ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן ח
לבאר מה דינו של הגוזל א"ה ונשבע בזה"ז, לענין שיוליכנו אחריו למדי, ולענין החומש.
א) והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' גזילה ה"ט) כתב הטעם בנשבע שחייב לרדוף אחרי הבעלים ולהחזיר להם, מפני שמאחר שנשבע, הבעלים מתייאשים ואינן באין עוד לתובעו, וכ"כ מרן המחבר ז"ל בש"ע חו"מ (סי' שס"ז סעי' א') ותמה בזה הש"ך (ס"ק ה') מדברי הש"ס דקאמר הטעם משום דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידי', ולפ"ז אפי' אם יודע הגזלן בברור שלא נתייאשו, צריך להוליך אחריהם, ע"ש:
ונראה ליישב עפ"י מה שנקדים לבאר ד' הש"ס הנ"ל, במה דקאמר הלכך נשבע וכו' משום דבעי כפרה וכו', אם הכונה על הבאת הקרבן דמשום שצריך להביא הקרבן צריך להשיב תחילה הגזילה, כדי שיתכפר בהקרבן או דהכונה על השבת הגזילה עצמה דזה גופי' כפרה, וכדאמרי' בב"ק (קי, ב) ש"מ כסף מכפר מחצה, וע"ש בתוס' ד"ה כסף ובפני יהושע שם:
ב) והנה התוס' ב"מ (לז, א) ד"ה התם בסה"ד הקשו דמנ"ל להש"ס ב"ק דמתני' דיוליכנו אחריו למדי, מיירי בבא לצאת ידי שמים, ופריך דא"א לאוקמי כר"ט ומודה ר"ט באישתבע, דמכדי נשבע לא סגי בלא הודה מאי אריא נשבע אפי' בלא שבועה נמי, דמודה ר"ט באומר לשנים גזלתי וכו', הא בב"מ מוקי זאת בבא לצאת ידי"ש, א"כ נימא דמתניתין מיירי מדינא. ותירצו וז"ל, וי"ל דמתניתין דהתם מיירי לצאת ידי שמים להביא קרבן וקאמר אם רוצה להביא קרבן צריך להביא גזילו למדי, דתנן הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא לכך פריך דבלא שבועה ולא קרבן צריך להביא גזילו למדי אם רוצה לצאת ידי שמים עכ"ל כונתם, דהש"ס מפרש דמתניתין קאמר דאם בא להביא קרבנו ישיב תחלה הגזילה ואפי' למדי, וע"כ הקשה הש"ס דגם בלא קרבן יתחייב בהולכת הגזילה למדי, וע"ז תירץ במסקנא, נהי דבאומר לשנים גזלתי, וא"י איזה מהם מחוייב לצאת ידי שמים ולתן לזה מנה ולזה מנה גם בלא נשבע, מ"מ זהו רק בכה"ג דלא ידע למאן גזלי', אבל מתני' דידע למאן גזלי' ואפשר לאהדורי ממונא למרי', אה"נ, דבלא קרבן ליכא חיוב אפי' לצאת ידי שמים. אך בנשבע דבעי כפרה היינו להביא קרבן צריך להחזיר גזילו תחילה ואפי' לילך אחריו למדי:
וראיתי בס' גאון צבי שהעיר אכתי מנ"ל להש"ס דמתניתין מיירי בבא לצאת ידי"ש נימא דחייב מדינא. (והיינו דגם הקרבן מביא מדינא), וכן העיר בס' משמרות כהונה, ותי' משום דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וא"כ לא משכחת הבאת קרבן כ"א בבא לצאת ידי"ש ע"ש. איברא דלכאורה אכתי צ"ע, נהי דחיוב הבאת הקרבן הוא רק בבא לצאת ידי"ש, מ"מ נימא דחיוב הולכת אחריו למדי זהו מדינא ג"כ. אמנם מבואר מזה לענ"ד, דס"ל להתוס' דזה פשוט לי' להש"ס דחיוב הלכה למדי אינו מצד השבת המעות עצמם, בלא קרבן, רק עיקרו אגוד בהבאת הקרבן, דכדי שיתכפר בקרבנו צריך להשיב הגזילה קודם ליד הנגזל וקרבן ל"ש כ"א לצאת ידי"ש כנ"ל, – ויבואר מזה מדברי התוס', דאפי' לצאת יד"ש אינו מחויב ללכת למדי, כ"א, בזמן שצריך להביא הקרבן:
ונראה דהש"ס יליף לה, מדכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, דתיבת ביום אשמתו הוא מיותר, דלאשמעינן דקאי בנשבע לשקר, [עי' בסמ"ע (שס"ז סק"ד) שכ' דמדכתיב ביום אשמתו משמע ביום שמביא קרבן על שבועתו, והיינו שנשבע לשקר, והלבוש שם כתב יום שחטא ונשבע ע"ש], אינו צריך, דהרי בתחילת הפסוק כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר [ועי' בנ"י על מתניתין דיולכינו אחריו למדי], ואם לאשמעינן דהבאת הקרבן הוא דוקא אחר השבת הגזילה, ג"כ הוי ידעינן זה מדכתיב בקרא מקודם שילום הקרן ואח"כ הבאת הקרבן, עי' ספורנו עה"ת. וגם דבסוגיא דב"ק (קיא, א) יליף זאת מקרא דכתיב גבי איל הכפורים, אשר יכפר בו, וקרא זה קאי גם על קרן החוזר לבעלים, דמתחילה כתיב אופן תשלומי הגזילה החוזר לבעלים או ליורשים שגם הם כבעלים, ואח"כ כתיב דבאין לו יורשים נותן לכהנים, מלבד איל הכפורים, שבשניהם ועל כן ס"ל להש"ס דביום אשמתו היינו ביום שמביא קרבנו ולאורויי דחיוב הליכתו אחר הנגזל, תלוי ואגיד בהבאתן הקרבן, דכדי שיתכפר בו צריך להשיב הגזילה קודם:
והגם דבב"מ (מג, ב) יליף ר"ע מביום אשמתו שצריך לשלם כמו שהי' שוה אז בעת התביעה, וכן מתבאר בתורת כהנים על פסוק זה, וכן תרגם אונקלוס ביומא דחובתי', – נלענ"ד דזהו רק דרך דרש וכמבואר מכמה דוכתי דהלכות המקובלות בידם הראו לזה רמז במקרא, כמו שהאריך בזה הגאון בעל העמק דבר עה"ת בהקדמתו לסדר ויקרא. אבל פשטות הקרא משמע ביום אשמתו ביום שמביא אשמו וכנ"ל. וגם דלפי דרשת הש"ס ב"מ ותו"כ הנ"ל, הול"ל כיום אשמתו, ומדכתיב ביום אשמתו, ס"ל להש"ס דאתי נמי לאורויי דחיוב הלכה למדי הוא משום הבאת האשם שיתכפר בו. ולפי הנ"ל י"ל דגם מה שמתרגם יונתן [וכן פי' ראב"ע והרשב"ם ז"ל] ביומא דתהא על חובתי', הכונה ביום שחוזר בו ומביא אשמו – ועי' בפי' התורה והמצוה להגאון רמ"ל מלבי"ם ז"ל (ויקרא אות שפ"ט) מה שהעיר בזה, ולפמ"ש מיושב קצת:
ג) אמנם מדברי התוס' במקומן, בב"ק שם, בד"ה כל היכא, שכתבו דמש"ה מפרש הש"ס דמתניתין מיירי בבא לצאת ידי"ש משום דכיון שהודה מסתמא בא לצאת יד"ש ע"ש, ולא כתבו כמ"ש בב"מ משום דמתניתין מיירי להביא קרבן על כרחך קאי בבא לצאת יד"ש וכנ"ל דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם, משמע לכאורה דס"ל דאין ענין הולכה אחריו תלוי בהבאת הקרבן, וע"כ נהי דהבאת קרבן הוא בבא לצאת ידי שמים מ"מ חיוב הולכה למדי דקתני במתניתין הוא ג"כ מדינא ועי' בש"מ ב"ק שם מ"ש בשם הראב"ד ז"ל, וז"ל והודאה דלאחר שבועה ודאי בבא לצאת יד"ש ע"ש, דקדק לומר מפני ההודאה שאחר השבועה והיינו שכיון שנפטר בב"ד ע"י השבועה ועתה מחזיק עצמו שנשבע לשקר, מי שבא למדריגה זו, ודאי בא לצאת יד"ש, ומתבאר גם מדברי הראב"ד ז"ל דלא ס"ל כשיטת התוס' ב"מ הנ"ל:
ד) מיהו בעיקר הדין, דאין ממשכנין על חטאות ואשמות, הנה בתוס' ר"ה (ו, א) ד"ה יקריב, משמע, דבשהגיע לזמן בל תאחר גם בחטאות ואשמות ממשכנין אותן, (ובתוס' ב"ב (מח, א) ד"ה יקריב נראה שחולקים על זה), וביבמות (סז, ב) ד"ה ר"מ כתבו דבאומר שלא להביא ממשכנין אותן, אך בכריתות (יב, א) ד"ה או דילמא, כתבו בהיפך, דאין כופין אותו רק היכא דבאמת ניחא לי' בכפרה אלא שהוא סבור שהוא פטור ע"ש, ועיין בערוך לנר כריתות שם בסוף ד"ה כדאמר, וז"ל, ולפ"ז יהי' שני שיטות בתוס', אם ב"ד כופין לחייבי חטאות ואשמות משעברו בב"ת או לא ולדינא צ"ע עכ"ל, (ועי' מלחמות ב"ק (לו, ב) ענינא דממשכנין על הצדקה, שכ' ג"כ כד' התוס' ר"ה הנ"ל, ועי' מ"ל פי"ד מה' מע"ק הי"ז):
והשתא לפ"ז י"ל דאה"נ גם התוס' ב"ק הנ"ל והראב"ד ז"ל בש"מ הנ"ל ס"ל כמו שמבואר בד' התוס' ב"מ הנ"ל, דחיוב הולכה למדי עיקרו משום הבאת הקרבן, ומ"מ לא הסתפקו במה דמתניתין איירי בהבאת הקרבן וא"כ ע"כ בבא לצאת יד"ש, דהא י"ל דס"ל כשיטות התוס' ביבמות הנ"ל דבאומר שלא להביא ממשכנין אותו, וא"כ איכא אופן שיתחייב קרבן מדינא וכגון שחוזר מהודאתו ואומר שלא להביא, או דס"ל כשיטות התוס' ר"ה הנ"ל דבשהגיע זמן בל תאחר כופין אותו – אמנם התוס' בב"מ הנ"ל י"ל דס"ל כשיטתם בכריתות דבאומר לא ניחא לי בכפרה אין כופין, וגם בשהגיע זמן דב"ת אין כופין, מה"ט נקטו שפיר דהש"ס הכריח דמתניתין מיירי לצאת יד"ש, משום דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן:
ה) ולדברינו אלה, יתבארו יותר ד' התוס' ב"מ הנ"ל, ממה שיש להעיר לכאורה בדבריהם ז"ל, מלישנא דהש"ס ב"ק שם דפריך, מכדי היכא דנשבע לא סגי דלא הודה, ונהי דהתוס' ב"מ חולקים בזה על דברי התוס' ב"ק הנ"ל, וס"ל דגם בהודה אין הכרח דמיירי שרוצה לצאת ידי שמים, מ"מ לאיזה טעם הקדים זה הש"ס להקושיא, הא גם אם הי' הדין דמתחייב גם בלא הודאתו, אלא אפי' ע"י עדים, הי' יכול להקשות, כיון דמתניתין ע"כ מיירי לצי"ש מאי אריא נשבע:
אולם לפמ"ש דהתוס' בב"מ אזלי בשיטתם בכריתות, א"ש דהא התוס' בכריתות שם כתבו דהיכא דניחא לי' בכפרה אלא שסבור להיות פטור ממשכנין אותן, וא"כ לפ"ז י"ל דזהו כוונת הש"ס במה שהקדים דלא סגי בלא הודה, דאם הי' חייב קרבן ע"י עדים הי' אפ"ל דמיירי בחיוב מן הדין, ולא לצי"ש, וכגון שעדים מעידין אותו שגזל והוא סבור להיות פטור דבכה"ג ממשכנין אותן, ובמקום דממשכנין אותו על הבאת האשם, היו כופין אותו גם על הולכה למדי, אבל כיון דאשם גזילה לא סגי דלא הודה, א"כ בזה גם אם סבור רק להיות פטור, ג"כ אין ממשכנין אותו, וממילא דגם על הלכה למדי אין כופין אותו, ומוכח דמתניתין בבא לצי"ש, א"כ מאי איריא נשבע:
ו) אלא דבעיקר ד' הש"ס ב"ק הנ"ל יש להתעורר טובא:
חדא, מה שהקשה בס' בית יהודא בב"ק שם, דמאי פריך הש"ס ב"ק שם בתחילת השקלא וטריא, מתניתין כמאן אי ר"ט אפי' אשתבע נמי, ולפי המבואר מד' התוס' הנ"ל דהש"ס נקט דמתני' ע"כ מיירי בבא לצי"ש ולהביא קרבנו, מאי קושיא, נימא דבזה גם ר"ט מודה דאינו רשאי להביא כפרתו עד שיחזיר הגזילה השבה גמורה, דהא מודה ר"ט בבא לצי"ש צריך להחזיר לכאו"א, א"כ פשיטא דל"מ להביא קרבנו קודם שיחזיר לכאו"א ושילך אחריו אפי' למדי:
שנית מה שנתעורר המהרשש"ך ז"ל בס' כוס הישועות במה דפריך אי ר"ט אפי' אשתבע נמי, דעדיפא מיני' הו"ל להקשות דאפי' לא אשתבע נמי, דהא מודה ר"ט בבא לצי"ש ומתני' אשתבע קאמר ולא סגי דלא הודה, וכדפריך לבסוף:
ולענ"ד הדבר יותר תמוה, איך קאמר הש"ס, אי ר"ט אפי' אשתבע, נמי א"צ להוליכו למדי, ומבואר מזה דכונת הש"ס להקשות דאפי' בגוונא דמיירי מתניתין דהוא בבא לצי"ש כמ"ש התוס' הנ"ל, ג"כ ס"ל לר"ט דא"צ להוליך אחריו, והא זה היפך האמת, דלצי"ש, פשיטא דגם לר"ט צריך לקיים השבה גמורה, ואפי' בלא נשבע וכדמפורש בהא דאומר לשנים גזלתי לא' מהם וכו' דנותן לזה מנה ולזה מנה, ואיך נקט הש"ס בדינא דמתניתין דגם באשתבע א"צ להוליך אחריו, היפך המפורש בדברי ר"ט לאידך גיסא:
שלישית במה דמתרץ הש"ס דפליגי רק בנשבע ואתיא כר"ע דמודה הוא היכא שלא נשבע, ג"כ קשה, דהא קתני בברייתא הנ"ל דבבא לצי"ש מודה ר"ט דחייב להחזיר לכאו"א וע"כ דמודה לרע"ק בר פלוגתי', וא"כ אכתי אינו מתורץ מידי קו' הש"ס מאי איריא נשבע אפי' לא נשבע נמי, דהא לצי"ש בכ"ע גם בלא נשבע צריך להחזיר לכאו"א:
אולם נראה, שכבר הרגיש בזה בש"מ בשם הראב"ד ז"ל בד"ה ולר"ט בתוה"ד וז"ל ומעיקרא כי הוי מוקים לה כרע"ק הו"מ לאקשויי לי' דר"ט למאן מודי לי' לרע"ק בר פלוגתי' כדאיתא בפ' המפקיד חלא אמסקנא קא נטר לי' עכ"ל, ונלענ"ד פשוט בכוונתו דע"כ צ"ל דהש"ס לא ידע מהברייתא עד לבסוף [וכ"כ בס' משמרות כהונה] דהרי בכל הג' אופנים שהזכיר הש"ס – טרם דמסיק, דאיכא לחלק, בין היכא דידי למאן גזלי', בין היכא דלא ידע למאן גזלי', – או כפי דהוי ס"ל בהקו' דפליגי בין בנשבע בין בלא נשבע, או כפי' התי' הראשון דפליגי רק בנשבע, או כמי שמתרץ אח"כ דפליגי רק בלא נשבע, הוי הברייתא סתירה לכולהו אופנים, וכמו שנתבאר בעזה"י, אלא ע"כ צ"ל דלא אסיק אדעתי' מהך ברייתא. אך מ"ש הראב"ד ז"ל דאמסקנא קא נטר לי', כונתו על מסדר הש"ס שסידר כל הג' האופנים הראשונים, בתוך השו"ט, הגם דכבר ידע מהברייתא, משום דעל ב' אופנים בלא"ה מצא דחיות אחרות. ונ"מ מזה דאפי' אם נימא דמתניתין חולק על הך ברייתא, מ"מ לא ניחא, אולם על אופן הג' לא מצא דחי' אחרת, וע"כ הקשה דע"כ לפ"ז נצטרך לדחות הברייתא מהלכה:
נמצא דאופן הא' דפליגי בין בנשבע בין בלא נשבע א"א לקבלו בלא החילוק דבין ידע למאן גזלי' או לא, גם אם לא נסמוך על הברייתא דמודה ר"ט, ואופן הב' דפליגי רק בנשבע ג"כ אין לו קיום מצד פלוגתייהו עצמו, כדפריך הש"ס, גם אם נחלק בין ידע למאן גזלי' ולא נסמוך על הברייתא, ואופן הג' דפליגי רק בלא נשבע יש לו קיום אם לא נסמוך על הברייתא, ורבא חילק בין ידע למאן גזלי' ללא ידע, ולפ"ז י"ל כאופן הא' והג' ומה שפי' רש"י במסקנא בתי' דרבא בד"ה אלא אמר רבא וז"ל ול"ד לא"י דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליג ר"ט ור"ע וכו' ע"ש, והוא כאופן הא' דבתחילת הסוגיא, דס"ל לרש"י ז"ל דכן הוא דרך הפשוט ומסתבר דפליגי בכ"ע בין בנשבע בין בלא נשבע, רק משום דלא מצא הש"ס אופן באוקימתא דמתניתין, חתר לאוקמי פלוגתייהו באופנים מיוחדים, אבל אח"כ שחילק בין ידע למאן גזלי' ללא ידע, הדרינן לאוקמי הפלוגתא כפשטי', בין בנשבע בין בלא נשבע, ואתי מתניתין ככ"ע:
ז) נהדר לענינינו, דעכ"פ מתבאר מד' התוס' ב"מ הנ"ל דחיוב הולכה אחריו למדי הוא משום הבאת הקרבן שיוכל להתכפר בו ונ"מ בזה, אם גם בזה"ז נוהג חיובא דלילך אחריו למדי, דאם נימא דיסוד החיוב הוא רק משום הבאת הקרבן שיוכל להתכפר בו, א"כ בזה"ז דליכא קרבן, [הגם דקיי"ל מקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ כ"ז שאין לנו מזבח וטהרת אפר פרה אי אפשר להקריב], אינו מחוייב נמי לילך אחרי הנגזל, וכעין ד' התוס' ב"מ הנ"ל מבואר גם מד' הש"מ ב"ק שם תוך ד"ה אבל נותן בשם התוס' וז"ל הגוזל וכו' יוליכנו וכו' דבעינן השבה מעליא, ולא מצי לאתויי אשם וכו' ע"ש, משמע בפשטא דהעיקר דמפני שלא יקיים השבה מעליא לא יוכל להביא אשמו, והיינו דלא כתב, וגם לא מצי, ועיין בס' בית יהודא בב"ק (קג, א) שנקט כן גם בדעת רש"י ז"ל ע"ש:
ומעתה לפ"ז י"ל דזהו ג"כ טעמו של הרמב"ם ז"ל הנ"ל באות א', מה שנקט הטעם בנשבע משום דהבעלים מתייאשים ואינן באין עוד לתובעו, ולא נקט טעמא דהש"ס משום דבעי כפרה, דאילו לטעמא דהש"ס, הרי זה תלוי בהבאת הקרבן וא"כ בזה"ז דליכא קרבן גם ענין זה שילך אחריו אינו נוהג בזה"ז אולם להטעם דהבעלים לא יבואו לתובעו הרי זה נוהג גם בזה"ז [אם לא באופן שיודע שלא נתייאשו] ועדיפא לי' למינקט טעם זה דנוהג בכל זמן. והש"ס דנקט במסקנא הטעם בנשבע משום דבעי כפרה, ולא נקט משום שנתייאשו הבעלים ולא יבואו עוד לתובעו, י"ל דהוא משום דאתי ליישב מתניתין, גם כר"ט, דמה דפטר בגזל א' מחמשה הוא מדינא, ולצי"ש חייב בלא ידע למאן גזלי' גם בלא נשבע, ובידע למאן גזלי' היכא דלא נשבע פטור גם לצי"ש, והיכא דנשבע חייב לצי"ש בזמן הבית משום דבעי כפרה, דאילו משום שנתייאשו הבעלים אי אפשר לחייב לר"ט, דהא איהו פוטר גם בגזל מא' מחמשה, הגם דבאופן זה ג"כ שייך טעמא דיאוש אפי' בלא נשבע, וע"כ דלא חייש לזה ר"ט, ומש"ה קאמר הטעם דבעי כפרה:
ח) והשתא דאתינן להכי, יבואר לנו לנכון דברי הרא"ש ז"ל (פ"ט דב"ק סי' כ"ד) שכתב דהאידנא אע"ג דאין חומש ואשם מ"מ אם נשבע צריך לילך אחריו אפי' למדי כדי לקיים מצות השבה ע"ש, ומתבאר לכאורה מדבריו דס"ל להרא"ש ז"ל דחיוב הלכה למדי אינו מטעם הבאת הקרבן כדי שיתכפר בו, ולפ"ר קש"ט דהא הרא"ש ז"ל עצמו (בסי' כ"א) כתב להדיא וז"ל כיון דנשבע לו אי אפשר להביא כפרתו עד דעביד השבה מעליא לידו של נגזל וכו' ע"ש, הרי מפורש לפנינו גם דעת הרא"ש ז"ל עצמו דעיקר הולכה אחרי הנגזל הוא כדי שיוכל להביא כפרתו, וכדעת התוס' ב"מ הנ"ל:
אולם לפי מה שבארנו דעת הרמב"ם ז"ל, י"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל בסי' כ"ד דגם האידנא נוהג דינא דהולכה אחריו, הוא משום דהגם שאין קרבן בזה"ז, מ"מ חייב לילך אחריו מטעם שכיון שנשבע, הבעלים נתייאשו, ולא יבא לקיים מצות השבה, מפני שאינן באין לתובעו:
ועפי"ז יש מקום לומר דלהכי דקדק הרא"ש ז"ל בלשונו שכתב דהאידנא וכו' מ"מ וכו', צריך לילך אחריו, ושינה מלשון המשנה הגוזל וכו', יוליכנו אחריו, משום דמתניתן קאי בזמן דאיכא קרבן וע"כ אין עצה שיוכל להביא כפרתו בלתי שיוליכנו אחריו היינו את החפץ יחזיר לבעליו, אבל הרא"ש ז"ל דקאי בזה"ז ועיקר החיוב הוא משום שנתייאשו הבעלים, ע"כ אין הקפידה רק להראות להנגזל, שרוצה להחזירו, ולא יתייאשו לתובעו, וע"כ לא כתב, יוליכנו אחריו, רק, לילך אחריו, דהיינו הגזלן עצמו ילך אצלו ויראה לו שחפץ להחזירו, ודי בזה:
ט) וקצת נראה להביא סעד לדברינו בדעת הרא"ש ז"ל, ממה שכתב הרא"ש ז"ל עצמו בסי' כ"ד הנ"ל דחומש אינו נוהג בזה"ז, ועי' בסמ"ע (סי' שס"ז ס"ק י"א) ובפרישה (בסי' זה) שכתב דכן דעת הטור והמחבר ע"ש, ולפ"ר הדברים תמוהים, דמדוע נימא דמה שהחמירה עליו תורה ע"י השבועה דבעינן השבה לידו נוהג גם בזה"ז, ומה שהחמירה עליו תורה לשלם חומש אינו נוהג בזה"ז:
והנה ראיתי ביש"ש (פ"ט סי' ל"ה), שהביא ד' הרא"ש ז"ל הנ"ל, וכתב ע"ז, וז"ל, והטעם דחומש אשם קרי' רחמנא כדלקמן מ"מ לענין קרן לא נשתנה וכו' ע"ש, ולענ"ד צ"ע דהא בהדיא מבואר בב"ק (קיא, א) דקרן קרי אשם ואין חומש קרי אשם, ומה"ט נקט הש"ס באיל, האשם, איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב, – אכן בכונת היש"ש הי' אפ"ל לפענ"ד דהוא משום דמבואר בברייתא דספרי ובב"ק (קי, א), דאשם זה קרן, המושב זה חומש, ומדמרבינן לי' מהמושב, הוי כאלו הוא בעצמו הי' נקרא אשם, אולם גם זה תמוה לענ"ד, חדא, דהא לפ"ז כ"ש דהקרן קרוי אשם, ומ"ש דהחומר ששייך להקרן והיינו ההולכה למדי נוהג גם בזה"ז, ועוד דקרא זה דהאשם המושב לה' כתיב בגזל הגר הניתן לכהנים, א"כ לא מצינו דהחומש מיקרי אשם, רק בגזל הגר, ומנ"ל דכן הוא גם בחומש המוחזר לבעלים:
תדע דהא לא מצינו הא דלא יחזיר בלילה, רק בגזל הגר הניתן לכהנים, ולא בקרן וחומש המוחזר לבעלים, ובפשטא משמע דגם לכתחילה אין קפידא בזה, ועל כרחך הוא משום דקרא דהאשם המושב לה' דמיני' ילפינן דלא יחזירנו בלילה כדאמר בב"ק (ק, א) שם כתב רק בגזל הניתן לכהנים, ולא ילפינן מיני' לגזל המוחזר לבעלים, דבאמת מה דיליף רבא בגזל הגר שצריך להחזיר ביום, משום דאשם קרי' רחמנא אין הילפותא רק מדקראו אשם לחוד, דהנה בש"ס שם איתא ת"ר אשם זה קרן המושב זה חומש, או אינו, אלא אשם זה איל, ולמאי נ"מ לאפוקי מדרבא דאמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא וכו' מ"ט אשם קרי' רחמנא, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן ע"כ, מבואר דאם נאמר דהאשם המושב, אשם זה איל הו"א לאפוקי מדרבא, והגם דרישא דקרא, ואם אין לאיש גואל להשיב האשם קאי בודאי על הקרן וקא קרי' לי' אשם, וע"כ צ"ל כמ"ש הבית יהודא שם בסוגיא, דעיקר הי' ק"ל להש"ס דאם נימא דגם מה דכתיב אח"כ האשם המושב קאי על הקרן הוי כפל לשון, וע"כ רצה הש"ס להוכיח דהאשם זה איל והמושב זה חומש ע"ש, ונמצא לפ"ז דגם מה דיליף רבא דאם החזירו בלילה לא יצא הוא ג"כ מטעם זה, דכיון דמוכרח מקרא, דמלבד איל הכפורים דגם אשם המושב הוא קרן, א"כ ע"כ כפילא דקרא אתי לאורויי דינא דרבא, דלא יחזירנו בלילה, ומה"ט אתי שפיר מה דלא מצינו דין זה דלא יחזירנו בלילה בקרן המוחזר לבעלים, הגם דגם בזה כתיב והשיב את אשמו בראשו מ"מ לא ילפינן מזה דצריך להחזיר ביום, דרך מתיבות המיותרות האשם המושב לה' ילפינן זאת וזה כתיב רק בגזל הגר, הניתן לכהנים ואולי י"ל עוד משום דבגזל הגר כתיב האשם המושב לה', שאני, ומה"ט נקט רבא דדומה לגמרי לקרבן דצריך להיות ביום, משא"כ בקרן המוחזר לבעלים דלא כתיב לה', והנה לפ"ז י"ל דבגזל הגר אה"נ דגם החומש דינו כמו הקרן דהגם שאינו מעכב מ"מ נ"מ דלכתחילה לא יתן החומש בלילה ואפשר דגם בדיעבד צריך שיקחנו ויחזור ויתנם לו ביום:
ברם לפמ"ש, דגם דעת הרא"ש ז"ל דחיוב הולכה למדי הוא רק אם רוצה להביא קרבן ומש"ה בזה"ז דליכא קרבן ליכא נמי חיוב זה, (ומ"ש דגם בזה"ז צריך לילך אחריו היינו כטעם הרמב"ם ז"ל מפני שהבעלים נתייאשו ע"י שבועתו], יבואר היטב טעמו של הרא"ש ז"ל, מ"ש דאין חומש נוהג בזה"ז, דכל החומר שהטילה התורה בנשבע לשקר תלוי ואגיד בהבאת הקרבן, ולהכי כשאין קרבן, אין חיוב הולכה למדי ואין חיוב חומש:
ולפי"ז נראה פשוט דמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מגזילה ה"ח) שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים, ע"ש, היינו רק לענין שלא לחייבו ע"י עדים כ"א ע"י הודאתו, אבל מ"מ כיון דאינו נקרא אשם וגם רבויא דקרא דהמושב לה' קאי רק בחומש של גר דאין לו יורשים דניתן לכהנים, י"ל דבגזל המוחזר לבעלים גם החומש, יכול להחזירו גם בלילה, ורק מה שאינו נוהג בזה"ז י"ל משום דאגיד בהבאת הקרבן כנ"ל, ולפ"ז מבואר לנו דבזה חלוק קרן וחומש המוחזר לבעלים מקרן וחומש הניתן לכהנים, דהמוחזר לבעלים לבדו אינו בגדר כפרה בלא קרבן, אבל המוחזר לכהנים הגם שלא הביא עדיין האשם מ"מ הכסף לבדו מכפר מחצה:
י) אלא דלכאורה יש לסתור דברינו, ממה דאמרי' בב"ק (קד, ב), הגוזל את חבירו ונשבע לו ומת, יורשין משלמין קרן וחומש ופטורים מן האשם, ואם נימא דחיובא דחומש תלוי בהבאת הקרבן, אמאי חייבין בהחומש, הא מאחר דפטורים מן הקרבן, גם חיוב חומש דקל חיובו, לא יתחייבו בו כלל:
אמנם באמת, אין זה סתירה, דהנה דין זה דיורשים פטורים מן האשם ילפינן בספרי (נשא, פסקא י"ז) מקרא דואשמה הנפש ההיא, לאפוקי יורשים שפטורים מן האשם, ומה דחייבים בקרן הוא, מדכתיב ונתן לאשר אשם לו, וע"ש בהתורה והמצוה, ועי' עוד בספרי שם (פסקא כ"ז) לענין גזל הגר שאם מת הגר נותן לכהנים, ואם מת הגזלן היורשים פטורים, וז"ל, והוא אומר האשם המושב לה' לכהן וגו' את שצריך כפרה יצא זה שכיפרה לו נפשו ע"ש, ונראה לענ"ד לפ"ז דגם גבי גזל המוחזר לבעלים דילפינן מואשמה הנפש ההיא דיורשים פטורים מן האשם אמרינן ג"כ כך דכיון שמת כיפרה לו נפשו (וע' רש"י ב"ק שם ד"ה ופטורים מן האשם) לפ"ז מיושב היטב מה שחייבין בהחומש, הגם שפטורים מן הקרבן, דהא לפי"ד הספרי הנ"ל מה שאינם מביאים קרבן, אין המניעה מצד ההקרבה, רק דהטעם הוא דהוי כאלו כבר הקריבו הקרבן, והגם דקיי"ל הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא וכאן מת קודם ששילם קרן וחומש, מ"מ בזה אתי קרא דספרי, ואשמה הנפש ההיא, לגלות לנו דבגונא זה גם זאת מהני, ומש"ה שפיר חייבין בחומש משום דעכ"פ חיוב הכפרה תלוי בחזרת הממון וחומש נמי ממונא הוא, וכשמשלמין הקרן והחומש נגמר הכפרה לגמרי:
יא) והנה בספרי (פסקא כ"ז) הנ"ל איתא בזה"ל, מלבד איל הכיפורים וכו' מנין אתה אומר הגוזל את הגר ונשבע לו וכו' ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשים פטורים, ת"ל מלבד איל הכפורים וכו' ע"ש, וכתב ע"ז בס' ספרי דבי רב להגאון ר"ד פארדו ז"ל], וז"ל, הלימוד הוא דהכסף והקרבן תלוים זב"ז דכל שנתחייב בקרבן חייב בכסף, וממילא דכיון שמת ובניו פטורין מן הקרבן שאין כפרה למתים ממילא דה"נ פטורים מן הכסף עכ"ל. ולפי דבריו יש לנו לימוד מקרא דחיוב הכסף והבאת הקרבן אגודים זה בזה, והגם דהספרי מיירי מגזל הגר שאין לו יורשים, מ"מ האי קרא קאי גם בקרן וחומש המוחזר לבעלים, דבתחילת הקרא כתיב דין קו"ח דלבעלים, והדר כתיב דין קו"ח דגר, ואח"כ כתיב, מלבד איל הכפורים, דהיינו הקרבן אשם שמביא בשניהם דהא לא נתחלקו לענין קרבן, (עי' באות ב'), ונמצא לפי יסוד הספרי דבי רב הנ"ל, שיש לנו למוד מקרא דגם קו"ח המוחזר לבעלים תלוי בהבאת הקרבן, מדכתיב מלבד, וכד' התוס' ב"מ הנ"ל:
ומה שפירש רש"י ז"ל ב"ק (קי א) ד"ה הכסף, דמש"ה פטורים היורשים לתן לכהנים משום דמצד הגזילה כבר זכה בי' ממיתת הגר אלא דצריך למעבד השבה כי היכי דתהוי לי' כפרה אשבועתי' והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית לי' ע"ש, אין כונתו דהטעם הוא משום דטעם זה עצמו דגבי קרבן שייך גם בהכסף, דהכסף נמי כפרה הוא, וא"צ לגלויא דקרא, מלבד, ללמד שאגודים זב"ז אלא שרש"י ז"ל בא להסביר הטעם מה דבקו"ח המוחזר לבעלים ממעטינן מואשמה הנפש ההיא רק לענין הקרבן דיורשים פטורים אבל הקרן והחומש חייבין, ובגזל הגר פטורים היורשים אף מהקו"ח, ואם לא הספיק לתן עד שמת יוחזר ליורשיו, לזה כתב רש"י ז"ל דגזל הגר שאני דהתשלומין הוא רק לכפרה, דמצד הגזילה כבר זכה בי' ממיתת הגר, ומש"ה כיון דמת, אמרי' דכבר כיפרה לו נפשו, וינתן לבניו, משא"כ בקו"ח דבעלים, דממונא אית לי' גבי', דחומש נמי ממונא הוא, כב"ק (קד ב), נהי דבמאי דבעי כפרה נתכפר לו במיתתו, מ"מ הרי חיוב הכפרה תלוי בחזרת הממון וכ"ז שאינם מחזירים הממון לא נגמר הכפרה, וכמ"ש באות שלפני זה, ומ"מ הוצרך הספרי לקרא דמלבד, בגזל הגר, משום דאעפי"כ בלא קרא ל"ה מדמינן כפרת המעות לכפרת הקרבן, הגם דבגזל הגר גם שילום המעות הם לכפרה, כמו הקרבן, מ"מ הוי ס"ד לחייבו בהבאת המעות עכ"פ: