ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן יט - בעניני חלה
בשנת תרמ"ג שנה שאחר שביעית, ויש בני אדם מכינים משנה ששית למצות מצוה והי' קצת מצות מששית, וקצת משביעית, והיה שגגה שצרפו והפרישו מן החדש על הישן, דמדינא אין מפרישין מזע"ז, וגם דמקפידות אינם מצטרפות, ובכאן מקפידות מצד דישן עדיף דמהדרים ע"ז, וגם מלבד זה כמדומה שהיו מינים שמהודרים יותר ומינים שאינם מהודרים בפרטי זהירות כ"כ, ומטעם זה ג"כ היה קפידא שלא יתערבו זה עם זה, [עי' ביו"ד (סי' שכ"ה סס"ק א') דאם יש בעיסה אחת כרכום ואחת אין בה, אין מצטרפות, משום דמקפיד שלא יתערבו, ועי' בס' ישועות יעקב או"ח סי' תנ"ז סס"ק א' תוך ד"ה ובזה וז"ל, והנה זה לי זמן רב עלה על לבי דמצות שדרך לאפות בתחילה מצות הרשות, ואח"כ מצות מצוה כדי שיעור חלה, והם מצטרפים עם שאר מצות ע"י נגיעה, עלה על לבי דלא מהני כיון דמצות מצוה בעינן שיהיו כל מעשיו נעשים לשמה, וביותר לדעת הרי"ף דאף בעינן שיהי' משומר משעת קצירה, עכ"פ חילוק גדול יש בין מצה מצוה למצה הרשות, א"כ בודאי מקפיד על העיסות שלא לעשותן עיסה אחת, דאז לא יהיה ראוי למנה מצוה, א"כ אף לענין חלה אין מצטרפים ודומה לעיסה אחת טהורה ואחת טמאה דאינן מצטרפים, וכ"כ התה"ד הובא בהגהת מוהרמ"א בי"ד סי' שכ"ו, דאם עיסה אחת יש בה כרכום והשנית אין בה דאין מצטרפין לחלה, כיון דמקפיד מבלי לערב וכו', והדבר ברור כשמש עכ"ל, מבואר מזה לענ"ד דכל שני עיסות, שאחת נאפית בזהירות יותר מחבירתה ומקפיד שלא יתערבו אינן מצטרפות, למ"ש הישועות יעקב הנז' לדמות מצות שמורות משעת קצירה עם שאינן שמורות משעת קצירה, לשני עיסות א' יש בה כרכום ואחת אין בה, ה"נ בזה], ולא שמו על לב והפרישו מזע"ז והי' אז שבת ע"פ ואפו המצות ביום ו' כנהוג, ומפני רוב הטורח והטרדה לא שמו על לב עד ש"ק, ורצו באלו המצות דוקא, כפי דעת הבעלים, מפני הדורם ביותר, ומהמצות ההם נתחלק לכמה בני אדם, ומהם הדרים חוץ לעיר, באופן שבעת התבוננות היטב בשאלה זו ע"י איזה עיכובים כבר הי' שבת אחר חצות היום, שהי' קשה מאוד להודיע לכל הקונים שאינו מועיל החלה שהופרש מע"ש:
ושאלו זאת לעטרת ראשינו הגאון הקדוש מו"ה משה יהושע יהודה ליב (שליט"א) [זצוק"ל] שהי' אב"ד בריסק והורה ליתן א' מהמצות לקטן שהוא מופלא סמוך לאיש, והוא יפריש ממצה שלו לפטור כל המצות, ועפ"י מ"ש התוס' פסחים פ"ח בד"ה שה לבית דהיכא דאיכא חינוך מצוה שרי להאכיל בידים איסור לקטן, משום דבכה"ג אין לנו ללמוד משרצים לאסור להאכיל לקטן. – והנה נמצא נרשם אצלי דבשנת תרמ"ח שכח א' להפריש חלה, ושאל מעט"ר הגאון הנז' (שליט"א) [זצ"ל] ולא התיר לו באופן הנז' רק אמר לו שישתדל למצוא מצות מאחרים, ולא ידעתי הטעם, וכעת שמתי לבבי לבאר נידון זה לפענ"ד, וה' יזכני להבין האמת בתוה"ק:
א) והנה אם ננקוט כדברי התוס' להלכה, גם באיסור תורה, יש להתיר, היכא דאיכא חינוך מצוה, דאכילת קטן בפסח הוי שלא למנויו, דהמינוי שלו אינו כלום, כיון דאין בו דעת, וגם מינוי אביו אינו מועיל מה"ת:
אמנם נלענ"ד דלהלכה לא נקטינן כן להתיר איסור תורה משום חינוך מצוה, דהתוס' עצמם בנדרים ל"ו תוד"ה יביא אדם נקטו דמה"ת אין הקטן צריך להמנות, נמצא דאין לנו ראי' למה שחידשו התוס' בפסחים. [ומ"ש התוס' בנדרים הנ"ל לדמות קטן לאשה עי' בקהלת יעקב אלגזי ז"ל (בתוס' דרבנן אות ש' סי' ש"ב) ביאור דבריהם ז"ל] גם הר"ן ז"ל בנדרים שם נקט בעיקר הדבר כדעת התוס', וכבר הביא דבריהם ז"ל המהרש"ל ז"ל בחידושיו ע"ד התוס' פסחים הנ"ל, גם בקהלת יעקב הנ"ל שם העיר כן ע"ד התוס' הנ"ל, גם מדברי הרמב"ם (פ"ה מה' קרבן פסח הלכה ו' וה"ז) מבואר דמה"ת קטן אוכל בקרבן פסח עי' בכ"מ שם הלכה ו' ומ"ש בהלכה ז' בשם הר"י קורקס ז"ל, וכבר העיר בקהלת יעקב הנ"ל שם בדעת הרמב"ם ז"ל והמג"א (בסי' שמ"ג ס"ק ג') הביא דברי התוס' פסחים פ"ח הנ"ל, והעיר בזה בהגהת חתם ספר שם מדברי הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל, והמ"ל פי"ז מה' מאכלות אסורות הכ"ז סד"ה גרסינן הביא דברי התוס' פסחים הנ"ל, וכתב בזה וז"ל ועיין היטב שדבריהם צריכים תלמוד עכ"ל, וכתב בס' יד דוד פסחים פ"ח ע"ד התוס' שכוונת המ"ל להקשות דמנ"ל להתיר ליתן לו איסור תורה בשביל חינוך:
אמנם נידון השאלה הזאת, הוא רק נענין איסור דרבנן. ובזה מבואר להדיא בסוגיא דנזיר כ"ט דאתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. ועי' במקנה קידושין ד' ל"א ע"ד תוס' ד"ה דלא מפקידנא, שהביא שם מ"ש התוס' בעירובין צ"ו בד"ה דילמא, שכתבו בטעם הדבר, דקטן מברך כל הברכות אעפ"י שאינו מחויב משום דאינו מוזהר על לא תשא, וכ"כ בר"ה ד' ל"ג בד"ה הא בסה"ד, וכתב ע"ז המקנה וז"ל הצ"ל ול"ד לקטן דהתם הוא משום חינוך, ואמרינן בנזיר ד' כ"ט דאתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן, תדע שהרי אביו מחנכו בברכות ולא אמרי' דהא אסור להאכיל בידים וכו', וא"כ איך יצוה לו האב לעבור על לא תשא, אלא דחינוך קטן שאני עכ"ל, הרי דמתירינן איסור דרבנן משום חינוך מצוה, [וגם מפשטות דברי המקנה הנ"ל נראה דפשיטא לי' דרק איסור דרבנן מתירינן משום חינוך קטן ולא איסור תורה:
ב) ואולם גם לפי דברי תוס' פסחים דס"ל דמתירין גם איסור תורה משום חינוך קטן, ומה שמתירין איסור דרבנן לכ"ע בסוגיא דנזיר כ"ט הנ"ל ותוס' עירובין ור"ה לענין ברכה דקטן, י"ל דזהו רק כשא"א לחנך הקטן באופן אחר רק באיסור כרוך בי' משא"כ בהפרשות חלה דאפשר לחנכו בהפרשה דחול, – והנה אז בשנת תרמ"ג אמר לי הגאב"ד חאסלאוויץ זצ"ל, שכתבו אז בקובץ יגדיל תורה שרב א' הורה כן להפריש ע"י מופלא סמוך לאיש, ושהביא זאת מדברי הצל"ח פסחים ס"ו ע"ד התוס' ד"ה תוחב לו, ולא ראיתי אז בקובץ הנ"ל, ובדברי הצל"ח לא נתבאר רק עיקר הענין להקדיש ע"י מופלא סמוך לאיש, אמנם כיון דהצל"ח כתב דלא הותר כן רק לדעת הרשב"א ז"ל, דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים, ולהפוסקים דס"ל דגם איסור דרבנן אסור להאכיל לקטן בידים, לא היתר להקדיש ע"י מופלא סמוך לאיש, וגם אין נותנים לקטן שיביא הכלי שרת בשבת דרך כרמלית, וכיון דנקטינן להלכה דגם איסור דרבנן אסור להאכיל לקטן כמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"ז מה' מאכלות אסורות ובש"ע א"ח סי' שמ"ג, א"כ לפ"ז אסור להפריש חלה בשבת ע"י קטן, גם מדלא נקט הצל"ח להתיר לכ"ע משום חינוך מצוה, מבואר לענ"ד דנקט כנ"ל, דהיכא דאפשר שיתחנך במצוה זו בלא איסור ל"ש זאת. וא' מן הלומדים נ"י אמר דלהעביר הסכין דרך כרמלית י"ל דלא התירו משום חינוך מצוה דאינו בגוף המצוה עכ"ד נ"י, ולפ"ז י"ל דמה"ט גם להקדיש הסכין לא התירו זאת רק בגוף המצוה ולא במכשירי המצוה, ולהנ"ל מיושב דברי הצל"ח הנ"ל דנקט דברה"ר אסור ליתן לקטן שיוליך לסכין [רק דרך כרמלית] משום דהוי איסור תורה, ולפום ריהטא יש להבין, דהא התוס' עצמם בפסחים הנ"ל ס"ל, דמשום חינוך מצוה מותר להאכילו בידים גם איסור תורה, ולהנ"ל א"ש, או משום דאפשר דחינוך מצוה זו שלא בזמן איסור, משא"כ בדברי התוס' כנ"ל או משום דנידון התוס' הוא בגוף המצוה, משא"כ בנידון דמיירי הצל"ח כנ"ל:
ג) נחזור למה שהתחלנו בו בענין הפרשת חלה ע"י מופלא סמוך לאיש, כיון דאפשר לחנכו במצוה זו בחול, אין לנו מקור להתיר משום חינוך מצוה:
אמנם במ"א סי' שמ"ג ס"ק ג' תד"ה כ' רי"ו כתב שם וז"ל וכתב עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצוה, ספינן לי' בידים כגון שמתירין אותו לתקוע בשבת עכ"ל. הרי דנקט דגם בכה"ג שאפשר שיתחנך בזמן היתר אפ"ה מותר משום חינוך:
אמנם אם נדמה דין זה לתקיעות בשבת, הרי מבואר בה' ר"ה (סס"י תקפ"ח) דקטן שהגיע לחינוך אסור לו לתקוע, והביא הב"י שם תוך ד"ה ואע"פ, שכן דעת התוס' והרמב"ם והרא"ש ז"ל, ולפ"ז בנידון דידן במופלא סמוך לאיש כיון דהגיע לחינוך, אסור ליתן לו מצה על דעת שיפריש חלה דהוי כמאכילו בידים, וא"ל דבשופר הטעם דהקול נשמע לרבים ונפיק מני' חורבה, ע"ש במחצית השקל סי' שמ"ג ס"ק ג' מ"ש שם בשם ס' תוספות שבת דע"כ צ"ל לדברי המג"א דרי"ו מיירי היכא דאין הקול נשמע לרבים, דכיון דאיסור דרבנן היא ל"א אפי' בחדרי חדרים אסור ע"ש, ועכ"פ אין לנו ראי' להתיר איסור דמדבריהם בקטן שהגיע לחינוך, היכא דאפשר שהחינוך יהי' בזמן אחר שלא בזמן איסור:
ועי' בס' חקרי לב (או"ח סי' ס"ט ד' קי"ט) שהקשה מסוגיא דר"ה ל"ב לשי' הרשב"א ז"ל, דס"ל דמותר להאכיל איסור דרבנן בידים לקטן, דעכ"פ לכל השיטות הראשונים ז"ל בסוגיא הנ"ל מוכח דיש קטן דאסור להתעסק עמו או קטן שהגיע לחינוך או לא הגיע לחינוך, ולשיטת הרשב"א ז"ל דלצורכו של קטן מותר להאכילו איסור דמדבריהם בידים, מדוע אסור להתעסק עמו הא איכא סרך מצוה, וא"ל צורכו של קטן גדול מזה, ותירץ דלפי שי' רש"י ז"ל ודעימי' דבהגיע לחינוך שרי להתעסק, ובלא הגיע לחינוך אסור, וכיון דבלא הגיע לחינוך אסור לא מקרי צורכו של חינוך משום סרך מצוה, כיון דאיסור כרוך בי' עיי"ש, הרי דנקט דגם לדעת הרשב"א ז"ל דמתיר להאכיל איסור דרבנן לקטן, מ"מ מצוה היכא דאיסור כרוך בי' גרע טפי, וע"כ צ"ל ג"כ הטעם משום דאפשר שיתחנך במצוה זו בלא איסור, דאלת"ה קשיא מסוגיא דנזיר כ"ט הנ"ל דמתירין הקפת כל הראש משום חינוך קטן, וע"כ צ"ל כנ"ל:
ד) עוד יש לדבר בענין זה לפענ"ד שיש חילוק בין שבות דהפרשות חלה לשבות דתקיעת שופר. עי' בס' ישועות יעקב (סי' שמ"ג ס"ק ד') שהעיר ממה דמבואר בדין עשיות פרה אדומה בסוגיא דיומא ד' ח' ובדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' פרה אדומה, ע"ש בדברי הרמב"ם ז"ל הלכה ה' וז"ל, ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת, שהזיי' אינה דוחה שבת והרביעי א"צ הזיי' עכ"ל, וכיון שכל מעשה מה שנעשה בענין הפרה הי' ע"י קטנים, גם הם היו מזין עליו, כמבואר שם בדברי הרמב"ם ז"ל אח"כ בפרק ב' הנ"ל, אמאי לא יזו עליו גם בשבת משום חינוך מצוה, דהא סוגיא דיומא אזלא למ"ד הזאה בזמנה מצוה, וכתב הישועות יעקב שכגון קו' זו צריך לפנים, ותירץ וזה לשונו, והנראה לפענ"ד לחלק הענינים דהנה באמת יש שבות דאסרו חז"ל מחמת עצמם כגון דאסרינן מוקצה ותיקון כלי וכדומה. ויש דברים שחשו חז"ל שלא יעבור העושה על איסור תורה כמו גבי תקיעה דאסרינן בשבת כדי שלא יעבור אותו ד' אמות ברה"ר וכדומה לזה, והנה היכא דליכא חשש איסור בגוף הענין רק שאנן חיישינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, נלפענ"ד דבקטן ל"ש זה דאף אם יעבור הקטן על איסור תורה אין חשש בזה דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו ואנן לא ספינן לי' בידים כיון דאין הכרח שיעבור על איסור תורה, רק חשש שמא יעבור, בזה אמרינן דאין לחוש בזה כיון דקטן הוא מה בכך אם יעבור על איסור תורה, אבל בדבר אחר שהוא איסור דרבנן אסור ליתן לקטן, וזה ברור מאוד עכ"ל ולפ"ז שבות דהפרשת חלה דהוא מצד עצמו אין להתיר משום חינוך מצוה, כמו בהזאה בשבת, (וההוא דנזיר כ"ט הנ"ל, דמתירין הקפה דרבנן, משום חינוך, הגם דהקפה איסור דרבנן מצד עצמו הוא, שאני התם דלא אפשר בא"א, משא"כ בהפרשת חלה כנ"ל):
והנה לפ"ר יש להעיר על תי' הישועות יעקב הנ"ל, דהא גם בהזאה מבואר להדיא בש"ס פסחים (סט, א) דהטעם הוא משום שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, אמנם י"ל בזה, דהא רש"י ז"ל פירש בריש אלו דברים (סה, ב) בד"ה הזאה תוכיח וז"ל והזאה שבות היא דמאי מלאכה היא אלא מיתחזי כמתקן גברא ע"כ, וע"ש בהצל"ח שמביא קו' ס' קול הרמ"ז מסוגיא דס"ט הנ"ל, דמבואר דהטעם הוא משום שמא יעבירנו, ותי' הצל"ח במ"ש הר"ן ז"ל במס' מגילה, טעם למה מילה דוחה שבת, ולא גזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, משום דבמילה אינו טרוד רק אבי הבן ויזכירוהו אחרים, והקשה הר"ן ז"ל מהזאה דהגם שאינו טרוד רק הטמא, ותי' דהגם שהעם אינם טרודים בהזאה טרודים הם בעשיות הפסח, וכתב הצל"ח דיש לדקדק א"כ מילה בשבת ע"פ לא תידחי, שהכל טרודים בעשיות הפסח, ואין מי שיזכירו וצ"ל כיון שבכל שבתות השנה מילה דוחה, אם בשע"פ לא תדחי שבת מיחזי בזה תקנ"ח כחוכא, ולפ"ז אם לא היה בהזאה טעם אחר רק שמא יעבירנו, תינח בשבת ע"פ דהכל טרודים, אמנם בשאר שבתות צריך להיות הזאה מותרת, דהרי יזכירוהו העם, וכיון דבשאר שבתות מותר, גם בשבת ע"פ מותר משום דלא יתחזו כחוכא, וע"כ דיש בלא"ה טעם לאיסור שבות מטעם דמיתחזי כמתקן גברא, ורק בשע"פ לצורך הפסח שיש בו כרת לא היו משגיחין בשבות קל כזה ונאסרה משום חשש שמא יעבירנו דשייך בו ביום מתוך טרדת הפסח עכתו"ד ז"ל – נמצא לפ"ז דגם לפי מסקנת הש"ס בדף ס"ט דבהזאה בשבת שחל ע"פ אין לאסור בלא גזירה שמא יעבירנו, מ"מ אנו מוכרחים לטעם דהוי תיקון גברא בכל שבתות השנה, דליכא טירדא ול"ש שמא יעבירנו, ומבואר דברי הישועות יעקב הנ"ל כיון דבהזאה איכא גם טעם דתיקון גברא דהוי איסור דרבנן מצד עצמו לא התירו בזה לקטן משום חינוך מצוה – ועי' בשו"ת פנים מאירות חלק ג' סי' ב' אשר רמז עליו בם יד דוד פסחים ס"ו ע"א:
והנה בתי' הצל"ח הנ"ל ע"ד רש"י ז"ל, אכתי יש להעיר לענ"ד מסוגיא דפסחים ס"ט הנ"ל דמקשה מכדי טלטולא בעלמא הוא תדחי שבת, ונהי די"ל דגם הקו' על טעם איסור הזאה משום תיקון גברא נכלל בקו' זו דכמו דאין לדחות פסח משום טלטול, כיון דאין בזה סייג לתורה ה"נ בשבות דתיקון גברא אין לדחות פסח מפני שבות קל כזה, מ"מ יש להבין לענ"ד מדוע הניח הש"ע עיקר הטעה דהזאה ונקט טלטול דאין האיסור דהזאה בשבת מטעם זה, והיה אפ"ל דנקט הקו' מטלטול משום דשייכא גם בלולב [עי' סוכה ד' מ"ב ע"ב ובדברי התוס' שם בד"ה טלטול ובדברי רש"י ז"ל והר"ן ז"ל שם] ויותר נראה לענ"ד עפ"י המבואר בתוס' ישנים ביצה ד' ג' ע"ב וז"ל אבל לר"נ לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא עכ"ל, ומה"ט י"ל דמקשה הש"ס דעדיפא מיני', דגם אי נימא דטעם איסור הזאה הוא משום איסור טילטול דחמירא משאר שבותים, דהוי כעין דאורייתא אפ"ה אין לדחות פסח בשביל זה כיון דמ"מ אינו סייג לתורה כמ"ש רש"י ז"ל בסוכה מ"ב ע"ב בד"ה טילטול ע"ש:
ואכתי יש להעיר לענ"ד ע"ד הישועות יעקב הנ"ל, דאכתי יכולים להזות בשבת ערב פסח ע"י קטנים ומשום חינוך מצוה, הא הש"ס פסחים ס"ט הנ"ל דהקשה והזאה מ"ט לא דחי שבת מכדי טילטולא בעלמא היא, הוא דגם גדולים יזו בשבת ע"פ ולא ידחה שבות קל דמיחזי כמתקן גברא, פסח שיש בו כרת, א"כ גם בתר דמשני דהוא סייג לתורה שלא יעבירנו ד"א ברה"ר, אכתי קשה אמאי לא יזו קטנים כיון דמשום גזירה שמא יעבירנו, לא חלה על קטנים, ומשום שבות דתיקון גברא אין לדחות פסח שיש בו כרת, ודוחק לומר דסוגיא דפסחים הנ"ל אזלא למ"ד דהזאה לאו מצוה, דמסתימות הש"ס משמע דגם הזאה בשבת ע"פ שאינו דוחה שבת הוא לכ"ע, ודו"ק:
ה) ובעיקר קו' הישועות יעקב הנ"ל מהזאה לתקיעות שופר, י"ל לענ"ד דרק בשופר דהוי עשה דרבים שהיחיד מוציא את הרבים [עי' במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב'] בזה התירו משום חינוך מצוה גם היכא דאפשר לחנכו בחול משא"כ בשאר מצות, ולפי זה יש ליישב לפענ"ד שיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן. ולפ"ר יקשה לענ"ד מהזאה דאסור בשבת, ואם נימא בזה כסברות החקרי לב, דמצוה שאיסור כרוך בי', גרע טפי מצורך הקטן בטבע, יקשה מתקיעות שופר להזאה דבתקיעות שופר עכ"פ התירו בחד קטן, ומ"ש בהזאה דלא התירו בשום קטן ולפי הנ"ל י"ל דשאני ת"ש דהוי עשה דרבים:
וגם לפי זה אין ללמוד הפרשות חלה בקטן מתקיעות שופר לענין חינוך להתיר גם בשבת משום חינוך מצוה, דשופר שאני דהוי עשה דרבים, ויהי' מאיזה טעם שיהי', עכ"פ מבואר לענ"ד מהזאה בשבת דלא התירו ע"י קטנים משום חנוך מצוה, ולא מצינו פלוגתא בזה, דגם הפרשות חלה אין להתיר ע"י קטנים משום חנוך מצוה:
עוד יש לדון לענ"ד דיש חילוק בין ת"ש להפרשות חלה דבתקיעות שופר עכ"פ מצות היום בשופר מה"ת יש לחנכו בתקיעות היום, דלאחר ר"ה ליכא ענין זה רק חינוך לשנים הבאות משא"כ בהפרשות חלה דאינו תלוי במצות היום, ובעצם ההפרשה אין חילוק במצותו מה לי אם יפריש למחר, ויתחנך אז במצוה זו ומה שצריך למצה בלילה הראשונה אינו נוגע לחינוך מצות הפרשה, דמה דמצינו התירא ליתן איסור לקטן כשהוא כרוך בדבר מצוה או באיסור תורה לשיטת התוס' פסחים פ"ח, ולשאר פוסקים באיסור דרבנן עכ"פ, משום חינוך מצוה, הוא רק במצוה שהיא עצמה הוא צורך הקטן עצמו עתה בקיומה, ולא מצינו היתר היכא שענינים אחרים מסבבים עתה צורך ההפרשה שעי"ז יהי' מותר לצוות לקטן לעשות מנוה הכרוך באיסור כיון שבגוף המצוה עצמה לצורך חינוך הקטן אין נ"מ ויש לו אופן לקיימה בלא איסור, לא מצינו שיהי' מותר לקיימה עתה באיסור משום הנ"מ לתועלת אחר, וא"כ אין לנו ראי' להתיר להפריש ע"י מופלא סמוך לאיש:
ו) והנה הי' אפשר לצדד בכמה הערות הנ"ל דמ"ש התוס' דלא דמי לשרצים זה נקטו ליסוד מצד עצמו גם בלא הקושיא, וי"ל דלפי זה אין תי' התוס' סותר ליסוד דברי התוס' דמס' נדרים, גם לדעת שאר רבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דקטן מה"ת א"צ למנות על הפסח, דגם לפ"ז י"ל כתי' התוס' מצד הסברא כנ"ל, ואם נימא כן הי' אפ"ל דמה"ט הביא המג"א בסי' שמ"ג הנ"ל דברי התוס' בפסחים, דס"ל דיש לנקוט להלכה הענין מצד עצמו, דהיכא דאיכא חינוך מצוה ליכא איסור דמאכיל בידים משום דל"ד לשרצים. אמנם לענ"ד אינו נראה כן מדברי הפוסקים ז"ל אשר הובא בקונטרס זה בעזה"י דברי המקנה קידושין והגהות ח"ס ע"ד המג"א סי' שמ"ג והמג"א עצמו בה' יו"ט סי' תק"ו, וגם הזאה בשבת דלא התירו ע"י קטנים, אשר זה מכריח לומר עכ"פ דלא בכל דבר מצוה הותר לקטן ולא נמסר זאת לדבר כללי לומר לא דמי לשרצים רק במה שמצינו ראי' להתיר מדברי הש"ס ורבותינו הראשונים ז"ל אשר הוכיחו זאת מדברי הש"ס לפי שיטתם ומה שלא מצינו ראי' מהש"ס להתיר נקטינן דהוי הכל בכלל מאכיל איסור בידים. וגם מדברי התוס' עצמם נראה לענ"ד דאין לנקוט זאת ליסוד להתיר לכתחילה משום חינוך קטן בכל דבר מצוה הגם שכרוך בו איסור. דסבירא להם דגבי ת"ש אסרינן בקטן שהגיע לחינוך ויהי' מבואר מזה דעכ"פ מדרבנן אין להתיר משום חנוך מצוה היכא שעבירה כרוך בי', גם אם האיסור אינו רק איסור דרבנן בקטן שהגיע לחינוך עכ"פ:
ז) ובעיקר הנידון יש להביא ראי' לענ"ד מסוגיא דשבת ר"פ מפנין (קכו, ב) אבל לא את הטבל, וע"ש בתוס' (קכח, א) בד"ה אבל לא, דלענין טלטול בידים יש לו דין מוקצה – ואמאי אסור בטלטול הא יכול להפריש ע"י מופלא סמוך לאיש, וע"כ דאסור להפריש כן. – וכן יבואר לע"ד מסוגיא דכירה (מג, א) דנקט הטעם בחבית של טבל שנשברה דמניח כלי תחתי' לקבל את הטבל ולא נאסר משום ביטול כלי מהיכנו, משום דטבל מוכן הוא אצל שבת, דאם עבר ותיקנו מתוקן ע"ש, ולמה לא נקט הטעם דלכתחילה מצי להפריש ע"י מופלא סמוך לאיש:
והנה כשבא לפעה"ק הרב הגאון הגדול האדר"ת (שליט"א) זצ"ל] ואמרו לו בשמי את הראי' הנ"ל, העיר בזה עפ"ד התוס' נדה (מו ב) ד"ה ר"י ור"ל שהקשו אמאי לוקין הא הוי התראת ספק דשמא לא יביא שתי שערות עד שתי או שלש שנים, ונמצא דאכתי ל"ה מופלא סמוך לאיש, ותירצו דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א' ע"ש. וזה ניחא לדידן דאזלינן בתר רובא, נמצא דלר"מ דחייש למיעוטא אה"נ דל"מ הפרשת קטן המופלא דאולי לא יביא בזמנם, ולפ"ז י"ל דהך דאבל לא את הטבל אתיא כר"מ דל"מ הפרשתו ושפיר הוי מוקצה עכתו"ד:
וחשבתי דהנה בעיקר הדבר באמת לא הי' צריך להוכיח זאת, בדר"מ מטעם קו' התוס', דבהדיא מבואר בירושלמי (יבמות פ' בית שמאי הלכה ב) הובא בר"ש (פ"ק דתרומות, משנה ג') וז"ל תמן תנינן קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודא אומר תרומתו תרומה, תני בשם ר' מאיר לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות ע"ש. הרי מבואר בהדיא בירושלמי דלר"מ ל"מ הפרשת קטן המופלא עד שיביא שתי שערות דוקא:
והנה הר"ש ז"ל הנ"ל כתב דטעמי' דר' מאיר משום דכתיב תרומת איש למעוטי קטן כדאמרן אבל נדרים בהפלאה תלה רחמנא, ולכאורה יש להעיר דאמאי לא אמר משום דחושש למיעוטא, ונראה דאתו עלה מדין ודאי, דאין תרומתן תרומה בתורת ודאי, דגם לחומרא אין תרומתן תרומה:
אמנם לדינא אין נ"מ בכ"ז, דהלא דין זה דאין מטלטלין את הטבל נפסק הלכה זו גם ברמב"ם (פכ"ה משבת הי"ט) מבואר דדין זה הוא אליבא דכ"ע ואין זה תלוי בפלוגתת ר"מ ור"י לענין תרומת קטן המופלא:
ח) ומכל זה מבואר הוראת עט"ר הגאון [שליט"א] (זצק"ל) במה דבשנת תרמ"ח הורה להשואל שישתדל ליקח מצות אחרות ומה דבשנת תרמ"ג הורה להפריש ע"י קטן מופלא סמוך לאיש, לפי המבואר בתחלת דברינו שלא הי' זמן מספיק להודיע להדרים חוץ לעיר שלקחו ממצות אלו, י"ל דאם לא הי' לפנינו מופלא סמוך לאיש הי' מקום להתיר גם לגדול עי' עירובין (לב, ב), רבי סבר ניחא לי' לחבר דליעביד איסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבה, ועי' בתוס' שם בד"ה ולא וז"ל הכא שאני שהוא גורם לי' לעבור שהא אמר לי' לקוט וכו' ואומר ר"י שיש לחלק בההיא דהדבוק סמוך לחשכה לפי שפשע שהדביק סמוך לחשכה ואע"ג דהוי שוגג איבעי לי' לאסוקי אדעתי' וכו' עכ"ל, וכ"כ בשבת (ד, ב) בד"ה וכי, ולפי זה בנידון הנ"ל שהקונים לא פשעו, ואף שהבעה"ב הי' שוגג בזה מ"מ מידו נסתבב להם זאת, ומטעם זה הי' מותר גם לגדול להפריש חלה, רק ע"י קטן עדיף טפי, דיש צדדים להקל משום חנוך מצוה, וגם דהוי שבות דלית בו מעשה עי' עירובין (ס"ח, א). ולפי הנראה לענ"ד הי' אז בנידון דשנת תרמ"ג עוד פרט בגוף הנידון של המצות ההם, אשר מטעם ההוא נזדקק עט"ר הגאון (שליט"א) [זצק"ל] למצוא להם תקנה:
ולענ"ד יש לצדד דגם אם ננקוט ההיתר משום חנוך מצוה הי' יותר ראוי ליתן מצה אחת לקטנה שהיא בת י"א ויום א' דגבה דידה הוה זה שנה הסמוך לגדלות, עי' נדה (מה, ב), והטעם בזה כיון דנשים נוהגות להפריש חלה, וגם דבחול אין רגילים לחנך בזה את הקטנים ורק בשבת נאמר להם להפריש, ואומרים להם לעשות מה שאין הגדול רשאי, לא נראה זאת להם לחינוך מצוה, רק כאילו ניתן להם הרשות להקל בשבותים דשבת, ורק בקטנה אם רגילים לחנכה בהפרשות חלה בחול, אזי דומה זה לתקיעות שופר כשחל ר"ח בשבת, והנה לפ"ר הי' אפ"ל דהחינוך הוא שלא יאכל בלא הפרשה רק לזה הי' יותר טוב ליתן לו המצה, וימתין מלהפריש עד חול המועד, ומה שצריך ללילה הראשונה אינו נוגע לחינוך מצות הפרשה, כמ"ש לפענ"ד באות ה' עיי"ש:
ט) על מה שכתוב ״בתורה מציון״ (חוברת א' שנה ג') להעיר שיכול להפריש חלה בשבת ע"י מחשבה, ומצוין שם דברי הקרית מלך רב חלק ב' סי' ע', הנה גם בשנת תרמ"ג אמר לי א' מן הרבנים נ"י דברי הקרית מלך רב, ולאשר לא ידמה למעיין שנאמר זאת למעשה ח"ו, ע"כ ההכרח לבאר הגם שדבר פשוט, דהרי הקרית מלך רב עצמו, כתב דבש"ע פסק דבא"י גם מחשבה לא מהני להתיר באכילה קודם הפרשה, דהנה זה לשון קרית מלך רב הנ"ל שם בריש התשובה, נראה דאף דפסק הש"ע בה' חלה סי' שכ"ג דבא"י לא יאכל עד שיפריש ע"ש מ"מ נראה דאפשר ע"י מחשבה וכו', עכ"ל ונו"נ בזה ע"ש וכי בשביל זה נעשה מעשה להקל נגד מרן ז"ל, ולפי זה גם בחול אסור לסמוך להתיר באכילה ע"י מחשבה לחוד, ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' תרומות תוך הלכה י"ו הפריש תרומה במחשבתו וכו', ועיי"ש בכ"מ ועי' במוהר"י קורקס שם כתב וז"ל ואעפ"י שכתב רבינו הפריש תרומה במחשבתו, אין הכוונה שהפריש בפועל אלא אמחשבתו שכתב סמוך עכ"ל, והשעה"מ כתב שם בדעת הרמב"ם ז"ל, דס"ל כדעת התוס' חולין ו' בד"ה והתיר דטבל גמור לא משתרי ע"י נותן עיניו בצד זה והא דאמרינן מה תרומה גדולה ניטל במחשבה, צ"ל דה"פ תרומה גדולה ניטלת במחשבה. שאם הפריש תרומה במחשבה ולא הוציא בשפתיו כלום, ולפ"ז מדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל דר"ל דהפריש ולא הוציא בשפתיו אבל נותן עיניו בצד זה לא מהני, והביא לשון הרשב"א ז"ל בפ' האיש מקדש מ"א וז"ל יש מי שפירש דמחשבה נמי פליגי רבנן וראב"ג והכא ה"פ ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא עליו שם תרומתו תרומה עכ"ל הרשב"א ז"ל, וכתב עוד השעה"מ הנ"ל שם וז"ל ודברי מרן כ"מ שכתב לרבינו כפי' רש"י הן דבריו תמוהים כי רב המרחק ביניהם כמ"ש, ושוב נדפס ס' מוהר"י קורקוס, וראיתי לו שהשוה דעת רבינו לדעת רש"י ז"ל והתוס' כדברי מרן, ונדחק בלשון רבינו שמ"ש הפריש תרומה וכו' אבמחשבתו שכתב סמוך כו' ולא ידעתי מי הזקיקו לכך, בדברי רבינו מאחר שמבואר הוא שדעתו כדעת ר"ת והרשב"א שכתבנו עכ"ל. – הרי שהשעה"מ ס"ל גם בדעת הרמב"ם ז"ל כדברי רבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דלא מהני הפרשה בתרומה במחשבה, נמצא דגם בחול אסור לעשות כן. וגס להסוברים דבחול נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר מ"מ נקטו כמה פוסקים דבשבת אסור לעשות כן משום דהוי כמפריש בידים והוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, עי' בשעה"מ הנ"ל שכתב וז"ל ולולי דברי התוס' היינו יכולים לומר דדעת רש"י ז"ל דדוקא במדומע שכבר הוה מתוקן שרינן בשבת ליתן עיניו בצד זה ולאכול מצד אחר אבל בטבל שלא נתקן לא שרינן בשבת ליתן עיניו בצד זה דהוי לי' מתקן וזה הוא תיקונו עכ"ל, ועי' באגודה ס"פ כל הגט מביאן בס' יוסף אומץ [מבעה"ח ס' ברכי יוסף וכו' סי' צ"ב] שכתב וז"ל ניטלת באומד ובמחשבה פי' הקונטרס וכו', ואם תרם תרומתו תרומה ומ"מ אין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת משום דחשיב תיקון עכ"ל, הרי לפנינו שמ"ש השעה"מ לצדד בדעת רש"י ז"ל נקט האגודה כן להלכה לפי דברי רש"י ז"ל, גם בחידושי הרשב"א ז"ל גיטין ל"א ד"ה באומד כתב כן בדעת רש"י ז"ל, ע"ש וז"ל מה שפירש רש"י ז"ל כאן וכו', י"ל דמדומע קיל כיון שכבר נתקן, אבל טבל לעשות תיקון בשבת לא שרי מטעם זה וכו' עכ"ל, ובס' קרית מלך רב הנ"ל צידד לפרש גם בדעת התוס' גיטין ל"א, דלהפריש בשבת גם במחשבה אסור, נמצא דלנידון השאלה לענין הפרשות חלה בשבת ע"י מחשבה הקרית מלך רב מחמיר טפי משאר פוסקים, כיון דנקט לאסור גם בדעת התוס':
העולה מזה דנתבאר לפנינו בעזה"י, דעת הפוסקים להלכה דאוסרים להפריש בשבת עכ"פ ע"י מחשבה גם אם נימא דבחול מותר לעשות כן, ולהפריש בחול ע"י מחשבה הקרית מלך רב כתב בפשיטות דדעת מרן ז"ל בש"ע לאסור הפרשות חלה במחשבה. וכללות דבריו ז"ל שם הוא רק דרך פלפול ע"ד התוס' חולין דס"ל לאסור הפרשה במחשבה בטבל גמור, והשעה"מ נקט בפשיטות גם בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהני הפרשה ע"י מחשבה, לפי זה גם בחול אסור לעשות כן:
והנה לפי מה שביאר השעה"מ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תרומות הלכה י"ו שהוא כדעת התוס' חולין ד"ו, והרשב"א ז"ל בקידושין דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ל"מ בתרומה, יתיישב קושית הקרית מלך רב שם ממתני' בפ"ו דדמאי משנה ר' היו תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו', היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר כו' ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות ע"ש, והרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מעשר הלכה ח' כתב הדין שבמשנה זו, ואם סגי במחשבה למה מתירא שמא תחשך הרי יכול לאכול ע"י שמחשב עכתו"ד ז"ל, אולם לפי דברי השעה"מ דנקט בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דרבנן פליגי עלי' דראב"ג גם לענין הפרשה במחשבה, י"ל כיון דלהלכה נקטינן כרבנן ל"מ ע"י שמחשב מש"ה צריך להתנות מקודם את התנאי:
י) עיין בקובץ ציון וירושלם [הנדפס פעיה"ק תובב"א] שנה א' מניסן תרנ"ז עד תשרי תרנ"ח, שם בזהב הארץ שבגליון קובץ הנ"ל אות ד' שצידד בהלכה במי שלא הפריש חלה ממצות של פסח, ולא נזכר עד ליל יו"ט דיש צד לאכול בלא הפרשה ויפריש בחוה"מ, ונקט דמה דמותר בחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש הוא משום דחלת ותרומות חו"ל א"צ מוקף, וכיון דמבואר בתוס' יבמות (צ"ג, ב) בד"ה אלא לאו דמשום כבוד שבת מותר לפרוש שלא מן המוקף, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א ז"ל אלפים סי' קכ"ז, דינו כמו חלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ע"ש בסה"ד וז"ל ואנן בדידן וכו' אם הי' בחול פשטא דאוכל על סמך השיור או שילוש עיסה א' בליל יו"ט ויצרפם יחד, ויפרוש מאותה עיסה גם על המצות של מצוה שלש מעיו"ט, ותיקון זה יועיל נמי אם הי' המעשה בא"י וכדרך שכתבנו לעיל בנידון דידן, וה"ה נמי דאף בחלת א"י כבר כתבנו דעת הרשב"א ז"ל דמשום כבוד יו"ט דסמכינן על מה שישייר ויפריש בחה"מ וכ"ש במצות של מצוה דאיכא מ"ע של תורה כו', אלא דאני חוכך בהיתר זה דהא בדאורייתא אין ברירה, וחלת א"י עיקרה מן התורה, ולכן הנכון הדרך האמור שילוש עיסה אחת כנז' עכ"ל. והנה לאשר יצאה הוראה בנידון זה, כי במעשה ההוא הורה ללוש עיסה אחרת, הגם שכתב הריעותא משום דבכה"ג אין ברירה, מ"מ לא נתברר לנו אם הי' מציאות שיצטרך להתיר בלא ענין ברירה, אם הי' סומך על זה למעשה:
ובעיקר הטעם דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש, יש להתבונן לענ"ד בדברי רבותינו הפוסקים ז"ל עי' בפסקי חלה להרשב"א ז"ל [הנדפס פעיה"ק תובב"א בדף כ' ע"ב סד"ה ומיהו לפי הפירושין] וז"ל ומיהו מדמעת בשל חוצה לארץ, היינו אחר שהופרשה וחזרה ונתערבה, אבל קודם אינה טובלת דקיי"ל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל, וכ"כ הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך בית רביעי שער השלישי בסוף השער וז"ל הצ"ל, דנהי שאינה טובלת כדאמר שמואל בפרק עד כמה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל, ועי' בדברי הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל בפירושו על הלכות בכורות להרמב״ן ז"ל לסוגיא דגמ' בכורות ד' כ"ז בתוך ד"ה גרסינן בגמ' שכתב וז"ל די"ל דלא תיקנו חז"ל תרומה בחו"ל כ"א לענין הפרשה בלבד, כדי שלא תשתכח תורת תרומה, אבל לא תיקנו דכל עוד שלא הפריש שיהא אסור משום טבל וכו' כמו שהוא הדין בדין מעשר בהמה דחייב להפריש מקדם הפרשה אין העדר אסור משום טבל, וכו' עכ"ל, וכ"כ הטור ביו"ד ריש סי' שכ"ג וז"ל כל חלה שהיא מדרבנן נתנת אפי' לכהן ע"ה ואינה טובלת שמותר לאכול מהפת ולהפרישה אח"כ עכ"ל – ועי' בס' יקר תפארת להרדב"ז ז"ל ע"ד הרמב"ם פ"ה מה' ביכורים ואפי' נתערבה שוה בשוה וכו', ואיכא למימר דסמך רבינו על הירושלמי דגרסי' עלה במתני' אמר רבי זעירא מתני' אמרה כן אפי' א' באחד דתנינן ונאכלת עם הזר וכיון דסמיך לה אמתני' משמע דהלכתא היא, ותו דשמואל ס"ל אינה טובלת דאמר שמואל כו' ואע"ג שהי' אפשר לחלק וכו' מ"מ רבינו אינו מחלק, וסמך על שאין עיקרה אלא מדבריהם עכ"ל. הרי לפנינו דברי רבותינו הפוסקים ז"ל מהא דבחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש, דאין חלת חו"ל טובלת, ומהרי"ט אלגזי ז"ל הנ"ל כתב דעשאוהו כמעשר בהמה, ואיך נדמה לזה חלת א"י בשבת ויו"ט דלא בעי' מוקף שיפריש אחר ו"ט, דהא כיון דחלת א"י טובלת, נמצא דבשעת אכילה אוכל טבל, ומ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דביצה סי' י"ג וז"ל ומיהו מוקף לא בעינן מדשריא אוכל והולך, ואח"כ מפריש עכ"ל, אין כונתו ז״ל דרק משום דלא בעינן מוקף, בחלת חו"ל מותר אוכל והולך ואח"כ מפריש, ולפ"ז הא דלא שרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש בחלת א"י משום דבעינן מוקף לחוד הוא, ולפי זה היכא דגם בא"י לא בעינן מוקף מותר להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש, רק הרא"ש ז"ל אינו חולק בזה דלאכול קודם הפרשה בחלת א"י, איכא גם איסורא דאכילת טבל, וזה לא הותר בחלת א"י גם משום סעודת שבתויו"ט דלא בעינן מוקף, ועכ"פ הוכרח הרא"ש ז"ל לומר דבחלת חו"ל לא בעינן מוקף, משום דנהי דחלת חו"ל אינו טובלת, משום דהתקנה הי' שיהי' דינו כמו מעשר בהמה כדברי מהרי"ט אלגזי ז"ל הנ"ל, מ"מ אי הוה בעינן מוקף אכתי הי' אסור להפריש אח"כ משום מוקף, אמנם לא להתיר איסור אכילת טבל בא"י היכא דלא בעינן מוקף:
וראיתי בסוף ס' פסקי חלה להרשב"א ז"ל [הנדפס פעה"ק תובב"א] המועתק מכ"י סי' ב' ד' כ"ב ע"ב וד' כ"ג לענין שאלה אם חלת א"י בזה"ז טובלת ואם שכח להפריש בע"ש, וז"ל, כתב מרן בסי' שכ"ג ואם רצה לאכול תחלה ואח"כ מפריש החלה בחו"ל מותר מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם ע"כ, וא"כ אם שכח ולא הפריש חלה מבעיו"ט או מע"ש בחו"ל אוכל והולך וישייר פת א' בשביל כולה עד למחר ויפריש חלה וכו' והיינו טעמא דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש משום שאינו טובלת, וכמבואר בהר"ן שם בביצה והביאו הב"י בא"ח סי' תק"ו וכו', לא כן בחלת א"י דטובלת ל"מ האי דאוכל והולך, ואף למ"ד דחלת א"י בזה"ז דרבנן אעפי"כ טובלת, כמבואר בב"י ריש סי' שכ"ג, וכן מבואר בשולחנו הטהור שם שכתב אבל חלת א"י לא יאכל עד שיפריש, ומשמע דאין תקנה אחרת אלא הפרשה, וכו') וזה מה שמציין המג"א בסי' תק"ו ס"ק ז' אבל חלת א"י עי' בי"ד סי' שכ"ג עכ"ל, והנה אחר כל האמור יבואר לנו עומק דברי המ"א, דיש בנידון זה שני פרטים לדון עליהם, א' מהפרשה ע"י מחשבה, דאם נימא דמהני הוי הפרשה מעליא וליכא איסור טבל בשעת אכילה, גם הוי הפרשה מן המוקף, ומדברי הש"ע יו"ד סי' שכ"ג מבואר דס"ל דלא מהני ע"י מחשבה, כמו שהבין בס' קרית מלך רבח"ב סי' ט', הנ"ל מדקדוק דברי מרן ז"ל, הפרט הב' הוא להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש, ובזה דקדק בשו"ת שבס' פסקי חלה ג"כ מדברי מרן ז"ל דבחלת א"י אין לעשות כן מטעם הנ"ל משום דבשעת אכילה אוכל טבל, כאשר כתבנו לענ"ד דמבואר כן מדברי רבותינו הפוסקים, ובשו"ת הנ"ל הביא כן מדברי הר"ן ז"ל שבהלכות הרי"ף ז"ל במס' ביצה, והרי לפנינו עומק דברי המ"א בסי' תק"ו ס"ק ז' במ"ש לעיי' ביו"ד סי' שכ"ג, וע"ש במחצית השקל, ונראה דרמז לכל הנ"ל, והמעוררנו לזה הוא השו"ת שבס' הנ"ל, [ובחו"מ תמה ע"ד המ"א מתשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל]: