אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן יח - בענין כלאי הכרם

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן יח - בענין כלאי הכרם

סימן יז - בענין חדש

השאלה יובן מתיך התשובה

א) ע"ד ההוראה להתיר את הזרעים שנזרעו אצל הרבה גפנים שלא הגיעו לפול הלבן, דכיון שאין זה רק איסור דרבנן כמבואר (ברמב"ם פ"ה מכלאים הי"ד) וביו"ד (סי' רצ"ו סעי' י') יש לסמוך על דעת התוס' הובא ברא"ש ה' כלאים (סי' ד') והר"ן פ"ק דקדושין והראשונים שהולכים בשיטתם דהיכא דליכא שלשתם במפולת יד מותר לגמרי:

לפע"ד יש להסתפק טובא בהוראה זו, ומתחילה אבאר אם יש לצרף איזה דיעה לקולא נגד רבותינו בעלי השו"ע, דהגם דמבואר בס' זהר הרקיע מהתשב"ץ ז"ל על תרי"ג מצות, בשורש הראשון ד"ה המין האחד, דמה"ט במקום שיש איבוד ממון, יותר פשוט שיש להקל בספיקו לפי שיש להם על מה שיסמוכו בזה בתורה. וכגון מה שאמרו פא"ט (מט, ב) טריפה דאורייתא ואתה אומר התורה חסה על ממונם של ישראל, הא באיסורים דרבנן אם אמרו כן להתיר ספיקו יפה הן עושין שאין לנו לאבד ממונן של ישראל שהוא ודאי דאורייתא משום ספק דרבנן, וזה שאמרו בהרבה מקומות להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו עכ"ל – מ"מ לאו כללא הוא למנקט כן גם בכל מידי דרבנן שכבר נפסק הדין בשו"ע, עיין בשו"ת זכרון יוסף (יו"ד תוך סי' ד') ד"ה איברא שהביא דברי השו"ת חינוך בית יהודא (סי' פו) שכתב דמדלא הזכירו הב"י והרמ"א דעת המכשירים ש"מ דאידחו מהלכה, דאי משום ספיקא החמירו הו"ל לכה"פ להביא דעת המתירין ולכתוב ואנו מחמירין ואוסרין כדרכן בשאר מקומות, א"ו משום דהלכתא להטריף עכ"ל, – עוד הביא שם בד"ה וא"כ, מ"ש הש"ך (סס"י רמ"ב) בקיצור דיניו בהנהגת הוראת איסור והיתר (אות ד') ע"ש. ולפענ"ד גם ממ"ש שם הש״ך (ס"ק ה') דבמקום שכותבים הרב והמחבר יש מי שמתיר, או יש מי שחולק ס"ל העיקר כהדיעה שכתבו בסתם, ובמידי דרבנן יש לסמוך על הדיעה השניה להתיר בשעת הדחק, מבואר דאמנם היכא דלא הזכירו דעת המתיר כלל גם בשעת הדחק אין לסמוך ע"ז:

ועיין בפמ"ג יו"ד בכללים בהוראת או"ה (אות ו) שכתב גם בדברי הרמ"א שקבלנו הוראותיו היכא שמכריע נגד המחבר ואין לעשות ס"ס שמא הלכה כהמחבר, ע"ש, וא"כ כ"ש היכא שהמחבר והרמ"א פהקו כדיעה א', שאין מקום צירוף צד ספק שמא הלכה כדיעה אחרת, שלא הביאו הם ז"ל:

והנה האורים ותומים (סס"י כה) בפירושו לדיני תפיסה (אות קכ"ב) כתב דאין לטעון קי"ל על דיעה שלא הובא בש"ע ע"ש, לפ"ז כ"ש שלא להקל בדיני איסור והיתר כדיעה שלא הובא בש"ע – ועיין עוד בס' מטה שמעון (סס"י כ"ה בכללי הקי"ל אות ז) מה שהביא דברי החכם צבי (סי' ד') אבן השוהם (סי' סב) כנסת יחזקאל חו"מ (סי' צג) דבכל תפוצות אשכנז ופולין נהגו כותי' דהרב בעל המפה ז"ל. ועיינתי בחכם צבי שם שהביא ד' המהרשד"ם (אה"ע קכה) דגם שלא נהג להוציא מיד התופס לאחר שנולד הספק, מ"מ בק"ק אשכנזים יש להוציא מפני דעת בעל התרומות, וכתב הח"צ ע"ז ביותר עתה שזכינו לדברי הרב בעל המפה י"ל ופסק דת"כ מוציאין מידו ע"ש. והכנסת יחזקאל כתב וז"ל והנה קבלה בידינו מפי סופרים וספרים במקום דרמ"א מכריע הכרעתו הכרעה אף להוציא ממון מן המוחזק עכ"ל:

העולה מזה דבני אשכנז מדור דור כל הגאונים החזיקו בזה שלא לנטות מדברי הש"ע בין לענין ממון, בין לענין איסור, וגם אין עושין ס"ס לדידן במקום הכרעות הב"י והרמ"א, במקום שהסכימו. והיכא דחולקין בני אשכנז אין עושין במקום הכרעת הרמ"א – כללו של דבר אין לזוז זיז כל שהוא מדברי הש"ע:

ב) וגם הנה בדברי התוס' עצמם קידושין (לט, א) ד"ה לא. ובמנחות (טו, ב) ד"ה ואסרו אינו מפורש להתיר בא"י גם מדרבנן, רק שהרא"ש ז"ל בה' כלאים הנ"ל כתב דלדעת ר"י נראה דאפי' איסורא דרבנן לית לי' מדפירש דהוי סתם מתני' דלא כר' יאשיה, ואי סבר ר' יאשי' דאסירי אתיין שפיר כותי' ע"ש. – ולכאורה הי' אפשר לדון לפי מה דמבואר בראב"ן (סס"י ל"ג) וז"ל וא"ת דכולה בכלאים דרבנן מיירי ולהכי לא פליג ר' יאשיה, לא מצית אמרת דמדתנן בהו לשון קידוש לישנא דקרא, ש"מ כלאים דאורייתא קמיירי ע"ש, ואם התוס' ג"כ מדייקים דיוק זה, אין ראיה להכריח בשיטתם דגם מדרבנן ליכא איסור בא"י, דגם אם התוס' מודו דאסור מדרבנן אפ"ה הסתם משנה דלא כר' יאשיה אכן בספר הישר לר"ת (סי' תכה) מבואר להדיא דנהגו כר"י להתיר גם בא"י, ומסתברא דגם דעת ר"י בעל התוס' כן, ומה"ט סתמו התוס' בזה דדעתם שוה בזה, דגם בא"י מותר אפי' מדרבנן:

מיהו מלשון המרדכי ספ"ק דקידושין שהביא בשם התוס' וז"ל אבל התוס' כתבו דכל הני סתמי דלא כר' יאשיה, ופסקו הלכה למעשה דא"צ לזהר בחו"ל לא מכלאי הכרם ולא מכלאי זרעים אלא מחטה ושעורה וחרצן במפולת יד ע"ש, וכלשון הזה ממש כתוב בפסקי תוס' קידושין שם. משמע דגם התוס' לא סמכו ע"ז להלכה למעשה בא"י. כ"א בחו"ל.

וראיתי בכנה"ג סוף חאו"ח בכללים בדרכי הפוסקים (אות טז) שהביא דברי גדול א' בכ"י שאין לסמוך למעשה על דברי התוס' אם לא שביארו בהדיא שדבריהם הלכה למעשה, ועל פסקי תוס' יש לסמוך הלכה למעשה. ובתוס' אשכנזיות מצאתי כל מקום שיאמרו התוס' הלכה למעשה יציין הסופר מבחוץ ובכנה"ג (שם אות יז) הביא דברי גדול א' שחולק ע"ז לומר ע"ד התוס' שאינו הלכה למעשה ע"ש, – לפ"ז עכ"פ במה דמוכח מדברי התוס' עצמם דלא נקטו דבריהם הלכה למעשה, אין חולק, דאין לסמוך למעשה. [ואין זה תימה כ"כ דכה"ג מצינו ע"ד רש"י ז"ל. עי' בב"י (או"ח סי' י') ד"ה ולענין הלכה וז"ל נראה אע"ג שהרא"ש מפרש כפי' רש"י כיון שרש"י מפרש הוא ולא פסקן, הו"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד וכו' ע"ש] והרי הכא בנ"ד הנה בתוס' קידושין הנ״ל בסה"ד סיימו רק ומתיר לזרוע תחת הכרם וכו' בחו"ל, ובפסקי תוס' מבואר בהדיא רק לענין חו"ל, וכן הביא המרדכי על שמם, וכנ"ל. מתבאר דגם התוס' לא סמכו ע'"ז הלכה למעשה רק בחו"ל – וכנראה דמה"ט דקדקו הפסקי תוס' והמרדכי הנ"ל לשנות לשונם מלשון התוס', משום שהיה אפ"ל דמ"ש התוס' ומותר לזרוע תחת הכרם, קאי גם בא"י ומפני שאינו במפולת יד, וכלאי זרעים מותר בחו"ל, מש"ה שינו וכתבו שאין צריך לזהר בחו"ל לא מכלאי זרעים, ולא מכלאי הכרם, והיינו דגם בכלאי הכרם, הלכה למעשה, סמכינן רק בחו"ל:

איברא ראיתי במהרשד"ם (יו"ד סי' קצ"ג) שהביא בשם הגהות מיימוניות (פ"י מה' מאכלות אסורות הלכה ו) שהשיב ר"י על ישראל שקנה כרם וגדל בתוכו כרם ותבואה יחד, שהכל מותר באכילה ואפי' לזרוע לכתחילה, שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כר' יאשיה, והוכיח מזה המהרשד"ם ז"ל דמיירי גם בא"י מדכתב שאינו חייב, ובחו"ל בלא"ה ליכא חיוב רק איסורא דרבנן, ע"ש:

אולם הנה באמת בהגהות מיימוני שלפנינו לא כתוב שאינו חייב, והוא מוסכם עם הגהות מרדכי ופסקי תוס' הנ"ל וגם הלשון שאינו חייב אינו מוכרע כ"כ דמיירי בא"י, ושאפי' איסורא דרבנן ליכא בא"י, שיש לומר הכונה כיון דבא"י ליכא חיוב רק ג' ביחד, יש להקל בחו"ל עכ"פ גם לכתחילה וכן מבואר בהדיא לענ"ד מדברי הראב"ד ז"ל בתמים דעים (סי' קל"ג) שהביא מדברי רב מטרונאי גאון ע"ה, וז"ל, והלכתא מותר לזרוע תבואה או ירקות בכרם לכתחילה בחו"ל בזמן הזה, והלכה כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואף ר"נ דבעי לשמותי' לההוא גברא דהוי זרע חטי ושערי בי גופני, כיון דאמר לי' רב ענן לא קי"ל כר"י דאמר עד שיזרע חטה וכו' קבלה מיני' ולא שמתי' וכן הלכה ומנהג עכ"ל. הרי דנקט לשון שאינו חייב, ואפ"ה כתב התירו רק לענין חו"ל:

ג) ובעיקר דברי הרא"ש ז"ל הנ"ל, שכתב דלדעת ר"י נראה דאפי' איסורא דרבנן לית ליה מדמפרש דהוי סתם מתניתין דלא כר' יאשיה, ואם סבר דאסירי מדרבנן עכ"פ אתיין שפיר כותי' ע"ש, יש לתמוה טובא לענ"ד, בהקדם סוגיא דמנחות (טו, ב) מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ופריך הש"ס ואמאי לימא ק"ו ומה האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר, אינו דין שלא יתאסר, ומשני הכי השתא התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן, איהו דעביד איסורא קנסי רבנן האי דלא עביד איסורא לא קנסי רבנן ע"ש. מעתה איך כתב הרא"ש ז"ל דאם נימא דס"ל לר"י דאסור עכ"פ מדרבנן הו"מ לאוקמי כל הני מתני' גם כר' יאשיה וקידש אינו אלא דרבנן, דאכתי מה נענה להך מתני' דכלאים פ"ז שהביאו התוס' המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו, דלמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי זה קידש וחייב באחריותו, דמשנה זו על כרחך דלא כר' יאשי', דאם כר' יאשיה וקידש דרבנן לא הו"ל לאסור התבואה של חבירו, וכמבואר בסוגיא דמנחות הנ"ל דבשאר זרעים דרבנן לא אסרו הגפנים משום דלא עביד איסורא, והכא נמי בעל התבואה לא עביד איסורא, ועי' היטב בדברי הראב"ן ז"ל (סי' נ"ג) הנ"ל:

ולכאורה היה אפ"ל דדיוק הרא"ש מהתוס' דנקטי הני מתניתין בלשון רבים, ואם נימא דאיכא איסורא מדרבנן עכ"פ, א"ש כל המשניות, וכונתו דעכ"פ לא יקשה רק ממשנה אחת, אמנם ז"א דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דס"ל בדעת הראב"ד ז"ל שמביא שם, דגם ר' יאשיה מודה דאסור מדרבנן, ומיישב בזה המשניות דמס' כלאים והרי אכתי יקשה המשנה דמסכך גפנו:

ד) גם מה שנקט שם הרא"ש ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דלר' יאשיה ליכא איסור מה"ת רק בשלשתם במפולת יד וע"כ בחו"ל מותר לגמרי, וגם לכתחילה, הנה מרן הב"י שם ובכ"מ (סוף פ"ח דכלאים) השיג ע״ז, והעלה דדעת הרמב"ם ז' ל דהא דבעי ר' יאשיה שלשתם במפולת יד היינו לענין מלקות. אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה גם בהנאה, ובחו"ל עכ"פ באכילה ע"ש, ובאמת מבואר כן בסמ"ג (לאוין ר"פ) ע"ש הרמב"ם ז"ל, דאיכא איסור לר"י מה"ת גם היכא דליכא מלקות. וע' רמב"ן קידושין שם שכתב ג"כ כזה. ועי' בס' החינוך (מצוה תקמ"ט) ובמנחת חינוך שם, דדעת החינוך כדעת הרמב"ם ז"ל דגם במין א' התבואה ופירות הגדלים באיסור אסור מה"ת הגם דליכא מלקות על הזריעה. – ועי' עוד בס' יראים עמוד זרעים (סי' קנ"ג) שכתב ג"כ דאיכא איסור תורה גם במין א' לר' יאשיה וכן הביא על שמו בסמ"ג הנ"ל. גם הראב"ן ז"ל הנ"ל כתב כן להדיא דגם במין א' אסור מה"ת:

גם בסמ"ק סי' קס"ח בהגהות רבינו פרץ ז"ל שהביא בשם רבינו יחיאל ז"ל שהביא דברי הירושלמי (רפ"ח דכלאים) דמבואר שם שהכל מודים באיסור שהוא אסור ע"ש. הן אמנם שראיה זו צ"ב לענ"ד, דבירושלמי קאי על מקיים בלא מעשה דל"ש מלקות איכא איסורא עכ"פ. וגם אם נימא דהירושלמי קאי דגם לר' יאשיה הוי איסורא, י"ל דמיירי רק במקיים שלשתן ביחד וכמו שכתב הראב"ן ז"ל הנ"ל דכשם לר' יאשיה לוקה בזורע שלשתן במפולת יד ה"נ במקיים ומחפה על שלשתן, דבכה"ג כיון דאינו נחסר מתואר כלאים איכא איסורא עכ"פ גם בלא מעשה, אבל מנ"ל מזה במין א' בכרם שיש איסור מה"ת וצ"ע. – עכ"פ גם דעת רבינו פרץ נוטה לאסור כדעת הרמב"ם ז"ל, ועי' בכנה"ג הנ"ל בכללי הפוסקים (אות כד) בשם מהרי"ק (שורש קסב) וז"ל ואנו נוהגים כמהר"ץ היכא שחולק על הסמ"ג:

וגם בדעת הטור (יו"ד סי' רצו) ממה שהביא דעת הרמב"ם באחרונה, משמע דהכי ס"ל, וכמ"ש בכנה"ג הנ"ל וז"ל דרך הטור להביא באחרונה הדעת שהוא מסכים בו, בנימין זאב (סי' ק"ע) ע"ש:

ה) והנה המאירי (לא מצאתי מקומו) הקשה מהא דנהוג עלמא כר' יאשיה מבואר דהתירו אם לא זרע ג' מינין דיקשה להפוסקים דס"ל דגם בכה"ג הוא אסור ע"ש, ולומר דנהגו הוא שאינו חייב מלקות יש לדון דבזה"ז בלא"ה ליכא מלקות. אמנם לפי המבואר מדברי הראב"ן ז"ל הנ"ל י"ל דהא דנהגו קאי על הבתי דינים שנהגו שלא לשחותי' למי שזרע רק ב' מינים גם במפולת יד, או שלשה שלא ע"י מפולת יד, וגם לפמ"ש הנה"מ (חו"מ סי' ג' ססק"א) דרשות לכל א' להכותו אם עובר על לאו. י"ל דנהגו קאי גם על כל ישראל דאין מכין לזורע באופן המותר לר' יאשיה:

ו) ויש לראות להנך שיטות דגם בשני מינים או אפי' במין א', איכא איסור תורה, וכנ"ל באות ג', אם האיסור רק לענין הפירות שנאסרים בכה"ג, או שהאיסור גם על הזורע. והנה מפשטות דברי הטור שהביא בשם הראב"ד, דהא דבעי חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, היינו דוקא למלקות, אבל איסורא איכא אפי' בזורע מין א' בין הגפנים, משמע פשטות הלשון דאיסורא איכא גם על מעשה הזריעה עצמה בא"י. וע' בב"ח שם, שהוכיח דהראב"ד ס"ל דאיכא איסור תורה גם במין א' בין הגפנים מדממעט רק מלקות, הו"ל למימר, דרק איסור תורה ליכא, אבל מ"מ איסורא דרבנן איכא ע"ש, ואם נימא דהאיסור אינו על האדם העושה המעשה וזורע הכלאים, רק התערובות נאסר כמו במערב צמר ופשתן, הו"ל למימר דהגם דליכא איסור תורה על הזורע מ״מ איכא איסור על התבואה והענבים הגדלים אח"כ. ומדנקט רק חילוק ממלקות לאיסור, משמע דאיכא איסור תורה עכ"פ גם על הזריעה עצמה, (וכן הי' משמע לכאורה גם מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ח ה"ז) והש"ע (יו"ד סי' רצ"ו סעי'):

מיהו לפענ"ד המתבונן בדברי רבותינו הראשונים ז"ל, יבואר לו דליכא איסורא כלל מה"ת על הזורע היכא דלא זרע שלשתם במפולת יד, רק איסור על הפירות דוקא, עי' בס' יראים עמוד זרעים (סי' קנב) וז"ל וכי בעי ר' יאשי' תלתא מינין, לחייב הזורע, אבל הכרם והמלאה נאסר בלא זריעת שלשה במפולת יד. עוד שם, והכי מסבירינן ני' לקרא לא תזרע כרמך כלאים לרבנן כדאית להו ולר' יאשי' כדאית לי', פן תוקד אש המלאה ופן תוקד אש באשר תזרע באיסור, ואפי' לא תזרע באיסור לא תעשה כלאים מעצמו בזריעה בהשרשה, בתוספות במלאה תוקד אש עכ"ל. הרי מבואר דנקט אפי' לא תזרע באיסור, דל"ה איסור כלל על הזורע ב' מינים או ג' בלא מפולת יד, וכ"כ הסמ"ג הנ"ל שהביא דברי הרמב"ם והרב ר' אליעזר ממיץ דכי בעי ר' יאשי' שלשה מינין, זהו לחייב את הזורע מלקות, אבל הכרם והמלאה נאסרין בלא זה, וכו' ע"ש. והרמב"ן ז"ל קידושין (לט א) כתב ג"כ וז"ל. ומדברי הר' משה הספרדי ז"ל נראה דלענין איסור הפירות מודה ר' יאשי' שנאסרין בחטה וחרצן או בשעורה וחרצן עכ"ל. וכן משמע נמי מדברי הלא נודע למי קידושין שם, שכתב דכי היכי דלרבנן בעינן השני מינין במפולת, ואפ"ה היניקה אוסרת, כן נמי לר' יאשי' מודה דיניקת כל הג' מינין אסורה ע"ש, משמע ג"כ דליכא איסור על הזורע היכא דליכא מלקות, רק האיסור על הזרעים. וכן מוכח ג"כ מפשטות לשון הראב"ן ז"ל הנ"ל למעיין שם, וכ"כ בקרית ספר להמבי"ט ז"ל (פ"ה מה' כלאים) דבלאו דלא יזרע בחיוב מלקות בעי ב' כלאים בר מכרמך, ולאיסור הזרעים והגפנים אפי' במין א' בין הגפנים אסור דכתיב פן תקדש פן תוקד אש שישרפם ולא יהנה בהם אפי' במין א' עם הכרם כדכתיב מלאה וכרם, דהיינו מין א' עם כרם מקדש ואפי' הקש של תבואה ועצים של גפן אסורים בהנאה, דבכלאים לא כתיב פרי עכ"ל:

אלא דלכאורה יש להעיר ע"ז מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ח דכלאים הי"ג) הנ"ל דבחו"ל מותר לזרוע בצד הגפנים לכתחילה ולא אסרו אלא ג' במפולת יד, ומ"מ ס"ל דאותו ירק הזרוע שם בין הגפנים אסור באכילה אפי' בחו"ל, וכדברי מרן הכ"מ שם בדעת הרמב"ם ז"ל, וא"כ אם נאמר דגם בא"י אין האיסור על הזורע רק על הפירות, מאי הפרש איכא בזה בין א"י לחו"ל, ובמה חמיר טפי א"י, – וצ"ל דבא"י שהאיסור על הפירות מה"ת אינו ראוי לזרוע עכ"פ לכתחילה, משא"כ בחו"ל שמותר שכל האיסור רק דרבנן מותר לזרוע לכתחילה, ואין להקשות דלמה יזרע ומה יעשה בהפירות, דכיון שמותרים בהנאה יכול לזרוע ולמכור לנכרים מעט מעט, או בכרם של נכרים.

ז) אולם מ"מ איכא נפקותא בין זורע שני מינים, אפי' שלא במפולת יד, לזורע רק מין א' לענין איסור מקיים כלאים, וכמו שמבואר בדברי המבי"ט ז"ל בקרית ספר הנ"ל, וז״ל א' הנוטע וא' המקיים כיון שראה כלאים שהם ב' מינין שצמחו בכרמו והניחם, הרי זה קידש דכתיב לא תזרע כו' אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל וכרם לא כלאים, ואם קיים ע"י מעשה לוקה ע"ש. נמצא היכא שיש ב' מינים לבד הכרם אפי' בזרע בצד הכרם, מ"מ כיון דניחא לי' בקיום כל הג' מינים יחד הו"ל באיסור מקיים כלאים, רק דאינו לוקה מפני שאינו ע"י מעשה, ובמין אחד בין הגפנים ליכא איסור מקיים רק איסור הפירות והתבואה. ועי' בראב"ן ז"ל הנ"ל שכתב דמדלא לקי על הזריעה לר' יאשי' על הב' מינין, על הקיום נמי לא לקי אלא בג' מינין ע"ש:

ולכאורה הי' נראה לפ"ז דאם זורע שני מינין בין הגפנים יתחייב מלקות גם לר' יאשיה משום מקיים כלאים עכ"פ, שהזריעה עצמה יהי' בכלל מקיים ע"י מעשה, – אמנם נראה שאיסור מקיים הוא רק אם כבר כל. הג' מינין תוך הקרקע, אבל בהתחלה ל"ש איסור קיום, ואיסור זריעה הוא מקרא דלא תזרע דלר' יאשיה הקפידה תורה רק על שלשתם יחד במפולת יד – וכן מתבאר לענ"ד מדברי הראב"ן ז"ל הנ"ל שכתב בעובדא דרב נחמן ורב ענן דחזו לההוא גברא דזרע ביני גופני, שמין א' הי' זורע, וא"ל רב ענן תא ונשמתי', דנהי דלא מחייב אזריעה דליכא מפולת יד, מ"מ משום מקיים כלאים איכא שהוא מחפה הזרעים כדרך כל הזורעים, וא"ל ר"נ, דקי"ל כר' יאשיה ג"כ בהא דבעינן ג' מינין ע"ש. ולכאורה למ"ל למימר שיתחייב משום שחפה בזרעים, יתחייב משום הזריעה עצמה מדין מקיים, וע"כ כנ"ל דאיסור מקיים ליכא רק כשכבר הם בקרקע ולא בעת הזריעה:

העולה לנו לפ"ז דגם בזורע שני מינין אצל גפנים איכא משום מקיים, ואם מחפה הזרעים אח"כ מתחייב גם מלקות מדין מקיים כלאים, ומסתברא לענ"ד דדין זה דמחפה ומקיים הוא גם בענבים שלא הגיעו לפול הלבן, דשיעורא זה הוא רק לענין איסור הפירות, וכמ"ש הראב"ן ז"ל הנ"ל לענין איסור הזריעה וז"ל, ולתרוויהו במפולת הזורע לוקה דקא עבר על לא תזרע ואפי' לא השרישו, ואע"ג דלא נאסרו משום כלאים אלא בהשרשה ע"ש, וה"נ לענין קיום בכלאים ישנו לאיסור זה גם קודם שהגיעו לפול הלבן, ואין לו שייכות לאיסור הפירות, וכן מבואר לפענ"ד מדברי הראב"ן ז"ל הנ"ל שכתב במחפה כדרך הזורעים מחייב משום מקיים כלאים, והא דרך הזורעים הוא קודם השרשה דאכתי לא נאסרה התבואה, ועל כרחך דאין זה תלוי באיסור התבואה:

לפ"ז בעובדא דידן שהגידו אנשים כשרים שהניח עוד ב' מיני ירקות תחת הגפנים, הרי עבר גם משום מקיים כלאים, ובזריעתם אם מחפה כדרך הזורעין יש בו משום מחפה, – ולענין איסור הפירות הרי כבר נתבאר דלהלכה קי"ל דגם לר' יאשי' הפירות נאסרים גם במין א' בין הגפנים:

ח) ובעיקר הדין, היכא שהענבים לא הגיעו לפול הלבן. יש להעיר לפי מה שמבואר בתוספתא (ספ"ג דכלאים) מקור הדין, גפנים שהשרישו הרי אסורים ומקדשים, אבל אין מתקדשין עד שיעשו כפול הלבן, לפ"ז לפ"מ שכתב הרחב"ן ז"ל הנ"ל (באות ב) דלשון קידש הכתוב במשנה לשנא דקרא, משמע דהוי מה"ת, משמע דלשיטתו איסור התבואה הנזרע אצל גפנים גם קודם שלא הגיעו לפול הלבן הוא מה"ת:

וגם מדעת הר"ש ז"ל (פ"ז דכלאים משנה ז') משמע דס"ל דאיסור התבואה הוי מה"ת. והוא ממ"ש שם דהא דתניא בספרי בפרשת כי תצא המלאה הזרע, מאימתי המלאה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן, מיירי בזורע בין הגפנים שהכרם נטוע כבר, ולפיכך התבואה נאסרת בהשרשה, וענבי הכרם לא מיתסרי עד שיעשו כפול הלבן, דאז חשיבי פרי ותבואת הכרם איקרי, ע"ש, ונראה דטעמו משום דלגבי הגפנים הוי זרוע ובא, ולגבי התבואה הוי זרוע דמעיקרא, ובזרוע מעיקרא הוי האיסור מה"ת בהשרשה. הגם ממה דמסיים אח"כ הר"ש ז"ל ויתכן שהזמורות מתסרי בתוס' מאתים וכו', מיהו איכא לאוקמי קרא לאסור הזרעים ע"ש, משמע דאיסור הזרעים מה"ת, דמרבי' לי' בספרי מכרם שאינו עושה פירות.

ולפ"ז בעובדא דידן שהיה כמה גפנים קטנים ונתוספו מאתים בעת גידול התבואה, צריך להיות התבואה נאסרת לפי"ד הר"ש ז"ל אליבא דכל התירוצים, שמבואר בדבריו ז"ל ליישב ד' הספרי הנ"ל דמרבה אילן שאינו עושה פירות. דלתי' קמא שהזמורות נאסרים בתוס' מאתים, ולא אתרבי הגיע לפול הלבן רק לגבי פרי, הרי אף שהפירות לא יאסרו משום גזיה"כ, מ"מ צריך לאסור התבואה אחרי שנתוסף מאתים, ולתי' השני דאיכא לאוקמי לאסור הזרעים, בודאי יש לאסור התבואה – וגם לתי' השלישי דאיירי בזרוע מעיקרא חטה שעורה חרצן, הרי עכ"פ בנ"ד לענין התבואה, הוי זרוע מעיקרא, וכנ"ל:

ט) והנה בדעת התוס' והרא"ש הנ"ל, דהא דבעי ר' יאשי' שלשתם במפולת יד. הוא גם לענין איסור הפירות, שאינם נאסרים רק בשנזרעו שלשתם במפולת יד, יש להתעורר איך יתפרש קרא דאסר הזרע ותבואת הכרם הא בזרע שלשתם יחד ליכא פירות עדיין בגמר התבואה, ובזורע בין הגפנים ליכא איסורה כלל לשיטתם, ובדוחק י"ל דמשכחת לה בנטע גפן הנגמר שהוציאו ממקום אחר ונטעו כאן עם חטה ושעורה:

ואם נימא דס"ל להתוס' והרא"ש דגם קודם שהגיע לפול הלבן אוסר התבואה מה"ת, הי' אפ"ל דאיסור התבואה יש לו מציאות בכל אופנים ואיסור הגפן שתלה התורה בתבואת הכרם מש"ל בקנבוס ולוף:

שוב ראיתי לרבינו הגר"א ז"ל בשנות אלי' (פ"ז דכלאים משנה ז) שעמד בזה, וכתב דבאמת לר' יאשי' דאמר דבעינן שלשתם במפולת יד לא משכחת אליבי' כלאים דאורייתא כ"א בקנבוס ולוף [ואליבי' קאי סוגיא דמנחות הנ"ל] דבשאר זרעים יתבשל התבואה עוד טרם שיגיעו הפירות לפול הלבן, וע"כ אינו רק דרבנן ע"ש – ולכאורה יש להעיר הא ס"ל לר' יאשי' דלקי על חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, והרי החטה והשעורה לא יאסור לעולם, דבעת שיגיעו לפול הלבן כבר יהי' נגמר התבואה, וצ"ל דאזיל בשיטת הראב"ד ז"ל שמביא הרשב"א ז"ל חולין (פב ב) דלענין איסור הפירות לא אסרה תורה רק קנבוס ולוף, אבל מלקות אה"נ שיש גם בשאר זרעים:

י) ומה שיש לדון עוד בנידון דידן להתירא, דמדחזינן שקצץ הרבה גפנים עפ"י שהורה לו איזה מורה הוראה, הרי לא ניחא לי' בכלאים, דמה שהניח הי' ע"י טעות שלא הורו לו כדין – מגומגם מאד, דהא אם נתיר לו תו ניחא לי', ועי' בדברי הר"ן ז"ל בש"מ ב"מ (ל') וז"ל י"ל כיון דהמעשה מצד עצמו ניחא לי' אין לו להכשירה מצד פיסולה, שא"כ יהי' פיסולה סיבת הכשירה, וזה אי אפשר עכ"ל, וה"נ הי' ממש בנידון דידן דנימא לא ניחא לי', משום דאל"כ יהי' אסור משום כלאים, הרי יהי' האיסור סיבת ההכשר, ועי' עוד בתוס' רע"א זצוק"ל (כלאים פ"ז משנה ו' אות כו) ומה שתי' שם רבינו הגאון זצוק"ל בתפארת ירושלם דאם נתיר להמתין עד אחר המועד יש לחוש שיתהפך רצונו ויהי' ניחא לי' ע"ש, לפ"ז כ"ש בנ"ד שסמך על ההיתר והניח ירקות תחת הגפנים, וגם יש לחוש דיתהפך רצונו משום דמורי התירא לסמוך על השיטות הנ"ל דהלכה כר' יאשי' דבעינן מפולת יד גם לענין איסור הפירות והתבואה:

יא) תבנא לדינא, דאין מקום לסמוך על התירא בנ"ד לפ"ז התבואה וירקות שעקרם קודם שהגיעו לפול הלבן להכ"מ ויקר תפארת להרדב"ז ע"ד הרמב"ם (פ"ה הי"ד) הנ"ל אסורים רק באכילה. דהם מפרשים בדברי הרמב"ם מה דנקט תחילה סתם קונסין ואוסרין הזרע דמשמע בהנאה, מיירי רק בשעקרם אחרי שהגיע לפול הלבן, והרדב"ז הוסיף לבאר דמיירי שעקר קודם שהוסיף מאתים, ולכך נאסרו הזרעים רק מטעם קנס, ובסיפא נקט הרמב"ם להדיא דאם עקרם קודם שנעשו הפירות כפול הלבן מותרים בהנאה. ובדין הבוסר, לדידהו תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, להרמב"ם מותרים גם באכילה, ולהראב"ד אסורים באכילה, ומותרים רק בהנאה. ולהמרכבת המשנה שם והחסדי דוד על התוספתא, הזרעים אסורים גם בהנאה גם אם עקרם קודם שהגיעו לפול הלבן, להמרכבת המשנה, משום דמפרש סיפא של הרמב"ם דקאי על בוסר (וכן מפרש רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד רצ"ו ס"ק כ"א), נמצא לדידי' אין הבדל בזרעים וגם אם עקרם מיד אסורים בהנאה, ולהחסדי דוד רק בהניח הזרעים עד שנגמרו אסורים בהנאה, אבל לא בעקרם קודם שנגמרו, עכ"פ בנגמרו הזרעים אסורים גם בהנאה אפי' אם עקרם קודם שיגיעו לפול הלבן, גם דין הבוסר לשניהם שוה גם להרמב"ם דמותרים רק באכילה ולא בהנאה, דס"ל דזהו כונת התוספתא גפנים שהשרישו אסורים היינו באכילה, ועי' בראב"ן (סי' נג) הנ"ל, בתוה"ד וז"ל ובהשרשה נאסרו חטה ושעורה בין באכילה בין בהנאה. והגפנים באכילה אבל לא בהנאה עד שיעשו כפול הלבן ע"ש, הרי דס"ל ג"כ דהבוסר מותר רק בהנאה אבל לא באכילה:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה