אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן ו

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן ו

סימן ה

והנה יש לבאר בלאו דגזלה, אם גם בהודאה לחוד מתקן לאו זה

א) לכאורה מדברי התוס' ב"מ (ו', א') ד"ה הקדישה שכתבו בגזילה דכיון דאודי לי' הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים ע"ש, משמע דהוי תיקון הלאו,

ודנתי זאת לפני כבוד קדושת עטרת ראשינו הגאון הקדוש מו"ה משה יהושע יהודא ליב שליט"א [זצוק"ל] וכמדומה לי שאמר דשאני התם שהחפץ ביד הנגזל עכד"ק, ולכאורה נראין ד"ק, דהגם דהא מיירי בששניהם אוחזין בהטלית ובהחצי שטען עודנו הוא מוחזק מ"מ כיון דאם ננקוט דאודי לי' הו"ל כאילו השני מוחזק לגמרי ותפיסתו לאו כלום הוא, וכמבואר לפ"ר מד' התוס' ריש ב"מ (ב' א') ד"ה וזה נוטל רביע, שהקשו דנאמין לו דחצי שלו במגו דא"ב אמר כולה שלי, ותירצו דבחצי השני מוחזק זה כמו זה, והוי מיגו להוציא ע"ש, משמע לפ"ר דרק על החצי שהם מחולקים שניהם מוחזקים אבל החצי השני שמודה לא, רק הא' הוא מוחזק, (דאם נימא דהשני מוחזק גם בזה הרי הוא מוחזק בחצי, הרי דעל מה שמודה אינו מיקרי מוחזק. אולם לענ"ד י"ל דגם התוס' לא נקטוכן רק באופן דלא נצטרך לבטל תפיסתו מכל וכל דהרי עכ"פ תפיסתו הוא על החצי שטוען משא"כ בנ"ד דהננו צריכים לבטל תפיסתו לגמרי מנ"ל לומר גם בזה דהוי כאילו החזיר הכל, דהא תפוס לפנינו, דהלא כל הגזילה הי' במה שתפס, והרי ע"ז ל"ה שום השבה, בפועל, רק ההודאה, מנ"ל לומר דההודאה לבד מסלק כל תפיסתו, אלא ע"כ כנ"ל דגם שכולו ביד הגזלן מהני ההודאה שיועיל הקדש של הניגזל:

ואולי י"ל, דהגם שהשני תפוס עדיין בחצי שרצה לגזול מ"מ כיון שגם הניגזל תפוס, בחצי עכ"פ, עדיף טפי מהיכא שאין הניגזל תפוס בזה כלל וגם די"ל דנקטינן כאלו כ"א תפוס בכולו משים דכח כל א' מעורב בכל החפץ ומה"ט לא דמי להיכא שכל החפץ ביד הגזלן אכן יש צד לומר בהיפך ג"כ דבהודאה בפניו היכא שהחפץ ברשות הגזלן ואין החפץ עתה לפניו, מה שאינו מחזיר לו החפץ מיד אינו סותר ההודאה, משא"כ היכא שהחפץ בידם הרי מה שהגזלן עודנו תפוס בו סותר ההודאה, ואפ"ה נקטינן דמהני ההקדש א"כ י"ל דכ"ש בחפץ שכולו ביד הגזלן דאין לנו דבר הסותר הודאתו, דמהני ההקדש:

ב) אולם כבוד עט"ר הגאון שליט"א (זצ"ל) אמר לצדד בזה מדברי הש"ס ב"ק (ק"ד א) אלא אמר רבא שאני מתני' דכיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הו"ל כמאן דאמר לי' יהיו לי בידך וכו' הא לא אשתבע' הוי גבי' פקדון עד דאתי ושקיל לי' וע"ש ברש"י ותוס', משמע מזה דגם בלא חזרה בהודאה לחוד כבר תיקן העבירה עכתוד"ק:

ג) אמנם לענ"ד יש להתבונן טובא בזה, דהא דעת כמה פוסקים ז"ל דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דבלא נשבע א"צ להודיע לבעלים כלל, הובא בדברי הש"ך (סי' שס"ג ס"ק ג'), וכן גם דעת הגר"א ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל והמחבר ז"ל וכן נמי דעת הכנה"ג כדעת הב"ח ע"ש. לפ"ז איך נימא דע"י מה שהודה ולא הודיע כלל להבעלים, בהודאת, לחוד, נפיק משם גזילה, ונעשה פקדון בידו. אלא ע"כ, צ"ל דמה דנקט הש"ס הוי גבי' פקדון וכמ"ד יהי' לי בידיך, הוא, רק לענין זה דא"צ להוציא הוצאות להוליכו עד מדי, אבל אין סברא לומר שכבר תיקן הלאו, או שנפטר מחיוב אונסין, וכיון שלא נפקע שם גזילה, גם שינוי קונה, גם אם נתייקר אחר שגמר בדעתו להחזיר, ונאבד אח"כ בפשיעה א"צ להחזיר רק כשעת הגזלה, ואם הי' נפקע שם גזלה ודינו אח"כ כשומר חנם הי' ראוי שישלם כיוקרא דלקמי', וגם הקדש הניגזל י"ל דאינו חל, בהודה שלא בפניו אף שהבעלים יודעים, דמה שהוכיחו התוס' ב"מ (ו' א') הנ"ל דהיכא דאודי לי' הוי כפקדון ויכול להקדישה, הוא רק בהודה בפניו:

וכ"כ הקצוה"ח (בסי' שס"ג ס"ק א'), דלשיטות הפוסקים הנ"ל, מה דאמרי', הו"ל כמ"ד יהי' לי בידיך והוי גבי' פקדון, היינו דדין זה שהודה דמי' לדין פקדון או אומר לו יהי' לי בידך, שא"צ להחזיר, ה"נ בדין זה שהודה אע"ג דלא ידע כלל כיון דמזומן להשיב א"צ להוליך אחריו, ודקדק זאת מ"ד רש"י ז"ל שכתב משום דמזומן, להשיב הוי גבי' כפקדון. וגם הש"מ כתב בשם הרשב"א ז"ל דהו"ל כפקדון בידו, ולפ"ז כתב הקצוה"ח דגם אם אכתי לא הודה כלל רק שהוא בעצמו רוצה לצי"ש ומזומן להחזיר הוי כפקדון ע"ש, והוא ג"כ כנ"ל, דאינו נעשה פקדון ממש רק כמו דבפקדון א"צ להוליך אחריו ה"נ בזה:

ולפ"ז י"ל דגם להפוסקים החולקים דס"ל דחייב להודיע להניגזל, מ"מ מפרשים מסקנות הש"ס דהיכי דאודי לי הוי פקדון, הוא רק לענין פיטור ההוצאות על מ"ע דהשבה, אבל מ"מ לא נפקע שם גזל לכל הדינים הנ"ל

ד) גם הנה הפ"י בסוגיין, כתב להכריח בתחילות הסוגיא דכל הדמיון מה שמדמה הש"ס דינא דהולכה למדי לפלוגתא דר"ט ור"ע, הוא רק למ"ד דפליגי בגזל ולא בלקח, דע"כ טעמא דר"ע אינו אלא משום חומרא דגזל דחיובא רמיא עליו לקים השבה אע"ג דאית לי' פסידא, וא"כ ה"נ דחייב להוליך אחריו למדי, אבל למ"ד דפליגי גם בלקח י"ל דפלוגתייהו הוא אם זה בו"ש או ברי וברי, ואינו דומה למשנתינו דאף שצריך לקים מצות השבה, מ"מ א"צ להוציא הוצאות, על זה, שלא חייבה תורה להגזלן להפסיד משלו כלום, ורק בנשבע חייב לילך למדי או מצד גזיה"כ או מצד קנס, עכתו"ד הפ"י:

ובביאור דברי הפ"י, מ"ש דמדינא אינו מחויב להוציא הוצאות על עשה דהשבה אם לא מגזיה"כ או מטעם קנס, נראה פשוט דהוא מפני שאינו עובר ע"ז רק בשוא"ת, ובעבירה דשוא"ת א"צ לבזבז כל ממונו עיין בדברי רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלם (יבמות אות צ') בענין לאו דבל תאחר. וגם לפ"ד הריב"ש ז"ל (בסי' שפ"ז) דגם בעבירה דשוא"ת צריך לבזבז כל ממונו, מ"מ זהו רק בל"ת אבל בהשבת הגזלה דמניעת קיומה הוא רק עשה דשוא"ת, הגם שבאה לתיקון לאו, מ"מ י"ל דבזה גם הריב"ש ז"ל, מודה דא"צ להוציא הוצאות על זה – גם יש מקום לדון עפמ"ש באמרי בינה (ח"ב דיני דיינים סי' י"ט) די"ל דבחיוב שנסתבב עליו ע"י חבירו, א"צ להוציא הוצאות על זה בלא רבויא דקרא, לפ"ז יש לצדד קצת דה"נ בעשה דהשבת הגזילה מש"ה א"ח להוציא הוצאות משום דהא כל קיום עשה זו לטובת הנגזל, ומניעת קיומה אינו מצדו של הגזלן – ובעיקר הדין להפסיד ממון שלא יעבור איזה ל"ת כתב בביאורי הגר"א זצוק"ל ביו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ה'), דדעת מהרי"ו ז"ל (סי' קנ"ו) הוא, דאכל מל"ת אינו מחויב להוציא ממונו רק בע"ז דכתיב ובכל מאדך וחולק אד' הר"ן ע"ש, ועי' באמרי בינה הנ"ל מ"ש בזה:]

עכ"פ מתבאר, לפ"ד הפ"י, דכל השקלא וטריא הוא אליבא דמ"ד דפליגי רק בגזל – משום דגזל שאני או מגזיה"כ או מטעם קנס – אם גם בגזל מאחד נמי כן הוא, וצריך להוציא הוצאות ע"ז. לפ"ז י"ל דגם אח"כ דמתרץ לו הש"ס דגזל מאחד שאני דידע למאן גזלי' והוי כפקדון, הוא ג"כ רק לענין זה דא"צ להוציא הוצאות ע"ז:

ה) מיהו בעיקר ד' הפ"י, יש להעיר לכאורה, מקו' הש"ס מברייתא דחסיד א' שלקח משני בני אדם ולא הי' יודע מאיזה מהם לקח ובא לפני ר"ט וא״ל הנח דמי מקחך ביניהם, והסתלק וכו' ואס"ד דמשתבע, חסיד מי משתבע בשיקרא, ע"ש, ולפ"ד הפ"י מאי קושיא, דהא הך תנא דבריית' ס"ל דפליגי גם בלקח, ואליבא דידי' שפיר י"ל דפליגי גם בלא אשתבע, דהא כל ההכרח לאוקמי פלוגתייהו בנשבע הוא משום קושיא דמתניתין, ולמ"ד דפליגי גם בלקח, בלא"ה לק"מ:

אך נראה דהנה הש"ס מקשה מקודם דאס"ד בנשבע מה לי לקח מה לי גזל, לפ"ז י"ל דסגנון קו' הש"ס הוא לברר לו דאוקימתא זו דפליגי רק בנשבע אין לו מקום לשום תנא לא למ"ד דפליגי רק בגזל ולא למ"ד דפליגי גם בלקח, דלמ"ד דפליגי רק בגזל קשה דאס"ד באשתבע מה לי גזל מה לי לקח, ולמ"ד דפליגי גם בלקח, קשיא, חסיד מי משתבע והגם דבקו' הראשונה לחוד מה לי לקח מ"ל גזל נדחה מה דבעי למימר מעיקרא דפליגי באשתבע ומתני' כר"ע, דלמ"ד דפליגי באמת גם בלקח בלא"ה אינו ענין למשנתינו כנ"ל, מ"מ רצה לברר דאוקימתא זו אין לו מקום לשום תנא, משום דלפ"ר הי' אפ"ל דאדרבה ממ"ד דפליגי גם בלקח מוכח דפליגי רק בנשבע ומטעם זה עצמו דכיון דאשתבע מה לי לקח מה לי גזל, לכן הביא על זה דגם להך מ"ד, לא יתכן זאת, דחסיד מי משתבע בשיקרא:

ועוד י"ל בזה בפשטא, בהקדם, מה שיש לבאר דברי התוס' בסוגיין בד"ה ור"ט שהקשו איך קאמר הש"ס בטעמא דר"ט משום תקנתא ומשמע דבאין הוצאה יתירה על הקרן צריך לשלם לכאו"א, והא בברייתא דחסיד קאמר ר"ט מניח ומסתלק גם בלקח משנים דאין הוצאה יתירה על הקרן ע"ש, ולכאורה לפמ"ש הפ"י דברי התוס' תמוהים, דהא השתא קיימינן למ"ד דפליגי רק בגזל, ומ"ד זה, ע"כ ס"ל דמעשה זו דחסיד א' לא הי' דברים מעולם, ומה שייך להקשות אליבי' ממעשה דס"ל של"ה מעולם מעשה כזו והגם דבד' הש"ס שמקשה מברייתא זו, כתבנו שיש לומר דזה רק כדי לברר דאוקימתא זו לא יתכן לשום מ"ד, דגם למ"ד דפליגי בלקח אין לומר דפלוגתתם רק באשתבע, אבל ד' התוס' אכתי אינו מובן כלל, דלמ"ד דפליגי בגזל לא אפשר להקשות ממ"ד דפליגי בלקח:

אמנם נראה פשוט דס"ל להתוס' דעל כרחך אין לומר דנחלקו בגוף המעשה, רק דצריך לומר שפלוגתתם בזה ע"ד שמצינו בכ"ד דמר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב, ומה"ט נהי דמצינו פלוגתא דתנאי בעיקר הדבר אם פלוגתא דר"ט ור"ע הוא רק בגזל או גם בלקח, אבל מ"מ אין להוסיף עוד פלוגתא אחרת גם באין הוצאה יתירה על הקרן, דלפ"ז דמאן דאמר דפליגי רק בגזל, דוחה המעשה דחסיד מתרי טעמי, א', משום דס"ל דל"פ בלקח, ב', משום דס"ל דגם בגזל לא פליגי בגזל משנים, ונמצא שמכחיש המעשה מכל וכל, וע"כ ס"ל להתוס' דגם מ"ד דפליגי רק בגזל מודה עכ"פ דפליגי גם בגזל מא' משנים:

מעתה לפ"ז י"ל דזהו ג"כ קו' הש"ס חסיד מי משתבע דנהי מה שחידש דפלוגתייהו רק באשתבע הוא למ"ד דפליגי רק בגזל, מ"מ ס"ל הש"ס דאם נימא כן למ"ד זה, אין לומר דמ"ד דפליגי גם בלקח, פליג נמי בהא, וס"ל דפליגי גם בלא נשבע, דאין לנו לעשות פלוגתא ממה שלא מצינו מפורש וכנ"ל:

גם יש מקום לומר בזה, עפ"י מה שראיתי בחידושי סוגיות להגאון חתם סופר (סי' ל"ג) [הנד"מ פעה"ק ת"ו] שכתב דבחסיד שהמוכר סומך עליו הו"ל למידק לידע ממי לקח, והיכא דהו"ל למידק כמו פקדון חייב לשלם לשניהם ע"ש, לפ"ז י"ל דברייתא זו אתיא ככ"ע גם למ"ד דפליגי רק בגזל, והי' מבואר בזה קו' הש״ס וקו' התוס'. – אך דבעיקר הדבר שחידש הח"ס, דחסיד הו"ל למידק, הנה בחו"מ (סי' רכ"ב סעי' ד') מבואר להדיא דגם חסיד אינו חייב רק לצי"ש, וע"ש בש"ך סק"ד, ולד' הח"ס הנ"ל ראוי שחסיד יתחייב מצד הדין וגם מדלא נמצא ד"ז מבואר בפוסקים, משמע בפשטא דלא ס"ל הך סברא:

ו) נחזור לנ"ד, דעכ"פ י"ל דמה דנקט הש"ס דע"י הודאה הו"ל כאילו הפקידו בידו, הוא רק דבלא נשבע א"צ להוציא הוצאות, לא מצד גזיה"כ ולא מצד קנס, אבל מ"מ לא תיקן הלאו עדיין – ועוד יש להביא ראי' לזה, דהא מפשטות ד' הש"ס שלא חילק, רק, בין גזל מא' מחמשה בין גזל מאחד, משמע דבידע למאן דגזלי' בכל גווני א"צ להוליכו למדי, בלא נשבע, גם אם כבר הוציא את הגזילה דאינה בעין וליכא עליו רק חיוב תשלומין, וכן משמע מדברי הטור והש"ע, ונמצא דמה דנקט הש"ס בלא אשתבע הו"ל כפקדון קאי גם באופן שאין הגזילה בעין, ומעתה איך אפשר לומר בכונת הש"ס דהוי כפקדון ממש, בהודאה לחוד, דהא בכה"ג שאינה בעין, עוד מחוסר גביינא וליכא על הגזלן רק שעבוד הגוף ושעבוד נכסיו בכלל, וע"כ צ"ל כנ"ל, דרק לנידון זה יש לו דמיון כאלו הפקידו בידו דליכא עליו חיוב להוליכו למד:

ועוד דאם נוכיח ממה דנקט הש"ס דכיון דאודי לי' הו"ל כאלו הפקידו בידו דהוי לכל מילי כפקדון ונסתלק שם הגזילה, לגמרי, לא הי' שום מקום גם בנשבע, לחייבו להוליך אחריו למדי, דנהי דגלי קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, מ"מ, כיון דגם בהודאה לחוד נסתלק שם גזילה הרי כבר הי' השבה מעליא דדומה לגמרי להפקידו בידו ובפקדון כל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא והוי השבה גמורה, אמנם לפי הנ"ל דאין זו השבה גמורה אתי שפיר:

ז) ויש עוד מקום לומר לפענ"ד, גם בהודאה בפניו, דהגם שכתבו התוס' שם בד"ה אמר רבא דהיכא שהודה בפניו, הדר ממונא למרי', וגם אח"כ כתבו דבהודה בפניו גם בנשבע א"צ להוליך אחריו, ויכול להביא כפרה, דכיון דהודה בפניו והניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו ע"ש, – מ"מ הוא ג"כ רק לענין הוצאות, אבל לשאר דינים המבוארים למעלה באות ג', י"ל דאכתי תורת גזילה עליו, והנה מבואר בש"ך (סי' שס"ז סק"ו) דדעת התוי"ט והיש"ש בדעת הרמב"ם ז"ל דגם בנשבע סגי בהודאה לחוד אם ישלח להודיע להנגזל, ומשמע בפשטא דס"ל דגם הקרבן יכול להביא מיד, והגם דזה ודאי אינו השבה. הרי דאין זה נגד הסברא לומר בדעת התוס' דהודאה בפניו אינו השבה גמורה ואפ"ה מהני גם בנשבע:

ובטעם הענין, נראה לענ"ד עפ"י המבואר בחו"מ (סי' ס"ה סעי' כ"ג) דאם אומר שטר אחד מחול לך הקטן מחול ולא הגדול ע"ש, נמצא דבמחילה נקטינן בספיקא למעט במה דאפשר, (וביסוד זה שמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש בעל זי"ר ות"י זצוק"ל לפרש דברי תוס' סנהדרין (ו' א) ד"ה צריכה קנין, אכמ"ל] לפ"ז י"ל דמה שכתבו התוס' בהודאה בפניו דא"צ להוליכו למדי, דכיון שהודה בפניו והניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו, הוא רק דס"ל להתוס' דע"י מה שהודה בפניו והניחו בידו, הוי כאומדנא דמוכח, דמהני גם בדברים שבלב, וכיון דזה רק מטעם אומדנא, י"ל דאין לנו אומדנא שמחל רק איחור זמן השבה, אבל אין לנו ראי' שנמחל שם גזילה לענין חיוב אונסין:

ובאמת נלפענ"ד פשוט דגם לענין שלא יוציא הוצאות על מ"ע דהשבה, א"ל הטעם דהוי כמחילה בפירוש, מדכתבו התוס' שם מתחילה דמה"ט אתי מתניתן כר"ט ולא כר"ע דס"ל להש"ס כיון דקניס ר"ע בכל מקום קניס כיון דעביד איסורא, וכ"כ בחידושי הרשב"א זיל בשם הראב"ד ז"ל, ואם נימא דהודאה בפניו הוי כמחילה בפי' איך הוי ס"ד דקניס ר"ע, דפשיטא דבמחל בפי' גם אם גזל מא' מחמשה וא"י למי גזל אף לר"ע א"צ להחזיר למי שמחל לו, הגם די"ל דבגזל מא' מחמשה שאני שהמוחל נסתלק ממנו לגמרי משא"כ בזה דעכ"פ החפץ שלו עדיין ביד הגזלן, מ"מ לפענ"ד הסברא נוטה דאין לחייב את הגזלן בדבר שהנגזל מוחל בפירוש, וע"כ צ"ל לפענ"ד הטעם בהודה בפניו דא"צ להוליך עד מדי הוא משום דכיון דבסיבת הנגזל מסתעף שיצטרך להוליכו עד מדי ולא מחמת הגזלן מה"ט אין בכח הנגזל לגלגל עליו חיוב להוציא הוצאות, אבל חיוב אונסין דהוא מחמת תיקון הלאו כל זמן שלא תיקן הלאו ולא מחל הנגזל אכתי לא נפטר מחיובו – ולפי הנ״ל י"ל דמה שחזרו התוס' וכתבו דבשהודה בפניו אפי' בנשבע נמי א"צ להוליך אחריו למדי ויכול להביא כפרה, הוא רק לר"ט, אבל לר"ע ניחא להו במ"ש מקודם דקניס גם בהודה בפניו:

ה) וכן מבואר לפענ"ד מדברי הפוסקים להלכה דס"ל דההודאה לא הוי חזרה גם אם הודה בפניו, ממה דמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' כ"ט) במי שגנב או גזל באקראי מיד שהחזיר מה שגנב וגזל הוי תשובה, ואמאי לא נקט דבהודאה בפניו לחוד סגי, מבואר מזה לפענ"ד דבהודאה בפניו לחוד, לא תיקן הלאו, ועי' בב"י אה"ע (סי' ל"ח) בדין מי שמתנה בשעת קדושין ע"מ שהוא חכם ע"מ שהוא צדיק, שכתב שם וז"ל וכתב רבינו ירוחם וי"מ שאם הוא רשע לבריות, כגון גזלן, וכיוצא בו, אינו יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה, וי"מ כיון שהרהר להשיב הרי הוא צדיק עכ"ל, [והנה מה שהקשו ע"ד הי"מ מסוגייא דברכות (ד' י"ט ע"א) אין כאן מקומו להאריך] מבואר לפענ"ד מסברא ראשונה דס"ל דבעינן עד שישיב הגזילה ולא סגי להו בהודאה בפניו לחוד, דהטעם משום דבהודאה בפניו לחוד, לא תיקן הלאו דגזל:

ט) והנה בסמ"ע (סי' שס"ז, סק"ב וסק"ד) כתב דהא דאמרי' בלא נשבע שאינו חייב לרדוף אחרי הבעלים הוא מפני תקנת השבים, דאל"כ הי' ראוי לחייב גם בלא נשבע להביא אחריו, מאחר דמצינו דקפיד עליו קרא ע"ש:

ולכאורה הדברים צ"ב טובא. וכבר העיר עליו בש"ך (שם, סק"ב) – ועוד דהא מבואר להדיא בסוגיא זו (ק"ג, ב') ור"ע אע"ג דלא משתבע קנים, משמע דאדרבה מה דמחמרינן עליו בגזילה, הוא משום קנס, אבל מצד הדין פטור לגמרי, וא"כ למסקנא דבידע למאן גזלי' ולא אשתבע לא קנסו, מצד הדין פטור. ומלבד זה איך אפשר כלל לומר שחייב מצד הדין בלא אשתבע כיון דקרא איירי רק באשתבע וכמ"ש הסמ"ע עצמו בס"ק זה, ודקדק תיבת, ביום אשמתו, דקאי על הקרבן. וגם לכאורה הוא סותר עצמו מרישא לסיפא, דברישא כתב דקרא איירי באשתבע, ואח"כ מסיים דראוי להתחייב גם בלא נשבע מאחר דמצינו דקפיד קרא:

לכן נראה בכונת הסמ"ע דס"ל דנהי דמצד הדין פטור מ"מ לולי טעמא תקנת השבים הי' מן הראוי לקנוס בזה כמו דקניס ר"ע בגזל מא' מחמשה, ולהשוות דינו כמו בנשבע, דקפיד עליו קרא, רק דהטעם הוא משום שחששו בזה לתקנת השבים, לפ"ז אין כונת הסמ"ע דמשום תקנת השבים פטרוהו רק דמשום תקנת השבים לא חייבוהו:

וניחא בזה, מה שהי' אפשר עוד לדקדק ע"ד הסמ"ע דהא בלא נשבע גם באין הוצאה יתירה על הקרן א"צ להוציא הוצאות כלל, ואם הי' דין זה רק מפני תקנת השבים, הי' מהראוי לחייב עכ"פ באין הוצאה יתירה על הקרן דהא בכה"ג ליכא משום תקנת השבים, כמבואר להדיא מדברי ר"א בר"צ המובא בסוגיא זו. – אולם לפי המבואר כונת הסמ"ע מיושב זאת, דאה"נ היכא דבעינן לפוטרו מה שנתחייב מה"ת, לא פטרינן מתקנת השבים רק בהוצאה יתירה על הקרן, משא"כ הכא דבאמת מצד דין תורה פטור מלהוציא הוצאות רק דלולי תקנת השבים היינו מטילין עליו חיוב הוצאות, פשוט דבזה גם באין הוצאה יתירה על הקרן, עכ"פ מועיל תקנת השבים שלא להחמיר עליו יותר ממה שהחמירה התורה:

איברא דביסוד הדין של ר"א בר"צ, שלא חששו לתקנת השבים כ"א בהוצאה יתירה על הקרן יש להתבונן טובא לפענ"ד לפום רהיטא, מהו טעמו של גבול זה. דהא מצד הסברא הי' נראה דגם בפחות מהוצאה יתירה על הקרן יש לחוש לתקנת השבים:

אמנם נראה בזה לענ"ד עפ"י ד' הט"ז הנודעים (באו"ח סי' תקפ"ח סק"ה) דמה"ט גזרו שלא לתקוע בר"ה שחל בשבת משום שמא יעבירנו, דבזה לא נתעקר המצוה לגמרי, אבל אם יאסרו התקיעה משום גזירה דכלי שיר נמצא דיעקר המצוה לגמרי ע"ש, [ובמקום אחר הארכנו לבאר בכלל זה אם הוא מוסכם מהפוסקים ז"ל], לפ"ז מבואר היטב טעמו של גבול זה, דבאמת משום תקנת השבים שייך לחוש גם באין הוצאה יתירה על הקרן, דמהכ"ת נחלק בזה, רק דגבי נשבע שמפורש בקרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, לא אפשר לעקור המצוה לגמרי, ומש"ה לא תקנו רק היכא שההוצאה מרובה על הקרן. אבל אם אין הוצאה מרובה על הקרן, הניחו על דין תורה:

והשתא לפ"ז י"ל דזהו טעמו של הסמ"ע מ"ש דמש"ה א"צ להוציא הוצאות בלא נשבע משום תקנת השבים, ומספיק לו טעם זה גם באין הוצאה יתירה על הקרן, – משום דבלא נשבע דאין לנו ע"ז קרא מפורש, אין מקום לחלק בין הוצאה מרובה להוצאה פחותה, דבין כך ובין כך ראוי לחוש לתקנת השבים:

יא) ועפ"י יסוד זה, נראה לענ"ד ליישב קו' האו"ת (סי' ע"ו סק"ג) מה שהקשה בסוגיא דב"מ (ל"ז, א'), במה דפריך הש"ס ורמי גזל אגזל דבגזל א' משנים מודה ר"ט דמשלם לכאו"א ובגזל מא' מחמשה ס"ל לר"ט מניח ביניהם ומסתלק, והא אפ"ל דהטעם בגזל מא' מחמשה, שההוצאה יתירה על הקרן, חששו לתקנת השבים, וכדס"ל לראבר"צ בב"ק שם, ואם התקנה בנשבע כ"ש שתקנו בלא נשבע, משא"כ בגזל משנים שאין ההוצאה מרובה על הקרן, שפיר ס"ל לר"ט דמשלם לכאו"א, דבכה"ג ל"ש תקנה, והביא ראי' מזה לדעת הש"ך דיהא מונח, הוא בידו ולא ביד ב"ד, דלפ"ז תו לא מצינן למימר דטעמא דר"ט משום תקנה דהא לא הועילו מידי בתקנה זו, דהרי אם יודה לא יחזיר להם עד שיתפשרו. וגם אם לא יודה, אם יתפשרו יתן להם, דהא אם יתפשרו לא יהי' ההוצאה יתירה על הקרן, ול"ש תקנה כ"א בנשבע דצריך להניח בב"ד דלזה י"ל דכשיודה יקיים השבה בב"ד משא"כ כשלא יודה ישאר בידו, עכתו"ד האו"ת:

אולם לדברינו בלא"ה ניחא, דנהי דאם תקנו בנשבע, כ"ש בלא נשבע מ"מ הרי בלא נשבע אין מקום לחלק בין הוצאה יתירה לאין הוצאה יתירה, וא"כ אם אמת הדבר דגם בלא נשבע עשו תקנה, הרי גם באין הוצאה יתירה שייך תקנה זו, וא"כ שפיר הקשה הש"ס גזל אגזל מגזל א' מחמשה אגזל א' משנים. דאם טעמא דר"ט בגזל א' מחמשה אפי' בלא נשבע משום תקנת השבים. גם בגזל א' משנים נמי כן הוא:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה