ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן כא
בדינו של המק"ח (או"ח סי' תנ"ז סק"ב) דהפרשת חלה אינו הלוי במחשבתו, שמפריש ממקצת עיסה נפטרת גם המקצת השני' בכ"מ שהיא, ואפי' אם מכוון בפירוש שלא לפטור לא מהני:
א) לכאורה יש להעיר בזה לענ"ד מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו מביכורים ה"א) הלוקח מן הנחתום חייב בחלה ומפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ע"ש. ואם נימא כד' המק"ח הנ"ל, דכל שלקח חלה מהעיסה ממקום א', נפטרה כל העיסה בכל מקום שהיא הגם שלא חשב לפטור הכל, איך יכול להפריש מככר לככר מחמה לצוננת, הא יכול להיות שמפריש מן הפטור על החיוב דנהי שהנחתום לא הפריש, מ"מ שמא הפריש קונה אחר דממילא נפטר כל מה שנילוש יחד:
מיהו אם נימא דמ"מ אם מכוון בפירוש שלא לפטור הכל, אינו נפטר בעל כרחו, היה אפ"ל דהכא בלוקח מן הנחתום שחייב כ"א להפריש מצד עיקר הדין הוי כאלו כל א' מתנה בפירוש שלא יפטור בהפרשתו רק מה שבידו – ומה"ט י"ל דג"כ כל א' מברך על הפרשת חלה דאין הפרשת השני פוטרו כנ"ל, וכן אמר עט"ר הגאון מבריסק (שליט"א) [זצוק"ל] על ענין המצות שנמכרים בלא הפרשת חלה והקונים מפרישים, דהוי כאלו כל א' מתנה בפירוש שלא יפטור יותר ממה שבידו – ונמצא לפ"ז דמ"מ בדין הראשון של המק"ח במפריש בסתם, אה"נ י"ל דמפטר כל מה שנילוש ביחד:
ב) וכה"ג נראה, במה ששמעתי בשם עט"ר הגאון הנ"ל שעמד ע"ד המק"ח ממשנה מפורשת דמס' חלה וראיתי במס' חלה (פ"ה משנה ו') נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו' ע"ש. ולפמ"ש הרמב"ם ז"ל (ספ"ז דביכורים) מבואר דמפרש מתניתין דמיירי מהפרשת חלה עצמה עי' בתיו"ט, וחשבתי דהקו' הוא ממשנה זו דאם נפטר כל העיסה בפעם ראשונה איך מפריש ממנה אח"כ. גם ממשנה זו ליכא ראי' רק לענין הדין השני של המק"ח מ"ש דגם במכוון שלא לפטור לא מהני מחשבתו, אמנם אם נימא דעכ"פ במתנה בפירוש שלא יפטר השאר אינו נפטר בע"כ, י"ל ג"כ כנ"ל, דכיון דכל נטילתו לעיסה זו כדי להיות מפריש והולך על עיסות אחרות, הוי כאלו התנה בפירוש שלא תפטר העיסה זו שהפריש ממנה:
ג) וקצת היה אפשר לדחות, דעד כאן לא קאמר המק"ח דגם במכוון שלא לפטור לא מהני כ"א באופן שמפריש על עיסה זו עצמה, דבזה י"ל דמה שמכוון שלא לפטור מקצתה לא גרע ממכוון שלא לפטור כלל, וכמו שמבואר בד' המק"ח שם, אבל אם אינו מפריש עכשיו על עיסה זו רק על עיסה אחרת לא נפטר עיסה זו, ומה"ט במשנה דמס' חלה הנ"ל שמפריש רק על הדמאי מתני כוונתו גם לד' המק"ח:
אמנם ז"א, דהנה באמת הקשה הר"ש ז"ל שם במשנה הנ"ל דאיך משכחת לה כלל חלת דמאי, והלא לא נחשדו ישראל על החלה כמו שלא נחשדו על התרומה, וברדב"ז (ספ"ז דביכורים) הנ"ל תירץ דצ"ל שהנכון דלאו דוקא דמאי אלא כל דבר שיש בו ספק נקרא דמאי והכא ספק הורמה חלה ספק לא הורמה ע"ש. וכ"כ המהר"י קורקוס ז"ל שם. ולכאורה צ"ע מאחר שהחלה טהורה ונותנה לכהן, איך יאכלנה הכהן הא הוי ספק טבל שמא הדמאי הוא פטור וע"כ צ"ל דמפריש מני' ובי' מהחלה עצמה ויוצא ממ"נ, לפ"ז הדרא קו' לדוכתי', דלדברי המק"ח הנ"ל איך מפריש והולך עד שתסרח, הא מיד שנתקן החלה במה שהפריש מני' ובי' הרי נפטר כל העיסה – ודוחק לומר דמיירי שהכהן יפריש ממקום אחר על החלה, (ונאמר דאם מפריש ממק"א גם לדברי המק"ח אינו נפטר רק על מה שחשב לפטור) דבכגון דא הוי לי' להפוסקים לפרושי בהדיא:
ד) אולם לפי המבואר ביסוד דברי המק"ח הנ"ל שתלה דין זה מה שרצה לחדש דנפטרת כל העיסה גם אם היה בדעתו שלא יפטור כולה, במה דבחלה לא בעינן מן המוקף בעיסה שנילושה ביחד, לפ"ז נראה דזה רק בחלת חו"ל דמבואר בדברי הרמ"א ז"ל (יו"ד סי' שכ"ג) דלעיסה זו שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף, אבל בחלת א"י דמסיים הש"ע שם דבעינן מן המוקף [ומקורו ממשנה דסוף פ"א דחלה] משמע דגם בעיסה שנילושה ביחד בעינן מן המוקף (ומבואר כן ממשנה הנ"ל דמדמי לה לתרומה) אה"נ דתליא במחשבתו:
לפ"ז י"ל במתני' דחלה הנ"ל, דקאי לענין חלה א"י מה"ט לא מהני הפרשתו, רק על מה שמכוון בפירוש לפטור והגם דבדמאי לא בעינן מוקף, מ"מ הא העיסה שנוטל ממנה החלה, איננה דמאי ובעינן מוקף, ואין לדחות דע"כ מיירי בחו"ל דלא משכחת לה חלת דמאי אפי' בסוריא וכ"ש בא"י, עי' רמב"ם (פ"ח מביכורים הי"ד), דכבר כתבנו למעלה בשם הרדב"ז ומהר"י קורקוס דחלת דמאי היינו ספק הורמה ממנה חלתה ספק לא הורמה:
ה) וביסוד זה, י"ל עוד יותר, עפ"י מה שהעיר המהר"י קורקוס ז"ל (בפ"ה מביכורים הי"ג) דמדסתם הרמב"ם ז"ל בהך דינא דחלה אינה נטלת אלא מן המוקף ולא חילק בין א"י לחו"ל, משמע דס"ל דגם בחלת חו"ל בעינן מוקף, ואעפ"י שכתב בסמוך בחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש והיינו שמפריש גם על מה שכבר אכל והרי זה שלא מן המוקף. י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כמי שכתב דאוכל והולך ואח"כ מפריש שפיר מיקרי מן המוקף דכיון שנילושה ביחד ומעת שהתחיל דעתו הי' שישאיר בסוף שיעור חלה ואותה שעה הי' הכל ביחד, מפריש מן המוקף מקרי, וסברא נכונה היא, ונראה שזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסתם דחלה אינה נטלת שלא מן המוקף דגם בחו"ל ס"ל דבעינן מוקף, עכתו"ד מהר"י קורקוס ז"ל הצריך לנו:
לפ"ז י"ל דגם אם נימא דמתני' דחלה הנ"ל מיירי בחו"ל מ"מ מאן מפרש לה להך מתני' לענין חלה הוא הרמב״ם ז"ל כנ"ל באות ב', והרמב"ם לשיטתו דגם בחו"ל בעינן מוקף אה"נ דגם המק"ח מודה דמהני במחשבתו שלא לפטור. אמנם לדינא שפוסק הרמ"א ז"ל הנ"ל, דבחו"ל לא בעינן מוקף, וכן דעת הרמב"ן ז"ל סוף ה' חלה, וכן דעת הרשב"א ז"ל (בפסקי חלה שער השני). [ועי' בכל בו בדין הפרשת חלה, ובדברי הרשב"א ז"ל בספרו עבודת הקדש (שער א' סי' ו').] וכן דעת ס' התרומה (סס"י פ"ב), אה"נ י"ל כדברי המק"ח הנ"ל דלא תליא במחשבתו. ולדידהו י"ל דמפרשים מתני' דחלה הנ"ל דלא קאי לבאר דין הפרשת חלה, רק הפרשות מעשר ותרומת מעשר כפי' הר"ש ז"ל שם:
וכעין זה י"ל לפענ"ד בדברי ספר המנהגים שמביא הב"י (או"ח סי' תנ"ז) וז"ל כתב בספר המנהיג שצריך להפריש חלה מכל מדה ומדה ואין להקיף כמה עיסות ולהפריש מאחת על כולן, כי הסל מצרפן לא אמרו כשלא הי' בכל אחד שיעור חלה ולחומרא אבל לא להקל עכ"ל. ולכאורה קשה ממתניתין דחלה הנ"ל דמפריש מעיסה אחרת על עיסה של דמאי, והי' אפשר לדחות דכמו שהקילו בדמאי לתרום שלא מן המוקף ומן הטהור על הטמא ה"נ הקילו להפריש מעיסה אחת על חברתה. אמנם יותר מסתבר דגם המנהגים מפרש לה להך מתניתין לענין מעשר כפי' הר"ש ז"ל הנ"ל:
וא) אלא דמ"מ צריך לבאר דברי המק"ח הנ"ל, דאם נימא בחלת א"י דבעינן מוקף מהני מחשבתו שלא לפטור, א"כ גם בחלת חו"ל דל"ב מוקף הרי די במה שנימא דאינו מוקף דחו"ל כמוקף דא"י, ומאי טעמא נימא דעדיף עוד ממוקף דחלת א"י ונראה דבאמת יש נ"מ מדינו של המק"ח גם לענין חלת א"י, דנהי דבשלא הי' מוקף לא יפטר בע"כ רק על מה שחשב לפטור מ"מ בשהי' מוקף נפטר הכל גם זה שחושב שלא יפטר וע"כ ס"ל דבחלת חו"ל דל"ב מוקף נפטר ממילא בכל מקום שהוא, דחלת חו"ל חשבינן כאלו מחוברים יחד. נמצא דבאמת שייך דינו של המק"ח גם בחלת א"י כשהי' מוקף, (לפ"ז צ"ל במשנה דחלה הנ"ל דבשעה שמפריש מהעיסה דטהורה מפריש באופן שלא יהי' מוקף החלה עם יתר העיסה הטהורה ומש"ה בחלת א"י לא נפטר ממילא):
אמנם בעיקר דברי המק"ח הנ"ל במה שהוכיח לחלק מתרומה לחלה, ממה דחלה ל"ב מוקף ותרומה בעי מוקף, צ"ע טובא לענ"ד. דהא בא"י גם חלה בעי מוקף כנ"ל, ובחו"ל גם תרומת חו"ל ל"ב מוקף, ואוכל והולך ואח"כ מפריש, כחלה, וכמבואר בסוגיא דבכורות (כ"ז א) ובמרדכי ובסמ"ג (עשין קמ"א) ויתר מפורש בס' התרומה (סס"י פ"ב) וז"ל עיסה שהיא נילושה יחד אוכל הכל לבד המעט שישאיר לבסוף ויקרא לו שם חלה שא"צ מוקף כתרומת חו"ל ע"ש:
גם ביסוד סברתו במה שתלה מחשבה במוקף, דבתרומה שצריך לחשוב בפירוש שיהי' זה תרומה על זה, מש"ה בעינן מן המוקף, ומש"ה מהני מחשבה שלא לפטור רק מה שמחשב עליו, משא"כ בחלה בעיסה שנילוש יחד א"צ מחשבה להפריש מזע"ז, דאם הי' צריך מחשבה היה צריך מוקף כמו בתרומה, – יש להעיר לפענ"ד דהא בתרומת מעשר א"צ מוקף מה"ת, וכי נימא דא"צ מחשבה לפטור מזה על זה, וכיון דצריך מחשבה לפטור היה צריך מוקף ג"כ לפי"ד המק"ח הנ"ל, וע' גיטין (ל, ב) בתוס' ד"ה וכי, ובסוגיא דשם (לא, א') דתרומה ותרומת מעשר ניטל במחשבה, ובתוס' שם ד"ה תרומת מעשר, – וגם בחלת דמאי מבואר במס' חלה (פ"ד מ"ו) דניטלת שלא מן המוקף גם בשני עיסות, וכי נימא דא"צ מחשבה לפטור מזה על זה, ולכאורה מסתברא לענ"ד דאדרבה בתרומת מעשר ובדמאי משום דא"צ מוקף, ע"כ בעינן עכ"פ מחשבה לפטור, דבלא מחשבה ליכא למימר כלל שיפטרו מזה על זה:
אמנם בזה י"ל דשאני שלא מן המוקף דתרומת מעשר וחלת דמאי, דהתם גם אם לא הי' לשני התבואות שום התחברות בשום פעם, אפ"ה מותר להפריש מזע"ז, איך יועיל הפרשה אם אינו מחשב בפירוש לפטור, אבל שלא מן המוקף דחלת חו"ל דהוא רק במה שנילוש יחד והיה להם התחברות בשעת הלישה וכמ"ש התוס' נדה (ז) ד"ה ומקפת, או משום דנתחייבה כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד כמ"ש הסמ"ג (עשין, קמא) בדיני חלה, [ויש להתבונן בדברי ר"י שבסמ"ג הנ"ל שהוסיף הטעם בחלה מפני שנתחייבה כל העיסה כשנילושה ביחד, הא כיון שהביא שם דגם בתרומת חו"ל הדין כן דאוכל והולך ואח"כ מפריש והחיוב תרומה אינו בשעת גלגול העיסה, וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש התוס' משום דהעיסה היתה כבר מחוברת, הקילו בתרומה וה"נ בחלה, ואולי משום דבחלה איכא טעמא דעדיפא מיני' משום שהחיוב בא ביחד נקט טעם דעדיפא מיני'], וכיון דמש"ה לא בעינן בעיסה זו בחלת חו"ל מן המוקף משום דהוי כאלו עדיין מחוברים יחד, מה"ט לא מהני מחשבה שלא לפטור. אולם מה שחילק בזה מחלה לתרומה, בודאי צ"ע כנ"ל, דגם בתרומת חו"ל ל"ב מוקף וגם מה"ט גופי' דחשבינן לה כאלו מחוברים יחד וכמבואר מדברי הסמ"ג הנ"ל:
ז) מ"מ לענין עיקר הדין כבר כתב הגאון מק"ח עצמו בסידורו דרך החיים (דיני חלה) דחלה דומה לתרומה. וראיתו מהא דנוטלין תחלה השאור קודם הפרשת חלה, כדי שישאר השאור בחיובו דגם אם יזדמן אח"כ בעיסה השני' שיבא השאור לידו יהי' מן החיוב על החיוב, ואם נימא דכל מה שנילוש יחד ונוטל חלה ממקצת נפטר גם השני', מה בכך שנוטל השאור קודם שמפרישין החלה הא אחרי שמפריש מיתר העיסה נפטר השאור ממילא וע"כ צ"ל דאם מכוון בפירוש שלא לפטור אינו נפטר בעל כרחו, וחלה כמו תרומה שניטלת במחשבה, ע"ש. וכנראה שלזה רמז ג"כ במק"ח דביו"ד (סי' שכ"ד) בט"ז (ס"ק י"ג) ובש"ך (ס"ק כ"א) לא משמע כן, וכונתו למה שכתבו ליקח השאור קודם הפרשת חלה וכמ"ש בדה"ח הנ"ל:
איברא דלכאורה יש להעיר מדברי שו"ת משאת בנימין (סי' א') שכתב להוכיח דכל מה שנילוש מתחילה ע"מ לחלק הוי כאלו נילוש בפני עצמם, ממ"ש הת"ה ליקח שאור קודם הפרשת חלה, וז"ל, והשתא מה מועיל זה מאחר שנילושה העיסה בב"א אפי' אם יקח לשאור קודם שיפריש, אח"כ כשיפריש החלה מהעיסה הנשאר יפטר גם זה שלקח לשאור בכל מקום, שהרי לא בעינן מן המוקף היכא שנילושה בב"א עכ"ל, ואם נימא דבמכוון שלא יפטר מהני מאי קשיא לי' בדברי הת"ה הא עכ"פ הועיל במכוון בפירוש שלא לפטור, וגם דבפשטא משמע דמסתמא דעתו כן, ומוכח לכאורה דדעת המ"ב כד' המק"ח דגם במכוון בפירוש לא מהני מחשבתו:
אכן מפני שגוף דין זה הוא דבר חדש וגם המק"ח עצמו נקט זאת רק לענין להחמיר לכתחילה, נראה דגם כונת המ"ב אינו כן בהחלט, דל"מ מחשבתו, רק ראיתו מדברי הת"ה הוא משום דלאו כ"ע דינא גמירי ואפשר שיכוונו לפטור ע"י החלה כל מה שאפשר לפטור ויפטר גם המופרש לשאור [ומה גם היכא שמזדמן שאוכל והולך ואח"כ מפריש, ואז הרי חושב לפטור גם שלא מן המוקף ואם אינו מעלה במחשבתו בפירוש שלא יפטר השאור ממילא נפטר דמסתמא חושב לפטור כל מה שנילוש יחד], ונמצא דאם יהי' בזה צד ריעותא מלבד מה שלא תיקן ע"י מה שלקח השאור קודם ההפרשה שיהי' מן החיוב על החיוב, לפעמים יזדמן ג"כ שיהי' ברכה לבטלה, כגון שלא יהי' שיעור חלה בעיסה שלש אח"כ רק בהצטרפות השאור, דאם השאור נפטר לא יש שיעור חלה ואין לברך על הפרשתה:
גם לפמ"ש הד"מ (יו"ד סי' שכ"ד אות ג') מדברי המרדכי פ' מקום שנהגו, דמה"ט לוקחים השאור קודם כדי שיברך גם בפחות מה' רבעים קמח, ודבר דכ"ע נוהגים כך גם בפחות מכשיעור, קרוב בודאי שיזדמן בבני אדם שלא יצמצמו מחשבתם בפי' שלא לפטור השאור והוי ברכה לבטלה בכה"ג כנ"ל. ונמצא לפ"ז דעכ"פ במכוון בפירוש שלא לפטור, י"ל דגם דעת המ״ב כן הוא דמהני, ועיין בסידור בית יעקב מהגאון ר"י עמדין ז"ל (דיני חלה אות י') וז"ל נוהגין הנשים ליקח מעט בצק מעיסה הגדולה קודם הפרשת חלה ומשהין אותה לשמור להחמיץ בה עיסה אחרת, וצריך לכוון בפירוש כשנוטלים אח"כ החלה שלא לפטור גם השאור עכ"ל. הנה הרגיש בהערת המ"ב והזכיר לכוון בפירוש שלא לפטור.
אלא דמ"מ לפי מה שהוכיח המ"ב דכל מה שנילוש ע"מ לחלק הוי כאלו נילושו בפע"צ, יש לפקפק קצת לכאורה בראיית הדה"ח הנ"ל מהא שמפרישין השאור קודם, דעכ"פ במכוין שלא לפטור אינו נפטר בע"כ ונשאר השאור בחיובי, דהא י"ל דשאור שאני, דמתחילה לש אדעתא דהכי ע"מ לחלקו הוי כאלו לש בפני עצמו. וכן ראיתי בס' חוקת הפסח על ה' פסח (סי' תנ"ז סק"ב) שעמד בזה, (בפשטא י"ל דהדה"ח לשיטתו אזיל שפוסק שמה כדעת הש"ך והגר"א דלא מיקרי נילוש בפ"ע, רק בשדעתו לחלק לאנשים אחרים משא"כ בביתו חייב בחלה. גם בשדעתו אח"כ לחלק לככרות קטנות מה"ט מה שלש ע"ד ליטול השאור ל"ה נילוש בפ"ע)
גם מדעת הב"ח נראה דס"ל הכי דעכ"פ במכוון שלא לפטור אינו נפטר בע"כ, והוא ממ"ש (בסי' שכ"ו) לאסור חילוק העיסה לכמה ב"א, משום ברכה שאינה צריכה, כדאיתא ביומא ד' ע' וניתי ס"ת אחרינא ונקרי, משום ברכה שא"צ, וכי היכי דהתם חד גברא בתרי ספרי אית בי' משום ברכה שא"צ, ה"נ גברי טובא בחד עיסה וכו' עדכתו"ד ז"ל והא איהו לא ס"ל סברות המ"ב דמה שעומד לחלק בבצק אם דעתו לחלק באופן שיהי' בכל חלק שיעור חלה, יהי' דינו כאלו נילוש בפ"ע כמבואר למעיין לפענ"ד, לפ"ז אם נימא בעיסה אחת ע"י הפרשת חלק ממנה נפטרו כל החלקים שנילושו יחד גם אם מכוון שלא לפטור רק חלק א' מהם, לפ"ז הוי רק חלק א' הפרשה לצורך ושאר החלקים הוי כמפריש חלה מחולין והוי הברכה לבטלה לגמרי, ולמה לי' להב"ח להביא ראיות מסוגיא דיומא דשלא לברך ברכות לבטלה א"צ ראיות מסוגיא זו, וגם אם יפרישו חלה כולם בבת אחת, ליכא קיום מצוה רק באחד, וחמור יותר מגורם ריבוי ברכות, וגם א"א לצמצם שיהי' הפרשת כולם ברגע אחת. וקצת הוכחה לזה דאם הי' אפשר להפריש בבת אחת אמאי לא יפרישו כל א' וא', ואחד מהם יברך להוציאם, עי' או"ח (סי' ח' ס"ה) אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית וכו' ואם רצו א' מברך והאחרים וענו אמן, ובזה יצאו מכל ספק, ועל כרחך מוכח דס"ל להב"ח דלא נפטרו שאר החלקים במכוון שלא לפטור, ומה"ט אין כאן רק איסור גורם ריבוי ברכות ולא ברכות לבטלה: