ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן י
תשובת רבינו הגהמ"ח זצ"ל אליו. שלום וישע רב לכבוד ידיד נפשי חמדת לבבי הרב הגאון המובהק וכו' מוהר"ר אברהם בנימין שליט"א (זצ"ל) בעמ"ח עלי זית שובס״ס זית רענן ח"ב. יקרתו הגיעני וכו'.
א) והנה בעיקר הערת מעכת"ה נ"י על קו' המ"ל בפ"ד דהא ע"כ קאי באסר על עצמו רק המצוה דבכולל גם שבועה חל, וא"כ כשידחה ליתא בשאלה, לא הבנתי מאי תיקן בזה, דהא עכ"פ הדין אמת, דבנדר בכולל, ודאי חל לכ"ע, וגם דברשב"א שבועות כתב דבכולל אף בשבועה חל, הרי להדיא דכ"ש בנדרים, ובחידושי נדרים כתב כתי' החינוך דעשה לא דחי ל"ת ועשה, וכ"ה במאירי נדרים כדברי רשב"א שבועות ונדרים הנ"ל, וכיון דבזה ישנו לשאלה מקום לחול, הרי אכתי ישאר קושייתם בזה, מ"ט לא דחי העשה את ל"ת ועשה, גם יש לדון כיון דמה דדמי לאכלה כולה וליתנהו בשאלה הוא מכח העשה, אין סברא להחליש ע"י זה כח העשה, וכ"ש דמצי דחי להו, גם הנה הטורי אבן ר"ה (כח) ד"ה ה"ה עובר, הכריח דמה דנקט הש"ס ביבמות ה' הנ"ל, דנזיר ישנו בשאלה, הכונה דשם נזירות איתא בשאלה, דהא דחי אפי' נזירות שמשון שאינו בשאלה. וכ"כ כבוד מר אביו רבינו הגאון הקדוש זצוק"ל בתפארת ירושלם (ב"מ אות כ"ג), הרי דהגם דנזירות שמשון ליתא בשאלה אפ"ה נקרא איתא בשאלה לדחות ל"ת ועשה משום דעכ"פ שם נזירות איתא בשאלה, וה"נ בנדרים חל לדבר מצוה, דעכ"פ שם נדרים ישנו בשאלה:
ב) איברא דגם בלא זה עכ"פ יפה כתב מעכת"ה נ"י, דאיכא נ"מ מחלות הנדר לכשיהי' לו פתח חרטה ולענ"ד יש עוד נ"מ כגון שנזדמנו לו שני מצות עשה, ואחת מהן נגד נדרו, וגם אי אפשר לו לקיים שניהם, רק שצריך לדחות אחת מפני חברתה, דבזה הדעת נוטה שיקיים אותה המצוה שאינה נגד הקונם וידחה אותה המצוה שצריך לדחות הל"ת דנדר, וכן יש נ"מ פשוטה כגון אם מתפים בו דבר אחר, שעכ"פ חל נדרו על הדבר ההוא:
ג) אולם כ"ז שייך רק אם נימא דהא דעשה דוחה ל"ת ועשה שישנו בשאלה הוא בגדר דחוי', ברם לענ"ד יש לדין דהיא בגדר הותרה דהנה זה כמה עמדתי ע"ד הש"ס יבמות (ה, א) בנזיר מצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה, מדוע לא מצינו שיהי' חייב לשאול על נזירותו, וחשבתי אז דאם הנזירות ל"ה משום סייג וגדר, פשיטא שצריך לשאול עליו כיון דנקרא חוטא, ואם הי' משום סייג וגדר אזי לא מקרי זה אפשר לקיים שניהם דיסיר הגדר, כמו דלא מקרי אפשר לקיים שניהם במה שאפשר שלא ילך בבגד פשתן, אלא שהערותי, דאכתי ישאל על נזירותו ואחר שיגלח יחזור ויקבל נזירות מחדש, ויש לדון בזה אם שייך התרה בכה"ג שדעתו לחזור לנזירותו אמנם כעת נראה יותר לענ"ד דמשום שישנו בשאלה קיל נזירות מכל איסורין שבתורה, ומש"ה מה דעשה דוחה לו אינו מטעם דחוי' כ"א הותרה, ולכן גם באפשר לשאל על נזירותו א"צ לשאל:
רק דאכתי איכא נ"מ כגון שנדר בפי' קונם סוכה זו עלי דמותר באחרת כמ"ש בש"מ נדרים (טז, ב), הרי איכא נ"מ מחלות הנדר, אם יזדמן לו סוכה אחרת, גם יש מקום לחקור אפי' באסר על עצמו סוכה סתם אם חל נדרו על סוכת חבירו, דהא הטעם שאוסר פירות חבירו עליו, או פירותיו על חבירו, הוא משום דעכ"פ אחד מהם ברשותו, וכמ"ש התוס' כתובות (נ"ט א) בד"ה בשלמא, ובפירות חבירו עליו, גופו ברשותו. ולפמ"ש התוס' שבועות (כה א) בד"ה מה, הטעם דאין שבועה חל לבטל את המצוה משום דגופו משועבד לעשות המצוה, לפ"ז נהי דקונם חל בביטול מצוה משום שהחפץ אינו משועבד להמצוה, מ"מ זהו רק בחפץ שלו, אבל חפץ של חבירו, מהכ"ת יהי' בידו לאסור דהרי זהו כאילו אוסר פירות חבירו על חבירו, דשניהם אינו ברשותו, דלגבי המצוה הוי גופו אינו ברשותו, דמשועבד לעשות המצוה, ואם נימא דבכה"ג אינו חל יש עוד נ"מ מחלות הנדר שמחויב לטרוח לקיים המצוה בחפץ חבירו היכא דאפשר אולם מדברי הש"מ הנ"ל מבואר להדיא דחל גם על חפץ חבירו וז"ל אלא מיהו דלא פקעה מיני' מצות סוכה דאכתי רמיא עלי' מצותה, ונ"מ דאי עבר וישב בה אע"ג דעבר בלא יחל דברו מ"מ יצא עכ"ל, ומדנקט נ"מ בהא דלא פקעה רק בעבר וישב, ולא נקט נ"מ דחייב לטרוח לקיים המצוה גם משל חבירו, מבואר דס"ל דגם בכה"ג חל אכן אכתי הו"ל למנקט נ"מ דאם יש לו פ"ח חייב לשאל על נדרו]:
ד) ובטעם ד' הש"מ ז"ל מ"ש דבדיעבד יצא ידי מצוה, ולא אמרינן אי עביד לא מהני, נראה משום דהוי רק איסור שבדה מלבו – והגם דהתוס' ס"ל בסוכה (ג א) דגם משום מידי דרבנן לא יצא המצוה בדיעבד, הנה כבר כתבנו במקום אחר (עי' לעיל סי' ב' אות ח') דזהו רק היכא שתק"ח הי' על דבר זה עצמו, דחכמים תקנו דלא ישב בסוכה זו אזי גם בדיעבד לא יצא דהא ס"ל לרבנן דזה לאו סוכה הוא לצאת ידי מצוה, אבל היכא שתק"ח הי' בפרט אחר ונסתעף עכשיו בסוכה זו דעובר על תק"ח, י"ל דיצא גם להתוס', ומה"ט י"ל כדעת הש"מ דיצא, הגם דגזיה"כ דלא ישב בסוכה זו, מ"מ אינו מצד עצם תואר הסוכה דל"ה סוכה בכה"ג, רק שנסתעף בה איסור נדר מש"ה אינו מעכב המצוה ויצא בדיעבד, אלא דאכתי אינו מיושב כל צרכו, דכיון דגלי קרא דהנדר חל מה שייך לומר בדבר שהוא מה"ת דזהו רק לכתחילה, דהרי בדאורייתא לא מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד, וא"כ צריך להיות דגם בדיעבד לא עשה ולא כלום, ונ"מ במצה שאכל מתחילה הכזית באיסור ואח"כ בלילה הראשונה עצמה מצא פתח לנדרו והתירו לו דאם נימא דלא יצא חייב לאכול עתה כזית אחר, ולד' הש"מ א"צ לאכול אח"כ דכבר יצא בראשונה:
וצ"ל בדברי הש"מ דס"ל דמה"ט לכתחילה חל הנדר, ולא אתי עשה ודחי ל"ת משום דהוי ל"ת ועשה כתי' הרשב"א והחינוך ומאירי ז"ל, וגם ס"ל כשי' הריב"א ז"ל שלהי חולין דה"ט דעשה לא דחי ל"ת ועשה דהעיקר הוא משום העשה דמאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אבל הל"ת נדחה, וכמו שהסביר זאת הנו"ב סוף מהד"ק, ומש"ה בדיעבד יצא דאמרינן להיפך מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אבל להחולקים על הריב"א אה"נ י"ל דגם בדיעבד לא יצא משום הל"ת ואם שאל על נדרו צריך לאכול כזית אחר:
ה) והנה השאגת ארי' (סי' כא) הקשה בהא דס"ל להפוסקים דבכולל גם שבועה חל ע"ד מצוה, מדוע לא נימא דיבא עשה שאינה בשאלה וידחה ל"ת ועשה דשבועה שישנו בשאלה ע"ש, ותירץ ע"ז רבינו הגאון זצוק"ל בספרו זית רענן ח"א (סוגיא דאאחע"א סי' ז' אות ח') משום דאם נימא דדחי יעבור על שבועתו משום שבועת שוא מעת שנשבע נמצא דל"ה בעידנא דהעבירה מעת שנשבע קודם שהגיע זמן המצוה, ול"ש דחי', אולם לענ"ד השפלה, יש להבין דברי קדשו של רבינו זצוק"ל, דהא כיון שנשבע בכולל אכתי חייב לקיים שבועתו במצה וסוכה דרשות, וא"כ מאי טעמא הוי זה שבועת שוא, ואין לומר בזה דהוי כמו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דעד כאן לא אמרינן כן כ"א בהותר, אבל לא בהודחה מקצתו, וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז הישנות (סי' רצ"א) במי שנדר להתענות כמה ימים ובמקצת הוכרח לאכול מחמת שהי' חולה שיש בו סכנה, שצריך להשלים השאר, דאין זה הותר מקצתו, רק הודחה מקצתו ע"ש, וכן הוא בנזיר מצורע דעשה דוחה עשה ול"ת, ואפ"ה משלים הנזירות אח"כ, עיין נזיר (נה א) וברמב"ם (פ"ז מנזירות ה"ט) ובקרית ספר ע"ד הרמב"ם שם:
ולכאורה הי' אפ"ל דשאני נזירות שכבר חל הנזירות קודם ששנטרע מש"ה כיון דבתחילתו חל רק אח"כ נזדמן שנצטרע ואתינן עלה מצד דחי' ל"ה נדר שהותר מקצתו רק הודחה מקצתו, משא"כ בנשבע על המצוה דהגם שנשבע בכולל מ"מ הרי בעוד התחלות הנדר כבר ידענו שיהי' נדחה במקום מצוה, מש"ה י"ל דהוי כאלו לא חל כלל לדבר מצוה וה"ל כנדר שהותר מקצתו:
אמנם גם בזה יש לדון לענ"ד, דאדרבה אם נימא דלדבר מצוה לא התחיל לחול כלל, הרי זה כאלו הקדיש שני בהמות ואחת בע"מ, שכתבו האחרונים דל"ה בכלל נדר שהותר מקצתו משום דע"ז לא התחיל לחול כלל, עיין בס' קול יעקב הספרדי (ד' מ"ח ע"ב) ובשעה"מ ה' נדרים (פי"ב הלכה י') – ובס' יד שאול (ה' שבועות סי' רל"ו ס"ק י"ב), כתב ע"ד דלפ"ז י"ל דזהו הטעם בדבר מצוה דחל השבועה בכולל, ולא אמרינן בהיפך מתוך שאינו חל ע"ד מצוה, גם על דבר הרשות אינו חל משום נדר שהותר מקצתו, דבזה ל"ש לומר כן, דהטעם דע"ד מצוה לא חל משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ול"ה מקום חלות כלל, ול"ש בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולכך אדבר הרשות שפיר חל א"כ ממילא על המצוה ג"כ חל בכולל, עכתו"ד:
ונראה לנו דיש עוד להביא ראי' לזה מסוגיא דנזיר (מד א) דפריך הש"ס יין יותר מכללו מק"ו דטומאה מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה, יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו, ע"ש, והשתא אם נימא דכשיותר מכללו אצל דבר מצוה יתבטל כל הנדר. לפ"ז איך נילף מטומאה, הא מה לטומאה שבא רק ע"י הזדמנות לא נדחה כל הנזירות, אבל משא"כ ביין מצוה דמיירי הש"ס, ע"כ מיירי, בנשבע שאשתה, קודם שקבל נזירותו, [דאם אח"כ הרי זה שבועת שוא, וכמ"ש הברכת ראש ד"ה לאסור], ובזה אם יותר מכללו, הרי נימא שלמצוה לא התחיל לחול כלל, ויתבטל כל הנזירות, וא"כ מאי פריך יין יותר מכללו, הא י"ל דבכה"ג לא הותר מכללו, דלא אמרינן כן רק היכא דלא מבטלינן הנזירות לגמרי אלא על כרחך ס"ל להש"ס דגם בזה לא יתבטל הנזירות לגמרי דל"ה נדר שהותר מקצתו, דלמצוה לא התחיל לחול כלל, וכדברי היד שאול הנ"ל: