אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן טו

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן טו

סימן יד

עתה נדבר קצת לפענ"ד בדבר השאלה ששאלו סוחרי האתרוגים להורות להם כיצד יתנהגו בשנה זו בענין סהורה, ובענין להוציאם לחו"ל:

א) וראיתי בתשובת כ"ק מאור עינינו גאון ישראל וקדושו מוהר"ר משה יהושע יהודא ליב (שליט"א) [זצוק"ל] (דסקין) שהי' אב"ד בריסק, שהורה להם את הדרך ילכו בה, כי בצירוף האתרוגים ישלחו גם בדי הדס ויבליעו דמי אתרוג בהדס, והגם דבסוכה (לט, ב) אמרי' מבליע דמי אתרוג בלולב, מ"מ הא הש"ס מוקי לה בלולב בר ששית שנכנס בשביעית, ולכן עתה דקיימינן בשביעית הנכנס לשמינית ליתא לעצה זו. ואף שיש דברים בגו להקל, כי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות סוכה שם כתב דבלולב אינו נוהג שביעית כלל דהוא עץ בעלמא, וכן העתיק הרע"ב, מ"מ להבליע בהדס עדיף טפי זהו מה שנוגע לענין איסור סחורה וע"ד להוציאם מארץ לחוץ לארץ, אמר, כי יעשו תנאי מפורש' עם הנכרים בעלי הגנות המוכרים להם שאינם קונים האתרוגים מהם כ"א בבואם לטריעסט דהיינו שיהיו הנכרים המוציאים מארץ לחו"ל, וגם מצד דאח"כ מוצאים ממקום למקום ליכא למיחש בזה, חדא, דדין זה דאין מוליכים ממל"מ נראה דאינו כ"א בזמן הביעור כלשון הרמב"ם מתבערין במקומם ולא יוליכם ממל"מ, שנית, דהנה הך איסורא דהולכה ממקום למקום הוא רק דרבנן, ובדרבנן יש לסמוך אחד שינויא דהתוס' פסחים (נב, ב) בד"ה רב ספרא, דלסחורה המותרת מותר להוציא, וה"נ הרי הוצאה של אתרוג זה הוא ליתנו במתנה למי שיקנה בד של הדם, עכתוד"ק. ועט"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל] בתשובתו שם העמיק והרחיב בזה הרבה:

ב] והנה בדברי פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב דלולב עץ בעלמא ואינו נוהג בו שביעית. דלכאורא הוא נגד סוגית הש"ס סוכה שם, וכמו שעמד בזה הכפ"ת מובא בתוס' רע"א ז"ל בגי' המשניות סוכה שם. וגם עט"ר הגאון הנ"ל הרחיב בזה חשבתי לענ"ד דהרמב"ם ז"ל מפרש כפי' הראב"ד ז"ל המובא ברשב"א וש"מ ב"ק (קא, ב) דגריס ועצים תנאי היא וס"ל לרבנן דגם עצים שהנאתן ובעורן שוה, אין שביעית נוהג בהן, משום דבעי דוקא דבר שיהיה ראוי לאכילה, ומה"ט מיושב היטב בלולב שאינו נוהג בו שביעית משום שעכ"פ אינו מידי דאכילה. רק דהרשב"א ז"ל שם כתב דספיחי סטים וקוצה ג"כ אינו מידי דאכילה, ומתני' דתני דנוהג בהם שביעית אתיא כר' יוסי אולם לדידן דפסקינן כרבנן וגם פסקינן במיני צבעים דיש בהם דין שביעית, על כרחך צ"ל דגם הנך ספיחי סטים וקוצה ראוים לאכילה קצת, וכמ"ש התוס' בב"ק שם בד"ה ולדמיהן, וכן כתב ג"כ בתוס' רבינו פרץ ז"ל ב"ק שם, דגם אלו ראוים לאכילה, ונראה דאין זה מחלוקת במציאות, רק דהרשב"א ז"ל ס"ל דכיון דאינם ראוים לאכילה כ"א ע"י הדחק לא מיקרי מידי דאכילה ואין שביעית נוהג בהם, ובדעת הרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל דגם אכילה ע"י הדחק מיקרי מידי דאכילה, וכעין זה צ"ל בהא דמבואר בירושלמי (רפ"ז דשביעית) וברמב"ם (פ"ה הלכה י') במיני כבוסים דשביעית נוהג בהם, וע"ש בכ"מ ובמהר"י קורקוס ז"ל דאינם ראוים לאכילה, דעכ"פ ראוים למאכל בהמה ע"י הדחק בעת שהם לחים. ומש"ה לא דמי ללולב שאינו ראוי למאכל כלל, ומה"ט אין שביעית נוהג בו כלל, אכן אכתי אין זה מספיק ליישב דברי התוס' רי"ד ז"ל, דבפסקי תוס' רי"ד סוכה הנדפס בס' סם חיי כתב ג"כ כד' פה"מ להרמב"ם ז"ל הנ"ל דלולב עץ בעלמא, ובתוס' רי"ד ב"ק שם מסכים להגירסא ועצים להסקה תנאי היא, ולרבנן לא חיילא קדושת שביעית כ"א במידי שהנאתן וביעורן שוה, ולר' יוסי חל גם במה שאין הנאתן וביעורן שוה, והוא כפי רש"י ז"ל בסוכה שם (מ, א) וא"כ בלולב דהנאתו וביעורו שוה צריך שיהי' נוהג בו שביעית]:

והעולה מזה דדעת הרמב"ם ז"ל והתוס' רי"ד ז"ל דהוי עץ בעלמא, וכן דעת הראב"ד ז"ל ברשב"א וש"מ הנ"ל, דלרבנן אינו נוהג שביעית בעצים אפי' אם הנאתן וביעורן שוה, רק דהרשב"א ז"ל מסתפק בזה, ובדעת הרמב"ם ז"ל בחיבורו, הנה במהר"י קורקוס ע"ד הרמב"ם (פ"ח הי"א) הביא פשטות ד' הש"ס סוכה הנ"ל דבלולב יש בו שביעית, נראה שנקט בדעת הרמב"ם ז"ל דגם בלולב נוהג שביעית, אך הרדב"ז ז"ל ע"ד הרמב"ם שם נקט דלולב אין בו דין שביעית כלל:

ג) אמנם בהא דאמרי' מבליע דמי אתרוג בלולב הערותי עפ"י מ"ש המהרי"ט ז"ל (ח"א סי' כ"ג) לענין מכירת המשכנות להתיר איסור ריבית דכיון דהכל יודעים דאם הלוה רוצה לחזור אין המלוה יכול לעכב, דאנן סהדי שלא עשה כ"א להיתר ריבית, תו באמת ליכא היתר, ע"ש היטב. וה"נ בזה. הגע בעצמך, אם אחר שגמרו ביניהם ונתן הלוקח המעות ולקח הלולב ואת האתרוג לא רצה המוכר לתן לו, בפשטא נראה דחייב להחזיר הדמים דאנן סהדי שלא נתן כ"כ סך כזה בשביל הלולב לבדו, ותו באמת הוי דמי שביעית, דלא גרע זה מאומדנא דמוכח דהוי כתנאי מפורש:

ואמרתי ע"פ מ"ש הפני יהושע בסוכה (לט. א) ע"ד התוס' ד"ה יותר ממזון ג"ס, דמה שהוא יותר מעצם השיווי, רק שדמיו יקרים מפני המצוה, ל"ש בזה קדושת שביעית מה"ת, רק משום לא פלוג רבנן שייך קדושת שביעית בכל הדמים, ע"ש. לפ"ז ממ"נ ניחא דעל עצם שיווי האתרוג ל"ה אומדנא כיון דהוא רק דבר מועט, ואי מה שנתן להמצוה, הרי בלא"ה א"צ הבלעה כ"א מדרבנן, ובדרבנן לא החמירו גם היכא דאיכא אומדנא דמוכח:

ובזה יתבארו יותר עיקר ד' התוס' מה שתירצו דאתרוג למצוה דמיו יקרים, ולא ניחא להו כתי' הירושלמי סוכה שם (סוף הלכה י') דמוקי מתניתין כשהאתרוגים ביוקר, וכבר עמד בזה ע"ד התוס' בשיירי קרבן בירושלמי שם. – אולם עפ"י דברינו ניחא שפיר, דהירושלמי קאי על המשנה עצמה דתני רק נותן לו אתרוג במתנה, ולא תני מבליע, מה"ט שפיר י"ל דהאתרוגים מצד עצמם הם ביוקר, אבל בסוגיא דבבלי דאמרי' לא רצה לתן לו במתנה מבליעו דמי אתרוג בלולב, לא מצינן לאוקמי שהיו האתרוגים ביוקר, דבכה"ג לא היו מתירים הבלעה, דאיכא אומדנא דמוכח, דמשום האתרוג נותן לו הדמים, ואם לא הי' נותן לו האתרוג הי' בטל המקח כנ"ל. וע"כ הוכרחו לומר דהיוקר הוא רק בשביל המצוה:

ויצא לנו לפ"ז דעד כאן לא הותר הבלעה רק היכא דעכ"פ מצד עצם שיווי האתרוג ליכא הוכחה כ"כ לאומדנא דמוכח דנותן בשביל האתרוג, אבל היכא דדמי האתרוג מצד עצמו עולה הרבה יותר מדבר ההוא שמבליע בו, י"ל דליכא בזה היתר הבלעה, והוי כמוסר לו דמי שביעית בהדיא, כיון דאומדנא דמוכח הוי כתנאי מפורש:

ובהאי ענינא יש להביא ראי' לפענ"ד מדעת התוס' דקנין דרבנן מהני לשל תורה, דבע"ז (סב ב) בד"ה יאות כתבו בהא דמבליע דמי אתרוג בלולב דה"ה בלא הבלעה אם הי' הע"ה רוצה להקיף עד שיכלה האתרוג ע"ש, ויש להבין מה תלוי ברצונו דהא בלא מעות הוי רק קנין דרבנן ולא מהני באתרוג לר"י דס"ל ד"ת מעות קונות, ומבואר מזה דס"ל להתוס' דקנין דרבנן מהני לשל תורה, עי' מחנה אפרים (ה' קנין משיכה סי' ב') בהגהות בנו ז"ל:

ד) ולענין איסור הוצאת פירות שביעית מארץ לחו"ל, (דהוא לכו"ע גם לת"ק דרשב"א (בפסחים נב ב') יש לראות אם הטעם העיקר הוא כדי שהביעור יהי' בא"י (וכדמשמע לשון הרע"ב ז"ל במשנה ספ"ו דשביעית) או משום קדושת הפירות שיאכלם בא"י ונ"מ בזה לענין לולב ומיני הצובעים דאינו עומד לאכילה, נהי דנוהג בהם שביעית, מ"מ איסור זה דהוצאה לחו"ל ליתא בהו. והנה מלשון התוס' פסחים (נב, ב) בד"ה רב ספרא שכתבו וז"ל הק' ריב"א דתנן אין מוציאין וכו' פ"ש מן הארץ לחו"ל, ותי' דהתם מיירי לאכילה, ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה דמותרת ע"ש, משמע דלאו משום הביעור הוא דאסור, כדי שיהי' הביעור בא"י, רק משום האכילה הוא משום קדושת הפירות בעי שיאכלם בא"י, וזה נראה מלשונם דנקטו דהתם מיירי לאכילה, ואי משום הביעור הוא לא הו"ל לסתום בזה, ומשמע מסתימת דבריהם ז"ל דהאכילה עצמה בחו"ל הוא האיסור, ולפ"ז בדברים שאינם עומדים לאכילה ליכא גבייהו איסור זה דהוצאה:

ואולי י"ל דבמיני הצובעים וכיוצא הנה צביעותם מיקרי גבייהו אכילה, ולדעת הרמב"ן ז"ל דאכילת פ"ש הוי מ"ע י"ל דכל מה שנתרבה מלכם הוי מ"ע, וה"נ לולב לכבד הבית ומיני צביעה ג"כ מ"ע [והרמב"ן ז"ל בסה"מ שם הוסיף במ"ש (שמות כ"ג) ואכלו אביוני עמך דנכפל מצוה דאכילת פ"ש ושם לא נאמר רק אכילה]:

ובעיקר הדבר מה דאמרי' אין מוציאין פ"ש מארץ לחו"ל יש לבאר דהא בלא"ה גם בשאר שני שבוע אין מוציאין מא"י יינות שמנות וסלתות כדאיתא בב"ב (צ, ב)– ונראה דהנ"מ בשאר דברים שאין בהם משום חיי נפש כגון תבלין וכיוצא גם אם נימא דאיסור הוצאה בשביעית נוהג גם בלולב ומיני צבעים יש נ"מ גם לענין זה:

ובלא זה י"ל נ"מ לפי מ"ש עט"ר הגאון הנ"ל, בתשובתו, לחקור במהות איסור הוצאה בפירות שביעית, אם עיקר הקפידה הוא מה שמוציאין מא"י, או עיקר הקפידה מה שמכניסין לחו"ל, ונ"מ לענין למכור ולהחליף בחו"ל דקיי"ל שביעית תופס דמיו ופרי עצמו לעולם אסור, לפ"ז אם נימא דעיקר הקפידה על שיוצא מא"י, הרי בכה"ג שמוכר או מחליף בחו"ל לא הוציא כלום מא"י, ואם עיקר הקפידה משום הכנסתם לחו"ל גם בכה"ג אסור דע"י מכירתו או חליפתו מוסיף ומכניס קדושת שביעית בפירות חו"ל עכתוד"ק לפ"ז אם ננקוט כהצד השני דגם שכבר נכנסו לחו"ל אסור להחליפם בחו"ל, הרי משכחת לנו נ"מ בין פ"ש לשאר שני שבוע, היכא שכבר נכנסו לחו"ל, אך בפשטא הי' נראה דכיון דגם הולכה ממקום למקום אסור בחו"ל א"כ גם מכירה או חליפין לא עדיף מהולכה ממקום למקום, (והיינו אם נימא דאיסור הולכה ממל"מ הוא גם קודם זמן ביעור):

וראיתי בפאת השולחן (ה' שביעית סי' כד ס"ק י"ח) שהעיר ע"ד התוס' פסחים הנ"ל שכתבו דר"ס שהוציא הגרבא דחמרא הי' לסחורה המותרת, דאכתי יהי' אסור מהא דב"ב שם דאין מוציאין יינות מא"י לחו"ל, ומשמע דאפי' דבר מועט אסור דלא פלוג רבנן להוציא לחו"ל לסחורה, וע"כ הוכיח מזה דהעיקר כתי' השני שבתוס' שם דהוציאו בשוגג, ולענ"ד י"ל דדעת התוס' כדעת הרמ"ה ב"ב שם, דפסק כר"י בן בתירא דמתיר ביין, ומה"ט ליכא רק איסור שביעית ומותר בדבר מועט:

ה) ולכאורה הי' אפשר למצוא תקנה לשלוח מפה האתרוגים ע"מ להחזירם לפה אחר החג דבכה"ג י"ל דליכא איסור הוצאה דהא האכילה (והביעור) יהי' בא"י:

אלא דביו"ט ראשון הי' אפשר לדון דאינו יוצא בכה"ג, כיון שאין לו היתר אכילה במקומו, וכמבואר מד' הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' לולב ה"ב) דנקט הדין באתרוג של מע"ש בירושלם דיצא, הרי דממון גבוה אינו מעכב, ומ"ט לא יצא חוץ לירושלם, על כרחך, משום דאינו נקרא היתר אכילה מה שאין לו היתר אכילה במקומו, גם בערוך לנר סוכה (לה, א) ע"ד התוס' ד"ה לפי בסה"ד שכתבו דהומ"ל במע"ש בגבולין ואליבא, דכ"ע, הוכיח במישור מד' הרמב"ם ז"ל (פ"ו מביכורים) דס"ל דבגבולין אין לו היתר אכילה משום דאינו ראוי לאכילה מיד, וע' תוס' קדושין (נג, ב) בד"ה איהו, ותוס' בכורות (ט, ב) בד"ה ותנן, ושיטה לא נודע למי על קדושין לא' מרבותינו הראשונים ז"ל, דמבואר מדבריהם דהריעותא במע"ש בגבולין הוא משום דאין לו היתר אכילה במקומו. אכן בשאר ימים י"ל דמותר בכה"ג:

איברא מהא דקיי"ל דגם בחו"ל אסור להעבירם ממקום למקום, נראה דגם לבד האכילה בחו"ל, ההליכה עצמה בחו"ל כביזוי הוא לקדושת שביעית, לפ"ז י"ל דגם להוציאם ע"מ להחזירם אסור. אך למצוה יש להסתפק אילי מותר איסור זה:

ו) ובלא"ה נראה דבמה שנקצץ משל נכרי אינו צריך להחמיר כלל לענין סחורה גם לדעת המחמירים לנהוג שביעית גם בשל נכרי, וכמ"ש המבי"ט ז"ל עצמו (ח"א סי' של"ו) דכמו שכתב הר"ש הזקן דמקילים גם לענין הפקר לעניים כיון דהוא הפסד ממון, ומצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתועי דינא בהדי', כדאמר בפ"ק דבכורות גבי הלוקח טבלים, ה"נ יש להקל לענין סחורה, דמה שאמרה תורה ולא לסחורה הוא בשל ישראל דזכי בי' מן ההפקר, אבל מי שלקח בדמים משל נכרי הרי תחילתו בסחורה ומצי למימר אתינא מכח גברא כו' עכ"ד המבי"ט ז"ל, ונראה דהתירו של המבי"ט ז"ל הוא משום דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן, מה"ט י"ל דבכה"ג לא גזרו, ומשום כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, ליכא בזה משום דקרא מיירי בזכי מן ההפקר, של"ה תחילתו בסחורה. ולפ"ז הי' נראה לכאורה דלא התיר המבי"ט ז"ל כ"א בלקה בדמים, אבל אם נתן לו הגוי במתנה, של"ה תחלתו בסחורה לא התיר, – אך הנה בתוס' יו"כ להגאון בעל כפות תמרים ז"ל, יומא (פ"ג) ד"ה ולענין הלכה כתב ג"כ כד' המבי"ט ז"ל הנ"ל, דכיון ששביעית בזה"ז דרבנן לא החמירו לענין סחורה, ולא חילק בין אם תחלתו בסחורה ללא הי' תחלתו בסחורה. וקצת ה"נ לבאר בזה דברי הכפ"ת בתשובה כתב יד (סי ל"ה) הובא בברכי יוסף יו"ד (סי' של"א) שכתב לסמוך על דעת מרן הב"י לענין סחורה בפירות שביעית, ולכאורה למה לי זאת, אחרי דגם המבי"ט ז"ל עצמו מתיר זה, ולהנ"ל י"ל דנ"מ במתנה או זכה פירות של נכרי מההפקר:

עכ"פ מתבאר דגם המחמירים בשל נכרים, התירו בסחורה, כ"ש שיש לנו אשלי רברבי שמקילים לגמרי בש"נ:

ז) והנה בכפות תמרים הנ"ל כתב וז"ל ומחוורתא דפסקא לחוש לב' הסברות לעשרן כדברי מרן ולעשות בהם ביעור דהיינו הפקר [כדעת הסמ"ג ומהר"י קורקוס] ע"ש, – ונראה בטעמו של הכפ"ת מה שצידד להחמיר כשני הדיעות, משום שנמשך אחרי דברי המהרי"טא ז"ל (ח"א סי' מ"ג) דמשמע לכאורה דמרן הב"י ז"ל הסכים ח"כ לשיטת אביו המבי"ט ז"ל, וכן משמע לכאורה ג"כ מדברי מרן הב"י בש"ע (סי' של"א סעי' יט) שכתב דבשביעית אין תו"מ כלל, ומדהוסיף תיבת כלל שאינה לא בטור ולא ברמב"ם משמע דהכונה דגם של נכרים לא יעשר, וכמו שהוכיח זה, גדול א' ז"ל מובא בשו"ת שדה הארץ (יו"ד סי' כ"ט) ועי' בברכ"י הנ"ל שנצטער טובא לברר דעת מרן הב"י ז"ל בזה, ולהשוות עדות הגאונים, שנראין לכאורה סתרי אהדדי:

ומצאתי בס' שלום ירושלים כתב יד לא' מחכמי הדור שלפנינו ז"ל, שכתב דסברות מרן היה לעשר ואח"כ קודם שכתב הש"ע נתעוררו המבי"ט וסיעתו ועשה מרן משום חסידותו, שלא להרבות מחלוקת בישראל, וע"ד שאמרו יודע אני בעצמי שאיני כהן וכו', ומשם גמרו שלא לעשר בצפת תובב"א, אבל כל זה הי' בשנת שי"ג, ומה"ט סתם בש"ע, ועל זה הוא עדות החרידים ומהרי"ט, ואח"כ בשנת של"ד ישבו הרבנים הגדולים לברר הלכה כדי לברר האמת בדין זה ולקבוע הלכה, ואחרי עיונם קבעו הלכה כמרן לעשר וגזרו בחרם ע"ז, וזה הי' בשנת של"ד שנה אחת לפני הסתלקותו, כי עלה לשמים י"ג לחודש ניסן של"ה כמ"ש בסוף הרמב"ם ח"ד דפוס וויניציא והוא דבר פשוט ונכון מאד מיישב הדעת בדברי החרידים ומהרי"ט, ודברי מרן בכל המקומות:

ועדיין אני נבוך בדברי הכפ"ת הנ"ל, דהא בשו"ת מהרשד"ם ז"ל (יו"ד סי' קצ"ב) מובא מה שעשו חכמי צפת שנדו והחרימו לשומרי שביעית ע"ש, משמע דלא לבד זה שגזרו לעשר כלשון מרן הב"י ז"ל בתשובותיו אבקת רוכל, אלא דגזרו ג"כ שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות עכו"ם, ואיך כתב הכפ"ת להחמיר לנהוג ביעור בפירות עכו"ם, והרי הכפ"ת עצמו סוכה (ל"ד ב) בד"ה של דמאי הביא מתשובת מהרשד"ם זו עצמה לענין דין אתרוג שחתכו ישראל:

וקצת י"ל דהחומרא לעשר הי' לדורות, משום דס"ל שהדין כן, אבל הנדוי לשומרי שביעית, ל"ה רק בדורם, דוה עשו רק לגדר כדי שיעשרו, בשביל שאותם שנגררו אחרי המבי"ט ז"ל לא רצו לקבל התקנה לעשר, שלפי דעתם שצריך לזהור בקדושת שביעית חשבו זאת למאבד פירות שביעית, וכה"ג דאמרי' בבכורות (יב, ב) דבעי לפטור עיסת שביעית מהפרשת חלה מטעם דאלו מטמיא בת שריפה היא, – אבל בזה"ז דבלא"ה אינם נזהרים כ"כ חומר שביעית בשל נכרים, וליכא חשש לענין מעשר, תו ליכא החשש של הנדוי לשומרי שביעית, למי שרוצה להחמיר כשני החומרות, ועי' בתשובת מיימוני השייך לה' אישות (סס"י לה) וז"ל ידוע הוא שלא פירשו אז, וחרמים שלנו כשבועות ונדרים ואמרי' במס' נדרים סתם נדרים להחמיר עכ"ל, מבואר דרק בידוע שלא פירשו מחמירים, אבל בספק שמא היתה בפירוש דבכה"ג לא יהי' החרם, יש להקל אך ממ"ש בברכ"י הנ"ל, וז"ל, אף אנן בעניותין לא ראינו ולא שמענו שום חסיד שיהא נוהג ביעור אף ע"י הפקר עכ"ל, משמע דס"ל דמה שהביא המהרשד"ם ז"ל הנדוי לשומרי שביעית, הוא אף לדורות:

ומה"ט נלענ"ד דמי שרוצה לצאת גם ידי שיטות המבי"ט ז"ל, טפי עדיף להזמין הכל משנה שישית, וזה בודאי אינו נגד דעת מרן הב"י, דעכ"פ ליכא איסור לאכול משל שישית, אכן הזהירות בשביעית בזה יש לחוש, – והגם דלכאורה עדיף טפי לאכול פ"ש בקדושה דהוי מ"ע לדעת הרמב"ן ז"ל, מ"מ מצד חומר שבו כנ"ל, וגם דבלא"ה קשה להיות נזהר מרפואה והפסד, אפשר דיותר נכון לאכול משל שישית או של חו"ל:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה