אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן כו

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן כו

סימן כה

בדין אין לו זרוע אם חייב בתפילין של ראש.

א) השג"א (סי' ל"ז) העלה בזה דחייב בתפילין של ראש, מדאמרינן בעירכין (ג, ב) כהנים חייבים בתפילין של ראש, אע"ג דפטורים משל יד משום חציצה, הרי דאע"ג דאינו ראוי לבילה משום דכ"ז שבין עיניך יהיו שתים, מ"מ אין זה מעכב, וה"ה לאין לו זרוע דחייב בשל ראש ע"ש:

וראיתי באמרי בינה (סי' י') שהעיר ע"ד הש"א הנ"ל, דסוגיא דעירכין שאני דאינו ראוי רק מצד איסור, משא"כ באין לו זרוע דאינו ראוי בעצם ע"ש. אולם מסוגיא דב"ב (פא, ב) עצמה שהביא הש"א ראי' לדינו דאינו ראוי לבילה מצד ספק הוי אינו ראוי, מוכח ג"כ דגם אינו ראוי מצד איסור הוי אינו ראוי, דהא בין לטעם דמיחזי כשיקרא בין לטעם חשש הפקעות תו"מ הוי רק אינו ראוי מצד איסור, וגם המ"ל (פ"ג מה' ביכורים הלכה ד) חקר באלם שאינו ראוי בעצם, ומדמה לה לסוגיא דב"ב הנ"ל ולפ"ז צ"ל בדברי הש"א (סי' ו') דנקט לחלק בין אלם לעומד בתפלה, כיון שאינו ראוי לענות בעצם הוי אינו ראוי לבילה, דלא כתב זה רק לרווחא דמילתא, דגם אם נימא דהוי אינו ראוי מ"מ אלם יוצא בשמיעה כדמסיק שם והנה באמרי בינה שם כתב להעיר דיש לחלק בין איסור דאורייתא לא סור דרבנן, דרק באיסור דרבנן מחלקינן בין אינו ראוי בעצם לאינו ראוי מצד איסור ע"ש. וגם זה צ"ע דהא הש"א עצמו (בסי' ל"א) הביא ראי' מסוגיא דב"ב הנ"ל דבא"ר לבילה מצד איסור דרבנן הוי אינו ראוי:

ב) אלא דמ"מ יש לדון בראיות הש"א, דאכתי לא דמי כהנים בשעת עבודה, דעכ"פ ראוים המה לשל יד שלא בשעת עבודה, לאין לו זרוע דאינו ראוי לשל יד כלל לעולם, (ועי' תוס' ר"פ כיסוי הדם (פג, ב) בד"ה אין בילה שהקשו מהא דאמרינן דטמאים משלחין קרבנותיהן אע"ג דאינם סומכים ותי' בתירוצם השני דא"נ הא חזי בימי טהרה). והנה באמרי בינה הנ"ל ובארצות החיים ה' תפילין (סי' כ"ו סק"ב) הביאו בשם שו"ת בשמים ראש (סי' ק') דס"ל באמת לדינא דאה"נ פטור נמי משל ראש, ועל כרחך צ"ל דס"ל לחלק מסוגיא דעירכין הנ"ל דאין לו זרוע שאני דאינו ראוי לעולם, וגם לפמ"ש בבשמים ראש שם דפטור משל ראש משום דכל מי שאינו בוקשרתם לאות על ידיך אינו בוהיו לטוטפות בין עיניך, י"ל בפשטא דמפרש כן בסוגיא דעירכין הנ"ל דקאמר ס"ד דכהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד גם במצוה דראש לא ליחייבו, והיינו משום דהו"א כיון דליתנהו בוקשרתם לאות על ידך ליתנהו בוהיו לטוטפות בין עיניך, והגם דקמ"ל דלא אמרינן הכי, אכתי לא שמעינן רק מי שעכשיו לפי שעה אינו במצוה דיד, אבל מי שתמיד אינו במצוה דיד י"ל דגם במצוה דראש אין לחייבו:

וביתר ביאור יש לעורר בהקדם מה שהעיר בארצות החיים הנ"ל על עיקר חקירת הש"א הנ"ל ממ"ש המ"ל (פ"ג מה' ביכורים ה"ד) בשם מהרד"ך דל"א כל שאינו ראוי לבילה רק היכא דאיתמר בגמ', לפי זה י"ל דרק במצוה אחת שיש מצוה נוספת עלי' אמרינן כן, וגם לדעת הרמב"ם ז"ל דחשיב מצות הבאת ביכורים והקריאה לשני מצות, וגם למה שהקשו התוס' בכמה מקומות על הא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן דנאמר משום דאינו ראוי לסמיכה תהי' סמיכה מעכבת, הגם שהסמיכה היא מ"ע בפני עצמה, מ"מ היא מצוה נטפלת אל הקרבן, וכן קריאה נטפלת אל הבאת ביכורים, אבל תש"י וש"ר כל א' מצוה בפני עצמה, ויוכל לעשות זה בלא זה, מנ"ל לחדש בזה הא דאין ראוי לבילה, ע"ש – ובאמת דברי השג"א נכונים, דאדרבה בשו"ת רד"ך ז"ל הנ"ל (בית א' חדר כ"ב) כתב דלא אמרינן דסגי בראוי לבילה לחוד, רק במה דמצינו מפורש, והביא זאת מהתוס' יבמות (קד, ב) ד"ה דאמר ר' זירא, שכתבו דקבלה הי' לו דאפי' לא בלל כשר, ועי' תוס' חולין (פג ב) בד"ה אין בילה שכתבו דבכל הני יש שום דרשה דלא מעכבי הא בסתמא מעכבי, וכל זה רק לענין אם סגי בראוי לבילה לבד, אבל לענין אם בעינן עכ"פ ראוי לבילה, אדרבה מבואר בדברי התוס' חולין הנ"ל דסברא הוא דלכה"פ ראוי בעינן כיון שהזכיר הכתוב בילה, וה"נ בתש"י וש"ר כיון שמצינו שהזכיר הכתוב דכ"ז שבין עיניך יהיו שתים, סברא הוא דעכ"פ ראוי לבילה בעינן ולא בעינן שיהי' נזכר בתלמוד רק לענין דבראוי לבד סגי ולא מעכב עד שיבלול, אבל לענין שיהי' ראוי לזה נוכל לדון מסברא, ועל קוטב זה סובבים דברי השג"א להוכיח דגם ראוי לזה לא בעינן בתפילין:

וכעין זה נראה בביאור ד' הרשב"ם ז"ל ב"ב (קנו, ב) בהא דאמר ר"א בשבת דבריו קימין מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול, ור' יהושע אומר בשבת אמר וק"ו בחול, וכתב הרשב"ם ז"ל שם בד"ה בשבת, וז"ל, בשבת אמרו שדברלו קימין אע"ג דליכא למימר מגו דיכול להקנות ולכתוב כי יא עביד נמי קני וק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל, וראיתי בשו"ת מהר"ץ חיות ז"ל (סי' ט"ו) שתמה ע"ז דהא דברי ר' אליעזר מוכרחים דבמקום שלא יש דרש או קבלה דראוי לבילה מהני, א"ל דאין בילה מעכבת. אולם דברי הרשב"ם ז"ל נכונים, דנהי לענין דאין בילה מעכב היכא שעכ"פ ראוי לבילה בעינן שום דרש או קבלה, אבל לענין שיהי' ראוי לבילה ומעכב הוא מצד הסברא, מש"ה שפיר כתב הרשב"ם ז"ל דמ"מ הוא ק"ו משבת דמהני הגם דאינו ראוי לבילה, וממ"נ בין אם יש קבלה ע"ז או לא, עכ"פ כ"ש הוא היכא דראוי לבילה עכ"פ:

וכיון שכן אין ההוכחה מסוגיא דעירכין כ"כ הוכחה לאין לו זרוע דאינו ראוי כלל, דהא י"ל השתא במה דבעינן ראוי לבילה רק דלא מעכבי כתבו התוס' חולין הנ"ל שיש שום למוד בזה, כ"ש במה דלא בעינן גם ראוי לבילה דבודאי אין לומר כן מצד הסברא רק שיש שום דרשא, וי"ל דמדרשא ההיא לא נשמע לחייב היכא דלעולם א"ר לבילה רק במה דרק השתא אינו ראוי לבילה, כיון דכל כה"ג אין לנו רק במה דמשני בגמרא להדיא, וכיון דלא מצינו בגמ' דכ"כ לא בעינן ראוי לבילה אפי' אם לעולם אינו ראוי, י"ל דבכה"ג מעכב, ומה"ט יש להעיר עוד לפענ"ד דהגם דהש"א הוכיח דהיכא דבעינן ראוי לבילה גם אינו ראוי מצד ספק הוי בכלל אינו ראוי, מ"מ לענין החקירה דידן דלא נבעי גם ראוי לבילה, י"ל דזהו רק בגונא דמצינו להדיא בגמ' כגון בחטאת עוף הבא על הספק דבזה לא מעכבי כיון דמ"מ איכא ממ"נ דאם חייב בש"ר ראוי גם לש"י, אבל במה דאינו ראוי י"ל אה"נ דהבילה מעכב:

ג) אלא דמדברי הרשב"ם ז"ל הנ"ל שכתב דבשבת שאינו ראוי להקנות ולכתוב הי' צריך זה לעכב משום דא"ר לבילה, מבואר להדיא דגם אם העיכוב אינו לעולם כ"א לשעה מצד איסור נקרא אינו ראוי לבילה במקום דבעינן ראוי לבילה, לפ"ז שפיר הוכיח הש"א מהך דעירכין דחייב בתפילין ש"ר הגם דאינו ראוי לש"י, דאם הי' צריך גם בתפילין ראוי לבילה גם בכהנים הוי א"ר לבילה, כיון שעכ"פ השתא בשעת עבודה אינם ראוים לש"י. ולפ"ז מ"ש הט"ז או"ח (סי' ל"ב ס"ק י"ח) בנגיעה או דבוק בשבת נקרא ראוי לבילה צ"ע מדברי הרשב"ם ז"ל הנ"ל]:

ד) אכן בעיקר הדבר מה שהביא השג"א ראי' מסוגיא דעירכין דחייבין בש"ר הגם דפטורים מש"י, ושוב כתב דיש לדחות ראי' זו משום דצריך לומר דמיירי בחטאת עוף הבא על הספק ובכה"ג ל"ה אינו ראוי כיון שאין זה אינו ראוי רק מטעם ספק, אלא שאח"כ הוכיח מסוגיא דב"ב (פא, ב) דגם אינו ראוי לבילה מטעם ספק מיקרי אינו ראוי לבילה, והדר ראיתו מערכין למקומה ע"ש, יש להעיר לפענ"ד ממה דאיתא בגיטין (מב, ב) לענין מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה, ובעי למפשט מהא דאמר רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וכו' הגדילו התערובות משחררין זה את זה, הרי דהגם שצריכים לשחררו ואפ"ה אוכל בתרומה, ודחי הש"ס הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן בי' הכא לאו קנין כספו הוא כלל ע"ש, הרי מבואר דהגם דלפי הספק שלפנינו צריך גט שחרור, מ"מ אינו מעכב משום ממ"נ אם יבורר דהאי הוא העבד א"צ שחרור ואם אינו הוא העבד הרי הוא הבן, וה"נ נימא בהך דבכורים שלא יעכב הספק ויביא הביכורים מטעם ממ"נ אם קנה קרקע הרי זה ראוי לבילה ואם לא קנה קרקע א"צ להביא כלל, ומ"ש דבזה אזלינן בתר הספק שלפנינו, ונראה משום דשני לן בין ספיקא דדינא לספק במציאות, ולכן בהך דביכורים דהוי ספיקא דדינא ל"א בזה אילו אתי אלי', והך דגטין דהספק במציאות אמרינן אילו אתי אלי', וכמו שכתב המשנה למלך (פ"ט מהלכות אישות סוף הלכה י') לפי זה אין ראי' מהך דבכורים לענין חטאת העוף הבא על הספק, דהוי ג"כ ספק במציאות הוי ראוי לבילה משום אילו אתי אלי', ואמרינן בזה ממ"נ. ועי' בצלעות הבית שבסוף ס' בית מאיר על אה"ע (סי' א'). (השואל שם בצלעות הבית רצה לדון כן עפ"י סוגיא דיבמות (מא, ב) דהספיקות חשוב עולה ליבום משום אילו אתי אלי', והוכיח עוד בכמה ראיות דבספק מציאות הוי ראוי מטעם ממ"נ, אולם בעל הבית מאיר ז"ל השיב ע"ז דאינו כן, וביחוד הביא מדברי התוס' זבחים (עה, ב) בד"ה במי שכתבו כדברי הש"א דגם אינו ראוי לבילה מטעם ספק שלפנינו הוי אינו ראוי, והוכיחו זאת מהך דבכורים כהוכחת הש"א, והקשו לפ"ז על הך דשקלים בהמה שנמצאת בין ירושלם למגדל עדר זבחי שלמים, וכן כל הני שאין יכולים לסמוך מטעם ספק חשיב שפיר אין ראוין לבילה, דבילה מעכבת בהן כמו בבכורים, ולא תירצו דשאני ספק דדינא מספק במציאות מבואר דס"ל דגם בספק מציאות הוי אינו ראוי ע"ש באורך):

ה) עוד זאת יש להעיר לפמ"ש הקונטרס אחרון להשג"א דלשיטת הראב"ד ז"ל (ספ"י מה' כלאים) המובא בש"א (סי' כ"ט) דס"ל דגם האבנט מותר ללובשו שלא בשעת עבודה, י"ל דסוגיא דעירכין מיירי שלא בשעת עבודה ע"ש, ולענ"ד נראה די"ל כעין זה גם לדעת הרמב"ם ז"ל דאסור ללובשו שלא בשעת עבודה לפמ"ש בארצות החיים ה' ציצית (סי' י"ח תוך ס"ק א) לבאר ענין לבישת בגדי כהונת שלא בשעת עבודה, דזהו רק אם אינו רוצה לעבוד עוד אבל כל שרוצה לעבוד עבודה מותר בבגדי כהונה גם לדעת הרמב"ם, דאין סברא לומר שאין לכהן לנוח רגע מעסק העבודה ע"ש, לפ"ז הא משכחת לה אופן דשלא בשעת עבודה רק שרוצה לעבוד עוד גם יש לדון עוד לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' כלי המקדש הלכה י"א) דמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט, מפני שהוא שעטנז והעכוב בתפילין ש"י הוא מחמת הכתונת שלא יהי' תפש"י חציצה, לפ"ז י"ל דסוגיא דערכין מיירי שלא בשעת עבודה שהי' מלובש בשאר בגדי כהונה חוץ מן האבנט בפרט לפמ"ש בארצות החיים (ה' ציצית בסי' י"ח בארץ יהודא תוך ס"ק ל"ט) דהוי מ"ע ללבוש בגדי כהונה ע"מ לעבוד עבודה וכל בגד הוא מ"ע בפני עצמו ע"ש בדבריו ז"ל (בסי' ו' ס"ק הנ"ל תוך ד"ה והרב בעל ש"א) לפי זה י"ל דאם לובש שאר בגדי כהונה חוץ מן האבנט בכדי שיהי' מזומן לעבודה אם יזדמן לו שלא יצטרך ללבוש רק האבנט, הוי מ"ע בשאר הבגדים במה שלובשם ובזה הדין דפטור מתש"י וחייב בש"ר:

ועוד יש מציאות לפענ"ד גם לדעת הרמב"ם ז"ל, בכהן גדול, לפי המבואר בס' יקר תפארת להרדב"ז ז"ל פ"י מה' כלאים שכתב בקו' הראב"ד במה שכתב הרמב"ם ז"ל דהאבנט הי' כלאים, והראב"ד ז"ל כתב דאטו חושן ואפוד לית בהו כלאים, וכתב הרדב"ז ז"ל וזהו לשונו עוד י"ל דלגבי כ"ג דכתיב ביה ומן המקדש לא יצא הותר כלאים לגביה, אבל כהן הדיוט לא הותר לו אלא בשעת עבודה וכו', וכתב עוד שם דבכה"ג הטעם לפי שכל שעה שירצה הי' עובד ע"ש, ובמקום אחר הארכתי, עכ"פ י"ל להנ"ל דמה דנקט דכהנים חייבין בתפילין הוא משום כ"ג שלא בשעת עבודה דלא נפטר אז משום עוסק במצוה ופטור מתש"י מפני שמלובש בבגדי כהונה:

ולפי כל זה הי' מיושב בפשטא קו' הש"א מזבחים (יט, א) דפטור נמי מש"ר, דהתם בשעת העבודה דפטור משום עוסק במצוה, וסוגיא דערכין שלא בשעת עבודה, ובכה"ג הוי שפיר ראוי לבילה דאי בעי חולץ לבגדי כהונה:

אך י"ל בדעת הש"א דס"ל בפשטא בסוגיא דערכין דחייבין בש"ר גם בשעת עבודה, וכן מתבאר מדברי התוס' בסוגיא דערכין שם המובא בשיטה מקובצת שנדפס מחדש בגליון הש"ס דפוס ווילנא שהקשו גם כן קו' הש"א הנ"ל מזבחים לערכין, וז"ל משמע שהכהנים חייבין בתפילין בעידן עבודה ע"ש, הוא משום דס"ל דשלא בשעת עבודה כיון דאפשר להו לפשוט הבגדי כהונה ראוי שיפשטו הבגדי כהונה, ויקיימו גם מצות תפילין ש"י:

ו) איברא עיקר הנידון בהך דכ"ז שבין עיניך יהיו שתים, לא נתבאר לנו אם זאת היא דרשה גמורה מה"ת או אינה אלא אסמכתא ודרבנן, ברם מד' התוס' עירכין שם בד"ה של יד משמע קצת דזה מדאורייתא) דאם נימא דאינו אלא דרבנן יש לדון דאין זה מעכב לענין הדאורייתא דיותר מזה מתבאר לענ"ד מדברי הש"מ בשם הרא"ש ז"ל בב"ב שם (פא ב) שכתב דהך פירכא דהש"ס דכיון דספיקא נינהו לא חזי לקריאה לא אזלא אלא לרב אשי דמפרש טעמא משום דמתחזי כשיקרא אבל לרב משרשיא דמפרש טעמא משום הפקעה דתרומה ראוי לבילה קרינן בי' ע"ש, הרי דס"ל דגם במה שצריך מדאורייתא חזי לבילה אין הדרבנן מעכב, ועי' בשג"א (סי' ל"א) שכתב דגם מה דאינו ראוי לבילה מדרבנן הוי אינו ראוי לבילה והביא ראי' לזה מסוגיא דב"ב הנ"ל דא"ר לבילה הוא מטעם המבואר שם משום דמחזי כשיקרא או משום דאתי לאפקינהו מתו"מ, דכ"ז אינו רק מדרבנן ע"ש, ומדברי הרא"ש בש"מ הנ"ל מבואר דמה דא"ר לבילה מדרבנן כיון דמדאורייתא ראוי לבילה הוי ראוי] כ"ש במה דמדאורייתא אינו צריך שיהי' ראוי לזה שאין הדרבנן מעכב לפוטרו משל ראש:

ז) עוד יש לבאר קצת בשכלי הדל בקו' הש"א הנ"ל, מסוגיא דזבחים לסוגיא דעירכין, עפ"י מה שראיתי בס' ערוך לנר סוכה ד' כ"ה ע"ד התוס' ד"ה שלוחי מצוה, שהביא דברי הא"ז דעוסק במצוה פטור מן המצוה כל זמן שהולך לדבר מצוה ואף אם יכל לקיים שניהם ואף אם לא טרוד, והקשה על דבריו ז"ל ממה ששמע להקשות מנדרים ל"א ע"ב דרבי ס"ל מפני שנתעסק במלון תחילה, והשתא למה נענש העוסק במצוה פטור מן המצוה גם בשעת חנייתן והרי עסק במצות הקב"ה ללכת מצרים ע"ש מה שתי' שם, ולפענ"ד י"ל לפי סגנון התי' האמור בערוך לנר באופן אחר קצת, והיינו דזה עצמו הוא פלוגתא דר' ורשב"ג באפשר לקיים שניהם היכא דלא טריד, דרבי ס"ל דאינו נפטר מהמצוה ורשב"ג דקאמר התם לא למשה רבינו בקש שטן להרוג, ס"ל דנפטר ממצוה אחרת ופסקינן בזה כרשב"ג, או דנימא דבכה"ג ס"ל לרבי דחייב בדיני שמים עכ"פ, רק דלא נמסר לב"ד לכוף אותו על המצוה בכה"ג כמו שניתן להם רשות היכא דאינו עוסק במצוה, וזהו פלוגתא דר' ורשב"ג ופסקינן כרשב"ג, ואם זה נכון מיושב סוגיא דערכין לפענ"ד, די"ל דאתי הך ברייתא כרבי, ועי' בתוס' ב"מ (צא) בד"ה בבא, בתי' אי נמי שכתבו דכיון דחייב לצאת ידי שמים חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם ע"ש, ה"נ י"ל דשייך לשון חיוב מה"ט משום חיוב בדיני שמים:

אמנם עיקר הקושיא שבערוך לנר הנ"ל מסוגיא דנדרים לפענ"ד השפלה י"ל בפשטא, דנהי דפטור, זהו אם אינו עושה כלל המצוה האחרת, אבל המחמיר על עצמו ורצה לעסוק במצות מילה, אזי הי' חיוב לצי"ש להקדים המילה כמ"ש המפרשים שם ע"ש בדברי הר"ן ז"ל ורש"י ז"ל:

והנה קו' הש"א הנ"ל מסוגיא דזבחים לסוגיא דערכין הקשה גם בס' שמחת עולם בלשונות הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' כלי המקדש דין ו') ובראותי בס' הנ"ל חשבתי עוד לפענ"ד בקו' זו שיש חילוק בעוסק במצוה לדעת הר"ן ז"ל היכא דאפשר לקיים שניהם גבי כהנים דזריזים הם דחמיר טפי לדידהו דליכא כ"כ חשש ביטול מעשה או כוונה להמצוה שעוסקים בה, שלא בשעת העסק, וכמו דמצינו (פ"ב דברכות משנה ד') שיש חילוק בק"ש ברוצה להחמיר בין ת"ח ומדקדק בשאר דברים, ה"נ י"ל שיש חילוק בין כהנים במצוה דליתא רק בכהנים שיגדל החיוב עליהם, משום דזריזים הם, ומה"ט א"ש גם סוגיא דנדרים הנ"ל לפי יסוד הנ"ל דגבי משה רבינו ע"ה ג"כ החיוב כמו בכהנים עכ"פ, (וצ"ע בכ"ז):

ח) ובלא"ה י"ל דמה דקתני כהנים חייבים בתפילין היינו דאיכא חיוב על גופו והגם שהמצוה פוטרתו מ"מ נ"מ דאם רצה להחמיר על עצמו אינו בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' כלי המקדש הלכה ו') דאם רצה להניחם בשעת העבודה מניח:

ובטעם הדבר נראה דהיכא שבעצם הוא חייב רק שעסקו במצוה אחרת גורמת לפוטרו ממצוה זו, לא אמרי' בזה כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, רק היכא שהפטורים הם מענינים אחרים, והגם שבירושלמי (פ"א דשבת הלכה ב') פריך על הא דפטור מן הדבר וכו' מהא דחתן פטור מק"ש ואפיה אם רצה לקרות קורא. והא התם בחתן הפטור הוא משום עוסק במצוה מ"מ י"ל דתלמודא דידן לא ס"ל הכי בפרט זה, ולזה נקט הש"ס בעירכין הכל חייבין בתפילין לאמר דכיון דחייבין בלא עוסק במצוה, תו גורם זה נ"מ דרשאי להחמיר, וכן מצאתי בס' קרן אורה זבחים (יט, א) תוך ד"ה תפילין מהו שיחוצו, שכתב וז"ל הצ"ל, ויש לדקדק עוד היכי ס"ד למימר בברייתא דכהנים כו' אם הניחו אין חוצצת כיון דפטורים מן התפילין, ליכא למימר דכגופי' דמי כמו לילה לאו זמן תפילין, דפשיטא לי' דחייצי כיון דזמן פטור הוא וה"נ בשעת עבודה דבמצוה קעסיק ופטור הוא אמאי לא יחוצו, וצריך לחלק דלילה זמן פטור הוא לגמרי, אבל עוסק במצוה זמן חיוב, הוא ואם רצה להניחן מניח ומצוה קעביד שפיר אמרינן דכגופי' הוא ומשמע מכאן דאע"ג דעוסק במצוה פטור מן המצוה מ"מ אם קיים שניהם מצוה קעביד עכ"ל:

ט) או י״ל עפ"י מה שראיתי בברכי יוסף (יו"ד סי' של"ג סק"א) שהביא דברי האורחות חיים (ה' שבת ד' ס"ג ע"ד,) שכתב וז"ל ירושלמי שבת, הוו יתבי בסעודתא קם חד מיניהו ומפסיק, א"ל אידך הפטור וכו' נקרא הדיוט, יש מפרשים כי נקרא הדיוט היכא דליכא אחריני דעביד כוותי, כגון היכא דליכא דמפסיק אלא איהו, על כן נקרא הדיוט דמתחזי כגסי הרוח, כלומר ראוי שאני חסיד, אבל אי איכא אחרינא דעביד כותי' ודאי אינו נקרא הדיוט אף שהוא פטור מן הדבר כדחזינן רב יוסף דהוי סגי נהור וסומא פטור ממ"ע ואעפי"כ הי' עושה אותם כיון דאחרים עושים אותם עכ"ל הס' אורחות חיים, ולפ"ז צ"ל בדרב יוסף הטעם דאחרים עושים אותם ואינו ידוע לפנינו סומים אחרים שאינם עושים, אבל גבי חתן בק"ש דמעשים בכל יום שאינם קורים, מדמי לה שפיר בירושלמי למעשה שהי' בהפסק בסעודה לתפלה שהיו אחרים עמו, דגם בדבר שהוא שכיח תדיר הוי כאילו אחרים עמו בשעת מעשה,– אבל בתפילין בשעת עבודה אין זה יוהרא כיון דבלא"ה חלוקים המה בני אדם בזמן הנחתם, דהרי הכל חייבין ללובשם כל היום רק משום דצריך גוף נקי ושלא יסיח דעתו מהם מה"ט לפעמים א"א לאדם ללובשם בזמן שאחרים לובשים אותם, מש"ה אין כאן היכר גסות רוח גם במי שלובשם בעת שעוסק במצוה אחרת:

וראיתי בס' קול אלי' (או"ח סי' ה') שתמה ע"ד הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין גבי אין בעלי אומנות רשאין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן, די"ל דמיירי גם במלאכת עצמם ואפ"ה אינן רשאין לקום דכיון דפטורים מן הדין אם מחמירן על עצמם יבואו לזלזל באחרים שאינן עומדים ויאמרו שמזלזלין בכבוד הת"ח, ותמה ע"ז בס' הנ"ל מדברי הירושלמי הנ"ל דפריך מהא דחתן פטור מק״ש על הא דכל הפטור ועושהו וכו', והא בחתן ליכא זילותא בשעתא, וגם התרן מה לו לדחות דקיי"ל כר"ג הו"ל למימר דהתם שאני דליכא זילותא לאחריני אבל הכא איכא זילותא לחבירים היושבים עמו בסעודה שהוא החמיר על עצמו לקום ולהתפלל וחבירו לא קם כמוהו ע"ש, ולענ"ד השפלה נראה כמו שכתבנו דדברים שהם מעשים בכל יום הוי כאלו אחרים עמו בשעת מעשה:

י) ומ"מ לענין ברכה אם מברכים על המצוה שעושה בזמן שפטור ממנה מפני שעוסק במצוה אחרת, יש להסתפק טובא. וקצת נראה לפמ"ש התוס' חולין (קו ב) בד"ה טלית שאולה, דאין מברכין עלי' משום דכל אדם פטורים בה ולא דמי לסומה ואשה, דעכ"פ אחרים חייבים בה ע"ש, לפ"ז ה"נ בעוסק במצוה יש מקום לומר כיון דכל אדם אם עוסק במצוה פטור מן התפילין אין לברך עליהם אם רוצה להניחם, ועי' בט"ז (או"ח סי' י"ד סק"ה) שדעתו ז"ל להלכה שלא לברך על טלית שאולה, וגם להפוסקים דס"ל לברך על טלית שאולה אכתי הי' אפשר לחלק בין טלית שאולה לתפילין בשעת עבודה וכיוצא, לפמ"ש הגאון חיד"א ז"ל במחזיק ברכה (יו"ד סי' ס"א) וז"ל הצ"ל, ויראה דסברי התוס' דבשלמא חתן ואוכל בעת הגשם בסוכה הוי פטירי ממצוה זו לגמרי וכל אדם כמוהו כמוהם, אבל הכא בטלית שאולה בעת זו וברגע זו דפטרת לי' מהך טלית בו בפרק חיב אם ילבש טליתו וגברא חזי ודמי לנשים דאחרים חייבים כ"ש זו שהוא מחייב ברגע זו, ומש"ה כתבו דהמברך לא הפסיד עכ"ל, ולפי זה גם בנידון דידן דעוסק במצוה פטור לגמרי ממצוה אחרת, משא"כ בטלית שאולה דרק הטלית פטור אבל הלובש חייב ברגע זו בטלית שלו:

(אך מ"מ יש לצדד דגם להפוסקים דאינו מברך בטלית שאולה, י"ל דעוסק במצוה מברך, דמה שכתבו התוס' לחלק בן נשים וסומא לטלית שאולה, נראה דכונתם הוא, דשאני טלית שאולה שאינו מתואר המצוה כלל, ול"ש לומר דמכניסים עצמם לחיוב, כיון שאין זה תואר החיוב, והא למה זה הדבר דומה כמו מי שיכניס עצמו בחיוב אכילת מצה שלא מזמן המצוה, דבודאי אם יברך אז יעבור בלא תשא, וה"נ במצות ציצית שהתורה לא חיבה זולת דלסותן ולא בשל אחרים, ונמצא דגריעותא דטלית שאולה הוי גריעותא בחק תואר המצוה, שאין זה בסוג המצוה. משא"כ נשים וסומא דעכ"פ כיון שאחרים חייבים הרי הם מכניסים עצמם למצוה, שתואר חיובה מלא בכל גוניו [אך דקצת צ"ע לפ"ז מה שסימו התוס' דמ"מ המברך לא הפסיד], ולפי"ז ה"נ בעוסק במצוה כיון שעכ"פ מכניס עצמו למצוה שמחק תואר חיובה אינו חסר כלום, שפיר יש לדון דמברך):

א) עוד י"ל לפענ"ד בסוגיא דעירכין הנ"ל דקתני כהנים חייבים בתפילין, דנ"מ לענין מי שנשבע שלא יניח תפילין דאינו חל כנדרים (טז,) אם נשבע אחר שלבש הבגדי כהונה קודם שהתחיל בעבודה, דהנה דעת הראב"ד ז"ל בתמים דעים (סוף סי' רמ"ה) דגם אם שבועה חל בכולל ע"ד מצוה, מ"מ זהו רק בנשבע קודם שחל עליו המצוה, אבל אם כבר חל עליו המצוה כגון שכבר עומד בליל פסח ונשבע שלא לאכול מצה אינו חל שבועתו אפי' בכולל, ע"ש, ובקצוה"ח (סי' ע"ג סק"ג). לפ"ז י"ל דנהי נמי דנימא אם נשבע שלא יניח תפילין אחר שהתחיל בעבודה חל שבועתו בכולל, מגו דחל על זמן העבודה משום עוסק במצוה, חל נמי על כל היום גם על שעה שאינו עוסק בעבודה, מ"מ זהו רק כשכבר התחיל בעבודה, דהעבודה מפקיע שיעבוד גופו לתפילין, אבל בנשבע קודם שהתחיל בעבודה, אפי' אחר שלבש בגדי כהונה אינו חל אפי' בכולל, דכיון שהשבועה על גופו והגוף משועבד לתפילין, הרי זה דמי לעומד בליל פסח ונשבע שלא לאכול מצה, דמצד גופו אין זמן היתר גם אם נשבע רק על יום זה [רק אם ישבע סתם יש לדון למ"ד לילה לאו זמן תפילין ויהי' חילוק בין נשבע בלילה לנשבע ביום לפ"ד הראב"ד ז"ל הנ"ל והפוסקים דעימי], ונמצא דנ"מ עוד ע"י מה דנקט חיוב בכהנים שאינו חל השבועה גם אחר לבישת בגדי כהונה וכנ"ל, (והגם דלדעת הר"ן ז"ל חשיב עוסק במצוה גם באפשר לקיים שניהם ופטור ממצוה אחרת, גם שלא בזמן עסקו ממש בהמצוה, מ"מ אינו מסתבר שיפקיע שיעבוד גופו למצוה אחרת, כ"א ממש בזמן שעוסק במצוה, אבל בשאר זמנים אין הפטור זולת כמו הכשר מצוה, דגם העוסק בהכשר מצוה פוטרו ממצוה אחרת, אבל לא נפקע בזה שיעבוד גופו, ועי' לעיל סימן י"ב):

עוד יש נ"מ בזה, לפמ"ש בס' חמרא וחיי שיטה מקובצת למס' סנהדרין (טו. ב) במאי דמבעי' לי' להש"ס שור סיני בכמה, דמאי נ"מ, מאי דהוה הוה, ותי' בש"מ הנ"ל דנ"מ אם קיבל נזירות ותלה התנאי בשור סיני דאם הי' בכה"ג יהי' נזיר, ה"נ י"ל אם קיבל נזירות בתנאי אם כהנים בשעת עבודה חייבים בתפילין בלא טעם דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

ובעיקר לשון חייב המוזכר בכל מקום, עי' מס' שבת (פא, ב) בדברי רש"י ז"ל ד"ה חייב, ובתוס' זבחים (קד, ב) ד"ה לא מחשבה, ועי' בס' גופי הלכות (אות תפ"ד) בשם הנ"י פ' הערל:

יג) וביסוד דברי השאגת ארי' הנ"ל, בחטאת העוף הבא על הספק אין לזה דין ודאי זולתי דין ספק, ראיתי בארצות החיים (ה' תפילין סי' כ"ו) בארץ יהודא שהעיר בזה כיון דבמס' נזיר (כ"ט) מרבינן מהקישא דמביא חטאת העוף על הספק א"כ מקיים בהקרבה זו מצוה דאורייתא והוי שפיר עוסק במצוה ע"ש, וצ"ל דדעת הש"א הוא דכיון דמ"מ אינו בא כ"א על הספק אין בכחו לדחות מצוה ודאית, דעל זה ליכא למוד מקרא לפטור בכה"ג, דבסוכה (כה, ב) עביד צריכותא לתרי קראי, חדא גבי ק"ש וחדא גבי פסח, ובכה"ג הודאי מפני הספק לא נשמע מהני קראי, רק יש להתבונן דלפ"ז גם אם מקריב אשם תלוי יהי' תמיד חייב בתפילין דבמצוה כזו שבאה מפני ספק אינה דוחה ודאי ואין הז"ג להתבונן בזה:

אכן במה דמשמע מדברי הש"א דבמצוה שמצד ספק ל"א בזה העוסק במצוה פטור מן המצוה, יש להעיר לפענ"ד ממה שהביא באמרי בינה (ריש א"ח סי' י"ג אות ג') ראי' משומר אבידה דגם בספק מ"ע פטור מן המצוה דסתמא משמע הוי ש"ש גם בעיר שמחצה ישראל ומחצה עכו"ם, הגם דבשעת מעשה הי' ספק אפ"ה הי' פטור ע"ש, (ועי' בתוס' ב"מ (כה, ב) בד"ה ואם נטל שכתבו בהדיא וז"ל, ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה וכו' היכא דהגבי' הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי ש"ח ולרב יוסף שומר שכר ע"ש):

וגם בלא"ה יש להעיר לפי מה שהביא באמרי בינה הנ"ל דיש גם מצוה דרבנן שיפטור על ידה ממצוה דאורייתא ע"ש, והא ספק תורה חמור יותר מודאי דרבנן, כמו ששמעתי מרבינו זצוק"ל הגאון הקדוש בעה"מ זית רענן ותפארת ירושלם, שהראה מקור לזה מאו"ח (סי' תקצ"ה) דהולך למקום שבקיאים שם בתקיעות שופר אפי' של מוסף ודאי ותקיעות ספק, וכמדומה שראיתי אח"כ גם בפמ"ג שכ"כ, עכ"פ לפ"ז אם מצוה דרבנן פוטרו ממצוה אחרת כ"ש ספק תורה:

ונראה בכונת הש"א ז"ל דמצוה הבאה מצד ספק אין בכחה לדחות מצוה אחרת היכא דאפשר לקיים שניהם, והיינו דגם לדעת הר"ן ז"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה גם באפשר לקיים שניהם, מ"מ בספק מצוה אינו פטור היכא שאפשר לקיים שניהם עכ"פ:

ובראי' הנ"ל משומר אבדה דפטור מצדקה גם בספק י"ל לפענ"ד, דשאני התם דפטור משום דספק ממון לקולא. עי' בקונטרס הספיקות. (כלל א' אות ט') מה שהביא דברי מהרי"ט ז"ל משו"ת מהרש"ח ז"ל דהיכא דשייך חזקת מרא קמא אמרינן ספיקא לקולא אפי' במעות עניים:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה