אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן יד

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן יד

סימן יג - עניני שביעית

א) וע"ד מה שהעיר כבוד הגאון הג' המפורסם כש"ת מהור"ר ש מ ו א ל ס ל נ ט שליט"א (זצ"ל), מסוגיא דבכורות (י"ב ב) אמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה ע"ש, ואם נימא דשביעית בזה"ז דרבנן, ובכור בא"י מה"ת, איך הוא מיפטר מבכורה דאורייתא משום שביעית דרבנן:

דמיתי לכאורה ליישב זה בפשטא, עפ"י המבואר מדברי רבותינו האחרונים ז"ל, דאם הדרבנן חל קודם הדאורייתא הוי דינו אח"כ כשל תורה הגם שיסתעף ממנו עקירה בקו"ע, עיין לח"מ (פ"ג מה' מכירה ה"א) הביאו רבינו זצוק"ל בזית רענן ח"א בפתיחה לדיני הואיל, ועי' בשו"ת נו"ב מה"ת (אה"ע סי' נ"ד בתשובתו להגאון ר' סענדר ז"ל, אות ל"ג ד"ה וד' הב"ש), [ועי' באמרי בינה ח"א דיני יו"ט סי' כ"א אות ח' ובח"ב קונטרס הקנינים סי' ט"ו], ולפ"ז ה"נ הרי הדרבנן חל קודם הדאורייתא, דקדושת שביעית חל על האם ועל הולד בעודנו במעי אמו, וקדושת בכור אינו אלא מרחם, מה"ט לא נפיק מתורת שביעית שחל עליו מקודם:

אולם שבתי וראיתי דז"א, דהא מבואר בנדה (מו ב) אא"ב מופלא הסמוך לאיש דרבנן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן, אלא אי אמרת דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ע"ש, והא התם הנישואין חלים קודם הנדר ואפ"ה אין דינו כשל תורה להועיל לדאורייתא, וע"כ דעד כאן לא אמרינן דהדרבנן מועיל לדאורייתא גם לענין עקירת קו"ע, רק במידי דממונא, אבל במידי דאיסורא, לעקור איסור דאורייתא בקו"ע, לא מהני גם אם הדרבנן חל קודם:

אמנם ביאור הדבר נלענ"ד עפ"י ד' הש"ס שבת (יח ב) גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו, וכתב שם הרשב"א ז"ל דמשום הפקר ב"ד נגעו בה, דלב ב"ד מתנה עליהם וכו' ע"ש, ועי' בקצוה"ח (סי' רע"ג סק"א) שכתב דגם אם הפקר מתורת נדר והפקר אינו עושה קנין, מ"מ הפקר ב"ד ודאי עושה קנין ויצאה לגמרי מרשות בעלים, ע"ש. ועפ"ז י"ל דגם אם שביעית בזה"ז דרבנן, מ"מ פטורה מבכורה, כיון דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה כמבואר מתוספתא (פ"ב דבכורות), הכא נמי חל על הולד הפקר ב"ד מקודם לידה עד אחר לידה, ונפטרת מבכורה מצד הדין, וע"ד ד' הרשב"א ז"ל הנ"ל:

ב) והנה יש לחקור לענ"ד, בשביעית של תורה ונאסרו הפירות באיסור דרבנן, כגון חמץ דרבנן, או דנאסרו איסור דרבנן ע"י תערובות, או באיסור תורה ביבש חד בתרי דמה"ת נתבטל האיסור רק מדרבנן לא בטיל, – מהו הדין בפירות הללו לענין הפסד ושריפה, והנה זה ודאי דבאכילה עכ"פ אסורים, אפי' לשי' הרמב"ן ז"ל דאכילת פירות שביעית הוא מ"ע, דהא יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת, אולם לענין הפסד ושריפה דהוא בקו"ע, י"ל דכיון דמה"ת חזי לאכילה אסורים בהפסד, או דילמא איסור הפסד בתר חיוב אכילה גריר, וכיון דס"ס הפירות לא חזי לאכילה, תו ליתא לאיסור הפסד, ממילא:

ולכאורה יש לדון עוד בזה מטעם אחר, דהגם דנאסרו באיסור דרבנן, מ"מ הוי שפיר חזי לאכילה משום דאכתי חזי לחולה שא"ב סכנה, ולא דמי לאם נאסרו איסור תורה, דמותרים בשריפה, וכדמוכח מסוגיא דבכורות הנ"ל דנקט הש"ס לפטור עיסת שביעית מחלה, דלאכלה ולא לשריפה, ואילו מטמיא בת שריפה היא, משמע בפשטא דחלה טמאה שורפת בשביעית, זהו משום דלא חזי לאכילה כלל, ומשום דחזי לחולה שיש בו סכנה, לא מקרי חזי לאכילה, וכה"ג שכתבו התוס' בפסחים (מו, ב) בד"ה רבה, לענין הואיל, אבל באיסורי דרבנן דחזו גם לחולה שאין בו סכנה, י"ל דמקרי חזי לאכילה, אכן אעפי"כ מסתבר גם בזה דלא חשוב חזי לאכילה משום זה, אך עיקר החקירה הוא כנ"ל, מי נימא דאסורים בהפסד משום דמה"ת חזי באכילה, ואין כח ביד חכמים לעקור בקו"ע, או דילמא דל"ה זה עקירה בקו"ע משום דאיסור הפסד נגרר ממילא, דבליתא מצות אכילה, ליתא לאיסור הפסד, אך דלשי' הרמב"ן ז"ל הנ"ל דאכילת פירות שביעית הוא מ"ע, יש לעיין גם בנאסרו איסור תורה מדוע לא נימא דיבא עשה דלאכלה וידחה ל"ת וכה"ג מקשה הש"ס זבחים (צו, ב) ותי' שם הש"ס משום דאין עדל"ת שבמקדש או משום דגלי קרא, ובשאר איסורים דל"ש תירוצים אלו, הדר דינו דעשה דוחה ל"ת, ויש להאריך בזה]:

ולפ"ז י"ל במה שהעיר עוד הרב הגאון הרש"ס שליט"א (זצ"ל) הנ"ל, להביא ראי' דשביעית בזה"ז דרבנן, מהא דמבואר בסוגיא דבכורות הנ"ל דס"ד לפטור עיסת שביעית מהפרשת חלה, משום דאלו מטמא בת שריפה היא, ורחמנא אמרה לאכלה ולא לשרפה, לפ"ז למאי דפסקינן דחלה בזה"ז דרבנן, אם נימא דשביעית בזה"ז מה"ת, איך עקרינן ד"ת בקו"ע לשרוף החלה וע"כ דגם שביעית בזה"ז דרבנן עכ"ד, ולהנ"ל אין זה הוכחה, דהא י"ל דאיסור שריפה בתר חיוב אכילה גריר, וכיון דזה יש כח לחכמים לאסור באכילה, תו ליכא איסור הפסד גם מה"ת:

ג) אמנם גם בלא זה, חשבתי לענ"ד, דעד כאן לא מקרי הפסד, כ"א היכא שאינו מקיים שום מצוה בההפסד, אבל היכא שמקיים מצוה בההפסד, הגם אם המצוה רק דרבנן, י"ל דאין זה הפסד, כיון שאינו עושה זאת דרך הפסד כ"א דרך מצוה וא"כ ליכא ראיה ממה ששורפין חלה בזה"ז, הגם דנימא שביעית מה"ת, דכיון דשריפת חלה, מצוה, ל"ה הפסד:

ובזה יונח לענ"ד מה שיש להעיר לכאורה למ"ד בסוכה (לה, ב) באתרוג של תרומה טהורה לא יטול מפני שמפסידה, דאמאי לא מצינו חשש זה באתרוג של שביעית, אולם להנ"ל א"ש, דבאמת כיון שנוטל האתרוג למצוה, ל"ח כלל הפסד, וע"כ מה דאמרו לא יטול, הוא רק מדרבנן שחששו להפסד, ועל כן י"ל דלא חששו רק בתרומה דכתיב בי' משמרת תרומותי, וכמ"ש רש"י ז"ל בסוכה שם (וכן מע"ש בעי שימור כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה הרי מכשירה ועי' ערל"נ שם) משא"כ בשביעית דלא כתיב ביה משמרת. וגם דבתרומה אפשר בחולין, משא"כ בשביעית דאם נאסר לו של שביעית, יהיה אסור בכל אתרוגי א"י:

והגם דבסוגיא דבכורות הנ"ל אמרי' לאכלה ולא לשריפה גם גבי חלה שיש מצוה בשריפתה נלענ"ד דאינן זה סתירה כלל לדברינו, בהקדם מה שהערותי מכבר בסוגיא זו לשיטת רש"י ז"ל בשבת (כה א) בד"ה מצוה ותוס' שם בד"ה כך, בתירוצם הראשון, דתרומה טמאה, הוא רק מדרבנן בשריפה, וא"כ איך הי' ס"ד לפטור עיסת שביעית מחלה, משום דאלו נטמא בת שריפה היא, ובעינן ע"ז קרא דלדורותיכם, הא מה דצריך שריפה אינו כ"א מדרבנן, ובמה יפטור מה"ת מחלה. אולם נראה דמה דאמר הש"ס ולא לשריפה הוא לאו דוקא, רק עיקר החשש הוא שגורם פירות שלא יאכלם, וכן השיב לי ידי"נ הגה"צ וכו' מוהר"ר זלמן שליט"א, וכה"ג מצאתי בירושלמי (פ"ק דמעשר שני ה"ב) בילדה בהמת מע"ש בכור, לא יקריבו אימוריו דמבריחו מאכילת בעלים, ועי' בספר המצות להרמב"ם, במ"ע שהוסיף הרמב"ן ז"ל (במצוה ג), ובמגילת אסתר שם, מתבאר דדעת הרמב"ן הוא דאכילת פירות שביעית הוא מצות עשה ודעת הרמב"ם ז"ל דאינו מ"ע, רק השלילה לאכלה ולא לסחורה וכו', ועי' בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל (פ"ח דשביעית משנה ז') שכתב הטעם דאין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה מפני שגורם לפירות שביעית שלא יאכלם, אם תפסול התרומה, והובא בחסדי דוד על התוספתא, וכ"כ עוד בחסדי דוד פ"ז משביעית דמה"ט אין לוקחין שלמים בפירות שביעית שאם אירע בו פסול שורפו וגורם לדמי פירות שביעית שלא יאכלו ורחמנא אמר לאכלה ע"ש, ויש להבין דהא דעת הרמב"ם ז"ל עצמו בסה"מ הנ"ל, דהאכילה עצמה אינו מ"ע, רק העיקר הוא השלילה, דהפסד וסחורה אסור עכ"פ לדעת הרמב"ן ז"ל דהאכילה מ"ע מיושב דעת רש"י ותוס' הנ"ל:

וכיון דכל עיקר כונת הש"ס אינו ממה שצריך לשורפו רק מה דממעט באכילה, א"כ תו ליכא נ"מ אפי' אם ננקוט דכל ששרפו דרך מצוה ל"ה הפסד, דעכ"פ אכילה נמי לא מיקרי, ויסוד קו' הש"ס הוא רק ממה דבטל מצות האכילה.

ד) ולהמתיק מעט יותר לשנא דהש"ס לאכלה ולא לשריפה, דלכאורה לפי הנ"ל שעיקר כונת הש"ס הוא מאכילה, הי' מספיק אם אמר לאכלה אמר רחמנא, ולמה לי' להוסיף לשון מיותר ולא לשריפה, נלענ"ד עפ"י דברי רבינו ישעיה הראשון ז"ל בתוס' רי"ד ב"ק (קב, א) במחלוקת ר' יוסי ורבנן לענין פירות שביעית למשרה ולכבוסה, וז"ל, דר' יוסי סבר דפירות שביעית מותרים למשרה ולכבוסה, ואע"ג דהנאתן אחר ביעורן משום דכתיב לכם לכל צורך השוה בכל אדם וה"ה נמי שמותר להסיק פ י ר ו ת ש ב י ע י ת תחת תבשילו שכך היא ההסקה כמו משרה וכבוסה שאעפ"י שהנאתה אחר ביעורה שוה לכל היא וא"כ היא חשובה לר' יוסי ההסקה כמו האכילה וכו' אבל רבנן דאסרי פירות שביעית למשרה ולכבוסה וה"ה להסקה סברי דאין קדושת שביעית חיילא אלא במידי דחזי לאכילה וכיוצא בה דהיינו מיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה עכ"ל הצריך לנו, ומבואר מדבריו ז"ל דלרבנן מה שאסורים פירות שביעית בהסקה הוא משום שאין הנאתן וביעורן שוה, ולר' יוסי דס"ל לכל לכל צרכיכם השוה בכל אדם, שרי נמי הסקה, לפ"ז שפיר נכון מאד מה שמדקדק הש"ס הנ"ל לאכלה ולא לשריפה, היינו דגם להנות ממנו ע"י שמסיקה תחת תבשילו אסורים, וכרבנן דר' יוסי, מפני שאין הנאתן וביעורן שוה, ולאפוקי מדר' יוסי, דלא איכפת לנו במה שממעט באכילה, דגם הסקה כמו אכילה:

אך דלכאורה יש להעיר ע"ז, עפ"י ד' התוס' שבת (כה, א) ד"ה הא בחול בסה"ד, דשמן בשר ותבואה חשיב בעין בשעת היסק טפי משעת הסק דעצים ע"ש, וא"כ אם נימא כד' תוס' רי"ד ז"ל הנ"ל דכ"ד שהנאתן וביעורן שוה הוי כמו האכילה גם לרבנן, יקשה לנו טובא ע"ד הש"ס בכורות הנ"ל איך בעי לפטור עיסת שביעית מהפרשת חלה משום לאכלה ולא לשריפה, הא בתבואה דהנאתן וביעורן שוה, לכ"ע הוי הסקה כמו אכילה:

אמנם נראה דלק"מ לפי מה שכתבו התוס' בפסחים (כז ב) בד"ה מכלל, דלרבי הגם דלאיסור הנאה אסור משום דהוי בעין אפ"ה אינו נוהג שביעית בעצים דמשום דהוי רוב הנאה אחר הביעור אית לנו למימר דלא אסרה תורה בהן ע"ש, ולפ"ז י"ל דהכי נמי בשר שמן ותבואה איכא חלק מהם עכ"פ שאין הנאתו וביעורו שוה, ורק כיון דעכ"פ איכא בהו ג"כ מה שהנאתן וביעורן שוה, מספיק לענין איסור הנאה ולכן בעצים דבאמת ליכא יסוד אחר לחלות השביעית רק מצד הסקה ומש"ה כיון דבהסקה דידהו אין כל הנאתן וביעורן שוה, אינו חל עליו שביעית כלל – משא"כ בשר שמן ותבואה דקדושת שביעית דאיכא בהו הוא בלא"ה משום דקיימי לאכילה, אם בהסקה דידהו אין כל ההנאות וביעורם שוה, הרי תו איכא איסור שריפה מצד החלק שאין הנאתו וביעורו שוה, וע"כ שפיר קאמר הש"ס לאכלה ולא לשריפה:

ה) ברם בעיקר הראיה משריפת חלה בשביעית בזה"ז לא ידעתי יסוד לזה, דהא אה"נ י"ל דחלה בשביעית אינה נאכלת [משום דע"ז יש כח לחכמים לעקור בשוא"ת ואינה נשרפת, ואי משום שהמנהג בא"י בזה"ז ששורפים חלה גם בשביעית, הרי י"ל דזהו מפני שנוהגים כסברת מרן ז"ל דשביעית אינו נוהג בשל עכו"ם, ומשל ישראל לא משכחת כלל עיסה של שביעית דהא שדה ישראל אסור בזריעה וגם ספיחים אסורים, ועל עיקר דינא דמתני' (ספ"ט דשביעית) האוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה ח"מ, לא קשה, די"ל דמיירי בספיחים ונקט הדין משום חלה, דאם לא הפריש חלה ח"מ, משא"כ איסור ספיחים דאינו אלא דרבנן:

אלא דיש להעיר איך אפשר כלל למימר, דחלה בשביעית (להנך שיטות דסברי דנוהג שביעית גם בשל עכו"ם) אינה נאכלת ואינה נשרפת, הא צריך לחוש לתקלה, כמו שחששו בתרומה טמאה, וכן הערני א' מאהובי:

אולם הנה בסנהדרין (קיא ב) לענין עיה"נ אמרי' תרומה ירקבו, מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו, ובתוי"ט שם כתב דבמע"ש ל"ש ירקבו, דלמא אתי למיכל מיני', משא"כ בתרומה דאין לו היתר רק לכהנים לא גזרינן בהו משום דכהנים זריזים הם אלא דלכאורה ד' התוי"ט תמוהים טובא, דהא דעת רש"י ותוס' בשבת (כה א) הנ"ל דתרומה טמאה בשריפה משום תקלה. ובעמדי בזה ראיתי בס' ערוך לנר סנהדרין שם שתמה ג"כ ע"ד התוי"ט הנ"ל, וז"ל וכי לא גזרינן הגזירות דדילמא אתי למיכל גבי כהנים עיין ביומא (יד א) ע"ש, גם ידידי הרב ר' שמואל מווילנא נ"י [ז"ל] העיר מדברי הר"ש ז"ל (ריש פ"ה דתרומות שהובא שם כמה סוגיות דגם בתרומה חששו לתקלה, – אכן י"ל קצת לענ"ד, בדעת התוי"ט, דבאמת בדבר שיש לו איזה היתר הנאה איכא חשש תקלה גם לגבי כהנים, וע"ד שכתב רש"י ז"ל בפסחים (י, ב) בד"ה לבתר דאיידי דעסיק בי' אתי למיכל מיני' ע"ש, ומש"ה בתרומה טמאה שיש לו היתר הנאה, כדדרשינן לך שלך תהיה, חששו שפיר לתקלה הגם שהוא גבי כהנים, וכן נמי בהא דיומא הנ"ל החשש משום איידי דעסיק בי' אתי למיכל, אמנם ד' התוי"ט הם רק בעיה"נ דאין לו שום היתר הנאה ומסיח דעתו ממנו, ואין החשש ודאי כ"כ, בזה י"ל דבכהנים לא גזרו, ולפ"ז מבואר יותר הא דאמרי' בירושלמי פ"ה דתרומות המובא בדברי הר"ש ז"ל הנ"ל, דאם נתערב תרומה טמאה בטהורה, דא"א בשריפה אמרינן ירקבו, ולכאורה צ"ע אמאי לא נימא יגנזו כדאמרי' במעשר שני דעיר הנדחת, דנהי שא"א לתקן התקלה, ע"י שריפה, מ"מ אכתי אפשר לתקן ע"י גניזה, אולם להנ"ל א"ש, דהיינו טעמא דמפני שא"א בשריפה, תו ליכא חשש תקלה כיון שאין לו היתר הנאה ומסיח דעתו ממנו כנ"ל, ונמצא לפ"ז דאדרבה מהא דפ"ה דתרומות הנ"ל יבואר עוד סעד לד' התוי"ט, – ולפ"ז ה"נ בחלה דשביעית, כיון דאסור בשריפה משום הפסד בקום ועשה, צריך להיות הדין דירקבו, ואין כאן חשש תקלה, [ומה שתמה בערוך לנר הנ"ל ע"ד התוי"ט דאכתי איכא חשש תקלה בתרומה דעיה"נ גבי ישראל דל"ש גבי, התירא דזריזים, נראה פשוט דעד כאן לא חיישינן רק גבי כהנים דלולי שנעשה עיה"נ היו מותרים בזה ולא בדילי מזה, יכול לבוא לידי תקלה, משא"כ גבי ישראלים דבלא"ה אסורים בתרומה לא חיישינן לתקלה גבייהו, וכה"ג שכתבו התוס' ריש פסחים, החילוק מחמץ בפסח לשאר איסורי הנאה]:

ו) אכן יש להעיר לענ"ד, לפי מה דמבואר בבכורות שם, דעיקר החילוק מחלה לבכור הוא משום דבכור עיקרו לשריפה וחלה עיקרו לאכילה, א"כ יש לומר דכ"ז ניחא בעיסה שלא נטמאה עדיין, כיון דעכ"פ השתא עיקרו לאכילה, ל"ש לפטור עי"ז מהפרשת חלה, אבל אם נטמא העיסה קודם לישה, לכאורה גם בזה הוי עיקרו לשריפה, וראוי לפוטרה מחלה כמו בהמת שביעית פטורה מן הבכורה, ונתעוררתי לזה מדברי הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל (בה' חלה ד' והנה לגירסת הר"מ] (וא"כ בזה"ז שנעשה הכל בטומאה צריך לפטור לגמרי עיסת שביעית מהפרשת חלה):

אמנם נראה לענ"ד דהסבר ד' הש"ס בהחילוק מחלה לבכור, הוא כך, דבכור [וכן עומר] עיקרו לשריפה היינו דכן הוא סדר המצוה, משא"כ חלה דעיקרו לאכילה היינו עצם המצוה לא לשריפה ניתנה, רק דלפעמים מזדמן שצריך לשרוף החלה כגון אם נטמאה העיסה, מש"ה ל"ד לבכור – ובדוגמא שכתבו התוס' בעירובין (ק' א) לענין עשה דוחה ל"ת, דעשה דפשיעה אינה דוחה, ע"ש, וה"נ בזה, בכור שעיקר מצותה לשריפה ניתנה, ואי מתרמי שהי' ע"ז קדושת שביעית, הרי שניהם סתרי אהדדי, שפיר נדחית מפני שביעית, משא"כ חלה דהמצוה כמו שהיא אינה סותרת כלל למצות שביעית, אינה נדחית מפני שביעית, כיון שרק עפ"י הזדמנות צריכה שריפה, ועי' בדברי רש"י ז"ל בסוגיין וז"ל התם גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה, דאינה נשרפת אא"כ נטמאת עכ"ל, והכונה על עצם המצוה, וכמ"ש לפענ"ד:

והשתא לפ"ז יש עוד מקום לומר לענ"ד דגם מה דקאמר הש"ס מתחילה כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא, ג"כ הכונה על כל העיסה, אולי תטמא קודם הפרשתה, דאנו דנין על זמן חיוב חלה שהוא שעת גלגול העיסה. ואפ"ה קאמר שפיר אח"כ דחלה עיקרו לאכילה, משום דעכ"פ עצם המצוה לאכילה ניתנה וכנ"ל:

ונרויח בזה שיתיישב לנו קושית הגאון הרי"ט אלגזי ז"ל הנ"ל, לשיטות ר"ת ז"ל בפסחים (לג ב) דאין אוכל מקבל טומאה מה"ת בפחות מכביצה, מאי פריך אילו מטמיא בת שריפה היא, הא מה"ת אין שיעור להפרשת חלה, וסגי בכ"ש, כמו בתרומה דחטה אחת פוטרת את הכרי וא"כ מצי להפריש פחות מכביצה, ותו ליכא למיחש משום טומאה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ע"ש, וכן ראיתי בס' מנחת עני בשמן כתית למנחה פסחים שם שהביא קו, זו בשם גדול אחד, ולענ"ד קו' זו קשה ביותר לשיטת הרשב"א ז"ל שבת (צא, א) בד"ה מהא דס"ל דאפי' מדרבנן אינו מקבל טומאה פחות מכביצה, עי' היטב בדברי מהריט"א ז"ל הנ"ל, – אולם להנ"ל מיושב זאת לענ"ד, דהנה השעה"מ (פ"י מה' ברכות) העלה דאפי' לשיטות ר"ת ז"ל וסייעתו דאוכל אינו מקבל טומאה פחות מכשיעור, מ"מ אם בשעת קבלת הטומאה הי' כביצה, אפי' אם נחתך אח"כ לפחות מכביצה, לא נפקע מזה הטומאה ע"ש, לפ"ז שפיר מקשה הש"ס אילו מטמיא בת שריפה היא, היינו, אולי תטמא כל העיסה, ואז אפי' אם יפריש פחות מכשיעור לא תפקע הטומאה וצריך שריפה:

ז) והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' בכורות ה"ט) כתב דמש"ה בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפ"ש ותמה הראב"ד ז"ל דבגמ' איתא משום לאכלה ולא לשריפה, ולענ"ד י"ל עפ"י דברי הירושלמי (פ"ק דמע"ש ה"ב) לענין בכור בהמת מעשר שני, דיש מקום לומר דהוי בכור ואינו קרב ע"ג המזבח ולא אמרינן דבכור שמצד עצמו אין להקריבו אינו בכור, ולכאורה הוא נגד סוגיא דידן בבכורות, מימרא דרב חסדא, בהמת שביעית פטורה מן הבכורה מה"ט שאי אפשר להקריב האימורים, ולא קאמר דמ"מ חל חיוב בכורה לענין לתנו לכהן שיאכלנו במומו, לכן י"ל דמה"ט הוסיף הרמב"ם ז"ל, דטעם פטור בכורה הוא משום איסור סחורה דזה הטעם מספיק גם שלא נחייבו לאכלו במומו, ונפקע ממנו חיוב בכורה לגמרי, והש"ס דנקט ולא לשריפה י"ל דהכונה דגם אם ירצה להקריב האימורים אסור משום לאכלה ולא לשריפה, ומיושב תלמודא דידן עם הירושלמי, ודעת הראב"ד ז"ל י"ל או דקשיא לי' על לשנא דהרמב"ם שאין דרכו להשמיט לשון הש"ס, או דס"ל דהש"ס שלנו חולק בזה עם הירושלמי, וס"ל דבכור דלא חזי להקרבה אינו חל עליו חיוב בכורה כלל, רק דאם נימא כן בדעת הראב"ד ז"ל צ"ע אמאי אינו חולק בדין הא' של הרמב"ם בבכור בהמת מעשר שני, חייב בבכורה, דנימא כיון דאין להקריבו כדברי הירושלמי יהי' נפקע עי"ז לגמרי חיוב בכורה, אכן בזה גם דעת הרמב"ם ז"ל עצמו, אינו מבואר, אמאי לא ביאר הדין דאין להקריבו מפני אימוריו וכמו שהעיר הגאון הרי"ט אלגזי ז"ל בריש ה' חלה הנ"ל:

ה) ראיתי בס' מרכבת המשנה ע"ד הרמב"ם ה' בכורות הנ"ל, שהעיר לפ"ד הרמב"ם ז"ל (פ"ד ממע"ש ה"ו) דאין מחללין מע"ש על בהמה חי' ועוף חיין שמא יגדל עדרים, ואם חלל גם בדיעבד לא מהני, לפ"ז ה"נ לענין שביעית, ואיך יתפרש דין הרמב"ם לוקח בהמה ממע"ש או משביעית, ע"ש:

והנה לענין בהמת מע"ש, י"ל לענ"ד בפשיטות דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דל"ש גזירה זו דשמא יגדל עדרים, רק כשלוקח בהמה חוץ לירושלים כשהוא בביתו, אבל אם קונה בירושלים [או אפי' חוץ לירושלים, היכא שכבר החזיק בדרך דשם לא יחזיק הבהמה לגדל עדרים] לא גזרו בכה"ג, ומה"ט מבואר לשון הרמב"ם ז"ל הלוקח בהמה ממעות מע"ש בירושלים, והגם דגם בירושלים אין לוקחין כ"א לשלמים, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז ממע"ש הי"ב) דאסרו ליקח לשם תאוה משום הברחה ממזבח, מ"מ יש לומר דא"צ שיחול עליו מיד קדושת שלמים רק שיקנה אותה ע"מ שיקריבנה אח"כ שלמים, וי"ל שיעשה כן, כדי שלא יבא לידי מעילה עד שעת שחיטה, ומה"ט שייך חיוב בכורה בזה, (דכ"ז שאינו שוחטה אין לה דין שלמים), ומ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ז ממע"ש שם הט"ז) דאין לוקחין בהמה חוץ לירושלים, י"ל דהטעם הוא שמא תכחיש שם בדרך כשיטת רש"י ז"ל קדושין (נה, ב):

ולענין שביעית הנה מה דפשיטא לי' להמרכבת המשנה דמדפסק הרמב"ם ז"ל במע"ש דלא מהני בדיעבד ה"ה בשביעית, ראיתי בס' כפות תמרים סוכה (מ, ב) דפשיטא לי' לאידך גיסא, מדלא כתב בשביעית דגם בדיעבד לא מהני מוכח דבשביעית מהני בדיעבד ותמה מ"ש מע"ש משביעית, ועיין בערוך לנר סוכה שם מה שתי' בזה, (לפ"ז משכחת לה בהמת שביעית היכא שעבר וחילל דמהני בדיעבד) ובעיקר הדבר נלענ"ד, לפי מה שהקשו התוס' סוכה (מ, ב) בד"ה על חיין ובקידושין (נה, ב) ד"ה אין לוקחין, דאיך קאמרי רבנן דאם חילל על בהמה חי' ועוף חיין גם בדיעבד אין מתחללין, הא כיון דאינו אלא משום גזירה דרבנן ומה"ת מחולל, לא הי' צריך להיות אסור בדיעבד, ותירצו דמש"ה אינו מתחלל בדיעבד משום שיש תקנה לחזור דמים למקומן, וכך לי דיעבד כמו לכתחילה ע"ש, וא"כ לפ"ז יש חילוק ממע"ש לשביעית, דבמע"ש מתחלל והפירות יוצאים לחולין ואין שניהם נתפסים בקדושה, מה"ט הוי כלכתחילה משום שאפשר בחזרה, כיון דרק אחד נתפס בקדושה, משא"כ גבי שביעית דאם מחלל פרי ראשון אינו יוצא לחולין ושניהם נתפסים בקדושה, ל"ה כלכתחילה, ומש"כ אם קנה הבהמה בעד פרי ראשון צריך להיות בכה"ג מחולל בדיעבד עכ"פ (דאין לומר יחזרו דמים למקומן דהא פרי ראשון בלא"ה קדוש ול"ש חילול עליו):

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה