אור ברסלב
צידה לדרך שמות › ל

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

שמות · ל

כט

ז

רש"י בהטיבו לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות כו' נ"ל דאתא לאפוקי מפירוש הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות תמידין ומוספין שפירש בהטיבו בהדליקו שהוא סובר שגם בבקר מדליק הנרות אבל התרגום והמפרשים כולם בפה אחד ענו ואמרו כדפרש"י וס"ל שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים ופירוש בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכבר האריך בזה הרשב"א ז"ל בשאלות ותשובות בסימן ע"ט וש"ט ומה שיש לדקדק בדבריו כתבתי באורך בתוספות בתמיד ואין כאן מקום להאריך:

ט

ונסך לא תסכו כו'. יש מפרש שכתב וז"ל הרמב"ם לא מנאו בלאוין ודעתו רחבה מדעתינו עכ״ל אם כוונתו היתה שהרמב"ם לא מנאו בלאו מיוחד בפני עצמו זה ודאי טעות כי שום אחד מכל המחברי' לא מנאו בלאו מיוחד בפני עצמו אלא כללו אותו בהדי אינך דברים הנז׳ בפסוק זה ואם כוונתו הית׳ שהרמב"ם לא מנאו בלאוין כלל ועיקר אפילו בהדי אינך דברים הנז' בפסוק זה אף גם זאת טעות הוא שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ״ב מהלכות כלי המקדש וז"ל מזבח הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואין מקריבין עליו דבר אחר ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו או שהקטיר עליו קטורת כזו שהתנדב אותה יחיד או רבים או הקריב עליו קרבן או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה כו׳ עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שמנאו בלאו בהדי אינך דברים הנזכרי' בפסוק זה וכ"כ הסמ"ג בחלק הלאוין בסימן רצ"ה

פרשת כי תשא

כי תשא

יב

רש"י כמו שמצינו בימי דוד כו' כתב הרא"ם ז"ל מכאן משמע שהדבר שנגזר בימי דוד היה מפני שמנאם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע וקשה וכי דוד לא קרא מימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנה לגלגולת אלא על ידי חצאי השקלים ואם הוא לא קראה איך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו ושמא יש לומר שמפני שראו שכתוב בה ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם האדנים כמו שמבואר בפרשת אלה פקודי חשבו שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה בעבור האדנים ולא שהכתוב מקפיד על מנין הגלגולת ופירוש ולא יהיה בהם נגף הוא הנגף שבא לעולם על דרך כי צדקה תציל ממות ופירוש בפקוד אותם עם חצי השקלים מפני שהם יהיו להם למזכרת לפני יי' בכל עת שיבא נגף בעולם ולא ידעו שזאת הגזרה היא אף לדורות אלא שבמניין הזה יקחו חצאי השקלים ויעשו מהם האדני' להיות לבני ישראל לזכרון ולדורות לקנות מהם קרבנות צבור ולשאר צרכי צבור או מפני שראו שכתוב בה ונתנו איש כופר נפשו שמלת כופר מורה שנמני׳ לגלגלות' ושולטת בהם עין הרע ולכך צוה הכתו' שיתנו חצאי השקלי' כפרה תמורת נפשם וגם שלא הזכיר הכתוב שימנו חצאי השקלים אחר נתינתם וחשבו מזה שפירוש הכתוב הוא שימנו אותם לגלגלותם ושיתנו חצאי השקלים שיהיו כפרה ולפיכך מנה אותם גם הוא לגלגלותם ונתנו גם חצאי השקלים והכתוב לא הזכיר נתינת חצאי השקלי' מפני שכיון שמנאם לגלגלותם אין תועלת בנתינתם עכ"ל וכבר נתעורר בזה גם הרמב"ן ז"ל ודבריו סותרין זה את זה דאלו כאן כתב שדוד טעה וחשב שלא היתה הגזר' הזאת אלא לפי שעה ולכך מנאם בלא מחצית השקל ואלו לקמן בריש פרש' במדבר כתב להפך וז"ל ואמר בדוד מספר מפקד העם כי ידע מספר בפקידת הכופר כי רחוק הוא אצלו שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וכו' עד אבל לפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך רק לשמח לבו שמלך על עם רב עכ"ל והנה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל הביא דברי שניהם הרא״ם והרמב"ן ז"ל וכתב וז"ל ואני תמה על האנשים השלמים האלו שלמי' הם אתנו איך יעלה על הדעת לחשוב על אדונינו דוד ע"ה ובני דורו טעות גדול כזה אם הוא מצוה לדורות או לשעה והיאך יטעו בזה והכתוב עומד וצווח ואומר בפירוש ונתנו איש כופר נפשו ליי' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם הרי משמע בפירוש שחשש הנגף יש כאן משום עין הרע של הפקודה והיאך יעלה על הדעת שיש בזה חילוק בין שעה לדורות דבר שאינו תלוי אלא בפקידה חלילה לתלות בוקי סריקי כאלה באדונינו דוד ובני דורו כו' על כן אני אומר אף על גב דודאי צריכין אנו לומר שדוד טעה בכאן קצת טעות אבל כל האומר דוד טעה טעות גדול כזה אינו אלא חוטא בכוונתו שאני אומר שלא טעה בפשט של פרשה כלל כי הוא הבין אותה בחכמתו בפשט הכתוב ממש מפני שלא היה לו פירוש מקובל לאמתתה כי אמתת פירושה צריכין אנו לקבלה מפי משה רבינו ע"ה ובלי ספק שגם לחכמי' הראשונים בעלי התלמוד והמדרשים לא נודע להם פירושם אלא ע"י מעשה דוד ע"ה שנענש עליו ולולא עונשו כל חכמי ישראל היו מפרשין אותה כמו שהבינה הוא שהוא פשוטו של פסו' וזה דודאי גם הוא ידע שע"י פקודת מנוין לגלגלות' ישלוט בהם עין הרע ויהיה בהם נגף אם לא יתנו כופר נפש גם ידע שהמצוה הזאת היא לשעה ולדורות אלא שהוא לא פירש כי תשא וגו' כשתחפוץ לקבל סכום מניינם כו' כמו שפי' רש"י רק לכשתקבל סכום מניינם ונתנו כו' שכן הוא משמעות פשוטו ונמשך על פי האמת וכשנפרשהו כך על כרחינו צריכין אנו לומר שר"ל כשתקבל סכום מניינם כו' ונתנו וגו' כלומר כשתמנם בגלגלותם אח"כ יתנו איש כופר נפשו וגומ' וכן היה דעתו לעשות כן הוא ובני דורו שאחר שיקבלו סכום מניינם לגלגלותם אח״כ יצוה להם שיתנו כופר נפשם כל אחד חצי שקל כו' כי לא הבין מן הפסוק שיקפוץ עליהם עין הרע תכף ומיד לשלוט בהם לנביא עליה' הנגף מיד שאין משמעו' של כי תשא כשתחפוץ לישא כו' אם לא כשיקבלוהו מפי רב איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום וע"י מעשה דוד ועונשו נתגלה לנו פי' זה וזה נ"ל ברור ואמתי ונכון להקטין בו טעות אדונינו דהע"ה כי מי יפרשוהו כן אם לא בקבלה או ע"י מעשה ותמה אני מאד איך לא הרגישו זה כל המפרשים הקדמונים ז"ל עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא על שלשת הרועים האלה איך נשכח ונעלם מהם דברי תלמוד ערוך ברור מללו להפך מדבריהם בפרק בתרא דברכו' וז"ל אם יי' הסיתך בי ירח מנחה א"ר אליעזר א"ל הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעי' אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו וגו' מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתי' ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמננהו לא שקל מינייהו כפר דכתיב ויתן יי' דבר בישראל מהבוקר ועד עת מועד כו' ע"כ ועתה אתה ברוך יי' המשכיל השקיפה ממעון עיונך וראה שמה שכתבו הרמב"ן בריש פ' במדבר והרא"ם ז"ל כאן שמנאם דוד ע"י מחצית השקל וכו' הוא כשגגה היוצאה מלפני השליט כי לא בלבד שתלמוד ערוך דלעיל קאמר באר היטב להפך מדבריהם וכיון דמננהו לא שקל מינייהו כפר כו' אלא גם בספר הזהר איתא בהדיא בג' מקומות בפ' זו שמנאם דוד בלא מחצית השקל ועבר על כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו כו' ולכך נענש ויותר קשה מכולם הוא מה שכת' מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל דלעיל ואחר הקידה וההשתחויה אומר אני אחר אלף מחילות לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שלא היה לדוד ולא לכל חכמי ישראל שהיו בדורו פי' מקובל לאמתתה של הפרש' ולא נתגלה לנו פי' האמתי אלא ע"י מעשה דוד ועונשו כי לא די שדבריו האלה הם להפך מקצה עד קצה מדברי תלמוד ערוך שהבאתי דקאמר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותו ולפי דבריו אפילו כל חכמי ישראל לא היו יודעין אותו אלא גם המקרא סותר ומכחיש את דבריו לגמרי שהרי גבי שאול כתי' ויפקדם בבזק וגו' וכן ויפקדם בטלאים וגומ' ובפ"ב דיומא קא יליף מיניה שאסור למנות את ישראל לגלגולת אפי' לדבר מצוה ש"מ בהדיא שהיו יודעים בימי שאול הפירוש האמתי של זאת הפ' כי תשא וגו' כדפרש״י כשתחפוץ לקבל כו׳ וחלילה חלילה לומ' שנחסר הקבל' איש מפי איש עד מר"עה בפי' זאת הפ' כי תשא וגו' כשם שלא נחסר הקבלה בפירוש שאר הפרשיו' בשום זמן בכל הדורו' ובלי ספק שאלו ראו שלש' הרועי׳ האלה וכל המפרשי' הנמשכים אחריהם המאמר בפרק הרואה שהבאתי לא הוו נופלי׳ במבוכה הזאת וכל הטורח אשר טרחו מחמת שהוקשה בעיניהם וכי דוד לא קרא מימיו זאת הפרש׳ שלא יזהר במה שאמ' הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל וכו' הכל היה בחנם ושלא לצורך כי לפי דברי המאמ' בפ' הרואה דלעיל הקושיא מעיקרא ליתה כמוץ אשר תדפנו הרוח כי בלי ספק שקודם החטא של אם יי' הסיתך בי ירח מנחה כו' היה יודע דוד הפירוש האמתי של זאת הפרשה כדפרש"י כשתחפוץ לקבל כו' כדמשמע פשטא דלישנא הריני מכשילך כו' היינו בדבר שכב' ידעת ועכשיו מפני העונ' החטא יהי' נשכח ונעלם ממך מה שכבר ידעת ועוד בלאו הכי א"א לומר שהיה נעלם ממנו דבר שתלוי בקבלה מדקאמר בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו כלומ' שהוא דבר פשוט וקל משמע בהדיא שדוד לא טעה כלל בפירוש המקר׳ רק שהב"ה הכשילו שישכח לגמרי זאת הפרשה כי תשא וגו' וכה"ג ממש אמרו בפרק אלו נאמרין דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנ' זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי א"ל הב"ה דברי תורה שכתוב בה התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבוד' הקדש עליהם בכתף ישאו וגו' ואיהו אתייה בעגלתא כו' וכשם שלא טעה דוד כלל להלן בפירוש המקרא גבי בכתף ישאו רק שהקב"ה הכשילו שישכח לגמרי זאת הפרשה כי עבוד' הקודש עליהם בכתף ישאו וכמו שכתב הרמ"בם ז"ל בסוף פ״ב מהלכו' כלי המקדש וז"ל ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא כו' עכ"ל הרי נקט ששכח דוד ולא נקט שטעה דוד ה"נ הכא כן נ"ל ואף על גב דפשוט הוא כתבתי להוציא מלבו של חכם אחד שהבין הא דקאמר הריני מכשילך אין ר"ל שישכח לגמרי אלא ר"ל שיפרש הקר' בדרך טעות ולכן הוכרחו המפרשים ז"ל הנ"ל לפרש מהו הטעות אך קש' לי קושיא אחת והיא גדולה אלי על הגמ' דפ"ב דיומא שהבאתי וז"ל הממונה אמ׳ להם הצביעו כו' תנא הוציאו אצבעותיכם למנין וימננהו לדידהו מסייע ליה לר"י דא"ר יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בבזק כו' והשתא כיון שנתברר מתוך דברי תלמוד ערוך דפ' הרואה דלעיל שהגזר' הזאת על כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' היא מצוה לדורו' א"כ למה יליף ליה ר"י מדברי קבלה ולא יליף ליה מהתורה עצמה מדכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם וגו' ונתחזקה אצלי זאת הקושי' כאשר ראיתי מה שפי' הרא"ם וז"ל ומה שהאריך רש"י לומ' אל תמנה לגלגולת בשלילה ולא הספיק לו לומר כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם כמאמר הכתוב בחיוב ולא בשלילה הוא כדי להודיע שכוונת הכתוב בקבלת מניינם ע"פ מנין חצאי שקלים אינו אלא כדי שלא ימנה לגלגלותם ותשלוט בהם עין הרע והוא דרך תחבולה לא שהיא מצוה בפני עצמה כדי שיעשו מהם האדנים אלא כדי שלא ימנו בגלגלותם וה"ה ע"י דבר אחר חוץ מחצאי השקלים אלא מפני שע״י חצאי השקלי' יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי עכ"ל ואין לומר דמכאן ליכא למילף שאסור למנות את ישראל לגלגולת אפילו לדבר מצוה משום שאפשר לומר דהכא איירי כשבא למנו' את ישראל שלא לדבר מצוה דהא ליתא דא"כ קשה למה לא רצה יואב למנות כל ישראל כשצוהו דוד המלך הלא היה יכול למנות' ע"י שהיה לוקח מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף שהרי דוד לא בקש רק לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם א"כ בודאי לא היה מקפיד עליו אם לא ימנה אותם לגלגולת אלא ע"י ד"א אלא ודאי כי אפילו מנה אותם בדבר אחר כיון שמנה אותם שלא לצורך מצוה הם חסרים ולכן לא רצה יואב למנותם כלל משום שלא נאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו וגומ׳ אלא דוקא לצורך מצוה אבל שלא לצורך מצוה אסור למנותם לגמרי אפילו ע"י ד״א וכ"כ בהדיא הרד"ק ז"ל בפסוק ויפקדם בטלאים וגו' וביותר קשה לי אמאי לא מנו בעלי מוני מצות הגזרה הזאת בכלל מנין הלאוין שהרי ליכא מאן דפליג שהגזרה הזאת היא מצוה לדורות ומיהו בהא איכא למימ' דכיון דליכא לאו מפורש אלא מדיוקא דקרא שמעינן הלכך לא מנו במניין לאוין ולכך הביא הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות תמידין ומוספין דרשה דרבי יצחק דלעיל אבל אכתי הקושיא ראשונ' על ר"י גופיה דלעיל במקומה עומדת וצל"ע:

יג

זה יתנו כל העובר על הפקודים כו' במדר' תנחומא אמרו זה יתנו א"ר מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד והראהו למשה וא"ל זה יתנו כזה יתנו כו' מחצית השקל על שחטאו בשש שעות בחצי היום יתנו מחצית השקל כו' ר' יוחנן אמר על שעברו על י' דברו' לפיכך יתן כל אחד ואחד עשרה גרה שהיא מחצי' השקל כו' והמפרשים אמרו טעם אחר למה באה המצוה הזאת דוקא במחצית השקל ולא במטבע שלם מפני שאר"זל דכר בלא נוקבא פלג גופא איתקרי וכיון שנצטוו במצוה הזאת לכפר על מעשה עגל כמו שאמרו יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל ולפי שהנשים לא חטאו במעשה העגל כדאיתא במדרש נמצא שלא נצטרך כפרה רק פלג גופא דהיינו הזכר לפי' באה המצוה הזאת דוקא במחצית השקל ולכן נסמכה פרש' הכיור כדי להורות על זכותן של הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן למעש' העגל אבל למלאכ' המשכן הקדימו ליתן קודם האנשי' כמו' שנ' ויבואו האנשים על הנשים וגו' והכיור נעשה מנדבת הנשים שהביאו מראות הצובאות כמפורש בפ' ויקהל:

טז

רש"י הא למדת שתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר י"הכ בשנה ראשונה ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן כו' קשה לי שהרי בגמרא ירושלמי ריש מסכ' שקלים א"ר שמואל בר רב יצחק תרומת הלשכה כתחלתה שנא' ויהי בחדש הראשון בשנה השני' באחד לחדש הוקם המשכן ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה כו' הרי קמן מבואר באר הטיב שהיתה נתרמה התרומה של מחצית השקל בימי המדבר בראש חדש ניסן וכן פי' הרמב"ם ז"ל בהדיא בפירוש המשניות ריש שקלים על הא דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים שלא כדברי רש"י ומיהו במדבר רבה איתא בהדיא כדפרש"י:

רש"י וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים כו' י"מ שכת' וז"ל רש"י ז"ל התאמץ לפשר שווי המניני' ובחומש הפקודים והרמב"ן ז"ל הקשה עליו ג' או ד' טענות והרא"ם האריך לקיים דברי רש"י ולתרץ הספקות אשר העיר הרמב"ן ובאמת נכונ' דבר ואיישר חיליה כי באמת בא עליו בתשובות נצחיות ואמתיות ואנכי תנאי דמסייע ליה כמאמר מפורסם נגד הרמב"ן שאמר כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנו' העולם רק מעת לעת והרי חז"ל אמרו בפי' במדבר רבה מניין אתה אומר שאין מונים להם עשרים שנה מר"ה למנין העולם ולא לר"ח ניסן מיציאת מצרים מן הכא ויהיו כל הפקודים וגו׳ הא כיצד אימתי אמר להם הק"בה לעשות משכן בי"ה וכו' ולא ידעתי למה השמיט הרא"ם זה המאמר והוא ברור עכ"ל ואני אומ' לא ימלט אחת משתיים או שקרא בספ' הרא"ם בדלוג ובסירוגין או כד הוה ניים ושכיב וחטפתו השינה דאל"כ איך העביר עיניו ממה שהביא הרא"ם זה המאמר של מדבר רבה וז"ל ובמדבר רבה אמרו בפירוש גבי ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף שאין מונין להם אלא מתשרי שהוא ר"ה לבריאתו של אדם הראשון עכ״ל ואח"כ כתב עוד וז"ל ולא ידעתי מי גרם לו לומר זה שא"כ לפי פירושו יהיה התלמוד חולק עם ההוא דבמדבר רבה שאמרו בפירו' שמניין שנות המדב' היה מתשרי שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון עכ"ל והא ודאי שנתכוון הרא״ם ז"ל על זה המאמר עצמו שהביא המחבר הנ"ל והילך לשונו אות באות תיבה בתיבה ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו' אתה מוצא המנין הזה שוה למנין שמנו ישראל במלאכ' המשכן שנ׳ כסף פקודי העדה וגו' והוא היה בשנה ראשונה שהרי כשקבל עשרת הדברו' מיד עלה משה לקבל הלוחות וחטאו במעשה העגל ומיד עשו המשכן והוקם באחד בניסן בשנה שנייה שנא' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ואימתי היה המנין הזה באחד באייר בשנה שנייה שנא' ואת כל העדה הקהילו וגו' באותו מנין שמנאן כשיצאו ישראל ממצרים בט"ו בניסן כמה היו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף וכשבא למנותן בשנה שנייה בא' לחדש השני הוא מוצא אותם יתרים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ואין אנו יודעים אלו היתרי' אם מונה להם עשרי' מראש חדש ניסן של שנה שניי׳ ליציאתם ממצרים או מונה להם עשרים מר"ה שהוא ר"ח תשרי והוא שנה ראשונה ליציאת מצרים צא ולמד מן האדנים שנ' וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' בקע לגלגולת מחצית השקל וגו' אימתי הביאו השקלים ממחרת י"הכ ולשני בקרים הביאו כל נדבה למלאכת המשכן שנ' והם הביאו אליו עוד נדבה וגו' אם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם ך' שנה עד חדש ניסן של שנה שנייה א"כ את מוצא בשקלים ג' אלפים וה' מאות וחמשים שקלים יתירים אלא מאי אית לך למימר מתשרי מנו להם ך' שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון ולכך כלל החשבון כך להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה ליציאתם ממצרים ולא ניתוספו אותן של ך' שנה במנינם על אותן שנתנו לאדני המשכן לומר לך שאין מונין להם מניסן אלא מתשרי ע"כ:

יח

רש"י לרחצה מוסב על הכיור נ"ל דאתא לאפוקי שלא תטעה לפרש דקאי לרחצה גם על כנו ובאמת כנו אינו מקדש כדאית' בפ"ב דזבחי' וכנו מנ"ל דאינו מקדש דתניא ר' יהודא אומ' יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש ת"ל ועשית כיור נחש' וכנו נחשת לנחשת הקשתיו ולא לד"א:

כ

רש"י בבואם אל אהל מועד להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת כו' התוספו' בפ"ק דיומא בד"ה להביא את המכנסי' כו׳ כתבו בשם ריצב"א שחולק על פרש"י דהכא וס"ל דמחייב אאהל מועד אפי' אביאה ריקני׳ בלא עבודה וז"ל והא דקאמר בפ"ב דזבחים אי כתב רחמנא בבואם ולא כתב בגשתם ה"א אפי' אביאה ריקנית כו' משמע דלפי האמת לא מחייב אביאה ריקנית י"ל היינו אמזבח וה"פ אי כתב בבאם אל אהל מועד או אל המזבח ולא כתב לשרת ה"א דאפי' אמזבח מחייב אביאה ריקנית קמ"ל דאמזב' לא מחייב ובתוספת' דמסכת כלים תניא אמר שמעון הצנוע לפני ר' אליעזר אני נכנסתי בין האולם ולמזבח בלא רחיצת ידים ורגלים א"ל מי חביב אתה או כ"ג שתק אמר לו בוש אתה לומ' העבוד' שכלבו של כ"ג יותר ממך חביב וכו׳ עד ואפי' כ"ג מפצעים את מוחו בגיזרין אלא שלא מצאך בעל הפול ומסתמא שמעון הצנוע לא היה משמש בלא רחוץ ידים כי לא היה טועה בזה אבל רש"י בפירוש החומש פי' בבאם אל אהל מועד להקטיר ולא נהירא אלא כדפרישי' עכ"ל והתוספות בפ' הנשרפין הסכימו עם פרש"י דהכא וז"ל ונ"ל דלעולם לא מחייב אביאה ריקנית בלא עבודה אפילו אהיכל דלשרת אבבאם נמי קאי וכן מוכח בפ"ב דזבחים דאמר אי כתיב בבאם ולא כתב בגשתם ה"א אפי' אביאה ריקני' ופריך לשרת כתי' והא דתנן במסכ' כלים ההיכל מקודש ממנו שאין נכנסי' לשם בלא רחוץ ידים ורגלים ור' יוסי פליג ואמר דבין האולם ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא מיהו בתוספתא משמע דאיכא מיתה דתניא בתוספתא דכלים אמר שמעון צנוע לפני ר"א אני נכנסתי בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים וכו' א"ל העבודה אפי' כ"ג פוצעים את מוחו בגיזרין אלא שלא מצאך בעל הפול פי' כמו אין פולין איש הר הבי' הממונ' ובודק ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדאמר לעיל מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההוא פליגא עכ"ל וגם הסמ"ג בסי' קע"ה הסכים עם פרש"י:

כג

מר דרור כו' כתב הרמ"בם ז"ל בפ"א מהלכות כלי המקדש וז"ל המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בהו בני אדם בכל מקום והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בני האדם והקדה הוא הקושט וקנה הבשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנים אותם הרופאים בצרי עכ"ל ועל מ"ש המור הוא הדם כו' השיג עליו הראב"ד ז"ל וכת' וז"ל אין דעתי מקבלת שיכניסו במעש' הקדש דם שום חיה בעולם כ"ש דם חיה טמאה אבל המור הוא האמו' בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף עכ"ל וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל ורבינו יונה ז"ל בפר׳ כיצד מברכין והכסף משנה המליץ בעד הרמב"ם וסייעתו כיון שנשתנה מצור' דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם [מריח] ריח טוב ביותר למה יגרע וכתב בטור א"ח בסי' רי"ו וז"ל מור הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא וי"א שהוא זיעת חיה והנכון שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המור והר"מה היה אוסר לאוכלו משום חשש דם וה"ר יונה כתב שאפש' ליתן לו טעם להתירו דפירשא בעלמ' הוא אע"ג דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכת איסור אע"פ שהאסור נמוח בתוכו שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש דיינינן כמו דבש ה"נ אף על פי שתחלתו היה דם בתר השת׳ אזלינן ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב על דבריו ונ״ל דאפילו ראייתו צריכה ראיה עכ"ל. והנה ראיתי מי שהקשה לפי דעת האוסרין לאוכלו משום חשש דם א"כ היאך תקנו חכמי' לברך על הריח שלו בורא מיני בשמים כדאיתא בפ' כיצד מברכין שהרי אין הריח יוצא אלא מגופו של איסור דהיינו הדם שבו ואינו קולט אותו מד"א וכבר פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכו' ברכות וסייעתו שאם אוכל דבר איסור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף אע"פ שנהנה באכיל' א״כ ה"ה שאין מברכין על ריח טוב של איסור כגון מור כיון שכל עצמו לא עביד אלא להריח בו וכו' והאריך בקושיא זו והניחה בתיקו ואני אומר שהקושיא מעיקרא ליתה דנהי דמור אסור לאוכלו משום חשש דם מ"מ אינו אסור בהנאה ומותר להריח בו וכיון דמותר להריח בו למה לא יברך עליו ולא דמיא לבשמים של ערלה ושביעית ושל ע"ז שאין מברכין עליהם דשאני התם דאיסורי הנאה נינהו ועי"ל לפי דעת האוסרין לאוכלו משום חשש דם דס"ל כדעת הראב״ד ז"ל והרא"ש והטור א"ח סי' קצ"ו החולקים על הרמב"ם וס"ל שיש לברך אם אוכל דבר איסור כן נ"ל:

לד

רש"י ואלו הן הצרי והצפורן החלבנה והלבונה כו' מתוך דברי רש"י משמע בהדיא דמה שאחז"ל י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני אינו ר"ל מלבד הארבע סמנין הנזכ' בפיי בפסוק והן נטף ושחלת וחלבנה ולבונה אלא בין כולם הן י"א סמנין עם הד' סמני׳ הנז' ושאר ז' הם הם הנז' כאן ברש"י והוא מועתק מהגמ׳ פ"ק דכריתות וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ב מהלכו' כלי המקד׳ ואע"ג דפשוט הוא וכמעט שלא ניתן לכתוב לרוב פשיטותו כתבתי להוציא מלבו של חכם אחד שכת' בספ' החינוך בפרשת תצוה וז"ל מדיני המצוה מה שאמרו שפיטום הקטורת היה חמש עשרה סמנין ד' מהן מפורשי' בתורה וי"א קבלה כו' עכ"ל ואולי הוא כולל בתוך י"א סמנין בורי' כרשינ' ומעלה עשן ומלח סדומית אבל זה לא יתכן כי לא שייך לומ' עליהן שם סמנין כי אלו לאו סמנין הן ולא נקטרו עמהן רק לתקון מעשה הקטור' באו כמו שאפרש בסמוך ולפי דעתי הוא כשגגה היוצא מלפני השליט ויען כי ראיתי עוד טעיות אחרות גדולות יותר מזו בהלכו' פטום הקטורת בשאר מחברי' לכן הנה אציג פה לפניך גוף הברייתא של פטום הקטור' ומה שחידשתי עליה בחיבורי באר שבע ת"ר פיטום הקטור' הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה הקושט שנים עשר וקלופה שלשה וקנמון תשעה בורית כרשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא ואם אין לו יין קפריסין מבי' חמר חווריין עתיק מלח סדומי' רובע מעלה עשן כל שהוא רבי נתן אומר אף כפת הירדן כל שהוא אם נתן בה דבש פסלה ואם חיסר אח' מכל סממני' חיי' מיתה רש״בג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש:

משקל ששה עשר ששה עשר מנה לא שמעתי מפני מה נותן מזה שבעים מנה ומזה לא כי אם ששה עשר מנה ומזה פחות מכן אבל נראה שלפי חזקו ופלפלו של כל סם היה מיקל במשקל נותן יותר מן הסם שאין חזק כל כך כ"כ הכלב"ו ואני מצאתי כתוב וז"ל דסברא היא דהני דכתיבי בהדיא להכי כתבינהו רחמנא לומ' שהם עקר הקטורת ומהם ירבו ליתן בקטור' יותר משאר הסממנין והני דאתו מריבויי דסמים סמים דפשטיה דקר' לא הוו אלא ארבע׳ גריעי כולהו מחד מהני שהם מפורשים בקרא דכולהו לא הוו אלא ס"ד מנה והני תלתא דאתו מדכתיב סמים בתר חמשה גריעי טפי אלא דאכתי מנלן דשבעים שבעים מנה הוו הני דכתיבי בהדיא ולא שמנים או ששים ואפשר לומר דב"ד בב"ד בגי׳ י"ד ור"ל שבעה בשבעה יהיו והאי יהיה רבי ומוקים להני שבעה שיהו עשרות הרי שבעים לכל חד ולהני ארבע' דלא כתיבי בהדיא לא מרבינן להו אלא ששה דהיינו בד בבד דהבי"ת שהיא שמושי' לא מוקמינן לה בגו מנינא אלא להנהו דכתיבי בהדיא וא"כ הוו ששה אתא קרא דיהיה ורבי להו עשרה אחריני והוו ששה עשר כל חד דלא מרבי מכל חד עשרה אלא להנהו דכתיבי בהדיא בקרא כדאמרן וכל זה לא הוי אלא כעין אסמכתא דקושטא דמילתא הני סממנין ושיעורן הלכתא גמירא להו בכלל שיעורין:

וקנמון תשעה כתב הסמ"ג וקינמון אינו קאנ"ילא בלע"ז שהרי מקאנ"ילא יש הרבה ואלו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה שנגנז ולא נשתייר מהן כ"א מעט ומשתכחי בי גזא דצימצמאי מלכותא ע"כ והביאו הכסף משנה וכתב ולפי זה ג"כ (עכשיו) אינו [כסף משנה: עוד הירדי] שהרי נמצא הרבה:

מלח סדומית פי' הכלב"ו הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטורת משום על כל קרבניך תקריב מלח. ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו כי לא מן השם הוא זה שהרי הקטורת אין טעון מלח כדאית' בהדיא בפ׳ הקומץ רבה דתניא אבל היין והדם והעצים והקטורת אין טוענין מלח דתניא ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא אומר מה הפרט מפור' דבר שמקבל טומאה ועולה לאישים. וישנו על המזבח החיצון אף כל כו' יצא קטורת שאינה על המזבח החיצון וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ה מהלכו׳ [איסורי] מזבח אע"ג דרבנן פליגי עליה דר"י וס"ל דקטורת טעון מלח ונ"ל טעמו של הרמב"ם ז״ל הוא משום דמשמע במסכת תמיד כר"י דקטורת אין טעון מלח כיון דתנן בפ' היו כופתין הלכו ונתנו' מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום כו' הרי שנו לנו המקום והשעה של מליחת האברים ואלו גבי מעשה סדר הקטורת ששנו לנו בפרק אמר להם הממונה ברכו ובשאר פרקים לא זכר ולא פקד כלל שהיו נותני' בו מלח ועוד דברייתא שלימה שנינו בתוספת' דמנחות ר"פ ששי דהקטורת אין טעון מלח וכן נראה מתרגום אונק' מדפי' מלת ממלח הנז' במעש' קטור' מעורב ולא פי' כמשמעו מלח ממש והילך לשון הרמב"ם ואין לך דבר הקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים ודבר זה קבלה כו' וכתב שם הכסף משנה עליו זהו כר"י בנו של ר"י בן ברוקא שהבאתי לעיל ואע"ג שלא נמצא כתוב בספרי הרמב"ם שלפנינו שהזכי' הרמב"ם קטורת בהדי יין והדם והעצי' אין זה אלא טעות דלוג סופרים ותדע שהרי כשכת' הרמב"ם שם בסוף הפ' וז"ל ובראש המזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף עכ"ל. הרי לא זכר כלל כאן קטורת אלמא דס"ל כר"י בנו של ר"י בן ברוקא דקטור' אין טעון מלח וכדכת׳ הכסף משנה ומה שלא נמצא כתוב בספרים שלנו לעיל בדברי הרמב"ם שהבאתי קטור' טעות דלוג סופרים הוא כדאמרן ואפי' לרבנן דס"ל דקטורת טעון מלח היינו דוקא בראשו של מזבח בשעת הקטרה ולא בשעת כתישת הסממנין ותקון הקטורת כמו שעלה על דעת הכלב"ו שאין זה מקומו ושעתו כלל כדאיתא בהדיא התם בפ' הקומץ רבה בשלשה מקומות המלח נתונה כו' בראשו של מזבח ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטורת כו' והא ודאי דהכלב"ו איירי בשעת כתיש׳ הסממני' ותקון הקטור' ולא בשעת הקטרה והקרבה שהרי קאי בפיטום הקטורת ולא בהקרבת הקטורת לכן נ"ל הא דלקחו מלח סדומית לא שהיו נותנים אותו בקטורת עצמו אלא כדי לשרותו ביין קפריסין או בתוך חמר חיור עתיק כדי לשרות בהן הצפורן או לשום תיקון אחר ודבר הלמד מענינו הוא כיון דתני מלח סדומית במיצעא בהדי דברים הבאים לתקון הקטור׳ וכ"כ הב"י בהדיא בטור א"ח סי' קל"ג שהמלח סדומית בא לתקון הקטורת וכן משמע בפשיטות מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלי המקדש והשת' שפיר מיושב מה שהיה הכלב"ו קוהה בדב' מלח סדומי' רובע שכת' ואין בידי למה רובע וזה לפי מה שעלה על דעתו שהיו נותנין אותו בקטור׳ משום על כל קרבנך תקריב מלח ודאי קושיא היא אבל לפי מה שפירשתי שלא בא רק לתקון הקטורת אין שום מקום לקושיא זו למה רובע כמו שאין להקשות על השיעורים של שאר דברי' שהיו נותנים בקטור' מכח הטעמי' שפירשתי לעיל בד"ה משקל ששה עשר כן נ"ל:

מעלה עשן פרש"י שם עשב ואפשר שנקר' כן לפי שמתמר ומעלה עשן הקטורת כמקל שאינו מתפזר לכאן ולכאן וכן פי' הרמב"ם.

ואם נתן בה דבש פסלה נ"ל דנקט דבש יותר משאור ושאר דברים שפסלה התורה לרבותא אע"ג שנתכוון שיהיה נודף ריח טוב יותר כדתנא בר קפרא אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה:

חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה פרש"י חייב מיתה כי עייל בי"ה דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וח"מ כו' תימא רבתה בעיני שהרי ביומא פ' הוציאו לו תניא ומנין שנותן בה מעלה עשן שנ' וכסה ענן הקטורת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סממניה ח"מ ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקני' אמר רב ששת הכא במאי עסיקנן כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמ' אפי' תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל ב' הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלימה אהקטרה מחייב דקא מקטר קטורת חסירה הרי קמן מבואר באר היטב דהא דתניא חיסר אחת מכל סממניה ח"מ לאו פירושו משו' ביא' רקנית כדפרש"י מדפריך הגמרא ותפוק ליה דקא מעייל ביאה רקנית אלא פירושו משום שחיסר הקטורת ונעשה קטורת זרה כדכתי' הקטור' דמשמע שלימה ולא חסרה ואפי' לא נכנס לפני ולפנים אלא בהקטרה דמזבח הזהב ח"מ משום דמקטיר קטורת זרה ומשום ביאה רקנית וכן משמע בהדיא בירו' בפ' טרף בקלפי דקאמר חסר בה אחת מסממניה או שלא נתן לתוכו מעלה עשן וכו' ח"מ א"ר זעירא ועובר משום הכנס' יתירה ומדקאמ' ועובר משו' הכנסה יתירה משמע שר"ל מלבד שחייב מיתה על שחיסר הקטורת ונעשית קטורת זרה ח"מ אף משום הכנסה יתירה דהיינו ביאה רקנית וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ב מהלכו' כלי המקדש שכת' וז"ל חסר אחת מסממניה ח"מ שהרי נעשית קטור' זרה ובסוף הלכו' י"ה כתב וז״ל חסר מן הקטור' אחת מסממניה או מעלה עשן ח"מ עליה שנא' ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת וכן ח"מ על ביאתו בלא מצוה כו׳ הרי כתב בהדיא דמלבד שהוא ח"מ אם חיסר מן הקטור' אח' מסממניה אע"פ שנתן בה מעלה עשן בשביל שעשה קטורת זרה ח"מ נמי על ביאתו בלא מצו' ולא כדמשמע מתוך פרש"י שאינו חייב מיתה מפני שעשה קטורת זרה אלא מפני שנכנס למקדש שלא לצורך:

רבן שמעון ב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף פרש"י רש"בג לפרושי אתא ולא פי' כיצד לפרושי אתא וממה נשמר ונכון לומר שרש"בג בא לפרש דברי הת"ק ולומ' אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריק"א כמו הצרי אין בגלעד שזה בודאי לא יכניס בקטור׳ אבל הוא שרף הנוט׳ מעצי הקטף שקוטפין העץ ונוט' ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטורת ולאפוקי מהרמב"ם שנראה מדבריו שהוא מפרש שרש"בג בא לחלק ולומר שהצרי אינו עץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו והוא הנכנס בקטורת לא העץ ופסק כת"ק כדפי' הכסף משנה ע"ש:

בורית כרשינא ששפין בה את הציפורן כדי שתהא עזה חיסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה בורית כרשינא ששפין בה את הציפורין כדי שתהא נאה ויין קפריסין ששורין בו את הציפורין כדי שתהא עזה וכן הוא בירו' פ' טרף בקלפי אך לשם גורס מפני שהיא נאה מפני שהיא עזה וגירסת גמ' דידן עדיף טפי שגורס כדי שתהא נאה כדי שתהא עזה:

והלא מי רגלים יפין לה כתב הכלב"ו י"מ מי רגלים מעיין אחד הוא ששמו מי רגלים וא"א לומ' מי רגלי' ממש חלילא שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטורת ע"כ. ואני אומר אלו המפרשים ירדו אל מעיין שלא היה ולא נברא לשאוב מים חיי' והעלו בידם מי רגלים וחלילא וחס לפרש כן כי שבוש גדול וטעו' גמור הוא אם מכח סברא אם מכח גמרא מכח סברא מה העדר כבוד יש מכח השם מי רגלים שיש למים אלו של מעיין זה אם לא יזכר ולא יפקד כלל השם מי רגלי' על אלו מים בכניסתן למקד' אם מכח גמרא הלא גמ' ערוכה בפ' דם חטאת מפרש אותו מי רגלי' ממש מדפריך התם על המשנה דקתני דם חטאת שניתז על בגד שטעון כבוס והא בעי דם חטאת ז' סמנים השנויים במסכת נדה בפ' האשה שהיא עושה לענין כתם וחד מינייהו מי רגלים והא תניא בפטום הקטורת אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש והא ודאי דמי רגלים משבעה סמנין היא מי רגלים ממש כמפורש התם במשנה ובגמר' מי רגלים שהחמיצו תנא כמה מחמיצן ג' ימים ואם הם של זקן או של ילד כו' וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות כל ז' סממנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלי' למקדש וממילא הנך מי רגלי' דהכא בפטו' הקטור' מיירי נמי במי רגלי' ממש מדפריך הגמרא מיניה ולמי שרוצה לעקש ולומר לעולם אימא לך דמי רגלים דהכא בפטום הקטורת לא איירי במי רגלים ממש אלא מעיין אחד ששמו מי רגלים והכי פריך הגמ' אם אין מכניסין למקדש אפי' מים זכים וצלולים של מעיין ששמו מי רגלי' מפני הכבוד כ"ש שאין מכניסין מ"ר ממש במקד' מפני הכבוד אביא לו ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה בשו' פנים דמי רגלים דהכא בפטום הקטורת איירי נמי במי רגלים ממש מדברי הירו' בפ' טרף בקלפי דקאמר והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד ומדקאמר אלא שאין מכניסין ריח רע אלמא דמי רגלים ממש קאמר אבל אם לא מפני הכבוד לא היו מניחין מלשרות במי רגלי' מפני ריחן רע שהרי חלבנה ריחה רע ומנויה עם סמני הקטורת. ועוד ראיה אחרת דמי רגלים דהכא בפטו׳ הקטור' איירי נמי במי רגלי' ממש ממה שמצינו זה הלשון בעינו בשני מקומו' אחרי' דפירושו מ"ר ממש הלא המה בפ' בתרא דר"ה תניא מי רגלים אסור ליתן לתוך השופר כדי לצחצחו מפני הכבוד ובירוש' בפ' אלו מגלחין איתא מטפחת הספרי' אין מכבסין אותן במי רגלי' מפני הכבוד לכן אומ' אני כל המפרש בענין אחר טועה הוא ומהפך דברי אלהים חיים:

אלא שאין מכניסין מי רגלי׳ למקדש והטעם מפני הכבוד כדאיתא בירוש' פר' טרף בקלפי וראיתי מי שהקשה וז"ל וא"ת מנלן שאין מכניסין מ"ר למקדש והלא קרבו ופרשו קרב על גבי המזבח וי"ל דלית לן אלא מה דאמור רבנן. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דשאני מ"ר שאינן באין אלא לתקון בעלמא וכיון דאפשר לתקן בלעדם סברא הוא שאין להכניסם למקדש מפני הכבוד וראיה משופר שאין בו קדושה אלא תשמישי מצוה ואפ"ה אסור ליתן לתוכו מ"ר כדי לצחצחו מפני הכבוד כדאית' בפ' בתרא דר"ה כ"ש למקד' שהוא קדושת הגוף שדוד קידוש הרצפה מתהום ארעא כו' כדאית' בזבחים ובפסחים לאפוקי קרבו ופרשו הוא קרבן גופיה מגזירת הכתוב כן נ"ל:

רש״י הקושט והקלופ' והקנ' והקנמון כו' מלת והקנ' ט״ס הוא:

לח

רש"י להריח בה אבל עושה אתה במתכנתה משלך כדי למכרה לצבור י"מ שכתבו וז"ל וא"ת למה לא מרבה ג"כ גבי שמן המשח' למכר' לצבור וי"ל דהא פרש"י לעיל שכולו קיים א"כ אין צריכין לעשות למכור לצבור עכ"ל ואלה דברי' בטלים שהרי בפ"ק דכריתות מרבה ג"כ גבי שמן המשחה וז"ל ת"ר המפטם את השמן ללמד בו או למוסרו לצבור פטור כו' עד מנלן אתיא מתכונתו מן מתכונתו דקטרת וכתיב לגבי קטורת לא תעשו לכם לכם הוא דאסור אבל למוסרו לצבור פטור כו' וכיון דלא יליף ליה גבי שמן המשחה אלא מג"ש מתכונתו מתכונתו הלכך לא הזכיר רש"י דין זה גבי שמן המשחה כי רש"י לאו פוסק הוא בפירוש חומש אבל הפוסקים כגון הרמב"ם והסמ"ג שבאו לכתוב כל הדינים הלכך כתבו דין זה גם גבי שמן המשחה ע"ש ומיהו קשה לי על רש"י למה עזב הדרשה של תלמוד ערוך הנזכר דיליף ליה מפסוק לא תעשו לכם לכם הוא דאסור כו' ויליף ליה מפסוק אחר להריח בו ודוחק לומר שזהו יותר דרשה פשוטו וצל"ע:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה