אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן כ

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן כ

סימן יט - בעניני חלה

בדין חלה שנתערבה בעיסה אחרת מתוקנת, אחרי שכבר אכלו את הפת שאפו מעיסה זו שנפרשה החלה ממנה:

א) והנה ראיתי בשו"ת נפש חי' (י"ד סי' צ"א), שיצא לדון בדבר חדש שישאל עצמו על מקצת חלה, באופן שכנגד המקצת הנשאר יהי' ק"א לבטל והעיסה תשאר מתוקנת דחלת האור אין לה שיעור – והנה מבואר בדבריו דגם בשחזרה החלה ונתערבה באותה עיסה עצמה שהופרשה החלה ממנה, דאף שאכלו כבר מקצת מעיסה זו, יכול לשאול על אופן זה שישאל על מקצת מן החלה, באפן שהחלה הנשאר יתבטל בק"א ע"ש:

ולכאורה זה ודאי תמוה דאכתי כיון דמה שהוא יותר ממשהו הדר לטבלי' וטבל אסור במשהו (עי' ע"ז (עג, ב) הטעם בטבל אינו רק משום דשיל"מ כ"א גם משום דכהתירו כך איסורו) נמצא שאוכל למפרע חולין שנאסרו מחמת טבל המעורב בה. וכבר שמעתי שכן העיר בזה ידי"נ הגה"צ וכו' ר' זלמן בהר"ן (שליט"א) [זצ"ל]:

ועפי"ז הי' באמת מיושב ד' הרמ"א ז"ל בדרכי משה שם (בסי' שכ"ז) דאם כבר נאכל מהעיסה א"א לשאול עלי' דא"כ כבר אכל טבל למפרע ע"ש, דנהי דאפשר לו לשאול על מקצת מן החלה, מ"מ אכתי יש בזה משום טבל למפרע, דזה המקצת ששואל עצמו עלי' הדר לטבלי' וכנ"ל:

ב) אולם הי' אפשר להעיר בזה דכיון שמיד שנשאל עליו תיכף מתבטל הר"ז דמי כאלו נולד האיסור בתערובות, דגם דשיל"מ מתבטל, כמו יין בגיגית (בש"ע או"ח סי' ש"כ סי' ב) נמצא דגם אותו המקצת שהדר לטבלי', נתבטל בהחולין:

איברא דבאמת ז"א, דהא מ"מ הי' איסור בשעה שנתערב רק נשתנה מחלה לטבל – וגם כיון דנעקר ממנה למפרע שם חלה ונעשה טבל אגלאי מלתא למפרע דחתיכה זו בשעה שנתערבה הי' עלי' איסור טבל ולא נולד האיסור בתערובות רק נתברר איזה איסור הי' עלי' באותו שעה שנתערבה:

וחוץ מזה כבר כתב הגאון ר' שמואל לאנדא ז"ל בדורש לציון (דרוש י"ג בהגהה) בדעת אביו הגאון הנו"ב ז"ל דטעמו של מרדכי ז"ל בהך דיין בגיגית שמעולם ל"ה כלל בפני עצמו דטרם שנכנס לגיגית ל"ה יין, רק ענבים, משא"כ היכא שהי' עכ"פ פעם בפני עצמו רק שחל שם האיסור בתוך התערובות לא בטל, – גם רבינו הגאון זצוק"ל (בזית רענן ח"ב סי' י') מבאר בארוכה דאימתי אמרינן שבטל בכל ענין רק בזמן שכל האיסור מסתבב מכח המבטל, כמו ביין בגיגית שהיין מרכך הענבים, או מפני חריפות שבו מתבקעים, וכיוצא בזה שהמבטל מהווה האיסור, בזה אמרינן דמתבטל בכל אפן ע"ש. – ולכל זה אין לדמות טבל שנעשה בתערובות ע"י שאלה ליין בגיגית:

גם בלא זה, יש להעיר, דעכ"פ ע"י שישאל על מקצת וגורם לאיסור טבל שיתבטל, מפני שהוא בא בתערובות, הוי עכ"פ מבטל איסור לכתחילה – (ונהי דלגבי המקצת חלה, ל"ה מבטל איסור כ"א מסיר חלק מהאיסור, מ"מ לענין המקצת טבל הוי מבטל איסור):

ג) אלא דעכ"פ לפי עובדא שלנו שנתערבה החלה בעיסה אחרת הי' אפ"ל שיכול לשאול על המקצת, (ונגד זה המקצת יפריש ממק"א ע' שו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"ב) ובסידור דה"ח סוף ה' חלה מה שביאר בארוכה דבחלה מפריש מן החיוב על הפטור):

אמנם בשו"ת חות יאיר (סי' ק"ל) כתב ע"ד הט"ז (יו"ד סי' שכ"ג) שהקשה על משנה דנפל סאה תרומה טמאה לפחות ממאה חולין ירקבו, דמשמע מזה שאין לו תקנה, ואמאי הא אפשר להתיר לי נדרו, ותי' החו' חדא דבתקנתא לא קמיירי, א"נ דלא פסיקא לי' תיקון התרה, כגון באם סאה תרומה דחברי' נפלה לחולין דידי', א"נ אפי' בתרומה דידי', רק שנפלה לתוך חולין מתוקנים אחרים, ואותן חולין שהופרשו ממנו התרומה כבר נאכלו, ומ"מ מפני דמתני' בכל גונא מיירי מקשה הש"ס מרישא דבטלה בק"א הא הוי דשיל"מ, עכתו"ד הנה מבואר מדבריו דאם נאכלו החולין ליכא תקנה בשאלה, גם אם נתערבה בעיסה אחרת:

ולפי דברי החו"י הנ"ל יש להעיר טובא בעיקר דברי הנפש חי' במה שהוכיח מסוגיא נדרים (נט א) דגם בנאכל יכול לשאול על מקצת והוא ממאי דפריך שם דגם למאה לא תעלה משום דשיל"מ, נימא דמיירי שכבר נאכלו התערובות החולין שהורמה התרומה מהם, דאם ישאל יהי' טבל למפרע, וע"כ דמצי לשאול על מקצת, דגם אחר השאלה לא יהי' טבל למפרע, ע"ש, ולפ"ד החו"י אכתי לא הועיל מאומה, דאכתי מצי לאוקמי בתרומה דחברי' דלא שייך בזה שאלה וכן נמי איכא גונא דאי אפשר בשאלה כגון שמתו בעליו של התרומה או נתחרשו או נשתטו, או שאין הבעלים בעיר דל"ה דשיל"מ, ע' ע"ז (עג ב) בתוס' ד"ה טבל, וגם לפי מה דמבואר למעלה, שאותו המקצת ששואל עליו הדרא לטבלי' וצריך עכ"פ להפריש ממק"א וא"כ אם אין לו טבל אחר ל"ה דשיל"מ, וכתי' ר"ת ז"ל הובא בר"ן ורמב"ן וריטב"א ז"ל שם בסוגיא דע"ז הנ"ל (בקו' זו יש לפקפק, דעכ"פ מכלל תרומה הא נפקא, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפירושו לנדרים שם.) ועל כרחך דאין זה הוכחה, וכד' החו"י הנ"ל, דמשמע לי' להש"ס דמתני' מיירי בכל גונא וגם היכא שישנו בשאלה כגון שלא נאכלה, עולה למאה:

ובפשט דברי החו"י הנ"ל נראה דהגם שהש"ס בעי לאוקמא בתרומה ביד כהן, או בנפלו לו מאבי אמו כהן, מ"מ אין זה מפקיע המתני' מפשטותה, דאדרבה י"ל דס"ל להש"ס דטפי ניחא למרמר שהי' ביד כהן, דביד ישראל אינו שכיח כ"כ שתתערב אצלו כיון דמיד שמפרישה וחל עליו מצות נתינה חייב למהר בקיומה. וגם בלא חיוב זריזות מצוה, למה יחזיק בידו דבר שאינו שלו, ואיכא נמי משום תקלה, אבל גבי כהן או בנפלו לו מאבי אמו כהן, כיון דממונם הוא וליכא חיוב נתינה עליהם בשיהוי זמן עלול יותר שיארע תערובות. וגם בישראל שנפלו לו מאבי אמו כהן אם הי' מציאות לאוקמי בהכי הי' אפשר לומר דמיירי שנפלה לו התערובות תרומה וחולין כמו שהוא, כגון שנתערב אצל אבי אמו הכהן דגבי כהן עצמו דמחזיקה אצלו לצרכו, תרומה טהורה לאכילה וטמאה להסיקה תחת תבשילו, מצוי יותר שתתערב טפי מישראל, ובזה הי' יותר מכוון לישנא דהש"ס שנפלו מבית אבי אמו כהן בסתם ולא קאמר שהתרומה נפלה וגם אמר נפלו לשון רבים משמע דקאי על כל התערובות:

ד) וכן יבואר באמת מדברי הרמ"א ז"ל דבכל ענין לא מהני שאלה על מקצת גם אפי' לא כגונא דאות א', והוא מיסוד דבריו דבחזרה ונתערבה לתוך פחות מק"א שואל עצמו על החלה, ומפריש אחרת. והנה מבואר בתוך דברי הט"ז הנ"ל שהקשה בהא דנקט הש"ס בתרומה דל"ה דשיל"מ משום דליכא מצוה לאתשול עלי', דהא עכ"פ המתיר בידו לעשות בלי הפסד, וביאור הדבר דהגם שכתב הר"ן דהיכא שההיתר מחוסר מעשה הגם דבידו ל"ה דשיל"מ אם ליכא מצוה, מ"מ הא הרשב"א שהביא המחבר (סי' ק"ב סעי' ג') לא ס"ל כן מדהוסיף הטעם בהגעלה משום דצריך הוצאות [עיין בס' עצי לבונה שם], וגם הש"ע שם כתב להך טעמא דהוצאות. וקשה לפ"ז על הרשב"א וש"ע, מתרומה. ובשו"ת חו"י הנ"ל תירץ ע"ז, דבתרומה דליכא מצוה לאתשולי איכא הפסד המצוה אם ישאל על התרומה ע"ש, מעתה אם נימא דמהני שאלה על מקצת מהחלה, מדוע כתב הרמ"א ז"ל שישאל על כל החלה ויפריש אחרת, דבזה מפסיד המצוה, טפי הו"ל לשאול רק על מקצת מהחלה, שלא יפסיד ג"כ המצוה שעשה קודם – וגם לא יפסיד הברכה שעשה קודם:

והנה לפי שיטת הר"ן ז"ל הנ"ל דהיינו טעמא בתרומה דל"ה דשיל"מ משום דמחוסר מעשה, י"ל בדין הרמ"א ז"ל הנ"ל דכיון דס"ס שואל על מקצת, תו אינו מחוסר מעשה לשאל על הכל, והדר נכנס זה בכלל דשיל"מ וע"כ כתב הרמ"א דשואל על הכל, ונתעוררתי ע"ז ע"י א', אמנם לרשב"א וש"ע הנ"ל דאין הריעותא משום חסרון המעשה רק משום הפסד המצוה, וכד' החו"י הנ"ל, ראוי שישאל יותר רק על מקצת שלא יפסיד לגמרי הפרשה הראשונה, וגם אם בזה גורם שצריך להגיע לכלל ביטול לא איכפת לנו מזה:

וגם מלבד זה יש לראות, מהו היסוד שעושה את ההפרשה הראשונה לטעות, שיהי' חל שאלה עי"ז, הרי פשוט היא שהעיקר הוא הפסד החולין שאסורים באכילה, דהא אם נפל ביותר ממאה לא נתיר לו לעשות התערובות לפתח חרטה דאם הי' יודע שיצטרך לאכול ע"י ביטול ל"ה מפריש, וכיון דליכא פתח רק מצד הפסד התערובות שנפל בפחות ממאה ולא נתבטל, איך יחול כלל שאלה על כל החלה. הא ליכא כלל חרטה רק על חצי, ועל כרחך דלא מהני שאלה על מקצת, וליכא אופן כ"א שישאל על הכל:

אלא דבשו"ת נפש חי' הנ"ל מביא באמת בשם הגאון האדיר ר' אברהם מטשאכנאווי זצוק"ל שהקשה כן ע"ד הרמ"א ז"ל הנ"ל איך יוכל לשאול על החלה דשוב עבר על לא תשא מה שעשה ברכה על הפרשת חלה. ותירץ דיוכל לשאול על מקצת ולהשאיר מקצת ושפיר עשה הברכה כהוגן ע"ש – אמנם לענ"ד הדברים אלה לפי מה שהם כתובים לכאורה הם נגד פשטות דברי הרמ"א ז"ל, מ"ש שחוזר ומפריש חלה אחרת, דמשמע ששואל על כל החלה (מה שהקשה בנפ"ח דא"כ גם בנאכל מקצת אין חשש טבל, ויוכל לשאול על מקצת, לפי אות א' מיושב זאת):

ה) ובעיקר הקו' מחשש ברכה לבטלה, כבר עמדו ע"ז בספר יהושע (בליקוטים שבסוף הס') והחתם סופר (יו"ד סי' ש"כ), והח"ס תירץ דשפיר בירך וציונו דכה ציונו על הפרשת חלה שענין ההפרשה הוא שישאר לו כח לשאול עלי' וכה ציונו וכה עשה, ע"ש. והנה בס' נפש חי' הנ"ל הוכיח מסוגיא דנדרים (כב) דניזקקין לכתחילה לאלקי ישראל, ואמאי לא חיישינן דהוי למפרע מוציא ש"ש לבטלה, א"ו דבכה"ג לא נתעורר איסור למפרע, ולפענ"ד י"ל דהתם כיון דאינו יוצא מגדר נדר אינו כמוציא ש"ש לבטלה דהא הועיל שיהי' נדר והוא בבל יחל בלא התרה, ולא נתבטל ע"י התרה מאומה שהרי הוא כמו שאר נדר שהוא בהתרה, וגם מתחילה לא הוציא ש"ש ע"ד שלא יועיל התרה. משא"כ אם מברך על מצוה ונתברר שאינו מצוה, נמצא שהי' לבטלה לגמרי. – וגם אין ללמוד מנדר לחלה דמותר בשאלה לכתחילה ולא חיישינן דנראה כמוציא ש"ש לבטלה, דשאני נדר דמצוה לאתשולי עלי', משא"כ בתרומה וחלה, וע"כ נראה כתי' הח"ס דכה ציונו על מצוה שמועיל שאלה:

ויש להתבונן לפענ"ד לפ"ז משו"ת הרשב"א ז"ל (סי' יח) דאין מברכין על עשיית הדינין שמא לא יקבלו בעלי הדין את דעתו [וכ"כ בכל מצות ג"ח שמא לא יקבל חבירו, ולפי דברי הח"ס נימא דכה ציונו, שההשתדלות עצמו הוא מצוה ואם נחוש בכל פעם שמא לא יקבל, לא יתקיים המצוה, ובודאי דמ"מ הוא מחויב לעשות מה שמוטל עליו ואם לא יתרצה יצא ידי שמים וכה ציונו ואמאי לא יברך, וצ"ל דמ"מ חששו לתקן לכתחילה ברכה בדבר שתלוי בדעת חבירו ומצוי להתבטל, ונראה לבני אדם כברכה לבטלה משא"כ בחלה שהוא תלוי בדעת עצמו ומפריש ומברך ע"ד שישאר חלה, ואם מזדמן ששואל לא חששו שהי' נראה כברכה לבטלה במידי דלא שכיח, כיון דבאמת ל"ה זה לבטלה כד' הח"ס, (בלא"ה י"ל דנהי שמחויב להשתדל לעשות לחבירו מ"מ אם לא יקבל אין זה כ"א השתדלות, ול"מ ברכה על השתדלות כ"א על גוף המצוה. ול"ד לחלה דכה ציונו וההפרשה גוף המצוה):

גם בלא זה נראה פשוט דמי שמברך ברשות חכמים אין כאן חשש ברכה לבטלה, דהא דעת התוס' המובא במ"א (סי' רע"ו ס"ק ו) במכוון לשם ברכה ליכא לא תשא, וגם לדעת הרמב"ם ז"ל שחולק ע"ז, הוא רק במברך מעצמו בלא רשות חכמים, אבל ברשות חכמים, אה"נ גם לדידי' ליכא לא תשא. וכן מצאתי אח"כ בישועות יעקב או"ח (סי' מ"ו סק"ו) שכתב כן גם בדעת הרמב"ם ז"ל דבעושה לקיים מצות חז"ל אין זה לשוא, ע"ש בתוס' ביאור. וכן ראיתי בברכ"י (או"ח סי' מ"ו סק"ו) שהביא בשם הרב המחבר קול אלי' שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי, דבשו"ת פאר הדור (סי' קב) כתב דבברכה שא"צ איכא איסורא דאורייתא, ובתשובה אחרת שהביא הכ"מ (פ"ג מה' מילה ה"ו) כ' וז"ל וחכמים הם שתקנו הברכה והם אמרו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא עכ"ל, משמע דאין זה רק מדרבנן, ותי' הברכ"י [והביא שכן תירצו אחרוני זמנו ז"ל] דהכונה כך דאם היו באמת חכמים נותנים רשות לברך ברכה שא"צ, ל"ה זה בכלל לא תשא, דכל מה שהוא ברשות חכמים ליכא לא תשא. אבל כיון שהם אמרו שלא לברך ברכה שא"צ דהיינו שלא נתנו רשות ע"ז, הדר באמת עובר בל"ת מדאורייתא עכתו"ד, עכ"פ נתבאר דכל מה שהוא ברשות חכמים ליכא לא תשא אליבא דכ"ע:

וכעין זה יתבאר ג"כ דברי הריטב"א ז"ל המובא בק"א למח"ב ובשערי תשובה או"ח (סי' קנ"ח) דאם בירך על נטילת ידים, ונמלך שלא לאכול ל"ה ברכה לבטלה, ע"ש. ולפום רהיטא אינו מובן דהא בזה ל"ש דכה ציונו. אמנם הוא הענין דנהי דלפי מה שהוא עכשיו הוי ברכה שא"צ, מ"מ כיון דבשעת הברכה הי' ברשות חכמים ליכא איסורא בזה:

שוב ראיתי בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' מ"ח) וז"ל מי שבירך והפריש חלה והוצרך לשאל עלי', מה ענין הברכה שבירך. תשובה אין כאן ברכה לבטלה, מאחר שחל שם תלה עלי' לפי שעה אח"כ הוי כמו שנשרפה, וקרוב אני לומר שתועיל הברכה שיברך למה שיפריש, עכ"ל. והנה דבריו ז"ל בקצרה וגם נראה שיש איזה ט"ס בדבריו, ומ"ש שהברכה מועיל למה שיפריש אח"כ הוא ג"כ דבר הצריך ביאור לפענ"ד, שיועיל ברכה על משך זמן כ"כ. ואולי י"ל הטעם משום דעכ"פ עשה המצוה מיד בלא הפסק, רק אח"כ הוצרך לשנות לחתיכה אחרת בכה"ג, אין ההפסק מבטל הברכה, ובעיקר הדין שלא לברך בהפרשה שני', מבואר כן גם בברכ"י יו"ד (רס"י שכ"ג) ומה דמדמי לי' לנשרפה החלה, יש להעיר דהא החילוק מבואר דשם כבר נגמר המצוה וליכא שום ביטול למפרע משא"כ בשאלה, ולתי' הח"ס י"ל בכונת הלק"ט דעכ"פ כבר נגמר המצוה בברכתו דכה ציונו, וגם לפמ"ש לפענ"ד י"ל כיון דהברכה הי' ברשות, דינו כנשרפה, ולא לגמרי מדמי לה, רק לענין דינא דברכה לבטלה, דגם הכא ל"ה לבטלה כמו בנשרפה:

ועיקר הענין מה שכתבנו דכל מה שעושים ברשות חכמים ליכא בזה משום ברכה לבטלה, מתבאר ג"כ דהא דמצינו בכמה דוכתי שחששו לביטול נשואין משום דתהי' הביאה בעילת זנות [עי' דו"ח כתובות (מז ב) ע"ד התוס' ד"ה שלא ובגליון המשניות גיטין (אות ל"ח), ובשיטה מקובצת ב"ק (קי, ב) בד"ה אלא מעתה מ"ש בשם הרא"ש]. ולא מצינו שנתעוררו לברכות נשואין שתהי' לבטלה, ע"כ כנ"ל דברכה שהיא ברשות חכמים אינה לשוא, ועי' בשו"ת ב"ח החדשות (סי' פ"א):

ו) עוד יש מקום עיון בגוף הענין שנתערבה החלה בעיסה אחרת אם מהני שאלה גם קודם שנאכלה העיסה שהופרשה החלה ממנה, והוא לפמ"ש בס' ישועות יעקב (סי' שכ"ג) דהא דמהני שאלה הוא רק אם נתערבה באותה עיסה דזה הוי פתח מעליא דכל ענין ההפרשה הוא כדי להתיר והרי לא התיר, אבל אם נתערבה בתבשיל או בעיסה אחרת, בזה נכון כדעת הט"ז דהוי פתח מן הצד, כיון דהפרשת החלה הועיל להתיר העיסה שהופרש ממנה, מה בכך שאסרה עיסה או קדירה אחרת אין זה מעין הפרשתו והוי כפתח מן הצד ע"ש:

אמנם בדברי האורחות חיים המובא בכנה"ג (סי' שכ"ד) כתוב שאלה, בנתערבה בעיסה אחרת, וכ"כ מרן הב"י ז"ל בבדק הבית (סי' שכ"ג סק"ב) ובכנה"ג שם הביא ג"כ לשון הבד"ה בנתערב בעיסה אחרת. ובבד"ה (סי' שכ"ד) שהביא לשון האורחות חיים, כתב בו סתם בנתערב בעיסה ולא הזכיר בעיסה אחרת, ובדברי הלבוש (סי' שכ"ג) כמדומה כתב בעיסה אחרת – ובדברי מרן הרמ"א ז"ל דנקט המציאות בנתערבה באותה עיסה, י"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דגם בזה בעינן שאלה, ולא אמרינן דהדרא לטיבלא ע"י שו"ת ח"ס (יו"ד סי') וצ"ע:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה