', ב') לא גרסינן ולטעמיך דהך דבן מברך לאביו מיירי בבן גדול וגרסינן רק הב"ע כגון שאכל שיעורא דרבנן ומיירי רק מאשה ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל במגילה שם דקטן שהגיע לחינוך אינו מיקרי מחויב בדבר שעל הקטן ליכא חיובא אלא שאנו מצווין עליו לחנכו והך דבן מברך לאביו בבן גדול, ע"ש. [וכ"כ ג"כ המאירי מגילה שם שקטן שהגיע לחינוך אין עליו שום חיוב חף מדברי סופרים]. העולה מזה דאם נימא שעל הקטן עצמו אין עליו שום חיוב, רק שאנו מצוין עליו לחנכו, אינו מוציא אפי' חד דרבנן גם בשאכל כדי שביעה ומוכרחים לפ"ז לומר דהך דבן מברך לאביו בבן גדול ול"ג ולטעמיך, ומעתה יש לעמוד על דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהנה דעתם ז"ל מבואר דקטן שאכל כדי שביעה מוציא לחד דרבנן, ואפי"ה כתבו בהדיא בב"ק (פ"ז, א') בד"ה וכן הי' ר"י דלא דמי חיוב דסומא לחיובא דקטן שהגיע לחינוך שאינו אלא לחנכו, וכ"כ ג"כ במגילה (כ"ד, א') וז"ל ואע"ג דפי' לעיל דקטן דאית בי' תרי דרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דל"ה אלא מדרבנן אין יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן פריסת שמע, אפ"ה סומא שיש בו הרי דרבנן יוצא שפיר האחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן עכ"ל, וכונתם כמ"ש בב"ק דשאני קטן שחיובו אינו אלא לחנכו ועי' עוד בתוס' ר"ה (ל"ג, א') בד"ה הא וז"ל ומיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפ' מי שמתו וכו' ומוציא אחרים י"ח במגילה לר"י וכו' ע"ש, ולכאורה אין מקום לדבריהם ז"ל דאיך הוי רשות דהא מיירי בקטן שהגיע לחינוך שחייב ג"כ מדרבנן וכן משמע לשון הש"ס אתי דרבנן ומפיק דרבנן, וגם הראי' מר"י במגילה הלא כבר כתבו התוס' במגילה שם דע"כ מיירי בקטן שהגיע לחינוך דאל"כ מ"ט דר"י דמכשיר וגם למה שחידשו שם לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן, מ"מ אין ראי' לרשות שמוציא דרבנן, אולם אם נימא דגם התוס' ס"ל דעיקר חיוב הקטן על האב אתי שפיר דאיהו הקטן אינו אלא רשות ולכאורה לפי העולה מפשטות דברי רבותינו הראשונים ז"ל דכשאין על הקטן חיוב עצמי לא מצי הקטן להוציא חד דרבנן אפי' אם הוא חד דרבנן יש להבין איך סבירא להו דקטן שאכל כדי שביעה מוציא לגדול שאכל כזית, וגם מה שכתבו בברכות (מ"ח, ב') וז"ל ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויבים מדרבנן דאם אינו מחויב גם מדרבנן א"כ אינו פיטר את אביו ע"ש, צ"ע איך ישתוו דבריהם אלו למ"ש בב"ק ומגילה:

וביותר יש לעמוד על דעת רש"י ז"ל בברכות (מ"ח, א') דמחויב בדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' ומצי מפיק אף בדאורייתא וקטן שהגיע לחינוך דאינו מפיק אף לדאורייתא משום דההוא אפי' מדרבנן לא מחייב דעלי' דאבוה הוא דרמי לחינוכי' ע"ש, ואפ"ה מבואר מדבריו ז"ל בברכות (כ', ב') דהך דבן מברך לאביו מיירי בבן קטן וכ"כ שם בד"ה שיעורא דרבנן בסה"ד וז"ל והלכך אתי קטן דרבנן ומפיק גדול, – וכן קשה לדעת הרמב"ם ז"ל לפמ"ש הכ"מ (פ"ו מה' חו"מ) דס"ל דהחיוב על האב, ואפ"ה מבואר בדבריו ז"ל (פ"ה מה' ברכות הלכה ט"ז) דבאכלו ולא שבעי מוציאין אותן קטן:

גם יש להתבונן בזה בדעת הר"ן ז"ל, דבמגילה ספ"ב במתניתין דהכל כשרים הכריח שהחיוב על הקטן עצמו, ודחה דברי הרמב"ן ז"ל, ובפ"ק דקדושין בדין הסומא כתב וז"ל וכ"ת מ"מ בדלית לי' עיקר בדאורייתא אתי דרבנן מפיק דרבנן, וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עלי' דאבוה רמיא, ולפ"ז הא דתניא בפ' מי שמת (כ', ב') בן מברך לאביו ואשה מברכת לאביו לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשיעורה דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי וכו' עכ"ל, ולכאורה דבריו סותרים עצמם ממגילה לקידושין דבקידושין נקט דהחיוב על האב וכ"ז שלא הגדיל ל"מ להוציא לשום מידי דרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל ובמגילה חולק ע"ד הרמב"ן והכריח דהחיוב על הקטן עצמו [אחר כותבי ראיתי שהקשה כן באמרי בינה ה' שבת סי' י"א], ועי' היטב בחקרי לב או"ח סי' ע' ד"ה והצרכתי לזה מה שהאריך בענינים אלו וגם עמד בסתירות דברי הר"ן ז"ל הנ"ל:

ב) אמנם נראה בזה לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל ולהרמב"ם ז"ל דנהי שחיובו של הקטן אינו על הקטן עצמו כ"א על האב מ"מ חכמים עשו את הקטן כדין מחויב בדבר בבהמ"ז לענין זה שעכ"פ יהי' בכוחו להוציא בר חיובא דרבנן כי היכא דלא ליתי לזלזולי בי', משו"ה מיושב היטב דעת רש"י והרמב"ם דנהי דס"ל שהחיוב על האב מ"מ מצי להוציא גדול שאכל כזית דחכמים האלימו לחיובו כי היכי דלא ליתי לזלזולו בי', – ולפ"ז מיושב נמי דברי הר"ן ז"ל הנ"ל דנהי שחולק על הרמב"ן ז"ל למעשה במה דס"ל דקטן אינו מוציא כלל וגדול בבהמ"ז וכמו שביאר דעתו ז"ל במגילה ששם עיקר מקומו של דין זה, מ"מ הביא בקידושין דעת הרמב"ן ז"ל משום דביסוד הענין במה דס"ל להרמב"ן שהחיוב על האב גם הר"ן ז"ל אינו חולק ע"ז רק דס"ל דמ"מ לענין זה שיוציא לגדול עשאוהו כבר חיובא ומשו"ה בקידושין שכל יסוד דבריו ז"ל אינם לבאר דין הקטנים ששם קאי לענין הסומא ודין הקטנים הביא רק דרך אגב, לא חש לבאר דעתו ז"ל בענין זה כיון שעכ"פ בעיקר היסוד שחיובי על האב גם הוא איני חולק ע"ז, וכנ"ל (והא דלענין פריסת שמע לא עשאוהו כבר חיובא שיוציא לאחרים, אולי משום כבוד הציבור נגעו בזה):

ולפי"ז י"ל דגם דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל כן הוא, דהגם שעל הקטן עצמו ליכא חיוב מ"מ בשאכל כדי שביעה מצי להוציא לגדול שאכל כזית דאלימו רבנן לחיובא כי היכי דלא ליתי לזלזולי בי' ומ"מ הקשו שפיר בברכות (מ"ח, ב') על שיטת רש"י ז"ל, דחיוב דרבנן מני להוציא לידי חיוב דאורייתא, די"ל דקושיתם אזלא בדרך ממ"נ דאם אלימו רבנן חיובא דהקטן לעשותו כחיוב דרבנן ממש, היו צריכים לאלומי חיובו שיהי' לו כל הדין של חיוב דרבנן ואם דרבנן מצי להוציא לדאורייתא גם הקטן הו"מ להוציא לדאורייתא, אם נימא דלא מצי להוציא לדאורייתא, דלא אלימי לי' כ"כ א"כ גם לגדול שאכל רק כזית לא הו"ל להוציא דכיון שס"ם אלים חיובו דרבנן על הגדול מחיובו דרשנן של הקטן שחיובו דרבנן של הגדול מצי להוציא גם לדאורייתא וחיובו דרבנן של הקטן לא מצי להוציא לדאורייתא, נמצא שס"ס קליש חיובו, ועל כן החליטו מזה דרבנן אינו מוציא דאורייתא, ועכ"פ כיון דגם דעת התוס' כן הוא שעיקר החיוב של הקטן קליש חיובי' מחיובא של הגדול וכדבריהם ז"ל בב"ק (פ"ז, א') הנ"ל, אין תימה כ"כ על מה דס"ל במגילה (י"ט, ב') דקטן שאכל כזית אינו מוציא לגדול שאכל כזית, דהגם דבידו להביא עצמו לידי חיוב חד דרבנן מ"מ כיון דגם אם יהי' חד דרבנן קליש חיובו שאין החיוב עליו בעצמו, ונהי דאלימי רבנן לחיובו, מ"מ די לנו במה שהאלימו לחייבו להוציא גדול בשכבר הגיע לידי חיוב חד דרבנן אבל לא דנימא דמפני שבידו להיות חד דרבנן כבר יהי' אלים חיובו להוציא גדול כיון דס"ס חיובו חיוב קליש ואינו דומה לגדול, – ולפ"ז גם אם נימא הטעם בגדול שאכל כזית מוציא למי שיאכל כדי שביעה משום דהוי בידו, לא אפשר ללמוד מזה רק אשה בבהמ"ז גם אם נימא דהיא רק מדרבנן, דכמו באיש מה שבידו מעליהו לחיובא דידי' דמוציא למי שחיובו מה"ת ה"נ באשה שאכלה רק כזית יכולה להוציא לאיש שאכל כזית, דע"י מה שבידה מעלה אותה מתרי דרבנן לחד דרבנן, אבל קטן דכל עיקר חיובו קליש טובא מחיובא דגדול אין להשוותו לגדול:

ג) ובביאור שיטת רש"י ז"ל הנ"ל, נראה ומסתבר לפענ"ד, דס"ל דבהמ"ז הוי בכלל ברכת הנהנין דלית בהו מטעם ערבות, דהנה רש"י ז"ל בעצמו ר"ה (כט, א) בד"ה אעפ"י שיצא מוציא כתב הטעם משום ערבות, לפ"ז אם גם בהמ"ז בכלל המצות לא הי' צריך אפי' לאכול כזית, אלא הטעם דגם בהמ"ז כיון דאי בעי לא אכיל נהי דהשתא דכבר אכל מחויב בבהמ"ז מ"מ כיון שכל חיובו נובע מדבר דא"ב הו"מ לאפקועי נפשי' מיני', לא עדיף משאר ברכת הנהנין דאמרינן בהו לא ליתהני ולא ליברך וכבר מצאנו לא' מרבותינו הראשונים ז"ל שהעיר מעין זה, עי' בשיטה מקובצת ברכות המחובר לו עוד שני ראשונים ז"ל ומכונה בשם ברכה משולשת], וז"ל וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכיל ושבע, דמדינא אפי' לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהו"ל כברכת המצות דאעפ"י שיצא מוציא וכגון קידוש היום אלא משום דבהמ"ז דמיא קצת לברכת הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוהו רבנן כברכת הנהנין דבעינן שיהנה מש"ה מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכיל שיעורא דאורייתא, והוא שיהא המברך בר חיוב עכ"ל, (ועי' בזוה"ק פ' וישלח (קעג ב') מאן דאכיל נהמא בפתירא איהו בעי לברכא ולא אחרא דלא אכיל מידי, ע"פ, ובודאי כונתו לענין להוציא אחרים דל"מ להוציא מי שלא אכל מידי), וכן מבואר מדברי הטור (או"ח סי' תפד) שכתב דכיון דתקנו ד' כוסות וכוס בהמ"ז חד מינייהו הוי חובה נמי, וע"ש בב"י בד"ה ואיכא למידק בספ"ד וז"ל הלכך בהמ"ז לא חשיבא ברכת המצות אלא ברכת הנהנין, וכל שיצא אינו מוציא עכ"ל, וע"ש בהגהות מהרל"ח ז"ל אות ח', ומתבאר דהטור נקט בדעת אביו הרא"ש ז"ל דבהמ"ז עצמו הוי כברכת הנהנין רק ע"י שתיקנו ד' כוסות וא' מהם כוס בהמ"ז הוי חובה ואעפ"י שיצא מוציא, והב"י נקט כדעת הרי"ף ז"ל דגם ע"י תקנת ד' כוסות הוי רק כברכת הנהנין:

וגם דעת בה"ג שהביאו רש"י ותוס' דגדול שאכל כזית אינו מוציא לגדול שאכל כדי שביעה, צ"ל דס"ל דבבהמ"ז ליכא ערבות והוי כשאר ברכת הנהנין, ואפי' אם נימא דס"ל לבה"ג בטעם דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא לאו מטעם ערבות הוא רק דבר חיובא יש לו כח להוציא חבירו וברכת הנהנין דשייך בזה לא ליתהני ולא לברך אינו בר חיוב בזה, ומה"ט אין לו כח להוציא לחבירו, מ"מ הדבר מבואר לענ"ד דס"ל לבה"ג כיסוד סברא הנ"ל דבהמ"ז גם אחרי שאכל ונתחייב בו אין לו שום מעלה על שאר הנהנין דאמרינן דלאו בר חיוב הוא משום דלא ליתהני ולא לברך:

לפ"ז לא נפלאת היא למימר דגם דעת רש"י ז"ל כן הוא, דבהמ"ז ליכא ערבות. ואך מה דס"ל דגם אם אכל כזית דאינו מחויב רק מדרבנן מוציא לידי מי שאכל כדי שביעה דמחויב מה"ת, צ"ל כמו שכתב הרא"ש יוסף שם, דדעת רש"י ז"ל דדרבנן הוי ד"ת מלא תסור ונמצא דחיובם בסגנון אחד, משו"ה כשם שמפקיע החיוב מעצמו בבהמ"ז, כן נפקע חיובא דחבירו כמ"ש רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלם (ר"ה אות ט"ז) הנ"ל:

אך מה שקשה עדין, הוא מהא דאמרינן בברכות (כ' ב') נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאפוקי אנשים ידי"ח מבואר דאם נשים בבהמ"ז דרבנן לא מצי לאפוקי דאורייתא, כמו שהקשה בגיליון הש"ס לרע"א ז"ל שם ע"ד רש"י ז"ל והרא"ש יוסף שם, וכן עמד כבר בזה השג"א (דיני ק"ש סי' ו') אולם כבר ביאר זאת הרא"ם ז"ל בביאוריו על הסמ"ג וז"ל ונוכל ליישב דבריו דקטן אע"ג דלגבי דאורייתא לא מיקרי מחויב בדבר לגבי מילי דרבנן מיהא מיקרי מחויב בדבר מכיון דשייך קצת במצות, ע"י אביו, וסופו נמי לבא לידי חיוב דאורייתא, אבל אשה כיון דא"א שתבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא אע"ג דמחויבת מדרבנן לא קרינן בה מחויבת בדבר ומשו"ה סומא שראה מאורות מימיו דאפשר לבוא לידי חיוב דאורייתא אם יתפקחו עיניו אע"ג דחיובו השתא מדרבנן פורס על שמע ומוציא את הרבים דמחייבי מדאורייתא ומוציא בניו וב"ב בקידוש היום דמחייבי מדאורייתא א"נ משום דסומא שראה מאורות בימיו כבר נתחייב מדאורייתא כמו שתירצו התוס' וכן מי שאכל כזית נמי מוציא את הרבים שאכלו כדי שובעא הואיל ואפשר לו שיבא לידי חיוב דאורייתא עכ"ל:

אלא דאכתי יש להעיר ע"ז לענ"ד דאיך נוכל לאמר דסומא יכול להוציא למי שמחויב מה"ת, דהא בסוגיא דפסחים (קט"ז, ב') מבואר דאי מצה בזה"ז דאורייתא אין סומא מוציא ב"ב באמירת הגדה (גם סומין שראו מאורות מימיהם). וצ"ל כמו שמבואר מדברי המרדכי ז"ל (פ"ב דמגילה אות תשצ"ח) אחרי שהביא דין הסומא שמוציא ב"ב בקידוש דבסומא דרבנן מוציא דאורייתא דסומא באמירת הגדה פטור לר"י גם מדרבנן ע"ש בסוף האות, לפ"ז כיון דרשות א אינו יכול להוציא רק חיובא דרבנן וס"ל כמ"ש בתחילת התוס' ר"ה (ל"ג, א') ד"ה הא, דרשות מוציא חיובא דרבנן, אבל להוציא דאורייתא פשיטא דרשות אינו מוציא דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן:

ד) עיין בצל"ח ברכות (מח א) בד"ה ומדקטל להו, רבנן שכתב וז"ל הדבר יפלא ינאי מלך וכה"ג לא ידע לברוכי וכן בכל יושבי שולחנו וכו' שלא נמצא חד שיודע בהמ"ז, ונראה וכו' מ"מ אני אומר דגם כלל ישראל לא נכנסו בערבות כי אם על מצות שהם מה"ת, אבל מצות שהוסיפו חכמים בדבריהם לא נכנסו בערבות וכו' אבל מצות שעתידין חכמים לגזור זה דבר שלא הו"ל קצב בשעה שקבלנו הערבות לכך לא חל ערבות על מצות שהם מדרבנן וכו', והנה זהו ודאי שעל שולחן מלכים לא על הלחם לבדו יחי' רק היו אוכלים למעדנים אבל לא השגיחו ממה הי' השובע וכו' שאפשר שהלחם שאכלו לא הי' משביע אבל השובע שלו הי' ממיני מאכלים ומדאורייתא אינו חייב בבהמ"ז כי אם שביעה מפת וכו' וא"כ הם בעצמן לא ידעו מי מהם חייב מה"ת וכו' וכיון שהיו כהנים ונשים שהרי ינאי והמלכה היו שם ואם הם לא אכלו מן הלחם כדי שביעה א"כ הם תרתי דרבנן לא יוכל מי שהוא תרתי דרבנן להוציא את מי שהוא חד דרבנן אף שיכול להוציא את מי שחייב מה"ת מטעם ערבות, אבל מי שהוא חד דרבנן מצד ערבות א"א להוציא שעל דרבנן ליכא ערבות וכו' אבל ישראל הי' יכול לברך ממ"נ אם אכל כדי שביעה הרי הוא עצמו חייב מה"ת וכו' ואם לא אכל כד"ש הרי הוא עכ"פ רק חד דרבנן ואפי' יש ביניהם מי שנתחייב מה"ת ה"ז מוציא מצד הערבות, ואמנם עפ"י דין הכהן זכה בכוס של בהמ"ז וכו' ואמנם אם יש בסעודה ת"ח אזי מגיע לו כוס של בהמ"ז עפי"ד כי ת"ח קודם לכהן ולכן מדקטל לרבנן לא הי' ת"ח מיסב על שלחנו לא הי"ל אינש לברוכי להו ולטעם זה הוצרכו לשמעון בן שטח עכתו"ד ז"ל:

והנה בעיקר הדבר מה שהעיר דבדרבנן ליכא ערבות, עי' בברכי יוסף (או"ת קיד סק"ג) מה שהאריך בענין זה והביא שני"נ בזה בשו"ת זרע אברהם, (שאלה יב) והעולה מדברי הזרע אברהם שם שיש בזה גבולים דבברכות המצות משום דאיכא ערבות בגוף המצוה ישנו גבי' מעלה דערבות גם על הברכה ואעפ"י שיצא מוציא, ובתפלה דליכא גבי' מעלה זו דעיקרו רק ברכה לחוד ואינו אלא מדרבנן היכא שכבר התפלל פעם אחת ביום, אין לו רשות להתפלל כדי להוציא חבירו, ואך בחזרות הש"ץ שיש לו רשות בזה ומצוה קעביד שחכמים הטילו להתפלל תפלה בשביל הציבור] אזי יוצא גם יחיד שלא התפלל תפלה זו ע"ש, ועפ"י דבריו יש ליישב קצת מה שהעיר באמרי בינה (ח"א דיני שבת סי' יא) וז"ל ותמהני על הצל"ח שכתב בפשיטות בדרבנן לא אמרינן יצא מוציא, הא להדיא מבואר בהלל ומגילה ע"ש, וכן ראיתי בס' סמא דחיי (שו"ת או"ח סי' יד) שתמה מדברייתא זו דס"פ ראוהו ב"ד דקתני בהדיא ובהלל ומגילה אעפ"י שיצא מוציא, והיינו מכח ערבות, דעסיק בי' תלמודא דידן וכדמוכח מפירש"י ז"ל שם בסוגיא ע"ש, ולהנ"ל י"ל כיון דהלל ומגילה איכא מצוה וברכה השוו זאת חכמים מצוה זו לשל תורה דהרי בשניהם גם במצוה של תורה הברכה מדרבנן ואפ"ה אמרינן בהו יצא מוציא, ורצו חכמים שיהי' כל המצות וברכות זה בסגנון אחד, וליכא מזה ראי' להיכא דליכא רק ברכה לחוד, לפ"ז מיושב ד' הצל"ח הנ"ל דבהמ"ז אינו אלא ברכה לחוד אין בו כלל משום סוג ערבות במקום דחיוב בהמ"ז אינו אלא מדרבנן:

ועכ"פ לפי הנ"ל דבדרבנן ליכא ערבות יתיישב בפשטא קו' הגרע"א ז"ל הנ"ל דהקטן שאכל כזית אינו מוציא לגדול שאכל כזית, דבדרבנן ליכא ערבות:

ה) ומה דמבואר בסוגיא דר"ה הנ"ל ובש"ע או"ח (סי' רע"ג סעי' ד') דגם בקדוש היום הדין הוא אם יצא מוציא ומשמע בפשטא דגם אם כבר התפלל וקידש המוציא, אפ"ה יכול להוציא למי שהתפלל ולא קידש הגם דבכה"ג ליכא חיוב רק מדרבנן, וגם בקידוש היום בבוקר דעיקרו רק מדרבנן אפ"ה הדין דמקדש לחבירו ומברך בפה"ג להוציא חבירו אעפ"י שאינו טועם כלום ומקדש אח"כ כמבואר בש"ע בקידוש הלילה דאם לא קידש עדיין לעצמו יזהר שלא יטעום עמהם, וגם בתחילת הסעיף, כתב וז"ל ואע"ג דברכת היין א"י להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה, וע"ז כתב דגם בקידוש היום מותר לעשות כן, וא"כ מבואר דאיכא ערבות בקידוש הגם שאין חיובו רק מדרבנן:

נלענ״ד דהטעם הוא משום דעיקר המצוה דקידוש הלילה הוא מה"ת וחכמים שתיקנו דאינו יוצא לגמרי המצוה עד שיקדש בביתו מלבד מה שקידש בתפילה נמצא שנשאר עליו תואר החיוב שבעיקר המצוה מה"ט יש בו גם ערבות ואינו דומה לבהמ"ז היכא דלא אכל רק כזית דתחילות חיוב המצוה באכילה זו התחיל רק דרבנן ולא התחיל עתה החיוב בערבות, משא"כ בקידוש שהתחלת מצוה זו בערבות, מה"ט הניחו חכמים תואר החיוב כתואר התחלתו, ובקידוש היום י"ל דלא תיקנו דבר שיהי' נראה קידוש היום חמיר מקידוש הלילה וכיון דבקידוש הלילה אעפ"י שיצא מוציא גם בקידוש היום לא תיקנו היפך זה:

ועי' בברכי יוסף הנ"ל שעמד ע"ד שו"ת זרע אברהם הנ"ל, ממ"ש רש"י ז"ל בר"ה שם דמש"ה ל"א אעפ"י שיצא מוציא בברכת הנהנין דבזו אין כאן ערבות דלא ליתהני ולא לברך משמע מזה דאי לא"ה הי' הכל בכלל ערבות, הגם דברכות אינן אלא מדבריהם ע"ש:

ולפמ"ש באות ג' בדעת רש"י ז"ל דברהמ"ז ליכא ערבות כמו ברכה ראשונה משום דגם בהמ"ז כדין ברכת הנהנין י"ל דמש"ה נקט הטעם ברכת הנהנין משום דלא ליהני ולא לברך ולא כתבו הטעם דבדרבנן ליכא ערבית משום דאכתי נ"מ לענין בהמ"ז דהוא מה"ת:

ו) מיהו בעיקר ד' הצל"ח הנ"ל מ"ש כיון דבשולין ינאי היו כהנים ונשים ומי שהוא תרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן מש"ה ל"ה יכול הכהן שלא אכל כדי שביעה מפת להוציא כהנים ונשים שאכלו כדי שביעה מפה, לכאורה יש לעמוד ע"ז מדברי התוס' מגילה (כ"ד, א') ד"ה מי ותוס' ב"ק (פ"ז, א') ד"ה וכן הי' ר"י שכתבו בסומא דאף שהוא תרי דרבנן מוציא לאחרים חד דרבנן מפני שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי לענין זה מקטן, ע"ש, וא"כ אמאי אינו יכול הכהן שלא אכל כדי שביעה להוציא כהנים אחרים שאכלו כדי שביעה הא לגבי גדול ובר דעת לא נ"מ לן בין חד דרבנן לתרי דרבנן, וגם דלפי דברי הצל"ח הנ"ל דגם בגדולים איכא נפקותא בין חד דרבנן לתרי דרבנן, תהדר קו' התוס' בב"ק ומגילה הנ"ל מפריסת שמע דסומא שראה מאורות מימיו פורס על שמע גם לר"י דסומא פטור מכל המצות, לדוכתי':

אמנם ד' הצל"ח נכונים עפ"י דברי התוס' מגילה (י"ט, ב') שהקשו מסומא דמוציא באמירת הגדה, ותירצו דעדפות הסומא הוא מפני שכבר נתחייב מדאורייתא טרם שניסתמא, ע"ש, לפ"ז י"ל דה"נ בכהנים שמעולם לא נתחייבו מדאורייתא גם בדידהו אין תרי דרבנן מצי להוציא חד דרבנן, אך אכתי יש לבאר קצת בדברי הצל"ח הנ"ל ממ"ש הצל"ח עצמו לעיל, (כ' ב') בד"ה וא"כ (הובא בסי' הקודם אות ה') וז"ל כיון שעכ"פ אכלו ינאי וחביריו כדי שביעה ונתחייבו מה"ת ושמעון בן שטח הוא ערב דכל ישראל ערבים זב"ז שוב נקרא שמעון בן שטח ג"כ מחויב בדבר ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדם, דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא עכ"ל, ולכאורה לפי מ"ש כאן דערבות ליכא בדרבנן ויש ספק אם אכלו כדי שביעה מפת, איך הי' מצי שמעון בן שטח להוציאם דאולי לא נעשה ערב בזה ול"ה כמחויב בדבר:

אך בזה נראה פשוט דס"ל להצל"ח דגם זה מסתבר דבין כל המסובים ודאי הי' א' עכ"פ שאכל בודאי כדי שביעה מפת, ומש"ה תו איכא ערבות וחשיב כמחויב בדבר, וכן דייק וכתב הצל"ח שיש מהם שגם לחם אכלו לשובע, ויש מהם שהשובע שלהם הי' משאר מיני מאכלים ע"ש:

ואין להקשות דא"כ גם ינאי הו"מ להוציאם דכיון דע"פ הוי ערב למחויב מה"ת תו חשוב הוא ג"כ כמחויב מה"ת מטעם ערבות, – דעד כאן לא קאמר הצל"ח דמשום כח ערבות נעשה כמחויב מה"ת וכאלו הוא צריך אתה לברך בהמ"ז מה"ת רק לגבי מי שגופו בר חיובא ואם הי' אוכל כד"ש הי' באמת מחויב מה"ת, משא"כ בינאי שהי' כהן דגם אם יאכל כד"ש לא יהי' מחויב מה"ת אין לומר דמטעם ערבות יהי' כמחויב מה"ת דזהו יותר מחיוב גופו, ונהי דגם כהנים בכלל ערבות מ"מ לענין לחשבו עבור הערבות כאלו חל עליו בעצמו החיוב מה"ת לא שייך זה במי שאין גופו בר חיוב מה"ת ומצד עצמו אינו יכול לעולם להגיע לכלל חיוב זה:

ז) אלא דאכתי יש לבאר בדברי הצל"ח הנ"ל, דכל יסודו הוא דכמו דמספ"ל בנשים אם חייבים מה"ת משום שלא נטלו חלק בארץ ה"נ הוי הספק גם לגבי כהנים, מש"ה אם לא אכל כד"ש הוי תרי דרבנן דאינו מוציא חד דרבנן, דאכתי כיון דבעיא זו גבי נשים לא נפשטה מ"ט לא הוציאם ינאי מדין ספק דרבנן לקולא, דהרי אם אכלו הם כדי שביעה בלא"ה מצי ינאי להוציאם מדין ערבות, ואם לא אכלו כדי שביעה הרי חיובם רק מדרבנן וא"כ מצי להוציאם מטעם סד"ר לקולא, דשמא הדין דגם נשים וכהנים חייבים מה"ת ואפי' לא אכל כד"ש הוי חד דרבנן:

ולפום רהיטא, הי' אפשר להקשות ביותר דהא איכא ס"ס שמא מחויבים כהנים מה"ת ואפי' את"ל דאינם מחויבים מה"ת מ"מ שמא אכל ינאי כדי שביעה מפת והוי חד דרבנן – וגם בספק זה לבד שמא אכל ינאי כדי שביעה מפת, די, לאפקועי חיוב דרבנן דאלו שלא אכלו כד"ש מפת, אך דע"ז י"ל דהדבר נוטה יותר שהמלך עצמו לא אכל כד"ש מפת והי' השביעה שלו מהצטרפות מעדנים אחרים:

אמנם גם בזה י"ל דלא נוכל לאפקועי חיוב בהמ"ז דרבנן מאלו שלא אכלו כד"ש מפת מטעם סד"ר שמא מחויב ינאי מה"ת, דאם ינאי מחויב מה"ת גם נשים מחויבות מה"ת וא"כ לדעת הצל"ח עצמו לעיל, (כ, ב) בדעת הרא"ש ז"ל דנשים אינן בכלל ערבות גם אם חייבות מה"ת, הדרא החשש לדוכתי' דאולי אכלו הנשים שהיו על השולחן כדי שביעה וחייבות מה"ת וינאי שלא אכל כד"ש הוי רק דרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, דהרי אינן בכלל ערבות:

ו) גם י"ל בזה לפמ"ש הרא"ם ז"ל ה' מגילה בהא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, דאעפ"י דמגילה דרבנן והו"ל להוציא מדין ספיקא דרבנן שמא המוציא זכר מ"מ לכתחילה לא סמכינן ע"ז ע"ש ובפר"ח (יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ג') הביא דברי הרא"ם ז"ל אלו וכתב ע"ז ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקילין בחד ספיקא בדרבנן ע"ש, וראיתי בספר סדר אלי' רבא וזוטא בעיגונא דאיתתא (דף מ"ז א) שכתב בביאור הדברים וז"ל דגבי פ"פ שאני שכבר אשתו עמו ולהעמידה אצלו כמו שהיתה אמרינן ס"ס, גם בעניני התערובות כבר נתערב האיסור בהיתר ואם לא תסמוך מס"ס להתיר אתה מפסיד הכל ומשליכו לאיבוד והתורה חסה על ממונם של ישראל, משא"כ וכו' גם בההיא דטומטום לענין מקרא מגילה נראה מוכרח דאיירי בדאיכא אדם אחר למשמע מיני' ולצאת י"ח בלא ס' דאי לאו הכי אמאי לא ישמע מן הטומטום היעלה עה"ד שישאר בלי שמיעת מגילה ולא ישמע מן הטומטום הא ודאי לאו תורה היא, א"ו בדאפשר לצאת בלי ספק הוא דאיירי עכ"ל וע"ש מה שכתב עוד בזה:

לפ"ז י"ל דמה"ט לא הי' ינאי יכול להוציאם מטעם ספק דרבנן דאין להתיר לצאת ממנו לכתחילה כמו בטומטום במגילה, ואעפ"י שכתב הצל"ח דאם ינאי לא יברך איכא חשש לעז, י"ל דרק ינאי חשש לזה ורצה שת"ח יברך אבל המסובים אפשר לא חשבו לחשש לעז דכיון שיש טעם בדבר שאחר מהמסובים יוציאם כדי שלא לסמוך על סד"ר לכתחילה ליכא כ"כ חשש בזה ומש"ה לא הוי זה כדיעבד:

גם י"ל עוד בזה דמש"ה אין להקל משום הצד דשמא מחויבים מה"ת מפני דמצי להתהפך הנידון שיהיו הצדדי הספק להקל והוי סתרי אהדדי לכן מחמירין בשניהם, עי' בברכי יוסף (או"ח סי' קפ"ו סק"ד) דמסיק להלכה באשה שנסתפקה אם ברכה בבהמ"ז פטורה לגמרי דלענין דאורייתא איכא ס"ס שמא אינה מחויבת כלל בבהמ"ז ושמא ברכה ולענין דרבנן איכא חד ספיקא שמא בירכו ע"ש, לפ"ז גם בנ"ד אם נתיר עכשיו משום הצד דשמא חייב מה"ת ואח"כ אם יסתפק המוציא אם בירך נתיר מכח ס"ס וס' האחד שמא אינו מחויב מה"ת נמצא דצדדי ההיתר בשני הנידונים סתרי אהדדי ובכה"ג אין להתיר הספיקות – וגם לפי מה שצידד הפמ"ג (יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס המחודשים אות א) דבדרבנן א"צ שלא יהיו סותרין אהדדי, מ"מ י"ל דלא כתב כן רק לגבי ס"ס בדרבנן ולא בספק א'. גם י"ל לענ"ד דשאני הכא דנידון השני המזדמן אחריו נוגע בספק איסור תורה:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה