ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן ב
א) והנה ביסוד הענין דקיי"ל עשה דוחה ל"ת כתב בעל הליכות עולם ז"ל, וזה לשונו, דע והבן טעמו של דבר, וזה כי העשה תנאי הוא מל"ת, כאלו תאמר דלא תעשה כך, אלא בדבר פלוני, וכו', והוא ענין התנאי שכתבתי, הלכך אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, עכ"ל, [ועי' בדברי התוס' (מנחות מ', א', ד"ה כיון) שכתבו בחד תירוצא דכלאים בציצית הותרה לגמרי, ועי' מנחות (ה', ב'):
מה לשבת שכן הותרה מכללה אצל הדיוט במילה וכו' מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית ע"ש] אמנם מדברי רש"י ז"ל, ותוס' (ברכות כ', א' בד"ה שוא"ת) נראה לכאורה דס"ל דמצד דחי' הוא, ולא מצד תנאי. וכבר עמד בזה היבין שמועה (כלל רס"ב) ע"ד ה"ע הנ"ל, מד' רש"י ותוס' אלו:
ויש לראות איך ס"ל לריב"א ז"ל בזה. ולכאורה נראה דס"ל כדברי ה"ע הנ"ל, דבכל עשה דוחה ל"ת הוא מצד תנאי, ומה"ט הגם שיש עשה עם הל"ת, אפ"ה דחי, די"ל שכך היה התנאי על כל ל"ת, שלא נאמרה במקום קיום עשה נגדה, דאם נימא דהוא מצד דחי', יקשה לפ"ר איך נוכל לומר דגם באיכא עשה עם הל"ת, נדחה הל"ת, דכיון שהוא רק בגדר דחוי', אם כן במקום שאין לה רשות לדחות, יהי' מאיזה טעם שיהי', ראוי להיות שגם הל"ת, לא יהי' נגרע מעשה העומדת לנגדו:
איברא לפי יסוד דברי הנו"ב סוף מהד"ק הנ"ל, יבואר דברי הריב"א ז"ל, גם אם נימא דהוא מצד דחי', דהא בדיעבד אחר שכסה אמרי' איפכא מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, ושפיר קיים מצות עשה דכיסוי, א"כ בדיעבד ל"ש לומר דהל"ת לא נדחה, משום דבכאן לא ניתן לדחות, דהא בדיעבד קושטא הוא דגם העשה דיו"ט נדחית מפני עשה דכיסוי:
ברם בעיקר החקירה, אם הא דעדל״ת הוא מצד דחי' או מצד תנאי, נראה לענ"ד דגם אם נימא דהוא מצד תנאי, מ"מ ע"כ צ"ל דזה ג"כ הי' בכלל התנאים שיהי' בגדר דחוי', ולא בגדר הותרה, והיכא שאפשר לקיים שניהם לא דחי, וגם ריבוי בשיעור יהי' אסור, עי' בדברי הר"ן ז"ל (פ"ב דביצה, בד"ה ומיהא משמע) שכתב לחלק משבת ליו"ט דבשבת דדחוי' אצל חולה אסור לרבות בשיעור, משא"כ ביו"ט דהותרה מלאכת אוכל נפש, מותר לרבות בשיעור ע"ש. וה"נ בעדל"ת יהי' אסור לרבות בשיעורא, דהתנאי הי' שיהי' רק בגדר דחי':
ובזה יבואר לענ"ד דדברי ה"ע הנ"ל אינם סותרים לדברי התוס' ברכות הנ"ל, דאה"נ י"ל דגם התוס' ס"ל דהוא מצד תנאי, ומ"מ מה שכתבו דבכ"מ דאמרי' עדל"ת לא אמרי' שלא נאמר הלאו במקום העשה, כונתם דלא אמרי' שהוא תנאי לגמרי רק שהוא בגדר, דחוי', ומה"ט קשה שנלמד מטומאת קרובים, דכבוד הבריות ידחה גם דבר שהוא בקום ועשה:
והשתא לפ"ז יבואר לנו דגם אם נימא בדעת הריב"א ז"ל, דס"ל דהוא מצד תנאי, מ"מ לא ניחא דבריו ז"ל, אם לא שננקוט סברות הנו"ב הנ"ל, דכיון דעכ"פ הוא רק בגדר דחי', א"כ במקום שאינו רשאי לדחות, כמו לכסות ביו"ט, ע"כ דל"ה זה בכלל התנאי. איברא לפ"ד הנו"ב א"ש, דהא בדיעבד אה"נ דלא עבר על העשה ונתנה לדחות:
ב) ומצאתי בשו"ת מהרי"ק ז"ל (שורש קל"ט) שהביא דעת השואל בטעם דחיית עשה לל"ת, מעין דברי הליכות עולם הנ"ל, דכיון דמצד הסברא ליכא איסור בל"ת רק מפני שחדשה תורה, איכא למימר דלא אזהר במקום עשה. והשיב לו המהרי"ק ז"ל, וז"ל, ועוד דלפי סברתך דאמרת דלא מצד חומרא דעשה הוא, א"כ היכא שאין העשה דוחה הלאו כגון ביו"ט פשיטא שהוא לוקה משום יו"ט לכ"ע, ואנן חזינן לא' מגדולי המפרשים שפירש דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת דיו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת, מ"מ לא לקי על ל"ת דיו"ט במקום עשה דהא עשה דתי ללאו, ולא קאי כ"א בעשה דשבתון, ופשיטא שזה היפך כונתך עכ"ל. הנה הכריח מדברי הריב"א ז"ל, היפך דברינו דס"ל דמצד דחי' הוא ולא מצד תנאי:
ויתר דברי המהרי"ק ז"ל שם, מ"ש ע"ד השואל, תמוהים טובא, לענ"ד, דמה שהקשה דלדבריו נימא איפכא כיון דמצד הסברא ליכא חיוב עשה ומה דגלי קרא לחייבו בעשה אין חיובו במקום ל"ת. לא הבנתי כלל דברי קדשו, דהא גלי קרא דהל"ת נדחה מפני העשה ואיך נימא איפכא ממה דגלי קרא. וכן מ"ש עוד בזה, דנימא שלא חייבה תורה במקום ל"ת ונמצא שלא יתחייב בתכלת בסדין של פשתן, וכ"ת אה"נ פשיטא שאין לומר כן כדמוכח בההיא דפ' התכלת (ד' מ"א) מלאכא אשכחי' לרב קטינא וכו' דקאמר לי' ענשיתו אעשה וכו' משמע דמצות עשה הוא, ולפירש"י ז"ל, וכן רב אלפס והמיימון צ"ל שהי' חוטי לבן של פשתן ואפ"ה קרי לי' עשה עכ"ד ז"ל. והוא תמוה דמה צריך ראי' דעשה דוחה ל"ת, ומה צריך להביא ראי' מסוגיא דמנחות גבי מלאכא אשכחי' לרב קטינא, הא בלא"ה מה דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית יבמות (ה', ב'). וגם אם יהי' הלימוד ממקום אחר יכול להקשות כן, דאמאי קיי"ל עשה דוחה ל"ת, ולא אמרינן איפכא דבמקום ל"ת לא נכתב העשה. ובלא"ה זה תמוה דהא גלי קרא דדחי כנ"ל. וכן מ"ש עוד שם וז"ל ועוד לפי סברתך גם בל"ת שיש בו כרת הו"ל דלידחי לי' עשה מה"ט, ואנן קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ עכ"ד ז"ל. ולהנ"ל הא מטעם זה עצמו אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דבזה לא גלי קרא:
ג) ובעיקר דברי הנו"ב הנ"ל, דהגם דלכתחילה ראוי שיהי' שוא"ת, מ"מ אם עבר ועשה ל"ה מהב"ע ויוצא ידי עשה יש להעיר בזה, מסוגיא דחולין (קמ"א, א') דפריך הש"ס [נהי דליכא לאו מ"מ] מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, ע"ש. ולפ"ד הנו"ב מאי קושיא הא בעי קרא לגלות דגם בדיעבד אינו יוצא ידי מצות טהרת מצורע, והיינו דכיון דכתיב תשלח ואפי' לדבר מצוה, ממילא אם עבר על עשה זו הוי מהב"ע:
וראיתי בשו"ת חמדת שלמה (חלק או"ח סי' ל"א סוף ד"ה והנה) שהעיר בכעין זה ע"ד הנו"ב באופן הא' שם דאפשר דמה"ת הרשות בידו לעבור על העשה, רק מדרבנן אמרינן שוא"ת עדיף. דלפ"ז מאי מקשה הש"ס מאי אולמי' וכו' דלמא קמ"ל דאסור לעבור עשה דתשלח ע"ש, וכן הובא קו' זו בקונטרס אחרון להש"א (סי' ל"ג) בשם הגאון המנוח ר' יעקב מאיר ז"ל, ולאמת גם על אופן הב' של הנו"ב דגם מה"ת אסור לעבור לכתחילה, יקשה כנ"ל דנימא דקרא אתי לומר דגם בדיעבד לא עשה מצוה:
ותלמיד א' נ"י, העיר דגם אם נימא דאסור לו לעבור על העשה דלא כהנו"ב, מ"מ הלא עכ"פ זהו רק היכא שקיום עשה אחת היא בשוא"ת, דאזי יש מקום לומר שיהי' שוא"ת, משא"כ היכא ששניהם בקום ועשה, ראוי להיות [גם בלא דברי הנו"ב] שבאיזו עשה שיקיים קיים מצוה, (דאין שום מקום לומר שיהי' שוא"ת ולא יקיים שום עשה, דמה נרויח בזה, הלא קיום שני עשין אלו בקו"ע, וביטול שניהם בשוא"ת, נמצא דכלפי עשה שלא יקיימה אינו נוגע לה בין אם יקיים עשה השניה בין אם גם עשה השניה לא יקיים סוף סוף עשה זו לא יקיים, וא"כ הרי פשוט הוא דטוב יותר לקיים לפחות חדא עשה, ועל מה שאין אנו יודעים איזו יקיים נאמר דהברירה בידו) – וא"כ בלא"ה תמוה סוגיא דחולין הנ"ל, דהא עשה דשלוח הקן ועשה דטהרת מצורע שניהם בקום ועשה הם, ובעי קרא ללמדנו איזו יעשה, ושאם יעבור על עשה זו לא קיים מצוה כלל.
ושבתי עפ"י המבואר מדברי התוס' שבועות (ד', אי, ד"ה אבל) בנשבע שאוכל ולא אכל הוי לאו שאין בו מעשה, אפי' אם זרקו לים, והוא משום דבשעת זריקה אין רק גורם שלא יוכל לקיים השבועה. הרי דהגם שע"י הזריקה לים לא יוכל לקיים עוד השבועה, אפ"ה ל"ה רק לאו שאין בו מעשה, א"כ ה"נ בעשין דשלוח וטהרת מצורע דע"י קיום עשה דשלוח הקן לא נוכל לכנות זה דמדחה עשה דטהרת מצורע בקום ועשה, דגם אם אינו מוצא צפרים אחרים, ל"ה בהשלוח רק גורם לבטל עשה זו, ואמנם אם יקיים עשה דטהרת מצורע' הרי' מדחה עשה דשלוח הקן בקום ועשה, ופשיטא שראוי לקיים עשה דשלוח הקן, וידחה עשה דמצורע בשוא"ת, ושפיר אזלא קו' הש"ס הנ"ל, אבל לפ"ד הנו"ב קשה טובא כנ"ל:
וי"ל בזה לענ"ד, דעשה הבאה לנתק ללאו, כיון שיש בכחה לתקן את לאי החמור מעשה, אלימא עשה זו טפי משאר עשה, וראוי שעשה זו דשלוח הקן ידחה עשה דמצורע, וקו' הש"ס מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, הוא דהש"ס מתמיה מאד, איך ס"ד לומר נגד הסברא כ"כ להאלים עשה דמצורע על עשה דשלוח הקן, הא אדרבה עשה דשלוח אלימא, דעשה זו נמסרה להיות בכחה לנתק ללאו, ואיך ס"ד לומר בהיפך לגמרי – ותי' הש"ס דסד"א דעשה דמצורע חמירא משום גדול השלום. – ולפ"ז א"ש דגם עתה שכבר כתיב תשלח, אפי' לדבר מצוה, אין ללמוד מכאן לכל דוכתא דמה"ת בעשה נגד עשה שוא"ת עדיף, די"ל שאני עשה דשלוח הקן דאלימא משאר עשה כנ"ל:
ה) ובגוף דברי הנו"ב באפן הב' דגם מה"ת אין עשה דוחה עשה לכתחילה יש להתבונן לכאורה מנ"ל לפלוגי בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד, עי' בדברי הב"ח, (חו"מ סי' ז' ס"ק ח', ובסי' י"ז ס"ק ה') מ"ש דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד, ע"ש היטב:
והנה בקונטרסי להלכות דיינים, כתבתי, דאין להעיר ע"ז מדעת הראב"ד ז"ל (הובא בר"ן חולין פג"ה סוגיא דזרוע בשילה) דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחילה, הרי דגם בדאורייתא מחלק בין לכתחילה לדיעבד, דשאני התם דלא אסרה תורה רק המעשה ולא שיאסר גוף הדבר, והוא רק איסורא דרמי אקרקפתא דגברא, וע"ד שכתבו התוס' בתמורה (ד', ב', ד"ה רבא) דצורם אזן בכור אינו נאסר משום כ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, או מכל שתעבתי הר"ז בבל תאכל, דלא גרע מאם נפל בו מעצמו מום, וכיון דממילא מותר אינו בבל תאכל אפי' בנעשה בידים, ע"ש, והוא משום כיון דבנעשה בו ממילא מותר הרי ע"כ שאין האיסור על גוף הדבר רק אקרקפתא דגברא, ואינו נאסר מפני זה גוף הדבר, וה"נ בזה דאם נפל מעצמו איסור לתוך היתר מותר ביש בו שיעור ביטול, א"כ האיסורא לבטל בידים אינו רק אקרקפתא דגברא, ואינו ענין לכללא דהב"ח לאסור גם בדיעבד:
והנה מה שפסק הרמ"א ז"ל בחו"מ (סי' ה' סעי' ב') דהגם דאין דנין בלילה מ"מ אם עברו ודנו דיניהם דין, כבר ביאר זאת הקצוה"ח שם (ס"ק ב') דכיון דגמר דין כשר בלילה אם התחילו ביום, מה"ט אם עברו והתחילו לדון בלילה לא מיפסל הגמר דין מחמת שהי' תחילת הדין בפיסול, מידי דהוי אם פסקו בלא שום טענות כלל, אבל לקבל עדות בלילה, דזה הוי תחילת דין פסול אפי' בדיעבד, ולכן לא הגיה הרמ"א ז"ל כלום בסי' כ"ח עכתו"ד ז"ל ואמנם לדעת הרשב"ם (ב"ב קי"ד, א') דאם קבלו עדות בלילה דנין ע"פ אותה קבלה, נצטרך לומר, דהיכא שגוף הפעולה אינו בא רק בשביל דבר אחר היוצא ממנו והוא התכלית שהי' מועיל גם אם הי' בא בלעדי הפעולה, בזה מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד ומש"ה לענין קבלות עדות דלא אברי סהדי אלא לשקרי אם רק נודע לנו האמת, יהי' ע"י איזה צד שיהי', הרי תו אפשר לעשות פס"ד ע"פ אותה הידיעה והא דבלילה אין עד נעשה דיין הוא מטעם שחל עליהם שם עדים מפני כי ראו בשעה שלכתחילה אסור לקבל בה עדים, ולא תהא שמיעה גדולה מראי' ס"ל להרשב"ם דהוא רק בעדות החדש] ועי' בברכי יוסף (חו"מ סי' י"ז אות ו') מ"ש ע"ד הב"ח הנ"ל:
אולם גם דברי הנו"ב נכונים, דרק בדבר המפורש בקרא או דיש לנו איזה ילפותא מקרא, יש לנקוט דמעכב גם בדיעבד, אבל בנידון דידן ששורש הדבר דאין עשה דוחה עשה לא נודע לנו מקרא, ורק דהסברא נוטה כך דגם מה"ת י"ל מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה וכיון דאין זה רק מצד סברא זו, אין לאסור בדיעבד דאז אמרי' איפכא מאי אולמי':
ו) נחזור לשי' הריב"א ז"ל, דעודנה חובה עלינו לבאר דאם נחליט כן בדעתו ז"ל דהא דאינו דוחה לכתחילה הוא רק משום מאי אולמי', ומה"ט בדיעבד אם עבר וכסה אמרי' איפכא מאי אולמי, ולא עשה שום איסור, א"כ נשאר לנו קו' התוס' בסוגיא דחולין הנ"ל בד"ה לא צריכא, דלמה לי' להש"ס לומר ל"צ דעבר ושקלה, והא לשיטת הריב"א ז"ל הלאו בלא"ה ליתא, ומשום מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ליכא בזה, דהא בעשה דמצורע הו"א דאלימא משום גדול השלום:
ולכאורה י"ל בזה עפ"י דברי התוס' פסחים (נ"ט א') ד"ה אתי, שכתבו בשם ר"י דבעשה החמיר הדוחה עשה הקל ל"ב בעידנא, והביאו ראי' מסוגיא דשלהי חולין הנ"ל, דאי לאו דאמר רחמנא תשלח לדבר מצוה, הו"א דדחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן ע"ש, מבואר מזה דס"ל דעשה דמצורע נגד עשה דשילוח הקן ל"ה בעידנא, ועי' בטורי אבן חגיגה באבני שוהם ד"ה כופין שכתב דראי' זו אינו מכיר כלל דהא עשה דשילוח אינה מבוטלת כל כמה דלא שחט את האם נמצא דכששחטה לשם מצורע בא ביטול עשה דשילוח עם העשה דטהרת מצורע כאחת ובעידנא ע"ש, [ועי' בדברי הריטב"א ז"ל ב"מ ל"א א' ד"ה לדבר מצוה ע"ש היטב], אמנם כבר ביארו לנו את דברי התוס' הנ"ל בס' אור יקרות פסחים שם, וס' לימודי ה' לימוד קצ"ח וס' בית ישחק על הרמב"ם ז"ל (פ"ג מ"ה חו"מ הלכה ה') והוא, דשיטת ר"י ז"ל הוא כשיטת הנ"י פ"ב דב"מ שכתב אהא דפריך הש"ס שם למ"ל קרא דוהתעלמת לכהן והוא בבית הקברות הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, דלקושטא גם ל"ת לחוד לא נדחה מפני עשה דאבידה משום דעיקר המצוה ל"ה אלא בשעה שמהדר למרא [וכ"כ ה"ה בפ' י"א מה' גזילה ואבידה ה' י"ח] והש"ס דנקט עשה ול"ת לרווחא דמלתא אקשי הכי ע"ש, הרי דס"ל דאזלינן רק בתר עיקר ועצם המצוה, והשאר ל"ה רק הכשר מצוה, [וחולק ע"ד הרנב"ר ז"ל שהביא שם דס"ל דגם באבידה הוי בעידנא דהא מתעסק במצוה], וה"נ בעשה דמצורע דעיקר ועצם המצוה הוא ההזי' והלקיחה והשחיטה הוי רק הכשר מצוה, ובס' בית ישחק הביא עוד ראי' לזה, דעשה דמצורע אינו אלא טהרתו, ממה שמנה הרמב"ם ז"ל בריש פ"א מה' טומאת צרעת, את כל מה שצריך לטהרתו במים חיים, וכו' והשתי ציפרים, למצוה אחת ושם המצוה טהרת מצורע ע"ש, ולענ"ד מבואר כמו כן דעת התוס' ביבמות (ו, א') ד"ה שכן, והרמב"ן ז"ל, והרשב"א ז"ל שם, שפירשו בדברי הש"ס שם:
אלא משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה, דהיינו דקרא מיירי בלאו דמחמר ולא ילפינן מהכא דאין עדל"ת דשאני כבוד או"א שכן הכשר מצוה דכשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיות הלאו אינו מאכילו ומלבישו ע"ש, הרי דס"ל דמשום דעיקר ועצם המצוה אינו רק בשעת הנאה ממש, מש"ה כל הקודם לזה הוי רק הכשר מצוה ולא מצי למדחי, והגם דמצות כבוד אב הוא גם בגרם הנאה אם רק דלבסוף מטי לי' הנאה, כמבואר בקידושין (ל"ב א'), שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם מגיע אמר להם עד כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו, וכתבו התוס' שם ד"ה רב יהודא, דמיירי שזרקו לים למירמא אימתא אאינשי דביתא, ועי' בשו"ת מהרי"ק ז"ל (שורש קס"ו ענף ד'), מ"מ ס"ל להתוס' ורמב"ן ורשב"א ז"ל, דהגרם הנאה לא מצי למידחי ואינו אלא הכשר מצוה. וה"נ גבי עשה דמצורע עיקר המצוה הוא ההזי', וכל הקודם הוי רק הכשר מצוה, ולפ"ז ע"כ צ"ל דמה דפריך הש"ס חולין גבי עשה דמצורע נגד עשה דשילוח הקן עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, גם אם הי' ל"ת לבד לא הית' נדחית, דהא בעת שעובר על ל"ת דלא תקח אם על הבנים אינו מקיים עשה דמצורע, והגם דכתיב ולקח הרי אין זה רק הכשר מצוה כנ"ל, והש"ס דנקט עשה ול"ת לרווחא דמילתא אקשי הכי, וכמ"ש הנ"י ז"ל הנ"ל על סוגיא דב"מ שם, והר"ן ז"ל בפ"ג דר"ה בהא דקתני שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ונקט הש"ס הטעם דעשה ול"ת הוא, דלרווחא דמלתא נקט הכי, דהא בכה"ג ל"ה בעידנא ואפי' ל"ת גרידא לא דחי, וא"כ מיושב בזה קו' התוס' חולין הנ"ל דשפיר הוצרך הש"ס לומר ל"צ דעבר ושקלי' דלאו עברי' דבלא זה אין הל"ת נדחית בזה מפני עשה דמצורע כנ"ל:
אלא דלכאורה ז"א, דהא מרי' דהך דינא הוא הריב"א ז"ל והא התוס' פסחים נ"ט הנ"ל הביאו שהריב"א ז"ל הקשה על מה דקאמר הש"ס, אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה, הא ל"ה בעידנא, הרי דהריב"א ז"ל עצמו חולק ע"ד ר"י ז"ל הנ"ל, וס"ל דגם בעשה נגד עשה בעינן בעידנא וא"כ ע"כ צ"ל בהך דעשה דמצורע נגד שילוח הקן דשפיר הוי זה בעידנא, וכשיטת הרנב"ר ז"ל שהביא הנ"י הנ"ל משום דהא מתעסק במצוה, ועי' בס' מגילת ספר על הסמ"ג (לאוין ק"נ דף ע"ח, ב') מ"ש בזה. ויש לדחות:
אולם גם לפ"ז מ"מ הא זה פשוט עכ"פ דאין זה בעידנא ממש עי' היטב במגילת ספר הנ"ל) וא"כ י"ל דע"כ לא קאמר הריב"א ז"ל דגם אם איכא עשה בהדי' ל"ת, הל"ת נדחה, רק גבי כיסוי דהוי בעידנא ממש והדחוי הוא בעת עשיית עצם המצוה כולה כמבואר בביצה (ח' ב') משא"כ היכא דאינו בעידנא ממש, י"ל דע"ז נאמר לא דינו של הריב"א ז"ל, ונהי דאם ל"ה רק ל"ת לחוד הי' נדחה גם בכה"ג מ"מ כיון דאיכא גם עשה בהדי' לא נדחה הל"ת:
וגם י"ל דל"ד לכסוי הדם דאם לא יכסה עתה ביו"ט יתכן שתתבטל מצוה זו לגמרי דהא אפשר שהדם יבלע עד הלילה, וגם אם לא הי' נבלע אפשר שיהיה נטרד בלילה איזה זמן עד שיבלע או יתנגב הדם, משא"כ גבי טהרת מצורע, דעפ"י רוב ימצא ציפרים אחרים לקיים המצוה:
ויותר נראה דרק בעשה ול"ת דיו"ט דהעשה אינו בא לתיקון הלאו ס"ל להריב"א ז"ל דאין כח העשה מעורב הלאו ואין מאלימים עצמן זה את זה, מה"ט אתי עשה ודחי לי', משא"כ בעשה ול"ת דשלוח הקן דהלאו הוא ניתק לעשה, בכה"ג י"ל דגם להריב"א ז"ל כח העשה מעורב בלאו ולא מצי עשה לדחותו ומצאתי ת"ל בס' תועפת ראם (בהשמטות לחלק או"ח ד' כ"ז, א' בד"ה עוד עלתה) שכתב יסוד הסברא של תי' זה, רק הקדים דברי הריטב"א ז"ל (קידושין ל"ד) מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דגבי שלוח הקן הל"ת אתי לקיומה דעשה ומה"ט העשה והל"ת יחדיו ידבקו ואין עשה דוחה עשה וגם לאו:
ז) עתה נעתיק עצמינו להתבונן קצת לע"ד בדברי התוס' חולין הנ"ל, בתירוצם, לקושייתם ע"ד הריב"א ז"ל וזה לשונם, וצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי לי' לגמרי עכ"ל:
ולכאורה דבריהם צ"ע טובא, דהא לפ"ז תהדר קו' הנו"ב הנ"ל לדוכתי, דהו"ל מצוה הבב"ע מכח איסור הל"ת המוטל עליו, ותו הדר חיוב מלקות:
ונראה דהתוס' אזלי הכא בשיטתם בסוכה (ט' א') בד"ה ההוא דמהבב"ע אינו פוסל רק מדרבנן ומה"ט הגם דהלאו נשאר מ"מ לא לקי דמה"ת אין העבירה מבטל את המצוה, [ולפ"ז יש להעיר במה שמבואר (בסי' א') ליישב קושיותיו של השעה"מ עפ"י דברי הנו"ב, דאכתי לא יעלה זאת לפי דברי התוס' אלו], ואולם לפי המבואר מדבריהם סוכה (ל' א') דמהבב"ע פוסל מה"ת שהקשו למ"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל ת"ל דהוי מהבב"ע ע"ש, ע"כ צ"ל בשיטת הריב"א ז"ל דס"ל דהלאו נדחה לגמרי. וכן מבואר בפשטא מדברי הרשב"א ז"ל ביצה (ח' ב') שהביא שיטת הריב"א ז"ל בלשון ״לית בי' לאו״ והגם דגם בלשון הריב"א ז"ל שהביאו התוס' כתבו דהלאו כמאן דליתא, ואפ"ה פירשו דזהו רק לענין דלא לקי ולא דמדחי לי' לגמרי, מ"מ הרי התוס' ביארו זאת בפירוש אבל הרשב"א שהביא דברי הריב"א כמו שהן. נראה דס"ל דהלאו נדחה לגמרי. וגם ממה דנקט התוס' בלשונם ז"ל וצ"ל לפירושו ״שמא" דוקא וכו. נראה כי גם הם לא החליטו זאת בבירור. בשיטת הריב"א ז"ל, והיינו משום דזה לא יתכן רק אם מהבב"ע דרבנן כנ"ל:
ה) ואכתי יש לדון. לפמ"ש התוס' עצמם (בסוכה ג' א' ד"ה דאמר) גבי מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית דפסול לב"ש משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. דע"י גזירה דרבנן זו לא יצא גם את המצוה דאורייתא ע"ש. לפ"ז גם אם מצוה הבב"ע דרבנן מ"מ יתחייב מלקות דהא ע"י דרבנן גם עשה מה"ת לא קיים, נמצא דליכא מה לדחויי:
אורם י"ל דיש חילוק מורווח, בין הא דראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, להא דמהב"ע, דבסוכה הגזירה דרבנן היא גזירה פרטית על מצוה זו עצמה, משא"כ במהב"ע שהיא תקנה כוללת, וכסברות הריטב"א ז"ל (קידושין ל"ב א' ד"ה הא דאקשינן), דלאו דלפני עור לא תתן מכשול דהוא לאו כללי הוא קל מלאופרטי ע"ש, וגם לענין מלקות חזינן דלאו שבכללות יותר קל ואין לוקין עליו, וה"נ י"ל במילי דרבנן:
אך יש לחקור לפ"ד התוס' סוכה הנ"ל, בהא דמבואר במנחות (מ', א') בלשון א' של רש"יז"ל, ובשבת (כ"ה, ב') בדברי הש"ס, דסדין בציצית פטור גם לב"ה גזירה משום, כסות לילה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' ציצית ה"ז), איך דינו עתה אם הטיל תכלת בסדין של פשתן אם לוקה או לא, אם נימא גם בזה דאפי' המצוה דאורייתא לא קיים ויהי' כלאים שלא במקום מצוה ויתחייב מלקות משום כלאים. והגם דהמלקות הוא מעשה, י"ל דמ"מ ל"ה זה עקירת ד"ת בקום ועשה, דחכמים לא אמרו רק דסדין פטור מציצית והעמידו תקנתם במקום מצוה שא"י גם מה"ת נמצא שהחיוב מלקות מסתעף בזה רק ממילא:
ומדברי התוס' סוכה הנ"ל עוררתי זה כמה ע"ד הט"ז (יו"ד סי' קצ"ח ס"ק ל"א) שכתב וז"ל, ונפקא מני' בין גזירות מרחצאות לביפתותא. דכל שאסור מטעם גזירת מרחץ אסור אפי' בדיעבד שהרואה יטעה לומר שיש היתר לטבול במרחץ של כלים משא"כ לטעם ביעתותא הכל יודעים שצריכה לטבול שפיר אלא שיש לחוש לשוגג שמא תפחד ולא תטבול דזה לא אסרו בדיעבד וכו' ע"ש. ותמהני הא גם בסוכה הכל יודעים שצריכים לישב בסוכה וכל גזירתם שמא ימשוך אחר שולחנו, ואעפי"כ אמרו לו שלא קיים מצות סוכה מימיו, גם את המצוה דאורייתא, אף שכבר גמר אכילתו ולא נמשך:
ט) עוד זאת. יש לבאר לענ"ד, דלפום רהיטא אם נימא דהתוס' אזלי' הכא בשיטה זו. דמהבב"ע איני, פוסל רק מדרבנן, הי' מקום מורווח ליישב קושייתם ע"ד הריב"א ז"ל, גם אם נימא דהלאו נדחה לגמרי, די"ל בפשיטות דמש"ה הוצרך הש"ס לאוקמי בעבר ושקלי' דבלא"ה נהי דעשה דמצורע דוחה להל"ת. מ"מ לא תוכל לדחות העשה דשלוח הקן הגם דיש לה אלימות דגדול השלום משום דכבר הוחלש כחה בדחייתה את הלאו, ולכן הוצרך הש"ס למשכח גוונא דליכא לאו דבזה הי' סוד שמפני אלימות דגדול השלו' ידחה עשה דמצורע לעשה דשלוח הקן ובשלמא אם נימא דמהבב"ע פוסל מה"ת. הי' מוכרח דע"כ ס"ל להריב"א דבמה שדחה להל"ת אינו נגרע מכחה כלום, דאל"כ תהדר קו' הנו"ב לדוכתי', דהוי מהב"ע, מפני העשה דכנגדה ול"ש לומר דבדיעבד אמרי' איפכא מאי אולמי', דהלא כבר סר כחה במה דדחי להל"ת, אולם אם נימא דמהב"ע מדרבנן שפיר י"ל כנ"ל, וא"כ מאי קשיא להו להתוס':
ונראה דזה תלוי אם יש כח לעשה לדחות כמה לאוין אם לא – הנה הפני יהושע (ביצה, ח' ע"ד התוס' ד"ה בעפר תיחוח) כתב וז"ל, ול"ל דכיון דעביד חרישה וכתישה הוי תרי לאוין ולא אתי עשה ודחי, הא נמי ליתא דבהדיא אמרינן במסי' נזיר (מ"ח. ב') גבי כ"ג ונזיר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין עכ"ל, ואמנם האור חדש (פסחים. מ"ז. ב', ע"ד התוס' ד"ה פשיטא) כתב בפשיטות דאין עשה דוחה עשה כמה לאווין ע"ש. ובאמת התוס' ביבמות (ג'. ב' ד"ה ל"ת) כתבו להדיא, דילפינן מכלאים בציצית דדחי אפי' תרי איסורי ע"ש. הרי דלא אמרינן סברא זו דכיון דהחולש כחה בדחיות חד לאו תו אין בכחה לדחות את הלאו השני, וא"כ כ"ש לענין ל"ת ועשה היכא דהעשה הדוחה היא עשה אלימתא:
אמנם מדברי הרשב"א ז"ל (ביבמות ח' א' ד"ה רבא) משמע דס"ל דאין עשה דוחה שני לאוין שכתב וז"ל, דאשמעתין ל"ק אמאי לא אמר סד"א ניליף מאשת אח גופי' דהכי בעי למילף מני' לעיל, ודחינן מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורא, אבל לרבא קשיא דס"ל דאפי' בחד איסורא אין עשה דוחה ל"ת שיב"כ קשיא, ותי' דשאני התם דמצותו בכך והא דלא משני הש"ס כן, עדיפא מני' קמשני, עכתו"ד ז"ל, הרי דחולק ע"ד התוס' הנ"ל, וס"ל בדברי הש"ס דמחלק בין חד איסורא לתרי איסורא כפשטי' דל"א מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין לפ"ז י"ל כנ"ל דהגם דעשה דמצורע יש בכחה לדחות העשה דשלוח הקן לבדה והל"ת לבדה, מ"מ שניהם יחד אין בכחה לדחות דכבר סר כחה בביטול א' מהם:
והנה החקרי לב המצויין לקמן כתב, דלפ"ד התוס' יבמות (כ'. ב') ד"ה אמר דאין תרי עשה דוחה ל"ת ועשה מבואר דס"ל דדיינין לכל חד באפי נפשה ואין שום עדיפות בתוס' עשה, ומינה נ"מ דעשה דחי תרי לאוי ע"ש, אמנם לפי סברא הנ"ל דנימא דבזה שדחה לאו א' הוחלש כח העשה ואין לה כח לדחות לאו השני, ליכא ראי' מהתם, דהגם דאין הלאוין מאלימין עצמן זה את זה, אפ"ה אינם נדחים מפני עשה א', ועי' עוד בחקרי לב שם שהביא דברי הריטב"א ז"ל (ב"מ. ל"א) דתרי עשה דחי ל"ת ועשה:
אולם גם לפ"ד הרשב"א ז"ל אכתי אין הכרח דהטעם דאין עשה א' דוחה ב' לאוין הוא משום דנחלש כח העשה בדחייתו ללאו א' רק משום אלימות הלאוין הוא דנותנים כח זה לזה. וא"כ זהו רק בשני לאוין אבל בלאו ועשה דלשיטת הריב"א ז"ל אינם נותנים אלימות זה לזה. שפיר קשה קו' התוס' דלמ"ל להש"ס לומר ל"צ דעבר ושקלי', והוצרכו לחדש דלאו נשאר ומאלימים עצמן זל"ז וגם יש לעיין בד' הרשב"א ז"ל לדינא דאולי כיון דס"ל דפסקינן כרבא דאין עדל"ת שיב"כ דלדידי' החילוק מאשת אח הוא משום דמצותו בכך, י"ל דלדידי' לא מחלקינן בין חד איסורא לתרי איסורא. או י"ל כיון דגם לאידך. הו"מ לתרוצי דאשת אח שאני דמצותו בכך רק דעדיפא לי' סברא זו לחלק בין חד איסורא לתרי איסורא מה"ט הגם דלרבא ההכרח לתרץ באופן אחר, זהו רק משום דס"ל דאפי' חד לאו שיש בו כרת אינו נדחה מפני עשה, אבל מ"מ בעיקר הסברא לחלק בין חד איסורא לתרי איסורא, אין לנו חולקים:
וראיתי בספר משמרות כהונה (פסחים מ"ז. ב') ע"ד התוס' ד"ה וכתישה שכתב ע"ד הפ"י הנ"ל די"ל:
דהא דלא אתי עשה ודחי תרי לאוין נלמד מהא דריש תמורה דלא מנתק חד עשה לתרי לאוין, ולפמ"ש התוס' במכות (ט"ו. ד"ה רע"א) דרק בלאוי דסמיכי הוא דלא אתי עשה ומנתק לתרי לאוין, ה"ה לענין דחי' כן הוא. ולכן בכ"ג ונזיר דאינן סמוכים קאמר שפיר מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוי, אבל בחרישה וכתישה דמחד לאו נפקא הוי סמיכי אהדדי, וי"ל שפיר דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי עכתו"ד ז"ל. הנה לדבריו דענין דחי' ונתוק לעשה. דומה זה לזה. יבואר לנו דלפ"ד רש"י ז"ל בתמורה (ד'. ב') ד"ה תרי לאוי ועשה. דאינו סופג אלא מ' משום דחד לאו מנתק. ה"נ לענין דחי' לא דחי רק חד לאו. והיה מיושב קו' התוס' על הריב"א ז"ל כנ"ל דהגם דעשה דמצורע יש בכחה לדחות להעשה דשלוח הקן לבדה ולהל"ת לבדה אבל שניהם יחד אין בכחה לדחות. ולדברי התוס' בתמורה ב'. ד"ה וסופג, דסופג שמונים, שפיר י"ל כסברות התוס' חולין הנ"ל דהיכא דיש בכח העשה לדחות כ"א לבדו דוחה גם אם נזדמנו שניהם יחד, והגם דבלאוי דסמיכי נימא דאין עשה דוחה אותם כמו דאין עשה מנתקם. מ"מ זהו רק משום שהלאוין מחזקים עצמן זה את זה. דמשום האי טעמא לא נדחה אפילו א' מהם:
ברם בעיקר דברי המשמרות כהונה. מלבד דעיקר הדבר שהעיר ע"ד הפ"י אינו מובן לענ"ד דגם אם נימא דבלאוי דסמיכי אין עשה דוחה אותם, ממהרי הטעם הוא מפני שהלאוין מאלימין עצמן זה את זה. א"כ במלאכות יו"ט דעכ"פ נכללו בחד לאו לא חמירי כ"כ כשני לאוין מפורטים, גם יסוד הדבר לדמות דחי' לניתוק אינו ברור כ"כ דהא התוס' בזבחים (קי"ד ב') ד"ה אלמה כתבו, דבהא דאין עשה מנתק תרי לאוי בעינן שיהיו תרווייהו סמוכין אצל העשה הרי דהטעם בניתוק הוא. דאמרי' להכי אתי הלאו השני להוציא מכלל לאו הניתק לעשה, משא"כ בדחי' דהגם שהלאוין סמוכים אהדדי מ"מ הא אינם סמוכים אצל העשה, ונישנו למלתייהו:
ועיין בחקרי לב יו"ד (חלק ג' ה' מילה סי' קט"ו) בארוכה בענין זה:
יא) והנה לפי מסקנות התוס' חולין הנ"ל בשיטות הריב"א ז"ל הנ"ל יתיישב בזה בפשטא קו' הדברי אמת (קונטרס ששי בענין לאוין תוד"ה וראיתי למהריק"ו ד' פ"ז. דפוס הלברשטאט), דלשיטת הריב"א ז"ל תהדר קו' הר"י מארץ ישראל בתוס' קידושין (ל"ד. א') ד"ה מעקה, דאשה שאינה חייבת במעשהז"ג תדליק שמן שריפה ביו"ט, והוכיח מזה דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה. ומה נאמר בקו' זו לד' הריב"א ז"ל ע"ש. אולם להנ"ל א"ש דכמו דהלאו מאלים להעשה י"ל ג"כ דהעשה מאלים כח הלאו. ולא נדחה רק לענין מלקות. ומה"ט גם אשה לא תדליק בש"ש. הגם דליכא גבה עשה. דהא אין אנו דנין עתה לענין מלקות על מה שעבר. רק לענין לדחות לכתחילה, ועל הלכתחילה אינו משתנה דין זה גם לפ"ד הריב"א ז"ל כנ"ל.
ובענין זה ראיתי בס' מעשה רקם (בפחד יצחק ע"ד התוס' קידושין הנ"ל) שהעיר בסוגיא דחולין הנ"ל דאמאי לא נימא דכמו דבאשה הגם דליכא העשה אפ"ה נתאלם כח הלאו מחמת שיש עמו עשה, ה"נ בזה, דהגם דעבר ושקלי' דלאו עברי' מ"מ יהי' אלים כח עשה זו מחמת שיש עמה לאו, עכתו"ד ז"ל. ולע"ד נראה דיש נ"מ רבתא בין אם אנו באים לדחות הל"ת שיש עמו עשה. להיכא דאנו באים לדחות העשה שיש עמה ל"ת. ועל דרך שכתבו התוסי פסחים נ"ט, הנ"ל דבל"ת דחמיר בעינן בעידנא משא"כ בעשה החמיר שדוחה עשה הקל, וה"נ י"ל בזה דבעבר ושקלי' דאינו עומד עתה נגדינו הל"ת. רק העשה. בזה אינו מועיל אלימות זו שיש עמה ל"ת שלא ידחותה עשה החמיר, משא"כ היכא דעומד לפנינו הל"ת דחמירא אזי מספיק לנו אלימות זו שיש עמו עשה, דל"מ לעשה דכנגדו לדחותו:
יב) גוף מקורו של הריב"א ז"ל, הוא מסוגיא דפסחים (מ"ז ב') אחרישה לא לילקי הואיל וחזי לכסויי דם ציפור, ולכאורה יש לעורר בזה עפ"י סוגיא דסנהדרין (כ"ו. ב). הנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט ראשון של עצרת וכו', ואכשרינהו ר"ה ברי' דרב יהושע וכו', סברי מצוה קעבדי. והא קמשמתינא להו סברי כפרה קעבדי לן רבנן ע"ש, וכמו כן י"ל בכיסוי ביו"ט דל"ה מזיד גמור משום דסבר מצוה קעביד ומה"ט לא לקי:
אולם ז"א. דאף אם נודה לזה וגם אם התרו בו וקבל התראה נימא דאינו נקבע בדעתו זאת לעבירה גמורה. מ"מ אכתי לא תתיישב בזה סוגיא דפסחים הנ"ל. דעכ"פ הואיל ל"ש בזה דאיך יפטר מזיד הואיל אם לא הי' מזיד. ואמנם לפ"ד הריב"א ז"ל דהל"ת נדחה שפיר שייך בזה הואיל, דהא בדם ציפור הפטור בעצמותו גם אם הי' אופן שיהי' עליו שם מזיד גמור.