ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן ז
א) באופן שני, י"ל לענ"ד בקו' האורים ותומים הנ"ל, בפשיטות, דהא בברייתא דחסיד, קתני פלוגתא דר"ט ור"ע בשני בני אדם, דאין הוצאה יתירה על הקרן, והנה התוס' ב"ק שם ד"ה ור"ט הקשו באמת כן על הס"ד דהש"ס בטעמא דר"ט בהוצאה יתירה משום תקנת השבים דהא במעשה דחסיד ל"ה ההוצאה יתירה על הקרן ואפ"ה קאמר לו ר"ט הנח ביניהם והסתלק, ותירצו דמעיקרא אכתי לא שמיע לי' הך ברייתא, וע"ש בדברי מהרש"א ז"ל, שכתב דבמסקנא טעמא דר"ט שהשיב כן להחסיד, משום דמיירי בלא אשתבע והיכא דלא נשבע גם באין הוצאה יתירה על הקרן מניח דמי מקח ומסתלק לפ"ז מבואר היטב ד' הש"ס ב"מ הנ"ל, דמש"ה אינו קאמר הטעם בגזל משנים משום שאין ההוצאה יתירה על הקרן, דהא ממעשה דחסיד, מפורש, דבלא אשתבע לא מחלקינן בהכי:
והגם דאכתי לא מוכח מידי מברייתא זו דחסיד דגם בשני בני אדם קאמר ר"ט מנית בינהם ומסתלק כ"א למ"ד דפליגי גם בלקח דברייתא קאי אליבי' ואליבא הך מ"ד באמת אין לחלק בהכי, דהא לדידי' טעמא דר"ט הוא משום דס"ל דהוי ברי וברי, וכמ"ש הפ"י המובא למעלה בדברינו, וכיון דמשום ברי וברי הוא מאי נ"מ אם גזל רק משנים אבל למ"ד דפליגי רק בגזל, שפיר י"ל דשאני גזל מחמשה מגזל משנים. דבגזל מחמשה שההוצאה מרובה מניח ומסתלק משום תקנת השבים, מ"מ י"ל דהש"ס לא רצה לתרץ כן משום דאכתי ישאר הקו' למ"ד דפליגי גם בלקח, והגם דלדינא קיי"ל כמ"ד דפליגי רק בגזל, מ"מ בעי ליישב מתניתין דב"מ אליבא דכ"ע ומה שהביא דברי ר"ט בגזל, הוא משום דגם המ"ד דפליגי בלקח, לא ס"ל דפליגי רק בלקח, רק דס"ל דפליגי גם בלקח, אבל מ"מ בגזל לכ"ע פליגי:
ב) אופן שלישי י"ל לענ"ד, בישוב קו' האו"ת הנ"ל, דהנה כאשר נתבונן היטב, יבואר לנו, דכל החילוק בין מ"ד דפליגי רק בגזל בין מ"ד דפליגי גם בלקח, הוא רק בדר"ע, דלמ"ד דפליגי רק בגזל מודה ר"ע בלקח, אבל בדר"ט ליכא נ"מ מידי (ומה דאמרי' בב"ק דטעמא דר"ט משום תקנת השבים הוא רק בנשבע), וא"כ אין לנו הכרח, רק דלמ"ד דפליגי רק בגזל ע"כ דטעמא דר"ע לאו משום ברי ושמא הוא, רק דגזל שאני או מצד גזיה"כ או מצד קנס, אבל לר"ט י"ל דאליבא דכ"ע טעמא דידי' משום דס"ל דהוי ברי וברי, נמצא לפ"ז דלר"ט לכ"ע אין מקום לחלק בין אם הוצאה יתירה או לא, דמשום ברי וברי אין נ"מ בין זה לזה כנ"ל, וא"כ שפיר פריך הש"ס גזל אגזל:
ג) ואכתי יש לדון לכאורה בשני האופנים הנ"ל, דאפי' נימא דטעמא דר"ט משום ברי וברי, מ"מ אכתי י"ל דמודה ר"ט בגזל א' משנים דאין ההוצאה מרובה על הקרן וליכא בזה משום תקנת השבים, קנסינן לי', דישלם לכאו"א, משום דעביד איסורא, ולא דמי ללקח דלא עביד איסורא ל"ש לקונסו והדרא קו' לדוכתי':
אולם י"ל דלא מסתבר להש"ס למימר הכי דרק אם החיוב תשלומין בא' מחמשה הוא מצד הדין אלא דחכמים פטרוהו מצד התקנה משום תקנת השבים, יש לומר דבגזל א' משנים, לא תקנו, משא"כ אם נימא דהחיוב הוא מצד קנס שקנסו לו משום דעביד איסורא גם אם מצד הדין פטור משום דהוי בו"ב ס"ל להש"ס דלא הו"ל לחכמים לחלק בזה, ואדרבה בגזל מחמשה ראוי לחייב יותר, כיון דהקנס הוא לנעול דלת בפני עושי עולה שיפרשו מגזילות, כ"ש בגזל א' מחמשה ראוי לתקן דעי"ז מוגדר יותר לפרוש מגזל, דכל שהקנס יותר גדול יותר גדר הוא לעבירה:
ד) אופן רביעי מה שמצאתי בריטב"א ב"מ שם ד"ה גזל א' מחמשה שעמד כבר בקו' האו"ת הנ"ל, ותי' בשם ה"ר אשר ז"ל, וז"ל דהא אסיקנא בפרק הגוזל קמא, דלכ"ע לא קיימא תקנתא דרבנן, אלא היכא דידע למאן גזלי ואמסקנא דהתם קאי. נ"ל דכי מסקינן התם דמוקים מתני' דר"ט ומודה היכא דנשבע דיוליכנו למדי, ובנשבע הוא דאיצטריך תקנה, אבל בלא נשבע לא איצטריך תקנה דמדינא הוא, כדאיתא הכא, עכ"ל. כוונתו, דלפי מ"ש התוס' בב"ק שם דלא גרסינן אלא, ומוקי מתניתין כר"ט, הרי נשאר תי' הש"ס דמודה ר"ט היכא דאשתבע, והיינו דמודה לר"ע דבנשבע צריך לשלם לכאו"א, רק שהש"ס הקשה דנשבע לא סגי דלא הודה, מאי אריא נשבע אפי' לא נשבע נמי, דבבא לצי"ש מודה ר"ט דצריך לשלם לכולם, ותי' ע"ז רבא, דשאני מתני' דידע למאן גזלי' ליכא חיוב לצי"ש בלא נשבע, נמצא דלמסקנא מודה ר"ט לר"ע באשתבע, וא"כ מבואר דלמסקנא ל"ה התקנה רק היכא דידע למאן גזלי' בנשבע:
ה) והנה באו"ת הנ"ל כתב עוד דמסוגיא דריש ב"מ ג' א') דפריך בין לרבנן ובין לר' יוסי אמאי לא נימא נפיק ממון מבעה"ב, מוכח דמוציאין ממון מבעה"ב ואין מניחין בידו, וע"כ כתב לחלק בין פקדון לגזילה ומקח ע"ש:
ויש לבאר לענ"ד, לפ"ז, דברי רש"י ז"ל בסוגיא דב"מ (ל"ז ב') שכתב גם בגזילה דיהי' מונח בידו, דהא מסוגיא דריש ב"מ הנ"ל, מוכח דמוציאין מידו. והגם דיש אומרים דהך קושיא בריש ב"מ מחנוני על פנקסו אינו מעיקר הגמ' אלא מלשון רב יהודא גאון ז"ל, עי' בש"מ שם, מ"מ הא רש"י ז"ל עצמו גריס לה, וקשה לפ"ר לפ"ז דידי' אדידי',:
איברא דעיקר קו' האו"ת מסוגיא דריש ב"מ הנ"ל כבר העיר בזה בש"מ שם, תוד"ה מ"ש, וז"ל וא"ת אכתי מאי פריך נפקי' מב"ה הכי ה"ל למיפרך נשבקי' גבי' ב"ה כי היכי דאמרי' גבי נפקד שיהא מונח, ולא אמרינן להוציא אותו מיד הנפקד, וי"ל דהתם הם בעצמן האמינוהו ומ"ה אומר יהא מונח בידו, אבל הכא לא האמינוהו לב"ה, ומ"ה פריך דנפקי' ויניח אותו ביד ב"ד עכ"ל, אולם לקושטא גם תי' זה אינו מספיק ליישב ד' רש"י ז"ל שפי' בדברי ר"ט לענין גזילה שיניח בידו הגם דלא האמינוהו:
אמנם נראה דמש"ה פי' רש"י ז"ל בד' ל"ז הנ"ל דצריך שיניח הגזילה לפני ב"ד ואח"כ מניחו בידו, וז"ל הצ"ל והאי מסתלק סילוק הדין הוא ויניח גזילה בפניהם בב"ד ויאמר בררו של מי הוא ויטול ומסתלק מן הדין והגזילה יניח בידו עד שיבוא אלי' עכ"ל, ולפ"ז מבואר סוגיא דריש ב"מ הנ"ל דפריך נפקי' ממונא מבעה"ב משום דעכ"פ צריך להניח בב"ד:
ז) ונראה מדברי רש"י ז"ל הנ"ל, דמה דצריך להניח קודם לפני ב"ד הוא משום דעכ"פ בעינן שיוציא הגזילה מתחת ידו, וכן מבואר מדברי הריטב"א ז"ל הנ"ל, שכתב וז"ל אמר רב ספרא ויניח, הא דלא קאמר הכא יהא מונח וכו' כדקתני במתני' משום דהתם ביד הנפקד עצמו יהא מונח אבל הכא צריך שיוציא הגזילא מתח"י עכ"ל, הרי שכתב דבגזילה בעינן שיוציא מתח"י, רק שהריטב"א ז"ל ס"ל דבעינן שישאר ביד ב"ד, ובדעת רש"י ז"ל י"ל דס"ל דבמה שמניח לפני ב"ד מקיים ההשבה, והגם שאח"כ מונח בידו, י"ל דהוי כאלו הב"ד חזרו להפקיד בידו ונפקא משם גזילה, ונ"מ מזה לבעלים דעתה אם ישתמש נעשה גזלן ע"י השימוש לבד דאלו קודם ההשבה אינו נעשה גזלן חדש ע"י השימוש לבד, וי"ל דאח"כ דינו כשומר חנם, או כש"ש משום דחייב בשטוח וניעור והוי ש"ש משום פרוטה, אבל חיוב אונסין ליכא, דנפקע שם גזילה, ולא נקנה לו בשינוי, – גם לענין יוקרא וזולא החפץ ברשות הבעלים כפקדון:
ולפ"ז יש לגמגם קצת בדברי האו"ת הנ"ל שכתב דמש"ה לא מצי הש"ס למימר דטעמא דר"ט בגזל מא' מחמשה משום תקנת השבים, משום דכיון דס"ס מניח בידו, מאי איכפת לנו אם לא יודה ויהי' בידו הא גם עתה שתקנו שא"צ להוציא מעות אמרי' דמניח בידו – דהא לפי הנ"ל מתבאר מדברי רש"י ז"ל דהגם דאמרי' שמניחו בידו, מ"מ צריך עכ"פ מקודם להניח לפני ב"ד, וא"כ מרויחינן בהודאתו דמוציאה מתחת ידו ומניחה לפני ב"ד:
ז) והנה באו"ת הנ"ל, כתב דיש חילוק מפקדון ומקח, דפקדון כל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא, יהא מונח אצלו, אבל מקח שהוא ברשות לוקח במה יקיים חזרה אם לא יניחו בב"ד לכה"פ, והביא שכ"כ הריטב"א ז"ל הנ"ל:
ולכאורה יש לפקפק קצת בזה, דהא בכה"ג שאין הבעלים יכולים להוציא בדיינים מחמת טענת השני המעכב, אפשר שאינו ברשותו של הנפקד לענין הקדש, וכהא דאמרי' (בב"מ ז. א.) בעובדא דמסותא דאין ההקדש חל גם במסותא קרקע משום דא"י בדיינים ובאמת הריטב"א ז"ל כתב טעם אחר משום דאינו יכול הנפקד להשתמש בו, על כן לא איכפת לנו, אם יהי' בידו, משא"כ מקח דהמעות הלואה הוא לגבי' שישתמש בהן עד שיבוא אלי' לא אמרי' שיהי' בידו ע"ש, אמנם טעמו של האו"ת צ"ע, דהא בזה שא"י להוציא בדיינים ל"ש לומר כל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא. וי"ל לפענ"ד דכללות ד' האו"ת הוא כך, דהיכא שאין הפרש להניתבע, בין אם יונח ביד ב"ד בין אם ישאר ביד הניתבע, אזי אין אנו מטריחינן להב"ד שיניח בידם, ולכן בפקדון דמצדו של הנפקד אין כאן מניעה רק מצדו של חבירו הרמאי, מאי נ"מ להמפקיד אם יניח בידו או ביד ב"ד, דלענין מה שא"י להקדישו, הרי בפרט זה גם אם נימא דיניח ביד ב"ד אינו מרוויח שיהי' בידו להקדישו, וכשיודה חבירו הרי גם אם ישאר ביד הנפקד הוא חוזר תיכף לרשותו, דפקדון, כל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' הוא דאיתא, ומש"ה לא מטריחינן לב"ד עבור דבר זה, ורק במקח וכיוצא דגם אחר הודאתו לא יחזיר לרשותי', ואין זה קיום חזרה, אמרי' דיניח ביד ב"ד:
ומ"ש עוד האו"ת ליישב עפ"ז קו' התוס' שם. מ"ט לא פריך מברייתא גופי', משום די"ל דמיירי בגזל שכבר הוציא הוציא, אבל במתני' קתני דומיא דפקדון דמיירי בעיני' ע"ש משמע לפ"ר שמחלק בין היכא שהגזילה בעין, א"צ להניח בב"ד, בין היכא שכבר הוציא הגזילה, דאז צריך להניח בב"ד דוקא, ובאמת ז"א דבגזל אין חילוק בין הוציא ללא הוציא דגם אם לא הוציא צריך להניח הגזילה בב"ד, כדי להוציאה מתחת ידו, וכמ"ש הריטב"א ז"ל הנ"ל והוכיח כן מד' הש"ס ממה דקאמר רב ספרא ויניח ולא קאמר יהא מונח עד שיבא אלי', והרי האו"ת בנה יסודו על הריטב"א ז"ל וא"כ איך אפשר שיכתוב היפך משמעות ד' הריטב"א ז"ל. על כן נלפענ"ד פשוט שיש איזה ט"ס וחסור לשון באו"ת ותורף דבריו ז"ל הוא כך, דבברייתא דלא קתני רק גזל לחוד, וכיון דבגזל צריך לקיים השבה בב"ד כמ"ש הריטב"א ז"ל דצריך להוציא הגזילה מתחת ידו, מה"ט שייך תקנת השבים, והוי מצינן לחלק בין גזל מא' משנים לגזל מא' מחמשה, דבגזל מא' מחמשה דההוצאה יתירה על הקרן יניח הגזילה בב"ד והועיל תק"ח לזה כמ"ש האו"ת. ומש"ה מקשה ממתניתין דהמפקיד, דקתני או אביו של א' מכם הפקיד לי מנה, ובפקדון הדין דיהי' מונח ביד הנפקד כיון דאינו יכול להשתמש בו כמ"ש הריטב"א ז"ל, וגם ליכא למיחש שישתמש בו אח"כ, דהא לא גזלו ואינו חשוד על זה, ונמצא דבפקדון שנים לאו דוקא דה"ה ביותר משנים, ולפי זה ה"ה בגזל, כיון דכלולים במתניתין בחד בבא, וא"כ שפיר הקשה ממתניתין דהמפקיד למתניתין דיבמות זהו תוכן דברי האו"ת לענ"ד: