ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן כח
בדין קטן שאכל כזית אם מוציא לגדול שאכל כזית ועוד כמה פרטים המסתעפים מזה.
א) דין זה תליא בשני התירוצים שבתוס' ברכות (טו, א) בד"ה ור"י שהקשו ממגילה לבהמ"ז אמאי במגילה אסרי רבנן קטן להוציא אחרים, ובבהמ"ז אמרי' בן מברך לאביו, ולתי' הראשון דבהמ"ז בקל נפטרים ממנה, י"ל דגם אם הקטן לא אכל כדי שביעה מוציא גדול שאכל כזית, ולתי' השני אינו מוציא גדול שאכל כזית, זולת כשאכל הקטן כדי שביעה דהוי חד דרבנן. ובש"ע (סי, קפ"ו) כתב, קטן חייב מדרבנן וכו' וההיא דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה שאינו חייב אלא מדרבנן, וכתב שם המ"א דאפי' אם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי תרי דרבנן אפ"ה מוציא לאביו, ע"ש. וטעם הדברים כתב המ"א (בסי' תרפ"ט סק"ד) בשם הרא"מ ז"ל דהקטן יכול להביא עצמו לידי חיוב חד דרבנן ע"ש:
אכן התוס' במגילה (יט, ב) בד"ה ור"י מכשיר, שהקשו ג"כ בקושיתם בברכות הנ"ל, לא כתבו רק את תירוצם השני, דההיא דבן מברך לאביו מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן, ועי' בשו"ת רע"א זצוק"ל (סי' ז') שעמד באמת על דבריהם, דמ"ש מגדול שאכל כזית שמוציא לגדול שאכל כדי שביעה, והטעם דבהמ"ז הוי כברכת המצות, ומדינא אפי' אם לא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת, מי שאכל הוא יברך, א"כ גם בקטן שאכל כזית דשייך בי' ואכלת ושבעת, הי' ראוי להוציא גדול שאכל כזית ולא מקרי תרי דרבנן, דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמ"מ בר חיובא מקרי אילו יאכל. וכתב עוד, דמ"ש הרא"ם ז"ל בביאוריו על הסמ"ג ה' מגילה שהביא המ"א הנ"ל הטעם דבידו של הקטן לאכול כדי שביעה, משום דס"ל דזהו הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה, דאעפ"י שלכאורה אינו דומה בהמ"ז לברכת המצות, דכל זמן שלא אכל לא מקרי בר חיובא ואי בעי לא אכיל ולא בריך מ"מ מקרי בר חיובא כיון דבידו לאכול כדי שביעה ע"ש, וכ"כ בתוס' רע"א ז"ל בגי' המשניות (ר"ה אות ט"ז) ובדרוש וחידוש ברכות (כ' ב):
ב) אמנם עיקר דברי הגאון רע"א זצוק"ל במה שתמה ע"ד התוס', תמוהים מאד לכאורה, דהא התוס' עצמם בברכות (מח, ב) כתבו בהדיא דמה שמוציא גדול שאכל כזית למי שאכל כדי שביעה הוא מטעם ערבות. [עי' עוד בדברי הרא"ש ז"ל בברכות (פ"ג סס"י י"ג) ובסמ"ג עשין (תוך סי' כ"ז) ד"ה ואני אומר] וגם רבינו יונה ז"ל פ"ג דברכות על מתני' דנשים ועבדים וקטנים פטורים וכו', הביא זאת בשם ר"י בעל התוס' ז"ל, וא"כ לק"מ מגדול לקטן דקטן חינו בכלל ערבות:
אמנם כיון שהרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג נקט דקטן שאכל כזית מוציא לגדול שאכל כזית, מסתמא דבריו ז"ל יתכנו לדינא לדעת הסמ"ג דס"ל מה שא' מוציא לחבירו הוא משום ערבות כמבואר מדבריו ז"ל בעשין (סי' כ"ז), וגם המ"א שהביא דבריו להלכה, מבואר בדבריו (בסי' קצ"ז ס"ק י"א) דגם הוא ז"ל נקט הטעם בגדול שאכל כזית מוציא לגדול שאכל כדי שביעה מטעם ערבות, ומתבאר דהך טעמא דבידו לאכול כדי שביעה לחוד, אינו מספיק בלא טעמא דערבות, וא"כ קשה איך ס"ל דקטן שאכל כזית מוציא לגדול שאכל כזית משום דבידו לאכול כדי שביעה, הא הך טעמא לחוד אינו מספיק בלא טעמא דערבות, וגם בלא זה מפשטות דברי המ"א שפסק כדעת הרא"ם ז"ל, אינו במשמע דאין זה מסכים עם שאר דברי רבותינו הראשונים ז"ל שנקטו מטעם ערבות:
לכן נראה דנהי דמתבאר מסוגיא דברכות (כ. ב) מהא דקטן אינו מוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דקטנים אינם בכלל ערבות, מ"מ אין מוכרח מזה כ"א במה שאין הקטן בר חיובא, וא"א לו להגיע לזה, והיינו לענין חיוב דאורייתא דגם אם יאכל כדי שביעה לא יהי' כ"א חד דרבנן, ומה"ט אינו מוציא לגדול שאכל כדי שביעה, אבל בענין חד דרבנן דבזה יכול להגיע ע"י שיאכל כדי שביעה שפיר הוי לענין זה בכלל ערבות, ויכול להוציא לגדול שאכל כזית, וכה"ג שכתב הגאון רע"א ז"ל לענין נשים, דהגם שכתב הרא"ש ז"ל דנשים אינם בכלל ערבות, זהו רק במה דאינן מחויבות, אבל במה דגם הן מחויבות בדבר, גם המה בכלל ערבות, וה"נ נראה גבי קטנים:
ומה שכתב רבינו הגאון זצוק"ל בתפארת ירושלם (ר"ה אות ט"ז) דעל הקטן עצמו ליכא חיוב רק על אביו ומה"ט אין לקשרו בעד אחרים, ואינו בכלל ערבות ע"ש, נראה דס"ל להרא"ם ז"ל והמ"א ורע"א ז"ל דאין זה מגרע כח הקטן מלהוציא גדול בדרבנן, דהרי הרמב"ן ז"ל (במלחמות פ"ג דברכות), ס"ל דקטן אינו מוציא כלל לגדול גם אם הקטן אכל כדי שביעה והגדול אכל כזית ולא גריס בגמרא ולטעמיך בן מברך לאביו דס"ל דמיירי בבן גדול, דאילו קטן לאו בר חיובא הוא כלל, רק החינוך מוטל על אביו [ועי' בדברי הר"ן ז"ל (פ"ב דמגילה) בד"ה מתני' הכל כשרים] ואפ"ה רוב הפוסקים ז"ל לא ס"ל הכי ופוסקים להלכה דבחיובו יכול להוציא גדול ועל כרחך דהיינו טעמא משום דתק"ח הי' שיהי' דינו כאלו החיוב מוטל על עצמו, וה"נ י"ל בענין ערבות:
ג) וסמוכין לזה נראה ממה שמבואר בש"ע (או"ח ססי' שמ"ג) בקטן שעבר עבירה טוב לו שיקבל איזה דבר לתשובה כשיגדיל, ובמ"א שם בשם הס"ח (סי' תרצ"ב) אחד בא לפני חכם וא"ל שעשה חטאים בקטנותו וא"ל החכם שיעשה תשובה שהרי יאשיהו שב מכל עונותיו עי"ש, ובטור חו"מ (סי' ז'). הרי שכל החטאים יש עליהם איזה צד עונש גם בקטנותו, מה"ט שפיר י"ל דשייך בהו ערבות במה שהם מכלל גדר חיובם. ועי' בפי' רבותינו בעלי התוספות ז"ל על התורה פ' וישב בדברי הריב"א ז"ל המחובר שם בד"ה ושחת ארצה, וז"ל וא"ת למה נענשו ער ואונן והלא לא היו אלא בני ח' שנה כדאיתא בסדר עולם, ואמרו ב"ד של מעלה אין מענישין עד כ' שנה, ותירץ ר"י החסיד דאין הדבר תלוי אלא בדעת ובמחשבה כי יש פחות מי"ג שנה ערום בדעת ובמחשבה לרעה או לטובה, וע"ז נאמר כי כל לבבות דורש ד' וכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכתיב כי הילדות והשחרות הבל וגם שלמה ע"ה לא היו ימיו כ"א י"ב שנה או י"א כשאמר לו דהע"ה ועבדהו בלב שלם, ואם תעזבהו תעזבך לעולם, עכ"ל. ולפ"ז יש להעיר בדברי הס"ח הנ"ל במה שמביא ראי' מיאשיהו דהא יאשיהו הי' בו דעת גמור ואין ראי' מזה לשאר קטנים. ונראה בכונת הס"ח, שאין אנו יודעים לשער זמן מוגבל מתי יש בו דעת מספיק שיחוייב עליו, ומה"ט ראוי שיחמיר על עצמו תמיד לשלם:
וכן יש להסמיך ענין זה מדברי המדרש שוחר טוב (תהלים מזמור ח'), ע"פ מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, דאמר בשעת מתן תורה היו עריבין זל"ז שבשעה שבקש הקב"ה לתן את התורה לישראל אמר להן תנו לי ערבים שתקיימו את התורה וכו' אמרו לו מי הם וכו' אמר להן התינוקות מיד הביאו התינוקות מדדי אמותיהם ומעוברות שלהן וכו' אמר להם הקב"ה עריבים אתם על אבותיכם וכו' אמרו לו הן וכו' אמר להן מפיכם אני נותן את התורה להן, ע"ש. הרי דקטנים הוו בכלל ערבות, ובהגהות הגאון ר' אלעזר משה ז"ל [שהי' אב"ד פינסק] ע"ד התו' ברכות (מח, ב) הנ"ל רמז לדברי המדרשים דקטנים בכלל ערבות, ועי' בחידושי מהרי"ט ז"ל (קדושין עא) בד"ה קשים גרים שהעיר ע"ד רש"י ז"ל בנדה (יג, ב) דגרים אינן בכלל ערבות, דהא בר"פ כל הנשבעין אמרינן אין לי אלא אותם העומדים שם דהוי בכלל שבועה, דורות הבאים וגרים העתידים להתגייר מנין ת"ל ואשר איננו פה, וכיון דגרים בכלל שבועה הוו נמי בכל ערבות, דה"נ מוכח מקראי דאתם נצבים דכתיב וגרך אשר בקרב מחניך וכתיב לעברך בברית, אלמא שכולם נכנסו בברית ודרשו במדרש שכולם עריבים זב"ז, מדכתיב כל איש ישראל, וכתב שם עוד המהרי"ט ז"ל וז"ל וכ"ת גרים בתר הכי כתיב ולא קאי איש ישראל עלייהו, אטו טף ונשים לאו בכלל ערבות נינהו ע"ש, וגם לפמ"ש המהרי"ט ז"ל שם די"ל דגרים אינן ערבים עלינו אלא הוו דומיא דטף ונשים שאנו חייבים עליהם והם אינם חייבות עלינו דאין סיפק בידם למחות, וא"ש דלא הכניס טף ונשים וגרים בכלל כל איש ישראל ע"ש, ועי' בברכי יוסף (או"ח סי' קכ"ד) מ"ש שם בביאור דברי המהרי"ט, וז"ל ומה שהקשה הרב זרע אברהם על מהרי"ט בתירוצא בתרא דגרים אין עריבין עלינו דאין בידם למחות, דאף אנן כשאין בידינו למחות ליכא ערבות כמ"ש בפ' הדיינין, ואפשר ליישב דכונת מהרי"ט דישראל הזכרים סתמן בידם למחות, ולא מפטרי בערבות אלא כשיתברר להם ודאי דאין בידם למחות, וכמו שאמרו בשבת אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, וכל קבל דנא הגרים והנשים פטורים מן הערבות מסתמא דעל הסתם אין בידם למחות, עד שיתברר להם דודאי יש בידם למחות עכ"ל. ולפ"ז לפ"ד הברכ"י בדעת המהרי"ט ז"ל דה"ה בקטנים בדבר שיש בידם למחות הוי בכלל ערבות, ונמצא לענין נידון שלפנינו בקטנים להוציא גדול בבה"מ ושאר ברכות דבזה ל"ש אין בידם למחות דהא רוצם לצאת ממנו איכא משום ערבות להנ"ל:
וגם מפשטות דברי התוס' עצמם בברכות מ"ח הנ"ל נראה כנ"ל דאם הי' הקטן בר חיובא הי' בכלל ערבות, וכמבואר למדקדק בדבריהם ז"ל דנקטו הטעם בקטן שאכל כדי שביעה שאינו מוציא גדול שאכל כדי שביעה מפני שאינו בר חיוב דאורייתא, רק בגדול נקטו דמוציא למי שאכל כדי שביעה גם אם הוא לא אכל רק כזית מפני שהוא בר חיוב וגם משום ערבות, נראה דאם הי' הקטן בר חיובא הי' מוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואם נימא דס"ל להתוס' דקטן אינו בכלל ערבות גם במה שהוא מחוייב בדבר לא הו"ל למימר הטעם בקטן משום דאינו בר חיוב, דבלא"ה לא מצי להוציא לאחרים משום דאינו בכלל ערבות, וע"כ דמשום צד ערבות הי' אפשר לקטן להוציא גם לאחרים, מש"ה נקטו דאינו בר חיוב (מיהו לפמ"ש בתפארת ירושלם דבשוין בחיובא מוציא א' לחבירו מטעם מגו וגררה, י"ל בכונת התוס' דאם הי' בר חיובא הי' מוציא גם אם אינו בכלל ערבות משום מגו וגררה) ובגדול נקטו שנשלם גבי' השני פרטים דהוי בר חיובא וגם ערבות:
ד) ועפ"י כל זה יתבאר לנכון גם דין השני של מרן רע"א זצוק"ל במה שכתב לחלוק ע"ד הדגול מרבבה שרצה לדון בקטן שהתפלל דא"י להוציא גדול שהתפלל דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן, ותמה בזה דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא א"כ מאי איכפת לנו שהתפלל הא עכ"פ לא מיקרי הקטן תרי דרבנן לענין זה, דגדול נמי כה"ג שיצא בתפלה מצי להוציא גדול שלא התפלל ע"ש, – ולכאורה הדבר תמוה הרבה, דהא לפ"מ דנקטו רבותינו הראשונים ז"ל בהך דאעפ"י שיצא מוציא משום ערבות, לא שייך דין זה בקטן דאינו בכלל ערבות, וכן הוא באמת דעת הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ב אות י"ז) שכתב בפשיטות דקטן שמוציא גדול בדרבנן אם יצא אינו מוציא דל"ה בכלל ערבות, ע"ש. וכן הוא דעת הגאון בעל טורי אבן מגילה (יט. ב) שכתב ליישב קו' התוס' שם, דמה דס"ל לרבנן קטן אינו מוציא לאחרים מיירי ביצא כבר י"ח, ומשום דאינו בכלל ערבות הואיל ויצא אינו מוציא או אפי' בלא יצא משום גזירה אטו יצא, ע"ש:
אכן להנ"ל דדעת הרא"ם והמ"א ורע"א, דבמה שהם מחוייבים, הם בכלל ערבות. מתבארים היטב דברי רע"א ז"ל הנ"ל, דגם בקטן אם יצא מוציא, דגם הוא בכלל ערבות:
ובעיקר דינו של הדגול מרבבה הנ"ל ובמה שהעיר עליו רע"א ז"ל הנ"ל כתב ע"ז רבינו הגאון זצוק"ל בתפארת ירושלם הנ"ל, דדברי הד"מ נכונים לדעת התוס', דאין תרי דרבנן מוציא לחד דרבנן, ודברי השגת רע"א ז"ל נכונים לדינא לדעת השו"ע, ע"ש. וכבר רמז כן הדמ"ר עצמו (בסי' רע"א) במש"ש וז"ל, ואם גם הקטן התפלל תליא באשלי רברבי כמ"ש במ"א (סי' קפ"ו) כנ"ל, ועכ"פ צריך לומר להקטן שיתכוון להוציא עכ"ל, ושם במ"א מבוארים דעת התוס' מגילה ודעת השו"ע, וזה שכתב ועכ"פ כו' כונתו דגם אם יעשה כמו שפסק בש"ע ולא יחמיר כדברי התוס' מגילה הנ"ל עכ"פ יכוון להוציא, – ולכאורה אינו מובן דהא מבואר במ"א (סי' תרפ"ט סק"ד) הנ"ל, דהטעם בבהמ"ז שמוציא קטן שאכל כזית לגדול שאכל כזית, משום דבידו להביא עצמו לחיוב חד דרבנן שיאכל כדי שביעה, וזה ל"ש בקידוש היכא שהתפלל שכבר נפקע ממנו חיוב חד דרבנן איך יחזור ויתחייב בחיוב חד דרבנן בשבת זו, – ויבואר מזה ג"כ כמ"ש, דעיקר הטעם הוא דכיון דבידו להתחייב בחיוב חד דרבנן כבר הוי גברא בר חיובא ומצי להוציא לאחרים מטעם ערבות, דאלת"ה א"כ מי שאין לו פת ואינו יכול הקטן למצוא עתה פת להשלים לכדי שביעה, נימא דלא יוכל להוציא גדול שאכל כזית. אלא ע"כ ס"ל דכיון שיכול להגיע לידי חיוב חד דרבנן מיקרי בר חיובא, ומש"ה ה"נ בקידוש הגם שכבר התפלל מ"מ גברא בר חיובא הוא, דקודם שהתפלל הי' עליו חיוב חד דרבנן. ושוב הראו לי דברי החיי אדם (ה' ברכות ותפלות כלל ה' סי' כ"ג) שכתב ג"כ המשקל הזה וז"ל, אבל גדול שאכל כזית יכול הקטן שאכל ג"כ כזית להוציא כיון שאם יאכל הקטן כדי שביעה לא יהי' בו אלא חד דרבנן וכו', ולפ"ז נ"ל דקטן יכול לקדש למי שהתפלל כבר ואינו יודע לקדש אפי' אם כבר התפלל הקטן וכו' ע"ש, והרי דעתו ז"ל מכוון לדעת הדגול מרבבה ותפארת ירושלם הנ"ל דנקט בפשיטות דלמאי דנקטינן בבהמ"ז דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן, גם בקידוש הדין כן, [מיהו מאי דמשמע מדברי רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלם הנ"ל דמה דנקט בקטן דאינו בכלל ערבות, הוא ליסוד מוסד גם לדעת הש"ע, לא זכיתי להבין, דא"כ באמת מאי טעמא יהי' בכח הקטן שאכל כזית להוציא גדול שאכל כזית, הא עכ"פ עתה אינם שוים בחיוב, וליכא מגו וגררה]:
ה) ולהאמור יתבאר יותר יסוד הענין, מה דס"ל להרא"ם ז"ל והמ"א, דקטן שאכל כזית מוציא לגדול שאכל כזית משום דבידו לאכול כדי שביעה, וראיתי בס' אוהל אברהם (סי' ב') תוה"ד ראה ראיתי, שיחס יסוד דין זה רק להגרע"א ז"ל, ותמה עליו וז"ל ומה שרצה המחבר לומר דכיון שאפשר לו לאכול כדי שביעה הוא בר חיובא מדרבנן הוי כחד דרבנן כמו הגדול דמיקרי בר חיובא דאורייתא, משום שאפשר לו לאכול, וחיובא אקרקפתא דגברא, ליתא, משום דאי אזלינן בתר קרקפתא דגברא הקטן לגבי גדול לא מקרי בר חיוב, דעל הקטן חיוב דרבנן אם יאכל כד"ש, ועל הגדול חיוב דאורייתא, ודעת המחבר שנלך בקטן בתר חיובא דקרקפתא שעליו מוטל לברך אם יאכל כד"ש, ובגדול בתר חיובא דהשתא שאין מחויב רק מדרבנן שלא אכל רק כזית, ומאין הרגלים וראי' לומר כן עכ"ל. והנה באמת דברי הגרע"א ז"ל מכוונים להלכה בדברי הרא"ם ז"ל והמ"א, וכל קושיתו אינו רק לפי ההנחה ביסוד הסברא דמשום דבידו לאכול הוי כאלו אכל. אולם כבר נתבאר שרוח אחרת יש בסברא זו, דבדבר שיכול להגיע, הרי הוא בכלל ערבות, ויסוד ערבות הוא שהוא ערב בעד חבירו לשלם לפרוע חוב חבירו, מש"ה הוי בענין זה כמו חבירו, וכל החיוב שחייב חבירו חייב גם הוא, וכלשון הריטב"א ז"ל ר"ה (כ"ט) דכל ישראל עריבין זה לזה וכולם כגוף א' וכערב הפורע חוב חבירו, ע"ש, מש"ה גדול שאכל כזית דהוי רק חד דרבנן וקטן ישנו בכלל ערבות בעד חד דרבנן הוי זה שנתחייב הגדול כאלו הקטן נתחייב בזה, ויותר מזה מתבאר בצל"ח ברכות (כ, ב) בד"ה שם אא"ב, שהעיר ע"ד הרא"ש ז"ל דנשים אונס בכלל ערבות, מהא דלקמן (מח, א) בעובדא דשמעון בן שטח דמשמע שם דאם הי' שב"ש אוכל כזית דגן הי' יכול להוציאם י"ח והרי שם אכלה גם אשת ינאי עמהם, ואם נשים בבהמ"ז מה"ת איך מצי להוציאה ע"י כזית דאינו אלא דרבנן, ותירץ דאולי כיון שעכ"פ אכלו ינאי וחביריו כדי שביעה ונתחייבו מה"ת ושמעון בן שטח ערב להם, שוב נקרא הוא מחויב מה"ת ככל מה שינאי וחביריו נתחייבו, והוי שמעון בן שטח במקומם ומצי להוציא גם את הנשים, דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ע"ש. הרי שענין ערבות הוא שהערב נכנס במקום המתחייב, מש"ה בקטן שיכול להיות בר חיובא דחד דרבנן הוי ערב בעד הגדול שהוא חד דרבנן, והרי הוא במקומו. והגם שהורע"א ז"ל בעצמו לא ס"ל כסברת הצל"ח הנ"ל, ומקו' הצל"ח הנ"ל הוכיח באמת דלא כדבריו בדגול מרבבה דנשים אינם בכלל ערבות גם במה שהם מחוייבות, נראה שהגרע"א ז"ל חולק רק אסברא זו במה שכתב הצל"ח דבמה דהוי ערב והוי כאלו אכל בעצמו מוציא גם למי שלא נתחייב ערבות עליהם, דבזה ס"ל דאם נימא דאינו ערב בעד הנשים לענין זה ל"ה כנכנס במקום המתחייב, אבל ביסוד הסברא דערבות גם הגרע"א ז"ל מודה בזה דבעד מי שהוא ערב נכנס במקום המתחייב:
ו) עוד זאת יש לבאר בענין זה לענין דינא, במה שהעיר המ"א (סי' תרפ"ט) הנ"ל מדברי הש"ע (סי' תרע"ה סעי' ג') בנ"ח שהביא דעת בעל העיטור ז"ל דקטן שהגיע לחינוך מותר להדליק לגדול, ובמגילה סתם כדעת האוסרים ע"ש, ובפמ"ג שם (באשל אברהם סק"ד) כתב ע"ז דהגם דדרך המחבר לפסוק כדיעה ראשונה שהביא, עי' בכנה"ג (כללי הפוסקים אות ס"ב) שכתב פוסק שמביא סברא אחת וסברא אחרים בלשון י"א דעתו לפסוק כאותה סברא שכתב בסתם, ע"ש, ובשולחן גבוה בכללי השו"ע ולפ"ז לא הי' קשה כ"כ קו' המ"א די"ל דמה"ט לא הביא מרן ז"ל בה' מגילה דעת בעל העיטור דכבר גילה דעתו בה' חנוכה דלא ס"ל להלכה כדיעה זו] היינו באופן שבדיעה הראשונה שהביא בסתם מפורש ההיפוך מהדיעה השני', משא"כ בנ"ד שבה' חנוכה העתיק רק הגמ' שבת (כג א) וי"א הוא בה"ע מפרש דבלא הגיע לחינוך איירי הלכה כי"א ע"ש, ועי' בפמ"ג (סי' קפ"ו אשל אברהם סק"ג) שתירץ על קו' המ"א דמגילה שאני מפני כבוד הציבור, – ונמצא לפ"ז דאחרי שהש"ע פסק כהי"א דהיינו דעת בעל העיטור ורק מגילה שאני דמשום כבוד הציבור נגעו בה יתעורר לנו דין חדש דגם בדבר שאינו יכול הקטן להתחייב ולהגיע למדריגת חד דרבנן היכא דליכא טעמא דכבוד הציבור יכול להוציא גדול:
והנה בס' ישועות יעקב (סי' תרפ"ט) תירץ קו' המ"א הנ"ל, דבאמת קשה למה במגילה אינו מוציא קטן לגדול דהרי גם קטנים היו בכלל הנס, ואין חיובם מטעם חינוך לחוד, והוו בחיוב זה כמו גדולים, אכן הטעם הוא דמשום טעם זה סגי לחייבם בשמיעה ולא בקריאה כגונא דנשים, מעתה י"ל בהיפך דמש"ה במגילה לא תיקנו כלל חינוך בקטן אחרי דגם בלא"ה מחויב בשמיעה מש"ה כמו כ"ז שלא הגיע לחינוך מודה בעל העיטור דאינו מוצא לגדול ה"נ במגילה גם בקטן שהגיע לחינוך דלא תיקנו חינוך במגילה עכתו"ד ז"ל, – וגם לפי דבריו מתבאר דבמה שתיקנו חינוך מוציא קטן לגדול גם בדבר שאינו יכול להתחייב בחיוב חד דרבנן אולם מדברי מרן הב"י על הטור (בסי' תרפט) שהביא דברי התוס' מגילה דטעמא דת"ק דר"י משום דלא אתי תרי דרבנן ומוציא חד דרבנן משמע דלא פסק במגילה כדעת בעל העיטור, והנה במ"ש המ"א (סי' קפו סק"ג) בדעת השו"ע דגם אם הקטן אכל רק כזית מוציא לגדול שאכל כזית, אין להקשות מדברי ב"י אלו שהביא דברי תוס' מגילה לענין בהמ"ז ודעת התוס' דבעי שיאכל הקטן כדי שביעה, די"ל דדעת המ"א הוא כיון דסתם בשו"ע בבהמ"ז ולא הזכיר שיהי' הקטן אוכל כדי שביעה ע"כ דס"ל דגם בכזית סגי ופוסק בזה כדעת הרא"ש ז"ל, ולא הביא ב"י דברי התוס' במגילה לפסוק כמותם גם לענין בהמ"ז, רק הביא יסוד הטעם דבמגילה אין קטן מוציא לגדול משום דקטן תרי דרבנן, (ואדרבה ממה שלא העתיק הב"י כל דברי התוס' דההיא דבן מברך לאביו מיירי בשאכל כדי שביעה משמע דבזה לא פסק כדברי כד' התוס'):
ז) אכן באמת קו' המ"א הנ"ל, לא על מרן ז"ל בש"ע לבד תסוב קושיתו, כ"א גם על הר"ן ז"ל דהנה בשבת פ"ב תוד"ה אמר רבא הי' תפוס נ"ח, הביא דברי בעל העיטור ז"ל דקטן שהגיע לחינוך מותר, ולא הביא שום דיעה החולקת עליו, ונראה מזה דפסק כותי' וכ"כ הפמ"ג (סי' תרפט) הנ"ל בדעת הר"ן ז"ל, ובמס' מגילה על הך מתני' דהכל כשרים הביא הר"ן ז"ל דברי התוס' לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן, מבואר מזה דס"ל להר"ן ז"ל להלכה כת"ק דר"י משום דאי הוי פסק כר"י מאי קשיא לי' מההיא דבן מברך לאביו דהא י"ל דסוגיא זו קאי לר"י, ובפרט לפי מה שמבואר בסוגיא דמגילה שם, ובברכות (טו) דכולה מתניתין כר"י וחסורי מחסרא והכי קתני וכו' ע"ש, ועל כרחך ס"ל להר"ן ז"ל דלהלכה נקטינן כרבנן דר"י וכאוקימתא קמייתא, וא"כ דברי הר"ן ז"ל אלה סתראי נינהו, דבגילה פסק כת"ק דר"י ובחנוכה פסק כר"י:
לכן נראה פשוט דדברי הר"ן ז"ל אלה הם הם מקורו של מרן ז"ל במה שלא הביא דעת בעל העיטור ז"ל רק לענין נר חנוכה, וטעמו של דבר נראה לענ"ד, דמצד הסברא יש לחלק בין מגילה לנר חנוכה, דבמגילה עיקר המצוה עושה המוציא ומי ששומע ממנו בא לצאת מצד שומע כעונה, משא"כ בנר חנוכה דגם אם מדליקין עליו בביתו והוא אינו שם כלל יצא וכלשון הש"ס שבת (כג א) השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליק עלי בגו ביתאי ע"ש ובש"ע (סי' תרעג סעי' ג') מבואר דרק אם הוא במקום שאין ישראלים ידליק, וגם אם במקום שיש ישראלים מדליק מצד חומרא ולא מצד הדין ע"ש, לפ"ז י"ל דעיקר הדבר בנ"ח הוא רק אם מדליקה מי שאינו בר חיוב כלל לא מהני, אבל מי שהוא בר חיוב הגם שבא להדליק למי שהוא חד דרבנן דחיובו אלים טפי אפ"ה יצא מטעם הנ"ל דעיקר המצוה שהוא פרסומי ניסא כבר נעשה בביתו ובממונו ואין נ"מ אם זה שהדליק קליש מעט חיובו דעכ"פ הדליק מי ששייך בחיוב, ואיכא פירסום הנס: