אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן כג

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן כג

סימן כב - בענין פדיון מעשר שני

בעזה״י כבוד ידי"נ הרב הג' מו"ה חיים יעקב נפתלי שליט"א

א) במה שהעיר מעכת"ה ע"ד זקנו רבינו הגאון הקדוש זצוק"ל בזית רענן (ח"א דיני כולל סי' ג' אות ל"ו) דגם לפ"ד הפוסקים ז"ל דשבועה חל על ח"ש, אין זה רק בשלא השלים לכזית, אבל אם השלים לכזית נפקע חיוב השבועה למפרע, ודייק זאת מלשון הרמב"ם (?פ"ה משבועות ה"ז) שכתב שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה, משמע דוקא אם אכל פחות מכזית, והביא לזה ראי' מסוגיא דשבועות (כד, ב) דפריך הש"ס ממתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות, דאם איתא דגם כאיסור ע"י עצמו אמרינן כולל משכחת לה חמש, כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחל אתמרים חיילא נמי אחלב, ע"ש, ומשמע דקשיא לי' להש"ס רק אליבא דרבא, ואמאי לא פריך גם לר"ל משכחת לה חמש בנשבע על ח"ש, דמיד שאכל ח"ש עבר על שבועתו ומשהשלים לכזית מתחייב השאר והו"ל חמש, אמנם אם נימא דאחרי שמשלים לכשיעור נפקע איסור השבועה למפרע א"ש, דמש"ה לא הקשה לר"ל משום דהא מתני' מיירי בשהשלים לכזית, ולא משכחת לה חמש, עכתו"ד ז"ל:

ועמד מזה מעכת"ה דהא לפמ"ש רבינו זצוק"ל עצמו בתחילת הסוגי' (סי' א' אות א' ואות ב') דמש"ה בנשבע שלא אוכלנה וחזר ונשבע שלא אוכל חייב שתים, וכן בעשר ותשע, משום דכיון דעכ"פ השבועה האחרונה הוא על שיעור כזית או על הככר התשיעי ונמצא דמיד שאכל התשע או משאכל מהככר (שנשבע עליו בראשונה שלא אוכלנה) כ"כ עד שלא נשאר כזית הרי שבועתו השני' כבר נסתיימה, ומש"ה עודנו מתחייב על הככר העשירי או טל הכ"ש האחרון, משום שבועתו הראשונה, אבל אם נשבע שלא אוכל כ"ש מנו"ט, שכל כ"ש בכלל שבועתו השני', הרי אם אתה בא לחייבי על שבועתו השני' אתה מחייבו גם משום הכ"ש האחרון של הכזית דכל זמן שאין השבועה השני' מסויימה, הרי היא עוד נמשכת עם האיסור נבילה בשוה – ומהכי"ת נפקיע מכלל שבועתו את הכ"ש האחרון ונחייבו משום השבועה מחמת הכ"ש הראשון, כל כי האי אינו מסתבר, וכיון שעל הכ"ש האחרון לא נוכל לחשוב מכלל השבועה, לא נוכל כלל לחייבו משום השבועה, דכשם שנפקע השבועה מהכ"ש האחרון כן נפקע מכל הכזית ע"ש עומק דברי קדשו. לפ"ז עוד משכחת לה כגון שנשבע שלא יאכל ג' רביעי כזית מנבלה דכשאכל הג' רביעי כבר נסתיימה שבועתו והדר משכחת לה ה' חטאות, גם לר"ל, ונמצא דיסוד הדין בלא ראי' עכתו"ד מעכ"ת שליט"א:

ב) והנה המעיין בשו"ת רע"א זצוק"ל (סי' ע"ו) יראה שחידש דין זה בלא ראי' רק מדיוק לשון הרמב"ם ז"ל, ורבינו זצוק"ל הוסיף עוד לבאר וליישב כל מה שיש להשיב ע"ז, ותו אין לתמוה שהדין בלא ראי' וגם הראי' שהביא מר"ל יש להמתיק קצת בפשטא לפענ"ד דבודאי סתם הנשבע דעתו לקיים ולהגדיר את עצמו וע"כ נשבע על כ"ש כדי שיפריש עצמו מהשבועה גם מזה [עיין תשובת התשב"ץ ח"ג ענין ט"ו ובת' מהרי"ק ריש סי' קס"ה מ"ש ע"ד הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שבועות] אבל מדוע יגדור עצמו רק בג' רביעי זית ולא פחות דאין שום רעיון לזה, ועדיף מכל מה דמשני הש"ס במס' כריתות דלא מיירי מיני' מתני':

וגם ראיתי בדברי רבותינו האחרונים ז"ל שעמדו ג"כ על מדוכה זו והביאו ראיות לזה, עי' במהרשש"ך שבועות (כ"ג ע"ב) ע"ד התד"ה דמוקי לה וא"ת ולוקמי במפרש וד"ה וי"ל דאי במפרש לא מיתוקמא מתני' כר"ע דמשמע הא סתם פטור ע"כ, ותמי' לי א"כ גם השתא דמוקי מתני' בכולל נימא לפי דבריהם דלא אתיא כר"ע דאלו ר"ע אפי' בלא כולל חייב בכ"ש ודו"ק. וע"ש עוד ע"ד התוס' הנ"ל שהקשה עוד קו' אחרת וז"ל עוד יש לדקדק בדבור שלפי זה מאי האי דקאמרי דאין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל כו', הלא א"כ לא הוה אתיא כדברי הכל, דהלא לא הוה אתי כי אם כרבנן, דאלו כר"ע הו"ל לחייבו אחר דאית ליה אדם אוסר עצמו בכ"ש אפי' בסתם עכ"ל,– ובס' בית יודא וישראל בסוגיא דח"ש העיר ג"כ מדעתו בקו' הנ"ל, והוכיח מזה דאם משלים לכשיעור נפקע החיוב מהח"ש וכיון דלר"י מיירי באוכל שיעור שלם מה"ט נפקע החיוב מהח"ש לר"ע [ומזה תמה בס' הנ"ל על השעה"מ פי"ז מא"ב בקו' ע"ד הריטב"א דס"ל דאין חיוב הח"ש נפקע גם אם משלים לכשיעור ועל הנו"ב מהד"ק א"ח סי' ל"ו בד"ה והנה גם בזה ועל הגינת ורדים כלל כ"ז דס"ל ג"כ דאין הח"ש נפקע גם אם משלים לכשיעור]:

ועוד הביא בס' בית יהודא וישראל הנ"ל ראי' לדין זה מהאבעי' דש"ס שבועות (כ"ב) נזיר שנשבע שלא לאכול חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע או לא, ואמאי לא פשיט הש"ס ממתניתין דנדרים (יז) שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת, ואם נימא דשבועה שני' אהתירא משתבע כמו בנזיר בחרצן הי' צריך להיות חייב שתים, ומדלא פשיט הש"ס הוכיח מזה דאם אוכל שיעור שלם נפקע חיוב הח"ש, ומתניתין מיירי באוכל שיעור שלם מש"ה אינו חייב אלא א' ע"ש, ושם הביא עוד הראי' שהביא רבינו זצוק"ל מדלא מקשה הש"ס לר"ל ממתניתין דיש אוכל אכילה וכו':

גם בס' לימודי ד' (לימוד קי"ד) נשא ונתן בדין זה והביא ראי' ג"כ מאיבעי' דנזיר שאסר עליו חרצן הנ"ל, והוא ממה דפשט לה מר"ל ולא פשיט מר"י מדבעי כולל נימא דדעתו אהתירא ובלא כולל חל השבועה על ח"ש, רק משום דר"י בעי לאוקמי דמיירי באוכל כזית דסתם אכילה מיירי בכזית, ונפקע החיוב שבועה, והא דלא נקט הש"ס זה הטעם דר"י לא אמר כר"ל, משום דזה אינו רק דחיי' דמשמע לי' דמיירי רק בכזית מה"ט נקט טעמא דעדיפא מזה:

ג) אלא דלענ"ד יש לדון קצת בראיות הנ"ל. והנה במה שהקשה המהרשש"ך ז"ל ע"ד התוס' ד"ה בכולל שהקשו נוקמי גם רישא במפרש ובלא כולל, דמה זו קושיא דאם במפרש לא אתיא מתניתין כר"ע, דלדידי' גם בכה"ג חייב. אפשר לומר דנ"מ אם התרו לו שנשבע על כזית, דבנשבע על דברים מותרים, הוי שפיר התראה, דהא אסר עצמו בכזית בודאי, אבל בנשבע על דברים אסורים בלא כולל [וע"י ח"ש ל"ה כולל כמו שיבואר לפנינו בעזה"י] השבועה רק על ח"ש ולא על שיעור שלם, דעל שיעור שלם אין השבועה חל, וממילא לא היתה בכאן התראה, ופטור:

לפ"ז י"ל בכוונת התוס' דנוקמי הכל במפרש ושהתרו בו שנשבע על כזית, מש"ה ברישא דל"ה בכולל לכ"ע פטור גם לר"ע, (אך צ"ע דא"כ הוי מתני' דלא כחכמים דמוקמינן שהתרו בו בכזית משמע דבפחות מכזית חייב ולחכמים בכה"ג ודאי פטור, וע"ד שכתבו התוס' בד"ה דמוקי דאם נוקי במפרש ל"ה כר"ע ה"נ אם נוקי רישא בהתרו בכזית ל"ה כחכמים):

גם בלא זה יפה אמר תלמיד א' נ"י, די"ל דמה"ט לא תי' התוס' כן משום דאכתי יקשה לפי תי' הב' של התוס' בד"ה דמוקי לה דאין שבועה חלה על ח"ש משום דליתא בלאו והן, ומש"ה פטור גם לר"ע דאין השבועה חל אפי' אכ"ש.

אלא דלכאורה יש להעיר ע"ז דהא טעם זה דליתא בלאו והן, אינו מספיק רק לפוטרו מקרבן ולא לפוטרו ממלקות. וא"כ אכתי מתני' דלא כר"ע, דלר"ע הו"ל לחייבו במלקות עכ"פ, ומתני' דקתני פטור משמע גם ממלקות. דהא אוכלין שאינם ראוים דקתני ברישא דמתניתין, כולל עכ"פ גם אוכלים שבעצמותם אינם ראוים לכלום, לבד מה שכולל מאכלות אסורות שאינם ראוים מצד ארי' דרביע עליהם. ומ"ש רש"י ז"ל בסוגיין בד"ה מ"ש רישא דקס"ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראוים הן, על כרחך לא בא לומר דרק מאכלות אסורות אינם ראוים הם, אלא שהכונה דאוכלין שאינם ראוים דקאמר מתני' כולל גם מאכלות אסורות, וא"כ כמו דאוכלין שאינם ראוים בעצמותם פטור גם ממלקות ה"נ מאכלות אסורות פטור גם ממלקות. וא"כ אכתי מתני' דלא כר"ע דלר"ע הו"ל לחייבו במלקות עכ"פ.:

ובזה נדחה גם תרוצנו הקודם, דכונת התוס' בקושייתם דנוקמי מתני' בשהתרו בו על כזית, דבזה יקשה בהיפך נהי דאין לחייבו מלקות משום דלא הי' בזה התראה, אבל אכתי חייב בקרבן, ומתני' דקתני אוכלין שאינם ראוים פטור, ודאי דפטור גם מקרבן קאמר, כמו באוכלין שאינם ראוים מצד עצמותם וא"כ ס"ס מוכח דין הנ"ל דאחרי שמשלים לכזית נפקע איסור שבועה ומש"ה פטור גם מקרבן:

אולם באמת נראה לפענ"ד דאחרי שדחו התוס' שם דשבועה על ח"ש לא מצי לחול משום דליתנהו בלאו והן, חזרו לגמרי מסברתם הקודמת וס"ל השתא דאין שבועה חל על ח"ש גם לענין מלקות דלא בעינן לאו והן, רק כתבו ההכרח דליתנהו בלאו והן כדי להכריח תי' הב' וממילא תו ליכא ראי' כלל לסברתם הקודמת – עי' בס' קהלת יעקב אלגזי ז"ל [בתוס' דרבנן אות ח] תוך ענין דחצי שיעור [אות קי"ז] שהביא דעת רבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דאין שבועה חל על ח"ש לדידן דס"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת, וכתב על זה וז"ל, וכן הוא דעת התוס' לחד תירוצא בפ"ג דשבועות ע"ש. הרי דנקט בדעת התוס' בתי' הב' דאין שבועה חל כלל על חצי שיעור. גם ראיתי בשו"ת הגאון רע"א זצוק"ל מהדורא תנינא (סי' קי"ט) שכתב וז"ל ולפי מה דמסקי התוס' דפירכת הש"ס בשבועות הוא לענין שלא כדרך הנאה ממילא אין הכרח לסברא זו דאיסור חל על ח"ש, ומהיכ"ת להמציא כן וכו', ודברי התוס' חולין (קב, ב) היינו לריש לקיש עכ"ל, ולפ"ז שפיר מיושב קו' המהרשש"ך ז"ל הנ"ל דתוס' בד"ה בכולל הנ"ל באו ליישב קושיתם גם אם נימא דאין שבועה חל על ח"ש, לר"י, וכנ"ל:

ד) ומ"מ במה שכתבנו לפענ"ד דלר"ע אם נשבע על איסורים אהתירא קמשתבע, ואם התרו בו שנשבע על כזית פטור ממלקות, נרויח ליישב עכ"פ קושיתו השני' של המהרשש"ך ז"ל הנ"ל מה שהקשה דגם השתא דמוקי לה בכולל לא אתי מתני' כר"ע דלר"ע ל"ב כולל, ולהנ"ל ניחא גם אם נימא דאין איסור הח"ש נפקע גם אח"כ שהשלים לכזית דמ"מ בעינן כולל באם התרו בו שנשבע על כזית, דבלא כולל לא הי' חייב מלקות בכה"ג גם לר"ע, והוי מתני ככ"ע:

ובאופן זה, יתיישבו גם קו' לימודי ה' הנ"ל בסוגיא דשבועות (כב, ב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דאמאי לא פשיט לה מר' יוחנן דבעי לאוקמי בכולל, ואם נימא דדעתו אמשהו גם בלא כולל חייב, – דלהנ"ל י"ל דמה"ט בעינן כולל כדי שיתחייב גם אם התרו בו שנשבע על כזית, ומש"ה אדרבה אם נימא דנשבע אהתירא, והתרו בו שנשבע על כזית, ל"ה כאן התראה כלל, מש"ה בעינן שיכלול גם דברים המותרים דאז הוי שפיר התראה גם אם התרו בו שנשבע על כזית, (ותי' וה באמת קרוב למה שתירץ הלימודי ה' הנ"ל בעצמו דר"י בעי לאוקמי מתניתין דמיירי בכזית, רק דלדידי' מוכח מזה דאם משלים לכזית נפקע האיסור ולמה שכתבנו מטעם ההתראה אין הוכחה לזה]– וכן מיושב נמי הערת ס' בית יהודא וישראל הנ"ל במה דלא פשיט לה הש"ס ממתני' דנדרים שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת, דאם דעתי' אהתירא יתחייב שתים, די"ל דמש"ה לא פשיט הש"ס מהתם, משום דיש לדחות דמיירי בהתרו שנשבע על כזית דבכה"ג גם אם נימא אהתירא קמשתבע אינו חייב אלא אחת:

ה) גם ביסוד הראי' שהביא רבינו זצוק"ל מסוגיא דשבועות (כד, ב) מדלא פריך נמי לר"ל ניתנו חמש חטאות בשנשבע על ח"ש משמע דכשמשלים לכזית נפקע איסור שבועה – חשבתי לפענ"ד לדון בזה מכמה אנפי, והוא ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל בליקוטיו שבועות (כג, ב) אחר שהביא קו' התוס' דמאי פריך הש"ס ור"י מ"ט לא אמר כר"ל נימא דר"י לשיטתו דח"ש אסור מן התורה, כתב וז"ל ואיכא דמפרקי לה דלר"י נמי מצינן לאוקמי בח"ש, ואע"פ שהוא איסור מן התורה, כיון דלא מחייב עליה קרבן ומלקות, הוה ליה איסור קל, ודילמא תנא דמתני' סבר לה כמ"ד איסור חמור חל על איסור קל אפי' בלא כולל, כדאי' בפ' עשרה יוחסין [וגם ר"י ס"ל דא"ח חל על קל בלא כולל, עי' חולין (צ א) ברש"י ד"ה אע"ג דאיסור מוקדשין קדים כו' הואיל ואיסור חמור שנוהג בב"נ וכו' עכ"ל, ואיסור גיד על מוקדשים ועל טמאה אינו כולל], מבואר דעת הרמב"ן דהיינו טעמא דשבועה חל על ח"ש משום דחמור חל על קל, לפ"ז י"ל דגם לר"ל דמוקי לה במפרש ח"ש ואמרינן ביומא (עד, ב) דס"ל לר"ל דח"ש שיש לו התר מן התורה חל עליו שבועה, הגם שעכ"פ מדרבנן אסור, אין זה רק למ"ד חמור חל על קל, גם בלא כולל, אבל למ"ד דחמור על קל ג"כ אינו חל בלא כולל, אה"נ י"ל דגם לר"ל אינו חל על ח"ש כיון שעכ"פ אסור מדרבנן, לפ"ז ניחא שפיר הקו' הנ"ל מ"ט לא פריך גם לר"ל, משום די"ל דאתי מתני' דכריתות כמ"ד חמור על קל אינו חל בלא כולל:

ו) גם לפ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל הטעם דשבועה חל על חצי שיעור משום דאינו מפורש בתורה לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא יחול עליו שבועה י"ל לענ"ד עפ"י מ"ש השעה"מ (פרק ג' מהלכות שבועות הי"ח) ע"ד התוס' במס' כריתות (יג, ב) ד"ה ד' חטאות שתמה על זה מסוגי' דשבועות הנ"ל דלא משני הש"ס דהקדש ליתא בשאלה משום דמיירי לאחר זריקה, ותירץ בשם ת"ח אחד ז"ל, דהש"ס במס' שבועות אזל לרבא לשיטתו דס"ל אכלה כולה אין נשאלין עלי', ונמצא דגם בשבועה הוה מצי למתני אופן דליתא בשאלה, וע"כ צ"ל לדידי' מידי דאיתא בשאלה לא קתני, היינו מה שהי' מועיל לו מתחילה שאלה ונמצא דגם הקדש אחר זריקה הוי מידי דאיתא בשאלה, שהרי הי' מועיל מתחילה שאלה, עכתו"ד ז"ל, ולפי"ז י"ל לפענ"ד דמה"ט לא הקשה הש"ס לר"ל משום דגם המקשן אסיק אדעתי' התי' דמידי דאיתא בשאלה לא קתני, מש"ה לא אקשי אליבא דר"ל, די"ל דס"ל כאמימר דקיי"ל כוותי' אכלה כולה נשאלין עלי' ולעולם יש לו שאלה קודם שהקריב החטאת, ותו ל"ק והרי הקדש, די"ל כדברי התוס' הנ"ל דאחר שנשחטו וכו' ליתא בשאלה, ולא הקשה רק לרבא דס"ל אכלה כולה אין נשאלין עלי' שיש מציאות גם באופן שבועה דליתא עתה בשאלה:

והגם דאכתי הו"מ הש"ס למיפרך ארבא עכ"פ, דהו"ל למיתני נשבע על ח"ש לפ"ד הפוסקים דשבועה חל אח"ש, ולדידי' לא מהני שאלה דאכלה כולה אין נשאלין עלי', נמצא דגם בלאו הקו' דליתני תמרים וחלב, קשה דליתני נשבע אח"ש, – דז"א, דהש"ס מקשה רק מה דאומר רבא בפירוש, ובהא דשבועה חל אח"ש נהי דדינא הכי מ"מ לא מצינו לרבא שאמר כן בפירוש, וניחא טפי להקשות דליתני באוסר על עצמו תמרים וחלב, ולתרוצא דהש"ס ניחא הכל:

ז) אולם בעיקר דברי השעה"מ הנ"ל העיר ע"ז הגאון רע"א זצוק"ל בתשובותיו (סי' ס"ה) דמ"מ גם למ"ד אכלה כולה אין נשאלין עלי' הו"מ לחלק דשבועה לא חשב דבשעה שאוכל ועובר האיסור איתא בשאלה ולא חשב אוכל איסור דאיתא בשאלה, אבל מוקדשים אוכל איסור דליתא בשאלה, בשעת האכילה, כיון דכבר נזרק דמו ע"ש:

אולם כבר תירץ ע"ז רבינו הגאון זצוק"ל בזית רענן ח"א (סוגיא דאיסור כולל סי' א' אות ל"א) שיש אופן בשבועה, דגם בעת אכילה ל"ש ליתא בשאלה כגון שנשבע עד"ר, דקודם שעבר ליתא בשאלה, ואחר שעבר לרבא ל"מ שאלה משום דאכלה כולה אין נשאלין עלי', ולהכי בסוגיא דשבועות דאזלא לרבא שפיר פריך הרי הקדש דליכא לתרץ משום דלאחר זריקה ל"מ שאלה, דה"נ בשבועה אחרי אכילה ל"מ שאלה, ואי משום דהי' מהני בעת אכילה, הרי יש מציאות שבועה בנשבע עד"ר, דהשתא יהי' שבועה טפי ליתא בשאלה מהקדש דממ"נ קודם שעבר ל"מ שאלה משום דנשבע עד"ר, ואחר כך ל"מ לרבא משום דאכלה כולה, והקדש הי' איתא בשאלה עכ"פ קודם הזריקה, משא"כ התוס' בכריתות דאזלא אליבא דאמימר דגם באכלה כולה מהני שאלה, שפיר תירצו התוס' דלא קתני שבועה דאיתא בשאלה, דהשתא לפי מה שהוא לפנינו שכבר עבר, מהני שאלה גם בעד"ר כד' הרשב"א גיטין, משא"כ הקדש דלאחר זריקה ל"מ שאלה, זהו תוכן ד"ק של רבינו זצוק"ל – לפ"ז שפיר אמרנו באות ו', דמש"ה לא יקשה לר"ל, משום דאם ס"ל כאמימר י"ל כתי' התוס' בכריתות דהקדש שאני, דעכ"פ עתה ליתא בשאלה, ושבועה ישנו בשאלה עכ"פ עתה אחר שכבר עבר:

אלא דלכאורה יש להעיר קצת בד"ק של רבינו זצוק"ל דבפשטא מסתבר לנו לפענ"ד, דאם נימא דגם בנשבע עד"ר מהני שאלה אחרי שעבר, לאו דוקא שעבר בשיעור של השבועה, אלא גם אם עבר על מקצת מהשיעור, כיון דגם בשבועה אמרי' ח"ש אסור, מיד שאכל מעט כבר זה עבר על שבועתו ומהני שאלה לתקן העבר. ונמצא לפ"ז נ"מ גם לרבא אם השבועה על כזית ומשהו, דמיד שאכל המשהו, העודף על הכזית, חייב בהתרה, דכל שנשאר כזית ל"ה אכלה כולה, וא"כ אכתי קשה הערת הגרע"א זצוק"ל, דלא דמי שבועה להקדש, הקדש גם בעת שאוכל כיון שכבר נזרק הדם ליתא בשאלה, משא"כ שבועה, נהי דבטרם שאכל המשהו ל"ה בשאלה, משום דנשבע עד"ר, אבל מ"מ מיד שאכל מעט מהחלב ועבר על איסור ח"ש, הרי בעת שמשלים לכזית שפיר ישנו בשאלה, ובסוגיין דמיירי בנשבע על תמרים וחלב הרי גם אחרי שאכל מעט נשאר עדיין כזית ששייך שאלה ע"ז:

ודוחק לומר דהכא שנשבע על תמרים וחלב, לא שייך כלל לומר דמהני התרה גם בנשבע עד"ר, אפי' אם כבר עבר על האיסור, דכל שהשבועה מגדיר אותו מאיסור חלב, אין זה מה שעבר על השבועה כלל בגדר דבר מצוה שיועיל מפני זה התרה גם בעד"ר (דעד כאן לא מצינו למימר דמהני התרה בנדר עד"ר אחרי שעבר, כ"א בדבר הרשות, דאחרי שעבר הוי בכלל דבר מצוה דמועיל התרה, משא"כ במגדיר עצמו בשבועה שלא יכשל באיסורים, י"ל דגם אחרי שעבר ל"מ התרה) – דז"א, דהא מהכחת רבינו זצוק"ל מסוגיא דמכות בשלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דאיתא בשאלה גם בעד"ר אם עבר על שבועתו, מוכח ג"כ דגם אם השבועה מגדירו באיסור מהני התרה לתקן הלמפרע, דמי לא מצי עסקינן בנשבע גם על יו"ט בלא זמן דגם אם עבר כמה פעמים ליתא בשאלה משום יו"ט שיהי' אח"כ, א"ו דס"ל שדנין על מה שעבר לבד, וממילא נפקע מה דלהבא, וכעין מ"ש בשו"ת רמ"א זצוק"ל בסי' ס"ה הנ"ל, בנשבע בכולל להפוסקים דאינו מועיל התרה לדבר מצוה, דאם שואל על דבר הרשות נפקע גם השבועה שעל דבר מצוה, הרי דמזדקקינן לשאלה בכה"ג:

וצ"ל בפשט דברי הש״ס לפ"ד רבינו זצוק"ל, דיש מציאות שבועה דליתא בשאלה כגון ששבועתו עד"ר היתה מפורש שאוסר על עצמו תמרים אלו וחלב זה, והחלב ל"ה בו רק כזית, ונשרפו התמרים או אכלם אחר, דבכה"ג כשבא לאכול החלב ליתא בשאלה ממ"נ, קודם שאוכל מהחלב, ל"מ שאלה משום דנשבע עד"ר, ואחרי שאכל מעט כבר לא נשאר כזית מהחלב, ול"מ שאלה לרבא דאכלה כולה אין נשאלין ע"ז:

ח) גם בלא זה בעיקר קו' הגרע"א זצוק"ל דבשבועה ישנו בשאלה בעת שאוכל, אמרתי זה זמן כביר, שיש לדון דעד כאן לא אמרינן לרבא דכ"ז שלא אכלה נשאלין עלי' רק בדבר המותר, דמועיל ההתרה בפועל שיאכל דבר שנשבע שלא יאכל, או לעשות המעשה בפועל מה שנאסר בו, אבל אם בא הנידון להתיר דבר האסור גם בלא שבועה רק שחלות השבועה הי' ע"י כולל, י"ל דאזי לא מהני שאלה רק אם דבר המותר שצירף לאיסורו עדיין קיים בפנינו, אבל אם כבר נאכל ולא נשאר רק הדבר האסור, י"ל לפענ"ד דלא מהני שאלה, לרבא בכה"ג, דדומה כאכלה כולה:

לפ"ז יש מציאות שאסר על עצמו תמרים אלו וחלב, ואכל התמרים, דהשתא כבר ליתא בשאלה גם בעת אכילתו את החלב:

ט) אלא דאכתי יש לבאר לפ"מ שתירץ הגאון רע"א זצוק"ל הנ"ל, דהש"ס אזיל בזה כדעת הפוסקים דנשבע ע"ד מצוה אין לו התרה, רק הטעם דישנו בשאלה משום דמיירי בכולל, ויתיר על התמרים וממילא ניתר האיסור שבועה מהחלב. אבל כשנשרפו התמרים או נאכלו, אין כאן התרה, גם בעת אכילת החלב, ע"ש. ולכאורה לפ"ז עדיין הקו' במקומה עומדת, דטפי הו"ל להקשות דליתני שבועה על ח"ש. דבזה צ"ב כולל, ול"ה ישנו בשאלה, לפ"ד הפוסקים דנשבע לדבר מצוה אין לו התרה, (דגם בנשבע לדבר שאינו אלא דרבנן אין לו התרה להנך פוסקים כמבואר ביו"ד סי' ט"ו סעי' רכ"ח) וכמו שהעיר זאת א' מהתלמידים נ"י – ולכאורה יקשה מזה על הפוסקים הנ"ל דנשבע לדבר מצוה אין לו התרה, דמדלא קתני נשבע על ח"ש דלדידהו אינו בשאלה, מוכח דגם לדבר מצוה ישנו בשאלה,– ואין לומר משום דעכ"פ עיקר שבועה ישנו בשאלה, וכעין ד' רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלים (ב"ח אות כ"ג) בתוה"ד גבי עשה דמצורע דדחי עשה ול"ת דנזיר משום דנזירות ישנו בשאלה, וה"נ בנזיר שמשון ונזיר עולם משום דעיקר נזירות ישנו בשאלה, דז"א דא"כ גם לאמימר דאכלה כולה נשאלין עלי' קשיא, מ"ש זה מהקדש, דגם הקדש נהי דמיירי אחר זריקה, עכ"פ נקרא זה יותר ישנו בשאלה במה שהי' בשאלה טרם הזריקה, משבועה בח"ש במה דעיקר שבועה ישנו בשאלה:

וגם אין לומר דנהי דגם נשבע לדבר מצוה דרבנן ליתא בשאלה. מ"מ לא קתני נשבע על ח"ש משום דלר"ל דח"ש מותר מה"ת, הרי זה ישנו בשאלה מה"ת עכ"פ. דזה אינו דמסתבר לנו לפענ"ד דגם מה דס"ל להפוסקים בנשבע לדבר מצוה לא מהני שאלה, אינו אלא דרבנן, ומה"ת בודאי ישנו בשאלה, גם בנשבע לדבר מצוה, לפ"ז אם נאמר דג"ז נקרא ישנו בשאלה, משום דמה"ת איתא בשאלה. תהדר קו' הגרע"א זצוק"ל לדוכתי', דישנו בשאלה בשעה שאוכל, מה"ת. ול"ד להקדש דעתה אחרי הזריקה גם מה"ת ליתא בשאלה:

אכן נראה, דנהי דנשבע על דבר מצוה אין לו התרה, זהו רק קודם שעבר, דע"י התרה נסיר מעליו הגדר שגדר על עצמו, אבל לאחר שעבר יש לו התרה, לדידן, בשני אופנים, או בנשבע על חלב זה ואכלו כולו דנשאלין עלי' לדידן, דבדיעבד להסיר העונש י"ל דנשאלין גם להפוסקים הנ"ל דלדבר מצוה אין לו התרה. וגם בנשבע על חלב סתם בשיעור זית או חצי זית, ועבר פעם א' ואכל, דכיון דעבר על שבועתו ויש לחוש שיעבור עוד, יש לו התרה גם להפוסקים הנ"ל עיי' ברמ"א יו"ד (סי' רכ"ח סע' ט"ו ובש"ך שם ס"ק כ"ז כ"ח) דאחר שעבר יש לו התרה משום חשש מכשול, ולפ"ז לאמימר דגם אחר אכילה מהני שאלה, הרי הכא דמיירי השתא אחר אכילה, שבועה זו ישנו בשאלה, משא"כ בהקדש דהשתא לאחר שנזרק הדם ליתא בשאלה, וא"צ לאוקמי בבכור:

י) וממוצא הדברים דכונת הש"ס להקשות דליתני שבועה בגונא דליתא בשאלה, נרוויח עוד שלא יקשה בזה קו' הבית מאיר בחידושיו למס' שבועות בסוגיא זו (כ"ד ע"ב) בד"ה אבע"א, שהקשה מה דוחקיה להש"ס לאוקמי' בבכור, לימא כי לא קתני מידי דמצוה לאתשולי עלי', לאפוקי הקדש דאף דאפשר לאתשולי עלי' מ"מ עבירה היא ולא מצוה ע"ש:

ולכל המתבאר הרי על כרחך כונת הש"ס לאשכוחי גונא דשבועה באופן דליתא בשאלה, או כמ"ש רבינו זצוק"ל הנ"ל באות ז'. או כמ"ש הגרע"א זצוק"ל לפ"ד הפוסקים דל"מ התרה בנשבע לדבר מצוה, ואפי' להפוסקים דמהני התרה מ"מ בכה"ג שהשבועה מונעו מעבירה נהי דס"ל לפוסקים אלו דמהני התרה. אבל מצוה לאתשולי בודאי לא, ולא מבעי' בגוונא שכבר נאכלו או נשרפו התמרים, ולא נשאר החלב דבודאי ל"ש לומר מצוה לאתשולי, אלא אפי' אם עדיין התמרים ישנם בעולם, מ"מ כיון דע"י השאלה יהי' נפקע השבועה גם מהחלב יש לומר דאין זה מצוה לאתשולי עלי', וכאשר כבר העיר בזה הגאון רע"א זצוק"ל סי' ס"ה הנ"ל, ד"ה אכן מסתפקנא ע"ש:

יא) ובעיקר דברי התוס' כריתות הנ"ל שהקשו אמאי לא חשיב ה', כגון שנשבע שלא יאכלנו ואכלה. כבר עמדו רבים דמה זה ביאור שהתוס' מקשים קו' הש"ס בשבועות:

הנה לאחר כל המתבאר נראה פשוט דהש"ס הקשה לרבא ובגוונא דכולל תמרים וחלב, וקו' התוס' הוא באמת בלא כולל, כגון שנשבע על ח"ש. דזה קשיא בין לר"י לשיטתם דשבועה חל על ח"ש] ובין לר"ל, ותירצו דאיתא בשאלה וכנ"ל משום דלאמימר עתה אחרי שאכלו מהני שאלה. ונמצא דקו' רבינו זצוק"ל הנ"ל באות ז' ומה שתרצנו באות ח' ואות ו' הן המה דברי התוס' בכריתות, בקושיתם ותירוצם:

יג) שוב ראיתי בס' משמרות כהונה, בסוגיא דשבועות שם שהביא הקו' הנ"ל מדוע לא פריך הש"ס גם אר"ל, ונתעורר ג"כ למה שתירצנו עפ"י הקדמת השעה"מ הנ"ל, וכתב עוד דלמ"ש התוס' לעיל בד"ה דמוקי לה בסוף הדיבור דגם אם נימא דשבועה מצי לחול על ח"ש מ"מ אינו חל משום לתנהו בהן, בפשטא מיושב הקו' דלא מצי ליתני בנשבע על ח"ש דהא מ"מ לתנהו בהן, רק דתי' זה לא יספיק לדעת הרמב"ם פ"ה משבועות דאפי' בנשבע שיאכל ח"ש נבילה שבועה חיילה עליו עכתו"ד:

ולא הבנתי דהא התוס' לא כתבו זאת רק אליבא דר"י, אבל לר״ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת, מבואר בהדיא בדברי הש"ס שם דמשכחת בהן וכלשון הש"ס בשלמא לר"ל משכח"ל בלאו והן ע"ש. [וא"כ גם לפ"ד התוס' לא נרוויח בזה רק ליישב אליבא דר' יוחנן ואכתי יקשה לר"ל):

הן אמנם הרדב"ז ז"ל (ח"ד סי' קצ"ה) צידד לומר דהכי פריך הש"ס לא מבעי' אי שבועה לא חיילא בהן גם על ח"ש דקשיא גם לר"ל אלא אפי' תימא דאתי שבועה דאורייתא וחיילה אח"ש דרבנן, בשלמא לר"ל משכחת לה, אלא לר"י היכי משכח"ל, וכה"ג איתא בהרבה סוגיות, ויישב בזה דברי הריטב"א ז"ל דס"ל דשבועה לעבור על איסור דרבנן אינו חל ע"ש. לפ"ז י"ל שפיר דעכ"פ אחר שתי' הש"ס לר"י גם לר"ל נקטינן כן וגם מידי דרבנן ליתא בהן, וכיון דח"ש אסור לר"ל מדרבנן עכ"פ, הרי זה ליתא בהן:

אבל לקושיתינו אין זה מעלה ארוכה. דהא על כרחך יש מציאות לר"ל לחלות השבועה על ח"ש, דהרי סוף סוף מוקי לה ר"ל למתניתין בנשבע על ח"ש דחייב, והוא בגוונא דנשבע סתם שלא יאכל חצי זית, דלדעת רש"י בסוגיון כיון שהשבועה הי' בסתם איתא נמי בהן בסתם וגם לשיטת ר"ת ז"ל צ"ל בדברי ר"ל דמיירי בנשבע על ח"ש נבילות וטריפות ותמרים, דכיון שנשבע על מין א' של היתר הוי גם נבילה מסרחת בכלל ואיתא בהן בנבילה מוסרחת, וחלות האיסור לר"ל אה"נ הוא מטעם דחל על ח"ש בסתם לר"ע ומפרש לרבנן, ולא משום כולל רק דהצטרפות דברים המותרים לדידי' אהני לן שיהי' איתא בהן, ודברי הרדב"ז הם רק לתרץ דברי הריטב"א דנשבע לעבור על איסור דרבנן אינו חל משום דליתנהו בהן, אבל מ"מ ע"כ צ"ל שיש מציאות לחלות השבועה (דהריטב"א לא מיירי בהכי), וכיון דעכ"פ יש מציאות לחלות השבועה על ח"ש לר"ל, הקו' במקומה עומדת, דהו"ל למיתני במתניתין דכריתות ה' חטאות ובנשבע על ח"ש בכה"ג דמוקי ר"ל למתניתין דשבועות:

יג) אך מ"מ עדיין י"ל בישוב קו' הנ"ל על ר"ל ממתני ין דכריתות, כתי' המשמרות כהונה הנ"ל דמה"ט לא קתני ה' חטאות ובנשבע על ח"ש, משום דליתא בלאו והן, והוא עפ"י מ"ש, התוס' בסוגיין בד"ה שלא דמה"ט לא הקשה הש"ס לר"י משום די"ל דאיכא שום תנא דס"ל איסור כולל בבא מאליו ולא בבא מחמת עצמו, אבל לרבא משמע לי' דאין לחלק ע"ש, והיינו מדנקט רבא למאן דאית ליה א"כ כו' מבואר מלשון זה דכל מאן דס"ל איסור כולל גם בבא מחמת עצמו ס"ל כן, ולפי"ז י"ל בזה לפענ"ד עפ"י מ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קצ"ה) הנ"ל בתי' הב' ע"ד הריטב"א ז"ל דמה"ט לא חל השבועה לבטל איסור דרבנן משום דבמידי דרבנן דלית ליה עיקר מן התורה אתי לזלזולי בהו, ועשו להם חיזוק יותר משל תורה לא חייל' שבועה עליה לבטלן, אבל ח"ש לר"ל דיש לו עיקר מן התורה, ולפיכך לא אתי לזלזולי בה, הלכך אתי שבועה דאורייתא וחל עליה ע"ש. ולפי דברי התוס' הנ"ל י"ל כיון דר"ל נקט דבריו רק ליישב מתני' דמס' דשבועות, הלא אין הכרח מדבריו דליכא תנא שיחלוק ע"ז, ולפי"ז י"ל דמה"ט ל"ק לדידי' ממתני' דמס' כריתות משום די"ל דס"ל להך תנא גם במידי דרבנן שיש לו עיקר מן התורה עשו חיזוק בענין זה שלא יחול השבועה כי היכי דלא ליתי לזלזולי בה וליתא בהן, והגם דלפי תי' הש"ס אליבא דר"י איתא בהן באופנים הנ"ל או בסתם לשיטת רש"י ז"ל או בכולל דבר המותר לר"ת ז"ל כנ"ל, מ"מ יש לומר לפענ"ד דכל זה הוי קושיא רק לרבא דמבואר מדבריו דלכ"ע חל בכולל, ולפ"ז איתא ג"כ בהן באופנים הנ"ל לכ"ע, אבל לר"ל כיון דלא אמר דכ"ע ס"ל כן כנ"ל, י"ל דגם בזה חולק הך תנא דכריתות, וס"ל דבעינן שיהי' איתא בהן בפרט זה עצמו דווקא, והיינו במה שנשבע עליו עתה שלא יאכלנו כס"ד דהש"ס בסוגי' זו:

ולפי הקדמה זו מיסוד שו"ת הרדב"ז ז"ל הנ"ל. יתיישב נמי לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שבועה חל על ח"ש ואיתא בהן, די"ל אדרבה זהו רק לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת, אבל לר"ל דח״ש אינו אסור רק מדרבנן הגם שיש לו עיקר מן התורה, מ"מ יש לומר דהי' ס"ד דגם בזה חששו דלא ליתי' לזלזולי בי', מה"ט לא הקשה אליבא דר"ל:

יד) עתה נתבונן קצת לפענ"ד, העולה מדברי הפוסקים ז"ל בנידון זה, והנה כדיוק הנ"ל שדייק רע"א זצוק"ל ורבינו זצוק"ל מלשון הרמב"ם ז"ל הנ"ל, כן מתבאר מלשון רש"י ז"ל ביומא (ע"ג, ב') בד"ה ור"ל וז"ל אי אתה מוצא שיהא חייב קרבן שבועה על הנבלה אם אכל כזית שהוא מושבע ועומד עליו מה"ס אלא באוכל חצי שיעור שאינו מושבע ועומד עליו מסיני וכו' ע"ש, ובד"ה או בסתם וז"ל ומיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור ע"ש:

אכן ראיתי בהגהות אמרי ברוך (יו״ד סי' רל"ח) שכתב לדון דה"ק היכא שאוכל זית בבת אחת הוא דפטור משום השבועה שעל החצי שיעור, אבל היכא שאינו אוכל כל הכזית בבת אחת רק בתוך אכילת פרס אף דמצטרף למפרע לענין איסור נבילה מ"מ הא כבר נתחייב מחמת שבועה מיד שאכל מקצת זית ע"ש. וכן כתוב באמרי בינה (דיני נדרים סי' ח') לחלק בזה וכתב שם דבאופן זה מיירי רש"י ז"ל במס' יומא באוכל בבת אחת:

אמנם לפענ"ד יש לדון בזה, דהנה באמרי בינה שם לא הביא דברי רש"י ז"ל בד"ה ור"ל, רק דברי רש"י השניים בד"ה או בסתם, והלא מדברי רש"י ז"ל ד"ה ור"ל שכתב דאי אתה מוצא חיוב קרבן שבועה באוכל כזית זולת אך באוכל פחות מכשיעור, משמע בפשטא דבאוכל כזית אין לו שום מציאות שיהי' חייב משום שבועתו רק באוכל פחות מכשיעור, ואם נימא דבאוכל כזית בכדי אכילת פרס חייב משום שבועתו הרי יש לו מציאות גם בכזית ולפענ"ד נוטה בפשטא דאין לדחות דכוונת רש"י ז"ל מה שכתב שם אכל כזית הכוונה בבת אחת, וכמו כן מה שכתב אלא באוכל חצי שיעור ר"ל באכילה אחת, אבל אה"נ דהשלים השיעור, דאם נימא כן למה העמיד דבריו אלו על אי אתה מוצא הוה ליה לומר בפשטא אי אתה מוצא אלא במפרש ואח"כ הוה ליה לאשמעינן דמיירי שלא אכל רק חצי שיעור כמ"ש אחר כך ד"ה או בסתם, מבואר מזה לפענ"ד דלכוונה זו העמיד דבריו לאשמעינן דבאוכל כזית אין שום מציאות לחיוב השבועה של חצי שיעור גם אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס, (מיהו י"ל דכוונת רש"י ז"ל בד"ה וריש לקיש אינו על ממשיות האכילה אלא על נוסח השבועה דאי אתה מוצא קרבן זולת בנשבע שלא אוכל חצי שיעור):

טו) אולם בהגהות אמרי ברוך הנ"ל העיר די"ל דמ"ש רש"י ז"ל ביומא שם דכשאכל לא אכל רק ח"ש לא כתב זה רק אליבא דר"ל דלית לי' כולל באיסור הבא מעצמו, אבל לדידן צ"ע דאף באוכל שיעור שלם מנבילה נימא דחלה שבועה מגו דחל על ח"ש לבד. וכ"כ בס' בית יהודא וישראל סוגיא דחצי שיעור בד"ה אמנם ע"ש:

אולם גם רבינו זצוק"ל בזית רענן הנ"ל נתעורר לזה, והביא ראי' מירושלמי דל"ה כולל בכה"ג גם לר"י ע"ש, וכן בשו"ת רע"א זצוק"ל (סי' פ"ו) העיר ג"כ בזה והעלה ג"כ דכה״ג ל"ה כולל, ובסוף דבריו הביא ראי' לזה מדצריך ר"י לאוקמי בכולל נבילות ושחוטות, הא בסתם שלא אוכל דברים אסורים, הוי כולל, מגו דחייל אילו אכל כזית ע"י צירוף כזית מנבילה ושרצים, אע"כ דבכה"ג שאינו כולל מין אחר רק שכולל דבר זה עצמו באפן אחר לא נקרא כולל, ע"ש:

אך לכאורה יש לדון דאכתי אין זה ראי' אליבא דר' יוחנן דנהי דנימא שבועה חל על ח"ש, מ"מ לענין שיהי' זה כולל לגרור ע"י שיעור שלם, י"ל דאין זה כולל, דעד כאן לא מצינו כולל רק באופן דעל מה שדינו לחול הוי היתר גמור מה"ת, דבזה אנו אומרים דמגו דחל האיסור על ההיתר גורר עמו ג"כ איסור על האסור, אבל הכא שהח"ש הוא איסור תורה לר"י, נהי דדינו לחול, מ"מ כולל זה שכולל דבר איסור, ל"ה כולל לגרור עמו דבר איסור אחר, (עי' בדו"ח למרן רע"א זצוק"ל תחילת מערכה ז' שרבינו ע"א ז"ל בעצמו החליט כן דל"ש כולל רק בכולל היתרא ולא בכולל איסורא, ועי' עוד בתשובותיו תשובת בנו הגר"ש איגר ז"ל סי' ק"ע):

וכעין זה מתבאר ג"כ מדברי שו"ת התשב"ץ ז"ל (ח"א סי' ק') בד"ה הרביעי, שכתב וז"ל הרביעי דל"ש כולל אלא כשהאיסור הוא אסור מחמת עצמו אבל כשהאיסור אינו אסור אלא מחמת הדבר הנכלל עמו אינו בדין כולל וכו', וראי' לזה מדאוקי ר"ל מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע, וכיון דמהדר אתנאי לאוקמא אליבייהו אמאי לא אוקמא בסתם אליבא דמאן דאית ליה כולל, דכיון דס"ל ח"ש מותר מה"ת, ואע"ג דס"ל דמדרבנן אסור אפ"ה חיילא עליו שבועה כדאמרי' ריש פרק יוה"כ, וא"כ כשאסר סתם אפי' לרבנן דלית להו דר"ע דאדם אוסר עצמו בכ"ש, אי אית להו כולל חיילא שבועה בכזית מגו דחיילא אחצי זית. אלא משמע דכיון דזית לא מיתסר אלא משום חצי זית, שאחר שאכל חצי זית והוסיף חצי אחר עבר, וחצי הראשון הוי היתר גמור ולא חלה שבועה בכולה, ה"נ כיון דמה שנאסר לישבע עליו בזה אינו אלא משום שנשבע על האחר לא חיילא עלי' שבועה בכוללו עמו. אלא שאין זה ראי' למה שיש בקצת ספרים ר"ל מ"ט ל"א כר"י כי אמרי' כולל וכו' עכ"ל וראיתי בס' אלפי יהודא שבועות (כג, ב) בד"ה כתב הרשב"ץ, שהעיר ע"ד התשב"ץ הנ"ל, דמדוע הביא ראיתו מר"ל ולא מר"י, להתוס' והרמב"ם והר"ן דשבועה חל על ח"ש, למ"ל למימר כולל נבילות ושחוטות הא בנבילות גופי' איכא כולל אם נשבע על ח"ש ע"ש. אולם אם נימא כנ"ל דל"ה כולל רק בכולל התירא ולא בכולל איסורא א"ש, דלר"י דח"ש אסור מה"ת, נהי דחל עלי' שבועה, מ"מ אין זה מספיק להיות כולל גורר איסור זה על כזית שלם, מש"ה הביא הראי' מר"ל:

טז) אפס דעיקר ד' התשב"ץ ז"ל הנ"ל צריך ביאור טובא, איך שייך לומר דגם לרבנן דלא ס"ל כר"ע אדם אוסר עצמו בסתם, הוי כולל מגו דחיילא אחצי זית. הא לדידהו אין חצי זית בכלל האיסור שאסר עצמו רק בכזית, וכבר עמד בזה גם באלפי יהודא הנ"ל:

ונראה בכונתו עפ"י המבואר בשבועות (כב, ב) דבעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, מי נימא דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא, כי קמשתבע אהתירא קמשתבע, או לא, ופשיט לה דדעתי' אכזית מהא דמוקי ר"ל במפרש ח"ש, ואי אמרת אהתירא קמשתבע, בסתם נמי אח"ש קמשתבע ונראה בטעם הדבר, דסבירא לן דאומדנא זו דאהתירא קמשתבע לא מצית לעקור לשון אכילה שהוא בכזית. לפ"ז אם נימא דכולל דח"ש הוי כולל לחול גם על כזית [לריש לקיש עכ"פ] הרי אכתי קשה דנימא כיון דאיכא אומדנא דדעתי' אהתירא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נימא דדעתי' לאסור עצמו בכזית ופחות מכזית דבזה לא היינו מפקיעים גם לשון אכילה שאמר דכיון דחלה על פחות מכזית חלה ג"כ על כזית מדין כולל. וא"ל בזה דדברים שבלב אינם דברים כיון דלשון אכילה הוא בכזית מנ"ל חצי זית, דזה אינו דלא גרע זה מאומדנא דמוכח דלא הוי כשאר דברים שבלב. עיין בקצה"ח (סי' י"ב ס"ק א') דברי שו"ת מהרי"ט ז"ל המובא שם דהיכא דידוע לכל מה שבלבו לא הוי דברים שבלב, וה"נ אם הי' הדין דע"י ח"ש יכול לחול על כזית מסתמא דעתו גם על חצי זית כדי שיחול גם על זית שלם, מצד כולל, בפרט דלא אמר בפירוש כזית רק לשון אכילה דאינו דומה לאומר בפי' כזית, (עי' ש"ך, יו"ד סי' רל"ח ס"ק י"ב, שחילק לענין איסור ח"ש גבי שבועה בין אם נשבע בלשון אכילה אזי לכמה פוסקים אסור מה"ת בח"ש גם בשבועה, בין אם פי' כזית בשבועתו אזי מותר בח"ש), וי"ל דבנידון דידן עדיף טפי משאר אומדנא דמוכח דהוי כקצת גילוי דעת דהזכיר לשון אכילה ולא כזית ושלא יתבטלו דבריו לגמרי, ועי' בשו"ת שער אפרים (סי' פ"א) דהיכא דאיכא גילוי דעתו לא בעינן אומדנא גדולה כ"כ ועיין באמרי בינה (ח"ב דיני דיינים סי' ג') בד"ה והשבתי ע"ש, ומדלא אמרינן הכי הוכיח התשב"ץ דגם אם נימא שאסר ע"ע גם פחות מכזית, לא יהי' זה כולל לחול על ידו על כזית, מש"ה לא מהני אומדנא זו דאהתירא קמשתבע למיפק לשון אכילה דהוא בכזית:

יז) ובסגנון זה י"ל עוד עפ"י מה שכתבנו למעלה באות ג', וביותר לפי מה שבארנו בעזה"י דטעם הש"ס באיבעי' זו אם קמשתבע אהתירא או לא, הוא משום דבאמת עפ"י אומדנא היו צריכים למימר אהתירא קמשתבע, אלא שאינה מספקת אומדנא זו, למיפק לשון אכילה שהזכיר, לפ"ז לר"ע דאדם אוסר עצמו בכ"ש, שפיר יש לדון דהגם שאם נשבע בדבר היתר נאסר במשהו ויותר ממשהו וכזית, אבל אם נשבע על איסור בעינן למימר דדעתו אהתירא על משהו עד פחות מכזית ולא בכזית, דלר"ע אין אומדנא זו סותרת ללשון אכילה שאמר. ובפרט לר"ל דח"ש מותר מה"ת, בודאי בעינן למימר דנשבע אהתירא, כמו דנקטינן בנשבע סתם שכונתו על דברים המותרים, כן נמי לר"ע אם אמר דברים אסורים כונתו אהתירא דהיינו ח"ש ויהי' נ"מ אם התרו בו שנשבע על כזית דלא יתחייב משום התראה זאת – ולהפוסקים דס"ל דבשהשלים לכזית נפקע איסור השבועה יש נ"מ אם השלים לכזית, דנפקע איסור שבועתו לגמרי, ואינו מתחייב לר"ע רק בשאכל פחות מכזית:

ולפ"ז אם נימא דכולל דח"ש הוי כולל לחול גם על שיעור, יש להעיר לפמ"ש התוס' בד"ה דמוקי לה, שהקשו על ר"י דקאמר הש"ס דמש"ה לא מוקי כר"ל דבעי לאוקמי מתני' כדברי הכל, והקשו דלוקמי במפרש וד"ה, ותירצו דאי במפרש לא מתוקמא מתניתין כר"ע דמשמע הא סתם פטור עכ"ל, ולהנ"ל הרי אכתי קו' התוס' במקומה עומדת דנוקי במפרש וד"ה ונימא דמתני' מיירי בכל גונא גם כשאכל כזית, ומש"ה בעינן מפרש גם לר"ע דהיינו שיפרש שאוסר עצמו גם בח"ש, דבזה כולל איסור והיתר יחד ח"ש ושיעור ומתוך שחל על ח"ש חל נמי על שיעור, (ואפי' אם נימא דלר"י דח"ש אסור מה"ת אין זה כולל כאות ט"ו, אבל לר"ל קשיא למה לי' לאוקמי מתני' בפלוגתא נוקמי במפרש ודברי הכל וכקו' התוס') אמנם אם נימא דגם בשכולל ח"ש ל"ה כולל לחול על שיעור. נמצא דגם אם מפרש כה"ג לא משכחת לה מתני' רק בשאוכל פחות מכשיעור, מה"ט שפיר תי' התוס' דאם נוקי במפרש ל"ה כר"ע דמשמע הא סתם לא, ובאמת לר"ע גם בסתם חייב על שבועתו באוכל פחות מכשיעור:

וי"ל דגם זה בכלל כונת התשב"ץ ז"ל הנ"ל, והגם שאין זה מכוון בלשונו מ"מ עיקר הראי' ראי' נכונה היא לפענ"ד:

יח) עכ"פ לענין הערת האמרי ברוך הנ"ל באות ט"ו דכיון שחל שבועה על ח"ש יהי' זה עצמו כולל, יש לנו שלשה טעמים דבכה"ג אין זה כולל, או כדברי התשב"ץ הנ"ל משום דזית לא מיתסר אלא משום חצי זית. (והסבר הענין נראה, דאין לנו לחשב שני דברים על דבר א', ואם חצי זית זה גורם לאיסור נבילה, לא מצי לגרום עוד איסור שבועה ודי לנקוט חדא ולא תרתי). או כדברי רע"א זצוק"ל דכל שאינו כולל מין אחר רק שכולל דבר זה עצמו באפן אחר ל"ה כולל, או כמ"ש לפענ"ד אליבא דר"י דכולל דח"ש ל"ה כולל משום דזה כולל איסור ואנן בעינן שיכלול היתר, ונמצא לפ"ז מתבאר בשיטת רש"י ז"ל גם אליבא דר"י דאם משלים לכשיעור נפקע איסור שבועה למפרע, ולפמ"ש לפענ"ד באות י"ד מבואר שיטתו ז"ל גם אם לא אכל בבת אחת אם השלים בתוך כדי אכילת פרס נפקע איסור שבועה:

יט) ובספר לימודי ה' (לימוד קי"ד) הנ"ל, אחר שהביא דעת רש"י והרמב"ם, כתב דמדברי תוס' הרא"ש ז"ל למס' שבועות, מבואר דגם בשהשלים לכזית אינו נפקע איסור השבועה על ח"ש, מדהקשה על קו' הש"ס ממתני' דיש אוכל אכילה אחת דגם בלא כולל משכחת לה דאמר שבועה שלא אוכל חצי זית דאינו מושבע וכשאכל כזית עבר על שבועתו דיש בכלל זית חצי זית. הרי דס"ל דגם בשהשלים לכזית לא נפקע איסור השבועה, ע"ש:

אולם לפמ"ש האמרי ברוך ואמרי בינה הנ"ל באות י"ד דיש לחלק בין אוכל בב"א לאוכל בתוך כא"פ, י"ל דכונת הרא"ש ז"ל דמשכחת לה בשנשבע על ח"ש ולא אכל הכל בב"א, רק בתוך כא"פ – גם לפמ"ש באמרי בינה הנ"ל וז"ל ואולי י"ל סברא להיפך. לר"ל דח"ש הוי היתר גמור מה"ת בזה כיון דכבר חל שוב לא פקעה השבועה במה שהוסיף לאכול כשיעור כיון דעיקר חיובו על אכילת נבילה הוא על ח"ש האחרון שאכל תוך כדא"פ, משא"כ לר"י דאף ח"ש אסור מה"ת מטעם דחזי לאצטרופי, וכשגומר הח"ש האחרון חל למפרע האיסור ועונש על ח״ש האחרון, י"ל דחיובא של השבועה מתלי ותלי וקאי אם גמר בכדי א"פ האיסור דנבילה לא חל למפרע האיסור שבועה עכ"ל, ועי' עוד באמרי בינה דיני בב"ח סי' ב' תוד"ה ולכאורה] לפ"ז י"ל דגם קו' הרא"ש ז"ל הנ"ל אינו רק אליבא דר"ל, והיינו דגם לר"ל קשיא וכקו' רבינו זצוק"ל דלדידי' אה"נ לא נפקע איסור השבועה גם בשמשלים לכזית, אבל לר"י אה"נ גם הרא"ש ז"ל מודה בזה לשאר פוסקים דנפקע איסור השבועה למפרע:

כ) ולפי דברי האמרי בינה הנ"ל, דדין זה דנפקעת השבועה אחרי שמשלים לשיעור נבילה, אינו רק לר"י. אבל לר"ל י"ל דכיון דכבר חלה על ח"ש תו לא פקעה, יתיישב היטב בזה לפע"ד קו' רבינו זצוק"ל בזית רענן הנ"ל, מה שהקשה מהא דשבועות (כח, ב) עשר ותשע מחייב שתים, ואמאי לא נימא דעתה שהשלים שבועה הראשונה דעשר, נפקע שבועה שני' דתשע, וכן הקשה מהא דשבועה שלא אוכלנה ושלא אוכל, דחייב שתים, ולא אמרי' דאחרי שמשלים את הככר נפקע שבועה שני' דשלא אוכל, [וכן העיר בזה בהגהות אמרי ברוך הנ"ל, וכן העיר באמרי בינה הנ"ל ובס' בית יהודא וישראל סוגיא דחצי שיעור]:

ובהקדם דברי הש"ך (יו"ד סי' רל"ח ס"ק י"ב) דכשנשבע שלא אוכלנה הוי כאלו אמר בפירוש כזית דמותר בפחות מכזית. וה"נ מותר בח"ש, ולא דמי לשלא אוכל, ועפ"י זה תמה שם הש"ך [וכן המשנה למלך פ"ד משבועות] על דעת הטור והש"ע דס"ל דגם בשלא אוכלנה אסור בח"ש, א"כ דברי הטור סתרן אהדדי, דהא הטור ס"ל דאין שבועה חל על ח"ש ואיך חל שבועתו השני' דשלא אוכל על שבועתו הראשונה דשלא אוכלנה, ובס' עצי לבונה, (יו"ד שם ס"י) הביא בשם ס' ש"ב שתי' דהא דפסק הטור בשלא אוכלנה דאסור בכ"ש דוקא אם לא אמר אח"כ שלא אוכל אבל היכא דאמר אח"כ שלא אוכל גלי דעתי' דמעיקרא שלא אוכלנה כולה קאמר, לכך חיילא השני' כמ"ש בש"ס שבועות גבי שבועה שלא אוכל ושלא אשתה דחייב שתיים אף דשתי' בכלל אכילה ואיתסר לי בשתי' מכח שבועה שלא אוכל, אמרינן דהשתא גלי דעת' כה"ג בזה, עכתו"ד ז"ל, וכ"כ בס' קרית מלך רב פ"ד מה' שבועות בד"ה עוד כתב הרב הנז' ז"ל הן אמת בסה"ד:

מעתה לפ"ז מיושב הקו' הנ"ל דכיון שעכ"פ לכ"ע בנידון זה שלא אוכלנה ושלא אוכל וכן בעשר ותשע יש לנו גילוי דעת דבשבועה הראשונה הי' דעתו שיהי' מותר לגמרי, ואינו אוסר עליו רק ההשלמה, הרי זה עדיף טפי מח"ש לר"ל, דלדידי' עכ"פ אסור מדרבנן ובזה מותר לגמרי, מש"ה גם אח"כ שמשלים את שבועה הראשונה לא נפקע שבועתו השני' וכד' אמרי בינה הנ"ל אליבא דר"ל – (ואכתי לא יתורצו הקו' הנ"ל על רש"י ז"ל שכתב בהדיא בדריש לקיש דנפקע השבועה כשמשלים לכשיעור):

ונ"מ עוד לדינא לפ"ז, בשבועות הללו דשלא אוכלנה ושלא אוכל ועשר ותשע, לענין אם התרו בו בזית האחרון, דהוי שפיר התראה כיון דאז עיקר חיובו, עי' באמרי בינה (ח"א דיני בב"ח סי' ב') שנסתפק לענין התראה אם אכל ח"ש ובתוך כדא"פ השלים לכזית במזיד והתראה, אם חייב, דהגם שהי' מזיד על הח"ש האחרון ל"ה מזיד על הח"ש הראשון ושוב הביא דברי הפנים יפות פ' שלח דפשיט לי' לענין קצירה אם קצר ח"ש בשבת ובטרם שהשלים להשיעור התרו בו וגמר הח"ש השני דחייב, אולם לדידי' מספ"ל דהא ס"ס ההתרא' לא היתה רק על ח"ש, דעכ"פ חלק האיסור הוא, ע"ש. ולהנ"ל יהי' הדין עכ"פ בשבועה שלא אוכלנה וכן בשבועה דעשר ותשע דדי אם התרו בו בחלק האחרון מחיוב השבועה, מכח אומדנא הנ"ל המתבארת מכח שבועתו השני':

כא) ובהא דשבועה דעשר ותשע, נראה בלא"ה, דמדנשבע אח"כ על תשע יש לנו אומדנא נכונה, שלא הי' דעתו להתחייב רק על מה שאוכל באחרונה, ולא שיתעורר האיסור למפרע, ומה"ט אין חיוב שבועתו השני' נפקע גם אם משלים אח"כ הככר העשירי, דאם נימא בנשבע על עשר ותשע שדעתו היתה שיתעורר האיסור למפרע, נמצא דבזה שנשבע אח"כ על תשע הקיל על עצמו בשבועה זו לענין מה דקודם שנשבע על ט' אם הי' אוכל ט', הי' מתיירא לאכול העשירי שלא יתחייב מלקות, והשתא שנשבע על ט' אם יאכל העשירי לא יפסיד מאומה, דכבר נתחייב על ט' משום שבועתו האחרונה, ואם יאכל העשירי יהי' נפקע שבועתו השני', ויתחייב משום שבועתו הראשונה, וממ"נ לא יהי' עליו רק חיוב אחד, אבל אם נימא שדעתו הי' מתחילה שהחיוב יהי' רק על מה שאוכל באחרונה ולא שיתעורר למפרע, א"ש דלא הקיל עצמו בשבועה זו כלום רק היספות חומרות:

כב) אולם ראיתי בס' שרשי הים שורש נשבע שלא יאכל ואכל ח"ש, שהביא תי' הקרית מלך רב הנ"ל באות י"ז, והעיר ע"ז מדברי הש"ס שבועות (כב, ב) גבי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה אי דעתי' אמשהו או אכזית, ופשיט לה דדעתי' אכזית, הרי דלא מהני בזה אומדן דעתיה לאמר שלא אסר עצמו בכזית משום דאסור ועומד הוא. וה"נ לא מהני אומדנא זו להוכיח דבשבועה הראשונה לא אסר עצמו בחצי שיעור עכתו"ד ז"ל [וביותר יקשה מסוגיא הנ"ל לפמ"ש הב״ח בשיטת הטור דשבועה אינו חל על ח"ש, דסוגיא הנ"ל קאי אליבא דר"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל או כתי' הב' של התוס' דקאי על שלא כדרך הנאתן דבשניהם מותר מה"ת, ואפ"ה לא מהני האומדן דעתי' ואמרינן דדעתי' אכזית] והנה השרשי הים הנ"ל הביא רק דברי הקרמ"ר שלא הסתייע משבועה שלא אוכל ושלא אשתה, כמו שהביא ראי' מזה בעצי לבונה הנ"ל, ונמצא דקשה ג"כ דברי הש"ס אהדדי:

אכן נראה דהיינו טעמא דסוגיא הנ"ל דלא סמכינן אאומדן דעתי' משום דלא אלימא אומדנא זו להפקיע לשון אכילה שהוא בכזית שהזכיר בפירוש, ואינו דומה לשלא אוכל ושלא אשתה, וכן לחצי שיעור הנגרר לאיסור ע"י שלא אוכלנה, דבאלו גם מה דהיינו אומרים דבכלל שבועתו הראשונה נכלל גס השני', וכן חצי שיעור, לא הי' ג"כ רק מטעם אומדנא, מש"ה אם יש אומדנא הסותרת לזה מהני האומדנא האחרונה היותר חזקה לבטל אומדנא הראשונה האינה חזקה כ"כ, משא"כ הא דנזיר שאסר עליו בחרצן דבעינן לסתור מה שאמר בפירוש:

וכעין זה צ"ל על מה שהערני א' מהתלמידים נ"י, בהא דשבועות (כח. ב) בשבועה שלא אוכל תשע ועשר דאינו חייב אלא אחת, דאי תשע לא אכיל עשר נמי לא אכל, ואמאי לא נימא דמדנשבע אח"כ על עשר איגלאי מלתא למפרע דמתחילה לא נשבע רק שלא יאכל ט' ולא על י', (והיינו דאם יאכל י' תפקע שבועתו), ונ"מ בזה דאם יתרו בו משום שבועה השני' יתחייב עלי' וצ"ל גם בזה כעין הנ"ל דמה דאמרי' אי תשע לא אכיל עשר נמי לא אכיל, עדיף מאומדנא, והוי כאלו אסר עליו בפירוש שגם ט' לא יאכל, מש"ה לא מהני האומדנא דשבועתו השני' למיפק לשון השבועה שנשבע בראשונה:

כג) או י"ל בהיפך, עפ"י המבואר בשו"ת שער אפרים (סי' פ"א) הובא באמרי בינה ח"ב (דיני דיינים סי' ג') דהיכא דאיכא אומדנא גדולה א"צ גילוי דעת, ובאומדנא דאינה גדולה כ"כ, מהני גילוי דעת, ע"ש לפ"ז אפי' אם נימא דגם מה דאמרינן שמכוין לכזית מדהזכיר לשון אכילה ג"כ אינו אלא אומדנא, מ"מ מה דאנו רוצים לומר דדעתי' אהתירא, ל"ה אומדנא גדולה כ"כ ובעינן גילוי דעת, מש"ה כיון דעכ"פ אמר לשון אכילה ליכא לפנינו שום גילוי דעת שדעתו אהתירא, ואומדנא דאינה גדולה כ"כ בלא גילוי דעת, לא מהני – משא"כ בשבועה דשלא אוכל ושלא אשתה דשבועה אחרונה הוי גילוי דעת מעליא, דבשבועה הראשונה לא אסר עצמו בשני', וכן בשבועה דשלא אוכלנה ושלא אוכל דגלי דעתי' ג"כ בפירוש בשבועה אחרונה דשלא אוכל, דזה לא הי' בדעתו בשבועה הראשונה:

כד) ובעיקר דעת הטור הנ"ל דשבועה אינו חל גם על ח"ש, ובקו' הש"ך משלא אוכלנה ושלא אוכל, ראיתי בגליון רש"א ז"ל (פ"ד מה' שבועות) שכתב דמש"ה חל שלא אוכל על שלא אוכלנה, משום דאיסור השני הוי איסור מוסיף דע"י שבועה דשלא אוכלנה אם נשרף מקצתה מותר לאכול השאר דל"ש עוד חזי לאצטרופי וע"י שבועה השני' אסור גם בכה"ג ומדמה לי' למחוסר זמן ע"ש. – ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' שבועות הלכה י') בשבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע שלא אוכלנה דאין זה מוסיף, וע"ש בדברי הראב"ד ז"ל והכ"מ, והטור והמחבר (סי' רל"ח) לא הזכירו דין זה כלל ומשמע מסתימת דבריהם דס"ל ג' דאין זה מוסיף:

וגם יש להעיר לדעת הטור מה נענה להא דעשר ותשע אמאי חל, כמבואר שם בש"ע סעי' י"ג, הא כיון דנשבע על עשר ככרות בסתם ולא פרט עשרה אלו לא יפטר גם אם ישרפו איזה ככרות וא"כ ליכא מוסיף בשבועתו האחרונה שנשבע על תשע:

כה) עיין בספר חקרי לב (יו"ד חלק א' סי' ל"א ה' אבר מן החי סי' ס"ב) שהעיר לסברות הרמב"ן והראב"ד והתוס' דס"ל דאינו חייב על אבר מן החי כי אם באבר שלם, עי' בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ה ממאכלות אסורות ה"ב) ובמ"מ שם ובתוס' חולין (צו, ב) דר"ה ור"י בסה"ד] ולדידהו הא דמבואר בחולין ק"ג באכל חלב מן החי מן הטריפה דחייב שלש גם משום אבר מן החי, מיירי שאכל כוליא בחלבה כמ"ש המ"מ שם בשם הרמב"ן ז"ל, גם בחידושי הרשב"א ז"ל ס"פ ג"ה הביא זאת בשם הרמב"ן ז"ל וכיון דע"כ החלב יש בו כזית נמצא שהכוליא עם החלב הוי יותר מכזית, לפי"ז איך יתפרש האבע"א בתרא, דכ"ע בהמה בחי' לאברים עומדת וכגון שנטרפה לאחר מכאן והפלוגתא הוא אם איסור טרפה חל על איסור אבר דמ"ד שתים ס"ל דאיסור טריפה אינו חל על איסור אבר, דרק על חלב חל משום דחלב הותר מכללו, ואמאי לא יחול איסור טרפה על איסור אבר כיון דכזית לגבי איסור טרפה הוי שיעור שלם ולגבי איסור אבר הוי ח"ש דעל ח"ש בכה"ג לא אמרינן אין איסור חל על איסור, והוכיח מזה דאם משלים לכשיעור נפקע איסור הח"ש, והכא מיירי שאכל כל הכוליא דהא מחייבינן לי' משום אבר מן החי ונפקע איסור טרפה שהי' חל מתחילה משום דהוי ח"ש גבי אבמה"ח, ובזה תי' קו' השעה"מ כמ"ש רבינו זצוק"ל בסוגיא דא"כ (סי' ג' אות ל"י), וכתב הסברא בזה וז"ל ויש לתת טעם לזה דכי קי"ל איסור חל על חיש היינו דמיתלא תליא וקאי אם שהה כדי אכילת פרס ולא אכל עוד כי אם ח"ש בכה"ג חל ואי אכל עוד בכדי א"פ לא חייל מעיקרא עכתו"ד ז"ל. והנה מה שסיבב קושיתו על דעת התוס', כבר הובא לעיל באות ג' דברי שו"ת רע"א זצוק"ל (מה"ת סי' קי"ט) שהוכיח דהתוס' ס"ל דלקושטא לא קיימא הך מילתא דאיסור חל על ח"ש לר"י רק לר"ל, ולפענ"ד יש להביא ראי' לזה מדברי התוס' חולין (פט, ב) בד"ה איסור גיד, שהקשו דנימא קסבר יש בגידין בנותן טעם ואפ"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית לי' איסור חל על איסור אף באיסור חמור ואיסור כולל, והעירו בזה בס' ראש יוסף בסוגיא זו גם בס' חוסן ישועות דהא בח"ש אחע"א והקדש שיעורו בפרוטה אפי' אם אין בו כזית ומשום איסור גיד לא מחייב עד שיהי' בו כזית ויש לו לאיסור הקדש לחול בכה"ג, ולהנ"ל דהתוס' ס"ל לקושטא דלדידן דקיי"ל כר"י אאחע"א גם על ח"ש, מיושב דברי התוס':

כן גם מה שהעיר בחקרי לב הנ"ל ע"ד הרמב"ן ז"ל, הנה לפענ"ד מבואר בליקוטי הרמב"ן ז"ל במס' שבועות בסוגיא זו דלר"י גם בח"ש אין אחע"א, ועיקר הקושיא של החקרי לב הנ"ל יהי' רק על דעת הראב"ד ז"ל דאינו חולק ע"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דאיסור חל על ח"ש ובאבר מן החי ס"ל דבעינן אבר שלם ואמאי אינו חל איסור טרפה על איסור אבר. אמנם גם דברי הראב"ד מיושבים לפי דברי הראב"ד ז"ל עצמו המובא בחידושי הרשב"א ז"ל חולין צ"ח בד"ה אמר אביי, בתוה"ד וז"ל והראב"ד ז"ל כ"כ דחלב ובשר מין במינו מקרי והביא ראי' מדאמרינן שלהי פירקין א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן האוכל חלב הטריפה לוקה שלש, כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום טריפה, ובשר מן החי נפק לר"י מובשר טריפה כדאיתא התם, אלמא חלב בשר מיקרי עכ"ל, הרי מבואר דהראב"ד ז"ל עצמו העיר בזה דלשיטתו שחולק ע"ד הרמב"ם ז"ל וס"ל דאבמה"ח לא נתחייב כל זמן שאינו אבר שלם אף דאיכא כזית שלא נשתנה מברייתו, ואיך נתחייב על החלב לבדו משום אבמה"ח לזה כתב דהחיוב הוא משום בשר מן החי, [ויש לדון קצת לפ"ר לפענ"ד ולהביא ראי' להיפך, מדמפרש הראב"ד ז"ל דהחיוב משום בשר מן החי ולא מפרש דמיירי בכוליא בחלבה, י"ל דבזה הי' חל טרפה על אבמה"ח משום דהוי רק ח"ש גבי אבמה"ח, והגם דמשלים אח"כ לכשיעור ואכל את כל האבר מ"מ לא נפקע איסור טריפה שחל על ח"ש,] והנה כדברי הראב"ד ז"ל הנ"ל מבואר גם בדברי הר"ן ז"ל שם בפ' ג"ה בד"ה ההיא כזית דתרבא בקצרה וז"ל וחלב בהדי בשר מין במינו כדמוכח בסוף פירקין בגמ':

כו) אלא דבס' חוסן ישועות חולין (קב' ב) ע"ד התוס' ד"ה שאין בו כתב ע"ד הראב"ד והר"ן ז"ל וז"ל והוא דבר תימא דא"כ אמאי חייב גם משום טרפה הא לר"י בשר מן החי וטרפה מחד קרא נפקא וכו' עכ"ל, גם בחידושי הרשב"א ז"ל חולין ד' ק"ג כתב בד"ה אכל חלב מן החי כתב דע"כ החיוב הוא משום אבר מן החי דאי משום בשר מן החי הא אמרינן לעיל לר"י דאבשר מן החי ואבשר מן הטרפה אינו לוקה אלא אחת עכ"ל (וכבר הובא קו' זו בשעה"מ (פט"ז מה' איסורי ביאה ה"ח) ובשו"ת רע"א מה"ת הנ"ל).– וקצת י"ל לפענ"ד ע"ד הראב"ד והר"ן ז"ל, עפ"י המבואר בחידושי הרשב"א ז"ל חולין (קכט, ב) בד"ה אלא לעולם וז"ל הצ"ל, אבל בבני נח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר כשנפשו בו והלכך אפי' בשר מן החי במשמע עכ"ל, ולפי"ז י"ל לפענ"ד דס"ל להראב"ד והר"ן ז"ל דסוגיא דלעיל דנקט לר"י דעל בשר מן החי ובשר מן הטרפה אינו חייב אלא אחת סובר דכיון דבשר מן החי נשנה בלאו א' עם טרפה אינו חייב אלא אחת ור' חייא בר אבא אר"י דס"ל חייב שלש ס"ל כיון דמ"מ איכא אזהרה אחרת לבשר מן החי האמור בב"נ מה"ט חייב משום בשר מן החי ומשום טרפה על כל א' בפ"ע גם אם עבר עליהם בב"א, ויש להאריך:

כז) עוד י"ל לפענ"ד בקו' החקרי לב הנ"ל דטריפה יחול על אבמה"ח משום דהוי רק ח"ש גבי אבר, די"ל שהסוברים דבח"ש אחע"א וגם ס"ל דמשום אבמה"ח לא נתחייב רק באבר שלם ומוקמי דמיירי בכוליא בחלבה, היינו דליכא בכוליא רק כזית והשלים מחלב שחוטה וכשרה לזית חלב, דהשתא כל הנידון אם זית טרפה חל על זית אבמה"ח, ובטרפה על חלב אין לדון דודאי חל משום דגלי קרא. והתוס' שם בחולין (קב' ב) ד"ה שאין בו לא דחו אופן זה רק גבי אבמה"ח מן הטרפה, משום ר"ל דס"ל דאינו חייב אלא אחת ואמאי אינו חייב גם משום אבמה"ח, אבל גבי חלב מן החי מן הטרפה דחייב שלש דלאוקמתא בתרא כל הרבותא הוא בטרפה על אבמה"ח דבטרפה על חלב ליכא רבותא דבזה גלי קרא דחל ולא נקטי' רק משום ריבוי לאוין מה"ט אין קפידא אם נקטי' במציאות הנ"ל, ואדרבה אם הוי נקטי' באופן אחר וכגון שהחלב יש בו כזית, ונמצא דהכוליא אין בו כזית, לא הי' רבותא בעיקר הדין דבא לאשמועינן בטרפה על אבמה"ח דבלא"ה חל דהוי שיעור שלם על ח"ש, דבזה גם היכא דבשיעור שלם אאחע"א, בח"ש חל גם י"ל עוד בקו' החקרי לב לפענ"ד עפ"י דברי המאירי ז"ל יומא ר"פ יוה"כ, הטעם דחל שבועה על ח"ש משום דכיון דיסוד האיסור של ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי וכשנשבע עליו גלי אדעתי' שאינו רוצה להצטרפו עם ח"ש אחר וליכא עליו איסור תורה, ועל איסור דרבנן חל השבועה, ולפי"ז י"ל דגם הראב"ד ז"ל ס"ל דטעם חלות האיסור בח"ש הוא מטעם הנ"ל, ומה"ט בטרפה על אבמה"ח דל"ש טעם זה, לא חל האיסור גם על ח"ש:

כח) בעיקר קושית השעה"מ (פי"ז מה' א"ב ה"ח) שהביא רבינו זצוק"ל בזית רענן הנ"ל באות א' שהקשה על ריטב"א קידושין (עז ב) דפסק לרבנן דאם נתנבלה ביוה"כ אינו חייב משום נבילה דאין איסור נבילה חל על יוה"כ, דיוה"כ חייל מחיים ע"י כולל על איסור אמה"ח, וכן לר"ש כשנולדה ביוה"כ דחייל איסור יוה"כ ואיסור אבר בב"א, והקשה ע"ז דהא תיכף כשאכל כזית כבר נתחייב, משום נבילה, דגבי יוה"כ הוי כח״ש:

חשבתי לפענ"ד דנהי שהריטב"א ז"ל בעצמו בשבועות שם כתב הטעם דחל איסור על חצי שיעור משום חמור על קל, מ"מ י"ל דזהו רק בדמיון שבועה גבי נבלה [ועי' בס' יד יהודה שבועות כ"ד ע"ד התוס' ד"ה אלא כדרבא שם תוך ד"ה ולפי האמור, ותוכן דבריו הצ"ל דיש צד לומר דאיסור שבועה קל משום דישנו בשאלה, כמבואר מסוגי' דיבמות (ה, א) לענין דחית עשה את ל"ת ועשה, ולהכי הוכרחו התוס' לפרש דה"נ הוי איסור חמור משום לאו דאית בי' קרבן, דקרבן חשיב איסור חמור, וכדאמרינן בסוף פ' דם שחיטה, דכרת חמיר ממיתה בידי שמים משום דאית בי' קרבן, משא"כ נזיר דחשיב איסור קל, משום דקרבן דקאתי לאו דכפרה הוא דאתי, אלא למיחל עלי' נזירות דטהרה וכו', א"כ שפיר איקרי איסור שבועה איסור חמור אע"ג דאיתא דשאלה עכתו"ד ז"ל], דכיון דעכ"פ איכא קרבן בשבועה הרי עצם איסור נבלה קל ממנו, משא"כ באיסור נבלה על איסור יוה"כ דיוה"כ חמור מנבילה י"ל דגם שיעור שלם דנבילה אינו יכול לחול אף על חצי שיעור דיוה"כ, עיין סוכה (טז, ב) דצידד הש"ס שס דאיסור דרבנן דשבת חמיר טפי מאיסור דאורייתא דסוכה משום דשבת בסקילה וסוכה אינו רק בעשה [ועי' בתוס' כריתות ד' כ"ג בד"ה ומי וז"ל הצ"ל וי"ל דסבירא לי' כיון דחזינן גבי יוה"כ דאיסור חמור לא חל על איסור קל וכו' עכ"ל], ולפי מה שכתב השג"א (סימן ע"ו) דאיסור יוה"כ הוי איסור מוסיף משום דאסור שלא כדרך אכילה לפי זה איכא חומרא גם בח"ש דיוה"כ, נגד שיעור שלם דנבילה, דהח"ש דיוה"כ, אסור גם שלכד"א, והזית נבילה, אינו אסור רק כדרך אכילה. עוד יש חומר באכילה דיוה"כ, דהאיסור נמשך מצד קדושת היום והתורה תלה כפרות יוה"כ באיסור אכילה [ועי' בס' אהל אברהם (סי' מ"ז אות ט"ו) בענין חומר יוה"כ]:

כט) ועפ"י יסוד זה, יבואר לנו ביותר קו' הש"ס בסוגיין ממתניתין דיש אוכל אכילה אחת, דניתני שבועה ע"י כולל בנשבע על תמרים וחלב, ומגו דחל אתמרים חל אחלב, ופריך לה מזה ארבא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, חל שבועתו השני' על תאנים בכולל דענבים. ולכאורה יש לתמוה מנ"ל לומר דשבועה שהוא קל מכל איסורי תורה שישנו בשאלה יחול על איסור חלב, להקשות מזה על רבא דלא אמר דינו בתמרים וחלב רק בתאנים וענבים, דתרוויהו ישנם בשאלה, אבל בתמרים וחלב אה"נ דגם לרבא אינו חל והתוס' שם בד"ה מגו כבר העירו מזה, וכתבו דהקושי' היא משום דהתורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב, ואכתי יש להבין לפענ"ד מאי ראי' הוא זה מנבילה וטריפה על חלב לאיסור שבועה דהוא קל מכל איסורים שבתורה:

אולם להנ"ל א"ש, דנהי דשבועה אית בי' קולא דישנו בשאלה, מ"מ הרי יש בו נמי חומרא על נבילה דיש בו קרבן – והנה זה פשוט לפענ"ד דלא מצי הש"ס להקשות בפשיטות, מדאמרה תורה דנבילה וטריפה חל על חלב, יחול גם שבועה על חלב, די"ל שאני שבועה דאיסור הבא ע"י עצמו הוא, ולא פריך רק לרבא שחידש דמאן דאית לי' כולל חל גם בכולל הבא ע"י עצמו, דכיון דע"כ גם האי תנא אית לי' איסור כולל וגם נבילה חל על חלב, גם שבועה צריכה לחול, דעכ"פ אינו קל מנבילה משום דשבועה יש בו קרבן:

ל) ובדרך זה יתיישב לנו ג"כ מה שהקשה הגאון אמרי בינה ז"ל הנ"ל ע"ד הש"ע (יו"ד סי' רט"ו סעי' ה') באם נשבע מתחילה שלא יאכל וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת, ואמאי אינו חייב אלא אחת הא מבואר בשבועות (כב, א) בקונמות דברי הכל בכל שהוא כיון דלא מדכיר שמא דאכילה ע"ש, וה"נ כיון דלא נתבאר בש"ע שהזכיר שם אכילה אסור בכ"ש, ובכה"ג אחע"א, דלגבי הקונם הוי שיעור שלם וגבי השבועה הוי ח"ש עכתו"ד ז"ל. וכן הקשה בס' יד יהודא שבועות שם וז"ל מקור הדין הוא מדברי רשב"א ז"ל בתשובה, והרשב"א ז"ל לשיטתו אזיל דאית לי' אין שבועה חל על ח"ש. אבל מרן ז"ל דס"ל דשבועה חל על ח"ש, הו"ל למימר דדין זה הוא דוקא באומר אכילת ככר זה עלי אבל אי לא אידכר אכילה דאסר עצמו בכ"ש חייל נדרא וצ"ע עכ"ל:

ולפמש"ל על קושיית השעה"מ דמה"ט שבועה חל על ח"ש נבילה, משום דבשבועה יש בו קרבן משא"כ בנבילה על יוה"כ, י"ל דה"נ בנדר על שבועה דבנדר אין בו קרבן ובשבועה יש בו קרבן. וצידד כן תלמיד א' נ"י, ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ד ממעילה ה"ט) ובמשנה למלך שם, שנסתפק באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה, דאפשר דוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש, וכתב שדין זה תלוי בפלוגתא, דלשיטה זו דעיקר הנדר הוא שיתפיס בדבר הנדור ונדר בלא התפסה אסור מטעם יד שאנו גומרין דבריו כקרבן, איכא מעילה גם בלא התפסה, ולהך שיטה דעיקר נדר הוא גם בלא התפסה אין מעילה כ"א בהתפסה ע"ש. והנה בש"ע יו"ד (סי' ר"ד סעי' א') שהשמיט מ"ש הטור דבאיסור בלא התפסה הוי נמי נדר, וכמו שתמה ע"ז בב"י דזהו מעיקר נדר, נראה דעת מרן ז"ל דבאינו מתפיס אין האיסור מצד יד, ונמצא דליכא מעילה באינו מתפיס לפי דברי משנה למלך הנ"ל, מה"ט הוי נדר על שבועה קל על חמור. – עוד צידד בזה התלמיד הנ"ל דגם אם בלא התפסה איכא קרבן מעילה, מ"מ כיון דהוי משום מעילה שיעורו בפרוטה, לפ"ז אם בכזית ליכא ש"פ אין כאן חיוב קרבן, משום הנדר, ומשום השבועה שנשבע תחילה יש חיוב קרבן. – אמנם אי משום הא אכתי אמאי נקט בש"ע בסתם דאינו חל, הא אכתי משכחת לה דחל בכזית שיש בו ש"פ, וכ"ש אם יש ש"פ בפחות מכזית דאדרבה הוי חמור על קל, דמשום השבועה לא מחייב רק בכזית:

לא) מיהו גם בלא זה יש לצדד בזה מצד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, עי' בס' קול יעקב בלשונות הרמב"ם ז"ל (מעה"ק הלכה י') ובמח"א (ה' שבועות סי' ח') ובשעה"מ (פי"ב מנדרים הלכה י') שכתב דמדברי הריטב"א ז"ל מבואר דנדר שמקצתו לא חל, אינו חל כלל, ובמח"א הנ"ל הביא בסוף דבריו דברי התשב"ץ ז"ל הנ"ל (ח"א סי' ק') דהיינו טעמא דשבועה אינו חל בכולל, משום שא"א לשבועה שתחול במקצת, הרי דס"ל ג"כ דגם אם לכתחילה אינו חל אמקצתו אינו חל כלל. לפ"ז בנ"ד נהי דקונמות בכ"ש, מ"מ כיון שנכלל בזה גם כזית, ועל כזית כגון שהתרו בו שנדר על אכילת כזית פטור, משום דמכח זית שלם לית בי' איסור, דאין איסור חל איסור, גס על פחות מכזית אינו חל, דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ובהיפך אין לומר דמגו דחל על חצי זית חל נמי על זית, כמו שנתבאר למעלה באות י"ח:

ואין לדחות מהא דמוקי ר"ל בשבועות שם, בסתם ואליבא דר"ע דאדם אוסר עצמו בכ"ש, ולא אמרינן דמ"מ יתבטל שבועתו מתוך שאינו חל אכזית אינו חל אפחות כזית. – דהנה כבר כתבנו באות י"ז דאליבא דר"ע בודאי בעינן למימר אהתירא קמשתבע, ועד כאן לא מסתפקינן בנזיר שנשבע שלא אכל חרצן אם אהתירא קמשתבע או אאיסורא קמשתבע, כ"א אליבא דרבנן, דמשום אומדנא זו, שאין דעת בני אדם להרבות באיסורים צריכים אנו למיפק לשון אכילה דמשמע כזית, אבל לר"ע דאדם אוסר עצמו בכ"ש שפיר מסתבר הדבר דכונתו אהתירא ונשבע רק אכ"ש, מש"ה ל"ה זה בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דעל כזית לא נשבע מעולם אליבא דר"ע:

(לכאורה הדברים תמוהים דא"כ גם בקונם שלא הזכיר אכילה וחל בכ"ש. נימא נמי דל"ה דינו כלל אכזית, משום הך אומדנא גופה דבכזית א"צ לאיסור חדש, אחרי שכבר נאסר בו משום שבועתו, ומ"ט שייך בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אמנם נראה, דע"כ אין אנו מחליטים לחלק בין ר"ע לרבנן דלר"ע אהתירא קמשתבע כ"א דוקא אליבא דר"ל דח"ש מותר לגמרי מה"ת, דלדידי' יש בזה אומדנא ברורה דל"ה כונתו רק לאסור עצמו במה שמותר מה"ת מצד איסור הקודם, אבל לר"י דגם בכ"ש הי' אסור בלא"ה מה"ת מצד האיסור הקודם. אין לנו אומדנא דדעתי' אהתירא גם לר"ע דגם בח"ש אסור בלא"ה, מש"ה בנ"ד דקיימינן בדברי הש"ע דפסק להדיא בר"ס רל"ו, דגם בשבועה אסור בח"ש מצד דח"ש אסור מה"ת כדברי הש"ך ז"ל שם, אין בזה אומדנא ברורה דלא נשבע אכזית, והדרינן לסברא חיצונה שאסר עצמו בהכל):

לב) אך הנה בעיקר דברי השעה"מ הנ"ל שכתב דמדברי הריטב"א ז"ל, מבואר דס"ל בנדר שאינו חל מקצתו אינו חל כולו גם בלא התחיל לחול כלל, לא הבנתי לפענ"ד היכן מוכח זאת מדברי הריטב"א ז"ל, דממה שכתב על קו' תוס' כתובות (נט) בד"ה הכא אין בידה, ובש"מ שם הוא בד' נ"ט ע"ב סד"ה בידו שכתב בשם הריטב"א דכיון דאינה יכולה לפדות ידי' משעבדו של בעל שמשעובדת לו לשאר מלאכות אפי' למעשה ידי' אין לו כח להקדישן, שהרי עיקרן של בעל עכ"ל, יש לחלק בזה בסברא. דהיכא שנשבע או נדר על שני דברים נפרדים, כמו במקדיש שתי בהמות והי' בהם אחת בעל מום, י"ל דבזה גם הריטב"א ז"ל ס"ל דבשעת חלות הנדר לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אבל כשהקדישה את הידים, דהנדר הוא על חפץ אחד י"ל דאין להפריד ולומר דלפרט אחד חל ולפרט אחר אינו חל. וגם דהריטב"א ז"ל דקדק וכתב אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל, דחזה מבואר דאפי' אם תקדיש בפירוש רק למעשה ידי', חוץ מאותן מלאכות שאינה יכולה להפקיעה, אפ"ה אינו חל משום דעיקרן לבטל. ומלבד זה אם היינו אומרים דיכולה לאסור עצמה במעשה ידי' לחוד תהדר קו' התוס' לדוכת' דבידה לאסור עצמה במעשה ידי' לחוד, (דמלשון הריטב"א משמע דבזה חלוק הוא מתי' הרא"ה והר"ן דלדידהו הא דקאמר ריב"נ שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור, קאי לענין המלאכות שאי אפשר לה להפקיע, דמשום מעשה ידיה לחוד לא הי' חש להצריך הפרה, שהרי אפשר לו לזהר שלא להנות ממנה, ולתי' הריטב"א אה"נ חיישינן להפיר גם משום מעשה ידי' רק הטעם משום דא"א להפקיע שאר מלאכות אינה יכולה להפקיע ידי' גם ממעשה ידי', ולכן אם נימא דכונת הריטב"א הוא משום נדר שהותר מקצתו, דכיון דאינו חל אשאר מלאכות אינו חל נמי אמעשה ידי', אכתי נימא דמה דמצריך ריב"נ להפיר, בשהקדישה ידי' למעשה ידי', אלא ע"כ דבכל גוני אינו חל משום דאין הידים שלה, שעיקרן לבעל):

מיהו מדברי התשב"ץ ז"ל, (ח"א, סי' ק') הנ"ל שהביא במח"א הנ"ל מבואר דגם בחלות הנדר אמרינן נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו, והוא ממ"ש שם בתוד"ה השלישי וז"ל וטעמא רבה איכא למילתא שכל שהן מעשה א' בשני דברים הוי שתי שבועות מעין שבועה אחת, ומגו דחיילה בדבר א' חיילה בדבר אחר באותו מעשה, שאי אפשר לשבועה שתחול במקצת, עכ"ל:

והנה רבינו זצוק"ל בזי"ר ח"א (סוגיא דאאחע"א סי' ז' אות א') חידש סוג אחר מלבד כולל דהיכא שקשורים זה בזה אזי צד המקיים גורר את הצד המבטל, ע"ש באורך. ונראה לענ"ד, דדבריו ז"ל הולכים לפי דברי הפוסקים ז"ל דהיכא שלא התחיל לחול כלל, ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו, מש"ה ענין כולל לאו משום מגו וגררה הוא, דכל שהמקיים יכול להתקיים בלעדי חבירו אין המקיים גודר כלל את המבטל, ורק היכא שהמקיים תלוי בקיום חבירו כגון בנשבע שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד, דאם לא יחול על התאנים לא מצי לחול גם אענבים, דהו"ל ענבים חצי שיעור, בזה אתינן לומר דגם בלעדי כולל חל אשניהם מטעם מגו וגררה, כמו שנתבאר היטב למעיין בד"ק של רבינו זצוק"ל בזי"ר שם. אולם לפ"ד התשב"ץ הנ"ל, וכפי מה שהבין בדבריו ז"ל המחנה אפרים הנ"ל, דגם בשעת חלות השבועה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לפי זה גם יסוד חלות איסור כולל מטעם מגו הוא, ואין ענין כולל ומגו שתי ענינים שונים זה מזה, אלא דהיכא שאפשר שיתבטל הכל ע"י ביטול המקצת, אזי המקיים מושך את המבטל, דע"י כולל יש כח למקיים למשוך את המבטל מטעם מגו, (ופשוט דגם להתשב"ץ לא בעינן להוסיף טעם מגו בכולל, זולת באיסור הבא ע"י עצמו, ולא באיסור הבא מאליו, דבזה גם בלא מגו אמרינן כולל):

לג) עוד י"ל לפענ"ד בעיקר קו' האמרי בינה הנ"ל עפ"י יסוד דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' שבועות ה"ז) בטעם דשבועה חל על ח"ש, משום דבח"ש אינו מושבע ועומד מה"ס, ולפי דעת הש"ך (סי' רל״ח ס"ק י"ב) והקרית מלך רב (פ"ד מה' שבועות) דס"ל דבשבועה איסור הח"ש הוא ג"כ מכח שבועתו דאם פי' בפירוש כזית לא נאסר בכ"ש מדין ח"ש, (ועי' בעצי לבונה ביו"ד שם ע"ד הש"ך הנ"ל), לפי זה י"ל לפענ"ד דאי אפשר שיחול שיעור שלם דקונם על ח"ש דשבועה כיון דגם איסור ח"ש דשבועה נמשך מכח שבועתו אין בכח שבועה ונדר לחול עליו, גם אם אוסר עצמו בפירוש בח"ש, דאין שבועה ונדר חל על שבועה, דיותר חמור בפרט זה ח"ש דשבועה, מח"ש דשאר איסורי תורה מטעם הנ"ל, דבשאר איסורי תורה אינו מושבע ועומד משום דאינו מפורש בתורה, וארור אשר לא יקים קאי על דברים המפורשים בתורה כמ"ש הרדב"ז ז"ל בפירושו ע"ד הרמב"ם ז"ל עי' (פ"ה מה' שבועות ה' ז') משא"כ בח"ש דשבועה דמושבע ועומד מחמת עצמו כנ"ל:

וידוייק בזה דברי הש"ע הנ"ל דבא להשמיענו הדין דאין נדרים חלים גם על איסור הבא ע"י עצמו, מה זה ששינה בלשונו באיסור הבא ע"י עצמו מבאיסור הבא מאליו, דבאיסור הבא מאליו כתב בלשונו כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי, ונקט בזה לשון אכילה, ולא נקט כן באיסור הבא ע"י עצמו, וזה קשה אפי' אם נימא דדעת הש"ע דאינו חל נדרו, היינו כשגומר לאכול כל הזית נעקר איסור נדרו החל על חצי זית, דאכתי קשה מדוע באיסור הבא מאליו הזכיר לשון אכילה. אולם להנ"ל ניחא, דאיסור הבא ע"י עצמו שאני דאין לו ענין לאיסור חל על ח"ש משום דאין שבועה חל על שבועה כנ"ל, מש"ה גם אם לא הזכיר אכילה אינו חל, משא"כ באיסור הבא מאליו דאם לא הזכיר לשון אכילה חל עכ"פ אחצי זית. ועי' בחידושי הרשב"א ז״ל נדרים (יז, א) במתניתין דיש נדר בתוך נדר דנקט הדין בזה באיסור הבא מאליו באומר קונם בשר חזיר עלי ע"ש, ולא הזכיר לשון אכילה, דהוא לשיטתו דבלא"ה אין איסור חל על ח"ש:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה