אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן יב

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן יב

סימן יא

א) והנה יש לעיין, בנזיר שאסור בטומאת קרובים, אם מת קרובו קודם שהזיר, אם חל נזירותו גם ע"ז ונראה לענ"ד דיש ללמוד זאת מדברי הראב"ד ז"ל בספר תמים דעים (סוף סי' רמ"ה ע"ד הבעה"מ שלהי פסחים, הובא בקצוה"ח סי' ע"ג ובישועות יעקב ה' פסח סי' תפ"ה), מ"ש, דגם אם נימא דשבועה ע"ד מצוה חל בכולל, מ"מ זהו רק בנשבע קודם שחל עליו המצוה, אבל היכא שכבר חל עליו המצוה כגון שכבר עומד בליל פסח ונשבע שלא לאכול מצה, אינו חל שבועתו אפי' בכולל ולפי"ז הי' אפ"ל לפ"ר דה"נ בזה כיון שכבר חל עליו עשה דטומאת קרובים, לא נפקע חיובו במה שמקבל עליו אח"כ להיות נזיר:

אמנם הנה בסוגיא דנזיר (ד, א) מסקינן דהא דמרבינן מקרא לאסור יין מצוה כיין הרשות מיירי כגון שנשבע שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, והרמב"ם ז"ל (פ"ז דנזירות הלכה י"א) כתב בלשונו שאמר מקודם שבועה שאשתה ״היום״, וכ"כ הסמ"ג (לאוין ר"נ), ומשמע לפ"ר מזה דלענין נזירות ליכא נ"מ בין הזיר קודם שהגיע זמן חלות המצוה לאחר שכבר הגיע זמן חלות המצוה, דהא בנשבע לשתות היום, כבר הגיע זמן חיובו, ואפ"ה חל נזירותו גם ע"ז, ועי' במגילת ספר ע"ד הסמ"ג הנ"ל שכתב להוכיח כן מד' הרמב"ם והסמ"ג הנ"ל דלא ס"ל כשי' הראב"ד ז"ל הנ"ל:

איברא דלענ"ד אין זה ראי', דהנה בעיקר סברת הראב"ד ז"ל יש לאמר מתרי טעמי, או משום דתיכף מתחיל איסור וכמ"ש הפר"ח (או"ח סי' תפ"ה) דבעומד כבר בליל פסח ל"ש כולל מגו דחל אכזית בתרא חל נמי אכזית קמא, כיון דמיד הוא פוגע במצוה, וא"א לכזית בתרא בלא כזית קמא ע"ש, או י"ל בטעם הראב"ד ז"ל באופן אחר, והוא, עפ"י סוגית הש"ס תמורה (כה, א) לענין בכור דהגם דקודם שילדה מצי למימר מה שבמעיה של זו אם זכר יהא עולה ומפקיע ממנה קדושת בכור, מ"מ זהו רק משום דבכור לא קדיש אלא מרחם, ולכן כי אתפסתי' מעיקרא בקדושה אחריתי תו לא חיילא עלי' קדושת בכור, אבל אם אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, לא הוי עולה, משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וה"נ אם אמר על לקט עם נשירת רבו יהא הפקר ל"ה הפקר משום האי טעמא דדה"ר ודה"ת דמ"ש, ע"ש. הרי דהיכא שכבר בא העת והזמן של חלות דברי הרב, לא אתו דברי התלמיד, היינו המצוה שמכניס אותו בה מעצמו, להפקיע דברי הרב, לפ"ז י"ל דהיינו נמי טעמא בנשבע אחרי שכבר הגיע זמן המצוה דלא אלים שבועתו דהיינו מצוה שבדה מלבו להפקיע חיוב המצוה, שוב ראיתי בס' יד שאול (יו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ב) שנתעורר ג"כ לד' הש"ס תמורה הנ"ל להסביר בזה סברת הראב"ד ז"ל, ות"ל שכוונתי לדעתו:

ולפ"ז מיושב לענ"ד מהא דנשבע לשתות וקבל אח"כ להיות נזיר, דבזה י"ל דגם להראב"ד ז"ל חל נזירותו גם על מה שנשבע לשתות היום, דאלו משום טעם הראשון דפוגע באיסור תחלה וא"א לכזית בתרא מבלי כזית קמא, ליכא בזה, דלענין נזירות אינו פוגע באיסור תחלה דהרי נ"מ ג"כ מנזירותו שאסור גם בענבים חרצנים וזגים, וכמו שכתב הרב המגי' במאירי נזיר (ד, א) הנ"ל עפ"ד המאירי שם, וגם משום טעם השני דדה"ר קודמין לדה"ת ל"ש בזה, דהא גם השבועה מה שנשבע לשתות היום, אינו רק חיוב שבדה מלבו, (והוי גם השבועה, דברי התלמיד וכמ"ש ג"כ היד שאול יו"ד סי' רל"ח ס"ק י"ב ע"ש):

מעתה נראה לענ"ד דספיקא דידן בקבל נזירותו אחרי שמת קרובו, תלוי בשני הטעמים הנ"ל, דלטעם הראשון י"ל דשפיר חל נזירותו גם על קרובו זה, ולא דמי לנשבע בליל פסח שלא לאכול מצה, דהכא אינו פוגע באיסור תחלה, דהא נ"מ דאינו מטמא גם למתים אחרים, וכנ"ל, אולם אם נימא כהטעם השני דדברי הרב קודמין לדה"ת, אין חילוק בין הא דנשבע בליל פסח, לנ"ד, (ולא דמי ג"כ להא דקבל נזירות אחרי שנשבע לשתות דהכא מצות טומאת קרובים דברי הרב הוא):

והנה א' מהוגי תוה"ק העיר בזה ממשנה דנזיר (מד, א) דטומאה הותר מכללו במת מצוה ואמאי לא נקט הותר מכללו בכה"ג שמת קרובו קודם שקבל נזירותו אולם לא קשה, דהרי יסוד זה הוא רק למ"ד לה יטמא מצוה אבל למ"ד רשות חל הנזירות. וע"כ נקט מ"מ דהוא לכ"ע דבפלוגתא לא קמיירי:

ב) אמנם בעיקר הדין, כבר נתעורר בזה בטורי אבן מגילה, (ג, ב) בד"ה ולאחותו שהקשה מנ"ל דרבויא דלאחותו קאי לדחות פסח ומילה, מדכתיב ד' מעוטים, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו, דילמא חד מנייהו לגופי' אתא שאם היה כהן ונזיר נמי אינו מטמא לקרובים דלא נימא הואיל ואשתרי טומאת קרובים לכהן אשתרי נמי לנזיר, והגם דל"א הואיל ואשתרי אשתרי, כ"א כשחל ההיתר שעה אחת, קודם שהגיע האיסור השני, הא הכא נמי משכחת לה כגון שמת קרובו של כהן ואח"כ קבל נזירותו דכבר הותר לו איסור ט"כ קודם שחל עליו נזירות ע"ש, מבואר דס"ל דגם בכה"ג חל נזירותו – אולם רבינו גאון עוזנו תפארת ירושלים זצוק"ל (זבחים אות פ"ז) כתב לתרץ קו' הט"א הנ"ל, דמש"ה לא מסתבר לי' להש"ס לאוקמי קרא לאסור כה"ג שמקבל נזירות אחרי שכבר חל עליו מצות טומאת קרובים דבכה"ג באמת אינו חל נזירותו, ומביא ראי' לזה מהא דזבחים (ק, א) גבי יוסף הכהן שמתה אשתו ע"פ קודם חצות היום וטמאוהו אחיו בע"כ הרי דגם עשה דפסח שיש בה כרת, אינה מדחה עשה דטומאת קרובים, בכה"ג שכבר חל עליו מצוה זו קודם שהגיע זמן מצות הפסח, וה"נ בזה, עכתוד"ק. וכן אמרו לי בשם עטרת ראשנו הגאון הקדוש מו"ה משה יהושע יהודא ליב שליט"א [זצוק"ל] הגאב"ד בריסק, שתירץ בזה דברי המהרש"ל גיטין (עט, ב) ע"ד רש"י ז"ל שם בד"ה מטמאין לה, דמפרש המהרש"ל כגון שהי' הראשון כהן והשני נזיר, ובתוס' רבינו עק"א זצוק"ל במשניות (אות פ"ח) מובא קו' ע"ז דהא נזיר גם לאשתו כשירה אינו מטמא, ואמר בזה עט"ר הגאון הנ"ל עפ"י המבואר בגמ' ורמב"ם (פ"ו מנזירות ה"ח) דמי שנדר בבית הקברות, נזירות חל עליו. ומבואר מסוגיא דזבחים הנ"ל בטומאת קרובים דנדחה מפני הפסח, מ"מ במת קודם חצות דחל עליו מצות טומאה, נדחה עשיית הפסח, מפני הטומאה שנתחייב בה כבר, וה"נ בנזירות אם קבל על עצמו נזירות אחר שמת קרובו, דאין הנזירות מפקיע חיוב מצות טומאת קרובים שחל עליו מקודם, לפ"ז משכחת לה בכה"ג דלאשתו כשרה הי' מחויב לטמא ולאשתו פסולה אסור לטמא, עכתוד"ק:

אולם לענ"ד השפלה, יש לדון טובא בראי' זו מסוגיא דזבחים הנ"ל, עפ"י דברי רש"י ז"ל בזבחים שם בד"ה לאחותו אין מטמא, וז"ל אלמא אתיא חובה דפסח ואסרה לי' להטמא ומביא פסח באנינות וכו' וקמייתא במת קודם חצות דאפקעתי' אנינות מפסח, עכ"ל. ולפום רהיטא יש להעיר, מדוע לא פי' כפשוטו דבמת קודם חצות לא אתי אח"כ עשה דפסח ודחי לעשה דטומאה שחלה עליו כבר. ונראה מזה דבאמת משום הא לחוד מפני שחל עליו מצות טומאה קודם, לא היינו מדחים עשה דפסח, הגם דבאה אח"כ, רק דהטעם הוא משום דכבר נעשה אונן, ואפקעתי' אנינותו מפסח, והיינו דמשנעשה אונן, אינו יכול להקריב פסח וכן ראיתי בס' טהרות הקודש זבחים שם שכ"כ בביאור ד' רש"י ז"ל, ולטובת ברור הענין נעתיק לשונו ז"ל, אבל לא מצינן למימר דמצות לה יטמא שקדמה הוא דאפקעתי' מפסח, י"ל דמשום מצות טומאה הי' ראוי דעשה דפסח שיש בה כרת תדחה עשה דטומאה אף דבאה קודם לחלות פסח, אבל עשה דשלמים מחמת אנינות, לא מצינן למימר דידחה עשה דפסח אותה, משום דמאן לימא לן דמה שאמרה תורה כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן הוא איסור נפרד בפני עצמו דילמא משום שראתה חכמת התורה שהקרבן אינו עושה פעולתו כלל בזמן שהוא אינו שלם, וא"כ ליכא עשה דפסח כלל כשהוא אונן שאינו מקיים מצוה כלל, ול"ד לכל התורה כולה שעשה החמור דוחה עשה הקל או עשה דוחה ל"ת, מפני שהעשה אחרת שכנגדה או הל"ת הוא איסור נבדל בפ"ע והעשה שהוא רוצה לקיים היא על מתכונתה הראשון כשהיא דוחה את הל"ת או את העשה, וכן מבואר מתוך דברי רש"י בדיבור שאחר זה שנתן טעמים לפי דברי המדחה ראי' זו מ"ט לא דחי מצות פסח למצות טומאה ע"ש, ש"מ דהשתא הוי סביר דאי לאו טעם דאנינות הי' ראוי שידחה מצות פסח למצות טומאה, אבל את האנינות ל"ש לומר שתדחה מפני הטעם שכתבנו כי אם כשמת אחר חצות דהשתא אין נצמח פחיתות כלל בפסח והוא נידון כאלו הי' שלם ע"כ לשונו, וא"כ ליכא ראי' לנזיר וטומאה שיהי' מוכרח לטמא, דהא כיון דגם אם יטמא עכשיו מ"מ חל הנזירות, ובנזיר דעת התורה שלא יטמא לקרובים, הרי דאלים הנזירות ממ"ע דקרובים, ואינו דומה לאנינות, שאין שייכות פסח כשהוא אונן כלל:

וגם בפשיטות י"ל דשאני פסח שמדחה לגמרי עשיית פסח ראשון [וי"ל בזה ג"כ דש"ה דאפשר בפסח שני] אבל בכאן דבאמת חל נזירותו, י"ל דג"כ אינו ראוי שיטמא:

ג) עוד אמר עט"ר הגאון הנ"ל ליישב ד' המהרש"ל ז"ל גיטין הנ"ל, עפ"י הקדם איזה הקדמות שיבואר בזה:

– א) באה"ע (סי' ק"נ סעי' א) בדברי הרמ"א ז"ל הובא דעת י"א דבכל הני שנמצא פסול בגט וניסת הבעל הראשון יורשה [ועי' ר"ן גיטין שם וז"ל ואע"פ שבעל יורשה לא שקלי משום קנסא עכ"ל] (וכ"מ מדלא קתני שם במתניתין ואין זכאי בירושתה ע' נ"י המובא בסמוך) – ב) ביבמות (פט, ב) אמרי' דמטמא לאשתו קטנה, ופריך והא הכא דמדאורייתא אבי' מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל, ומשני משום דהו"ל מת מצוה דכיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה, ועי' בתוס' שם ד"ה כיון שנתקשו הרבה בזה, דא"כ כ"ג ונזיר יטמאו למורשיהם, אולם בנ"י שם בריש הפרק כתב דלא אמרי' כן רק היכא שאינה יורשה רק מדרבנן (שלא משורת הדין), אבל היכא שיורש אותה מה"ד אין הקרובים מקפידים, ובהסבר ד' הש"ס נראה כך דמפני שחששו שימנעו הקרובים מלטרל בה ואתי לאמשוכי, אתו רבנן ופטרו להקרובים מלהזקק לה דהא זה יש בכח חכמים לעקור דבר בשוא"ת, וממילא הויא מת מצוה, ושוב רשאי הבעל לטמא לה מן הדין, – ג) הנה שם במתני' דגיטין וצריכה גט מזה ומזה כתב רש"י ז"ל בד"ה תצא דאע"ג דקדושי שני ל"ה קדושין מ"מ צריך גט משום שלא יאמרו גירש זה ונשא זה יוצאה בלא גט. והתוס' שם בד"ה וצריכה תמהו ע"ז, וכתבו דהא הכא מה"ת צריך גט מן השני שהרי גט גמור הי' אותו שגירש בו ראשו ואינו פסול רק מדרבנן – אכן באמת י"ל דגם רש"י ז״ל סובר דגט הראשון גט גמור מה"ת, ואעפ"כ א"צ השני לגרשה מה"ת, והוא משום דכיון דעכ"פ מצד תק"ח גט ראשון אינו גט תו לא מהני קדושי שני משום אפקינהו – ד) נראה דהגם דבקרובים לגבי בעל אמרי' דאם אינו יורשה מן הדין ימנעו מלטפל בה, מ"מ בבעל לגבי בעל לח מצינו לחוש לזה עי' במאירי יבמות שם וז"ל וקרובים אין משגיחין עלי', שיהא נכרי יורש והם קוברין וכ"ש שאר בני אדם שסומכין על הקרובים ועל היורש עכ"ל, נראה מזה דעיקר הקפידה רק בקרובים לגבי בעל מפני שחושבים את הבעל לאיש זר, ומה"ט אין לזה שייכות בשאר יורשים דשם לא מתרשלי שאר הקרובים שאינם יורשים, ועיין רמ"א אה"ע (סי' נ"ג) ובפתחי תשובה שם (ס"ק י"ד) דאיכא תקנה דאם יש לה זרע של קיימא שייך הכל לזרע שירשנה, הרי דאיכא בלבולים בענין ירושת הבעל ואין לזה דמיון עם שאר ירושות שקרובותם אינו מצד נשואין, ומיושב בזה קו' הערוך לנר ביבמות שם ע"ד הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' אבל) דגם באשתו גדולה הוי כמ"מ מצד הירושה, מיבמות (ק, ב) בספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון דאם שניהם כהנים הם אינן מטמאין לו, וקתני שם הם יורשים אותו, ואמאי אינם מטמאין לו כיון דהם יורשים אותו ולא אחר הרי לא יהי' מי שיטפל בקבורתו והו"ל כמת מצוה, עכתו"ד. אולם להנ"ל אין לזה ענין ביורשים אחרים רק לגבי בעל דלא ניחא להו לקרובים שירשנה, וא"ש בספק ב"ט לראשון ספק ב"ז לאחרון] ה) באה"ע (סי' צ' סעי' ד') הביא הרמ"א ז"ל דמורד באשתו אינה יורשה ו) שם (בסי' קס"ה סעי' ב') מבואר דלכמה שיטות הוי מורדת אם גרמה לאסור יבמה עלי' הגם שאי תקנה לדבר זה דאינה יכולה לחזור ממרידותה ז) קיי"ל במ"מ דכהן ונזיר נזיר מטמא:

מעתה יבואר היטב דברי המהרש"ל הנ"ל, דכיון דהבעל הראשון יורשה כהקדמה א' וזהו שלא מן הדין דהא מה"ת גיטו גט גמור כהק' ג', ואפי' אם נימא דדעת רש"י ז"ל הוא דחכמים עקרו הגט לגמרי ול"ה גט כלל, מ"מ הרי לא עדיף ממורד דהא ע"י הגט אסרה על עצמו כיון דכהן הוא, ומ"מ גם בכה"ג מיקרי מורד כהק' ו', ומורד אינו יורשה כהק' ה', וכיון דעכ"פ ירושתו שלא מן הדין ימנעו הקרובים מלטפל בה והוי מ"מ כהק' ב', וא"כ צריך הבעל השני לטפל בה הגם שהוא נזיר, ומשום זה עצמו מפני שהראשון כהן וכהן ונזיר נזיר מטמא כהק' ז', והוא לא יקפיד על שהראשון יורשה דזה ל"ש רק בקרובים לגבי בעל כהק' ד', וע"כ קאמרה מתניתין דלא זה וזה מטמאין לה והוא באמת רק מטעם קנס, דגם בדבר שאחר מיתה, שייך קנס, כמו דמצינו בכתובת בנין דיכרין, ע"כ תוכן דברי קדשו של הרב, כפי מה שהבנתי:

אך דלפענ"ד יש להעיר קצת ע"ז מיבמות (צ, ב) ולא זה וזה מטמאין לה מנלן דכתיב וכו' ע"ש, ומאי פריך מנלן נימא דזהו רק מטעם קנם, אלא ע"כ דכיון דזה לאחר מיתתה, ל"ש קנם. ולא דמי לכתובת בנין דיכרין. וכן מבואר בהדיא בחידושי הרמב"ן ז"ל שם ע"ד קו' הש"ס מנלן, וז"ל, פי' ליכא למימר משום קנסא דמאי איכפת לה עכ"ל:

ד) ולפע"ד חשבתי בד' המהרש"ל ז"ל הנ"ל, דמשכחת לה נ"מ בנזיר בין אשתו כשירה לאשתו פסולה, כגון שהיתה מ"מ ממש, דהנה לכאורה יש לחקור היכא שאשתו מ"מ בדרך שאין לה קוברים כלל ול"ה שס בדרך רק הוא וחמיו אבי אשתו והיו שניהם נזירים, מי קודם לטמא לה. אכן לפי ד' הש"ס יבמות (פט, ב) הנ"ל דמצד הירושה עצמו הוי כמ"מ בערך שאר הקרובים, נראה דה"נ כיון דבעלה יורשה, הוא קודם לטמא לה, איברא דכ"ז רק באשתו כשירה, דלולא הנזירות היו שניהם שוין לה במצות טומאת קרובים, אבל באשתו פסולה אפשר דבכה"ג אביה מטמא לה ולא בעלה, דהא לגבי הבעל ליכא מ"ע דטומאת קרובים באשתו פסולה כיבמות (צ, ב) הנ"ל, ובאביה איכא מ"ע דטומאת קרובים, דנהי דבנזיר ליכא מ"ע זו מ"מ זהו רק היכא דאים איסור נזירות, אבל במ"מ דהותר איסור נזירות, הדר מ"ע דטומאת קרובים, וע"כ אביה יטמא ולא בעלה, הרי נ"מ בנזיר בין אשתו כשירה לאשתו פסולה:

ובפשוט י"ל בד' המהרש"ל עפ"י המבואר מדברי המאירי נדרים (ז, א) דבנידר דרך קפדנות, הוא איסור, אבל לתקן הנהגותיו לפי מה שהוא מכיר בטבעו שהוא צריך הרי זה משובח, ולפ"ז אם קבל נזירות באופן שראוי לקבל ואח"כ מתה אשתו הגם דמיתה לא שכיח, וזה עצמו ל"ה פתח, עי' יו"ד (סי' רכ"ח סעי' י"ב) מ"מ אם יש לו איזה פתח אחר, אזי באשתו כשירה דהטומאה הוא מ"ע, מצוה לאתשולי עלי' כדי שיקיים מ"ע בקום ועשה, דמטעם זה עשה דוחה ל"ת, הגם דל"ת חמיר מעשה, מ"מ בדבר שהוא בקו"ע ניכר עבודת הבורא ית"ש, וזהו רק באשתו כשירה דהטומאה מ"ע, אבל באשתו פסולה דהטומאה אינו מצוה, אזי ראוי' שישאר בנזירותו, ולא ישאל עליו, כיון שקיבל זה על עצמו באופן שהוא משובח:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה