ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן א
בעזה"י. פה עיה"ק ירושלים תובב"א כבוד ידידי והביבי הרב הגאון וכו' בש״ת מו"ה חיים יעקב נפתלי (זילבערבערג) שליט"א.
א) ע"ד אשר בקש ממני כבוד מעלתו נ"י זה זמן כביר שאכתוב לו מה שאמר לי כבוד מר אביו הרב הגאון המובהק וכו' מו"ה אברהם בנימין זצ"ל – בהיותו פעה"ק ת"ו בשנת תרכ"ד – בישוב קו' השעה"מ (פ"ג מה' נדרים) על שיטת הריב"א ז"ל המובא בתוס' חולין (קמ"א א'). הנני להשיבו, כי בפרטות אינני זוכר מה שאמר אז, אבל בדרך כלל כמדומה לי שהיה הישוב עפ"י הקדמה מדברי הנו"ב סוף מהד"ק בתשובתו לחתנו ז"ל, ולפי מה שעיינתי עתה בענין זה נ"ל דהוא לפי מה שהשיב שם הנו"ב על קו' חתנו ז"ל שהקשה ע"ד הריב"א ז"ל, דס"ל דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ לא לקי משום דהלאו נדחה, דאכתי יהי' חייב מלקות כיון דעכ"פ אין עשה דוחה ל"ת ועשה נמצא דאם עבר ועשה העשה הוי מהב"ע, ולא קיים עשה כלל, ותו ילקה מטעם הלאו. והשיב דבאמת הא דאין עשה דוחה עשה אין לנו ע"ז שום למוד, רק הטעם הוא מסברא מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה מש"ה אחרי שקיים העשה אמרי' אפכא מאי אולמי' האי עשה שיחשב עשה דכנגדה על ידה למהב"ע אלא דשפיר מחשב קיום מצוה. ומעתה עפ"י הקדמה זו יתיישב קו' השעה"מ הנ"ל מדברי הש"ס ב"מ (ל' א') דפריך למ"ל קרא דוהתעלמת לכהן והוא בבית הקברות ת"ל דהוי ל"ת ועשה. ולד' הריב"א ז"ל נימא דקרא אתי לחיוב מלקות. אולם להנ"ל דיסוד הטעם דל"ה מהב"ע משום דאח"כ אמרי' איפכא מאי אולמי' י"ל דסברא זו לא שייכה כלל בממון לגבי איסור דודאי ראוי לומר דעשה של ממון תהי' נדחית מפני עשה של איסור, דממון ישנו במחילה ואי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וא"כ הדר הו"ל מהב"ע, מה"ט אי אפשר לומר דאתי קרא דוהתעלמת למלקות דהא הכא בלא"ה לוקה כנ"ל:
ומה שהקשה הש"ס שם אח"כ ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא (ומשמע לפ"ר דעד עתה לא נחית לזה), היינו דהש"ס רוצה להקשות עוד דגם אם ל"ה רק ל"ת לחודיה אינו ראוי שידחה, מפני שהי' צד לומר דלל"ת לחודי' אפי' דאיסורא גם עשה דממונא יכול לדחותו, אחרי דבלא"ה ל"ת חמור מעשה ואפ"ה דחי ליה וא"כ מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא כיבמות (ז' א'), מה"ט לכתחילה הקשה מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, דנהי דלל"ת לחודי' מצי לדחות אבל עשה של ממון לגבי עשה של איסור ל"ש לומר מאי אולמי' ואח"כ הקשה מטעם זה גם על ל"ת לחודי':
ב) ובדרך זה, מיושב גם קו' השני' שהקשה שם השעה"מ, מסוגיא דב"מ (ל"ב א') מנין שאם א"ל אביו היטמא ואל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר וכו' כולכם חייבים בכבודי, ופריך הש"ס טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא"ה ה"א לציית לי' ואמאי האי עשה והאי עשה ול"ת וכו', ולשיטת הריב"א ז"ל נימא דאתי קרא למלקות. אמנם להנ"ל י"ל דקו' הש"ס הוא על טומאה למאי בעי קרא שלא ישמע לאביו שא"ל היטמא, דבזה ל"ש סברת הריב"א ז"ל, דאחר שעבר אמרי' מאי אולמי', דהא בעשה דכבוד איתא ג"כ הסברא דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, וכמבואר בשו"ת הרשב"א ז"ל (אלפים סי' י"ח) דמה"ט אין מברכים על עשה דכיבוד, ע"ש. ויש לומר בשיטת הריב"א ז"ל דגם אם לא ס"ל לגמרי כשיטות הרשב"א ז"ל שם, דמדברי הרשב"א מבואר דגם לענין שעשה דכבוד ידחה ל"ת לחודי' אמרי' סברא זו, מ"מ לענין דעכ"פ עשה דטומאה עדיפא מעשה דכבוד, י"ל דזהו לכ"ע, והש"ס תירץ לו דסד"א דעשה דכבוד עדיפ' משום שהוקש כבודם לכבוד המקום וגם לפמ"ש רש"י ז"ל דקו' הש"ס הוא על אבידה דהוי עשה ול"ת ובעשה דאבידה שייך ג"כ הסברא דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל כנ"ל מ"מ י"ל דמה"ט לא תי' הש"ס דבעי קרא לגלות דלקי דאכתי יקשה דעכ"פ בטומאה ל"ב קרא:
גם יש מקום לומר דקו' הש"ס הוא על עיקר קרא דאת שבתותי תשמורו, ל"ל קרא דאין כבוד אב דוחה שבת, דהא גם שבת עשה ול"ת, כמבואר בתוס' יבמות (ה' ו') בד"ה טעמא, וד"ה נגמר, ובחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א זכרם לברכה, שם, וכן מבואר מד' התוס' שבת (ס"ט) בד"ה דידע לה, שהקשו דאמאי לא נקט הש"ס דידע לשבת בעשה, וכ"כ בחידושי הרשב"א ז"ל שם, ובחידושי הר"ן ז"ל שם, [ועי' בס' שבת של מי] וכ"כ בשו"ת הרשב"א ז"ל (אלפים סי' ת"ב), ועי' בשטמ"ק (ביצה ח', ב') בד"ה אלא אמר רבה וז"ל ומורי נר"ו כתב וכו' דשאני שבת דאית בי' עשה ול"ת ע"ש, וא' מאהובי נ"י, הראה לי דברי המהר"ם לובלין ז"ל בחידושיו לשבת (קל"ב, ב') ע"ד התוס' ד"ה האי עשה ול"ת, שכתב דבשבת ליכא רק ל"ת לחודי', ולפענ"ד צ"ע מכל דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל. ומה שהביא ראיה מיבמות ה' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת ממילה דדחי שבת, ואם נימא דשבת עשה ול"ת, קשה דנליף ג"כ דעשה דוחה ל"ת ועשה. כבר העיר בזה הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם, וז"ל קשיא לן דהא שבת עשה ול"ת הוא וכו' ליגמר מהכא דדחי, וא"ת דעדיפא מינה אקשי, דמתרץ לכולה מילתא מ"ט לא גמרינן מהתם, אכתי הא דקתני ברייתא יכול יהא כבוד אב וכו' הא לא קשיא וכו' הומ"ל ולטעמיך וכו' ע"ש ומה שהעיר המהר"ם לובלין ז"ל שם ע"ד התוס' אמאי הקשו ממילה דדוחה צרעת ולא הקשו ממילה דדוחה שבת, י"ל לפענ"ד דעדיפא להו להקשות ממילה דדוחה צרעת דדוחה אפי' שלא בזמנה דמשא"כ שבת אינה דוחה רק מילה בזמנה אחרי כותבי ראיתי בהגהות הש"ס מצפה איתן ביבמות ו' ע"ד התוס' ד"ה נגמר שכתב וז"ל והנה כד' התוס' הללו כתבו ג"כ בשבת ע' דשבת עשה ול"ת, וכ"פ הרמב"ם ז"ל (ריש ה' שבת) וזה דלא כמהר"ם וכו' ע"ש – ועכ"פ כיון דשבת עשה ול"ת קשה גם על עיקר קרא, דכנגד עשה דכבוד עשה דשבת עדיפא, כנ"ל דבעשה דכבוד מצי למימר לא בעינא:
ג) עוד י"ל לענ"ד, דל"ש למימר דעשה דכיבוד דוחה בדיעבד לעשה דשבת משום מאי אולמי', דהא עשה דשבת יש בה כרת, ומבואר בפסחים (נ"ט א') דעשה שיש בה כרת דוחה לעשה שאין בה כרת:
אך דלכאורה יש לדון דכיון דהל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה, בעשה לחוד ליכא כרת. ועד"ז הקשה השואל בשו"ת ח"ס (יו"ד סי' רנ"א) ע"ד הריב"א ז"ל מסוגיא דשבת (קל"ז א') בשכח ומל של ע"ש בשבת דחייב חטאת, הא כיון דליכא כרת במזיד משום דהלאו נדחה ממילא תו ליכא חטאת בשוגג, וכן העיר בזה בשו"ת תועפת ראם בהשמטות לשו"ת (חאו"ח סוף סי' ל"ג) – אולם כבר השיב שם הגאון ח"ס ז"ל, דהא יסוד הקו' ממתני' דריש כריתות דליכא כרת בעשה רק בפסח ומילה, לפ"ז אי מדלית ללאו דשבת אזי מה שעבר על עשה דשבתון לא מחייב כרת, וסיים וז"ל ולדעתי זה ליתא שהרי מ"ע שבנדה ושבמקדש חייבים עליו כרת כמבואר בהוריות ומייתי לה רפ"ב דשבועות, אע"כ כללא דריש כריתות הוא שלא מצינו כרת על מצוה שאינה אלא עשה רק פסח ומילה, אבל באינך כולהו דאית בהו לאוין אז מחויב אפי' אעשין שבהם עכ"ל. נמצא דשפיר עשה דשבת אלים מעשה דכבוד:
וגם דלרבא דס"ל ביבמות (ח' א') דאין עשה דוחה ל"ת דכרת, דלדידי' מיירי קרא דאת שבתותי תשמורו בלאו דמחמר, כמבואר בסוגיא שם (ו' א'), אין שום התחלה לומר דאתי קרא למלקות גם במקום מצוה, דבלאו דמחמר בלא"ה ליכא מלקות, כמבואר בשבת (קנ"ד ב') וכ"פ הרמב"ם ז"ל (פ"כ מה' שבת) דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:
ד) ונראה עוד לענ"ד בישוב קו' השעה"מ הנ"ל עפ"י ד' הרשב"א ז"ל הנ"ל דעשה דכיבוד מצי למימר ל"ב גם בלא הקדמת ד' הנו"ב הנ"ל דהנה בשו"ת הרשב"א ז"ל אלפים סי' י"ח הנ"ל כתב דמה"ט אין מברכין על מצות כבוד אב ואם משום דמצוה דאפשר למעקרי' הוי כמאן דלית' לעשה, וכיון דמשום הנאה דידהו הוא, הוי מצי למימר לא בעינא ע"ש, ומבואר מדבריו דמדמה לגמרי כבוד או"א גם אחר שציוו עליו לעשות רצונם, לסוגיא דכתובות (מ' א'), וגם נראה דלא ס"ל התירוצים שבתוס' ישינים שם בד"ה אי אמרה, וכן דעת הר"ן ז"ל בכתובות שם, ובש"מ שם בשם כמה ראשונים ז"ל, – ומה שהקשו התוס' אמאי אמרי' ביבמות דאצטריך קרא דכבוד אב דוחה שבת, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, צ"ל לפענ"ד דס"ל כיון דהש"ס שם ידע ממעלה דהוקש כבודם כמבואר בתוס' ביבמות ורשב"א ז"ל שם, הי' ס"ד דמשום מעלה זו דוחה, הגם דמצי למימר ל"ב לכבוד ועי' בקצוה"ח (סי' צ"ז) שהעיר מברייתא דב"מ ל"ב דאין עשה דכבוד דוחה טומאה ואבידה, משום כולכם חיבין בכבודי, הא בלא"ה לא דחי משום דמצי למימר ל"ב, ותי' כנ"ל דהס"ד הוא משום דהוקש כבודם לכבוד המקום ע"ש, [ובקצה"ח שם נפל ט"ס מובן וצ"ל ומה"ט מבואר בש"ס ב"מ]:
אלא דעודנה קשה לפ"ר על דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל, מס"ד דסוגיא דב"מ הנ"ל דלא אסיק אדעתיה טעמא דהוקש כבודם, מאי פריך דעשה ול"ת הוא, תיפוק לי' דגם ל"ת לחוד לא דחי משום דמצי למימר לא בעינא לכבוד, וע"כ צריכים לומר דכל קו' הש"ס הוא רק לאלומי קישיא, ומשום דקושטא הכי הוי דטומאה ואבידה עשה ול"ת הוא, לפ"ז מיושב ד' הריב"א ז"ל די"ל דס"ל לגמרי כשיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל, ומה"ט כ"ז דלא אסיק אדעתי' טעמא דהוקש כבודם ליכא למימר דבעינן קרא על מלקות דבלא"ה לקי משום דגם הל"ת לחוד אינו נדחה ובזה מיושב גם סוגיא דב"מ ל' הנ"ל דהא גם בעשה דהשב תשיבם מצי למימר לא בעינא מש"ה לא מצינן למימר דוהתעלמת אתי למלקות דבלא"ה לקי דגם הל"ת לחוד אינו נדחה, והש"ס נקט עשה ול"ת כקושטא דמילתא, וקו' הש"ס השני' ותו מי דחינן איסור' מקמי ממונא היינו דבלא"ה ממון קיל מאיסור, ועי' היטב בש"מ שם:
ובענין זה, יש להעיר לענ"ד במ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות ו' בד"ה ונגמר שהקשה דנגמר מהכא בעלמא דדחי עשה ול"ת, דלא אצטריך לגופי' דהוי עשה ול"ת וטעמא דכתיב את שבתותי תשמרו הא בעלמא דחי עשה ול"ת, ותי' דאצטריך לגופי' משום דהוקש כבודם, ובשם מורי ז"ל תי', דבמחמר ליכא עשה ע"ש, ולפ"ר אכתי לא איצטריך לגופי' משום דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ונמצא דגם לפי תי' מורו ז"ל צ"ל כתי' הראשון משום דהוקש כבודם, ולפי שיטת הרשב"א ז"ל צ"ל דמה דמקשה וליגמור מיני' היינו הגם דבשבת איכא עשה ול"ת וגם עשה דכבוד אינה עשה אלימתא דמצי למימר ל"ב, אפ"ה מצי גמר מיני' לשאר עשה נגד ל"ת משום דבכבוד אב איכא מעלה דהוקש כבודם]:
ואולי צ"ל דהתי' של מורו ז"ל הוא רק על הקו' הב' שרמז שם תוה"ד הנ"ל במ"ש וכיון וכו', ובסוף ד"ה והא תנא כתב בביאור יותר, דאיך ניליף ל"ת לחודי' מל"ת ועשה, וע"ז תי' מורו ז"ל דבמחמר ליכא אלא ל"ת גרידא:
ואולי י"ל עוד דמורו ז"ל ס"ל כשיטת התוס' ישינים בכתובות מ' הנ"ל, דלא בכל מקום דמצי למימר לא בעינא אינו דוחה רק כהך דכתובות שם:
ד) ובסגנון זה, י"ל עוד לענ"ד לישב שיטת הריב"א ז"ל, גם אם לא נימא דס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל, – דהנה התוס' ביבמות (ו' א') בד"ה נגמר בסה"ד כתבו וז"ל וי"ל כיון דגלי קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלידחי, א"כ אפי' לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמר משום דכבוד הוי הכשר מצוה עכ"ל. ומבואר מזה דיסוד הס"ד דכבוד אב יש בכחו לדחות שום איסור בתורה הוא רק משום שהוקש כבודם לכבוד המקום, אבל בלא"ה אפי' ל"ת לחודי' לא היה בכחו לדחות – ולכאורה צ"ע דלפ"ז בסוגיא דהש"ס ב"מ הנ"ל בהס"ד דלא אסיק אדעתי' טעמא דהוקש כבודם למ"ל להקשות מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, תיפוק לי' דאפי' ל"ת לחודי' ל"מ לדחות משום דהוי רק הכשר מצוה:
ולפום רהיטא, הי' אפ"ל דמה דאמרי' דכיבוד אב הוי רק הכשר מצוה, וגם אם עוסק בגוף המצוה, לא דחי, משום דברוב עניני כיבוד רגילים להיות ע"י הכשר מצוה כמ"ש התוס' בד"ה שכן הכשר מצוה, סברא זו, אמרי' רק מפני הכרח קו' הש"ס ביבמות דנגמר מיני' דאין עשה דוחה ל"ת, והרי קו' זו היא רק אחר שתי' הש"ס בב"מ הנ"ל דעשה דכבוד הוי עשה אלימתא משום דהוקש כבודם, דמה"ט עשה זו נגד ל"ת ועשה דומה לשאר עשה נגד צ"ת לחוד, ושפיר קשה דנגמר מיני' דאין עשה דוחה כלל, וכמבואר ביאור הסוגיא בתוס' ורשב"א]. וע"י הכרח זה נתחדש הסברא דשאני כיבוד אב דהוי לעולם רק הכשר מצוה, אבל בס"ד דהש"ס ב"מ הנ"ל דאכתי לא ידע ממעלה זו דהוקש כבודם לענין דחי' ל"ק כלל דנגמר מיני', ונקטינן עתה דכיבוד אב לא גרע משאר מ"ע ושפיר דוחה ל"ת לחודי':
אולם הרי זה אינו, דבתוס' יבמות שם (ה' ב') בד"ה טעמא כתבו וז"ל ומפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכיבוד אב ואם שכן הכשר מצוה. וע"ש בדברי המהרש"א ז"ל שכתב דהגם דבס"ד אכתי לא ידעינן מסברא זו, דמה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה, היינו למיפרך פירכא זו דלא נילף לחומרא בעלמא דלא דחי מלאו דמחמר, אבל דניליף כיבוד אב דדחי שבת דהיינו לקולא ודאי אית לי' נמי האי פירכא וכו' עכתו"ד ז"ל, ולפי זה לענין דלא ניליף כיבוד אב מכלאים בציצית להקל שידחה ל"ת לשיטות התוס' נקטינן דגם בס"ד ידע דאין ללמוד מטעם דהוי רק הכשר מצוה, ומה שכתבו בתוס' הנ"ל דמפסח ומילה ותמיד אין ללמוד וכו', ולא כתבו רבותא טפי דגם מכלאים בציצית, ללאו שאין בו כרת, אין ללמוד דדחי מטעם הנ"ל. פשוט הוא כיון דעתה בס"ד, אין נ"מ רק לענין ל"ת שיש בו כרת, וגם דעכ"פ מצינו ללמוד מפסח וכו' דדחי גם ל"ת שיש בו כרת, ע"כ הוכרחו לומר דאין ללמוד מפסח וכו'. אמנם ממילא הדבר פשוט דאין ללמוד כלל גם לל"ת לחוד:
איברא שיש להתבונן טובא לענ"ד בד' המהרש"א ז"ל, לפי המבואר בדברי התוס' בפשט הסוגיא, דאמאי מתחילה דמוקמינן קרא בשחיטה ובישול גמרינן דבעלמא דחי ואח"כ דמוקמינן במחמר אמרי' דנגמר מהכא דבעלמא לא דחי, דהוא משום דבל"ת שיש בו כרת, גם בלא קרא, ידעינן דלא דחי ולא איצטריך לגופיה, ואין ללמוד מפסח וכו' דכיבוד הוי רק הכשר מצוה, לפ"ז גם אח"כ דמוקמינן בלאו דמחמר אמאי פריך הש"ס ונגמר מיני' מהכא דלא דחי הא לא איצטריך לגופיה, דגם בלא קרא, לא דחי, דמכלאים בציצית אין ללמוד משום הך פרכא דהכשר מצוה דהא למילף לקולא גם בס"ד ידע הש"ס מפרכא זו, לפ"ד המהרש"א ז"ל הנ"ל:
אולם לענ"ד נראה בביאור דברי התוס' עפ"י מ"ש התוס' עצמם שם אח"כ, דלגבי ל"ת שישבו כרת לא מהני אלימות דהוקש כבודם, רק לענין ל"ת ועשה, [והקשו דהשתא דגלי קרא דבעלמא דחי ל"ת שיש בו כרת כ"ש דלידחי בעלמא ל"ת ועשה, ותירצו דהשתא דילפינן דבעלמא דחי, גרע מל"ת ועשה, דא"א שידחה עשה ל"ת ועשה, דמאי אולמי' האי עשה מהאי עשה ע"ש, ונראה לפענ"ד, ההסבר בזה, דאם נימא דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת דכרת, והטעם ע"כ משום דבלא"ה ל"ת חמור מכל עשה, רק מגזיה"כ הוא דדחי ונקטינן דרק בל"ת שאין בו כרת דגלי קרא, דוחה, משום גזיה"כ, אבל בל"ת שיש בו כרת, דלא גלי קרא, נשאר בסברא חיצונה, דאינו נדחה מפני עשה, גם אם העשה יש בו צד חומרא, דמ"מ אינו חמור מל"ת, אמנם השתא דילפינן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, קאי על זה הגזיה"כ כמו על שאר ל"ת, משום מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, אבל לל"ת ועשה דבזה ליכא גזיה"כ אמרי' מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה]. לפ"ז י"ל דגם בס"ד ידע דכיבוד אב הוי הכשר מצוה, רק ס"ד, דטעמא דהוקש כבודם אלימא לתת כח לעשה זו שידחה גם ל"ת ועשה דמחמר דאין בו כרת, אבל לענין לדחות ל"ת דכרת דע"ז אינו מועיל טעמא דהוקש כבודם, שפיר לא אצטריך לגופי' דמפסח וכו' אין ללמוד משום דכיבוד אב הוי רק הכשר מצוה, והמתרץ חידש לו דמעלה זו אינו מועיל כלל להאלים כח העשה להשלים הריעותא שיש לה לענין דחי' במה דהויא רק הכשר מצוה:
איך שיהי' עכ"פ מבואר בדברי התוס' דגם בס"ד ידע דכבוד אב הוי הכשר מצוה, והיינו דכן הוא מסברא חיצונה דמה"ט לא אצטריך קרא לגופי', א"כ קשה טובא בסוגיא דב"מ ל"ב הנ"ל דלא אסיק אדעתי' טעמא דהוקש כבודם למה לי' להקשות דהוי ל"ת ועשה תיפוק לי' דאפי' ל"ת לחוד לא מצי למידחי, משום דהוי רק הכשר מצוה, וע"כ צ"ל דעדיפא מיני' מקשה משום דלקושטא איכא בטומאה ואבידה, עשה ול"ת. לפ"ז מיושב ד' הריב"א ז"ל דכל כמה דלא ידע הטעם דהוקש כבודם לכבוד המקום אין מקום כלל לומר דגלי קרא דלקי, כיון דבלא"ה לקי גם בל"ת לחוד, משום דהוי רק הכשר מצוה:
ה) ובהאי ענינא יש להעיר לענ"ד, לפי"ד התוס' הנ"ל דמה שתי' הש"ס ב"מ סד"א משום דהוקש כבודם דוחה ל"ת ועשה היינו משום דעשה חמור דוחה עשה הקל ול"ש בזה מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה. לפי"ז בחולין (קמ"א א') דפריך הש"ס למ"ל קרא דתשלח אפי' לדבר מצוה, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומשני ל"צ דעבר ושקלה ובסוף מקשי נהי דל"ת ליכא מ"מ סוף סוף מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה. ומשני משום דעשה דמצורע איכא מעליותא דגדול השלום ע"ש. ומבואר מזה, דאם הי' גם הל"ת לא הועילה עשה דמצורע נגד עשה ול"ת דשלוח הקן, הגם דעשה דמצורע אלימא טפי ולא הי' ס"ד שידחה רק עשה לחודא, ומ"ט בעשה דכבוד אב הי' ס"ד דמשום מעליותא דהוקש כבודם ידחה גם ל"ת ועשה, והא אדרבה בפשטא משמע דמעליותא דגדול השלום הוי מעלה יותר ממעלה דהוקש כבודם בכבוד אב, דהרי חזינן דהקפידה התורה הרבה, על ענין השלום, ואמר שמי שנכתב בקדושה וכו':
וקצת י"ל דמה דחזינן דקפיד קרא על ענין גדול השלום, הוא רק היכא שיהי' השלום נדחה לגמרי, כהא דסוטה, אבל היכא דלא נדחה השלום לגמרי, וכגון נ"ד עשה דמצורע נגד עשה דשלוח הקן, דאפשר לקיים מצות מצורע בצפרים אחרים, [עי' בס' יקרא דשכבי דרוש נ"ח] אפשר דאין זה אלימות כ"כ, מה"ט לא מהני כ"כ לדחות גם כשהל"ת והעשה עומדים נגדה, דמשום מעליותא דעשה דמצורע לא אלים כ"כ עד שהעשה דכנגדה יתבטל בשבילה לגמרי ולא ישאר רק ל"ת דמצי עשה לדחותו, רק דאם הלאו עצמו ליתא וליכא רק עשה, הי' ס"ד דגם משום אלימות זו, ידחה עשה דשלוח הקן, משא"כ המעליותא דהוקש כבודם אלימא כ"כ עד שעושה את עשה דכנגדה כמאן דליתא, ממילא דוחה גם את הל"ת, מצד הכלל דעשה דוחה ל"ת:
והתוס' בחולין שם שהקשו ע"ד הריב"א ז"ל למה לי' להש"ס למימר ל"צ דעבר ושקלה, נראה דביאור קושייתם הכי אזלא, דמדברי הש"ס מבואר דאם ליכא ל"ת שואלים כח העשה, הוי ס"ד דעשה דשלוח הקן יהי' נדחה מפני עשה דמצורע משום חשיבות דגדול השלום, וא"כ הריב"א ז"ל דס"ל דהל"ת כמאן דליתא ולא אמרי' דכח עשה מעורב בו ומחזיקו, ע"כ ס"ל דהל"ת והעשה אינם נותנים כח זה לזה, ורק הא דאינו דוחה לכתחילה הוא משום דאין עשה דוחה עשה, [וכמ"ש הריטב"א ז"ל ב"מ שם דמה דנקט ל"ת כדי נסבה דגם עשה גרידא לא דחי עשה] א"כ גם בלא עבר ושקלה הו"מ עשה דמצורע לדחות עשה דשלוח הקן, דהל"ת כמאן דליתא ולגבי עשה מהני המעליותא דגדול השלום. ותירצו דאין הלאו נדחה לגמרי והלאו מאלים כח העשה, ומש"ה לא משכחת אופן דיהי' ס"ד לדחות עשה דשלוח רק באופן דנסתלק הלאו לגמרי – ועי' בס' יבין שמועה מהגאון הר"ש אלגזי ז"ל (כלל ר"כ) שכ' כעין זה בביאור ד' התוס' בסגנון אחר קצת ע"ש:
ו) וראיתי עוד להתבונן בשיטת רש"י ז"ל יבמות (ו' א') בפי' הכשר מצוה ויבואר מזה בעזה"י עוד ישוב לד' הריב"א ז"ל, גם אם נימא דמפרש כשיטת רש"י ז"ל. והנה בהא דקאמר הש"ס, אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה, כתב רש"י ז"ל, דלעולם דאמר לי' שחוט לי בשל לי ואפ"ה לא איצטריך עלי' דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחלול שבת בעקירת ל"ת הוא מקיים עשה דכבוד וזהו הכשר קיומו, ע"ש. והתוס' שם ד"ה שכן הקשו ע"ז מהא דפריך שם הש"ס גבי בנין ביהמ"ק, הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם, ולשיטת רש"י ז"ל מאי קושיא הא אצטריך לגופי' משום דמכבוד אב ילפינן דבעלמא דחי אצטריך למיכתב גבי בנין ביהמ"ק דלא דחי, וכתבו דבכל מילי דשבת הו"א דלא דחי ולהכי אצטריך קרא גבי מילה ופסח ותמיד דדחי שלא נילף מכבוד אב דלא דחי, ע"ש:
מבואר מזה דלשיטת רש"י ז"ל, מוכרח מדברי הש"ס, דהא דכבוד אב אינו דוחה שבת אינו משום ריעותא דעשה דכבוד, רק משום חומרת ל"ת דשבת, או משום שיש בה סקילה, או משום שאר חומרא דשבת. ומה"ט פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם, דלענין שמורא מקדש אינו דוחה ל"ת דשבת, ל"ב קרא, דהוי ידעינן זאת מכבוד אב דאינו דוחה שבת. הגם דמטעם אין עשה דוחה ל"ת ועשה ליכא בזה, דהא הכי אזלא הסוגיא דמשום מעליותא דהוקש כבודם נקטינן באמת דהעשה שכנגדה כמאן דליתא, ול"ה רק עשה לגבי ל"ת לחודיה, ואפ"ה לא דחי משום דל"ת דשבת אינה נדחה מפני כל עשה [לבד פסח מילה ותמיד שיש ע"ז גלוי קראי], ה"נ עשה דבנין ביהמ"ק הגם שיש לה אלימות מ"מ אינו דוחה שבת:
ועיין במהדורא בתרא של המהרש"א ז"ל (הנד"מ עם התלמוד ד' ווילנא) ובס' משמרות כהונה לא' מחכמי המערב ז"ל, בחידושי יבמות ע"ד רש"י ז"ל שם בד"ה מאי לאו בבונה וסותר, שכתבו דממ"ש רש"י ז"ל דאי לאו קרא הו"א דאתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת, מבואר דרש"י ז"ל מפרש דכי איירי קרא בל"ת שיש בה כרת איצטריך לגופי' ודלא כפי' התוס' בביאור הסוגיא. – וכן מבואר גם מד' רש"י ז"ל בד"ה אלא, שכתב הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו הו"א לידחי ע"כ – ותמהו בזה דאדרבה כיון דאיצטריך לגופי' נילף מהכא דבעלמא לא דחי, וכמו דפריך הש"ס אח"כ דמוקי במחמר, ליגמר מיני', – וכן הקשו התוס' שם (ו' ב') בד"ה טעמא דכ"ר לא תבערו, דאם נימא דמצד הסברא הו"א דדחי מטעם מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, ואיצטריך לא תבערו לגופיה א"כ נילף מהכא דל"א מה לי חומרא רבה וכו' ע"ש. – ותי' בס' משמרות כהונה הנ"ל דלשי' רש"י ז"ל גם כאן פירוש הסוגיא, כמו שתירצו שם התוס', דכיון דקרא לא כתיב אלא במקום סקילה, שמעינן דבעלמא היכא דליכא סקילה, דחי, מדלא גלי אלא במקום מיתה ע"ש:
ז) איברא דלפי שיטה זו יקשה טובא איך נפרנס הך ברייתא דא"ל אביו היטמא ואל תחזיר לא ישמע לו ויליף לה מקרא דשבת, הא לפי הנ"ל מה דכבוד אב אינו דוחה שבת, אינו משום גריעותא דעשה דכבוד, רק משום דל"ת דשבת יש בה חומר סקילה, וילפינן מזה דבעלמא היכא דליכא סקילה שפיר דחי, ונמצא דגם כבוד אב דחי לל"ת שיש כרת, וגם באופן דאיכא עשה בהדי ל"ת, דמשום אלימות דהוקש כבודם הוי העשה כמאן דליתא. וא"כ מהיכי תיתי נוכל לומר דגם טומאה ואבידה אינו דוחה. – והנה התוס' בסוגיין בד"ה והא תנא, הקשו דמשמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא לי' ואדרבה כ"ש דקשה טפי דהיכי יליף דהיטמא ואל תחזיר דליכא כרת משבת דאיכא כרת וסקילה, ותירצו כיון דגלי קרא דגרע מעשה דעלמא דבעלמא דחי, לאו שיש בו כרת, והאי לא דחי, תו לא מהני טעמא דהוקש כבודם, ע"כ. אמנם הרי תי' זה לא יעלה לשי' רש"י ז"ל, דלשיטתו נקטינן דלא בא הכתוב לגרע כח העשה דכבוד אב, רק לגלות דל"ת שיש בה סקילה אינה נדחית, ואה"נ דכל עשה אינו דוחה ל"ת דסקילה, ואדרבה ילפינן דל"ת שאין בה סקילה אפי' אם אית בה כרת גם כבוד אב דוחה, וא"כ איך אמרי' דגם טומאה ואבידה אינו דוחה:
והנה גם הרשב"א ז"ל בחידושיו ד"ה והא תנא, הקשה קו' התוס' הנ"ל, ותירץ דקו' הש"ס הוא באופן זה, בשלמא לדידי דהך ברייתא קאי בשחיטה ובישול, נוכל לומר דאידך ברייתא פליגא ומוקי קרא בלאו דמחמר, ואיהו ס"ל דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת, ואנן דקיי"ל עדל"ת משום דס"ל כברייתא דמוקי קרא בשחיטה ובישול, אבל לדידך דמוקמת גם ברייתא זו במחמר, א"כ הא דקיי"ל עשה דוחה ל"ת כמאן, עכתו"ד ז"ל:
אמנם גם תי' זה, הוא לענ"ד, רק להרשב"א ז"ל לשיטתי', דס"ל כשיטת התוס' דבמסקנא מוקמינן קרא בלאו דמחמר, ולא גמרינן מיני' משום דמה לכאו"א שאינן אלא הכשר מצוה, ונמצא דגם ברייתא זו דטומאה ואבידה כהלכתא, אבל לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל, דס"ל דבמסקנא מוקמינן קרא בשחיטה ובישול, קשה לפענ"ד למינקט במסקנא ברייתא דטומאה ואבידה, דלא כהלכתא, והש"ס ב"מ ל"ב דשקיל וטרי בברייתא זו משמע דהלכתא היא:
ועוד דלשי' רש"י ז"ל, יהדר גם קו' התוס' בסוגין (ה' ב') בד"ה כולכם לדוכתי', שהקשו למ"ל קרא דאין כבוד אב דוחה שבת, הא גם בלא זה לא דחי משום דהוא ואביו מוזהרים על השבת, וכדאמרינן בקידושין ל"א, דמה"ט כבוד אב דוחה לכבוד אם, וכן מבואר שם ל"ב אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חיבין במצוה ע"ש. – ועי' עוד בירושלמי (פ"ב דב"מ הלכה י') בכל אתר את אמר מ"ע קודמת למצות ל"ת. וכאן את אמר אין מ"ע קודמת למצות ל"ת, שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ע"ש. – ומה שתירצו התוס' דילפינן זאת, מקרא דאת שבתותי תשמורו, הרי זאת אינו עולה לדעת רש"י ז"ל, דלדידי' לא מצי למילף כנ"ל:
ח) אמנם נראה לענ"ד, בדעת רש"י ז"ל, דס"ל דטעם זה דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום אינו רק מדרבנן. ולפ"ז מיושב גם הברייתא דא"ל אביו היטמא ואל תחזיר לא ישמע לו, דזהו רק מדרבנן, וקרא דאת שבתותי תשמורו שהביא אינו למוד גמור ולא הביא אלא לאסמכתא בעלמא, (ועי' בד' הריטב"א ז"ל (ו' ב') בד"ה אה"נ, וז"ל ק"ל, וכו', וי"ל, וכו', ותנא דדריש לי' לעיל לבנין בהמ"ק אסמכתא בעלמא היא, ע"ש, וי"ל כן גם על הברייתא דטומאה ואבידה). – וסגנון קו' הש"ס והא תנא בעלמא כו', הכי אזלא, דבשלמא לדידי דס"ל דעל כרחך איירי קרא בשחיטה ובישול ואין שום סברא לאוקמי בלאו דמחמר (עי' תוס' ד"ה נגמר) א"ש מה דקיי"ל דעדל"ת, דהברייתא דנקטה הטעם בטומאה והשבת אבידה, דאינם נדחים מפני כבוד אב, משום שנאמר וכו' ע"כ הוא רק מדרבנן, ולא הוי להברייתא לפרש זאת, דבלא"ה אין לטעות כלל בזה, דהרי נקטינן ליסוד מוסד לפי שיטה זו דרק איסור סקילה דגלי קרא לא דחי, אבל בלא זה אפי' איסור כרת דחי דבזה נשאר הסברא מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא כנ"ל, וא"כ איך אפשר לומר דטומאה ואבידה לא דחי אע"כ דהיא אסמכתא. וגם אין לטעות ולומר דהברייתא מוקי במחמר ומש"ה יליף טומאה ואבידה מקרא, ונימא באמת דס"ל לברייתא זו דאין עשה דוחה אפי' ל"ת גרידא, דז"א, דפשיטא דקרא איירי בשחיטה ובשול ולא נטעה בזה כלל, אבל אם נימא דקרא מצי מיירי בלאו דמחמר, שפיר קשה דנגמר מהכא בעלמא דאין עדל"ת. ולחלק בין לאוין עצמם בין לאוי דשבת לשאר לאוין גם בין לאוי דשבת שאין בהם כרת וסקילה, וברייתא דטומאה ואבידה הוא רק אסמכתא, ס"ל להש"ס דל"ה מחלקין כן מצד הסברא, ולא הו"ל לתנא דברייתא לסתום כ"כ, והו״ל להודיע בהדיא שהיא רק אסמכתא ושחלוקין לאוין אלו מלאו דשבת, ולא גמרינן לעלמא דאין עדל"ת:
ועיין בביאורי הגר"א זצוק"ל, יו"ד (ר"מ, ס"ק כ"ו) כתב וז"ל א"ל אביו כו' אע"ג שאמרו שחוט לי בשל לי ומשמע בריש יבמות דדוקא ל"ת שיש בה כרת, סמך על המ"ר שאמר פ' נשא וכו' משמע דוגמת המלך וכו' ואמרי' בספ"ו דסנהדרין וכו' בתנא דבי אלי' פכ"ז וכו' ע"ש. מבואר לענ"ד מדבריו ז"ל דס"ל דמה שכבוד אב אינו דוחה שאר ל"ת אינו מה"ת וכנ"ל, דהרי מה שהביא מסנהדרין מ"ט, גבי מלך דלא ישמע לו לעבור על ד"ת הוא מדברי קבלה. וכן בתד"א שם הביא ראי' דלדבר עבירה לא ישמע לו מקרא דד"ק. אך מה דנקט רבינו הגר"א זצוק"ל דכבוד אב לא דחי ל"ת שיש בו כרת, הנה לפי כל הנתבאר יש להבין באיזה שיטה קמיירי, הא לשיטת התוס' במסקנא מיירי בלאו דמחמר ולא גמרי' מני' משום דאינו אלא הכשר מצוה ולא דחי אפי' לל"ת גרידא, ולשיטת רש"י ז"ל דבמסקנא מיירי בשחיטה ובישול, א"כ רק איסור סקילה לא דחי, אבל ל"ת דכרת שפיר דחי, וכנ"ל. – גם מ"ש דכבוד מלך חמור מכבוד אב, צריך להתבונן דחומר זה שהוקש כבודם ליכא גבי מלך:
ועפי"ז יתיישב ג"כ מה שהעיר בשו"ת מהרשד"ם ז"ל (חיו"ד סי' רל"א) ע"ד הש"ס דמקשה אלא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נגמר מהכא דלא דחי, וז"ל, קשה דשאני הכא דרחמנא אמר אני ה' משמע אתה ואביך חייבין בכבודי משא"כ בשאר מצות וכו' ע"ש וביותר יקשה לפ"ד הש"ס קדושין הנ"ל, והירושלמי ב"מ הנ"ל, דמטעם זה דאתה ואביך חייבין בכבוד המקום אינו דוחה כבוד אב שום ל"ת או עשה אולם להנ"ל מבואר דהש"ס ס"ל דקרא לא אתי לגרע כח עשה דכבוד רק מדרבנן אמרי' אתה ואביך חייבין בכבוד המקום:
אך לרבא דס"ל אין עדל"ת שיש בו כרת. ע"כ צ"ל דס"ל דטעם זה דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ילפינן מקרא דאני ה', דהרי לדידי' ע"כ מיירי קרא בלאו דמחמר. וא"כ לפי שיטת רש"י ז"ל בפי' סוגית הש"ס, ישאר קו' הגמ' נגמר מהכא דאין עדל"ת, בלא תירוץ, אלא ע"כ משום דס"ל דליכא למילף מכבוד אב, דכתיב בי' אני ה' אתה ואביך חייבים בכבודי:
ט) ומעתה מיושב שפיר קו' הש"ס ב"מ ל"ב הנ"ל, דבס"ד דלא ידע ממעליותא דהוקש כבודם, מקשה שפיר למ"ל לאשמעינן דכבוד אב אינו דוחה שבת, טומאה ואבידה, הא כולהו עשה ול"ת נינהו, ואין לומר דקרא אתי לגלות דגם הל"ת אינו נדחה ונ"מ למלקות, דאכתי ישאר הקו' על הברייתא דקתני טומאה ואבידה, ממ"נ אם על הלכתחילה שלא ישמע לאביו ל"ב קרא דהא טומאה ואבידה עשה ול"ת, ואם על הדיעבד דאם עבר חייב מלקות, יקשה באמת מנ"ל הא, נהי דקרא דאת שבתותי תשמורו אינו מיותר דאתי לאשמעינן דגם הל"ת אינו נדחה, מ"מ הלא אין לנו ראי' מקרא רק על ל"ת דסקילה אבל ל"ת גרידא אה"נ דנדחה מפני עשה דכיבוד אב, ומה מועיל לנו הקרא לענין טומאה ואבידה – ותי' הש"ס סד"א הואיל דהוקש כבודם לכבוד המקום, ומה"ת אה"נ מפני טעם זה דוחה לתו"ע קמ"ל דלא דחי, והיינו מדרבנן, ואסמכינהו אקרא דכולכם חייבין בכבודי:
י) והנה עפ"י המבואר שיטת רש"י ז"ל בביאור הסוגיא יבואר לנו מקור נאמן לשיטת הר"ש מקינון ז"ל בס' הכריתות שלו (אות קס"ג) מה שנקט ליסוד מוסך דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולפ"ר לפי שיטת התוס' דבמסקנא מוקמינן קרא בלאו דמחמר, נמצא דבכולא סוגיא מסקינן דליכא קרא למילף מני' דדחי, ורבא ורב אשי שם (ח' א') נקטו להדיא דאין עדל"ת שיש בו כרת וא"כ מנין לו למינקט לדינא דעדל"ת דכרת. – אמנם נראה דמפרש בד' הש"ס כפי' רש"י ז"ל הנ"ל (ועי' במאירי בסוגיין שכתב דגדולי הרבנים מפרשים כן) דלמסקנא מוקמינן קרא בשחיטה ובשול וילפינן מקרא דאת שבתותי תשמורו, דרק ל"ת דסקילה אינו נדחה, אבל ל"ת דכרת דחי:
אמנם התוס' יבמות (ו' א') ד"ה שכן הכשר מצוה כתבו להדיא דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"ש. וכ"כ בתוס' זבחים (צ"ז, ב') ד"ה ניתי דקו' הש"ס שם ניתי עשה ולידחי ל"ת לאו אתאכל כחמור שבה פריך כו' דהו"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"ש, [ועי' בס' לימודי ה' סי' קל"א]– אך לפ"ר הי' אפ"ל בדברי התוס' זבחים הללו דלא כתבו כן רק משום רבא ורב אשי דמיירו שם בסוגיא ואינהו עצמם ס"ל ביבמות (ח', א') דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ. אלא דזה אינו, דהרי אכתי אין הכרח מזה רק דרבא ורב אשי בתירוצם לא תירצו רק אאם פסולה תפסול, אבל מנ"ל להתוס' לפרש כן בדברי המקשן, וע"כ דס"ל הכי לדינא. אולם לפמ"ש התוס' שם בסה"ד דקו' הש"ס הוא דמאי חזית דילפת מכלאים בציצית דדוחה ל"ת אדרבה נילף מהכא דלא דחי, בתירוצם זה, י"ל דס"ל דאין נ"מ בין ל"ת שיב"כ לשאר ל"ת, דבכל אופן נדחה מפני עשה. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכתבו בסוגיא דיבמות דשקלינן וטרינן בכולא שמעתא אם עשה דוחה ל"ת שיב"כ ולא קיי"ל דדחי. וכן כתב – בתוספ' הרא"ש ז"ל שם. ועי' בחידושי הריטב"א ז"ל יבמות (ז', א') הדר אמר י"ל חומרא רבה כו' היינו למאי דס"ד מעיקרא כו' אבל אנן סברי כמאן דדחי לה ע"ש, ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל (אלפים סי' ת"ב) ובדברי רבינו ירוחם (ח"א נתיב א' ח"ד) א"ל אביו וכו' ע"ש:
יא) בעיקר קו' השעה"מ, חשבתי לפענ"ד כתי' הב' שבשעה"מ שם, דאתנא דברייתא קא פריך ובברייתא לא נזכר מלקות ובסוגיא דב"מ ל"ב הנ"ל מוכרח זאת לענ"ד, עי' יבמות (ה', ב', ו', א' והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך ומש"ש רש"י ז"ל ותוס' בד"ה טעמא דמבואר מכל זה דאין שום הוכחה מקרא עצמו רק על שבת, ומכח סברא מדמינן שאר לאווין לשבת, וע"כ דקו' הש"ס אינו רק על תנא דברייתא. וכן מבואר לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות שם בשם מורו ז"ל דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו אלא על אבות מלאכות וכ"כ גם בחידושי הריטב"א ז"ל, לפ"ז אין באן קושיא כלל גבי שבת ל"ל קרא הא שבת עול"ת הוא דהא מצינו לאוקמי קרא במחמר דאין כאן עשה, ובהכרח צ"ל דהקו' רק על תנא דברייתא. וכן מבואר בד' רש"י ז"ל ב"מ שם דקו' הש"ס על אבידה וכ"כ התוס' ביבמות (ה', א') בד"ה ואכתי, והרי אבידה לא נזכר בקרא, וכ"כ המהרש"א ז"ל ביבמות דלשיטת רש"י ז"ל בענין הכשר מצוה ע"כ קו' הש"ס לאו אקרא קאי רק על תנא דברייתא:
וגם מצד הסברא מוכרח דאין לומר דקו' הש"ס הוא רק אקרא לחוד בלי הצטרפות עכ"פ דין א' מהברייתא, דא"כ לא הי' צריך הש"ס להקשות קושייתו על הברייתא דהיטמא וא"ת, רק הו"ל להקשות על הברייתא האחרת המובא ביבמות (ה'. ב') יכול יהא כבוד אב דוחה שבת, וע"כ דיש לקו' זו שייכות לטומאה ואבידה. וכן מבואר מדברי הרשב"א ז"ל שבש"מ ב"מ (ל', א') בד"ה קרא למאי אתי, בד"ה קרא למאי אתי, שכתב בתוה"ד וז"ל ומסתברא דקושיא אעיקרא דמילתא נמי קאי דקתני כו' ואם אמר לו אביו חלל שבת אל תשמע לו וכו' עכ"ל, הרי דנקט רק דאשבת נמי קאי, ולא דקאי אשבת לחוד. וכן התוס' ביבמות (ה', א') שהקשו מאי הקשה הש"ס דאם א"ל אביו היטמא לא ישמע לו מטעם דאין עשה דוחה לתו"ע הא טומאה הוא עול"ת שאינו שוה בכל, תירצו דאאבידה קא פריך, ולא כתבו דאעיקר קרא קא פריך, משום דע"כ קאי קו' הש"ס לפחות גם על דין א' הנזכר בברייתא [גם אנו (באות ב') נזהרנו לכתוב דקאי אעיקר קרא וגם על טומאה]:
ואכתי יש להעיר בזה מדברי הרשב"א ז"ל ביבמות שם ד"ה ונגמר שהקשה דל"א קרא לגופי' משום דשבת עול"ת הוא והא לפ"מ שנראה מדבריו ז"ל בביצה ח' בד"ה והא יו"ט, ס"ל כשיטת הריב"א ז"ל, וא"כ איצטריך קרא דלקי, אולם כבר נתבאר דבלאו דמחמר אין לומר כן דהא אין וקין כלל על לאו זה:
יב) וא' מן הלומדים נ"י, אמר, דמלבד דבברייתא לא נזכר מלקות הרי בברייתא זו נזכר אבידה ובאבידה ליכא מלקות משום דהוי לאו שאין בו, מעשה וא"כ י"ל לפי שיטת הריב"א ז"ל, דקו' הש"ס הוא מאבידה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם והתוס' והרשב"א ז"ל ביבמות (ה', א') ומאי קשיא לי' להשעה"מ, וי"ל בדעת השעה"מ דס"ל דאכתי לא קשה קו' הש"ס, דהא אפשר לומר דהך אתי כמ"ד לאשב"מ לוקין עליו:
ואמנם עיקר הדבר לומר דקו' הש"ס אזלא רק על אבידה, הגם שרש"י ז"ל ותוס' ורשב"א ז"ל פירשו כן מ"מ אינו פסיקא כ"כ – עי' ש"מ ב"מ (ל', א') ד"ה קרא למאי אתי שהובא שם דברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דס"ל דבאבידה ליכא אלא ל"ת לחוד כ"ז שלא נטלה, והביאו דמבואר כן להדיא בירושלמי ב"מ שם, והכריחו מזה דקו' הש"ס בד' ל"ב עשה ול"ת הוא, אינו רק מטומאת כהן בלחוד ולא מאבידה. ומה דמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות הנ"ל די"ל דקו' הש"ס לא קאי כ"א אאבידה, הדבר מבואר לענ"ד דאין זה סתירה כ"כ, דהרי ביבמות שם לא נחית לבאר סוגיא דב"מ, רק מה דקשי' לי' על מה דמבואר מסוגיא דשם דעשה השוה בכל דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל, וכונתו שם סובב לומר דגם אם דמסוגיא דב"מ לא יקשה כ"כ משום די"ל דקאי אאבידה, אכתי יקשה אידך קושיתו מיבמות (כ') גבי אלמנה לכה"ג דאמר שם דאין עשה דיבום דוחה לתו"ע דכהנים, ולכן לא חש להאריך כ"כ בזה, וקאי לפ"מ דבעי הרשב"א ז"ל בש"מ הנ"ל למימר מעיקרא, שאעפ"י שכ"ז שלא נטלה לא נתחייב בעשה דהשבה ואינו כעובר על עשה, מ"מ ביטל עשה ול"ת, ומש"ה גם בלא קרא הוי ידעינן דלא ישמע לאביו, אבל שם במקומו שהאריך בזה מסיק באמת דאינו נכון לומר כן דכיון דלא חל עליו מצות השב תשיבם צריך לישמע לאביו. אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי, ובסה"ד מכריח זאת גם מירושלמי, וע"כ דקו' הש"ס הוא אטומאה, וכפי מה שמסיק בחידושיו ליבמות, דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הגם שאינן שוה בכל, והטעם בעשה דמצורע הוא מפני גדול השלום, ולא מפני שאינן שוים בכל:
גם מדברי התוס' ב"מ (ל', ב') שהקשו ג"כ ע"ד הש"ס ל"ב דמקשה הש"ס עשה ול"ת הוא והא טומאה לאו ועשה שאינו שוה בכל ע"ש, ולא תירצו כמ"ש ביבמות דקו' הש"ס קאי אאבידה, [והמהר"ם שיף ז"ל ע"ד התוס' שם הביא דברי רש"י ז"ל שפי' קו' הש"ס מאבידה וכתב דרש"י ז"ל הוכרח לזה עפ"י שיטתו אבל מ"מ טעמא בעי מה הקשו התוס'] מבואר מזה דס"ל ג"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דבאבידה ליכא אלא ל"ת לחוד, וא"כ אין מקום לומר דקו' הש"ס מאבידה:
עוד מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בש"מ הנ"ל, שיש עוד טעם והכרח דע"כ קו' הש"ס אינו אאבידה ממש"ש, וז"ל, אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו אהשבת אבידה ל"ק דכיון דממונא הוא הוי אמינא לציית לי' דכי אמר רחמנא להדר במקום דליכא איסורא עכ"ל. ואמנם זה פשוט לענ"ד דמ"ש דכבוד הוי כאיסור הוא רק נגד ממון אבל נגד איסור י"ל בכבוד אב עצמו אי אמר ל"ב מי איתא לעשה כלל וכמ"ש הרשב"א ז"ל עצמו בתשובותיו (אלפים סי' י"ח) הנ"ל: