ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן ה
המסתעף מענינים הנ"ל בסוגיא דקילו"ק ובט"ב (מכות ט"ו ט"ז)
א) הנה שי' רש"י, ותוס' שם, דר"י ס"ל בול"ב והגם שהיא התראת ספק דבשעת שעבר על הלאו יש ספק שמא לא יבטל להעשה, ובשעת ביטול העשה א"א להתרותו דהתראה בשעת איסור בעינן ואפי' היא תלוי' בדבר אחר, כהא דשבועות (כ"ח ב') אכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאה דאם מתרה בשעת אכילת התנאי אין זה התראה, ר"י לשיטתו דס"ל ה"ס שמה התראה, ומתרים בו בשעת עבירת הלאו, וכך כתבו התוס' בשבת ד' א') בד"ה קודם וז"ל ותי' ריב"א וכו' ועכשיו שמשבר כנפו' אין יכולין להתרותו דל"ה התראה אלא על הלאו והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו וכו' ע"ש:
ונראה דס"ל דשעת ביטול העשה הוא שעת התנאי, ואמנם הלאו נגמר תיכף בעת שעוברו, והוא בדוגמא דמתנה ע"מ להחזיר דהקנין נגמר בשעת הנתינה, רק דמ"מ תלוי בתנאי דחזרה דאם לא יחזור נעקרה המתנה למפרע לכן לענין התראה ל"ה התראה דבעינן התראה בשעת האיסור ולא בשעת התנאי, אבל לענין שיבא עשה וידחה עשה זו אמרי' בשילהי חולין (קמ"א א'), ל"צ דעבר ושקלי' וכו' הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כמה ד לא שחטי' לא עברי' ללאו, משום דכיון דאם לא ישחטנו לא יתקיים התנאי אשר בו תלוי האיסור הוי לענין זה כאילו לא עברי', ללאו, ואין עשה דחי ל"ת ועשה:
ובאידך מ"ד דהיא ר"ל שאמר קיימו ולא קיימו פי' רש"י ז"ל שם במכות דהיינו שיקיים מיד שבא לב"ד, ובחולין פי' רש"י וכן התוס' במכות דהיינו שיקיים תוך כדי דיבור, שעבר הלאו אולם הרמב"ן ז"ל ודעימי' הובא בריטב"א מכות (ט"ו ב'), ס"ל כשי' הרי"ף ז"ל דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו, ופירושו דכל זמן שיש מציאות לקיים העשה דהיינו כ"ז שלא מתה אין לוקין עד שמתה או שנאבדה מן העולם, והוי ה"ס מטעם דאולי יקיים העשה, ור"ל ס"ל בטלו ולא בטלו והוי התראת ודאי, משום דמתרים בי' בשעת ביטול העשה ולא דמי להא דאכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי דל"מ להתרות בשעת התנאי, דהכא ביטול העשה מגופו של ל"ת הוא ע"ש:
ונראה דגם לפי שי' רש"י ותוס' למ"ד קיימו ולא קיימו דאם לא קיים העשה תוככ"ד או אחר שבא לב"ד לוקין אותו, מ"מ אם משלח אח"כ מקיים עשה עכ"פ לכ"ע וראי' עצומה לזה מד' הש"ס חולין הנ"ל דקאמר הניחא למ״ד קיול"ק, דמשמע בפשטא דכונת הש"ס דלדידי' י"ל כשעבר ושקלי' ועברו הזמנים הללו דתו אין עוד תיקון ללאו, וליכא לפניו רק עשה לחוד, אבל למ"ד בול"ב כ"ז שלא בטלו לא נגמר הלאו, הרי דלמ"ד קיול"ק יש עשה עכ"פ גם אחרי שעברו הזמנים הללו, דלזה בעינן קרא דתשלח דלא ליתי עשה דטהרת מצורע וידחה עשה דשלח:
איברא לכאורה יש לדחות עפי"מ שצריך לבאר ד' הש"ס הנ"ל לפי"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל, דכונת הש"ס הניחא למ"ד קיול"ק, הוא משום דלדידי' לוקין אותו אפי' אם לא קיים העשה רק באונס, א"כ מבואר ע"כ דהלאו נגמר לגמרי מיד, דהרי לא עשה אח"כ כלום ומתחייב מלקות ואפי' אם מבטל להעשה בידים אינו רק גורם שאינו יכול לנתק הלאו אבל חיוב הלאו כבר נגמר, לפ"ז י"ל כעין זה בכוונת הש"ס לשיטת רש"י ז"ל, דהנה נראה דלפי שיטתו שם בחולין דבעינן שיקיים העשה תו"כ דיבור דגם אם מה שלא קיים העשה תוכ"ד הי' באונס חייב מלקות דעכ"פ לא ניתק הלאו, א"כ ממילא מבואר מזה דהלאו נגמר תיכף ומיד בעת שלוקח האם והיינו דניחא למ"ד קיול"ק דבעינן לתשלח שלא ישחטנה לטהרתו תוכ"ד שלקחה דגם אם ישחטנו תוכ"ד אינו רק עובר אעשה אבל הלאו כבר עברי', וא"כ תו ממילא לא מוכח מידי מד' הש"ס דמקיים עשה גם אחר כד"ד, דאה"נ י"ל דאחר כד"ד גם אם משלח אינו מקיים עשה, וד' הש"ס הוא רק אם ישחטנה תוכד"ד, דלאו ליכא ועשה איכא:
איברא דלקושטא אין לומר כן לענ"ד דהרי בכל התורה תוכד"ד כד"ד עי' נדרים (פ"ז א'), וע"כ דד' הש"ס קאי לאחר כד"ד ועשה איכא לעולם רק דלא מנתקת הלאו אלא בתוך כד"ד כנ"ל:
אמנם לפי שי' רש"י ז"ל במכות דתלוי באזהרת ב"ד מסתבר לפ"ר לפענ"ד דאם לא קיים העשה באונס פטור ממלקות כיון דבאזהרת ב"ד תליא מילתא, ולפ"ז גם למ"ד קיול"ק הוי העשה בגדר תנאי אם לא יקיים אחר הזהרת ב"ד, וסוגייא דחולין דעבר ושקלי' מיירי אחר שעבר על אזהרת ב"ד:
ב) ועיין בריטב"א ז"ל בסוגיין שהקשה ע"ד רש"י ז"ל ותוס' דלר"י דס"ל בול"ב הוי ה"ס דלא אפשר להתרותו בעת ביטול העשה דביטול העשה הוי רק תנאי האיסור ולא שעת האיסור, ממה דאמרי' בסוגיא דשם (ט"ז, א'), אלא אונס בול"ב היכא משכחת לה, אי דקטלה קם לי' בדרבה מני', ולשיטתייהו ל"ה קלב"מ דהא אין המלקות והמיתה באין כאחד דחיוב מיתה על שעת קטילה וחיוב מלקות על שעת נטילה וכל שאין באין כאחת ואפשר לזו בלא זו ל״א קלב"מ, אלא ודאי דלמאן דתני בטלו ולא בטלו חיוב המלקות בשעת ביטול העשה הוא, עכתו"ד הריטב"א ז"ל:
אולם נראה דדעת רש"י ז"ל ותוס' הוא נהי דביטול העשה אינו מגוף הלאו רק תנאי הלאו, מ"מ כיון דבלא ביטול העשה לא הי' מתחייב מלקות נמצא דאם ביטל באופן דנתחייב ג"כ מיתה יסובב שני חיובים ממעשה אחת, והגם דחיוב מלקות נתחייב למפרע בשעת עבירת הלאו, מ"מ הרי רק מעשה הביטול מסבב לזה, ואי אפשר למעשה אחת לסבב שני חיובים מיתה ומלקות:
ומתוך דברינו אלה יבואר יסוד נאמן לדברי מרן בעל הכ"מ ע"ד הרמב"ם ז"ל [בפ"א מה' שאלה ופקדון ה"ה] שכתב, בהניח להם אביהם פרה שאולה והניח להם אחריות נכסים אפי' מתה מעצמה מחויבים היורשין לשלם דמי' מנכסיו, והקשו עליו דבסוגיא דכתובות (ל"ד ב') וב"ק (קי"ב א') מבואר דלרב פפא דאמר דחיוב אונסין בשעת אונסין לא מחייבו היורשים באונסין דהא בשעת האונס כבר מת משאיל, ואיך פסק הרמב"ם ז"ל אפי' במתה, ותי' הכ"מ דהרמב"ם ז"ל לא גריס בסוגיא הנ"ל ופליגי דרב פפא, והיינו דרב פפא, דס"ל דאין זה תלוי בדר"פ דגם לר"פ הגם דהחיוב בפועל בא בשעת אונסין, מ"מ כבר הי' החיוב בכח משעת שאלה דאם תאנס יתחייב ונשתעבדו ע"ז הנכסים מחיים דאם יאנס יגבה מהם, עכתו"ד ז"ל, וע"ש במל"מ, ועי' בקצוה"ח (סי' שמ"א ס"ק ג') שהקשה דהא ע"כ צ"ל דענין האונסין הוא כמו תנאי דאם יתקיים התנאי והוא האונסין מתחייב למפרע משעת שאלה, וא"כ גם בטבחה בשבת יהי' חייב דהרי החיוב אינו על שעת טביחה רק על שעת שאלה ואם נימא כיון דבשבת ליכא חיוב בפועל גם התנאי לא הי כ"א תאנס בשעת חיוב א"כ כי מתה ביד היורשין נמי ליכא חיוב בפועל דבמתים חפשי ע"ש, איברא להנ"ל הרי מתבאר מסוגין לפי ד' רש"י ז"ל ותוס' דאם מבטל להעשה באופן דיש ע"ז חיוב יותר חמור, מיפטר ממלקות, הגם דחיוב המלקות הוא מפני הלאו שכבר עבר, והעשה אינה אלא תנאי' הלאו, מ"מ הא עכ"פ המסבב הוא מעשה אחת, וה"נ הגם דהחיוב למפריע מ"מ לא אפשר להטביחה לסבב מיתה ותשלומין, ומחויב מיתה ופטור מתשלומין. דהנה ענין קילב"מ הוא, דהגם שנסתלק רק החיוב בב"ד ועדיין חייב לצאת יד"ש כמבואר בסוגיא דב"מ (צ"א) מ"מ הרי הוקל מעליו החיוב שהי' מתחילה, והסרת חיוב זה דומה במשקל אחד לחיוב אשר הוסר ע"י פירעון דנסתלק ג"כ שיעבוד הנכסים, וכמבואר מפשטות ד' הש"ס סנהדרין (ע"ב, א'), אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהנו, וע"ש בתוס' ד"ה לא דמ"מ איכא חיוב לצאת י"ש, הרי דמקצת זכות הבא ע"י קילב"מ הוי לגמרי שלו כאילו קונה זאת בדמים, והגם דרבא לא ס"ל כרב רק בשאינו בעין, מ"מ מדרב נשמע לרבא באינו בעין דחיוב המסתלק מסתלק לגמרי כמו ע"י פירעון, ולפ"ז מבואר היטב דברי הכ"מ דנהי דהחיוב בכח כבר הי' משעת משיכה מ"מ שייך בזה קילב"מ דעכ"פ לפועל אינו יוצא כ"א ע"י הטביחה, וכיון שהמתחייב לפנינו ויש לו דבר הפוטרו דהיינו החיוב מיתה הוי במשקל א' כאלו פרע חיובי המוטל עליו, משא"כ במת המתחייב והניח אחריות נכסים ביד היורשים דהגם דגוף המתחייב נפטר מכאן ולהבא משום במתים חפשי מ"מ חיוב נכסי שנשתעבד בשעת משיכה לא נפקע ואין לזה שום השתוות לפירעון:
ומה דאמרי' בכתובות שם ר"פ שאולה את לאשמעינן, סד"א הואיל ואמר ר"פ משעת משיכה הוא דאתחייב לי' במזונותי' ה"נ משעת שאלה איתחייב באונסי' ע"ש, פשוט הוא דכוונת הש"ס הוא דאם החיוב היה חל משעת שאלה לא הי' זה בתורת דאח"כ בשעת האונסין מתחייב למפריע משעת השאלה, רק דחיוב תשלומי קרן מתחייב מיד אלא דאח"כ מתברר מה ישלם לו אם החפץ עצמו או דמיו וכיון דהחיוב חל מיד ל"ש בזה קי"ל בדרבה מיני' [דאין הטביחה מסבב להחיוב, רק אדרבא החיוב מיד וכ"ז שלא החזיר לא נסתלק החיוב] וכ"כ רש"י ז"ל שם בד"ה הכא נמי וז"ל נימא משעת שאלה רמיא עליו חיוב קרן ע"ש, ולא כתב דלמפריע נעשה עליו החיוב משום דקושטא הוא דאם אין החיוב מיד רק שאח"כ מתחייב למפריע שייך בזה קלב"מ וכנ"ל:
והגם שמדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' סנהדרין ה"ב) מבוא' דס"ל בסוגי' דמכו' כגירס' הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל נמצא דלשיטתו ליכא ראי' מסוגיא דמכות הנ"ל דגם במסבב החיוב אמרי' קי"ל בדרבה מיני', מ"ח מדעת רש"י ז"ל הנ"ל ותוס' נוכל להבין יסוד הסברא של מרן הכ"מ ז"ל הנ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל:
מיהו דאכתי צ"ע בדעת רש"י ז"ל ותוס' דאינהו גרסי בב"ק וכתובות ופליגי דר"פ והיינו דר"פ, והך דינא דרבא בהניח להם אביהם פרה שאולה ואחריות נכסים ומתה הפרה ביד היורשים, תליא בדינא דרב פפא דאם ס"ל כר"פ אינן חייבין רק בטבחוהו ואכלוהו, והא לשיטתייהו עצמם בסוגיא דמכות יבואר מתוך הכרח הסוגיא דהגם דהחיוב נתחייב למפריע מ"מ שייך בזה קילב"מ דעכ"פ ממעשה א' נסתבב, א"כ אפי' אם כר"פ ס"ל אין ראי' לפטור במתה, דהא י"ל דהאונסין הוא תנאי החיוב דאם תאנם ישתעבדו הנכסים למפריע כך וכך, ומ"מ בטבחה בשבת אומר ר"פ דקילב"מ משום דעכ"פ המסבב הוא הטביחה:
אולם צ"ל בשיטתייהו דס"ל דרק במבטל להעשה שעד עכשיו לא הי' חיוב כלל, אמרי' קי"ל בדרבה מיני', משא"כ בשאילה דאם נימא דהחיוב חל למפריע ע"כ דגם בשעת האונסין הי' עכ"פ החיוב בכח רק דבפועל לא יצא עד עת האונסין וכמ"ש הכ"מ, בגונא זה ס"ל דל"א קלב"מ עכ"פ יסוד המשקל של מרן הכ"מ מבואר מסוגיא דמכות הנ"ל משיטות רש"י ז"ל ותוס' שם:
ב) לשיטות הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל דס"ל דלמ"ד קיימו ולא קיימו הוי התראת ספק אולי יקיים העשה, יש לתמוה לפ"ר דא"כ גם נזיר לא ילקה דשמא ישאל על נזירותו, ובתוס' בסוגין בד"ה במאי קמיפלגי הוכיחו מזה דבמחוסר מעשה ל"ה ה"ס דיש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו, וע"כ כתבו דאם אמרי' קיול"ק הוי התו"ד, דאין לנו לחוש שמא יקיים העשה כמו דל"ח שמא ישאל על נזירותו ע"ש, ולשי' הרמב"ן והריטב"א דהוי ה"ם שמא יקיים, יקשה טובא, מנזיר:
אמנם נראה בזה, לענ"ד דס"ל להני רבותינו הראשונים ז"ל דל"ד לנזירות דהרי בעשה הבאה לתקן הלאו, יכופו אותו לקיימה, כדין כל שאר מ"ע דמכין, אותו עד שתצא נפשו וכמבואר ביו"ד (סי' קס"א סעי' ה') לענין השבון דריבית דהעשה באה לנתק הלאו, מה"ט אין זה מחוסר מעשה וכסברת התוס' (חגיגה ד' א') ד"ה לא נצרכה בח"ע וחב"ח דמשום שעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי ע"ש, [ועי' בדברי רבינו זצוק"ל בזי"ר, ח"ש סי' י"ב אות ג' ד'] משא"כ בנזירות דאין כופין אותו שישאל על נזירותו הוי זה שפיר מחוסר מעשה.
ד) עיין בסוגיא דב"מ (כ"ו, ב') ואמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם, ומשום לא תוכל להתעלם, ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ואיסורא דעביד עבד, ועמדו בזה כל רבותינו הראשונים ז"ל מדוע לא תיקן כלום בחזרתו לאחר יאוש, והנה התוס' תירצו דלא קאי רק אלאו דלא תוכל להתעלם אבל הלאו דגזילה והעשה דהשב תשיבם אמנם תיקן ע"ש, וכ"כ הרא"ש ז"ל שם (סס"י ט') והטור (ריש סי' רנ"ט). אולם הרמב"ן ז"ל במלחמות שם, והובא בחידושי הר"ן ז"ל ובש"מ ב"מ שם, כתב שגם הלאו דלא תגזול והעשה דהשב תשיבם לא תיקן דהכא שנטלה ע"מ לגוזלה אינו נעשה שומר על אבידה זו והוי כאלו מונחת ע"ג קרקע, ושפיר קני ביאוש. ובדעת הרמב"ם ז"ל הנה בפי"ד מה' אבידה הלכה ו' משמע בפשטות דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל אלו, מדכתב דע"י שנטלה ע"מ לגוזלה עבר על לא תגזול והשב תשיבם ול"ת להתעלם, ואפי' החזיר לו אחר יאוש כבר עבר על כל האיסורים, משמע דקאי על כל האיסורים שהזכירם, וכן מבואר מדברי הש"ך (בסי' רנ"ט סק"א), שהבין כן בדעת הרמב"ם ז"ל. וע"ד הלח"מ שכתב דכונת הרמב"ם ז"ל הוא רק לענין דצריך תשובה עליהם אבל באמת תיקן העשה דהשב והלאו דלא תגזול, עי' בס' פרי אדמה (ח"ב פי"ד שם) שחולק ע"ז, והוכיח בדעת הרמב"ם ז"ל, כנ"ל:
וראיתי במעייני החכמה מהגאון מהר"ל צינץ מפלאצק זצ"ל על מס' ב"מ (מה"ב ד' כ"ו שם) שהעיר דלפ"ז משכחת מלקות בלאו דגזילה והרמב"ם ז"ל בריש ה' גזילה פסק דאין לוקין על לאו דגזילה, משום שניתק לעשה ואפי' שרף הוי לאו שניתן לתשלומין, והרי בכה"ג ל"ה נמי ניתן לתשלומין:
והנה קו' זו תסוב למ"ד קיימו ולח קיימו, דלמ״ד בטלו ולא בטלו, לק"מ, דהא אין זה בטלו בידים דמה שאינו מקיים העשה הלא הוא רק מחמת סיבת היאוש של בעל האבידה והמוצא אין בידו לבטל העשה, אך למ"ד קיול"ק ואפי' בנאנס חייב מלקות ע"ז יקשה טובא כנ"ל, דהרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ס"ל, דר"י אומר קיול"ק, ופסקינן כוותי' (עי' בחידושי הרמב"ן ז"ל, מס' מכות ד' ט"ו, ד"ה ה"ג הניחא), ולדידהו קשה, דהא שפיר משכחת מלקות בגזילה. (וכן יחוייב מלקות על לאו דלא תוכל להתעלם):
אולם י"ל לענ"ד דגם מה דאמרי' למ"ד קיימו ולא קיימו דלוקה דאפי' אם מה שאינו מקיים העשה, הוא באונס, מ"מ אולי זהו רק בל"ת, שבין אדם למקום, אבל בל"ת דגזילה, שיסוד העבירה, הוא מחמת ממון הניגזל, והסיבה האחרונה שאין הגזלן יכול לקיים העשה, בא מחמת הנגזל, דמחמת היאוש של הנגזל, אינו יכול לקיים העשה, הגם דהמסבב את הסיבה הזאת, הוא הגזלן, מ"מ כיון שבגמר הדבר, מניעות קיום העשה מחמת הנגזל, י"ל דמש"ה ליכא מלקות, בכה"ג. וקצת יש לזה סעד, מדברי הנימוקי יוסף, ב"מ ל"ב, מה שהביא שם, בשם הר"ן ז"ל, בטעם הדבר דנקט הש"ס, דאבידה עשה ול"ת, ובד' כ"ו נקט, הש"ס, בהמתין לה עד שנתייאשו הבעלים, אינו עובר, אלא משום ל"ת להתעלם בלבד, דבהמתין לה עד שנתייאשו מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זו, ולא מחמתו של המוצא, והרי הוא לענין זה, כאלו נטלה להחזירה, ואמרו בעלים, אי אפשרנו בה, וכו' ע"ש:
ה) גם בלא זה, י"ל בתירוץ קו' הנ"ל, עפ"י דברי האו"ת (סי' צ"ז ס"ק ז'), לחלק בין ניתק לעשה דתמורה, לשאר ניתק לעשה, דבתמורה שהניתוק בא ממילא, ס"ל להרמב"ם ז"ל, (פ"א מה' תמורה ה' א'), דאמרינן דכי היכא דבשותפין ל"ה ניתק לעשה, ה"נ ביחיד, אבל היכא דהניתוק תלוי במעשה, אזי אמרי' להיפך, דבלא זה, ליכא עוד מלקות, גם במקום דאין בו קום עשה ע"ש, ועי' בס' לימודי ד', (לימוד ר"ב, סד"ה וראיתי להש"א), ולפ"ז מיושב קו' המעה"ח הנ"ל, בפשטא, משום דיכוי דשאר גזילה הוי ניתוק לעשה, מה"ט גם בגזילה דאבידה ליכא מלקות, דהא מניעות קיום העשה, אינו בא מחמת העובר, דאם הי' שייכות עשה בזה, הי' מקיימה, רק כיון דליכא עשה בזה, מה יעשה, ומשו"ה אינו לוקה:
ו) והנה לפי דברי האו"ת הנ"ל, נראה לפענ"ד, דא"צ כלל לקיום העשה, היכא דליכא חיוב לקיימה, אולם במקור חיים, (בתחילת סי' תל"ד בדינו בו"ב), כתב בענין חקירת הש"א, בחמץ שקיבל עליו אחריות, אם גם בזה ישנו לעשה דתשביתו, דגם אם נימא, דאינו מצווה בעשה דתשביתו, מ"מ מנתק הלאו, כמו בנשים דאינם לוקים בלאו דנותר, הגם דל"ה ניתק לעשה, דגבי דידהו ליכא עשה, דהוי מ"ע שהז"ג, דמצות שריפת נותר, ביום, מ"מ מנתקים הלאו, אם הם שורפים את הנותר, דהא לא אשתמט תנא, דנשים ילקו על נותר ע"ש, מבואר מדבריו דלנתק הלאו צריך עכ"פ קיום פעולת העשה, הגם דליכא חיוב לקיימה. וצ"ל בכונת המק"ח, מ"ש דלא אישתמיט וכו' דהוא אליבא דר"י, דס"ל גבי נותר דטעם דפטור, הוא משום דניתק לעשה, אבל משום לאו שאין בו מעשה, ל"ה פטור, דס"ל לשאב"מ לוקין עליו, ולדידי' יתחייבו נשים בלאו דנותר ברם לדידן בלא"ה לא לקי, על לאו דנותר, משום דהוי לשאב"מ. והנה הרמב"ם ז"ל, פ"א מה' חו"מ ה' ג' כתב דאם קנה חמץ בפסח לוקה, ובמשנה למלך שם, תמה בזה דהוי ניתק לעשה, ובהגה"ה שם, הביא בשם הדב"ש דמיירי כשחל ז' של פסח בשבת, דא"א אז לקיים העשה, ולפענ"ד יש לצדד, די"ל דמיירי, כשנאבד החמץ, או שנשרף, דאין לו מציאות עוד לקיים העשה, וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק קיימו ולא קיימו, מה"ט לוקה. עכ"פ מבואר מד' המקו"ח דס"ל דבעי דוקא לקיים את העשה:
ולכאורה י"ל להשוות ד' המקו"ח לד' האו"ת. דנשים בשריפת נותר שאני, כיון דמ"מ אם שורפים נותר מקיימים מ"ע כמו בכל מ"ע שהז"ג, דהוי בזה כמו שאינו מצווה ועושה, מה"ט ראוי להם לעשות כן, לתיקון הלאו, רק בזה חלוקה מאיש דבאיש מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בכל מ"ע, ובאשה ל"ש זאת, וכן בחמץ שקע"א, דבלא"ה עכ"פ חייב לבערו כדי שלא יעבור בב"י מכאן ולהבא ראוי ג"כ לעשות כן לתיקון הלאו, משא"כ היכא דלא מחויב כלל בפעולת העשה, וגם כשמקיימה אינו מקיים מצוה, י"ל דגם להמק"ח, ל"ב קיום עשה, וכד' האו"ת:
אלא דאכתי יש לדון בזה, למ"ד, אין ביעור חמץ אלא שריפה, ועי' בתוס' פסחים (י"ב, ב') בד"ה אימתי בשיטות ר"ת ז"ל דגם בפסח בשרפה, דלפ"ז אלהבא שלא יעבור בב"י די בשאר בעור, ולתיקון הלאו ע"י העשה בעינן שריפה, דוקא, וגם למ"ד דא"צ שריפה דוקא, וגם העשה מקיימינן בשאר ביעור, אינו מוכרח, דמה"ט יתחייב מלקות אם אינו מקיים העשה, כיון דסוף סוף אינו מצווה בעשה דתשביתו, אלעבר אינו בדין דילקה אם לא יעשה הפעולה. וכן גבי נשים בשריפת נותר נהי דאם שורפת מקיימת עשה, מ"מ כיון שהיא אינה מוכרחת לזה, אין לומר דזה תביאנה למלקות לד' האו"ת דל"ב כלל קיום העשה:
ז) אמנם בעיקר ראיות המקו"ח, מנשים בנותר, י"ל לפענ"ד דכיון דאיתנהו בלאו, והעשה בא לתיקון הלאו, גם בעשה איתנהו, ואינו דומה לשאר מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. ועי' בס' דברי אמת (בקונטרסים בענין לאוין, תוד"ה וראיתי למוהריק"ו) שעמד ע"ד התוס' קידושין, (ל"ד ד"ה מעקה), דנקטו דנשים ליתנהו בעשה דיו"ט, משום דהוי מ"ע שהז"ג, והוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל, דס"ל, דגם נשים איתנהו בעשה דיו"ט, משום דאתנהו בלאו. וי"ל לפענ"ד, דבלאו הניתק לעשה, גם התוס' ס"ל דאתנהו גם בעשה, משום דאיתנהו בלאו, וכבר העיר בספק זה בלמודי ד' למוד ר"ב הנ"ל:
גם בדברי התומים ז"ל, הנ"ל, יש לדון לענ"ד כיון דכל היסוד הוא מחמת קו' המ"ל, (פ"ג מה' מלוה ה' ד'), דמדוע לא ילקה, בחבל עשיר, הא בעשיר לאניתק לעשה, וקו' זו בלא"ה תירצה בס' מרכבת המשנה ח"ג בפ"ג מה' מלוה הנ"ל, וזה תוכן דבריו, דודאי כל חבלה חשיב ניתן להשבון החפץ, ואינו לוקה, אלא דבהאי עשה דהשב תשיב, גלי קרא דאין מחזירין ממנו בע"כ, אלא מתקן הלאו בהשבון כר ביום, וכסת בלילה, וזה איתא גם בעשיר, מק"ו דעני, דהשתא עני העובר בב', לא תבוא, ולא תשכב, מהני השבון כר ביום, וכסת בלילה, כ"ש בעשיר, וכ"ש דמהני השבה גמורה, ומ"מ אפי' אם אינו מקיים השבת הכר ביום אינו לוקה, הגם שבכל יום, עשה אחרת, ועשה של אותו היום נתבטל מאליו מ"מ הרי ניתן להשבון החפץ, אלא אם אבד ונשרף, דלוקה, עכתו"ד ז"ל:
ומדברי ר"י בעל התוס' ז"ל, (תמורה ד', ב') בד"ה כהנים משמע דס"ל דלא אמרינן לאו שניתק מקצתו ניתק כולו, רק מוקמינן כל חד כדינו, דלמאי דניתק אינו לוקה, ולמאי דלא ניתק לוקה, (וכמ"ש גם בס' לימודי ד', הנ"ל, בסוף הסי' ומה שהעיר המ"ל הנ"ל, בסתירות, דברי התוס' דיומא למ"ש בחולין ובשבת, י"ל לענ"ד, דמ"ש בחולין, (פ"ב, ב'), ד"ה הזורע, ובשבת (פ"ה א'), ד"ה לא תסיג, דאין לוקין בכלאים, משום לא תסיג, משום דאתא נמי לאזהרה, דמסיג גבול, דאין לוקין עליו, משום דניתן להשבון, לא משום דס"ל בכל דוכתא, דלאו שניתק מקצתו ניתק כולו, רק בלאו, דהסגות גבול, ס"ל כן, והסברא בזה, נלענ"ד מעין מה שכתבו התוס' ביומא (ל"ו ב') בד"ה לאו וז"ל דלטריפה דכתיב בהדיא ל"ה לאו שבכללות ע"ש, הרי דנקטינן דמה דכתיב בהדיא בלאו יש לו אלימות יותר משאר איסורים הנכללים בו, וה"נ י"ל כעין סברא זו בניתק לעשה, דאם מה שמפורש בלאו ניתק לעשה כגון הסגת גבול דאיסור זה מפורש בלאו, תו אין לוקה על איסור כלאים הכלול, דהמפורש גורר אחריו גם מה דאינו מפורש לענין ניתק לעשה דלא לילקי, (והגם דלענין לאו שבכללות אינו גורר אחריו, את מה שאינו מפורש, שילקה, י"ל לפ"ר, דאינו דומה חיוב מלקות לפטור, דלחייב מלקות אין לו כח לגרור, משא"כ לפטור, יש לו כח לגרור, ומה"ט ניגרר שפיר לענין ניתק לעשה, דהוא לפטור ממלקות]. ומ"ש התוס' יומא הנ"ל, דלאו שלא ניתק מקצתו, יצא מכלל ניתק לגמרי, הגם דשם גבי לאו דטריפה המפורש, הוי ניתק, אפ"ה ניגרר אחר מה שאינו מפורש, צ"ל בזה, כסברות האו"ת הנ"ל, דהיכא דל"ה ניתוק גמור נדחה בכל דהוא וכ"ש בלאו דטריפה דניתק, דהתם גרע עוד מניתק דתמורה, דהא אם עבר על הלאו, אין לו שום שייכות להעשה כלל, וע"ש ביומא בדברי רש"י ז"ל, ד״ה ור"י הגלילי, ובתוס' חולין, (פ', ב'), ד"ה הנח:
ועתה נבאר בעזה"י, דברי רש"י ז"ל, בתמורה (ד', ב') בד"ה אם ישראל, דלפענ"ד מבואר, מפשטות דברי רש"י ז"ל, דלא ס"ל, דקו' הש"ס, גבי כהן הוא משום דניתק גבי ישראל, דהרי לא פירש בקו' הש"ס, כדברי התוס' שם רק הקו' הוא מכהן עצמו, וכמו שנבאר לפענ"ד, ומתחילה יש להתבונן, בדברי רש"י ז"ל שם, (ה' א'), ובמ"ש המפרשים ז"ל, בביאורו, (חסר וחבל על דאבדין וכו'):
ה) נחזור לסוגיא דב"מ הנ"ל, דכ"ז נסתעף, במה שיש מקום לעיין, בהא דאמרינן נטלה ע"מ לגוזלה ונתייאשו הבעלים, עובר בכולן, ואע"ג דאהדרי' לאחר יאוש מתנה בעלמא דיהיב לי', אם מתחייב מלקות ג"כ ע"ז. ברם עוד יש לחקור, אם לא נטל כלל, את האבידה, רק הזיקה, או שרפה במקומה, דעבר על לאו דלא תוכל להתעלם, בקום ועשה, ונתחייב תשלומין, מחמת שהזיק ממון חבירו, אם בכה"ג, נימא לוקה ואינו משלם, דהא התוס' במכות כתבו הטעם דאין לוקין על לאו שניתן לתשלומין משום דהיכא דניתק לעשה, גם הדמים מכלל העשה, והרי לאו דאבידה, אינו ניתק לעשה, להשב תשיבם, עי' תוס' ב"מ הנ"ל, שכתבו, דאע"ג שמקיים העשה להשב תשיבם גם לאחר יאוש, דכי היכא דל"ה מתנה, לענין גזילה, ה"נ לענין עשה דאבידה, ואפי"ה לא תיקן הלאו, דל"ת להתעלם, וכ"כ הרא"ש ז"ל שם (סי' ט') ובש"ע שם (סעי' א') ובתו' ב"ק (ס"ז, ב') בד"ה רבה, בסה"ד, כתבו דרבא ס"ל, דיאוש לא קני, הרי דגם בחזרה דקודם יאוש לא הי' מתקן הלאו, דל"ת להתעלם, משום דאין זה, ניתק לעשה, רק מה דתלוי ביאוש משום דכך הוא הלאו דל"ת להתעלם, שכ"ז שלא נתייאשו הבעלים, לא נגמר כלל, לאו זה, וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ב':
ואפילו את"ל, דבכה"ג שנתחייב מטעם מזיק, משלם ואינו לוקה, מ"מ אכתי יש לדון לפענ"ד, דאם לא יתחייב גם מצד מזיק, ודאי לוקה בזה:
ונבאר איזה דוגמאות בזה, בעזה"י:
אופן א: אם לקחו האבידה, קטן, או נכרי, ובידו של זה ליטלה מהם ולהשיבה לבעליו, והוא דחף את האבידה, מידיהם לים הגדול, בגווגא דפטור מלשלם, כמבואר בב"ק (צ"ח, א') ועדים התרו בו ע"ז, יתחייב מלקות דהא עבר על לאו דל"ת להתעלם בקום ועשה וגם ל"ה ניתן לתשלומין ומצאתי בס' מעייני החכמה הנ"ל במהדורא קמא (ב"מ ס"א, א') שכתב כעין זה ע"ד התוס' שם בד"ה לעבור עליו שכתבו דאיכא מלקות בכובש ש"ש, ותמה הגאון בעל חכם צבי ז"ל דהרי עושק ש"ש הוא לאו שאין בו מעשה וגם קשה דהא לאו שניתק לעשה הוא, ותי' במעה"ח שם, דמש"ל באופן שייחד לו מטבע בשכרו, ובא בעה"ב וזרקו לים הגדול דפטור מתשלומין [או ששף מטבע זו] והו"ל כובש ש"ש במעשה, ואע"ג דפסקינן בחו"מ (סי' שפ"ו) לחייב הטעם כמ"ש הפוסקים דזהו מדיני דגרמי, ודינא דגרמי, אינו אלא מדרבנן, כמ"ש המפרשים ע"ש:
אופן ב: כעין מ"ש במעה"ח הנ"ל עוד מציאות לעבירת הלאו דכובש ש"ש במעשה ולא ניתן לתשלומין כגון שיחד לו שטר, ושרפו, ע"ש, [איברא דבדברי המעה"ח הנ"ל, יש לדון דנהי דמצד מזיק, פטור מתשלומין, מ"מ יתחייב לשלם, מצד קיום העשה, המוטל עליו, ולתקן הלאו], וה"נ אם מצא שטר הקנאה דדינו שיחזיר לבעליו כמבואר בחו"מ (סי' ס"ה סעי' י"ד) ושרפו חייב מלקות משום דל"ה ניתק לתשלומין, ועשה מעשה:
ט) אך באופן הב', הנ"ל, יש לעיין כיון דעדים שהתרו בו יודעים מהשטר ליכתבי לי שטרא אחרינא כקו' הש"ס (ב"ק צ"ח, ב'):
אולם יש לצייר, באפן דהעדים הי' קרובים, לבעל האבידה דלא מצי למכתבי שטרא אחרינא, ואעפי"כ מהני עדותם, לחייב את המוצא במלקות, דפלגינן דיבורא, לדעת החולקים על הראב"ד ז"ל המובא בדברי הרא"ש ז"ל (פ"ק דמכות, סי' י"ג), וסבירא להו, דגם היכא, שהפסול מצד קורבה ל"א עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה, אלא דגם בכה"ג פלגינן דיבורא, ומדעת הרמ"א ז"ל (בחו"מ סי' נ"א סעי' י'), נראה דנקט כשיטה זו להלכה, שכתב שם, דאם נתן נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה דבעדות בע"פ כה"ג, פלגינן דיבורא, והרי לשי' הראב"ד ז"ל, גם בכה"ג ל"א פ"ד, וכ"כ בדברי משפט (סי' ל"ד ס"ק ו'), ועי' באמרי בינה (ה' עדות סי' ל"ח), וכן מבואר נמי מדברי הרמ"א ז"ל (בסי' ל"ג סעי' ט"ז), דקרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לגרשו מביה"כ או שאר עונש ומיירי שם באופן דמגיע ממון להמוכה כמבואר (בסי' א' סעי' ב') רק דלא באו להעיד על חיוב ממון להמכה ופ"ד:
אכן בדין זה, דקרובי המוכה, מעדים על המכה, ראיתי במחנה אפרים, (ה' עדות תוך סי' ג') שהעיר, דגם להחולקים, על הראב"ד ז"ל, לא אמרינן, פלגינן דיבורא, בכה"ג, כמבואר בב"ב, (קל"ד, ב') באומר גרשתי את אשתי למפרע, אינו נאמן, גם על להבא, דלא פ"ד, בחד גופא, והכא, גבי מכה עצמו, פלגינן, דהרי מעידים, לחייבו ממון ואינם נאמנים לזה, ע"ש, ולפענ"ד, נראה בפשטא, דל"ד לההיא דב"ב, ששם יסוד דבריו, בחד גופא, ואם נימא פ"ד הננו מפלגינן, בגוף אחד, משא"כ הכא, דאנן, לא מסלקינן מדברי העדים, רק מה שנוגע לעצמם, דהוא גוף אחר, הגם דממילא נצמח מזה נ"מ, גם בגוף אחד, דהיינו המכה אינו מגרע את הפ"ד, וכן מבואר לענ"ד, מסוגיא דסנהדרין (כ"ה, א') בר בניתום, אסהידו בי' תרי סהדי, חד אמר, קמי דידי, אוזיף ברביתא, וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא פסלי' רבא לבר בניתום, וכו', דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע, ועי' בשו"ת הריב"ש ז"ל (סי', של"ט), שכתב דע"כ מיירי גם בששקיל הריבית, (דלא כשי' המרדכי, פרק, זה בורר,] והביא שכן דעת הרשב"א ז"ל, ועי' בש"ך (סי' ל"ד ס"ק), והובא גם במח"א עצמו, שם, (סי' ב' ו'), ואם נימא כדברי המח"א הנ"ל, דגם היכא דאנן מסלקינן גוף אחר, כיון דניסתעף מזה נ"מ בגוף אחד, ל"א פ"ד, א"כ יקשה מרבא אדרבא, דהא בש"ס ב"ב שם נקט כן, לחד מ"ד, בדברי רבא דמה דפלגינן דיבורא לגבי עצמו, הוא רק, משום דהוי בתרי גופי, ואיך ס"ל בסנהדרין דפ"ד גם היכא דלקח הריבית לשי' הרשב"א ז"ל, והריב"ש ז"ל, הא מוכרחים לומר פ"ד בחד גופא, גבי מלוה דניפסל, וא"צ להחזיר הריבית, אלא על כרחך, דאזלינן רק אחר יסוד ועיקר הדבר, דהיינו מה שזה מעיד, לדידי' אוזיף, וזה הוא גוף אחר, והגם שניסתעף לנו נ"מ בגוף המלוה לא איכפת לנו בזה:
ומ"ש הריב"ש ז"ל הנ"ל שם, וז"ל, ועוד שאפי' ל"ה משים עצמו רשע בעדותו כגון שהי' מעיד על בר בניחום, לדידי גזל, או לדידי גנב, מצטרף לפוסלו ופ"ד, משום דאדם קרוב אצל עצמו, ול"ש בי' עדות כלל, והא דאמרי' שאין אדם קרוב אצל ממונו, היינו במה שמעיד על שורו, להרגו, שאין לו הנאה בזה, אבל במה שיש לו הנאה מעדותו. ואפי' הנאת ממון לבד, אמרי' קרוב אצל עצמו, ופלגינן דיבורא, עכ"ל, נראה לענ"ד, בכונת דבריו ז"ל, דהגם דהא דאינו מעיד על עצמו, הוא בין לזכות, בין לחוב, וכמבואר מדין זה עצמו דפלוני רבעני לרצוני, דהוי לחוב, וגבי ממון, אינו כמעיד על עצמו, רק היכא שמגיע לו הנאה, משא"כ היכא, דעדותו לחוב, הרי הוא נאמן, מצד הודאת בע"ד. אפ"ה באומר פלוני רבע שורי, ליכא משום הודאת בע"ד, דזה ל"ש רק כשמעיד על עצמו, שחייב לחבירו אבל לא לעשות דין בממונו ומה"ט הוי עכ"פ בגדר עדות, כיון דאין לו הנאה מזה, ומש"ה אף הפלוני פטור, משום עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה, כמ"ש הראב"ד ז"ל, בהשגות, (פ' י"ב מה' עדות ה"ב) וברא"ש ז"ל, מכות, פ"א, סי' י"ג):
ובעיקר הדין, אם אמרי' פלגינן דיבורא בחד גופא, ראיתי בחידושי הרמ"ה ז"ל (ב"ב קל"ד, ב', אות קס"ה) שכתב וז"ל וכיון דאיפסקא הלכתא דפלגינן דיבורא ש"מ דאפי' בחד גופא נמי פלגינן, דלא תימא באיש פלוני בא על אשתו הוא דפלגינן דיבורא משום דהוי להו תרי גופי וכו' אלא אפי' בחד גופא פלגינן, ואע"ג דלא מהימן אפלגא מהימן אאידך פלגא הלכך ההיא דגרסינן בגמרא דבני מערבא כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה פסול ליתא אלא פלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימן אהאי מהימן אאידך עכ"ל, הרי דנקט דבנתן נכסיו לשני בני אדם, הוי פ"ד בחד גופא מחמת הנותן והרמ"א ז"ל (בחו"מ סי' נ"א ס"י) הנ"ל פסק דבעדות בע"פ בכה"ג פ"ד ועי' בשו"ע אה"ע (סי' קנ"ב סעי' א'), ובב"ש ובבית מאיר שם:
אגב ראיתי להזכיר בדין המבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' כ"ז) דהיכא ששני בע"ד תובעים לא' שגזל מהם ולכל א' ע"א יכולים להעיד עליו לפוסלו, [וע"ש בסמ"ע (ס"ק ס"ח) ובסוגיא דסנהדרין כ"ז, חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא), ומבואר שם בדברי הרמ"א ז"ל דרק קודם שנשבע מעידים עליו לפוסלו ע"ש, דלפ"ז כיון שנעשה חשוד קודם שנשבע, הדין הוא, דמי שכנגדו ישבע ויטול, ואם החזיר לא' מהם מעצמו, קודם שתבעו אותו הבע"ד, להיות נשבע ונוטל, נראה דחוזר להכשירו, ואם תבעו אח"כ השני נשבע להכחיש את העד ונפטר כיון דעל גזילה הב' לא נשאר רק ע"א, וע"י עד א' אינו נפסל. גם פשוט מאד, דלא נפסל רק אם כל א', מעיד על גזילה אחת, ואינו יודע כלל מהגזילה, שמעיד עד השני, אבל אם כל א' אומר, שגזל לזה, ולא לאידך, אזי אם העידו בב"א עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ואם בזה אחר זה, הו"ל העד הראשון כב', משום דכ"מ שהאמינה התורה, ע"א, וכו', ואין דבריו של א' במקום שנים ראיתי לרשום זאת, מפני ששמעתי, לא' מאהובי, שרצה לומר לפ"ר, דגם באפן זה נפסל, ונסתפק לפ"ר בזה אופן התשובה.