ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן יא
עוד להגאון הנ"ל.
א) וע"ד מה שהקשה לו כבוד ידי"נ גיסו הרה"ג נ"י ע"ד הרשב"א ז"ל בתשובותיו אלפים (סי' כ"ז וסי' תרל"ה) במה שכתב לפרש דברי התורת כהנים פ' אמור, אמר לאמו ומה ת"ל לאביו, אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין ת"ל לאביו, דהיינו משום דמצות טומאה לקרובים לכהן הדיוט הוא חובה ולישראל רשות ולכ"ג איסור, ולפיכך אין לו בו אלא חידושו, ואלו לא נאמר אביו הו"א בידוע הוא דאיכא חובה, אביו חזקה מנין ע"ש והעיר בזה כבוד גיסו הרב נ"י דלפ"ז דבכהן הדיוט איכא חיוב ומצוה לטמאות, מנ"ל דלא יטמא האמור בכ"ג הוא לאיסור, נימא דלא יטמא היינו שא"צ לטמא ואשמעינן דבכ"ג ליכא חיוב ומצוה, וכש"ס זבחים (סו) אלא מעתה גבי בור, ועי"ש בתוס' ד"ה אלא מעתה [וקו' זה בלא"ה קשה לפי מה דקיי"ל כר"ע דלה יטמא חובה ומבואר בסוטה (ג,א) דבלא יתורא הוי ס"ד דהוי רק רשות וא"כ נימא דבכהן גדול כונת הפ' רק דליכא מצוה וא"צ לטמא ועוד הקשה, דכיון דבכהן הדיוט ס"ד דליכא חיובא כ"א בודאי ולא בחזקה, מנ"ל דאביו ואמו האמור בכ"ג אוסר גם אביו ואמו ידוע, הא י"ל דאינו אוסר רק אביו ואמו חזקה, אבל אמו ודאית אה"נ דמטמא:
ב) נלענ"ד דלק"מ מכמה טעמי. חדא, דהא לא יבא ולא יטמא בחד קרא כתיב, וכמו דלא יבא הוא אזהרה ללאו, ה"נ לא יטמא הוא לאו. ועוד דהא מבואר בת"כ שם פרשה ב' מנין לכהן הדיוט שהוא בלא בא ושהוא בלא יטמא, ת"ל לא יטמא לא יטמא לגז"ש מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, ע"ש. וא"כ מוכרח מזה דגם לא יטמא האמור בכהן גדול הוא ללאו מתרי טעמי, חדא, דהא אין גז"ש למחצה, ועוד דאם נימא דלא יטמא האמור בכהן גדול הוא רק דא"צ לטמא, ולא אזהרה, מה שייכות לא יטמא לכהן הדיוט, וכיון דגז"ש הוא הלכה למשה מסיני מוכרח דקרא אתי ללאו:
ועוד דהא מבואר בסוגיא דנזיר (מז, ב) על נפשות מת לא יבא, במה הכתוב מדבר אי ברחוקים ק"ו הוא ומה כהן הדיוט שהוא מטמא לקרובים, אינו מטמא לרחוקים כ"ג שאינו מטמא לקרובים, אינו דין שאינו מטמא לרחוקים, אלא בקרובים הכתוב מדבר, ולאביו הוא דאינו מטמא הא מטמא למת מצוה, ולאמו אתי לאפנויי לגז"ש, ללמוד מאמו דנזיר דבמותם הוא דאינו מטמא, אבל מטמא בחייהם, על נגעם וזיבתם אף כשהוא כ"ג, ע"ש. הרי דדין הקרובים לכ"ג הם בכלל על ״כל״ נפשות מת לא יבא, וא"כ איך נאמר דבקרובים הוא רשות וברחוקים הוא לאו, וגם דלפ"ז הלא יטמא האמור אח"כ הוא לב' לאוין, ואיך מתיישב זאת אל הלב שיכתוב ב' פעמים דא"צ לטמא, ולפ"ז מיושב גם קושיתו השני' דהא ב ״כל״ נפשות מת, כלל הכל ולא שייר מידי מה דאינו בכלל איסור טומאה, ומה"ט גם אמו ודאית בכלל, ולא דמי לכהן הדיוט דהתם הוא איפכא שהוציא הכתוב בפירוש קרובים מכלל האיסור, ולכן הי' בזה מקום לומר שהוציא רק ודאי ולא חזקה, משא"כ בכהן גדול שכלל הכל ביחד אין להוציא שום אחד מן הכלל:
ועוד דהנה בפי' עשירית האיפה על הת"כ שם כתב לתרץ כל הקושיות שהקשה הרשב"א ז"ל על הר"י בעל התוס' ז"ל דס"ל דמה דאמרי' בכל התורה דחזקה כודאי, נלמד באמת מהריבוי דקרא בטומאת כהן הדיוט, ע"ש. אולם הרשב"א ז"ל לא ניחא ל' בזה וגם הבעל עשירית האיפה ז"ל שם הביא דברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מאיסורי ביאה) דחזקה הוי כודאי ילפינן ממקלל אביו ומכה אביו, נמצא דגם בלא קרא דטומאת כהן ידעינן בכה"ת דחזקה כודאי, אלא דבכהן הדיוט ל"ה ידעינן זאת משום שהוא חידוש ואיצטריך ע"ז רבוי בפ"ע וכמ"ש הרשב"א ז"ל, וא"כ עכ"פ עתה לפי האמת דגם גבי החידוש חזקה כודאי, מדוע יגרע כה"ג לחלק גבי' בין חזקה לודאי, דמ"מ עכ"פ בכהונה עצמה נלמד זה מזה, וכ"ש בזה דקרא אתי רק להשוות כהונה לכה"ת, ל"ש לחלק ביניהם ולעשות חידוש מחדש:
ג) ונבוא לתשובת מעכת"ה מה שהשיב לכבוד גיסו, בזה"ל:
שמה דבדק לגו מר בשני קושיות בד' תשובת הרשב"א, הנה מתחילה צריכין להבין דברי הרשב"א במה שהוסיף דהו"א דלאביו אסור כהן הדיוט לטמאות, הא להתירו איכא ממנ"פ, כקו' השואל. וי"ל דהא דמצוה הכהן לטמאות לקרובים הוא משום דעשה דטומאה דוחה לל"ת ועשה דטומאת כהנים משום דהוי לאו ועשה שאינו שוה בכל [וזה איזה שנים ראיתי בספר ש"א החדשות דכתב דזהו כונת תוס' ברכות דמ"מ דוחה טומאת כהנים בקו"ע משום דהוי אינו ש"ב, ועפי"ז מיישב דברי תשובת תה"ד דכהן צריך לרוץ מביתו ערום משום דכבוד הבריות דידי' ל"ה מ"ע, ומש"ה אינו דוחה בקו"ע אף דהוי אינו ש"ב, וכן אמרתי בטומאת קרובים] וכיון דמצוה ל"ה לפי ההו"א משום דאין לך בו אלא חידושו, ממילא איכא איסורא משום הל"ת ועשה, ויש להשיב ע"ז דהא הרשב"א ס"ל שם דבישראל טומאת קרובים הוי רק רשות, וממילא דגם בנשים הוי רשות וכדעת הרמב"ם פ"ב מה' אבל ועי' ברש"י כתובות ס"פ הכותב וביבמות פ"ב דלגבי נשים ליכא קרא דבני אהרן ולא ב"א וכי היכי דלא ילפינן ישראלים מכהנים הה"ד נשים, וא"כ ליכא למימר משום דחי' דאין עשה דוחה לל"ת ועשה, והגם דאינו ש"ב, הלא גם העשה אינו ש"ב, ועי' תוס' יבמות (ה א) ד"ה ואכתי, [ובמ"מ כ' הש"א שפיר משום דהעשה הוי ש"ב], וע"כ דלאו משום דחי' הוא, רק משום דבקרובים לא אסרה התורה וכשי' רש"י במ"מ, אכן י"ל דאדרבה כיון דהעשה דטומאת קרובים הוי רק בכהנים מש"ה דוחה העשה אף לל"ת ועשה, כיון דא"א לקיים העשה רק ע"י דחי', ודמי לדברי תוס' יבמות בריש סוגיא דעלי' דמש"ה דוחה עשה דיבום לל"ת דא"א שיב"כ, משום דמצות יבום א"א בענין אחר דאל"כ בטלת מצות יבום, וה"נ במ"ע דטומאת קרובים דהוי רק בכהנים דדוחה לל"ת ועשה, וכ"מ קצת ברמב"ם שם. ועפי"ז מיושב קו' השני' של כבודו הרב, דגם אם נימא דכהן גדול לקרובים אמרה תורה רק דא"צ ממילא אסור כיון דליכא מצוה הוי עשה ול"ת וכמ"ש הרשב"א בסה"ד לפי ההו"א לגבי אביו, – וקו' הראשונה ניחא ג"כ דמהסברא הוי חזקה כודאי, וכמו שהרחיב הרשב"א ז"ל דסוקלין ושורפין על החזקה, רק משום דטומאת כהן הדיוט לקרובים חידוש, ואל"ב אלא חידושו, אף דהוא נגד הסברא, ומש"ה בכה"ג מה דאסור לטמאות לקרובים ל"ה חידוש, כיון דקדושתו יתירה נוסף בהרחקת טומאה, הדרינן לסברא דחזקה וודאי שוה עכ"ד הנחמדים:
ד) ולענ"ד גם לפמ"ש רש"י ז"ל בברכות (כ, א) דלקרובים ומת מצוה לא נאמר הלאו, מ"מ פשוט הוא דהיכא דליכא מצוה קם לי' בלאו דלא יטמא, ומבואר כן לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בתורת האדם ענין הכהנים להכריע כשיטת רש"י, ואסברא לן פירושו, דקבורת מת מצוה דלא משכחת לה לקיימו בלא טומאה, הוי כמצות יבום במקום אשת אח, דלא מיקרי דחוי רק נקטינן דבמקום יבום לא נאמר הלאו משום שא"א לעולם למצות יבום בלא אשת אח, ה"נ במ"מ כיון שנכתבה גבי כהן ושם א"א באדם זה בלא טומאה אמרינן דבמקום מ"מ לא נאמר כלל לאו, משא"כ פסח ומילה שאפשר לקיימם בלא איסור הוי רק בדרך דחוי ע"ש, והגם שמצוה זו דמ"מ נוהגת בכל ישראל, מ"מ כיון שנאמרה גבי כהן, וגבי' א"א בלא דחוי הרי זה דמי למצות יבום, [ורש"י ז"ל מדמה מ"מ לטומאת קרובים משום דס"ל דגם טומאת קרובים נאמרה לכל ישראל וכמו שהביא רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלים זבחים (אות פ"ז בד"ה עיין רשב"א) ואפ"ה אמרי' שלא נכתב על הקרובים משום שנכתב גבי כהן וגבי' לא אפשר בלא טומאה] ועכ"פ כיון שהיסוד הוא ממצות יבום, וביבום שלא במקום מצוה חוזר איסור אשת אח למקומו, ה"נ בטומאת קרובים:
והנה מדברי מעכת"ה משמע דנקט גבי מצות יבום דהוי דחוי', ולענ"ד ז"א, דגבי מצות יבום הוי הותרה ולא דחוי', וכמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל, וכ"כ הריטב"א ביבמות (ה א) ד"ה יש גורסים בסה"ד וז"ל הד"ל דכל כי האי גונא דאשת אח, שא"א לעולם בדחי' בשום צד לא חשיבא דחיי' עכ"ל וגם התוס' ושאר ראשונים ז"ל החולקים על רש"י וס"ל דטומאת מת מצוה הוא מטעם דחוי, מודים עכ"פ דביבום הוא מטעם הותרה, רק דס"ל דטומאת מ"מ לא דמי ליבום, דיבום ליתא כלל בלא דחוי דאיסור אשת את, משא"כ טומאת מ"מ הגם דכתיבה גבי' כהנים, מ"מ הרי המצוה לכל ישראל וא"כ משכחת לה לקיום מצוה זו בלא לאו, וגם בטומאת קרובים מבואר דדעת התוס' דלכל ישראל נאמרה וכמו שהביא רבינו זצוק"ל בתפארת הנ"ל, וכן מוכח מד' הרשב"א ז"ל הנ"ל ממה שלא תירץ הר"י בעהתו"ס ז"ל כתי' הרשב"א, ומש"ה י"ל דס"ל טומאת קרובים מטעם דחוי הוא, כמו במ"מ ולפי הנ"ל צ"ל דמה שסיים הריטב"א יבמות הנ"ל דמ"ע דלה יטמא, הוי ג"כ כאשת אח משום דל"א בלא דחיית לאו דלא יטמא וכתב וכן פי' הר"י והרמב"ן ז"ל, לאו על כולה מלתא כתב כן, דהן אמנם הרמב"ן ז"ל בתורת האדם הנ"ל ס"ל כן, מ"מ דעת הר"י ז"ל לא משמע כן כנ"ל, אלא כונת הריטב"א על עיקר הדבר מ״ש מקודם דביבום לאו משום דחיי' הוא (וזה מבואר באמת בתוס' יבמות (ד, א) בד"ה ל"ת שיב"כ, בשם הר"י ז"ל):
ה) אלא דבעיקר הדבר הי' אפשר לדון לכאורה מעיקר פלוגתא דר"י ור"ע בסוטה (ג, א) דבעינן קרא מיותר להורות דטומאת קרובים הוי מצוה, ובלא יתור גם ר"ע מודה דהוי רק רשות ואיך מותר לעבור הל"ת ועשה אם אינו מ"ע – אולם ז"א דבפי' התורה והמצוה להגאון רמ"ל מלבי"ם ז"ל (פרשה אמור ס"ק ח) כתב דכלל הוא בכ"מ שבא הציווי אחר הזהרה או כי אם אחר השלילה, דאין הכונה כמשפט העומד בפ"ע, רק דבזה ליכא דבר הנכתב קודם, והיכא שרוצה הכתוב להודיענו שהוא מצוה, כפל הענין ע"ש בטוב טעם, ומה"ט אי לא גילה לנו הכתוב דהוי מצוה, הרי הי' מוכח מקרא דהוי רשות, מש"ה לא היינו מוציאים הקרא ממשמועתי', הגם שהוא נגד הסברא, (דעכ"פ התורה מתרת), אבל אחר שגילה הכתוב דהוי מצוה תו הדרינן להסברא דהיכא דליכא מצוה אסור לטמא:
מיהו מה שצידד מעכת"ה לבאר בזה דברי הרשב"א ז"ל מ"ש בסוף דבריו דאי לאו דאמר קרא לאביו הויס"ד דבאביו חזקה אפי' בא לטמא אין שומעין לו, דהגם דאיכא ממנ"פ להתירא, מ"מ כיון דעשה ליכא משום צד שאינו אביו קם לי' בלאו, דשמא אביו הוא. צ"ע לענ"ד, דהא ביבמות (ק, ב) פריך הש"ס גבי ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ושניהם כהנים, אמאי לא יטמא לראשון ממ"נ אי ברי' הוא שפיר קמטמא לי' ואי בר בתרא הוא חלל הוא ע"ש, הרי מבואר להדיא דהיכא דאיכא ממ"נ מותר לטמאות, וכן מתבאר ג"כ מסוגיא דגיטין (מב, ב') בהא דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שניהם אוכלים בתרומה משום ממ"נ, והגם דנימא מעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה והאי צריך לשחררם, מ"מ כיון דאילו אתי אלי' ויאמר בחד מנייהו דעבד הוא הכי הוא קנין כספו ע"ש, הרי דהיכא דאיכא ממ"נ הגם שלפנינו הוא ספק אינו גורם התחדשות בדין, וה"נ בנ"ד:
אמנם בעיקר הערתו ע"ד הרשב"א י"ל לענ"ד בפשטא דמ"ש הרשב"א דהו"א שאסור לטמא לאביו חזקה, כונתו על אופן שכתב בתחילת התשובה בשם הר"י בעהתו"ס ז"ל, כגון שהי' מוחזק לכהן עפ"י עדים ואח"כ בא א' ואמר לו על א' שהוא אביו [וכה"ג באמו] דבזה ליכא ממ"נ, שהרי אפשר שהוא כהן וזה אביו, מש"ה שפיר הי' מקום לומר בזה דאיכא איסור לטמאות, (דהרי הרשב"א ז"ל דחה זאת מקודם רק מטעם המבואר בדבריו דבכה"ג חזקה כודאי וא"צ רבוי ע"ז בפ"ע, אבל אחר שחידש דטומאת כהנים וקרובים חידוש הוא ואל"ב אלא חידושו שפיר י"ל דבא לרבות גם אופן הנ"ל דליכא ממנ"פ), ועי' בקרבן אהרן על הת"כ פ' אמרו (פ"א סס"ק ד'):
ו) ומה דמותיב מעכת"ה איהו לנפשי', דלפ"ד הרשב"א ז"ל עצמו, דמ"ע דטומאת קרובים הוא רק לכהנים, הרי גם העשה אינו שוה בכל, ואינו מהראוי לדחות ל"ת ועשה שאינו ש"ב – כבר העיר כן גם הש"א החדשות (סי' ח' בד"ה ואגב) דעשה קל אינו דוחה לתו"ע דקיל – אמנם בטורי אבן ר"ה (כח) חידש עוד יותר דעשה קיל כגון שישנה בשאלה אינה דוחה אפי' ל"ת גרידא ומה"ט תירץ קו' התוס' בהא דמתן א' במתן ד', אולם זה תמוה מאד מכלאים בציצית גופי' שדוחה עשה דציצית שאינה ש"ב לל"ת דכלאים ששוה בכל. וראיתי בס' ארצות החיים ה' ציצית (סי' י"ג באר"י סק"ג בד"ה עוד יש לדון) ובאמרי בינה (ח"א סי' א) שצידדו דעשה דציצית לא מיקרי אינו שוה בכל משים דפטורות בכל מ"ע שהז"ג ע"ש. ולענ"ד יש להעיר ע"ז ממה שכתבו להדיא הרשב"א ז"ל ביבמות (ה) בד"ה טעמא, והריטב"א ז"ל שם בד"ה כולכם, דציצית הוי עשה שאינו ש"ב, והגם שכתבו כן בס"ד דמפני שציצית אינו ש"ב הו"א דלא לדחי ל"ת דכלאים, מ"מ אינו מסתבר כלל לומר דאחרי שידענו דציצית דוחה ל"ת דכלאים הדרינן מזה, ונקטינן דמשהז"ג ל"ה אש"ב, ובפשטא נראה דבאמת נמי הכי הוא, אלא דלענין לדחות ל"ת גרידא, אינו נ"מ אם העשה קל, דהא בלא"ה עיקר דחיות עשה לל"ת הוא חידוש, וכיבמות (ז, א), אלא דכן הוא גזיה"כ דדחי לי', וא"כ י"ל דגלי קרא ג"כ דגם עשה שאינו ש"ב דוחה ל"ת אפי' ל"ת שש"ב – איברא דמ"מ אכתי אין זה ענין לדחות נמי ל"ת ועשה, דהא הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, וא"כ נהי דנימא דעשה קל דוחה ל״ת החמור, אבל איך ידחה עשה שכיוצא בו, ורק אם העשה הדוחה שוה בכל אזי דוחה לעשה שאינו ש"ב שעם הל"ת, משום דקיל מיני', אבל לא אם גם העשה הדוחה אינו ש"ב:
ז) ואכתי י"ל דאעפ"כ עשה דטומאת קרובים עדיפא מעשה דטומאה, לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בתורת האדם ריש ענין הכהנים, גבי הא דיבמות (סח, ב) אשתו קטנה יורשה ומטמא לה, דהוי מ"מ משום דכיון דלא ירתי לה קורא ולא ענו לה, והיינו דכיון שקבורתה בספק וביאוש, הטילוה חכמים עליו, ואפי' כשימצא אחרים, כדי שתהא קבורה מזומנת לה ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בכ"מ, ועד"ז התירה תורה טומאת קרובים, עכ"ד ז"ל. מבואר מזה דס"ל דגם בטומאת קרובים איכא משום כבוד הבריות, וזה דלא כמשמעות ד' הש"א החדשות (סי' י"ב) שכתב דהש"ס דברכות (כ, א) הוכיח מהא דמ"מ דוחה פסח ומילה דגדול כבוד הבריות, דאין לומר דזהו רק משום דעשה דקבורה דוחה להם, דא"כ גם טומאת קרובים ידחה אותן ע"ש, משמע דס"ל בפשיטות דבטומאת קרובים אין בהם כבוד הבריות, ומדברי הרמב"ן הנ"ל מבואר דגם בזה איכא משום כבוד הבריות, ומשמע כן גם מדברי הש"ס יבמות הנ"ל, לפ"ז י"ל דמה"ט עכ"פ עשה דטומאת קרובים עדיפא, דאיכא בה גם משום כבוד הבריות:
והנה ראיתי בס' לשון למודים (ד' ז) שתמה על הש"ס ברכות הנ"ל, במה דפריך ולגמר מיני', הא איכא למימר שאני מ"מ, דעכ"פ איכא גם קיום מצוה בהדי כבוד הבריות. ולענ"ד י"ל בזה עפ"י דברי הירושלמי נזיר שהביא הרמב"ן בתורת האדם הנ"ל, דאם מצאו תוך התחום מביאו לבית הקברות, ומשמע דגם במקום שאחר שיוליכו מעט ימצא ישראלים שיטפלו בהם, ונמצא שהוא לא יקיים כלל המ"ע דקבורה, אפ"ה חייב לטמא עצמו, וכן נמי בהולך לשחוט פסחו דגם בגוני שיוכל למסרנו אח"כ לאחרים, נמי דחי, א"כ מוכרח דמשום כבוד הבריות לחוד הוא, ולא משום מ"ע דקבורה. – אך דאכתי יש לדון לפ"ד הר"ן ז"ל שהביא הנ"י ב"מ (ל, א) דהשבת אבידה הוי בעידנא, והביא ראי' ממילה ופריעה ע"ש, ומבואר מזה דאף אם אחר גומר, אפ"ה נדחה גם גבי הראשון שעסק בה, דהא נהגו גם בשבת שהא' מל והשני פורע:
ה) ובעיקר הדבר, שנחלקו הר"י בעהתו"ם והרשב"א, כבר נתבאר באות ד' דהתוס' ס"ל דטומאת קרובים הוי מצוה לכל ישראל, והרשב"א ס"ל דזהו רק בכהנים ומה"ט ס"ל דהוי חידוש, ולהתוס' ל"ה חידוש, ומה שהקשה הרשב"א, דכבר ידעינן בכה"ת דאזלינן בתר חזקה, חשבתי לפענ"ד עפ"י מה דמבואר מדברי הריב"ש ז"ל (סי' שפ"ז) שכתב דגם בל"ת דשבועה חייב לבזבז כל ממונו אף שהוא בשוא"ת, והגם שישנה בשאלה, ואין ללמוד ממ"ע שאינו חייב לבזבז ממונו, דאין למדין חמור מקל להקל, עכתו"ד ז"ל, הרי דס"ל דגם ל"ת שישנה בשאלה שהוא קל משאר ל"ת, אפ"ה אכתי חמורה מעשה החמורה שאינה בשאלה, לפ"ז י"ל בדעת התוס' דנהי דמצות טומאת קרובים אינו חידוש רק גבי כהנים, מ"מ מה דנוהג גם בכהנים הוי חידוש, דהא באמת עיקר דחיית עשה לל"ת, הוא רק מצד גזיה"כ, וא"כ י"ל דעכ"פ זהו רק היכא שהעשה והל"ת לכה"פ מסגנון אחד, או ששניהם ודאים או שניהם חזקה, אבל היכא שהעשה הוי רק מצד חזקה הנחזקת לפנינו, והל"ת א"צ לחזקה זו, כגונא שכתבו התוס' שהי' מוחזק בעדים שהוא כהן ואח"כ בא א' והחזיקו כאביו, מנ"ל דגם בזה עשה דחי ל"ת, והגם שהל"ת אינו ש"ב, ח"מ אכתי היא חמורה מעשה וכד' הריב"ש הנ"ל לענין ישנו בשאלה, ומה"ט בעינן קרא דלאביו לגלויי דגם בכה"ג דחי: