ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן טז
עתה נבוא לדבר קצת לפענ"ד בענין ארנונא ושכירות ע"י הבלעה ומכירה לנכרי.
א) בסנהדרין (כו א) מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, ובתוס' שם הקשו וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא. ותי' דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן ע"ש. ולתירוצם זה משמע שהתירו גם משום פסידא לחוד. – ועיין בשו"ת המבי"ט ז"ל (ח"ב סי' ס"ד) בסוף התשובה שכתב וז"ל אבל היתר זריעת ישראל שדהו או שדה המושכר לו מפני ששואלים ממנו חלק ממה שהיה מוציא אפי' לא היה זורעה אינו אלא להני רבוותא דסבר דשביעית בזה"ז דרבנן דלמ"ד דאורייתא אינו מותר אלא כשאונסים אותו לצורך חיל המלך דהוי אונס גמור וכדאי הם הסוברים דשביעית בזה"ז דרבנן לסמוך עליהם כ"ש בשעת הדחק ע"ש, ומבואר מזה דס"ל דגם בשדה ישראל יש היתר לזרוע משום ארנונא:
ולכאורה יש לעמוד ע"ז מדברי התוס' גיטין (סב. א) ד"ה אין עודרין דנראה מדבריהם דעד כאן לא התירו משום ארנונא, כ"א בשדה של גוי, שמקבלין מן המלך בכך וכך כורין לשנה, אבל בשדה ישראל ליכא התירא דארנונא:
אולם הנה התוס' שם בגיטין בתירוצם השלישי כתבו דאפי' למ"ד אין קנין מ"מ משום ששביעית בזה"ז דרבנן, איכא התירא דארנונא, לפ"ז שפיר מוכח דגם בשדה ישראל התירו, דעד כאן לא אפשר לחלק בין שדה של גוי לשדה ישראל, כ"א למ"ד יש קנין, אבל הא תוס' שם בתירוצם הג' קאי למ"ד אין קנין, ולהך מ"ד ליכא נפקותא בין של ישראל לשל גוי, דהא גם של גוי אין קנין, ולא מבעי' לשיטת המבי"ט ז"ל דקדושת שביעית נוהג גם בשל נכרים, משום דגם בזמן שהיא ביד העכו"ם אמרינן אין קנין, בודאי ניחא, אלא אפי' לשיטת מרן הב"י ז"ל דשביעית אינו נוהג בשל נכרים, משום דכל זמן שהיא ביד העכו"ם, לכ"ע יש קנין, מ"מ הא כבר כתב הפני יהושע גיטין (מז, א) ע"ד התוס' ד"ה אמר רבה, דדעת התוס' הוא בודאי, דגם כשהיא ביד העכו"ם אין קנין, ואנן בדעת התוס' קיימינן וגם בלא"ה, עד כאן לא ס"ל למרן הב"י דכ"ז שהקרקע ביד העכו"ם יש קנין, כ"א באופן שהיא ביד הגוי, אבל אם הדר העכו"ם ושכרה לישראל או באריסות או בחכירות או בקבלנות, הדר החיוב מעשר כאלו אין השדה של נכרי, ואמרי' אין קנין, וכמ"ש החרדים בהקדמתו על מצות התלויות בארץ ישראל, וא"כ בכה"ג שקבלו ישראל מן המלך, ל"א יש קנין לכ"ע. ושפיר מוכח מהתוס' דגם בשדה ישראל איכא התירא דארנונא. ואך מ"ש לפרש אגיסטון בקרקע של המלך, ולא פירשו בשדה ישראל, נראה דהוא משום דבאו לפרש ענין אגיסטון שפירושו הוא ענין שכירות או שהוא מושכר לעבוד בקרקע זו, או שהקרקע מושכרת בידו, ומשום דמבואר בגיטין שם דאין עודרין עם העכו"ם פירשו, שהקרקע מושכרת בידו, אבל אה"נ התירא דארנונא הוא גם בשל ישראל:
ומ"ש עוד התוס' הנ"ל וז"ל אע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו ע"כ, פשוט הוא לענ"ד, דכונתם לומר דלא התירו כ"א במקום פסידא, אך לפי דעפ"י רוב לא משכחת פסידא כ"א במלך, שבידו להכריחו, נקטו גבי מלך התירו, אבל אה"נ גם גבי נכרי אחר, כי איכא פסידא מותר:
ב) ומ"מ ברור, דכל התירא דארנונא הוא רק באופן שמוכרח לתן החלק של הזרעים בין אם יזרע בין אם לא יזרע, אבל באופן שאינו חייב לתן רק אם יזרע, אסור לו לזרוע על סמך התירא דארנונא, וכמו שדקדק המבי"ט ז"ל הנ"ל, ונכפלו הדברים במבי"ט (ח"ג סי' מו) שכתב שם דמתחילה הכריזו שלא יזרעו בשביעית, באשר חשבו דלא יקחו המס אם לא יזרעו, ואח"כ שנודע להם שהמס על התבואה גם אם לא יזרעו התירו, ע"ש, [ועי' בדברי הראב"ד ז"ל (פ"א משמיטה הי"א) שכתב שנוטל חומש מפירות ומי שאינו זורעה ועובדה גוזל אותה ממנו, וכונתו שגוזל הקרקע ממנו אם לא יזרע כי רצון המלך הי' שלא תהי' ריקנית וכמ"ש הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין, הובא בדברי מהרי"ט ז"ל (ח"ב סי' נ"ב)]:
והטעם בזה נלפענ"ד, עפ"י ד' הריב"ש ז"ל בתשובה (סי' ר"צ) הביאו רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלים גיטין (אות ס"א) בהא דתלוהו ויהיב לא קני, דהיינו דוקא שאנסוהו שיתן הקרקע עצמו, אבל אם אומר שא מקרקע והנחני, שפיר קני, כמו בתלוהו וזבין, דאין האונס על הקרקע עצמו, וה"נ אם המם הוא מהתבואה גם אם לא יזרע, הוי האונס על התבואה שמוכרח לזרוע, אבל אם אינו לוקח כמו שזרע, אין האונס על הזריעה עצמה, הגע בעצמך, אם יטיל המלך מס על נפשות, הכי ס"ד שיהי' מותר לזרוע כדי לשלם המס:
ולפ"ז בשדות שלנו, שיש שני מיני תשלומין, מה שהוא בעד הקרקע עצמה הנק' ווערקו, וזה אינו תלוי בזריעה כלל, ויש מה שמשלמין העישור, וזהו רק אם יזרעו – ליכא להתירא דארנונא בזה ונראה עוד לענ"ד דבכה"ג שאינם נוטלים מס רק אם יזרעו, גם בדיעבד אם אירע שזרעו אסור לתן להם חלק המס ממה שנזרע בשביעית, מטעם המבואר בתוספתא (פ"הדשביעית הי"ד) אין מאכילין פירות שביעית לעכו"ם, ופסקה הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ג). ומה דמבואר בתורת כהנים (בהר פ"א אות י"ג) ולתושבך מן העכו"ם, צ"ל דהיינו רק במזונותיו עליו דהוי כאנשי ביתו דבכה"ג מבואר בתוספתא ורמב"ם הנ"ל להתיר, אבל בלא"ה לכ"ע אסור וגם יש עוד חשש בזה דאין פורעין חוב בדמי שביעית, כמו שהערני לזה ידידי הרב ר' חיים נ"י בהרה"ג ר' זלמן (שליט"א) [זצ"ל]:
והגם דבזה שמצינו התירא דארנונא, אין אנו מחלקינן בין אם אפשר לו להשיג פירות אחרים לתנם עבור המס להיכא שאי אפשר למצא אחרים, ובסתמא משמע דבכל גווני יכול לתן הפירות שזרע, התם שאני שהותרה הזריעה עצמה בשביל הגוי, מש"ה אין מחייבין אותו לקנות מהגוי, כמו שאינו מחויב לקנות מהגוי כל פירות שביעית שיהי' בידו, אבל להתיר לכתחילה לתן לגוי פירות שביעית בחובו, זה לא מצינו:
ג) וביסוד הדבר, מה דמשמע מפשטות ד' התוס' הנ"ל דאם שביעית בזה"ז דרבנן התירו גם משום פסידא לחוד, כבר כתבנו למעלה (בסי' י"ג אות ג') דמשיטת הר"ן ז"ל מתבאר דגם אם שביעית בזה"ז דרבנן, לא התירו כ"א במקום ס"ג, דהרי הר"ן ז"ל כתב להדיא בגיטין [הן בחידושיו והן בהלכותיו על הרי"ף] דקיימ"ל להלכה שביעית בזה"ז דרבנן, ואפ"ה מבואר מפשטות דבריו ז"ל בסנהדרין שם דרק משום סכנת נפשות התירו גם בדעת הרמב"ם ז"ל (פ"א משמיטה הי"א) כתבו הרדב"ז ז"ל והמרכבת המשנה שם, דס"ל ג"כ שלא התירו רק במקום אונס נפשות. ונראה שהבינו כן ממה שנקט הרמב"ם לצורך חיל המלך, ועי' בערוך לנר סנהדרין שם שכתב דמשום חיל המלך איכא סכנת נפשות, שיהרגוהו, אם לא יתן להם די חוקם והרי גם דעת הרמב"ם ז"ל נוטה יותר לומר דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן כמו שכתבנו למעלה (סי' יג אות ה'), וע"כ דאין הענינים תלוים זה בזה, וגם שביעית דרבנן אינו נדחה משום פסידא דממון לחוד:
וצריך לומר, לפ"ז, בדעתם ז"ל, דס"ל דלא דמי ארנונא להשקאת בית השלחין, שהתירו איסור דרבנן, משום פסידא, דשם הוא הפסד תמידי וכולל לכל שני השמיטה, ואנשים רבים. (ומש"ה י"ל דלכתחילה הקילו בזה רבנן, משא"כ ארנונא שאינו תמידי, רק באקראי, (אפשר דכיון דכבר גזרו שביעית בזה"ז לא הותר גם בכה"ג משום פסידא):
ובזה יבואר ביותר דברי המדרש (ויקרא פרשה א) על פסוק גבורי כח וכו', שמניחים שדותיהם בור ומשלמין ארנונא, ולכאורה אינו מובן, הא משום ארנונא ליכא איסור אולם אם נימא שלא הותר רק במקום אונס נפשות אתי שפיר, דהמדרש מיירי מאונס ממון לחוד:
ד) אלא דלכאורה יש להעיר מסוגיא דע"ז (יג, א) דמטמא טומאה דדבריהם כדי להוציא ממון מן הנכרי, הרי מצינו שהתירו איסור דרבנן משום הפסד ממון – אולם הנה אמרינן שם ומטמא ללמוד תורה ולשא אשה, והתוס' שם בד"ה ללמוד הביאו בשם השאלתות, דכ"ש הוא כן בשאר מצות, ולכאורה תמוה, דהא אדרבה קיי"ל בכל דוכתי דמשום איסור דרבנן נדחה המצוה בשוא"ת, וע"כ דאין להביא ראי' מטומאה דרבנן, ורק בזה הדין כן. ועי' פסחים (צב א) אמר רבא ערל וכו' אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, ובשאלתות הנ"ל כתב דהפי' הוא דבמקום כרת טהור לגמרי, ובשאר מצות רק מותר לטמא ע"ש, עכ"פ אין לדמות לזה שאר דרבנן – ועיין בעלי זית שבס"ס זית רענן ח"ב (סי' כ"ו אות ה') שהביא מהא דפסחים (מ"ו, ב) שהתירו לשחוט בהמה מסוכנת ביו"ט, אם יש שהות לאכול כזית צלי מבע"י משום הואיל, הגם דאכתי הוי איסור דרבנן, מ"מ החמירו משום הפסד ממון ע"ש, וי"ל דגזירת חכמים שלא יהי' נותר ע"י הואיל הוא איסור קל, ועיין באו"ח (סי' של"ו סעיף ט') ובמ"א (סי' ש"ה ס"ק י"א) ובמחבר (סי' של"ד סעי' ב'), ומבואר דבשבת עצמו אין האיסורים שוים:
שוב ראיתי במנחת חינוך (מצוה שכ"ח שכ"ט) שהעיר להיפך, איך אפשר כלל לומר דר' ינאי התיר משום ארנונא במקום פסידא לחוד, הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, – והנה מה שתירץ שם דהוי משום גדר וסייג לדברי תורה, תמוה לענ"ד דמה גדר וסייג שייך להיות בזריעה משום ארנונא וגם דלפ"ז מאי קאמר במדרש ויקרא הנ"ל דהיינו רבותייהו שאינם זורעים ומשלמין מס, הא אדרבה בזה אינם מקיימין הסייג, אולם בלא"ה י"ל דאין זה מבטל דברי ב"ד חבירו משום שעיקר ההיתר נסמך על הא דמצינו שהתירו השקאת בית השלחן משום פסידא, וה"ה כל פרטי הפסד נכלל בזה:
ה) עוד העיר שם המנחת חינוך, לפ"ד החו"י (סי' קפ"ג) דגם בשביל חילול שבת דרבנן צריך לבזבז כל ממונו ולא יעבור, ואפי' אם האיסור בכלל ההיתר, כגון שהטיל עליו לחפור עם בעלי מלאכות לחוזק העיר וגם שבת בכלל, או אפי' רק טלטול והולכת אבנים, קשה להקל, דמ"מ עובר על לא תסור, [וכ"כ ג"כ בשו"ת הרדב"ז ז"ל (ח"ד סי' קמה) שחייב לבזבבז כל ממונו כדי שלא לעבור על איסור דרבנן שהרי הוא עובר בלא תסור, דכל גזירות חכמים אהאי קרא אסמכוהו ע"ש] וא"כ מ"ש שביעית שמותר לו לעבור הדרבנן משום פסידא, ותי' דבשביעית נקטינן דהם אמרו והם אמרו:
ולפמ"ש דכל התירא דארנונא, נסמך על הא שהתירו השקאת בית השלחן, נראה להגביל הדבר, שם בנידון החות יאיר, אנסוהו על האיסור עצמו או על האיסור לבדו, או בכלל של היתר, עכ"פ אונסים אותו על האיסור, מש"ה שפיר י"ל שצריך לבזבז כל ממונו, דהגם שאין הגוי מכוון להעביר על דת, מ"מ הרי כופהו לעבור האיסור, משא"כ היכא שאין הכפי' על האיסור עצמו, רק דממילא נסתעף בזה פסידא. י"ל דבכה"ג אמרי' במקום פסידא לא גזרו, ומש"ה ג"כ מה שהתירו לזרוע משום ארנונא במקום פסידא לחוד, היינו נמי לפי שאין הכפי' על הזריעה עצמה דהיינו האיסור, רק שהמלך רוצה שיפרע ממנו גם אם אינו זורע, דכהאי גוונא דמי להשקאת בית השלחין שהתירו משום פסידא, ה"נ בזה אם לא יזרע הוי פרעון המס הפסד ממון – משא"כ אם הכפי' על הזריעה עצמה, אפשר דאה"נ אסור לו לעבור ע"ז, גם אם שביעית בזה"ז דרבנן דלא גרע משאר איסורי דרבנן, שחייב לבזבז כל ממונו, ולא דמי להשקאת בית השלחין שהאונס הוא שם בטבע, ולא שנסתבב עליו ממק"א:
אלא דלכאורה עומד לנגדנו, דברי המהרי"ט ז"ל, (ח"ב סי' נ"ב) שכתב, וזה לשונו, וא"ת ויפרעו להם דמים אותם שיש ספוק בידם לפרוע, ואמאי מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו, ולדרוש להו דמאן שאפשר לרצות בממון דאסור, וכ"ת שלא היתה המלכות מתרצה בממון, א"כ כונתם להעביר, ובפרהסיא, יהרג ואל יעבור, וי"ל שלא היו רוצים שתהא הארץ שממה שהיו רוב השדות לישראל. וכן ראיתי בדברי הר"ן פ' בן סורר שכתב להנאת עצמן היו עושים לגבות הארנונות, וכו' עכ"ל, הרי שהכריח המהרי"ט ז"ל שהכפי' הי' על הזריעה עצמה ולא על המס דאלו הי' הכפי' על המס לא התירו, הגם דאית לי' פסידא:
וקצת הי' נראה דגם כונת מהרי"ט ז"ל הוא רק שהכפי' הי' שיפרעו המס בחיטים דוקא, ואך כיון שעכ"פ הוכרחו לזרוע מפני של"ה אפשר להם למצוא חיטים ס"ל למהרי"ט ז"ל דמש"ה גם בכה"ג אם היתה כונתם להעביר על דת, הי' מחויבים למסור נפשם ע"ז, דלענין זה הוי כאלו כפו על האיסור עצמו ממש (וע"כ כתב המהרי"ט וכ"ת שלא היתה המלכות מתרצה בממון וכו' לא כתב של"ה המלכות מתרצה כ"א שיזרע, וכתב רק השלילה שלא נתרצו בממון. והיינו כנ"ל שרצו חיטים, וע"ז תי' דכונתם שלא תהי' הארץ שממה דע"י שיבקשו חטים יהיו מוכרחים לזרוע אבל לא כפו מפורש על הזריעה, דמי שישלם להם בחטים אחרים לא אמרו לו מאומה) אבל מ"מ לענין לבזבז כל ממונו, י"ל דאינו חייב לבזבז כ"א היכא שהכפי' על האיסור ממש:
ויותר נראה דכל כונת מהרי"ט ז"ל הוא רק להקשות על הפוסקי' דס"ל שלא התירו שביעית משום אונס ממון כ"א במקום אונס נפשות, וכפשטן של הירושלמי, וע"ז הקשה דמאי אונס נפשות איכא בזה, מי שאפשר לו לרצות בממון ירצה, והו"ל לר' ינאי להכריז דהתירו אינו רק למאן שלא סיפק בידו לרצות בממון, וע"כ דגם משום אונס ממון התירו, (ויתיישב בזה הערת השמן המור (יו"ד סי' ד') ושערי רחמים (יו"ד סי' ד') שהעירו דהא המהרי"ט ז"ל עצמו כתב מתחילה דמשום פסידא התירו בשביעית, ומאי קושיא לי' דמי שסיפק בידו לשלם ישלם, הא עכ"פ הוי זה פסידא ע"ש), ותירץ דאי משום הא לא ארי' די"ל שלא נתרצו בממון, ול"ה כונתם להעביר על דת, כ"א שלא תהא הארץ שממה:
ו) אף גם זאת יש לבאר לענ"ד, במה שמסתפק המבי"ט ז"ל (ח"ג סי' מ"ו) אם מה שהתירו משום ארנונא, הוא רק כפי חלק הארנונא לבד, או נימא שיכול לזרוע כל השדה, ומ"ש הרמב"ם ז"ל דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד היינו על המין שצריכים להם, שאם צריכים למין זה לא יזרעו מינים אחרים, ע"ש:
ולענ"ד מתבאר דין זה מהתוספתא, (פ"ג דשביעית ה"ו) איזה היא שדה שנטייבה כ"ז שב"א חורשין חמש והוא חורש שש, שש והוא חורש שבע ע"ש, והכונה מפני שחרש יותר מהשיעור, וע"ד המבואר בירושלמי (פ"ד ה"ב) כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שני פעמים, וכן פי' בחסדי דוד על התוספתא שם, וז"ל הצ"ל, ושתי גזרות היו, דבירושלמי מיירי שהיתה הגזרה מהמלכות שיהיו חורשין וזורעין כל שדותיהם כדי שיתנו לו העישור ואז הוצרכו רבנן להתיר להם לחרוש כל שדותיהם, שאם יניחו מלחדוש אפי' שדה א' איכא סכנה, דידעי בי מלכא שיעברו על ציויו, ומיהו לא התירו אלא לחרוש פעם אחת, אמנם מי שחורש ב"פ מיקרי טיוב שהרי לא היו מוכרחים לזה, והכא מיירי מגזירה אחרת, והוא מ"ש הרמב"ם שהטילו עליהם לעשות כדי צורך, לתן לחיילותיהם. ואז ל"ה מוכרחים לחרוש ולזרוע אלא כדי צורך החיילות לפי מה שהן. ואהא תנינא הכא שב"א חורשים חמש כלומר ה' תלמים, או חמש שדות, כלומר הכל לפי הצורך והוא חרש תלם א' יותר שאינו מן הצורך היינו נמי בכלל טיוב אפי' לא חרשו אלא פ"א וכו' עכ"ל. הרי מבואר דאם די בחמש תלמים אסור לחרוש שש תלמים. והגם דבאיסור דרבנן לא נאסר רבוי בשיעורא כמבואר מד' הר"ן ז"ל ביצה (י"ז א') מ"מ זהו רק בחד טרחא, ולא בכה"ג:
ומה דמבואר בדברי הרמ"ה ז"ל בסנהדרין, בהך דכהן וחריש וז"ל, בשלמא שאר אינשי כיון דלא חשידי אשביעית שרי להו משום ארנונא, אלא כהן כיון דחשיד אשביעית דילמא לאו משום ארנונא קא חריש, א"נ דלכי נפיש לי' פירי עביד להו סחורה עכ"ל, אין כונתו דמותר לזרוע גם יותר מכפי ארנונא, ורק משום דס"ל דעכ"פ אית בהפירות קדושת שביעית כתב חיישינן דלכי נפישי יעשה הכהן סחורה. אלא כונתו משום דא"א לצמצם לזרוע רק כפי ארנונא, דבדרך כלל השיעור לפי מה שהוא ראוי להוציא רוב השנים, אבל מ"מ לפעמים הוא שנת שבע ומוציא יותר מהרגיל. לכן כתב דלכי נפישי פירי עביד סחורה:
ז) עוד כתב שם המבי"ט ז"ל (ח"ב סי' סד) הנ"ל, וז"ל וישראל שמשכיר לגוי שדה שלו או שכר מגוי שדה והשכירו לגוי קודם השביעית לכמה שנים מותר, דהוי כשוכר לגוי לכמה ימים לעשות מלאכה דיכול לעשות אפילו בשבת, עכ"ל. וכן התיר עד"ז בנו המהרי"ט ז"ל (ח"ב סי' נ"ב), ותמהו ע"ז דמה בכך דמשכיר בהבלעה ואיכא ספק שמא יובירנה, הא מ"מ אח"כ כשעושה הגוי עבודת הקרקע עובר הישראל באיסור עשה דשביתת שדהו בשביעית כמבואר בסוגיא דע"ז (טו ב'). וכמו דמצינו בשביתת בהמה לענין שבת באו"ח (סי' רמ"ו) דלא מסתלק האיסור בלא הפקר. עי' בתוס' רי"ד ז"ל ע"ז שם שהסכים במסקנתו דאסור הוא ג"כ ע"י גוים, וכ"כ בפשיטות המהרש"ל ב"מ (צ א) ע"ד התוס' ד"ה אבל, דאיסור שביתת שדהו בשביעית מה"ת גם אם עושה ע״י גוי משום דתלי רחמנא בקדושת הארץ, ולא בזורע, ועי' בשו"ת נחפה בכסף (ח"א יו"ד סי' ד) אך מד' התוס' שם ע"ז (טו ב) בד"ה מי דמי בסה"ד שכתבו וז"ל וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל עכ"ל, משמע לפום רהיטא דאין איסור רק אם זרע הישראל אבל ע"י גוים שרי. אך לקושטא אין זה ראי' כ"כ, דמשום דמיירי בישראל חשוד נקטו החשד שיעשה בעצמו:
ובשו״ת שמן המור (יו"ד סי' ד') תירץ ע"ז דטעמא של המבי"ט ומהרי"ט הוא משום דאחרי שמשכיר לגוי קודם שנת השמיטה לכך וכך שנים, אם יאמר השתא להגוי שלא יעשה בשביעית, הרי בודאי יתבע ממנו הגוי כל מה שהי' מרויח אם הי' עובדה, ואין לך פסידא גדול מזה, ואמטו להכי התירו להשכיר ע"י הבלעה, ע"ש:
וראיתי למי שתמה ע"ז דאי משום פסידא למה לנו כלל להיתר הבלעה, – אולם זה לק"מ, דהרי להשכיר על שנת השביעית באמת אסור (הגם דעתה אחרי שהשכירה אם ימחה את הגוי מלעובדה בשביעית יתבע ממנו כל מה שהי' יכול להרויח. ויהי' לו פסידא, מ"מ אסור, דלא התירו שביעית כ"א משום פסידא, ולא משום מניעות הריוח, ומש"ה כיון דלכתחילה הי' אסור לו להשכיר בשביל שביעית כדי להרויח, גם בדיעבד אסור) ולזאת אי לאו היתר הבלעה לא נפקא לן מידי בין אם השכירו רק בשנת השביעית בלבד, בין אם השכירו בהצטרפות שאר שנים. ובכל אופן אסור דעכ"פ השכירו שיעבוד בה שביעית, ולא התירו חכמים להכניס עצמו לשכירות כזה כלל, לגרום אח"כ לודאי פסידא, ולבטל מצות שביתות שדהו, אמנם ההיתר הוא רק משום דהמנהג להוביר השדה, ואפשר שיובירנה בשביעית, וע"כ ע"י הבעלה ל"ה כמכניס עצמו לכתחילה בזה, וזה פשוט:
אלא דבאמת ד' השמן המור בלא"ה תמוהים לענ"ד, כיון דכתב בעצמו דכשהוא נוטל השכר אין זה שכר שביעית, משום דאורחא דמלתא שאינו זורעה שנה אחר שנה א"כ למה ישכירנה כלל על שנת שביעית, ולהבליעה בתוך שאר שנים, ואם באמת אינו רוצה הריוח משביעית יוכל להשכירה על שאר שנים חוץ משביעית – ודוחק לומר דמיירי שאין הגוים רוצים לשכור ממנו על אופן זה, דמדוע ימנעו הגוים מלשכור השדה להרויח בשאר השנים, משום שאינו רוצה להשכירם גם על שנת השביעית:
וגם בלא זה, לפי המבואר (באות ה) דגם באונס ממון ממש הבא ממילא, אינו פשוט כ"כ להקל, ואדרבה יש מקום לומר שחייב לבזבז כל ממונו, ושלא לעבור על איסור דרבנן. א"כ הבו דלא להוסיף עלה, להתיר גם היכא דמעצמו ליכא אונס ממון רק שהוא עצמו ע"י מעשיו סבב עליו אונס ממון כדי להפקיע מעצמו שביתות שדהו:
ח) ומה שהביא בשמן המור הנ"ל סמוכין לדבריו מדברי מרן הב"י ז"ל (או"ח סי' רמ"ד) לענין מכס גבי שבת שכתב בהא דפסק המרדכי בשם הר"מ שמותר לקנות המכס, ולהשכיר אח"כ לגוי על שבת, דהוא משום דעכ"פ בשעת קני' לא עביד איסורא ולכי מטי שבת הלא כבר קנוי ושרי להשכיר לו גוי בקבלנות לקבל המכס בשביל פסידא ע"ש, הרי שמותר להכניס עצמו לידי פסידא משום שעתה אינו עושה איסור, וה"נ לענין שביעית, כיון שבשעת השכירות ליכא איסור דהא איכא ספיקא דשמא יובירנה, לא איכפת לנו גם אם אח"כ אינה מובירה דאח"כ יהי' פסידא, וכנ"ל עכתו"ד ז"ל:
הנה לענ"ד יש חילוק רב בין שביעית למכס, התם במכס בשעה שקונה המכס אינו מכניס הענין לידי פועל האיסור, דאכתי יכול לחזור ולמכור המכס לנכרי, נמצא דבשעה שמוסר המכס ליד הגוי שיגבה אותו נמסר בהיתר גמור, דקודם המסירה, חשבינן זאת לפסידא, אם לא ימסור משא"כ בשביעית דלדעת הפוסקים דאיכא איסור שביעית שדהו גם ע"י גוי, הרי מיד כשמשכירה לו הוא מכניס עצמו בגבול זה למסור שדיהו ביד מי שפועל האיסור דלא מצי לאישתעי דינא בהדי' – דכשהגוי עושה בה מלאכת קרקע בשביעית נמצא דלמפרע המסירה ליד גוי הי' כל סיבת ומהווה את האיסור, ומה"ט מיושב נמי מה שהעיר שם בשמן המור הנ"ל ע"ד מרן הב"י ז"ל הנ"ל מד' הריב"ש ז"ל (סי' קנ"א) גבי בהמות שעושה איסור אם משתתף עם גוי ואינו מתנה בשעה שמשתתף דבשבת יהי' של הנכרי ובחול של ישראל, משמע דס"ל דכל דידעינן בבירור בשעת הקני' דלעתיד לבא איכא איסורא אסור לו לכתחילה להכניס עצמו לזה וע"ש שתירץ לחלק בין אם האיסור שעתיד לבוא הוא איסור דאורייתא או אינו רק מדרבנן ע"ש אמנם להנ"ל בלא"ה ניחא דשאני ההיא דנידון הריב"ש ז"ל דמתחילה בשעה שנכנס לעסק השותפות עם הגוי, אין לו היתר בשעת השכירות, מה"ט שפיר יש איסור להכניס עצמו בזה:
וגם לפמש"ש מרן הב"י ז"ל בפשט דברי הר"מ ז"ל שבמרדכי דמה"ט שרינן גבי מכס משום פסידא, דאי לא שרי לי' איכא למיחש דאתי לאיסורא דאורייתא שמא יכתוב ע"ש, ודמי לההיא דפ' מי שהחשיך (קנג, א) ע"ש י"ל דמה"ט עצמו ההכרח להתיר גם מי שברצונו מכניס עצמו לפסידא זו, דכ"ו הוא כדי שלא יעבור על איסור תורה, משא"כ בשביעית, דאדרבה תיקון חכמים הי' שישבות בשביעית, ולא חששו שע"י זה יעבור על איסור שביעית לחרוש ולזרוע בעצמו:
ועוד חשבתי בזה לפענ"ד, שיש חילוק בין עשה לל"ת, בל״ת שעיקר הקפיד' שלא יעבו' בקו"ע י"ל דכיון דבשעה שעושה מעשה אינו עובר כלום, רק אח"כ מסתעף ממעשה זו שעובר באונס, אין זה עבירה, משא"כ בעשה שעיקר הקפידה על הקיום בפועל, דבכל גוני כיון דעכ"פ אין בידו הקיום בפועל, הוי איסור בזה, ולכן בעשה דשביתות שדהו בשביעית הגם שהיא בשוא"ת, מ"מ כיון דנכתב בלשון עשה י"ל דבעינן שיה' ניכר קיומו בפועל, משא"כ בנידן המכס ע"י גוי דמיירי הב"י אינו רק באיסור ל"ת, דהאמירה לגוי, הוא מקודם שבת, ול"ש לומר בזה שעובר על עשה דשבתון, [עי' בשו"ת השיב משה (או"ח סי' י') בד"ה ואחר העיון שכתב דלענין אמירה לעכו"ם ליכא אלא ל"ת והביא שכ"כ בישועות יעקב (או"ח סי' רס"ג) ובדברי בנו הגאון ז"ל (בסי' תצ"ח) והראי' הוא מהא דמבואר בסי' ש"ז דאסור ג"כ לומר לעכו"ם, בחול, שיעשה בשבת, ומבואר משם דגם למה שצדד אח"כ די"ל עקימת שפתיו הוי מעשה כיון דע"י דבורו איתעבד מעשה, עי' תור שבועות (כא א) מ"מ באומר בע"ש שיעשה בשבת, גם לפ"ז ליכא רק ל"ת] ולפ"ז מיושב ג"כ הערת שמן המור הנ"ל מד' הריב"ש לענין שביתות בהמתו ע"ד הב"י לענין מכם, דשביתות בהמתי שאני דהוא איסור עשה, ובעינן קיום הדבר בפועל, מה"ט יש איסור להכניס עצמו בזה.
ט) וגם בלא זה, הגם דבמכירה שרינן למכור לחשוד משום דתלינן שיובירנה, מ"מ בשכירות יש לדון דאין לסמוך ע"ז, והוא עפ"י דברי רבותינו הראשונים ז"ל בגיטין (סא א) בהא דמשאלת אשה לחברתה, עי' בחדושי הרמב"ן ז"ל שם וז"ל וא"ת א"כ למה שנינו וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, והא אף במכירה מותר במקום שיש לתלות, איכא למימר שאלמלא מפני דרכי שלום, לא הי' לי להכניס עצמו לבית הספק ולהשאיל לה שאינו נהנה בכך. אבל במכירה לצורך עצמו התירו וכו' עכ"ל. וכ"כ שם הרשב"א והר"ן והריטב"א זכרם לברכה וא"כ לפי דבריהם ז"ל אין לסמוך בשכירות על הא דשמא יובירנה, דזה אינו נקרא ריוח מה שזורעה בשביעית, דהא רצון התורה וגם יסוד תק"ח בזמן דהוא מדרבנן, הוא, שלא יזרענה, (ודוחק לומר דמיירי באופן שאם לא ישכיר עתה לא ימצאו שוכרים גם לשאר השנים):
ולפ"ז י"ל ג"כ דזהו הטעם דס"ל להב"י להתיר גבי מכס, משום דקא רווח בקנית המכס, משא"כ בנידון הריב"ש ז"ל בשביתות בהמתו מסתמא אין לו שום הנאה מזה, כיון דבידו להתנות שהנכרי יטול בשבת והישראל יקח כנגדו ביום חול, למה יעשה שותפות בלא תנאי, ומש"ה שפיר כתב הריב"ש ז"ל שעשו איסור על שנשתתפו בלא תנאי:
י) אכן בעיקר ד' המבי"ט ומהרי"ט שהתירו שכירות ע"י הבלעה בלא"ה איכא תיוהא רבה, דהא קיי"ל בע"ז (כ, ב) אין משכירין להם שדות, וכבר האריך בזה בשו"ת שמן המור הנ"ל, וכתב דאין לומר דמיירי כנידון הירושלמי דמס' ע"ז דמתיר במקום שאין ישראלים מצויים, דאינו במשמע כן בדברי מבי"ט ומהרי"ט, ע"ש:
אמנם לקושטא, היודע כובד הגלות שהי' לו לישראל בימים הקודמים, ביחוד בארץ ישראל, מתיישב לו הדבר בפשטא – דהנה בשו"ת מהר"ם גלנטי ז"ל (סי נז) כתב שהיו הגוים מאיימין עליהם כי אם לא יורידו גוים לתוך השדה בשביעית, יקחו מהם כל כלי המחרישה והשוורים ע"ש, כי מחמת שמירת שביעית היו מתקנאים להחריב את כל המקום, והיו יכולים להרוס כל הגדרים ובית השומר, ולחפור גומות על פני השדה שלא תהי' ראוי אח"כ לחרוש ולזרוע, – וגם בדברי השמן המור הנ"ל מבואר דלא הי' באפשר לישראל להחזיק כרם אם לא באופן שתהי' תחת ידי הגוים, שאם לא הי' בשמירת הגוים הי' חשש שיפסידו הכל וכן בלשון השאלה של המבי"ט מבואר שאפשר שהגוי יכריחנו בדיניהם לירד לאריסותו, הרי כי לא הי' שום ברירה להוביר שדותיהם בשביעית, כמ"ש בשו"ת מהר"ם גלנטי ז"ל הנ"ל, [ואין זה בכלל מתכונים להעביר על דת, דפראים אינם יודעים מאומה רק שמחים למצוא עילה לגזול ולהחריב, ומלומדים המה בכך גם בינם לבין עצמם כשמובירים שדה]. וגם בשאר שנים, היו מוכרחים שיהי' תחת רשות הגוים, וכד' השה"מ הנ"ל, ועל כן לא הי' בזה איסור שכירות לעכו"ם וכמ"ש הכפתור ופרח (פרק י') לענין מכירה, דאם מתירא שהגוים יחריבוהו או יחזיקו וידורו בע"כ, מותר למכור להם, ושם בד"ה א"כ, כתב וז"ל, עפ"י אחד מהדרכים שבארנו או כיוצא בהם שמיני האונסים שונים הם ע"ש:
(והמציאו להשכיר בהבלעה כדי שלא יהא שכר שביעית, משום שאפשר שיובירנה, ומ"ש דאבל בשביעית עצמה אסור להשכיר, היינו לענין נטילת השכר), ונראה בכונתם דכיון שהוא השכירו לכמה שנים, וגם אפשר שיובירנה, הרי אינו לוקח כלל שכר שביעית, כ"א בערך שיווי שדה שאינה נזרעת בכל משך ימי השכירות, וכ"כ בשו"ת מהרי"ט ז"ל (סי' נב) וז"ל נמצא כשהוא נוטל שכר שדיהו לאו שכר שביעית הוא נוטל אלא שכר שאר שנים עכ"ל, וזהו ג"כ כוונת המבי"ט ז"ל הנ"ל מ"ש דהוי כשוכר לגוי לכמה ימים לעשות מלאכה דיכול לעשות אפי' בשבת, והכונה למ"ש באו"ח (סי' רמ"ד סעי' א) דפוסק עם הגוי על המלאכה אע"פ שהגוי עושה בשבת אמרינן גוי אדעתי' דנפשי' עביד ופשוט דה"ה אם שוכר לגוי וקוצב עמו שיגמור בשמנה ימים המלאכה שאפשר לגמור בשבעה ימים, דמותר משום דנכרי דעביד בשבת אדעתי' דנפשי' עביד, – וה"נ לענין שביעית, כיון דדרך להוביר שנה אחת, נמצא דהשכר שנוטל אינו נוטל בעד כל שנה ושנה שהשכירו, רק בכלל בערך שיווי שדה המובירין אותה שנה אחת, וא"כ ל"ה שכר שביעית כלל:
ומעתה לא קשה ג"כ מהא דמצווין בשביתת שדהו בשביעית, ואם יעבוד הגוי בשביעית, יעבור הישראל באיסור זה, דהא גם הם לא התירו רק במקום פסידא כנ"ל, ולא גרע מארנונא. דמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו:
יא) ומתבאר עוד מדברי המבי"ט ומהר"ט ז"ל שלא התירו הבלעה רק לכמה שנים כלשון המבי"ט ז"ל ובמהרי"ט כתב לז' שנים], אבל בהבלעת שתי שנים, נראה דאין לסמוך על היתר זה, דבזמן מועט כזה בודאי לא יובירנה, ונראים הדברים שכל הענין נעשה רק שלא תוביר בשביעית, ואיך נסמוך שיובירנה ובפרט אם השנה שני' שביעית, הרי לא יובירנה בשנה שאחרי' תצא מרשותו, – כתבתי זאת לפי שראיתי למי שהתיר גם על אופן זה שהשכירו לשתי שנים ושנה שני' שמיטה, וסמך עצמו ע"ד מהרי"ט ומבי"ט, ולענ"ד צ"ע:
יב) ובעיקר איסור שביתות שדהו בשביעית, יש לראות אם הוא דוקא על בעל השדה, או שהיא כללית לכל ישראל, שלא תהי' ארץ ישראל נעבדת מסיבת שום א' מישראל – ולכאורה הי' נראה שהיא כללית לכל ישראל, דבאזהרת העשה שבת שבתון יהי' לארץ לא נרמז דבעינן שיהי' השדה שלו:
אמנם מדברי רש"י ז"ל ותוס', בסוגיא דע"ז (טו ב) מוכח להדיא דאין איסור עשה זו רק בקרקע שלו, דהנה רש"י ז"ל שם בד"ה שדה ניר כתב וז"ל דסתמא לזריעה קיימא ועבר אלפני עור עכ"ל. ומדלא כתב דעובר גם על שביתות שדהו מבואר דס"ל דאחר שמכרה נפקע ממנו איסור זה, – וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' שם בד"ה מי דמי, שהקשו לשיטת רש"י ז"ל שפירש בחילוק הש"ס דאין אדם מצווה על שביתות בהמתו בשביעית, משא"כ בשבת דמצווה על שביתות בהמתו, עיקר הסברא הוא, דמה"ט, ליכא בשביעית גזירה דשאלה ושכירות, משא"כ בשבת ששייך גזירה זו, דלפ"ז מאי מקשה הש"ס אח"כ, והרי שדה דאדם מצווה על שביתות שדהו בשביעית, הא בשדה לא שייך גזירה זו, ע"כ תוכן קו' התוס', ואם נימא דגם אחר המכירה אם עושה הלוקח עבודת קרקע איכא על המוכר איסור שביתות שדהו, אתי שפיר קו' הש"ס, וע"כ דס"ל להתוס' דאינו עובר בעשה זו רק בשדה שלו, אבל אחרי שמכרה נפיק ממנו איסור זה, גם אם נזרעה הקרקע ע"י גרמא דידי':
ומ"ש הריטב"א ז"ל בסוגיא זו, בד"ה א"ל אביי, וז"ל והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפ"ע ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה ואפ"ה תלו ב"ה לקולא, עכ"ל, נלפענ"ד דאין הכונה דהאיסור הוא במה שגורם שהישראל חשוד עושה בה מלאכת חרישה וזריעה עובר המוכר משום שביתות שדהו, רק הכונה דמשום איסור שביתות שדהו, יש לגזור בזה, מכירה אטו שכירות, וכמש"ש זו הריטב"א ז"ל עצמו בדיבור הקודם וז"ל והיינו דאחמיר בי' רבנן לאסור מכירה אטו שכירות וכו' ע"ש, דקדק לכתוב שכירות לחוד, משום דס"ל דהגם דל"ש שאלה ונסיוני, מ"מ משום גזירה דשכירות לחוד נמי יש לאסור (ובשכירות אה"נ שהאיסור גם על המשכיר וכד' המהרש"ל ז"ל הנ"ל באות ז') – ומ"ש המהרש"א ז"ל ע"ד התוס' הנ"ל, דל"ש לגזור מכירה אטו שכירות לחוד, משום דאפי' בחול אסור, והיינו גם בשאר שני שבוע חוץ משמיטה – הנה אכתי אין זה מספיק לתרץ מה דלא גזרינן מכירה אטו שכירות, בישראל חשוד, דהא גבי' לא נאסר שכירות בשאר שני שבוע. ונראה לפי ענ"ד דבזה מיישבים רבותינו הראשונים ז"ל שיטת רש"י ז"ל מקו' התוס', דקו' הש"ס הוא דגם בשדה שביעית ל"ה לנו לתלות לקולא, משום דנהי דשאלה ונסיוני ל"ש בשדה. מ"מ אכתי יש לגזור מכירה משום שכירות, בישראל חשוד עכ"פ, – ובדעת התוס' נלענ"ד דס"ל דע"כ לא גזרינן מכירה אטו שכירות כ"א בגוי, משום דלא משמע להו לאינשי איסורא בהכי, משא"כ בישראל חשוד לא חיישינן שישאלנו או ישכרנו בשביעית, דכיון ששואל או שוכר בשביעית, הוא כדי לחרוש ולזרוע, בודאי לא יכשילנו בשדהו:
יג) והנה בשו"ת שמן המור הנ"ל כתב לתרץ ד' המבי"ט ומהרי"ט ז"ל מהא דאין משכירין להם שדות בא"י גזירה משום מכירה ומשום הפקעה, עפ"י דברי הראב"ן ז"ל (סי' ר"צ) שכתב לענין היתר מכירות בתים לגוים בחו"ל משום דלא תחנם בא"י קאי. ועוד שהקרקעות אינם מיוחדות לנו כי לטסקא הם בידינו מן הגוים עכ"ד הראב"ן ז"ל. והכוונה של ועוד דגם אם הוי קאי לא תחנם בחו"ל כיון שהקרקעות אינם מיוחדות לנו הותר המכירה ומזה הביא בס' הנ"ל להתיר גם בא"י דאיכא לאו דלא תחנם אפ"ה מותר משום דאינם מיוחדות לנו:
ולפענ"ד בזכרוני שראיתי בפוסקים שאין ללמוד להתיר מועוד שכתבו הפוסקים דזהו רק סניף כמו דמצינו במס' חולין ד' מ"ט ע"ב] ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל. וה"נ מטעם זה אין ללמוד היתר בא"י מדברי הראב"ן ז"ל, והגם דמבואר בראב"ן (שם סי' רצ"א) מטעם זה עצמו להשכיר בתים לגוים בחו"ל דל"ש ל"ת תעבה אל ביתך משום דנותנים לגוים מס, אינם מיוחדות לנו, ומותר להשכיר. ועוד סמכינן משום דגוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז נינהו. אבל בארץ רוסיא ויון אדוקים הם. וכתב הב"ח (ביו"ד סי' קנ"א) בכוונתם דכיון דבארצות הנ"ל הם אדוקים ואפ"ה נוהגים היתר ע"כ דהטעם הראשון הוא עיקר. ולפ"ז כיון דהראב"ן משוה היתר נתינת המם לענין איסור דל"ת תעבה וכו', כמו באיסור דלא תחנם, וכיון דבאיסור דל"ת תעבה, טעם זה עיקר, ה"נ בלאו דלא תחנם:
אמנם י"ל לפענ"ד עפ"י המבואר בדברי הריטב"א ז"ל מס' ע"ז (טו, א) ד"ה ושכירות, שכתב דאיסורא משום דמכניס לתוכו ע"ז, אינו רק איסורא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. לפ"ז י"ל דהגם דבסי' רצ"א נקט טעם זה לעיקר, זה רק באיסור דרבנן. אבל בסי' ר"צ לענין לאו דלא תחנם דהוי איסור תורה, אין להתיר מטעם זה, ומה"ט בסי' ר"צ נקט הראב"ן טעם היתר, דהקרקעות אינם מיוחדות לנו לטעם ב', משום דבאיסור תורה אין טעם זה עיקר. אבל בסי' רצ"א דמיירי לענין איסור דרבנן נקט טעם היתר נתינת המס בראשונה דשם הוי טעם זה עיקר:
יד) והנה ראיתי בס' מזבח אדמה יו"ד (סי' קנ"א) שכתב דלישמעאלים שאינם עובדי ע"ז מותר למכור להם בתים בא"י, והביא זה מדברי הרמב"ם ז"ל בס' המצות (לא תעשה, נא) שכתב דלאו דלא תחנם מיירי רק בעובדי ע"ז, ע"ש, – אמנם לפי המבואר מלשון הרמב"ן ז"ל שם במצוה (ל"ת, רכז) שסיים שם בסה"ד שהקפידה תורה שלא למכור הקרקע למי שלא ינהוג בה דין יובל עמנו וכו' לפי שהארץ שלו יתעלה, ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו, ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתנו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור עכ"ל. מבואר מזה דגם למי שאינו עובד ע"ז אסור למכור קרקע בא"י, רק מדלא פליג הרמב"ן ז"ל גם בל"ת נ"א, מבואר דס"ל ג"כ כסברות הרמב"ם ז"ל שם דלאו זה דלא תחנם קאי רק בעובדי ע"ז, אבל מ"מ איסורא איכא משום והארץ לא תמכר:
אולם מדברי הראב"ן ז"ל הנ"ל, ממ"ש (בסי' רצ"א) לענין ל"ת תעבה אל ביתך, התירא דלאו עובדי ע"ז נינהו, ולא כתב היתר זה גם בסי' ר"צ לענין לא תחנם. מבואר ע"כ דס"ל דלא תחנם לאו דוקא בעובדי ע"ז. כ"א גם באותם שאינם עובדי ע"ז, איכא לא תחנם. וכ"כ הכפתור ופרח (פ"י) דגם לישמעאלים אסור למכור להם בתים ושדות בא"י משום לא תחנם ע"ש:
טו) ואכתי יש לחקור בשדות שהם של עכו"ם, רק שהם אצל ישראל בשכירות, וכיוצא, אם מותר להשכירו לעכו"ם אחר ולכאורה הי' משמע שמותר, דבכה"ג שהשדות של עכו"ם, ליכא בזה לא משום הפקעה ממעשר ולא משום לא תחנם:
אמנם נראה לענ"ד דזה תלוי בפלוגתת מרן הב"י ז"ל עם המבי"ט ז"ל ומהרי"ט ז"ל בפי' אין קנין, וכמו שנבאר בעזה"י, דהנה הלח"מ (פ"י מה' ע"ז ה"ג) כתב, דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהך שאמרו מפקיע מן המעשר קאי גם למ"ד אין קנין וכשיטת היש מפרשים שהביאו התוס' בע"ז (כא, א) בד"ה הא, דמ"מ חשובה הפקעה מה שהי' עתה ביד עכו"ם וזורעה ואינו מפריש ממנו מעשר דאי מפרש הרמב"ם כד' התוס' דקאי למ"ד יש קנין קשה מדידי' אדידי' שהרי הוא פסק כמ"ד אין קנין ע"ש ולכאורה קשה טובה דלפ"ז מה יענה הרמב"ם ז"ל על קו' התוס' שם שהקשו על פי' הי"מ איך נקט הש"ס דבשכירות דאית בה תרתי גזרו בי' רבנן, שכירות, אטו מכירה, הא בשכירות גופה איכא הפקעה, ועוד דלשון הפקעה משמע שמפקיע החיוב לגמרי ע"ש, וכן תמה על הלח"מ הנ"ל בס' בארות המים, (פ"י מה' ע"ז הנ"ל) וגם תמה דבפי' המשנה להרמב"ם ז"ל כתב שמבטל מהן הפרש תו"מ לא לשון הפקעה ובחיבורו בה' ע"ז כתב לשון הפקעה אמנם לפי דעת מרן הב"י ז"ל בכ"מ (פ"א דתרומות הלכה י' והלכה כ') דגם למ"ד אין קנין מ"מ כל זמן שהקרקע ביד נכרי מופקעת היא. יבואר היטב דעת הרמב"ם ז"ל דבמכירה נקטינן דיש קנין כל זמן שהיא ביד גוי, והיינו ההפקעה שכתב הרמב"ם ז"ל, וכן ראיתי בס' פני יהושע גיטין (מ"ז א') ע"ד התוס' ד"ה אמר רבה שכתבו ג"כ כמ"ש בתוס' ע"ז הנ"ל, וז"ל וכ"ש ההיא דאין משכירין להם שדות הוי מצי לאוקמי בהכי דמפקע לה ממעשר בעודה ביד הגוי עכ"ל, הרי שמיישב קו' התוס' לדברי הכ"מ, רק שהתוס' חולקים ע"ז, וס"ל דלמ"ד אין קנין, גם בעודה ביד הגוי אין קנין, א"כ אין תימה אם הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהתוס':
והגם שהרמב"ם ז"ל (פ"א מתרומות הלכה י"ג) פסק דמרוח עכו"ם פוטר גם אם גמר פירות ישראל, וא"כ אין נ"מ בהפקעת הקרקע (דממ"נ אם מרחן הישראל חייב בכל מה"ת כמ"ש (בהלכה י"א) ואם גמרן עכו"ם גם כשלא מכרה להעכו"ם פטורה מה"ת) מ"מ יש נ"מ לענין אם הפריש הנכרי תרומה בשבלים, דאם לא מכר הקרקע לנכרי רק זרעה הנכרי, והפריש הנכרי תרומה בשבלים הוי תרומה, משא"כ אם מכרה לנכרי אין זה תרומה דבעודה תח"י יש קנין, עי' היטב בחדושי הרשב"א ז"ל קדושין (ומא. ב) בד"ה ולר"ש – גם יש עוד נ"מ לד' הר"מ בהפקעות הקדושה מן הקרקע, לענין פירות שביעית, דמשום דס"ל דכל זמן שהיא ביד נכרי מופקעת היא, מה"ט ס"ל דאינו נוהג קדושת שביעית בשל נכרים:
עכ"פ יבואר לפ"ז, דגם לדעת הרמב"ם ז"ל ענין ההפקעה הוא מה שנפקע החיוב, ומש"ה לא קשיא לדידיה משכירות, שאינו אסור רק משום גזירה דמכירה, דהגם דשכירות ליומא ממכר הוא, מ"מ אינו רק קנין פירות [עי' ריטב"א ב"מ (נו, ב) בד"ה וממכר, ובחקרי לב ח"מ (ח"ב סי' פב)] נמצא דבאמת ליכא הפקעת חיוב קרקע מידי ישראל, – ומעתה בנ"ד בשדה ששכרה מגוי וחוזר ומשכירה לגוי, הרי הוי שפיר הפקעה, דהא כשהשדה ביד ישראל הגם שהיא אצלו בשכירות נקטינן דאין קנין, כמבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א דתרומות הלכה י"ז) דרק בסוריא פטור שכירות מתו"מ אבל בא"י חייב, וכשחוזר ומשכירה לגוי נפטר מן המעשרות, נמצא דסילוק רשות הישראל מזה, גורם דיש קנין והוי הפקעה, וראוי לאסור לחזור ולהשכירה באופן זה, לדברי מרן הב"י ז"ל:
אמנם לשיטות המבי"ט ז"ל ומהרי"ט ז"ל דס"ל דגם כשהקרקע ביד נכרי, אפ"ה אין קנין צ"ל לענ"ד בישוב דעת הרמב"ם ז"ל, דבאמת ס"ל כד' הלח"מ הנ"ל, דמה שהגוי לא יעשר הוי הפקעה וכפי' היש מפרשים שהביאו התוס', רק דס"ל דכיון דהפקעה ממעשר הוא רק מרבנן. לא חששו רק במכירה שמחליטה ביד הנכרי, ונפקעת לעולם, אבל בשכירות דהוא רק לזמן, דבלא"ה בידו להובירה כמה זמן שירצה, לא היו אוסרים אי לאו גזירה דאטו מכירה, וגם י"ל דמקרי הפקעה לגבי הנכרי דאינו בר חיוב בתו"מ, וכיון דמוכרה לחלוטין למי שפטור ממצוה זו, הו"ל כאלו מפקיע המצוה מן הקרקע ולפי שיטה זו שפיר י"ל דשדה המושכרת בידו מן הגוי אין איסור להשכירה לגוי אחר, כיון דבשכירות גופה ליכא הפקעה כנ"ל, רק משום גזירה דמכירה, ובשדה זו ל"ש מכירה, דבלא"ה השדה של נכרי:
וא' מאהובי נ"י, אמר, דכיון דפסקינן כר' יוסי בע"ז (כא, א) דלא גזרו רק בשדה דאית בה תרתי, א"כ גם אם נימא כנ"ל, דלשי' מרן הב"י ז"ל, איכא איסור הפקעה בשכירות שמשכיר לגוי שדה שמושכר אצלו מגוי, מ"מ אכתי אין לאסור מטעם הפקעה לחוד, – ובאמת זה אינו וכמבואר מקו' התוס' הנ"ל שהקשו ע"ד הי"מ דלדידהו יאסור שכירות גופיה גם בלא גזירה דמכירה, הרי דגם טעמא דהפקעה לחוד מספיק לאסור:
טז) מיהו כל זה רק לענין שאר שני שבוע, אבל להשכיר בשביעית, גם לדעת המבי"ט ז"ל, אסור, אפי' בשדה שאינו שלו רק שהיא אצלו בשכירות מגוי, וכמו שמפורש בדברי המבי"ט ז"ל (סי' סד), וז"ל, אפי' שדה ששכר ישראל מגוי, נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר, בשנת שביעית עצמה או לצורך שנת שביעית עכ"ל:
ומבואר עוד מדברי המבי"ט ז"ל דלא זה בלבד שאסור לו לחזור ולהשכירה לגוי אחר, כ"א גם אם יבא הגוי בשדה זו שמושכרת אצלו לעבוד בה, עובר הישראל באיסור שביתות שדהו, [וצריך למחות לו], דהא בדברי השואל שם מבואר שהשאלה היתה בעיקר אם רשאי להניח את הגוי לעבוד משום דבכה"ג ליכא איסור שביתות שדהו, או דגם בכה"ג איכא איסור שביתות שדהו, וכמ"ש שם וז"ל או דילמא הואיל והקרקע הוא של זה הישראל, כי שכירות ליומא ממכר הוא וחייב שהארץ תשבות מעבודה וכו', והנידון דידן הוא שוכר במעות ושכירות ליומא רמכר הוא עכ"ל, והמבי"ט ז"ל השיב לו שלא מצא היתר לשאלתו, כ"א למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, ומפני ששואלים ממנו חלק ממה שהי' מוציא גם אם לא יזרע, הרי דלולי זה הי' אסור מצד שביתות שדהו, והוא משום דשכירות ליומא ממכר הוא לקנין פירות עכ"פ, ואין קנין לגוי להפקיע מן המצות:
ועפ"ז תמוהים לי דברי השער המים (בשו"ת שבסוף הס' תוך סי' ו') שצדד להקל דבכה"ג ליכא איסור שביתות שדה, והרי מד' המבי"ט מבואר דאינו כן. – ומ"ש עוד שם ראיה להתיר מה שזרע גוי בקרקע השכורה בידו מן הגוי, ע"י סיבת הישראל שאיים עליו בתחילה על מה שחתך ענף מן הגפן, וכשאמר לו שחתך כדי שיזרענו שתק, מהא דשביעית (פ"ד מ"ג) חוכרין נירין מן העכו"ם בשביעית, והביא ג"כ מה דאיתא בירושלמי דחד אמר חרש בה טבאות ואנא נסיבנא מינך ע"ש, לענ"ד אכתי אין זה ראיה לשדה ששכורה ביד ישראל, ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ח ה"ח) שפסק להלכה כאידך מ"ד בירושלמי דשרי לומר אשרתא ע"ש]:
יז) בעיקר דברי התוס' ע"ז (כא, א) הנ"ל שכתבו דרק למ"ד יש קנין איכא הפקעה ממעשר, הקשה ידי"נ הרב הגה"צ וכו' ר' זלמן (שליט"א) [זצ"ל] דהא במכירה לגוי י"ל לעולם אין קנין משום דאי עביד לא מהני, ואין הקנין מועיל כלום והו"ל רק כמו שכירות וגרע עוד משכירות, דבשכירות עכ"פ קנין פירות יש לו דבזה ליכא לאו, אבל במכירה כיון דהמכירה נתבטלה גם קנין פירות לא נשאר לגוי, דהא לא הקנה לו לפירות לחוד, עכ"ד:
ואמרתי די"ל שאין ענין זה שייך כלל לענין אי עביד לא מהני, דעד כאן לא אמרי' כן כ"א כשהאיסור על שני הצדדין, אבל בנ"ד שהאיסור רק על המוכר המקנה לחוד, ולא על הקונה ל"א בזה אי עביד לא מהני, – אך יש להעיר דזה יהי' תלוי בפלוגתת רבותינו האחרונים ז"ל, המק"ח ה' פסח (סי' תמ"ח ס"ק) עם החמדת שלמה (או"ח סי' א) לענין קנין דבר שאין החסרון בגוף המקח רק באופן הקנין, אם תלוי דוקא במקנה, או דתלוי גם בהקונה, דלשיטות החמד"ש, דתלוי רק בהמקנה, י"ל דה"נ לענין מקח שנעשה באיסור הגם שאין האיסור גבי הקונה, כיון שמ"מ יש איסור מצד המקנה, שייך בזה דאם עביד לא מהני, אבל לשיטות המק"ח שתלוי גם בהקונה, ומה"ט העיר על דברי המשאת בנימן דס"ל דמהני קנין כסף לחוד בדיעבד בחמב"פ משום דחמץ א"ב של אדם, ותמה דהא תלוי גם בהקונה ולגבי נכרי ל"ש דאינו ברשותו ע"ש, לפ"ז שפיר י"ל כנ"ל דכיון שאין האיסור גם מצד הקונה, ל"א בזה אי עביד לא מהני, – או י"ל דגם לשי' המק"ח כיון דעכ"פ תלוי גם במקנה א"כ כיון דמצידו יש איסור, הרי תו חסר תנאי א' ממקיימי הקנין:
יח) אולם גם בלא זה, חשבתי לפע"ד, שיש מקום לומר דעיקר הענין מה דפליגי אם יש קנין או אין קנין, אינו תלוי כלל באלמות הקנין, רק דמ"ד יש קנין ס"ל דמפני שהגוי לוקחה תחת ידו שתהיה כשלו נפקע קדושתה מן המצות, וכהא דאמרי' בע"ז (נב, ב) ובאו פריצים ויחללוה, ועי' בשו"ת מהרי"ט ז"ל (ח"א סס"י מג), – תדע דהא מ"ד יש קנין, ס"ל דעכ"פ אין לו קנין לחפור בה בורות שיחין ומערות, כמבואר בגיטין (מז, א), הרי דלדידיה הקנין עצמו קלוש טובא, וע"כ דמה דנפקע קדושתה מן המצות אינו מצד אלמות הקנין, וא"כ אין זה נוגע לאי עביד לא מהני, דגם אם אין הקנין אלים מיפקעה מן המצות, מפני שהיא תחת יד הנכרי, כנ"ל:
אלא דדנתי ע"ז משיטת הראב"ד ז"ל בש"מ ב"מ (קא, א) דעד כאן לא אמרינן יש קנין או אין קנין אלא בזמן שקנה שדה בדמים מיד בעליו ישראל, אבל בגזילה ואונס דברי הכל אין קנין, הרי דלא סגי במה שהיא תחת ידו לחוד, (ועי' עוד בספר התרומה ה' ארץ ישראל דין תרומה):
וקצת הערתי ע"ד הראב"ד ז"ל אלו, ממה דפריך הש"ס גיטין הנ"ל – מלקט שכחה ופיאה של עכו"ם, דאין קנין, הא י"ל דמיירי בקרקע הגזולה ביד הנכרי, דגם ר"א מודה דאין קנין, ונראה דמשמע ליה להש"ס מסתימת לשון המשנה, הלשו"פ של נכרי, דמיירי או בקרקע שת"י הנכרי, או בקרקע של ישראל רק הלקט הוא ממאי דלקטינהו עכו"ם, אבל לא משמע ליה לחלק בקרקע שת"י הנכרי רק בגזילה, ולא בקנה, דכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום בסתם, הלשו"פ של נכרי, דמשמע בכל אופן שהיא ביד הנכרי:
יט) ולכאורה י"ל דבכאן לכ"ע אי עביד מהני, דהא מ"ד יש קנין, יליף זאת מקרא, דגנך ולא דגן עכו"ם, א"כ ע"כ גלי קרא בזה דמהני הקנין, דאלת"ה, לא משכחת לה כלל דגן עכו"ם בא"י שירושה לנו מאבותינו, עי' ע"ז (נג, ב), אך אכתי י"ל דקרא מיירי בכבוש שכבשו הגוים במלחמה מיד ישראל, דהישראל לא עביד מידי, או לפמ"ש בכפתור ופרח (פרק י') שיש אופנים שמותר למכור קרקע א"י לגוי, [וכן מבואר מדברי הראב"ד ז"ל שבש"מ ב"מ הנ"ל, וז"ל, א"א מי שמע כזאת וכו' ושמא אף אבותיו לא חטאו כי מפני הדוחק מכרוהו ולא מצאו לישראל שיקחנה וכו' ע"ש] א"כ י"ל דקרא מיירי באופן שהותר מכירה:
וכן השבתי לידי"נ הרב הג' ר' משה נחום נ"י, על מה שהעיר כעין הנ"ל במשנה דגיטין שם, המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא ממנו ביכורים, מפני תיקון העולם, ואמאי לא נימא דלא מהני כלל הקנין משום דאי עביד לא מהני – די"ל דהמשנה מיירי באופנים שהותר מכירה – שוב ראיתי שהכפתור ופרח עצמו כ"כ להדיא, דההיא דגיטין מיירי באופנים שמותר למכור, והנה הרב רמ"נ הנ"ל נתעורר למ"ש המהרש"א ז"ל בסוגיא דגיטין הנ"ל, בד"ה גמ' ישראל, דאם קנאה מנכרי רשאי לחזור ולמוכרה אח"כ לנכרי ולענ"ד לא ראיתי חילוק זה בפוסקים להלכה]:
כ) במה שהעלה בשו"ת שמן המור הנ"ל, למכור השדה לגוי על שתי שנים, ובמכירה סתם, לא רצה לסמוך על זה שהגוי יחזיר לו אח"כ, מטעם דאולי לא יחזיר לו ועובר על לא תחנם, ע"ש, – הנה במה שחששו דכיון דמכירה לזמן א"א לכתוב ע"פ דינא דמלכותא, אינו מועיל קנין זה עם גוי, חשבתי, עפ"י דברי הרמ"א ז"ל בשו"ת (סי') דהגוי עיקר חיוב הדין עליו כדיני ישראל, נמצא דמועיל לגבי דידיה קנין בדינינו, – ובמה שיש לומר דלא סמכה דעתו של הגוי לקנות בהכי, הראוני מה שמבואר בס' חשק שלמה, בסוף הספר, דאם פי' שיקנה בלא כתיבות השטר ההוא, קנה, ודימה זאת לאתרי דכתבי שטרא דלא קנה בלא שטר, ואם פי' קנה, ה"נ בזה [ועי' בקצוה"ח (סי' רנז סעיף ה, ובסי' רמ"א סעי' ו) דס"ל במכירה לזמן, שמועיל ג"כ לענין אתרוג דהוי לכם, והמק"ח ה' פסח סי' תמח ס"ק ט) בענין הפקיר חמצו ע"מ שיחזור לו אח"פ, לא ס"ל כן רק אינו מועיל בלא ע"מ ע"ש]:
ועיין בשו"ת מהר"ם גלאנטי ז"ל (סי' נז) שנשאל בקרקעות שהם לצד צידון מה יעשו בשביעית, והשיב דהגם שאינו בכיבוש בבל מ"מ דין שביעית נוהגת שם, אך ההיתר בזה לפי שנאמר בשביעית שדך לא אסרה התורה, רק כשהיא שלו, אבל קרקעות הללו, כולם מהמלך והם מוחכרים אצלם לתת חומש למלך, וימכרו כל אחד בשנת השביעית את זכותו לנכרי בסתם אני מוכר לך כל זכות שיש לי בקרקע ואח"כ כשיעבור שביעית יחזור ויקנה אותה, ע"ש:
ונראה ביאור דבריו ז"ל דהגם שכתב דבקרקעות אלו שהם מוחכרים מן המלך אין דין שביעית נוהג בזה, מ"מ הוצרך אח"כ להוסיף היתר המכירה, משום דעכ"פ יש בזה איסור שביעית דרבנן, וע"ד שכתבו התוס' גיטין (סב, א) בד"ה אין עודרין דגם אם יש קנין לגוי להפקיע משביעית, אפ"ה מדרבנן אסור לנכרי אחר, והגם שהתוס' כתבו זאת אחר תירוצם השלישי דשביעית בזה"ז דרבנן, מ"מ על כרחך קאי זה גם על תירוצם השני, דקסבר יש קנין לגוי להפקיע משביעית, דהרי בזה מיישבים הם הסוגיא דגיטין עם הסוגיא דסנהדרין וה"נ י"ל בשדה המוחכרת אצלו דעכ"פ מדרבנן החמירו כאלו הקרקע שלו, וגם אם שביעית בזה"ז דרבנן, מ"מ חשו כל איסורי דרבנן, כמו שהיה אז בזמן שהיה מן התורה, וע"כ הוסיף ההיתר במכירת הזכות שיש לו, לנכרי, כדי להנצל גם מחשש הנ"ל:
ולפי דברי מהר"ם גלנטי ז"ל הנ"ל דמדכתיב בשביעית שדך אינו נוהג רק בשל ישראל, וגם מרן הב"י ז"ל כתב זה מקרא דוהיתה שבת הארץ לכם ולא לנכרים, י"ל דזהו כונת התוס' גיטין הנ"ל, מ"ש א"נ קסבר יש קנין לנכרי להפקיע משביעית, פרטו שביעית, ולא כתבו בסתם יש קנין לנכרי להפקיע מן המצות, דאולי לא רצו לשלול הסוגיות, ממ"ד אין קנין בתרומ"ע, ע"כ פרטו שביעית, דבזה י"ל דלכ"ע אין שביעית נוהג בשל עכו"ם, וכדקדוק קראי הנ"ל:
כא) ואכתוב עוד קצת במה שראיתי בשמחה לאיש (יו"ד סי' כ"ז ד' קח) שדן בדבר חדש, דא"י כמו שהיא עתה ע"י כבוש מלך מהרומיים, לכ"ע יש קנין, וחילי' מדברי התוס' גיטין הנ"ל, מ"ש בסוף דבריהם דאע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר, גבי מלך התירו, וכן דקדק מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מתרומות, גוי שקנה קרקע, משמע גוי פרטי דוקא:
ולפענ"ד כבר כתבנו (בסימן זה אות א) דמ"ש התוס' גבי מלך התירו, נקטו הכי, רק לפי שעפ"י רוב לא משכחת לה מקום פסידא כ"א במלך, וכונתם רק לומר דבמקום פסידא התירו, אבל אה"נ גם בנכרי אחר כי איכא פסידא, שרי:
ולשון קנה קרקע שכתב הרמב"ם ז"ל, אם ננקוט זה לדקדוק, יותר מסתבר למימר דכונתו דנקט זאת לרבותא דאפי' קנה, אין קנין, דאלו גזלה, לכ"ע אין קנין, וכשיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל (באות יח) – וגם לפמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דרק היכא שלקח ישראל הפירות קודם מירוח, אין קנין, אבל כ"ז שהיא ביד הנכרי, יש קנין, י"ל דאתי הרמב"ם ז"ל לאפוקי גזילה, דבגזילה גם כל זמן שהיא ת"י הנכרי אין קנין:
וגם הא בסוגיא דגיטין (לח א) יליף מקרא דוישב ממנו שבי לגוי פרטי קונה את ישראל, ומנ"ל לדמות זה לזה, וגם בדברי הראב"ד ז"ל שבש"מ ב"ק (קיא א) הנ"ל דבגזילה ואונס לכ"ע אין קנין, כתב אח"כ וז"ל, ואע"ג דקיי"ל דגוי קונה מישראל בחזקה, מדכתב וישב ממנו שבי, כדאמרינן בפ' השולח ה"מ לענין מעשה ידיו, אבל לא לענין הגוף, וכן קרקע לא קנו לה לגופה וכו', וכל פירותיו נחשבין כגזילה וכו' בין תבין עכ"ל, מבואר מזה דס"ל בקרקע, גם במלך, אין קנין, להפקיע מקדושה, דהא מדמה זה לזה כמבואר למעיין, – וכן מבואר ג"כ מדברי רבותינו גדולי הפוסקים ז"ל, אשר דברו ונו"נ בענין שביעית בשל נכרי, בין מהמתירים, בין מהאוסרים, דגם מה שהוא מכבוש מלך תלוי בפלוגתא דיש קנין ואין קנין:
גם עפ"י מושכל, יבואר דאין מקום לומר דכבוש מלך לכ"ע יש קנין, דהנה עיקר הנדון של קנין הנכרי שאנו דנין לענין קדושת המצות התלויות בא"י, אין לו שייכות בקנין עצם שבגוף הקרקע, דהא למ"ד אין קנין להפקיע מן המצות, אלים לדידיה טפי הקנין שבגוף הקרקע מלאידך מ"ד דס"ל יש קנין, דהרי רבה דס"ל אין קנין, ס"ל דיש רשות לנכרי לחפור בה בורות שיחין ומערות. ולר"א דס"ל יש קנין, אין לו רשות לחפור בה בורות שיחין ומערות, – לפ"ז אם נעדיף כח המלך בצד הפקעה מן המצות, ע"כ נחליש כחו בקנין עצם הקרקע ומאן מפיס להכריע בזה, אם להאלים קנינו בגוף הקרקע או להאלים קנינו בהפקעה מן המצות – וגס אם לא נדייק כן, הא מ"מ כיון דחזינן דאין עדיפות כח קנין העצם בגוף הקרקע גירם הפקעת המצות ממנה, ה"נ י"ל במלך דאין עדיפות כחו מועיל בהפקעת המצות:
ומלבד זה הא טעמיה דרבה מבואר בסוגיא משום דכתיב לי הארץ, לי קדושת הארץ, נמצא דקדושת הארץ נשאר לה', ואין כח להפקיעה, איך נימא שמלך מפקיעה היפך משמעות הכתוב, [וגם הרי עכ"פ אינו פשוט כ"כ לומר כן דקרא דלי הארץ לא אתי לאפוקי קנין מלך, יהו"ל להש"ס לומר אליבא דרבה דבעינן קרא דדגנך, למלך, דגביה יש קנין]:
אמר י"ם המסדר:
אם כי חוק שמתי מפני קדושת רבינו הגאון הקדוש המחבר זצוק"ל, שלא להעיר שום דבר בפנים הספר – זולת איזה הגהות קצרות ומוכרחות המתבקשות להוסיף הבאים בפנים בסימני עגולים כזה אכן כדי למלאות הגליון בעניני שביעית אציג פה סנהן אחד ממה שכתבתי בעזה"י בקונטרסי צ י צ י ם ופרחים הגהות ובאורים בד"ק של רבינו זצוק"ל והשי"ת יעזרני ע"ד כבוד שמו, להבין כל דבר לאשורו ואל יצל מפי דבר אמת.
בדבר החקירה מה שחקר רבינו זציק"ל (בסי' יד אות ב) לענין ש"ש שנאסרו באיסור דרבנן אם איסור הפסד בתר חיוב אכילה גריר ועל אכילה יש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת, או דמ"מ אסור בהפסד:
לכאורה יש לעמוד דא"כ ספיחים יהיו מותרים בהפסד דהא רבנן אסרוהו באכילה. ע' השגת הראב"ד (פ"ד ה"ד), וע' מנחות (פד א) גבי עומר שהביאו מספיחים ופריך לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה – אולם זה לק"מ, איסור ספיחים שאני לפי שכל עקרו רק לחזק איסור שביעית, ע"כ אדרבה ע"י תק"ח צריכים להוסיף חומרות לענין שביעית. ולא דליפוק מיניה קולא, וחקירת רבינו זציק"ל הוא רק באיסור הבא מצד אחר:
אלא שיש לראות לר"ע דס"ל ספיחין אסור מה"ת, ולדעת התוס' פסחים (נא ב) ועוד כו"כ שיטות דאסורים באכילה אליבי' דידי' מה"ח, יהיו מותרים בהפסד אנן גם זה לא תברא, דהא איסור הפסד ילפינן מלאכלה, ולר"ע קאי קרא זה, רק בפירות אילנות דל"ש בהו איסור ספיחים וכמ"ש המהר"ם לובלין ז"ל ע"ד התוס' פסחים הנ"ל, נמצא דלר"ע ליכא כלל מצוה דלאכלה בתבואה וכיוצא ששייך בהו איסור ספיחים, [ומ"ש עוד המהרמ"ל הנ"ל בשם העולם אומרים, דלר"ע קאי קרא דשבת הארץ במופקר, וכתב דלפ"ז צ"ל, דלרבנן גם במשומר מותר קודם הביעור, תמוה לענ"ד דהא ד' התוס' פסחים הנ"ל הוא בשם ר"ת, ושטת ר"ת עצמו דמשומר אסור באכילה מה"ת לתי' השני בתוס' מנחות (פד א) ובב"מ פ' הזהב, וגם עי' בשעה"מ שדחה תי' העולם מסוגיא ערוכה במנחות (ה ב) ע"ש]:
אמנם קצת יש להרגיש ממה שתמהו התוס' בכמה דוכתי ובמנחות שם על שי' ר"ת ז"ל דבמשומר נאסרים הפירות באכילה, דא"כ איך הביאו העומר ממשומר, והא בעינן ממשקה ישראל ע"ש. ולכאורה הוי מצי להקשות ביותר ממה דפריך רמב"ח לרב חסדא במנחות שם, תנן שומרי ספיחין וכו' ורמינהי לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ואי משומר אסור באכילה הרי פשיטא דאין ע"ז איסור הפסד, דהא איסור הפסד מפקינן מלאכלה, ובמשומר דליכא מצוה זו רק אדרבה איסורא רמיא על האכילה, פשיטא דמותרים בהפסד ומאי ק"ל כלל מהא דלאכילה ולא לשריפה – ודוחק לומר דמה שהביא הא דשומרי ספיחין בשביעית הוא רק להראות דעומר בא משל שביעית, אבל מ"מ אינו מסתבר ליה שבא רק ממשומר, אלא דודאי כ"ש הוא שבא גם מן המופקר, וע"ז הוא דפריך מלאכלה ולא לשריפה – דאכתי הא גופי' מנ"ל, נימא כיון דע"פ רוב בלא"ה אין מבוא להבאת העומר כ"א ממשומר משום שהיו עיקרים התבואה, שוב באמת מה"ט גופא דשלא לעבור על לאכלה ולא לשריפה, העמידו שומרים והביאו ממשומר – וגם אין לומר דזה גופיה קא קשיא ליה לרמב"ח איך התירו לכתחילה לשמור ולהפקיע ממצוה דלאכלה, דא"כ טפי הו"ל להקשות הא שביעית אסור לשמור מונטשתה:
איברא דלכאורה עיקר קו' התוס' הנ"ל איך עומר בא מן המשומר, דאין זה ממשקה ישראל, תמוה מאד לענ"ד, עד כאן ל"ש לומר דמשומר אסיר באכילה כ"א כששומרים הבעלים עצמן שגדרו כרמיהם ושדותיהם, משים דכתיב ענבי נזירך לא תבצור, מן המשומר אי אתה בוצר, אבל מה ראיה זה לאם אחרים שומרים את אינה שלהם:
אכן הנה בתו"כ פ' בהר אמרינן והיתה שבת הארץ לכם, מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אותה אכל מן המשומר, הרי מצינו מתבאר בתורה שני הקצוות. מתחילה השלילה, ענבי נזירך לא תבצור, ואח"כ החיוב מן השבות בארץ אתה אוכל, מה"ט ס"ל להתוס' דה"ה נמי מה ששמור מאחרים, אינו מה ששבית בארץ, יעי' בביאור הרא"ם ז"ל עה"ת פ' בהר:
מעתה לפ"ז נראה לנו דבר נכון, דודאי עשה דוהשביעית תשמטנה ונטשתה, לא נאמרה רק לגבי הבעלים כדכתיב שם, שדך, כרמך, זיתך, וא"כ לא מצינו איסור לשמור רק על הבעלים, והגם דכתיב ענבי נזירך לא תבצור שבת הארץ מן השבות בארץ אתה אוכל, וקאי גם על שימור דאחריני, זהו רק דאם שמרו נאסר באכילה, אבל איסור גברא איסור לשמור לא מצינו באחריני – אולם כיון דע"י שמירתו שימור דידיה נאסרים הפירות באכילה, י"ל דהדר איכא איסור ע"ז משום שגורם לפירות שביעית שלא יהיו ראייה לאכילה, והוא בכלל לאכלה ולא לשריפה:
ויצא לנו לפ"ז כנוגה צדקת קו' הש"ס על עומר בשביעית משים לאכלה ולא לשריפה, דבאמת עיקר הקי' הוא משים שאסור לשמור, דנהי דהשתא שכבר נאסרו באכילה ליכא איסור הפסד כנ"ל, אך הלא איסור גברא לשמור פירות דאחריני, הוא רק מעשה זו דלאכלה ולא לשריפה, והיינו דפריך לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה:
גם יש עוד מקום לעיין, דאם נימא דעשה זו דונטשתה הוא בכלל מעשהז"ג ונשים פטורות בה, מ"מ נראה פשוט לענ"ד דאם שמרו פירותיהם אסורים באכילה לשי' ר"ת ז"ל, וכנ"ל דמ"מ ל"ה מן השבות בארץ, וא"כ י"ל דאפי' אם עשה זו נאמרה גם לשמור דאחרים. מ"מ שפיר צריך הש"ס להקשות מלאכלה ולא לשריפה, ולא מקשה בפשיטות דהא אסיר לשמור, משום שי"ל דמיירי משל נשים וליכא עליהם עשה דונטשתה. וע"כ פריך מלאכלה ולא לשריפה, דע"י השמור נאסר באכילה דל"ה מן השבות, ובעשה זו דוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה גם נשים מצוות וכמבואר מסוגיא דיומא (פו, ב) אשה שאכלה פגי שביעית וכו', – אך בפשטא מסתבר דגם נשים מצוות בעשה דונששתה, וכ"כ החינוך (מצוה פד) אחרי כותבי כל זה מצאתי במנחת חינוך שם, שכבר נתעורר לאיזה הערות שכתבתי. ובאיזה פרטים שונה מדרכי. והמעיין ידין ע"ז:
ולדרכנו זה יתיישב לנו ג"ב תמיהת התוס' במנחות שם ובבכורות שם שהקשו דעתה דכתיב לדורותיכם גבי עומר נגמר בכורה מעומר, דהא הש"ס בכורות פריך לגמר בכירה מחלה, ומשני דחלה שאני דעיקרו לאכילה א"כ אכתי נילף מעומר דעיקרו לשריפה, – אולם לפי מה שבארנו ת"ל מיושב זאת, דהא באמת בעומר דבלא"ה צריך לשמור הרי אם מביאים ממשומר הנה בעת ההבאה כבר מותר בהפסד, ונהי דלולא לדורותיכם היה אסור לשמור מטעם מ"ע זו דלאכלה מ"מ לא נוכל למילף רק דהתירה התורה להפקיע מצוה זו, אבל היכא דעדיין לא נפקע מצוה זו כגון בכור דגם בעת הקרבת האימורים רמי עשה דלאכלה אין לנו ראי' להתיר איסור הפסד בכה"ג:
עפ"י יסוד דברינו נראה לנו לבאר בעזה"י עוד פרט א' אשר אמנם גם הוא נוגע לדברי רבינו זצוק"ל – בפסחים (נב ב) ר' אילעא קץ כפנייתא דשביעית, ופריך היכי עביד הכי לאכלה אמר רכמנא ולא להפסד, וכ"ת הנ"מ היכי דנחית לפירא אבל היכא דלא נחית לפירא לא וכו' ע"ש, והנה לכאורה משמע מזה בפשטא דגם היכא דלא נחית לפירא ואינו ראוי לאכילה, מ"מ איסור הפסד איכא:
אמנם בירושלמי שביעית (פד ה"ו) איתא הכי רבי יוסי בן חנינא בעי פגין מהו לעשות מהן מלוגמא מאחר שהוא אוכל בהן פתו בשדה הא אסור או מאחר שהוא מכניסן לתוך ביתו יהיה מותר ע"ש, והיינו אי נימא דמאחר שאסור לו להכניסן בבית ל"ה מאכל אדם ומותר לעשות מלוגמא או כיון שעכ"פ אוכל בשדה מיקרי מאכל, ומשמע מזה דהא קודם שאוכל בשדה פשיטא דמותר לעשות מלוגמא, הרי דכ"ו שלא הגיע לכלל לאכלה ליכא ג"כ לאיסור הפסד. ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ז"ל ת"א סי' פא) שעמד בזה וע"ש מה שתירץ:
אולם לפי מה שבארנו בעזה"י, סוגיא דמנחות הנ"ל, דגרם לפירי שלא יהיו ראוי' לאכילה, הוי ג"כ בכלל עשה זו, יתיישב זאת ברווחא בס"ד, דבאמת י"ל כדברי רבינו זצוק"ל דאיסור הפסד בתר חיוב אכילה גריר, ואם ליכא מצות אכילה ליכא ג"כ איסור הפסד, רק היכא שקוצץ הפרי במחובר דבזה שקוצצו גורמו שלא יהיה ראוי לאכילה, שפיר עיבר בעשה זו, ונמצא דעיקר האיסור על תלישתו מן האילן, אבל היכא שכבר נתלש אפשר דליכא איסור הפסד כ"ז שאינו ראוי לאכילה, ולכן בסוגיא דפסחים שקצץ כפנייתא ממחובר שפיר קאמר הש"ס, לאכלה ולא להפסד, דזה גופיה מה שמונע הפרי מלהגדל ולהתבשל עובר בעשה זו – אבל בהא דירושלמי הנ"ל י"ל דמיירי בתלושים, מש"ה כ"ז שלאהגיע לכלל אוכל פתו בשדה פשיטא ליה דמותר לעשות מליגמא דכיון שאינו ראוי כלל לאכילה ליכא איסור הפסד:
ובזה רווחא שמעתתא דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה (פ"ד מ"ו) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית וז"ל אומר הכתוב בענין שנה שביעית תאכלו את תבואתה, ואמרו אינה נאכלת עד שתהיה תבואה ואיסור לאוכלה עד שתהיה לאכילה וכו' עכ"ל, ובתוס' ראשון לציון עמד בזה, אמאי לא פירש משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד ע"ש. איברא להנ"ל הדבר פשוט דהרמב"ם ז"ל מפרש הך דינא גם בתלושים, ובתלושים ל"ש משום לאכלה ולא להפסד, דאם אינו ראוי לאכילה מותר להפסיד, ולכן פירש דמ"מ אסור לאוכלם משום דכתב תאכלו את תבואתה שלא יאכלום עד שתהיה תבואה. והרא"ש ז"ל והרע"ב ז"ל שפירשו משום לאכלה ולא להפסד נראה שמפרשים גם זה במחוברים דהיינו מאימתי מותר לתלוש הפירות – ומה נעים ונחמד להבין בזה, דברי הרא"ש ז"ל ע"ד הר"ש ז"ל שם (אות ט') וז"ל דקודם שהם ראוים לאכילה אסור לתולשן מן האילן עכ"ל, ונראה כונתו שהיה קשה לי' זה על הר"ש איך פי' משום לאכלה ולא להפסד דקודם שראוי לאכילה ל"ש איסור הפסד, לכן פי' דהר"ש מפרש במחובוים מאימתי מותר לתולשה, וכמש"ל לפענ"ד, – וכעין זה נראה בתה דאמרי' ביומא (פ"ו ב) אשה שאכלה פגי שביעית לוקה ופי' רש"י תאנים שלא בשלו' וכו' ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ע"ש, ובשו"ת הריב"ש ז"ל (סי' פ"ז) כתב משום דכתיב תאכלו את תבואתה, וי"ל דתלוי ג"כ בזה דרש"י ז"ל מפרש, במחובר, אשה שתלשה פגי שביעית ואכלה, ע"כ פירש משום הפסד, והריב"ש ז"ל מפרש בתלושים, ועיקר מה שאוכלה כדאמרי' אכלה פגי שביעית, וע"כ מפרש משום תבואתה לאכול, ומתבאר זה מדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ת דבהלכה ט"ו קאמר אין אוספין פ"ש כשהן בוסר שנאמר תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואתה ולקמן בהלכה י"ו כתב דמשיתחיל פרי לא יזיז אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד ע"ש. ומצאתי במהר"י קורקיס ז"ל שעמד ע"ד הרמב"ם בהלכה ט"ו מדוע לא אמר שם משום לאכלה, ולא להפסד אולם עפ"י דברינו ניחא דבהלכה ט"ו מיירי לענין לקיץ מאילן, שפיר כתב דאסיר מטעם הפסד, דבזה ג"כ ליכא למימר משום תאכלו את תבואתה דזה לא קאי רק לאסור באכילה כ"ז שלא נגמר, אבל לא לענין איסור הפסד:
עד כאן מדברי המסדר.