אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן ג

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן ג

סימן ב

מה שחזר והשיב חגי נפתלי שליט"א לרבינו הגאון המחבר זצ"ל ע"ד תשובתו למעלה בסי' א' אות א' ב' ג':

רב שלום וברכה וחיי אריכי לכבוד האי גב"ר ידיד עליון הרב הגאון חו"ב צדיק יסוד עולם כקש"ת מוהר"י צבי מיכל שליט"א אחד"ש תורתו הרמה והנשאה והודעת שלומנו כלנו בח"ש יקרת מכתביו הנחמדים קבלתי היום והנני מחזיקנא טובותא למר על טרחתו וכו':

אולם מה דהוסיף שם באות ב' וז"ל. וגם לפמ"ש רש"י שם דקו' הש"ס הוא מאבידה וכו', במחמכ"ת הוא שפת יתר, דהא מאבידה פשיטא דלא התחיל השעה"מ להקשות כלל דהא ליכא מלקות בלאו דל"ת להתעלם והשעה"מ דייק בלשונו והק' רק מטומאה. ומעכ"ת כ' בעצמו כן (באות ג') לענין לאו דמחמר. (עיין לעיל בסי' א' אות י"ב):

אך בעיקר הדברים לפ"ר מוקשה טובא, דהאיך אפ"ל דלא קיים עשה דהשבה משום מהב"ע, הא מבואר בירושלמי בקורע בשבת דל״ה מהב"ע משום דאיהו עביד עבירה ובריטב"א סוכה דאי קרקע א"נ, ל"ה מה"ב מטעם זה. והיינו דדוקא בגזילת מטלטלין דגם עכשיו יש שינוי על החפץ ע"י הגזילה דעי"ז א"י להקדישו ולמכרו. משא"כ בקרקע וכן בקורע בשבת. דאין על החפץ שום שנוי בשום ענין שבעולם ע"י העבירה שעשה מכבר, [וזה איזהו שנים כתבתי ע"ד התפארת ירושלים סוכה אט"ז במ"ש וז"ל ובזה אפ"ל וכו' ע"ש. הנה על הקו' מנעבד מתרץ שפיר דזה דומה ממש הדק הטיב לקרקע א"נ אבל עכשיו דכתיב קרא דנעבד אסור לגבוה והה"ד מחובר (מס' ע"ז מ"ו ב' ורמב"ם פ"ד ה"ז מאי' מזבח) א"כ שוב חלה העבירה על האילן לענין לגבוה וממילא הוי ג"כ מהב"ע לענין מצוה. וכמו במטלטלין דנקרא חלות העבירה על החפץ משום דניגזלין והוציאם מרשות בעלים, וצריכנא עוד לעיין בדמיון הזה לגזילת מטלטלין האם נקרא זה דהוי חלות העבירה על החפץ. ויש לעיין לכאורה בתקף את חבירו והוציאו מסוכתו באופן שא"י להוציאו בדיינים דשוב א"י להקדישו, גם לכאורה ק' עליו מד' תוי"ט בעצמו בסמוך ד״ה של אשירה ע"ש, ע"כ לשוני ולא נפנתי כעת לעיין בזה ומסתמא מעכת"ה ישיב בזה כידו הגדולה]. א"כ הה"ד בנ"ד האיך אפ"ל דכשהשיב האבידה לבעלים לא קיים העשה. בשביל דאיהו עביד עבירה בהטמאו לביה"ק, הא על החפץ אין שום שנוי בשום ענין מחמת העבירה, וכאן עדיף טובא דגם בעת עשיתו העבירה ל"ש לומר דעשה עבירה בהחפץ דהא עבירתו הוא רק מה שהיה בביה"ק גם אלו נכנס שם שלא בשביל האבידה:

עוד ק' לכאורה מתוס' ר"פ לה"ג גבי לולב של אשירה דל"ה מהב"ע משום דהי' יכול לקיים המצוה גם זולת העבירה אלו לא נעבד. א"כ גם כאן אלו נתגלגלה האבידה חוץ לפתח ביה"ק, ג"כ היה יכול לקיים המצוה, אך בזה י"ל עפ"ד הנימוק"י ב"מ ל' בשם הר"ן דהק' דל"ה בעידנא ותי' דגם בנטילת האבידה מקיים מצות השבה והגם דלא נגמרה דמי למל ולא פרע דמ"מ המילה דוחה שבת משום דהוי חלק מהמצוה כן נטילת האבידה הוא חלק מהמצוה. וסיים וז"ל דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם מכוין לגזילה או לילך לו מיד עבר העשה עכ"ל, (ולפ"ר ק"ל דבנתכון לגזלה מבואר כן בגמ' (כ"ו) נטלה לפני יאוש עמל"ג עובר בכולן וכו' משום השב תשיבם. אבל בדין הב' בהולך לו הרי איתא התם בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים אינו עובר אלא בל"ת להתעלם בלבד, וצ"ע לעת הפנאי איה"ש] לפ"ז אין מקום לומר דגמר המצוה היינו ההשבה ליד הבעלים תדחה הלאו דהא ל"ה בעידנא, ורק כל ענין הדחי' היא בשעת נטילתו, ובזה שפיר י"ל דלא מקיים המצוה משום מה"בע, דכבר נתקבלו דברי החמד"ש דבאם בעת קיום המצוה עושה העבירה אזי גם ביכו"ל המצוה בל"ע הוי ג"כ מה"ב, וראייתו מקו' התוס' במצה ש"ט. וגם להר"י הלוי הובא בנימוק"י דחולק אהר"ן הנ"ל צ"ל לדידי' דלרווחא דמילתא אקשי הכי ע"ש, והיינו גם אם היה בעידנא דהיינו אם הוינא אומרין כסברת הר"ן, מ"מ ק' עול"ת א"כ הדרן הדברים כהנ"ל, אליבא דהר"ן, ואזדי הקו' דרך ממנ"פ כמובן:

ועל קו' הא' הנ"ל אין לתרץ כן ולומר דהגם דלא יקבע העברה על החפץ מ"מ כיון דעושה העבירה בשעת קיום המצוה כדברי הנמוק"י הנ"ל שוב הוי מה"ב דזה ליתא דהא גם בקורע בשבת כן הוא, וגם בתוקף א"ח והוציאו מסוכתו נ' דגה בעת ישיבתו בסוכה עושה עבירה דל"ג משואל של"מ דהוה גזלן דאו' לרוה"פ [זולת להראב"ד הובא באס"ז ב"ק צ"ז והריטב"א קידושין, עז"ר חי"ד הלכה י"א א"ד] ושולח יד בפקדון הוי גזלן אפי' בתשמיש שא"ב חסרון ויש לעי' בזה:

גם יש מקום לדבר היכן מצינו עניני דמה"ב במצוה שבין אדל"ח דדוקא במצוה שבאלמ"ק דתכלית המכוון הנ"ר לפניו ית' שאמרתי ונעשה רצוני, משא"כ בבאל"ח דתכלית המכוון שישיג הזולת את שלו, והרי השיג. דוגמא לזה היעלה עה"ד לדון במ"ע דהשבה או במצות דפריעת בע"ח אם ישיבנו בלא כוונת מצוה דלא יצא המצוה לרוה"פ דמצ"כ ויצטרך לפרוע פעם שנית לקיים מצותו [והרי מצוה זו תדירה ולא שמענו מעולם כוונה זו והאיך מצאנו ידינו ורגלינו], ישתקע הדבר, ובע"כ מטעם הנ"ל:

ולכאורה הי' מקום לומר בזה, דבאמת במצוה שבין אדל"ח, יש גם סוג שבין אדל"מ, כיון דזה הוא רצון הש"י, אך בהשבה או בפרעון שלא בכונה, הגם דסוג זה לא קיים, מ"מ כיון דחבירו מרוצה ומפוייס ואין בזה עוד משום בין אדל"ח, ממילא אין מקום גם משום סוג הב', וגם אם ירצה להחמיר ע"ע מתנה בעלמא קיהיב לי', ואינו מתקן מאומה בזה, אבל בנ"ד כיון דהוי מה"ב, לא קיים סוג הב', והגם דסוג א' מה שבין אדל"ח קיים, אבל י"ל דסוג זה לחוד ודאי לא דחי, אפי' ל"ת גרידא גם לס"ד דלא נחית עוד להקו' דותו מי דחינן וכו', וזה מעט יותר ממה דאמר אאמ"ו זי"ע, ההוא אמר דגם לס"ד עכ"פ מאי אולמא ל"ש בזה, ואני רוצה לדון דגם הדחי' ל"ש, כיון דדנין רק על סוג שבין אדל"ח לחוד, ובקו' הב' חידש דגם אילו הי' באמת רק ל"ת גרידא וממילא מקיים בהשבתו ב' הסוגים, מ"מ לא דחי, ובס"ד נקט דבמקיים ב' הסוגים דחי ל"ת, אבל כיון דאיכא גם עשה והוי מה"ב ונשאר רק סוג הב', גם בס"ד, לא דחי:

אמנם כפי דיבורים אלו, יהי' מוקשים ד' אאמ"ו זי"ע, דפשיטא דל"ש בזה מאי אולמא, אמאי פשיטא כיון דהסוג שבין אדל"ח באמת קיים, גם אם לא נימא בזה מאי אולמא] כיון דל"ש בסוג זה מה"ב, ודנין רק על סוג שבין אדל"מ, ומאי איכא בין מצוה זו לזו:

גם עיקר הדבר מגומגם, דלהנ"ל החיוב לכתחילה, עכ"פ, לכוון כוונת מצוה בעת הפרעון וזה לא שמענו מעולם– גם בנפרע שלב"פ באם המלוה תובע בב"ד, הגם דיודע בעצמו דיכול להמתין עד עת בואו, ולא דחיקא לי' שעתא, יהי' עליו ענין זהירות, להמתין בכדי לזכות זולתו בקיום המצוה בשלימות, ולא מצינו כך בפוסקים ובש"ע:

אך עיקר הקו' בזה, היא קו' הא' מירושלמי והגם דגם על הקו' שבנו"ב יש לדון אך הבדל רב דרבינו הנו"ב דן לתרץ, ורצה לתרץ גם בזולת חידושו דירושלמי משא"כ נ"ד דנקטינן כאן הענין דמה"ב לתירוץ:

כתבתי בנחיצה וכו', ועוד לא שמתי עיוני בהצ"ר וכו', אך מעכ"ת אשר ידיו רב לו במלחמתה של תורה כמו דהתחיל לקיים בזה מצות השבת אבידה כן יגמר המצוה בשלימות:

הנני ידידו דוש"ת דבוק מאח מצפה לישועתי נצח

חיים יעקב נפתלי

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה