ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן ד - תשובת הגהמ"ח זצוק"ל
מכתבו הגיעני וכו'
ובדבר הערותיו, דבאבידה ל"ה מהב"ע, משום שאין העבירה על דחפין, וגם אין העבירה גרם המצוה וגם דבמצוה שבין אדל״ה יש לדון דלא נתבטל משום מהב"ע:
א) הנה בדרך כלל נלענ"ד דלו יהיבנא לי' כל אלה, וגם יהיבנא לי', מ"ש כת"ר נ"י, דאם אין העבירה על החפץ, ל"ה מהב"ע, אפי' אם עושה העבירה בשעת המצוה. מ"מ אין זה נוגע לתירוצו של מר אביו הגאון ז"ל על קו' השעה"מ ע"פ עיקר יסודו של הנו"ב הנ"ל, דהרי עכ"פ עשה זו דהשב תשיבם הדוחה, ניגרע כחה במה שסרך עבירת עשה דטומאה כרוך בעקבה, ולכן אפי' אם נימא דלא מתבטלת עשה דהשבה כבשאר מהב"ע, מ"מ, לא אפשר לה לדחות ל"ת, דעד כאן לא קאמר הריב"א ז"ל דהל"ת נידחה, רק באופן דאחרי שיקיים העשה אין עליו שום עבירה מצד העשה דכנגדה, משום דבדיעבד אמרי' להיפך מאי אולמא, וכד' הנוב"י, אבל היכא דגם בדיעבד, יש עליו עבירה, שעבר העשה דכנגדה, משום דהעשה דכנגדה, יש לה אלימות, נגד עשה הדוחה, וכנידון דידן, דעשה דטומאה חמירא מעשה דהשבה, כמו שביארנו למעלה [בסי' א' אות א'] אין בכח עשה גרועה כזו לדחות ל"ת, [גם בלעדי הטעם דמהב"ע], דבאמת ל"ת חמור מעשה, רק דיש לנו גילוי דדחי, ויהי' הטעם איך שיהי', עכ"פ הוי זה מצד גזה"כ, ובעשה כזו שעבירה כרוך בעקבה, הדרינן לסברא חיצונה דל"ת חמור מעשה:
ב) אולם בפרטי הדברים – מה שהעיר דל"ה מהב"ע, באבידה מפני שאין העבירה על החפץ, כבר כתב כן החמד"ש (בסי' ל') על עיקר קו' חתנו של הנו"ב, מה שהקשה על שי' הריב"א ז"ל, דהא הוי מהב"ע דבכיסוי אין. העבירה על החפץ ע"ש. וזה באמת תמי' גדולה על הנו"ב, מה שהפליג כ"כ את קו' חתנו ז"ל הא יסוד זה שכתב החמד"ש דאם אין העבירה על החפץ ל"ה מהב"ע, מבואר בירושלמי שבת (פ' האורג), דפריך שם בהא דקורע בשבת יצא יד"ח, מ"ש ממצה גזולה, דאינו יוצא יד"ח בפסח, ומשני תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא י"ח בפסח ע"ש, והובא ד' הירושלמי אלו בטור (יו"ד סי' ש"מ) וע"ש בב"י ובש"ע (שם סעי' כ"ח כ"ט,) ובט"ז (ס"ק ט"ו), ובש"ך (ס"ק מ"ב), ומבואר מפשטות דבריהם ז"ל דמפרשים בדברי הירושלמי, דהחילוק הוא בין אם העבירה על החפץ או רק אקרקפתא דגברא. ומה שמסיים הירושלמי כך אנו אומרים הוא בדרך תמי', וכי יש מקום לומר דאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא י"ח בפסח ובודאי דיוצא, משום שאין העבורה על החפץ, ה"נ בקריעה בשבת:
אולם ראיתי בפר"ח (או"ח סי' תנ"ד) שהביא בשם ס' בית מועד שכתב דיש מי שפסק דגם בהוציא מצה מרה"י לרה"ר א"י י"ח בפסח, דדמי למצה גזולה, וכן דעת השיבולי לקט (שבולת שס"ט), הביאו במחזיק ברכה להגאון בעל ברכי יוסף ז"ל] (או"ח סי' תרס"ד). הרי לפנינו דיש פוסקים ראשונים ז"ל דס"ל דבכ"ע הוי מהב"ע גם אם אין העבירה על החפץ, וע"ש במחזיק ברכה הנ"ל שכתב דלדידהו צ"ל דמפרשי בד' הירושלמי כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר א"י י"ח בפסח בניחותא, והכונה דהחברייא השיבו ע"ד ר' יוסא דכך אנו אומרים דאפי' בכה"ג שאין גופה עבירה הוי מהב"ע, ולפ"ז צ"ל הטעם דקורע בשבת יצא ידי קריעה הוא משום שהעבירה דרבנן, והחברייא כללו זאת בדבריהם שאמרו הוציא מצה מרה"י לרה"ר, לאמר דרק בכה"ג שהעבירה מדאורייתא, לא יצא, הא לכרמלית שהעבירה דרבנן שפיר יוצא ידי חובתו ע"ש, והנה במח"ב הנ"ל כתב דלפ"ז מבואר שיטת הירושלמי, דבעבירה דרבנן ליכא בי' משום מהב"ע, ולענ"ד נראה דאפי' לפי שיטת רש"י ז"ל והר"ן ז"ל פסחים (ל"ה ב') דאמרי' מהב"ע גם בעבירה דרבנן, [ע"ש בדברי רש"י ז"ל בד"ה דמאי ובד"ה טבל ועי' בשעה"מ פ"ח מה' לולב ה"ח,] מ"מ בכה"ג דקורע בשבת, י"ל דלכ"ע ל"ה מהב"ע משום דאינו איסור גופו כ"א איסור יומא ובדרבנן בודאי מחלקינן, מאיסור גופו לאיסור ד"א, וכמבואר בש"ס פסחים (מ"ח א') דפריך שם למ"ד מוקצה דאורייתא, מהא דתניא ממשקה ישראל וכו', אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה שאיסור ד"א גרם לו, ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א ע"ש, הרי דעכ"פ בדרבנן נקטינן דיש חילוק מאיסור גופו לאיסור ד"א, וה"נ י"ל במהב"ע, דהגם דנימא דגם באיסור דרבנן הוי מהב"ע, מ"מ זהו רק באיסור גופו כמו טבל אבל בכה"ג דקורע בשבת דרק שבת גרם לו ל"ה מהב"ע לכ"ע, גם י"ל עוד הטעם בקורע בשבת משום דגם המצוה אינו אלא דרבנן, ואפי' לפ"ד הרמ"א ז"ל [או"ח סי' תרמ"ט סעי' ה,) דגם מצוה דרבנן נפסל משום מהב"ע, מ"מ אולי היכא שהמצוה והעבירה שניהם דרבנן, גם להרמ"א ז"ל, יצא:
ג) ועוד דבעיקר ד' הירושלמי, מה שאומר תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה, הנה הקרבן עדה שם מפרש דכוונת הירושלמי הוא כעין מ"ש התוס' בסוכה דל"ה מהב"ע, רק אם העבירה גרם המצוה, וכן מבואר בדברי הפר"ח הנ"ל שהבין כן בירושלמי, גם החק יעקב (ה' פסח סי' תנ"ד ס"ק ה') מפרש כן דאחר שהביא ד' הירושלמי ותורת האדם להרמב"ן ז"ל כתב וכן משמעות התוס' סוכה. גם השאגת ארי' (בסי' צ"ט) למד כן בפי' הירושלמי, וכן פי' ג"כ בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קכ"ז, ולפ"ז לא נחית כלל הירושלמי להך כללא דל"ה מהב"ע, כשאין העבירה על החפץ:
אלא דאכתי יש להבין טובא הטעם, דל"ה מהב"ע בקורע בשבת, דהא מדברי התוס' סוכה הנ"ל עצמם מבואר דכהאי גוונא דקורע בשבת הוי שפיר מהב"ע, הגם דהי' מציאות למצוה בלא עבירה, דהנה התוס' שם אחרי שתירצו הטעם דל"ה מהב"ע באשירה משום שאין העבירה גרם המצוה, הקשו למה לי קרא במצוה של טבל, ת"ל דהוי מהב"ע, ותמה על זה בשו"ת חמדת שלמה (סי' כ"ז בהגה"ה) דהא התם מיירי שיש לו כזית בלא המעשרות, כמ"ש התוס' פסחים (ל"ח, א') ד"ה אתיא לחם לחם, [וכ"כ התוס' סוכה ל"ה ד"ה אתי לחם], ודומה ממש למ"ש התוס' גבי לולב של אשירה, דגם בלא עבירה הי' יוצא ידי המצוה, דגם בכאן הי' אפשר לו לקיים מצות אכילת מצה גם אם היה מפריש המעשרות, והכריח מזה לחלק בין אם העבירה והמצוה נעשים בשני זמנים נפרדים, כגון בגזל, להיכא דהעבירה בשעת המצוה, כגון טבל, ע"ש:
וראיתי בס' שרשי הים [ח"א שורש אכילת מצה] שהביא מכ"י רבו בעל השעה"מ ז"ל שעמד ג"כ בזה, [אך שלא הקדים לזה ד' התוס' פסחים הנ"ל], גם הביא שגם השמע יעקב בקונטרס ארעא דרבנן [אות מ' סי' ש"ס] עמד ע"ז, [החמד"ש, הקשה, רק עפ"י תי' קמא, שבתוס' פסחים וסוכה הנ"ל, ולקושטא לתי' השני של התוס' שם, גם אם ל"ה רק כזית מצומצם אין העבירה גרם המצוה, דלתי' השני מיירי בכהן או לוי או ישראל עני, והי' יכול לקרא שם, ולאכל הכל] והשעה"מ הנ"ל תי' דגבי אשירה, הנטילה אינה עבירה, רק מה שנעבדה מתחילה, וזה אינו גורם המצוה אבל טבל דהעבירה היא רק האכילה, נמצא דאכילת הטבל שהיא העבירה זה עצמו גרם המצוה שתעשה עכתו"ד, והענין הוא דטבל לא דמי לאשירה, דאיסור ע"ז שנסתבך בלולב, זה אינו גורם שום סיוע לגוף המצוה, משא"כ בטבל דעכ"פ לפי מה שהוא עתה לפנינו מעשה העבירה מאכילת טבל היא הגורמה למצוה:
עכ"פ מבואר דהיכא דהעבירה בשעת המצוה, או דכפי מה שעתה לפנינו העבירה גרם המצוה, הוי מהב"ע, הגם שהי' מציאות לקיים המצה בלא עבירה, א"כ צע"ג מדוע קורע בשבת, ל"ה מהב"ע, הא גם בזה, העבירה בשעת המצוה, וגם דכפי מה שהוא עתה לפנינו, עבירת הקריעה, גורם להמצוה, וכן יקשה מסוף ד' הירושלמי אם נפרש מה שאומר, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר, בלשון תמי', דמשמע דאפי' אם הוציא בפיו, דומיא דקורע בשבת, דהעבירה בשעת המצוה, נמי יוצא ידי חובתו, וכמ"ש גם בחמדת שלמה הנ"ל ובכתב סופר הנ"ל, וא"כ אמאי ל"ה זה מהב"ע, הא בהוציא בפיו, העבירה בשעת המצוה, וגם דעתה העבירה גרם המצוה:
אמנם נראה מזה דגם לפי פירוש זה בד' הירושלמי צריך לפרש, כך אנו אומרים, בניחותא, וכנ"ל דהחברייא השיבו דאפי' בכה"ג הוי מהב"ע, וכך אומרים הוציא מצה וכו' א"י בפסח, ובקורע בשבת צ"ל דיצא, מטעמים הנ"ל – ומתוך זה, תמוהים לענ"ד, דברי הקרבן עדה הנ"ל, דהוא מפרש ד' הירושלמי כחילוק התוס', ומפרש נמי סוף ד' הירושלמי בהוציא מצה, בלשון תמי', דלכאורה לפי המבואר מד' התוס' בקושייתם על מצה של טבל, הדברים סותרים אהדדי, וכן צ"ב לענ"ד, דברי הפר"ח הנ"ל, דס"ל בהוציא מצה דיצא, וגם ס"ל לפרש הירושלמי כהתוס', ולא העיר כלום מקושייתם במצה של טבל:
איברא דמ"מ אין זה מוכרח רק בשיטות התוס', אמנם בדעת הרמב"ן ז"ל בתורת האדם הנ"ל, שפיר י"ל דמפרש ד' הירושלמי בהוציא מצה, בתמי', דכן הוא באמת שיטת הרמב"ן ז"ל דאה"נ דגם מצה של טבל ל"ה מהב"ע, דהנה הרמב"ם ז"ל, (פ"ו מה' חו"מ ה"ז) פסק דאם אכל מצה של טבל לא יצא, והעיר שם הלח"מ, דהא בגמ' לא מתוקמא זאת, רק אליבא דר"ש, דאמר אין איסור חל על איסור, ועי' בשו"ת חתם סופר, (או"ח סי' קל"ז), שכתב בשם הגאון בעל ההפלאה ז"ל, דלהרמב"ם ז"ל אינו יוצא יד"ח, מטעם דהוי מצהב"ע, כקו' התוס' ע"ש, אונם דעת הרמב"ן ז"ל להלכה דיוצא במצה של טבל, כמבואר מדבריו ז"ל במלחמות [ספ"ק דפסחים] תוך ד"ה והא דאמר רב גידל, זה לשונו, וכיוצא בו פשיטא משום דתני' לי' רישא באותו פרק, אבל לא בטבל פשיטא, והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא, ודלא כהילכתא ע"ש, הרי כתב דמתני' זו דאבל לא בטבל, דלא כהילכתא וא"כ ע"כ דס"ל דאין זה מהב"ע – וראיתי בס' שרשי הים שורש אכילת מצה, תוך הכ"י של רבו בעל השעה"מ ז"ל, שנו"נ בטעם הדבר, דטבל ל"ה מהב"ע, ואח"כ כתב שראה דברי הריטב"א ז"ל, פסחים כתב יד, בסוגיא דשם ד' ל"ה] שכתב הלכך טבל דעבירתה מעצמה ואין המצוה מסייע ל"ה מהב"ע ושריא עכ"ל [כעת כבר נדפס ואינו בידי] וכתב ע"ז בעל השעה"מ דנראה דכן סברת הרמב"ן ז"ל ע"ש, ולפ"ז דהרמב"ן ז"ל ס"ל דטבל ל"ה מהב"ע, תו י"ל שפיר דגם בקורע בשבת וכן הוציא מצה בפיו, ל"ה מהב"ע, משום שאין העבירה גרם המצוה, ומה שאומר בירושלמי כך אנו אומרים הוא בתמי':
ד) והשתא יתבארו גם דברי הנו"ב, דאולי גם הוא למד בדברי הירושלמי, בניחותא, ואם הוציא מצה מרה"י לרה"ר, לא יצא ידי חובתו, משום דזה ג"כ בכלל מהב"ע ומ"מ נראה דאין צריך לומר דס"ל להנו"ב כשיטת השבולי לקט והיש מי שפסק שבס' בית מועד הנ"ל, דס"ל דגם אם הוציא קודם אכילה לא יצא יד"ח, רק די"ל דס"ל להנו"ב דהירושלמי מיירי רק בהוציא בפיו, דהעבירה בשעת המצוה, ורק בכה"ג לא יצא, וא"כ מבואר עכ"פ מדברי הירושלמי לפי פי' זה דאם העבירה בשעת המצוה הוי מהב"ע, בכל ענין אפי' אם אין העבירה על החפץ, [אפי' אם אין עבירה גרם המצוה] ומה"ט לא אמר הנו"ב דלכן ל"ה מהב"ע, במכסה ביו"ט משום שאין העבירה על החפץ, כמו שתי' החמד"ש, דהרי בכסוי העבירה בשעת המצוה, כמבואר בביצה (ח', ב'):
ועפי"ז יתיישב לנו נמי, מה שהעיר החמד"ש (בסי' ל') על קו' התוס', למ"ל קרא במצה של טבל, ת"ל דהוי מהב"ע, דהא אין העבירה על החפץ ע"ש, אולם להנ"ל א"ש, דהרי אם נפרש ד' הירושלמי בניחותא, על כרחיך מבואר דעכ"פ היכא שהעבירה בשעת המצוה, הוי מהב"ע בכל ענין האולם בעיקר הדבר, עי' בדברי רבינו זצוק"ל, בזית רענן, (חלק ראשון בהכשר ד' מינים הלכה ט' סי' ג' אות ג'), שכתב במרוצת לשונו, דטבל כיון שאסור לכל אפי' הנאה של כילוי, הרי זה כאלו נקבע על החפץ שרוצה לצאת בו ע"ש:
ה) אלא דלכאורה עומד לנגדינו סוגיא דסוכה [ל"א, א'] בפלוגתא ר"א וחכמים, לענין סוכה גזולה, דקאמר הש"ס. מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו, ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא, והקשו רבותינו הראשונים ז"ל, רא סוף סוף בא לו זה מן העבירה, דאינה מצוה, ובריטב"א שם תירץ דאין זה מהב"ע משום שאין העבירה על החפץ ע"ש, והשתא אם נימא דאם העבירה בשעת המצוה ל"ב שתהיה העבירה על החפץ, א"כ תהדר קו' הראשונים ז"ל לדוכתי' דהא בגזל קרקע גם בשעה שיושב בה ומשתמש עובר בלא תגזול דלא דמי למטלטלין דבשעה שגוזלה מוציאה מרשות הבעלים, ובשעה שמשתמש אינו מוסיף בגזילה, [דאם מוסיף הוי גזלן מחדש, עי' קצה"ח ונה"מ (סי' ל"ד) ובמ"א הארכנו] משא"כ בקרקע דאינה נגזלת, ברשות בעלים עומדת, הוי גזלן בכל עת שמשתמש בה, דגם שואל בלא מדעת גזלן הוא, וא"כ העבירה גם בשעת המצוה ואמאי ל"ה זה מהב"ע:
אמנם נראה בזה לענ"ד, עפ"י מה שאמרתי זה כמה, לפני עטרת ראשינו, הגאון הקדוש, מאורן של ישראל, מוהר"ר משה יהושע ליב שליט"א, [זצ"ל], מלפנים הגאבד"ק בריסק, על מה שתמה, בשם אביו הגאון הצדיק ר' בנימין זצ"ל, [שהי' ראב"ד דהוראדנא ואבד"ק לאמזא], בעיקר פלוגתא ר"א וחכמים, לענין סוכה גזולה, דלמאי נ"מ לנו הא ודאי קרא דממעט גזולה, לא מיירי ממה שכבר עבר לידע אם יש לו שכר מצות ישיבת סוכה, רק ודאי מיירי לענין להבא, אם ישב בסוכה זו, ובזה ג"כ אין נ"מ, דהא גם אם קרקע אינה נגזלת, מ"מ השימוש אסור. ואמרתי לפניו, דנ"מ, אם הבעלים אינם מקפידים על השימוש של ז' ימי החג, דניחא לי' שיעשה מצוה בממונו, רק הגזלן גזלו לחלוטין, דבכה"ג אם קרקע אינה נגזלת, ל"ה גזלן על השימוש ויכול לישב בה ואין לדחות דאם אין הבעלים מקפידים על השימוש שיושב בה בימי החג, הרי זה כאילו השיב לו בחזרה, [על ימי החג], וא"כ גם אם קרקע נגזלת, ל"ה זה סוכה גזולה, דזה אינו, דאם הי' קרקע נגזלת, א"כ מיד שגזלה, יוצא מרשות הבעלים ונכנס בחזקת הגזלן, ומתחייב בהשבה ובאחריות, אם שטפה נהר וכיוצא, ובודאי במה שאין הבעלים מקפידים על שימושו לא נפטר מאחריות, א"כ במה נפקע שם גזל מהסוכה:
ולפ"ז שפיר מבואר הטעם דל"ה מהב"ע, דהא בכה"ג, שאין הבעלים מקפידים על שימושו, אינו עובר בשימושו כלום, נמצא דאין העבירה בשעת המצוה ובכה"ג ל"ה מהב"ע, כשהעבירה אינה בגוף החפץ:
וגם אין העבירה גרם המצוה, כיון דהבעלים מניחים לו לישב בסוכתו, וא"כ גם כשלא גזלה, הי' יכול לצאת ידי מצוה:
עוד אמרתי אז. עפ"י המבואר ברמ"א, (חו"מ סי' שס"ג סעי' י') אם ברח מן העיר, ולקח השר ביתו ונתנו לישראל אחר, פטור משום זה נהנה וזה לא חסר ע"ש, וה"נ בזה, אם בא אחר לישב בסוכה כזו, הרי על השימוש הוי, זה נהנה וזה לא חסר, נמצא דהנידון רק על עיקר הגזילה, אם הוי זה סוכה גזולה:
גם י"ל עוד נ"מ, עפ"י ד' הרמ"א ז"ל חו"מ (סי' רצ"ב סעי' כ') דבמקום ביטול תורה שאין ספרים נמצאים, יכולים ב"ד לכוף לא' להשאיל ספריו ללמוד מהן ע"ש, ומסתברא דה"נ בסוכה, אם הגיע במקום ביטול מצות סוכה, וא"כ נ"מ דהיו כופין להנגזל על השימוש שיתן לו עד עבור ימי החג, נמצא דעיקר הגזילה רק על גוף הקרקע:
ז) ובאמת נראה לענ"ד לדון דאם עובר הל"ת בשעת קיום המצוה, ואין בזה גדרי הדחי' שידחה העשה לל"ת לא נכנס כלל בסוג מהב"ע, אלא דבכה"ג מתבטל המצוה, גם אם נימא דמהבב"ע אינו מבטל המצוה, ונ"מ להפוסקים דס"ל שיש בזה פלוגתא בגמרא, ואיכא מ"ד דלא ס"ל לפסול מהב"ע, עי' בדברי הבעה"מ ז"ל ר"פ לולב הגזול, ועי' בפסקי תוס' רי"ד ז"ל (סוכה ל"א, א', וז"ל, א"נ י"ל דלא ס"ל לכל הני דמהבב"ע פסולה ע"ש] מ"מ בכה"ג שעובר להל"ת בשעת קיום המצוה, י"ל דלכ"ע מבטל המצוה:
וראי' לזה, מסוגיא דיבמות (כ', ב') דפריך התם בחייבי לאווין ניתי עשה וידחה ל"ת, ומשני דגלי קרא דיבמתו, דיש לך יבמה אחת דעולה לחליצה ואינו עולה ליבום, ומתיב רבא אי ס"ד דמדאורייתא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו ע"ש, הרי דאם נימא דגלי קרא דלא דחי, צריך שיתבטל המצוה גם בדיעבד, ואמאי לא תלי זה אם אמרי' מהב"ע, וכן שם בסוף הסוגיא, הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי, דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ה"נ אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת, מיתבי ואם בעלו קנו תיובתא ע"ש, הרי דאם אין בזה גדרי הדחי', מתבטל המצוה לגמרי, והא זה סוגיא מפורשת, ומה נעשה בה לשיטות בעה"מ ז"ל, דס"ל כמ"ד דמהבב"ע, אינו פוסל המצוה, אלא ע"כ כנ"ל, דבכה"ג מתבטל המצוה לכ"ע, וכ"נ גם מדברי הנו"ב סוף מהד"ק הנ"ל. ועפ"ז יבואר היטב קו' התוס', במצוה של טבל, דהתם שעובר הל"ת בעת אכילתו מה"ט גם אם לא יהי' בזה הגדרים דמהבב"ע, מ"מ כיון דאין בכח העשה לדחות להל״ת, [עי' בש"א (סי', צ'), ובח"ס [או"ח סי' קל"ז הנ"ל], אינו מקיים המצוה לכ"ע:
ז) והנה בשו"ת כתב סופר הנ"ל, הקשה לפ"ד הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל ביבמות (ק"ג ב'), דהיכא דהנאתו תלוי ביציאתו אמרי' דלא יצא ולא יהנה, ולפ"ז אמאי אמרי' בקורע בשבת דאעפ"י שמחלל את השבת יוצא ידי קריעה, אדרבה נימא דלא ולא והוי מקלקל ע"ש, וכן הקשה הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל בס' שמחת יו"ט (סי' מ"ב):
אולם לענ"ד י"ל דבאיסורי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והוא חשב לצאת ידי קריעה, י"ל דגם בכה"ג חייב. דהגע בעצמך אם קלקל ע"מ לתקן אמנם התיקון תלוי ביד אחרים, והם לא יתקנו, כדי שיהי' מקלקל, האם נימא דפטור, וה"נ בזה, כיון דהוא חשב לעשות תיקון, לא יפטר אפי' אם נימא דלא יצא:
והנה הרמב"ן ז"ל הנ"ל, המובא גם ברשב"א ז"ל הנ"ל הביא ראי' לדבריו, דהיכא שהמצוה והעבירה קשורים זה בזה, אמרי' דלא יצא, ולא עשה עבירה, מהא דר"ה (כ"ח א'), הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו. אלמא דאי נתנו ליהנות, אמרי' דלא יצא ולא נהנה, ע"ש, ולכאורה תמוה, מ"ט לא נימא דהטעם משום מהב"ע. וי"ל שהביא דברי רבא, דהוא ס"ל, דבמצוה דרבנן, אינו נפסל משום מהב"ע, עיין סוכה ול א') רבא אמר לעולם וכו', ובתוס' שם ד"ה מתוך, ורבא סתמא נקט דלא יצא, גם בתקיעות דרבנן. גם י"ל, דבכה"ג ל"ש כלל מהב"ע, דבלא העבירה הי' יוצא ידי המצוה, דאין ההקדש גורם המצוה, דגם אם לא הי' מקדיש הבהמה, הי' יוצא ידי מצוה, וכסברות התוס' בסוכה שם, [ד"ה משום]. וע"כ הוכיח דהטעם משום דהתהקשרות מבטל המצוה, כדי שלא יעשה עבירה:
ה) ומה שהעיר מעכת"ה, דל"ה מהב"ע באבידה, משום שאפשר למצוה להתקיים בלא עבירה, כגון אם נתגלגלה חוץ לביה"ק יפה כתב מעכת"ה עפ"י ד' הנ"י בב"מ ל' שס, שכתב בשם הר"ן ז"ל, דזה הוי בעידנא והיכא דהעבירה בשעת המצוה, ל"ב שיהי' העבירה גרם המצוה, כד' החמד"ש הנ"ל אך מ"ש עוד, דגם לפי דעת שאר ראשונים ז"ל, בב"מ שם, שכ' לרווחא דמילתא אקשי הכי, עכ"פ קאי הש"ס, אי הוי זה בעידנא, א"כ הדרן הדברים כמו אליבא דהר"ן לענ"ד כוונת הראשונים ז"ל, דקו' הש"ס הוא, אם היינו אומרים דל"ב בעידנא, עי' שבת (קל"ב, ב') דשקיל וטרי הש"ס, דצרעת חמור משבת, דהרי עבודה אינו דוחה צרעת, ועבודה דוחה שבת, ואח"כ מסיק, הש"ס דמש"ה עבודה אינו דוחה צרעת, משום דאינו בעידנא ע"ש, עכ"פ מבואר דהי' ס"ד דל"ב בעידנא:
אולם ביסוד הדבר, כבר הובא לעיל, [באות ג'], דברי בעל השעה"מ ז"ל, שכתב דכיון לפי מה שהוא עתה לפנינו, העבירה גרם המצוה, נהוי מהב"ע, לפ"ז ה"נ גם באבידה בביה"ק, דעכ"פ עתה לא תגלגלה חוץ לביה"ק, הרי העבירה גרם המצוה, והוי שפיר מהב"ע כמו בטבל:
מ) ובעיקר דברי החמד"ש הנ"ל, מ"ש דבלולב הגזול העבירה והמצוה נעשים בזמנים נפרדים, משא"כ בטבל, יש לעיין טובא, הא גם בגזל, כ"ז שאינו מחזיר לו, עבירה הוא בידו. דעובר על עשה דהשבה, ונהי דבמה שלקחו לצאת בו, אינו עובר מחדש, בלאו דגזילה, דהא אינו מוסיף בגזילה עי"ז, מ"מ עבירת ביטול עשה, איכא גם בשעת עשיית המצוה:
ומזה יש עוד לדון, דמדברי התוס' עצמם מבואר היפך, מה שחידש החמד"ש, דאם עבירה בשעת המצוה, ל"ב שיהי' עבירה גרם המצוה, דהא לפ"ז, מאי קשיא להו מתחילה, מגזל לאשירה, הא י"ל דשאני אשירה, שהעבירה אינה בשעת המצוה, משא"כ בגזל, דגם בשעת עשיית המצוה עובר בעשה דהשבה, ומדלא תירצו כן, ע"כ דס"ל דאם אין עבירה גרם המצוה, ל"ה מהב"ע, גם אם העבירה בשעת המצוה וכן הוכיח באמת השעה"מ, (פ"ח מה' לולב ה"ח), דאין לומר הטעם בהא דאם עבר ולקטן כשר, ול"ה מהב"ע, משום שאין העבירה בזמן המצוה, דל"ד לגזל דגם בעת המצוה עובר בעשה דהשבה, דלפ"ז לא היו התוס' מקשים מידי מגזל לאשירה, ע"ש:
אולם בפשטא י"ל, דקו' התוס' הוא, דהא גם אם אין הבעלים בעיר, ואי אפשר עתה בחזרה, או אם נטל הלולב להחזירו לבעליו, ולא עלתה בידו ממניעת איזה סיבה, דאין בזה איסור מניעת השבה, ואפ"ה אינו יוצא בלולב זה, וע"כ דהוא מהבב"ע, משום הלאו שעבר תחילה, ומה"ט הוצרכו לחלק מאשירה, משום דהתם הי' אפשר לעשות המצוה בלא עבירה,
גם יש מקום לומר, דהגם שעובר על עשה דהשבה, בכל רגע שאינו משיב הגזילה, מ"מ על רגע זו שנועל לשם מצוה, י"ל דאינו עובר, דמסתבר לומר דהבעלים אין מקפידים, על מה שמעכב הגזילה אצלו ברגע זו דאדרבא אמרי' בכ"מ, ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממונו, ובתה"ד (סי' ק'), ובפסקים וכתבים (סי' קנ"ט), כתב דמותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו בשאר ימים, דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממונו, והוי כשאול, וכן פסק הרמ"א ז"ל, להלכה, בש"ע, (סי' תרמ"ט סעי' ה') וה"נ י"ל בזה דהגם דלקח הלולב בגזילה, ועבר על לא תגזול, וגם ציער להנגזל, מ"מ כשדנין על עשה דהשבה, י"ל, שאינו מקפיד על עכבתו זמן נטילת המצוה, וא"כ אין העבירה בשעת המצוה, ואפ"ה הוי מהב"ע, וע"כ הוכרחו התוס' לחלק דבאשירה אין עבירה גרם המצוה:
ובאמת נראה, דגם כונת השעה"מ הנ"ל, עיקרו רק להוכיח, מקו' התוס', דאין לחלק גזל משאר דברים, משום דבגזל העבירה בשעת המצוה, וזה מבואר באמת, ממה שלא חילקו התוס' בזה, ואה"נ טעמם של התוס', הוא כנ"ל, דס"ל דבגזל הוי מהב"ע, גם במקום שאין עליו איסור מניעת השבה. וזהו שכתב השעה"מ, דאין לומר הטעם, דאם מיעטן כשר, משום דל"ה מהב"ע כ"א כשהעבירה בשעת המצוה, דגזל תוכיח, דמבואר מד' התוס' דבכ"ע הוי מהב"ע וע"כ משום לאו שעבר:
ועפי"ז יש לעורר, במ"ש באמרי בינה, או"ח (סי' י"ד) דאף בביטל רק מ"ע בשב ואל תעשה, הוי מהב"ע, כדמוכח מגזל דהוי מהב"ע, אף דהעבירה כבר נעשית, מ"מ במה דאינו מקיים, והשיב את הגזילה, הוי מהב"ע, עכתו"ד ז"ל, ולהנ"ל, הרי מתבאר מדברי התוס', דבגזל הוי מהב"ע, גם היכא שאינו עובר עתה, בעשה דהשבה, וע"כ דזהו רק מחמת הלאו שעבר, וא"כ תו ליכא הוכחה דמהב"ע הוא גם כשעובר רק בשוא"ת, דהרי י"ל בגזל, דהכל הוא מפני הלאו שעבר כבר. גם לשיטת ר"י ז"ל בתוס' [אשר יובא להלן באות שאחר זה] דל"ה מהב"ע רק קודם שקנה, מ"מ זהו רק משום דאחרי שנסתלק חיוב ההשבה מעל החפץ, אין העבירה על החפץ, אבל כשעוד העבירה על החפץ, הוי מהב"ע, משום הלאו שעבר.
ובעיקר הדבר אם ננקוט דהיכא שהעבירה הוי רק בשוא"ת, ל"ה מהב"ע, הי' מיושב ד' התוס' הנ"ל, בפשטא, דמש"ה הקשו, מגזל לאשירה, ולא תירצו דבגזל עבירת העשה גם בשעת המצוה, דס"ל דע"כ, מה דגזל הוי מהב"ע, הוא משום הלאו שעבר כבר, דהרי העשה דהשבה, אינו עובר רק בשוא"ת, ול"ה זה בכלל מהב"ע לבטל המצוה, וע"כ הקשו שפיר דגם באשירה כן. ולכן הוכרחו לתירוצם, דבאשירה העבירה לא גרם המצוה, ויבואר ג"כ לפ"ז ד' החמד"ש הנ"ל):
יא) שוב נתיישבתי, דיש לומר, דכל זה תלוי, בפלוגתת ר"ת ור"י ז"ל, המבואר בתוס' ב"ק (ס"ז, א') ד"ה אמר עולא, דר"ת ז"ל ס"ל דיאוש לחודי' קני ואפ"ה פסול לקרבן משום מהב"ע, והר"י ז"ל ס"ל, דיאוש לחודי' לא קני רק יאוש ושינוי השם, ומ"מ פסול להקרבה, משום דהקד' מסייע בקנינו ע"ש ולפ"ז לשי' ר"ת ז"ל, דהוי מהב"ע, גם אחר יאוש, שכבר קני להקרבן, מבואר דע"כ הטעם, דבגזל הוי מהב"ע, אינו מטעם עשה דהשבה, דהא אחר הקנין, כבר נסתלק חיוב השבה מעל החפץ, ונהי דגם עתה, איכא עבירה, מה שמאחר לשלם, מ"מ הרי זה אינו רק כאלו עושה עבירה אחרת, בשעת המצוה, וע"כ דהוי מהב"ע מחמת הלאו שעבר כבר. אמנם לשי' ר"י ז"ל, דל"ה מהב"ע רק קודם הקנין, י"ל דאה"נ, מה דהוי מהב"ע, הוא משום עשה דהשבה:
ומעתה לפ"ז י"ל דמה שהקשו התוס' בסוכה הנ"ל, מגזל לאשירה, ולא תירצו דבגזל העבירה בשעת המצוה, מפני שרצו לתרץ קושייתם, גם לשי' ר"ת ז"ל, דלדידי' הוי מהב"ע וכן מצאתי, בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קכ"ז, ד"ה וכאשר בינותי), שתמה כזאת ע"ד השעה"מ הנ"ל, דהא י"ל, דהתוס' כתבו טעמא דמספיק, גם לשיטת ר"ת ז"ל, ע"ש:
איברא דלכאורה גם לשיטת ר"י ז"ל, משמע דהוי מהב"ע, גם אם עתה ליכא לעשה דהשבה, דהא בקרבן הגזול, הוי מהב"ע, הגם דבעת קיום המצוה, והיינו עצם ההקרבה, ליכא איסור גזל, רק מפני האיסור בשעה שהקדישו. אמנם הר"ן ז"ל בסוכה שם, כתב וז"ל, ומיהו כי אמרי' לולב הגזול פסול משום מהב"ע, ה"מ בשלא קנהו עדיין, א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין, דמש"ה אמרי' גבי קרבן, דגזול פסול משום מהב"ע, דס"ל לר' יוחנן דיאוש כדי לא קני, כדמוכח במרובה, ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשינוי רשות ההקדש, וכו', וכיון דמצות הקרבן, דהיינו ההקדש, סייעי' בקני', אמרי' דאית בי' משום מהב"ע וכו' עכ"ל, ועי' עוד בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות שם, ר"פ לולב הגזול, וז"ל שכיון שגזל הוא בידו, אין הקדישו מצוה, אלא ניאוצין, שהקב"ה מואס בעולה, עכ"ל, הנה נתבאר מדקדוק דבריהם ז"ל, דנקטו דהגם דעיקר המצוה, הוא גוף ההקרבה, מ"מ ההקדש הוי עכ"פ חלק מהמצוה, נמצא דחלק מהמצוה הוי בעבירה:
ונראה דזהו מ"ש התוס' בסוכה שם, ד"ה הא קניא ביאוש, וז"ל, ובכולה שמעתין דלא חשיב מהב"ע, היכא דקני לה, מצינן למימר, דקני קודם באגודה, אפי' למאן דבעי אגד, [כן גירסס המהר"ם ז"ל, ועי' הגהות הרש"ש ז"ל] הא קני לי' קודם יו"ט, דאכתי לא חל חיוב מצוה, וא"נ אפי' ביו"ט דלא דמי למקדיש, דחל קנין והקדש ביחד, עכ"ל, ולפ"ר אינו מובן כ"כ סברות התוס' מ"ש דא"נ אפי' ביו"ט לא דמי למקדיש, דהא גם בלולב הקנין בא בעת האגודה ואי משום דעכ"פ קני לי' קודם שבא לצאת ידי חיוב מצוה, גם בקרבן קני לי' קודם ההקרבה שוב ראיתי בס' פתח הבית, בדיני יאוש ושינוי רשות, [סי' כ"ד] שכ' ע"ד התוס' אלו, וז"ל, וא"נ אפי' ביו"ט, וכו', צריך לביאור קצת בכוונת תי' זה, וצ"ע, עכ"ל. אולם נראה בסברות התוס', דשאני הקדש, דהוי בגוף הקרבן, משא"כ לולב דגם למאן דבעי אגד, אינו בגוף הד' מינים וליתר ביאור י"ל עפ"י מ"ש רבינו הגאון זצוק"ל בספרו תפארת ירושלים, [שבועות פ"ד מ"א אות כ"ד], לתרץ מה שהקשה, בספרו זית רענן [ח"א אה"ע, ה"ה, סי' ט', אות א'], על מה שפסקו, העושה סוכתו בראש האילן. [סוכה, כ"ג] דר"י פוסל משום דבעינן סוכה הראוי' לשבעה, וטעמא דר"מ דמכשיר, משום דמדאורייתא מחזי חזי, ופסקו כר"מ, וגבי משחק בקוביא לענין שבועות העדות, פסקו כרב אחא בר יעקב דפטור משבועות העדות, ותי' דשאני גבי סוכה, דלא נחסר שום דבר מגוף הסוכה, רק דמצד גזיה"כ, בעינן סוכה הראוי לשבעה, ול"ד לשבועות העדות, דנחסר בגוף העדות, דבעינן שיהי' בר הגדה בב"ד, ע"ש, וה"נ י"ל לענ"ד, בסברות התוס' הנ"ל, דמה דבעינן אגד בלולב, הוא רק מצד גזיה"כ, עי' סוכה, (ל"ג, א'), מ"ט דר"י גמר לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, משא"כ בהקדש, דקרבן בלא הקדש, אינו בגדר קרבן כלל. עכ"פ נקטו דהקדש הוא מגוף המצוה, יותר מאגד בלולב:
יב) אמנם בעיקר שיטת ר"ת ז"ל, בתוס' ב"ק הנ"ל, ובגיטין (נ"ה, א'), דעולא ס"ל בכל דוכתא, יאוש קני, ואפ"ה לענין מצוה הוי מהב"ע, לכאורה יש לעיין לפ"ז בלשון עולא עצמו בב"ק שם, מנין ליאוש שאינו קונה, וכן בגיטין שם, אמר עולא ד"ת, וכו', מ"ט יאוש כדי לא קנה, ע"ש, ואם נימא, דבאמת עולא ס"ל יאוש קני, רק במצוה לא יצא, משום מהב"ע, לא הול"ל אינו קונה אולם, גם בלשון ר"ת ז"ל, שהביאו התוס' בשמו, כתבו דעולא ס"ל דלכל מילי, יאוש קני, רק לענין הקרבה, וביותר כתוב בלשון ר"ת ז"ל, בספר הישר, [גיטין סי' ק"ב], וז"ל, אבל גבי קרבן סבר דיאוש כדי לא קני, ע"ש, והדברים תמוהים, דהא אם בכל דוכתי ס"ל יאוש קני, ע"כ מה דבמצוה לא יצא בכה"ג, הוא משום מהב"ע, ומאי האי דקאמר ר"ת דלענין מצוה לא קני:
לכן נראה, בשיטות ר"ת ז"ל, דהגם דננקוט ליסוד דיאוש קני, מ"מ אכתי איכא, כמו שיור בקנין, דנהי שקנה גוף החפץ, מ"מ כיון דעדין רמי עליו, עשה דהשבה, לשלם הדמים, וכלישנא דהש"ס, ב"ק (ס"ו, א'), והשיב את הגזילה אשר גזל, מה ת"ל אשר גזל, אם כעין שגזל יחזיר, ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, ועי' בתוס' מכות (טז, א') מה"ט י"ל דאין קנינו קנין גמור, ועוד נשאר לי להנגזל היזה שעבוד בגוף החפץ ולהכי נקט עולא, לשון לא קני, היינו דמה"ט, הוי זה מהב״ע מפני שאין הקנין קנין גמור, נמצא דעדיין שם עבירה על החפץ, והגם דמיקרי שלו, והוי לכם, לענין לולב וקרבנו, לענין קרבן, וכמבואר מסוגיא דאונכרי, דפריך שם, ולקנינהו, וכו', והא כל הקנינים. דנקט התם, אכתי איכא חיוב דמים להנגזל, וע"כ דמפני שגוף החפץ שלו, הוי לכם, ועי' בקצה"ח (סי' שנ"ג ס"ק) מ"מ מפני שיור זה, שמשתייר בקנינו, הוי עדיין בכלל מהב"ע, ומה שהקשו התוס' דמסוגיא דאונכרי מבואר, דאם קנה ל"ה ג"כ מהב"ע, כבר תי' ר"ת ז"ל, בספר הישר הנ"ל, דהך דאונכרי שאני דבהתירא אתי לידי', דרוב קרקעות אינן גזולות, ע"ש:
יג) ומה שהעיר מעכת"ה נ"י, דבמצוה שבין אדם לחבירו, ל"א מהב"ע, לבטל המצוה, ודימה זאת לכוונת מצוה דפריעת ב"ח, דפשיטא דלא מעכב הכונה. הנה לפי המבואר בדברי רש"י ז"ל, גיטין (ל"ו, ב'), ד"ה ואמור רבנן, דאם אינו פורע, הוי גזלן למפרע, נמצא דיסודו של מנות פעב"ח, הוא מלאו דגזילה וא"כ י"ל דמה"ט לא מעכב הכונה, משום דשלא לעבור על לאו, י"ל דאינו מעכב הכונה לכ"ע, דלא מצינו הא דמצ"כ, רק במ"ע ולא בל"ת, וגם לפמ"ש בשו"ת הרדב"ז ז"ל (ח"ב, סי' תר"י) בטעם, שלא מנו מוני המצות המצוה זו, משום שהיא בכלל מ"ע דהשבת הגזילה, והוכיח כן, בדעת הרמב"ם ז"ל, ע"ש, ג"כ לא ראיתי כעת שיעכב הכונה במ"ע שבאה רק לנתק הלאו, (ועיין רש"י כתובות (פ"ז, א') שכ' דמצוה זו, משום הן שלך צדק, ועי' באמרי בינה ח"א, בשו"ת שבסוף הס' (סי' ג' אות ה' ו')
והנה בס' זכרו תורת משה מבעל החיי אדם ז"ל [בקיצור ס' חרידים פ"א אות י'] כתב וז"ל, נ"ל דלכ"ע עכ"פ העושה איזה מצוה מן המצות, בלא כונה, ביטל עשה זו דלעבדו בכל לבבכם, שהרי לכ"ע, נאמר מקרא זה, על כל המצות, ואף למ"ד מצות א"צ כוונה היינו שעכ"פ יוצא ידי המצוה, ומ"מ עבר על עשה זו, עכ"ל, ועי' באמרי בינה חאו"ח, סי' י"ד, מה שפלפל בזה] ובס' חרידים עצמו, במ"ע מה"ת, התלויות בלב (פ"א אות י"ז) כתב וז"ל, להתפלל בכ"י, בכונת הלב, שנאמר ואיתו תעבוד, וכתיב ולעבדו בכל לבבכם, אע"פ שהיא מצוה כוללת כל תרי"ג מצות, וכו', למדו דיש כאן מצוה פרטית וכו' ע"ש, ולכאורה ממ"ש שהיא כוללת כל התרי"ג מצות, משמע דגם לאוין ועשין הבאין לנתק הלאו, צריכין כונה, אולם גם לפי דבריו אינו ראי' שמעכב הכונה גם בדיעבד, כמו דלמ"ד מצות א"צ כונה הגם דעובר על עשה זו דלעבדו בכל לבבכם, מ"מ אינו מעכב בדיעבד, ה"נ י"ל לדידן דמצות צריכות כונה, מ"מ בלאוין ועשין הבאים לנתק הלאו, מיהא לא מעכב בדיעבד ועי' בשער המצות ממהרח"ו ז"ל, (דף א', ב') וזה לשונו, גם העושה מצוה וכו', המשל בזה, בעת שמסתפר ראשו, לא די לו במה שלא ישחית הפיאות, אבל צריך שיכוון שהוא מונע מלהשחיתם, וכו', ע"ש, וכ"כ בפ' קדשים, הצריך הכונה גם בלאוין:
יד) ומה שהעיר מעכת"ה נ"י, ע"ד זקינו רבינו הגאון זצוק"ל, בתפארת רושלים, (סוכה, אות ט"ז), במ"ש ע"ד הריטב"א ז"ל טעם דבגזל קרקע, ל"ה מהב"ע משום שאין העבירה על החפץ דהקרקע עודנו ברשות הבעלים לכל דבר, והעיר על זה כת"ר נ"י, דלפ"ז, בגזל קרקע, היכא דא"י להוציאו בדיינים. דשוב אינו ברשות הבעלים, להקדישו, יהי' מהב"ע, ע"כ דבריו הנחמדים. ולפענ"ד כיון דבעיקר הלאו דלא תגזול, אין הבדל, דבכל גווני עובר עליו, גם ביכול להוציאו בדיינים, מה"ט גם בא"י להוציא בדיינים, אין זה בסיבת העבירה, דהא האיסור לאו דלא תגזול, מצד עצמו אינו מכריח לזה, א"כ ממילא ל"ה זה העבירה על החפץ – אך בעיקר ד' הריטב"א ז"ל, מ"ש בגזל קרקע משום דברשותא דמארי איתא, נלענ"ד דאין הכונה דהוי ברשותו לענין הקדש, דהרי זה נוגע רק לגבי הבעלים, ומה שנשתנה הדין, בין אם העבירה על החפץ, אם לא, הוא רק במה שנוגע להגזלן שעבר העבירה, אם עודנו העבירה על החפץ, אלא דכוונתו לענין חיוב האחריות ת, דבמטלטלין הגזלן חייב באחריות, ובקרקע הוא ברשות הבעלים, והיינו לענין חיוב אחריות, דנ"מ זו הוא גבי עובר העבירה, דהעבירה ניכרת על החפץ לו בעצמו:
והנה בברכות (מ"ז ב') פריך הש"ס, איך שיחרר ר"א עבדו, והשלימו לעשרה, הא מהב"ע היא, ע"ש, ולכאורה לפ"ד הריטב"א ז״ל, הנ"ל, אמאי הוי זה מהב"ע, הא אין העבירה על החפץ, והגם די"ל דקו' הש"ס הוא, על לכתחילה, דמ"מ לכת תחילה אסור לו לשחרר, כדי לקיים מצוה, אמנם לשון מהב"ע שהזכיר הש"ס, משמע דדינו ככל מהב"ע, דגם בדיעבד מתבטלת המצוה, והנה השואל בנו"ב סוף מהד"ק, כתב ליישב שינוי הסוגיות, מברכות מ"ז הנ"ל, לגיטין ל"ח, דתלו בפלוגתא, אם נימא דהמצוה דרבנן נפסל משום מהבב"ע. ותמהני, דהן אמת, דלשון מהבב"ע דקאמר הש"ס, בברכות הנ"ל, מורה קצת, דדינו ככל מהבב"ע, כנ״ל, אבל מ"מ איך ניחא סוגייא דגיטין, דמותר משום מצוה, דהא עכ"פ אסור לעשות כן לכתחילה, וא"כ אכתי מוכרחים, לתי' הש"ס ברכות, דמצוה דרבים שאני: