אור ברסלב

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

שמות

בראשית

ואלה שמות

א

א

רש"י אע"פ שמנאן בחייהם כתב הרא״ם וז"ל בפ' ויגש ואינו ר"ל שכותב התורה מנאם דא"כ מאי בחייהן והלא בזמן שכתב משה את התורה מתים היו עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל ואינו נכון דהא לא משמע רק שמשה מנאם בעת שבאו למצרים כו' וכתב עליו מורי מהר"ם יפה ז"ל ואומר אני אולי אישתמיטתה מיניה דהרג"א מאמרם ז"ל שמשה כתב את התורה כמעתיק מספר ישן שהיה כתוב לפניו ית' במרום כו' עד וא"כ לפי זה יבואו כל דברי הרא"ם ז"ל על נכון שודאי השי"ת בעת ירידתן למצרים כתב ואלה שמות בני ישראל דבפ' ויגש וזהו מנאן כו' עכ"ל ואני תמה מאד על הר"גא ז"ל הלא בש"ר אשר רש"י לקח משם דברים הללו בהדיא אמרו הקב"ה מנאן כשירדו ישראל למצרים וקרא שמות לכולם ולא משה וז"ל אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לככבים קרא שמות לכולם הה"ד ואלה שמות בני ישראל כו' ועוד אם איתא שמשה מנאן בעת שבאו למצרים כדעת הרג"א א"כ מאי להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו' דקאמר הלא אין דמיון זה שווה דאלו הככבים מונה אותם הקב"ה עצמו ואלו השבטים ובניהם מנה אותם משה שהוא שליח של הק"בה אלא מחוורתא כדפי' הרא"ם ז"ל.

רש"י שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמות כו' כתב בעל צרור המור והתולדות יצחק ושאר המפרשים מה שהמשיל הצדיקים לכוכבים ביציאה ובהכנסה לומר שהצדיקים אינם מתים אלא לפי הנראה שלפי האמת חיים הם שנפשותם גנוזות תחת כסא הכבוד ככוכבים שאינם נעדרים ביום אלא למראה בני אדם ומ"ש המוציא במספר צבאם הוא בלילה שמוציא הכוכבים לממשלת הליל' ומ"ש לכלם בשם יקרא הוא ביום שהק"בה על השמים כבודו וכשקורא הכוכבים לשיבואו לפניו אין מאירים בעולם השפל שזהו ביום ורמז עוד לשלימות הצדיקים אחר מיתתם יותר מבחיים חיותם שהלילה הוא המיתה והיום הוא החיים ובלילה שהוא מיתת הצדיקים מאירים יותר כמו שהכוכבים מאירים בלילה אבל ביום שהוא כשהצדיקים חיים אינם מאירים הארה שלימה כמו שהכוכבי' אינם מאירים ביום וזהו שאמר הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד וענין המספר הוא להודיע מעלתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר וכל דבר שאינו חשוב כמו הקש והתבן אין לו מספ' ולכך ישראל נמשלו לחטין שנ' בטנך ערימ' חטין כי כל ערימה בפני עצמה דבר חשוב שבעל השדה מונה אותה לומר כך וכך ערימות יש לי אבל עשו נמשל לקש שנ' והיה בית עשו לקש.

ה

רש"י והלא הוא ובניו היו בכלל שבעי׳ כו׳ פי' הרא"ם ז"ל שמקשה ב' קושיות חדא איך כתוב שבעים נפש ויוסף דמשמע שהיה חוץ מהשבעים דא"לכ שבעים נפש עם יוסף מבעי ליה ועוד ומה בא ללמדינו ר"ל שלא היה צריך לומר רק ויוסף לא שיאריך לומר שהיה במצרי' כי כבר ידענו זה אבל הרב הגדול מהרש"ל ז"ל פי' שהכל קושיא אחת היא וה"ק והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים וא"כ למה אמר ויוסף היה במצרים הל"ל ויוסף ובניו היו במצרים אלא מוכרח אתה לומר שלא קפיד אמניינא מדאמר לעיל בפ' ויגש שזולת יוסף ובניו לא היו כ"א ס"ו נפשו׳ מכלל שיוסף ובניו היו בכלל ע' א"כ מה בא ללמדינו פי' ל"ל למכתב ויוסף היה במצרים כלל ע"כ. ובאמת דבריו צריכין ביאור דאיך כתב דהל"ל ויוסף ובניו כו' הלא לא זכר ולא פקד שום בנים של השבטים אע"פ שזולתם לא היו שבעים א"כ למה יזכיר בניו של יוסף טפי מבניו של אחד משאר שבטים אמנם כוונתו היתה דבשלמא מה שלא זכר הבני' של השבטים היינו משום שהם נכללים באומר איש וביתו באו לאפוקי יוסף ובניו אינם נכללים בזה שהרי כבר היו במצרים לכן שפיר כתב דהל"ל ויוסף ובניו כו' ורבינו בחיי ז"ל כתב ט"א למה כתב ויוסף היה במצרים וז"ל שבעים נפש ויוסף עם יוסף שהיה במצרים וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים ע"כ ירמוז בתחלת גלות ראשון היו ע' נפש ובסוף בגלות אחרון עתידין לירש ע' אומות ז"ש יוסף היה במצרים להזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל.

ז

ובני ישראל פרו וישרצו כו' כתבו המפרשים ז"ל מה ענין וימת יוסף כו' אצל ובני ישראל פרו וישרצו כו׳ וי"ל שהוא ע"ד שאומרים פלוני מת וחיים שבק לכל ישראל כן הכא וימת יוסף וכל אחיו ובני ישראל פרו כו' ועיין בתולדות יצחק.

רש"י וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד כתב מהר"אי זל מקשין מנ"ל הא מניינא ומתרצין ו' לשונות כתובי' כאן פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ועדיין קשה על רש"י דפי' אוישרצו טפי ה"ל לפרש אתחלת הלשון אפרו או אסופו במאד מאד ו"יל דישרצו מורה אדרשה דבכל התורה סמכו אהדדי פרו ורבו וכאן הפסיק בוישרצו בין פרו ורבו אלא ע"כ אתא קרא ואשמועינן שפרו כדרך שרצים שילדו הרבה בכרס אחד ונקט ו' כדרך ו' לשונות דלעיל עכ"ל ועם כל דקדוקיו עדיין לא יצאנו ידי חובותינו כי יש לשאול למה ילדה דוקא ו׳ בכרס אחד לא פחות ולא יותר שאם במקרה אין ראוי שיהיה תמיד ששה ותירץ הרג"א ז"ל לפי שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו' וישראל לא עשו מלאכה כ"א ו' ימים כי השבת היו מקיימין כדאי' במדרש ישמח משה במתנת חלקו שבחר בשבת שלא יעשו בו מלאכה א"כ מאחר שלא עבדו אלא ו' ימים לכן נעשה להם זה הנס בו' ימים כי נתקיים כאשר יענו וגו' עכ"ל. וק"ל טובא על דבריו חדא מה ישיב הרב ז"ל גבי ויברך יי' את עובד אדום ואת כל ביתו וגו' שדרחז"ל בסוף ברכו' מאי היא ברכה שברכו זו אשתו ושמנה כלותיה שילדו ו' בכרס אחד כו' הלא התם לא שייך לומר טעם זה כלל ודוחק לומר שבא לומר שברכם בברכה של נשי מצרים וע"ק שהרי במצרים היו מולידות ו' בכרס אחד קודם שנולד משה וצריך לדחוק ולתרץ דכיון שאין עתידים לעמוד בזה השיעבוד של שבת ולא נגזר עליהם שיעבוד של שבת לכן נחשב כאלו לא היו עובדים רק ו' ימים ואפי' אם היו עושים תמיד ביום השבת קודם שנולד משה כיון דלא נקרא ימי המעשה רק ו' ימים לא ניתן להם שכר שבת לפיכך לא היה יום השבת בכלל כאשר יענו אבל אכתי ק״ל נהי שלא היה יום השבת בכלל כאשר יענו מ"מ למה יפסידו מלהולד עוד בן אחד כנגד יום השבת והיה מן הראוי שיהיו מולידו' ז' בכרס אחד לכן נ"ל יותר נכון הטעם שכתבו המפרשים משום דז' חדרי' הם ברחם האשה ג' מימין וג' משמאל ואחד באמצע אם תתעבר מימין יהיו זכרי' ואם בשמאל יהיו נקבות ואם באמצע יהיו טומטום או אנדרוגנו' וכפי מספר החדרים אפשר להיות יולדות בכרס אחד וכן היה ברכת ישראל שהיו יולדות ו' בכרס אחד ביחד ג׳ זכרי' וג' נקבות ואנדרוגינוס קללה הוא לא היתה מתעברת עכ"ל ואל זה רמז החכם הרא"בע ז"ל שכתב והרופאים נותנים טעם עד ז' ועדיין ק"ל למה השמיט רש"י מה שדרשו במדרש על וישרצו שהיו יולדות לג' חדשים כשרצים ושמא י"ל דמשמעות לשון וישרצו לחוד לא רצה רש"י לפרש שהיו יולדות לג' חדשי' כשרצי' כיון שאין לו סמך אחר כי לשון וישרצו נאמר גם גבי דגים ושאר ב"ח כד"א ישרצו המים ולכן הוצרכו המפרשים למצוא סמך מן ו' לשונות להא דפר"שי וישרצו שהיו יולדות ו' בכרס אחד אבל לא ממשמעות הלשון וישרצו כן נ"ל.

ט

ויאמר אל עמו כו' כתב החזקוני וז"ל אמרינן בפ"ק דסוטה ג' היו באותה עצה וקחשיב בלעם וא"ת היאך האריך ימים עד מלחמת מדיין בשנת המ' לצאתם מארץ מצרים שהרי אמרינן בחלק כתיב בפנקסיה דבלעם בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטליה פנחס ליסטאה אלא י"ל תרי בלעם הוו וזה אביו של אביו ונכדו נקרא בלעם ע"ש זקנו וי"מ ג' היו באותה עצה לזנות בנות מואב עכ"ל לפי דעתי אישתמיטתיה מיניה הא דפר"שי בפ' חלק דמ"ד בלעם בר תלתין ותלת שנין הוה כו' לית ליה הא דאמרינן ג' היו באותה עצה כו' דלפי זה בלעם חי יותר ממאתים וי' שנים שהיו ישראל בגלות מצרים עד מלחמת מדין ע"ש ובאמת הלא כמו זר נחשב שבלעם הרשע האריך ימים כ"כ ואע"ג שמצינו שעוג מלך הבשן האריך ימים יותר מת"ק שנה שאני עוג שהיה לו זכות שכר פסיעותיו שבא להגיד לאברהם אבינו כי (נשבע) [נשבה] אחיו ולכן חיה כל אותן שנים ולכך כשבא משה לעשות מלחמה עמו נתיירא ממנו אמר אני בן ק"ך שנה וזה יותר מת"ק שנים אלולי שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו כדאיתא בתנחומא בפ' חקת אבל בלעם הרשע לא מצינו לו שום זכות בעולם וכבר אנו מוכרחין לומר כמו שתירץ החזקוני הנז' במאמר הוא לבן הארמי הוא בלעם כו' כדאית' בתנחומא בפ' ויצא וז"ל עד הגל הזה ז"ש הכתוב ותלחץ רגל בלעם אל הקיר הגל הוא הקיר לפי שעבר בלעם את השבועה שנשבע ליעקב שנ' אם לא תעבו' את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה ובלעם זה לבן שנ' ארמי אובד אבי כו' לכך נפרע הקיר ממנו לפי שהו' העד על השבועה כדכתי' יד העדים תהיה בו בראשונה עכ"ל והא ודאי הא דקאמר ובלעם זה לבן ר"ל מזרע לבן ולא לבן עצמו כי לבן לא האריך ימים כ"כ אבל מ"ש החזקוני בשם י"מ ג׳ היו באותה עצה לזנות בנות מואב שרי ליה מאריה שהרי אחד מן הג' שהיו באותה עצה קחשיב יתרו וחלילה חלילה לומ׳ שהיה יתרו נכנ' כלל לישב באותה עצה לזנות בנות מואב שהרי כבר נתגייר וקיים כל המצות לכן הוכרח רש"י לפרש באותה עצה הבה נתחכמה לו כו' וכן פר"שי לקמן בפ' בלק בפסוק ויאמר איתן מושביך כו' וכן משמע בהדיא בפ"ק דסוטה וב"שר מדמייתי מאמר זה ג' היו באותה עצה כו' על פסוק ויאמר אל עמו כו' הבה נתחכמה לו הוא התחיל בעצה תחלה לכך לקה תחלה כו' כנ"ל:

רב ועצום ממנו כו' במדרש מהיכן עם בני ישראל רב ועצום ממנו כלומר הקב"ה שנ' יי' ממקור ישראל (הבו) [הבה] ונתחכמה לו חרוף כלפי מעלה ע"כ ונ"ל דלכך אמר עם בני ישראל רב ועצו' כו' ולא אמר עם בני יעקב כו' כי מצד שהם בני ישראל סבא הם מושגחים כ"כ עד שנעשו עם אע"פ שלא היו בני ישראל כשירדו למצרים רק ע' נפש וזה יותר נכון בעיני מכל מה שפי' החכם ר"א אשכנזי ז"ל וזולתו בפסוק זה ע"ש:

יא

רש"י ומהו המס שיבנו ערי מסכנות לפרעה כו' דיוקו דרש"י הוא מדסיים הפסוק למען ענותו בסבלותם א"כ אין לפרש המס ממון כדעת המפרשים שכתבו שבאו עליהם המצריים בעלילות תחלה בממונם הוא שכתב וישימו עליו שרי מסים ואח"כ גזר עליהם שיעבוד בגופן כו' דעל ממון לא יפול לשון למען ענותו בסבלותם כן נ"ל.

רש"י שלא היו ראויות מתחלה לכך כו' י"מ שפי' כיון שכבר נז' שם רעמסס בפ' וייגש א"כ בודאי היה שם מקום מתחלה טרם שבנו אותה רק שעשו אותו מבצרים ע"כל אישתמיטתיה מיניה מ"ש החכם הגדול הרא"בע ז"ל כאן וז"ל רעמסס איננו מקום ישראל ע"כל וכ"כ לעיל בפ׳ ויגש וז"ל ולפי דעתי כי רעמסס איננה שהיו דרים שם ישראל כי מערי מסכנות פרעה היתה ע"כל ובפ' בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס כתב מרעמסס הוא שם מחוז ולא עיר ע"כ ואין דבריו צריכין חזוק כי איך יעלה על הדעת שפרעה הרשע אחר כל גזרותיו הקשות יניח לישראל לדור בערי מסכנותיו אלא על כרחך רעמסס הנזכר לעיל בפרשת ויגש הוא שם מחוז ולא עיר כדכתב הרא"בע זכרונו לברכה אם כן נסתלקו דברי המפרש הנזכר כמוץ אשר תדפנו הרוח והעיקר כדפירש נאמן ביתו של רש"י והוא הרא"ם ז"ל אי נמי כדפירש מהר"ר שלמה לוריא זכרונו לברכה תראנו משם.

טו

רש"י שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה אבל התוספות בפרק קמא דסוטה כתבו בשם ר"ח פירוש אחר שהיתה פועה לוחשות לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אלו עכשיו באזני האשה עד כאן ובאמת לשון הגמרא דייק כוותיה מדקאמר ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה ומוציא את הולד:

טז

רש"י שראו אצטגניניו שעתיד להוליד בן המושיע אותם קשה לי מנא ליה הא דלמא לא ראו אצטגניניו כלום והא דלא היה מקפיד אלא דוקא על הזכרים הוא מפני כי היה ירא מן המלחמה כדכתיב ונלחם בנו ואין דרך אשה להלחם וכי תימא דאם כן למה לא כתוב תכף אחר ונלחם בנו כו' ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות כו' הרי תשובתך וליטעמיך למה לא כתוב תכף אחר ונלחם בנו כו' ויצו פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכהו כו' לפי מה שפרש"י לעיל הבה ונתחכמה לו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים כו׳ אלא מאי אית לך למימר שהוא מטעם שכתב הרמב"ן ז"ל כי אלו רצה פרעה לצוות להרגם כאחד היה אפשר לו זה אבל מפני שיהיה הענין בגידה גדולה שיהרוג המלך את אנשיו אשר באו לדור בארצו על אמונתו ותהיה זאת למלך לחרפה בתוך העמים על כן לא רצה להרגם מתחילה בפרהסיא אבל רצה להתחכם עליהם לאבדם בסתר ובחשאי ושלא ידעו הנעשה בהם ולפיכך ציוה מתחילה להתיש כחם של ישראל בכל מיני עינוין שלא יפרו וירבו ולפי שראה שלא היו מתמעטין בכל זה לפיכך גזר עליהם הריגה על ידי המילדות וצוה עליהן שיסתירו הענין כדי שיהיה הדבר סוד מן הכל וכאשר ראה פרעה שגברה על המילדות יראת השית׳ יותר מיראת המלך הוצרך לגלות הענין למצריים כו' ולפיכך המתין מלגזור כל הבן הילוד היאורה תשליכהו כו׳ עד באחרונה ואפילו באחרונה גזר וציוה וכל הבת תחיון כשם שציווה למילדו' העבריות ולא הניחם למה שיעשו מעצמם כדי להראות עצמו כשר כנגד המצריים שאינו חפץ להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מכל וכל דרך שנאה ונקמה רק מיראת ונלחם בנו כו' כדאמרן אי נמי כמו שאמרו בשמות רבה וזה לשונו וכל הבת תחיון מה צורך לפרעה לקיים הנקבות אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים לפי שהיו המצריים שטופים בזימה:

יז

רש"י מספקות להם מזון כתב הרא"ם זכרונו לברכה דאם לא כן ותחיין את הילדים למה לי הרי כבר כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים שלא המיתום כו' ותמה על רש"י שפירש בפרק קמא דסוטה דהוה ליה למכתב ולא המיתו את הילדים כו' מאי ותחיין כו' ואני תמה על שניהם למה לא זכר ולא פקד שום חד מנייהו מה שאמרו בהדיא בשמות רבה כדפירש הרא"ם וז"ל ותחיין את הילדים וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן אין אנו יודעים שקיימו את הילדים למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים אלא יש קלס בתוך קלס לא דיין שלא קיימו את דבריו אלא עוד הוסיפו להגבות להם מים ומזון כו'.

כ

רש"י וייטב אלדים למילדות מהו הטובה ויעש להם בתים כו' נראה לי שנשמר לאפוקי שלא תפרש כדכתב התולדות יצחק ושאר מפרשים מהו הטובה וירב העם שעל ידי זה נתעשרו שהיו מרויחות מאד בשכירות בהיותן מילדות כו׳ ואומרו ויעצמו מאד שב אל המילדות שנתעשרו כי כבר מצינו כי עצמת ממנו מאד על העושר ויעש להם בתים קאי אפרעה שהעמיד בית מצרי אחד בין שני בתי ישראל כדי שלא יוכלו להחביא הבנים.

כב

רש"י ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל כו' וספק זה בא להם לפי שבאמת נולד מן העבריות אבל נאמר בבת פרעה ויהי לה לבן על כן סברו שמא יהיה בן ממש לאיזה מצרית דוגמת השמש והירח בחלומו של יוסף שהיו דברים מגיעים עד בלהה כן כתב הרב הגדול ר"א שי' ונכון הוא:

רש"י ורואין אנו שסופו ללקות במים לפיכך גזר כו' יש מפרש שכתב וז"ל ואם תאמר והלא לעיל פירש הטעם לדונם במים לפי שכבר נשבע שלא להביא מבול וכו' ויש לומר דלעיל קאי אישראל שהם יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה לאפוקי בכאן קאי גם אמצרים שנאמר לכל עמו אי אפשר לפרש מדה כנגד מדה לפי שהם לא ידעו לכן פירש הטעם שסופו ללקות וכו' עד כאן לשונו ויש מפרש שכתב וזה לשונו שסופו ללקות במים קשה לי למה ליה למימר שסופו ללקות כו' אי משום דק"ל למה צוה להשליכם ליאור ולא בשאר מיתה הרי כבר נתבאר משום נתחכמה למושיען של ישראל ויש לומר דקשה ליה דלעיל אמר והמיתן סתם אם כן בטל הטעם דנידונן במים ולמה חזר וצוה להשליך ליאור לפי שראו שעתיד ללקות במים כו' עד כאן לשונו ואני נפלאתי הפלא ופלא על האנשים האלה שלימים הם אתנו הלא רש"י לא מפי עצמו אמר דברים האלה אלא הוציאם מדברי שמות רבה כמנהגו ושם אמרו בהדיא שלא כדבריהם וז"ל ויצו פרעה לכל עמו אמר רבי יוסי בר חנינא אף על עמו גזר ולמה עשה כן שהיו אסטרוגלין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו ואין אנו יודעים אם ישראל הוא או מצרי הוא באותה שעה כנס פרעה כל המצריים ואמר להם השאילו את בניכם תשעה חדשים שאשליכם ליאור הדא הוא דכתיב כל הבן הילוד היאורה וגו' כל הבן של ישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן בין יהודי בן מצרי ולא רצו לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם אלא מן העבריים היאורה תשליכהו למה גזרו להשליכן ליאור לפי שהיו רואין האסטרוגלין שמושיען של ישראל על ידי מים לקה והיו סבורין שבמים יטבע ולא היה אלא על ידי באר מים נגזר עליו גזירת מות שנאמר יען לא האמנתם בי וגומר ורבנין אמרי העמיקו עצה שלא יפרע הקדוש ברוך הוא מהן במים לפי שהיו יודעין שאין הקדוש ברוך הוא משלם אלא מדה כנגד מדה והיו בטוחים שלא יביא מבול לעולם לכך גזרו להטביעם במים עד כאן לשונו הרי קמן מבואר באר היטב שאמרו הטעם שסופו ללקות במים כו' על קושית למה גזרו להשליכן ליאור ולא בשאר מיתה וכיון שכן ע"כ כוונת רש"י נמי היתה כן כיון שהכל ניתן מרועה אחד ולא כמו שפירש המחבר הנ"ל וגם אמרו בהדיא לפי שהיו יודעין כו׳ דהיינו המצריים ולא כמו שכתב (המבר) [המחבר] הנ"ל שהם לא ידעו כו' ובלאו הכי סתור מיניה וביה התירוץ הנ"ל דאיך כתב דלעיל קאי אישראל שהם יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה מאי איכפת במה שישראל יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה וכי ישראל אמרו נתחכמה לו כו' וכי תימא דהכי קאמר שהמצרים יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה לישראל אבל המצריים אינם יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה גם להם ולכל האומות גם זה שקר מפורסם הוא שהרי כל עצמה לא אמרו נתחכמה לו למושיען של ישראל כו' לדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם אלא בעבור זה שידעו המצריים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה לכל האומות ולכך נתייראו להורגם בשאר מיתות כמו שאמרו בהדיא בשמות רבה אמרו נדונם בחרב כבר כתיב ובחרבו את כל בשר לא נדון אותם אלא במים כו' וכי תימא דהכי קאמר שהמצריים יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה לישראל ולכל אומות אם הם מצירים והורגים לישראל אבל המצריים אינם יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה אם המצריים מצירים והורגים הם בהם כמו בכאן שנאמר לכל עמו גם זה טעות ושבוש גדול שאינו כדאי לדבר הימנו אטו בשביל שהמצריים היו מצירים והורגים גם בהם לא ישלם להם הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה מה שהרגו לישראל סוף דבר חזרתי על כל צדדי' וצידי צדדים ולא מצאתי לא ראש ולא רגלים לפירוש הנ"ל והקושיא מעיקרא ליתה כי כבר כתבתי לעיל בכמה מקומות שזה דרכו של רש"י לפרש תרי טעמים מתרי אמוראים במקום שאפשר לומר דתרוייהו איתנהו כמו בכאן שאפשר לומר דלא פליגי רבנן על רבי יוסי בר רבי חנינא בשמות רבה שהבאתי לעיל אלא הא והא איתא כן נראה לי:

ב

א

רש"י פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה כו' כתב הרב הגדול ר"א שי' וז״ל פרוש היה ממנה כו' ונראה שלמד זה ממה שנאמר וילך איש ולא פירש מאין הלך ולהיכן הלך גם מבית לוי הוה ליה למימר וילך איש לוי אלא לפי שמצינו לשון הליכה בגירושין שנא' והלכה מביתו והיתה לאיש אחר והאשה נקראת בית ולוי לשון חיבור איש לאשה כמו הפעם ילוה אלי אישי לכך אמר וילך איש מבית לוי שהלך לו מן ביתו דהיינו אשתו ומן החיבור אשר נתלוה לה ואחר כך חזר ויקח את בת לוי עשה בה ליקוחין שניים כי בזה הפעם ילוה אליה אישה הראשון זהו שאמר את בת לוי עד כאן לשונו דברי פי חכם חן ואין צורך לכל זה כי כבר פירש יפה הרא"ם ז"ל שלמד רש"י זה שהרי כבר ילדה אהרן ומרים אם כן על כרחך לומר שאלו הלקוחים אינם אלא לקוחים שניים והא דכתיב ויקח ולא ויחזיר דמשמע ליקוחין ראשונים כבר תירץ בגמרא בפרק קמא דסוטה מפני שעשה לה מעשה לקוחין ראשונים שהושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניה כו' ועדיין צריכין אנו למודעי מפני מה לא נאמר בהדיא וילך עמרם ויקח את יוכבד ותירצו המפרשים מפני שבצנעה הלך וחזר ולקחה כדי להסתיר הדבר מפני המצריים לפיכך לא נזכר שמו ושמה.

ב

ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים ידוע שכל הנשים בניהן טובים בעיניהם ומצילות אותם ואם כן למה נתן סבה שלפי שראתה כי טוב הוא ותצפנהו על כן הוצרכו לדרוש כי יתרון הטובה הוא שנתמלא הבית כלו אורה ובעל תולדות יצחק ור"י ערמאה כתבו לפי שילדתו בן ששה חדשים ויום אחד ואמרה אולי הוא נפל שהוא בן ששה חדשים ולמה אטרח להצפינו וכשראתהו כי היה שלם באבריו וגמרו שערותיו וצפרניו אמרה אינו נפל וראוי להצילו ותצפנהו ותמה אני למה לא זכרו שכן תרגם יונתן ואף על פי שאמרו היום נולד מושיען של ישראל מכל מקום לא נתבטלה גזרת פן ירבה והיו משליכין כל הזכרים ליאור

ג

רש"י והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד כו' הקשה הרא"ם ז"ל דבפרק קמא דסוטה משמע שהיא ילדתו לתשעה חדשים שלמי׳ ומסיק וכתב אבל בתוספות סוטה בשלהי פרק קמא תרצו שבספר האגדה של דברי הימים כתוב כדברי רש"י וחולק על הגמרא שלנו אבל החזקוני תירץ וזה לשונו יש לומר בדקו אחריו לסוף ששה חדשים משהחזירה שהם תשעה חדשים משנתעברה ממנו שיודעיס היו יולדות לשבעה יולדת למקוטעים והוא נולד לסוף שלשה חדשים מן החזרה לכך לא יכלה עוד להצפינו רק ג׳ חדשים כו' אמנם רש"י פירש בהדיא בגמרא בפרק קמא דסוטה שלא הלכו המצריים לבדוק אחריה אלא לסוף תשעה חדשים משהחזירה שלא כדברי החזקוני ודע דבגמרא בפרק קמא דסוטה ובשמות רבה הקשו על הפסוק ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה ותיזיל ומשנו אלא כל היכא דהוו שמעי מצריים דמיתיליד ינוקא מייתי ינוק' להתם כי היכי דלישמע לקלייהו וליעני בהדייהו דכתי' אחזו לנו שועלי' שועלי' קטני' מחבלי' כרמים ותמיה אני למה לא פרש"י כך למסבר קרא:

יא

רש"י מלקהו ורודהו כו' כתב הרא"ם וז"ל לא הכאת מות דומיא דויך את המצרי ואפילו הכי קטליה משום דאמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה כדאיתא בפרק ארבע מיתות וכל שכן בכל יום כדמשמע הלשון מכה לשון הווה עד כאן לשונו. ואני שמעתי ולא אבין הלא הרא"ם גופיה כתב אחר כך על הא דפירש רש״י כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר כו' וזה לשונו אך קשה דמהכא משמע דאם היה עתיד לצאת ממנו איש שיתגייר או שום תוחלת של צדיקים לא היה הורגו ואמאי והלא כבר נתחייב מיתה ממה שעשה בבית ובשדה דלא דמיא לההיא דבבא קמא פרק שור שנגח דקאמרי גבי אל תצר את מואב וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא קל וחומר בעצמו ואמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כל שכן אמר ליה הק"בה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית דהתם לא נתחייבו מיתה אלא מכח הקל וחומר של מדינים ומכיון שלא נתחייבו מיתה אלא ממה שצוה השם עתה צרור את המדינים והכיתם אותם אמר לו השם שאין רצונו להרוג אלא את המדינים ולא את המואבים והעמונים שעתידין לצאת מהן זרע כשר אבל הכא שכבר נתחייב מיתה מדינא מפני שכבר הוזהר על העריות ועל ההכאה שהכה את ישראל כדאמרן אפילו אם היה עתיד לצאת ממנו תוחלת של צדיקים היה לו להורגו מידי דהוי אכל שאר מחוייבי מיתה שאין משגיחין על העתידין לצאת מהם ושמא יש לומר דמשום הכאה לא היה לו להרוג דאף על גב דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה כדאמרן מכל מקום אינו נהרג וכן כתב הרמ"בם בפרק עשרה מהלכות מלכים ומלחמות ומשום שבא על אשת ישראל נמי לא היה לו להרגו אף על גב דלא בעינן התראה לגבי גוי ולא שני עדים עד אחד מיהא בעינן ומשה לא ידע זה כי אם ברוח הקדש כדאמרן אבל אם היה רואה אותו אפילו בלא שום עד היה לו להורגו דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כדאיתא בראש השנה פרק ראוהו וכיון שלא היה מחוייב הריגה לא היה לו להורגו אף על פי שהוא חייב מיתה אלו היה מסופק לו שמא יצא ממנו תוחלת של צדיקים עד כאן לשונו הרי כתב פעמים ושלש דמשום הכאה לא היה מחייב הריגה דאף על גב דאמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה מכל מקום אינו נהרג וכן כתב בהדיא הרמב"ם בפרק עשרה מהלכות מלכים וטעמו כמו שכתב הרב הגדול בעל כסף משנה משום דסבירא ליה שאין בן נח נהרג אלא על שבעה מצות ולא יותר וקרא דויפן כה וכה וגומר דקא יליף מיניה רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה אסמכתא בעלמא הוא דומיא דהא דאמרי שם בפרק ארבע מיתות גוי ששבת חייב מיתה וכו' גוי שלמד תורה חייב מיתה וכו' וקא יליף להו נמי מקרא וכולהו אסמכתות בעלמא ואינו נהרג עליהן אם כן היאך אפשר לומר שהרג משה את המצרי משום דאמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה וכו' ובשביל שראה שלא יצא ממנו איש שיתגייר וכי בשביל שראה שלא יצא ממנו איש שיתגייר יהרג הלא אינו חייב הריגה בשביל זה ואין לומר דאף על פי שלא היה המצרי חייב הריגה מדין תורה אפילו הכי הרגו משה משום דאין איסור להרוג את הגוי בחנם דהא ליתה שהרי בהדיא שנינו במכילתא גבי על רעהו ולא על גוי כו׳ איסי בן עקביא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכת דמו לאחר מתן תורה פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים כו' ולפי דעתי שמפני הרגש קושיא זו נשמר החזקוני וכתב טעם אחר וזה לשונו ויך את המצרי מצא בו חטא משפט מות לבן נח שהיה מאנס את אשתו של זה דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו ולא היה צריך התראה כדנפקא לן מהנך מת על האשה וגו׳ עד כאן לשונו ומה שכתב הרא"ם ומשום שבא על אשת ישראל נמי לא היה לו להורגו כו' עד ומשה לא ידע זה כי אם ברוח הקדש אבל אם היה רואה אותו אפילו בלא שום עד היה לו להורגו דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כו' תמה אני מאד פה קדוש יאמר דבר זה וכי ראייה ברוח הקדש לא טובה כל כך כמו ראייה גשמית בעיני בשר הלא מצינו כמה נביאים שעשו מעשים על פי מה שראו ברוח הקדש ומה שהקשה הר"אם וזה לשונו אבל הכא שכבר נתחייב מיתה מדינא מפני שכבר הוזהר על העריות ועל ההכאה שהכה את ישראל כדאמרן אפילו אם היה עתיד לצאת ממנו תוחלת של צדיקים היה לו להרגו מידי דהוי אכל שאר מחוייבי מיתה שאין משגיחין על העתידין לצאת מהם עד כאן לשונו נראה לי שאינה קושיא ואשתמיטתיה מיניה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא רצה דוד להרוג את שמעי בן גרא בשביל שראה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו מרדכי כו׳ והרי שמעי בן גרא היה חייב הריגה כמו שכתב הרמ"בם בהדיא בפרק שלשה מהלכות מלכים דאין לך מורד במלכות יותר גדול כמוהו ואפילו הכי לא הרגו מטעם הנזכר ומה שכתב הרא"ם עוד דלא דמיא לההיא דבבא קמא פרק שור שנגח כו' עד התם לא נתחייבו מיתה אלא מכח הקל וחומר של מדינים וכו' קשה לי ומה בכך כיון דהקל וחומר הוא טוב מצד עצמו אלא שהקדוש ברוך הוא דחה אותו מן הסיבה הנזכר' שתי פרידות טובו' כו' הלא כמה גופי הלכות ילפינן מכח קל וחומר וחשוב כאלו כתוב הצווי בפירוש בתורה דקל וחומר ניתן לדרוש וכן כתבו התוספות בהדיא בפרק רבי עקיבא גבי שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו כו' עד ופירש מן האשה מאי דרש נשא קל וחומר בעצמו אמר ומה ישראל כו׳ וזה לשון התוספות ומה ישראל כו' ואם תאמר מאי קאמר דפירש מדעתו דאורייתא הוא דקל וחומר ניתן לדרוש ויש לומ' דלא הוי קל וחומר גמור שאני התם משום עשרת הדברות עד כאן לשונו משמע דקל וחומר גמור דאורייתא הוא כיון שהוא אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ותו לא מידי כן נראה לי:

יד

רש"י מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך כו' כתב מהרא"י ז"ל אף על גב דכבר נגזר גזירה על זרעו של אברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה מכל מקום היה קשה למשה שהרי אמרה התור' לא יומתו בנים על אבות וכאן הומתו על אבותם ונתיישב לו כשראה שהיה בהן דלטורין ואם כן ראויין הם לפקוד חוב אבות עליה' דהכי דרשינן פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה האבות בידיהם עכ"ל. ר"ל כי גם אברהם חטא בדבור במה אדע ע"כ ענש בידוע תדע כדאיתי' בנדרים והיינו דקאמר כשאוחזין מעשה האבות בידיהן. אמנם אעיקר' דדינא פירכא כי השכל ימאן לקבל טעם חלוש זה שיסבלו בניו של אברהם עונש גדול כזה בעבור שאמר במה אדע ואברהם עצמו לא קיבל שום עונש ושיני בנים תקהינה ע"כ נמנו וגמרו שלמים וכן רבים שכל הטעמים הנזכרים במסכת נדרים ובמדרשים על גלות מצרים התלויים בחטא אברהם זה אמר בכה וזה אמר בכה לא באו כי אם ליתן טעם למה הודיע הקב"ה הגלות לאברהם והביאו לידי צער בהודעה זו בחנם אבל הגלות עצמו יש לו טעמים אחרים: י"א שגלות מצרים היה כדי למרק חטא נחש הקדמוני והזוהמא אשר הטיל נחש בחוה כדי שיהיו ישראל זכים ונקיים וראויין לקבלת התורה כמו שכתב הרב הגדול רבי משה אלשיך ז"ל באריכות ע"ש: ויש מפרשים שגלות מצרים היה כדי למרק חטא ע"ז אבותיו של אברהם כי מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וע"כ נשתעבדו ת׳ שנה כי מסכת ע"ז של אברהם אבינו ת' פרקי הוה וכן במצרים היו אבותינו עובדי ע"ז כמו שכתוב ביחזקאל ואודע להם בארץ מצרים וגו' וכמו שדר"זל על פסוק משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז כו' ועל פסוק לקחת לו גוי מקרב גוי כו' מה הללו עובדי ע"ז אף הללו עובדי ע"ז כו' ואין להקשות אם כן למה אמר הב"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי כבר הקשו זאת הקושיא אבות העולם ותרצו הרא"בד ז"ל בהשגותיו בפ"ו מהלכות תשובה והרמב"ן ז"ל בפרשת לך לך כיון שלא עשו המצריים רעה לישראל לקיים גזירות יי' אלא לשנאה או לשלול ועוד שהוסיפו רעה יותר ממה שגזר הקב"ה כי הוא אמר ועבדו' וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה: ובעל תולדות יצחק בפרשת לך לך בחר דרך אחרת כי מה שאמר הקדוש ברוך הוא ועבדום וענו אותם לא דרך גזירה אמר כן כי למה יגזור הקב"ה גלות על עם שעדיין לא נולדו אלא דרך עתידות אמר לו כן איך שהמצריים מעצמם הפך רצון אלהים יעשו כן לכן אמר כנגד וענו דן אנכי במכות וכנגד ועבדום ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ויהיה הפירש איך שיהיה לדעת הרא"בד והרמ"בן ז"ל בין לדעת תולדות יצחק הנ"ל אכתי קשה על מה היה תמה משה מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבוד' פרך וכי לא ידע משה שאמר הקדוש ברוך הוא וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי שפירושו לדעת הראב"ד והרמב"ן בשביל שהוסיפו לעשות רעה יותר ממה שגזר הב"ה להיות נרדים בעבודת פרך ולדעת בעל תולדות יצחק פירושו בשביל שלא גזר הקדוש ב"ה כלל שיעבדום וענו אותם אלא שהמצריים עשו כן מעצמם הפך רצון אלהים לכן אמר וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי כו' א"כ אין שום מקום לתמיה זו שתמה משה: וע״ק על מה היה תמה משה מה חטאו ישראל כו' וכי לא ידע משה שעובדי עבוד' זרה היו אבותינו במצרי׳ כמו שנתבאר לכן צדקו דברי הרב הגדול ר"א שי' שכתב שהיה נראה בעיני משה שהדבר חילול השם יש בו על דרך שנ' באמור להם עם יי' אלה ומארצו יצאו וכן נאמר ביחזקאל ואעש למען שמי וגו' שמע מיניה שיש חילול השם בדבר כי יאמרו המצריים ידם רמה ולא יי' פעל זאת אך כשראה משה שיש ביניהן דלטורין שמסרוהו ביד פרעה אז ראה שאין חילול השם בדבר העינוי כי המצריים יראו שאחד מישראל מוסר חבירו ביד גוים בדלטורין ובזה יראו המצריים כי עם קשה עורף הוא וראויין להיות נרדין בעבודת פרך כי חטא לשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד ועדיין נשאר לדקדק על זה הדרוש שאמר משה ראוים ישראל לכך להיות נרדים בפרך כיון שיש בהם דלטורין שהרי אמרו בשמות רבה בפרש' זו להיפך בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים וחד מינייהו בזכות שלא היה בהם לשון הרע שנאמר דבר נא באזני העם וגומ' אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו כו' וי"ל כי מה שכתוב בזכות שלא היה בהן לשון הרע כו׳ היינו אחר מצות דבר נא באזני העם וגו' והלאה אבל זה שאמר משה שיש בהם דלטורין היה קודם מצות דבר נא באזני העם וגו' כן נ"ל:

טו

רש"י למד מיעקב שנזדווג לו זווגו מן הבאר מקשין למה אמר רש"י למד מיעקב שמא למד מאלעזר עבד אברהם. ולי נראה שאין זה קושיא לפי שאין סברא לומר שלמד מאלעזר הואיל שהוא שאל שלא כהוגן בענין הזווג שנזדווג לו מן הבאר אלא שעמד לו זכותו של אברהם שהתפלל ישלח מלאכו לפניך וגו' שהצליח:

טז

רש"י ופירש לו מע"ז ונידוהו מאצלם כו'. י"מ שכתב וז"ל והאי פירש מע"ז כו' לאו שנתגייר לגמרי שהרי אחר כך כששמע קריעת ים סוף היה מגייר את עצמו אלא פירש מע"ז היה ולא היה לו אמונה כלל שעדיין מסופק היה עכ"ל. ואני אומ' ח"ו שהיה עדיין מסופק ולא בא אחר ששמע קריע' ים סוף אלא בשביל לשמוע התורה ולקיים המצות ולהדבק בישראל אבל גם קודם ששמע קריעת ים סוף היה לו אמונה שלימה בהקדוש ברוך הוא וראייה ברורה לדברי ממה שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול יי' מכל האלהים וגומ' ופירש רש"י מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר ש"מ בהדיא שלא היה מסופק כלל ולכן נשא משה בתו:

כ

רש"י שהמים עולים לקראתו. כתב עליו החזקוני שהרי לשון דלה דלה לנו לשון עליה וגבהות עכ"ל. לא ידענא למה עזב הדיוק המפורש בשמות רבה מהיכן הוציאו שנתברכו המים ועולי' לקראתו וז"ל וישק את צאננו לא נאמ' אלא וישק את הצאן מלמד שאף צאן הרועים השקה באותה הדליה עצמה שדלה לנו כו׳ ולפי תרגום יונתן שתרגם מדול חד דלה לן אין אנו צריכין לכל זה:

רש"י שמא ישא אחת מכם כו'. כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל דיוקא דרש"י מדאמר לשון עזבתן על דרך שאמר הכתוב על כן יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו כו׳ והאריך שם בזה ואני אומר שכבר היה יכול להביא ראייה ברורה מפי גמרא ערוכה בפ"ק דקידושין איבעיא להו עזובתי מהו כו׳ אמנם אין צריך לכל זה כי דיוקו דרש"י הוא כמו שכתו' מהר"של ז"ל דהוה ליה למימר קראן לו לאכול לחם מהו ויאכל לחם אלא קראן לו הוא מעשה בפני עצמו והקריאה היה על דבר האכילה כמ"ש אחד מן הקרואים אם כן מהו ויאכל לחם מלמד שמא ישא כו'. וי"מ דרך הלציי למה אמר יתרו אל כל בנותיו קראן לו ויאכל לחם. די לו באחת או שתים לקרוא לו ולא כולם אלא לכן שלח כל בנותיו כדי שיברר איזה שירצה מהם ואם היה שולח רק אחת שמא לא תמצא חן בעיניו: ויש מפרשים דיוקו הוא בשלמא אם פירושו שמא ישא אחת מכם כו' יתקשר יפה הפסוק שאחריו ויואל משה וגומר. אבל אם פירושו כפשוטו ויאכל לחם היאך יתקשר ויואל משה וגומר:

כג

רש"י נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. הקשה הרא"ם ז"ל דלפי המדר' הזה ויאנחו בני ישראל סתמא מבעי ליה לא מן העבודה והניחו בקושיא אבל מורי מהר"ם יפה ז"ל תירץ שזאת השחיטה ששחט תינוקות ישראל ק״ך בבוקר וק"ך בערב קרי עבודה מפני שהיא ודאי היתה עבודה אחת מעבוד' ע"ז כו' אבל החזקוני פי' וימת מלך מצרי' כפשוטו וימת ממש כי כל זמן שאותו מלך חי היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזירותיו מעלינו שכן מנהג כשהמלך מת מיד מתירין כל החבושין שבכל עיר ועיר וכשמת זה לא נתבטלו גזירותיו אמרו מעתה אין לדבר סוף לפיכך ויאנחו ואני שמעתי פי' אחר מקודם שמת המלך לא היו ישראל רשאין לזעוק ולאנח מן העבודה מפני הנוגשים העומדים עליהם אבל עכשיו שמת המלך שמנהג כל עבדיו לעשות מספד מר לזעוק ולאנוח אז הראו את עצמם כאלו היו נאנחי׳ על מיתת המלך אבל באמת היו נאנחים מן העבודה ולפי שהקב"ה הבין את כוונתם לכך חזר ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כלומר ולא מן מיתת המלך:

ג

ב

רש"י מתוך הסנה ולא אילן אחר משום עמו אנכי בצרה. רש"י בחר בטעם זה מן י"ב טעמים המפורשים בש"ר לפי שזהו קרוב יותר לפשוטו:

ג

רש"י אסורה נא מכאן להתקרב שם נ"ל שנשמר לאפוקי שלא תפרש כדפי' צרור המור אסורה נא אתרחק מזאת המרא' אחר שהיא עמוקה ומיד אראה ואשיג בהשקפה נפלאה ובעיון נמרץ אחר שאני יודע שהיא עמוקה רחוקה ממני כו' לפי שאין זה פשוטו של מקרא ועיין בתולדו' יצחק:

ו

ויאמר אנכי אלהי אביך כו' כתב החזקוני שלכך הזכיר אלהי אביך לפי שגילה לו בזה שאביו כבר מת שייחד שמו ית' עליו וכדי שלא יסרב לילך בשליחות זה במקו' אביו כי אפי' בפני אהרן אחיו הגדול היה מסרב ליקח שררה זו ק"ו במקום אביו. ובמדרש שהיה נגלה עליו בקולו של אביו עמרם וחשב שהיה אביו קוראו כדי שלא יהי' נבהל לפי שהיה טירון לנבואה ואמר לו אין זה קול אביך אלא קול אלהי אביך. וכתבו חכמי האמת כי הש"י העלהו ג' מדריגות זו למעלה מזו. א' ע"י מלאך להכינו לנבואה. ב׳ לנבואת שם אלהים היא אספקלריא שאינה מאירה. ג' להעלותו ממנה אל אספקלרי' המאירה היא שם יי' הגדול:

ז

כי ידעתי את מכאוביו. כתבו חכמי הקבלה ידעתי היינו אני מרגיש במכאוביו כביכול ולכך קרא לו משה משה לפי שגלות של ישראל דומה עליו ית׳ למשא כביכול לכך קראו קריאה אחר קריאה למהר ביאתו ולהקל מעליו ית' המשא כמ"ש עמו אנכי בצרה:

יא - יב

רש"י מה אני חשוב כו' כתב הרא"ם ז"ל כי מצינו מי במקום מה כו' ולא גילה לנו הרב ז"ל היכן מצינו מי במקום מה ולא עוד אלא שדבריו סותרין זה את זה שהרי הוא בעצמו כתב בפ' וישלח גבי מי לך כל המחנה שלעולם אינו פירש של מי מה ובאמת מצינו מי במקום מה ב' פעמים בפסוק אחד גבי דוד מי אנכי כו' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום כו' והא ודאי דפי' מי אנכי מה אני חשוב כו׳:

רש"י לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים יגעתי ולא מצאתי מהיכן הוציא רש"י זה הלשון לסוף ג' חדשים כי בש"ר אשר יסודו של רש"י בנוי עליו לא זכר ולא פקד כלל זה הלשון ועיין פירושו במהר"אי ובס' א"ש תמצא ד׳ פירושי':

רש"י מה זכו ישראל שיעשה להם נס כו'. וק"ל וכי משה נעשה קטיגור לישראל מה לו לשאול מה זכו ישראל כו' אחר שאמר לו הש"י והוצא את עמי בני ישראל ממצרים שהרי באמת לא היה שום זכות לישראל במצרים שיגאלו ולכך נתן להם ב' מצות דם פסח ודם מילה כי כבר הגיע שבועה שנשבע הב"ה לאברהם שיגאל את בניו כדפרש"י לקמן בפ' בא בפסוק והיה לכם למשמרת וז״ל ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מה שלא עשה כן בפסח דורות היה ר׳ מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא׳ ואת ערום ועריה ונתן להם ב' מצות דם פסח ודם מילה כו' שהיו שטופין בע"ז אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מן ע"ז וקחו לכם צאן של מצוה. וע"ק למה אמ' שיעשה להם נס וכי זה נקרא נס אם הגיע שבועה שנשבע הק"בה לאברהם שיגאל את בניו. וע"ק לי על מה שפיר"שי לעיל בפסוק ויירא משה וגו' דאג לו על שראה בישראל דלטורין אמ' מעתה שמא אינם ראויי' ליגאל כו' וכי בעבור חטא דלטורין אינם ראויין ליגאל הלא היו ישראל במצרים עובדי ע"ז כדפר"שי שהבאתי לעיל וכן איתא במדרש שיר השירים רבה בפסוק קול דודי הנה זה בא כו' זה משה בשעה שבא משה ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם אלא מדלג על ההרים ואין הרים אלא ע"ז כמ"ש על ראשי ההרי' יזבחו ועל הגבעו' יקטירו כו' וכבר ידוע שאין לך עבירה יותר גדולה וחמורה מע"ז. לכן נ"ל מה שפרש"י דאג לו על שראה בישראל דלטורין אמר מעתה שמא אינן ראויין ליגאל היינו לגאל ע"י השכינ' עצמה כ"א ע"י מלאך כי ידע משה שבשביל לשון הר' שכינ' מסתלקת כדאית' במדרש תילים תינוקות שהיו בדורו של שאול ושמואל עד שלא הביאו שתי שערות היו דורשים את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא כו' ואח' כל השבח הזה היו יוצאי' למלחמה ונופלים למה בשביל שהיו בהם דלטורין אמר דוד רבש"ע סלק שכינתך מביניהם מה שכינתך עושה בארץ רומ' על השמים אלהים אבל דורו של אחאב היו כלן עובדי ע"ז ולפי שלא היו דלטורין היו יוצאים למלחמה ולא היו אחד מהם נהרג כו' עד ואליהו עומד בהר הכרמל ומכריז ואומר אני נותרתי לבדי נביא לה' וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא אחאב כו' ש״מ שבשביל ל"הר שכינה מסתלקת ע"כ. ובגמרא דידן בפ' אלו הן הנאמרין נמי בהדיא ד' כתות אינן מקבלות פני השכינה וחד מנייהו כת מספרי לה"ר ולכך דאג משה על שראה בישראל דלטורין שמא אינן ראויין ליגאל ע"י השכינה כ"א ע"י מלאך ועל זה היה מצער משה בענין שאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה כו' אבל לא שהיה משה דאג על שראה בישראל דלטורין שמא אינן ראויים לגאל כלל ולפי ששמע משם עכשיו שאמר לו הקב"ה וארד להצילו מיד מצרים כו' שהוא בעצמו ירד למצרי' ליגאול את ישראל ולא ע"י מלאך אע"פ שהיו בהן דלטורין לכך קרא משה לגאולה זו נס ולפי שהיה משה דואג ומתיירא אולי תהא מדת הדין מקטרג על ישראל שאינן ראויין לגאולה על ידי השכינה עצמה כיון שיש בהן דלטורין הלכך כמו פרקליט ומליץ יושר בעד ישראל שאל משה להקב"ה מה זכו ישראל שיעשה להם נס להיות נגאלין ע"י עצמך ולא ע"י מלא' אע"פ שיש בהן דלטורין כדי שיוכ' להמליץ בעד ישראל לעת המצטרך באם יקטרג מדת הדין עם אותו זכות שישמע מן הקב"ה והשיב לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה כלומ' ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים ע"י עצמו ולא ע"י מלאך אף על פי שיש בהם דלטורין דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה שהי' תקנה למספרי לשון הרע כמו שאר"זל מאי תקנתיה של מספרי לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים כן נ"ל:

יג

ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כו' כי תאוה נפשיך למצוא מרגליות טובה עיין ברבינו בחיי ז"ל כי ידו קיבץ כל הדעות הנאמרי' באמת בפסוק זה הן קצרה אורך היריעה אחת מלהעלות עליה כל הדיעות ההם:

טו

רש"י וכן דוד הוא אומר יי' שמך לעולם כו' טעות נפל בספרים כמ"ש הרמ"א ז"ל כי לא פגע ולא נגע זה לזה שהרי בפסוק הזה שניהם שם של הויה הוא ואם כן הוא תיובתא ולא סייעתא:

יח

רש"י יעקב אמר להם והאלהים פקד יפקד אתכם כו' כתב עליו החזקוני וז"ל חז"ק שהרי פסוק זה אינו גבי יעקב עכ"ל. לא ראה דברי הרמב"ן ז"ל שכבר השיב על זה וז"ל אולי ידרוש הרב כי יוסף אמר פעמים פקד יפקד להגיד שהיתה מסורת בידו מאביו עכ״ל. ומיהא בש"ר אשר יסודו של רש"י בנוי עליו לא נזכר כלל יעקב רק יוסף:

דרך שלשת ימים במדבר כו' בש"ר נותן טעם למה אמר דרך שלשת ימים ולמה לא אמר האמת נלכה נא לעולם כדי שיטעו המצריים וירדפו אחריהם בשעה שיצאו ויאמרו לא גאלם אלא ע״מ שילכו ג' ימים ויטבעום בים למדוד להם במדה שמדדו שאמרו כל הבן הילוד היאורה וגומ' וי"מ שהפסוק גופיה מפרש טעם למה כיזב בו שאמר דרך שלשת ימים משום ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים כו' כדי שאקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולכן א"א לומר שישלחם לעולם לעד לבלתי שוב עוד שא"כ לא ישאילו' כלום ואיך יצאו ברכוש גדול ובזה יתיישב למה מעתה מודיע שיתן את חן העם וכו' ושאלה אשה וכו' ולא הניח הדבר אל שעתו אחר י"ב חדש:

כב

ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כו' כתב רבינו בחיי ז"ל ח"ו שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם אבל לשון ושאלה הוא שתתן לה במתנה כו'. ומ"ש ושאלה אשה משכנתה היה לו לומ' ושאל איש מאת המצרי אבל זה ק"ו כ"א לנשים היו נותנים מתנות כ"ש לאנשים כו' וק"ל על דבריו שהרי בפ׳ חלק אח"זל פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו הרי הוא אומר ויי' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו וגביהא בן פסיסא השיב להם תנו לנו שכר עבודת של ששים רבוא ששיעבדתם במצרים ת״ל שנה כו׳ ואם איתא דפיר' וישאילום שהיו נותנים להם במתנה א"כ לא היה דין ודברי' כלל למצריים על ישראל ושמא י"ל שהמצריים אמרו שהיתה מתנה בטעות כי לא נתנו אלא ע"מ שישובו ישראל למצרים אחר ג' ימים ויעבדו להם כבראשונה. ונ"ל לפרש ושאלה אשה משכנתה כו' כפשוטו בתורת שאלה ואין כאן איסור גניבת דעת כיון שגופם של מצריים היה מותר לאבד בגזירת השם יתב' שמתו בכוריהם והאחרים נטבעו בים ק"ו שמותר לאבד ממונם. ועי"ל כיון שהם עשו שלא כהוגן שהוסיפו על הגזירה של בין הבתרים כמ"ש לעיל אף אנו נעשה להם שלא כהוגן ודרך זה כבושה וסלולה בגמרא בהרבה מקומות כדאיתא ביבמות בפרק בית שמאי גבי עובדא דקדיש בנרש כו' וכן בכתובו' פ' הכותב גבי תולה מעותיו בגוי כו' וכן בבבא בתרא בפ' חזקת הבתים גבי תולה וקדיש כו' כן נ"ל:

ד

א

כי יאמרו לא נראה אליך יי' פי' הרמב"ן ז"ל שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים כי אינך גדול מהאבות כו'. ור"מ אלשיך ז"ל פי' שמשה אמר כן מרוב ענותנותו. אבל לא שתו לבם לדקדק דא"כ מה השיב הקב"ה למשה מזה בידך כו' איך יורו ג' האותו' האלה כי נראה אליו השם הגדול במדת רחמי' לעשות אותות ומופתי' מפורסמי' דילמא עדיין יאמרו שמלאך יי' נראה אליו אמנם החכם ר"א אשכנזי ז"ל פי' כאשר רצה להראות שהוא בעצמו נראה למשה ולא מלאך נתן לו ג' אותות נגד אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל כו' כי אין מלאך אחד עושה ב׳ שליחות בפרט הפכים כמו כאן כו' וכבר קדמהו בעל צרור המור בפי' הזה הגם שלא כתב בסיגנון זה:

ב

מזה בידך ויאמר מטה כו׳ כתב בעל צרור המור י"א כי לפי שמשה רצה להשיג מהותו באומרו ואמרו לי מה שמו בא השם להודיעו כי זה אינו מחוקו כי אפילו מה שהוא בידו אינו יודע טבעו ומהותו וכ"ש שירצה לידע מהות אלוהו ולכן הפכו לנחש וכן הבא נא ידך בחיקך על זה הדרך:

ד

ואחוז בזנבו כתבו המפרשים כי שמה עיקר הסם וכדי להגדיל הנס:

ח

רש"י משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שסיפרתי עליכם לשון הרע כו' כתב הרא"ם וז"ל דאל"כ מאי אולמיה דאות אחרון יותר מן הראשון. אבל לא ידעתי מה יאמ' באות הדם דמאי אולמיה דהאי יותר משני אותות הראשונים עכ"ל ונ"ל דמשום הך קושיא כתב החזקוני גבי אות הדם וז"ל והיו לדם ביבשת ולא יחזרו לקדמותן ובזאת ידעו כי מאת הקב"ה הוא כי כל דבר שנעשה ע"י כישוף חוזר לקדמותו והללו יהיו לדם עכ"ל ור"ל ולכך יאמינו יותר באות הדם כי האותות הראשונים חזרו לקדמותן ומי שלא יאמין יחשוב שמעשה כשוף הוא. וק"ל על דבריו לקמן בפ' וארא גבי מכת דם כתי' ויחזק לב פרעה כו' ופרש"י לומר ע"י מכשפות אתם עושין כו' הרי קמן מבואר דאפי׳ גבי מכת דם שלא חזרה לקדמותה מי שלא יאמין יחשוב שמעשה כשוף הוא אם כן מאן יימר שלא יאמרו ישראל ג"כ שנעשה ע"י כישוף אע"פ שלא חזרו המים לקדמותו. לכן נ"ל שלא עלה על הדעת שיהיו ישראל מסופקים במשה שהוא עושה ע"י כישוף חלילה וחלילה ולקושיות הרא"ם ז"ל כבר תירצה מורי מהר"ם יפה ז"ל. ונ"ל לומר דאולמה הוא מפני שבאות הצרעת יכול לפקפק ולומר הגם כי לקית בשביל שסיפרת לשון הרע עלינו אין זה ראייה שאתה השליח להכות ולייסר אויבינו המזדווגים עלינו לכלותינו לכך היתה האות הג' של דם לומר שיוכל לעשות כל מימיהם לדם והוא סימן להריגה לאויביהם נ"ל עכ"ל ותמהני עליו למה לא הביא ראיי' ברורה לדבריו ממ"ש בש"ר גבי אות הדם וז"ל ומה אות היה לישראל אמ' להם בזה האות ילקו מצריים תחלה כו':

י

לא איש דברים אנכי כו' כתב בעל צרור המור וז"ל משה חשב שדבור השם ירפאהו מכבדות לשונו וזהו גם מאז דברך אל עבדך ועכ"ז כבד פה וכבד לשון אנכי ולכן בי אדני שלח ביד אדם יותר ראוי ממני אחר שאני כבד פה לדבר לפני המלך ולפי שהוא חטא בזה השיב לו השם מי שם פה לאדם כו' הלא אנכי יי' כלומ' ולי אתה מגנה כי איזה דופי שתהיה בכלי אין ראוי לשומו אלא לעושה הכלי ע"ד שמצינו בתענית מעשה ברשב"א שבא ממגדל עדר פגע בו אדם שהיה מכוער ביותר א"ל ריקא שמא כל בני עירך מכוערים כמותך א"ל לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוע' כלי זה שעשית כו' לכן ועתה כו' בזה השליחו' תלך אבל בשליחו' של ארץ כנען לא תלך אתה לעונש זה עכ"ל. ועדיין צריכין אנו למודעי למה באמת לא ריפא הקב"ה למשה מכבדות לשונו. והרמב"ן ז"ל כת' בזה ב׳ טעמי' א' כיון שלא התפלל משה לפניו ית' שיסיר כבדות פיו לא רצה לרפאותו והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו ית' שיסיר כבדות פיו. וב' שלא רצה הב"ה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שסיפרו רבותינו בש"ר שאירע לו עם פרעה שבא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון. והר"ן בדרשותיו כתב טעם אחר למען לא יחשוב שהיות כלל בני ישראל גדוליהם נמשכין אחריו יהיה להמשכם אחר צחות לשונו כמו שידוע שאומרי' על מי שהוא צח הדיבור שימשוך המון עם אחריו ושהשקר ממנו יחשב אמת וזהו בהפך למי שהוא כבד פה זאת היא הסיבה שהיה כבד פה בהשגחה גמור עכ"ל וק"ל על כל אלו הטעמים שהרי אמרו רז"ל דבשעת מתן תור' נתרפא משה מכבדות לשונו שנ' מרפא לשון עץ חיים ולא מצינו בשום מקום שהתפלל משה על זה ולפי כל אלה הטעמים הנ"ל היה ראוי שלא יהיה נתרפא משה לעולם ומיהו קצת מדרשים אמרו להפך שלא נתרפא משה לעולם וזהו הרושם של ויחר אף יי' במשה וגו'. וי"א הטעם שלא ריפא הקב"ה למשה כדי שיקח גם אהרן את שלו להיות מליץ בעד משה כדכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך וכתב החזקוני וז"ל לא איש דברים אנכי מקרא חסר הוא וה"ק בי יי' כבר מתמל שלשם מאז דבריך אל עבדיך דברתי לך לא איש דברים אנכי ואם באת לפרש דברים ככתבן היאך תפרשנו לא איש דברים אנכי מתמל שלשם הרי אם לא היה איש דברים מאתמול כ"ש משלשם וה"ל לכתוב למפרע לא איש דברים אנכי מאז דברך אל עבדך ולא משלשם ולא מאתמל: גם מאז דברך אל עבדך שלא תאמ' מיו' שדברת אלי למדתי לדבר צחות כי כבד פה כו' לפי שברחתי ממצרי' בקטנותי ועכשיו בן פ' שנה אנכי וכבר שכחתי לשון מצרי אבל אהרן לא זז משם ויודע לשונם מי שם פה לאדם כשאני בורא את האד' אני הוא השם לו פה ולשון וכ"ש שיש בי כח לתקן כובד פיך וכובד לשונך לדבר צחות.

יא

רש"י מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת כו' כתב עליו החזקוני וז"ל חז״ק שהרי כתוב לעיל וישמע פרעה פרש"י מסרו לקוסטינר להורגו ולא שלטה בו החרב עכ״ל כלו' דמדפי' ולא שלטה בו החרב משמע שע"י זה ניצל ולא ע"י שברח מן הבימה. אבל הראם ז"ל תירץ יפה שמתחלה שצוה להורגו תפסוהו והעלוהו לבימה להורגו וכשראו שלא שלט בו החרב הניחוהו שם בבית כדי להכון לו כלי מות אחרים לחשבם שעשה שום כשוף שלא ישלוט בו החרב והיו שומרים אותו שם ומשם ברח ונעשה לו נס שנעשו כל השומרים עורים ולא ראו אותו כשהיה בורח ומה שיש לדקדק עוד עדיין עיין בלבוש האורה שחיבר מורי מהר"ם יפה ז"ל שהאריך בזה:

יד

רש"י כל חרון אף שבתורה עושה רושם כו' החכם ראב״ע ז"ל השיב על זה וז"ל ואם טען טוען אנה מצאנו חרון אף שלא חידש שום נזק הראינו לו ויחר אף יי' בם וילך ולא בא נזק לאהרן עכ"ל ומפני כבוד החכמים ז"ל לקיים דבריהם הנאמרים באמת אני אשיב לו שגם לאהרן בא נזק אליבא דכ"ע אבל במרים שהתחילה בלשון הרע נתפרסם העונש אבל באהרן לא נתפרסם לכבודו אבל עונש מיהא קיבל כדאיתא במסכת שבת פרק הזורק ויחר אף יי׳ בם וילך מלמד שאף אהרן נצטרע דברי ר"ע ולדעת ר"י בן בתירא לא נצטרע והא דכתיב ויחר אף יי' בם הוא בנזיפה ורש"י פירש לקמן שגזר עליהם נידוי. וכבר אח"זל בפרק מקום שנהגו דשמתא חמירא מנגידא וכבר פרש"י על הא דקאמר בגמרא בפ' טבול יום כל חרון אף שבתורה עושה רושם כו' וזה לא נאמר בו רושם. וז"ל (מה) סי' [מה] של חרון היה שם. פעמים נזיפה פעמים קללה וגידף כו' עד ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים לשון נזיפה הוא עכ"ל הנה פה הארכתי להביא כל דבריו למען תראה דמ״ש החכם רא"בע ז"ל כאן בפסוק ויחר אף יי' במשה כו' שאין זה דומה לויחר אף יעקב ברחל כו' דמשמע מדבריו דאפילו נזיפה אין כאן הוא כנגד דעת רז"ל אליבא דכ"ע כמו שנתבאר כן נ"ל:

רש"י מעתה לא יהיה כן אלא הוא יהיה כהן ואתה תהיה הלוי כו׳ קשה לי טובא חדא וכי בשביל שלא היה רוצה משה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו ונביא יפסיד הכהונה הלא איפכא מסתבר' שהיה ראוי משה להרויח יתר שאת ויתר עז בשביל מדת ענוה זו. ועוד הלא אין עונש זה מדה כנגד מדה. ונ"ל שכל עצמו של כהן אינו אלא כדי שיתעסק תמיד בכבודו של מקום והמפורסמות א"צ ראייה ולכן אחר שסירב משה כולי האי כל שבעת ימים בשביל כבוד אחיו אמר לו הב"ה אתה יותר חס על כבוד אחיך ממה שאתה חס על כבודי שהרי אין מסרבין לגדול כדפרש"י לעיל בפסוק ויאמרו לא כי ברחוב נלין וגו׳ הלכך אין אתה ראוי לכהונה ע"ד כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כו' והשתא הוי שפיר עונש זה מדה כנגד מדה וכבר מצינו כיוצא בזה ממש גבי מלכי צדק שהיה עונשו שבטלה ממנו כהונתו ונתנה לאברהם בשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת אל עליון והוא נמי מהטעם שפרשתי כיון שהיה חס יותר על כבוד אברהם שהוא בשר ודם ממה שהיה חס על כבוד הקב"ה הלכך אינו ראוי לכהונה כיון שכל עצמו של כהן אינו אלא כדי שיתעסק תמיד בכבודו של מקום כדאמרן כן נ"ל:

כ

ויקח משה את אשתו ואת בניו כו' כתב החזקוני וז"ל ע"י שהיו בנים קטנים ועדיין צריכין לאמם הושיב הוא האם תחלה ואח"כ הילדים בחיקה אבל גבי יעקב שהיו הבנים גדולים כתיב את בניו תחלה ואח"כ את נשיו:

רש"י אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא כתב הרא"ם ז"ל וא"ת לימא ויקח וכבר לקח ולמה הוצרך לומר שהוא מוקדם י"ל שרש"י ז"ל אינו סובר שיהיה שום וי"ו משמש במקום וכבר עכ"ל ואני תמה מאד איך שכח הרב ז"ל מה שפי' רש"י לעיל בפרש' וירא בפסוק ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך וז"ל אע"פ שכתו' אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם כו' הרי פי' ויאמ' וכבר אמר ה"נ אפשר לפרש ויקח וכבר לקח דמאי שנא ולא עוד אלא שהר"מ גופיה פי' כן לפי דעת רש"י בפ' בראשית בפסוק תוצא הארץ וז"ל אבל פי' ויאמר וכבר אמר ביום ראשון כו' וצל"ע. ולי קשה קושיא אחרת על הא דפרש"י אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא הלא אמרינן בפ"ק דפסחים ה"מ בתרי ענייני אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דלמא פרט וכלל הוא כו' והכא חד עניינא הוא. ומה שיש לדקדק עוד על דברי הרא"ם כבר האריך מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל תראנו משם:

כא

רש"י אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך כו' תימא בעיני מאי דוחקיה דרש"י שפי' כך למה לא פירש כמו שאמרו בש"ר אשר יסודו של רש"י בנוי עליו בפירוש זה וז"ל אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידיך זה המטה שהיו כותבין עליו י' מכות נוטריקון דצ״ך עד"ש באח"ב אמר לו הקב"ה אלו המכות אשר שמתי בידיך עשה אותם לפני פרעה ע"י המטה הזה כו' והשתא תו לא קשה מה שהקשה רש"י למה כתוב אשר שמתי:

כב

רש"י אלא כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו. קשה לי מה ענין זה לכאן ונ"ל לפי שכבר כתוב לעיל שיאמר לפרעה ונזבחה ליי' אלהינו וכבר ידוע שהעבודה היתה בבכוריהם עד אחר מעשה העגל וכדי שלא יאמר פרעה היאך אתם אומרים ונזבחה ליי' אלהינו הלא יעקב אביכם לקח הבכורה מעשו בערמה שלא כדין לפיכן הקדים הקב"ה וחתם עכשיו על מכירת הבכורה כן נ"ל:

כו

רש"י וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו כו' הרא"ם ז"ל הרבה להשיב על דברי רש"י ולא עלה בידו ליישבם אכן מורי מהר"ר מרדכי יפה כתב ישוב על כל שאלותיו והאריך למעניתו ג' ד׳ עמודים ונלאתי להעתיק את כל דבריו אבל זהו תורף דבריו שבתחילה הבינה שבשביל המילה קרה לו ענין זה שבלעו המלאך מרגליו ועד יריכו וחזר ובלעו מראשו עד אותו מקום אבל עדיין לא ידעה מה היא אמתת טעם של הריגה זו שנתחייב בה בעלה אם בשביל שעיכב את המילה ולא מל מיד אע״פ שהיה צריך להתעכב ג' ימים עוד בשליחותו למצרים או שמא היה חיוב הריגה משום שעיכב בשליחות על ידי המילה עוד היותו במלון להתבונן איזה מהם יקדים המילה שיש בה כרת או השליחות שתלוי בו גאולת ישראל אבל כשהרף ממנו ראתה והבינה באמת שכוונת דעת העליון שעיקר ההריגה היתה על המילה ולשון תחילה שאמר רש"י במאמר ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה לא תחלה למילה קאמר ושהיה דעתו אחר כך למול את בנו מיד כמו שהבין הרא"ם ז"ל כי עדיין לא היה לו הכרע על איזה מהם יקדים אלא תחלה לשניהם קאמר כלומר נתעסק במלון ולא עסק לא במילה ולא בשליחות ועל זה היה נענש כי לא היה לו לשהות במלון ולישב בטל ולעכב שתי המצות המילה והשליחות אלא היה לו ללכת לדרכו ולעיין בדרך ואם יסכים בדעתו בהליכתו בדרך למול ימול אותו במלון אחרת ראשונה הסמוכה לה כי כל היום הוא זמנה עכ"ל. ואני אומר אחר אלף מחילות לא כן אבי חס ושלום פה קדוש יאמר דבר זה שהיה משה מסופק איזה מהם יקדים אם המילה שיש בה כרת כו' וזה אי אפשר להעלות על הלב שהרי אין הכרת מוטל על האב אלא על הערל עצמו משיגדיל כדכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' ואין מוטל על האב אלא מצות עשה גרידא כמו שפסקו כל הפוסקים ובראשם הרמ"בם ז"ל בפרק א' דהלכות מילה. ומה שפירש מורי ז"ל לשון תחלה שאמר רש"י במאמר ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה לא תחילה למילה קאמר שהיה בדעתו אחר כך למול את בנו מיד כו' אלא תחלה לשניהם קאמר כו' עד ואם יסכים בדעתו בהליכתו (בדבר) [בדרך] למול ימול אותו במלון אחרת הסמוכה לה כו' אומר אני כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא זכר מה שכתב בית יוסף בטור א"ח בסוף סימן י"ו וז"ל וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין עכ"ל שהרי רש"י גופיה פירש בהדיא בגמרא בפרק ד' דנדרים כמו שהבין הרא"ם ז"ל וז"ל מפני שנתעסק במלון תחלה ואחר כך במילה והיה לו להתעסק במילה תחילה ואותו מלון סמוך למצרים היה דלא הוה סכנה לתינוק כו׳ עכ"ל וכן פירש בהדיא הרא"ש והר"ן וז"ל ונתעסק במלון תחילה שנא' בדרך במלון דמשמע דמיד שבא מן הדרך נתעסק במלון והיה לו למול מתחלה. וכי תימא היאך ימול כיון שהיה לו עדיין לצאת בדרך יש לומ' דאותו מלון סמוך למצרי' היה ובאורחא פורתא ליכא סכנתא עכ"ל הרי קמן מבואר היטב מפי רש"י גופיה וכל המפרשים הא דקאמר בגמר' מפני שנתעסק במלון תחלה תחילה למילה קאמר שהיה דעתו אח״כ למול את בנו מיד מדפירשו מפני שנתעסק במלון תחילה ואחר כך במילה והיה לו להתעסק במילה תחילה כו' ומדפירש"י וכל המפרשים הנ״ל דאותו מלון סמוך למצרים היה ובאורחא פורתא ליכא סכנתא לתינוק אם כן אי אפשר להעלות על לב מ"ש מורי ז"ל דלכך נענש כי היה לו ללכת לדרכו ולעיין בדרך ואם יסכים בדעתו בהליכתו בדרך למול ימול אותו במלון אחרת ראשנה הסמוכה לה כו' ע״כ לבי אומר וגומר שלא ראה מורי ז"ל דברי רש"י בגמר' הנז' ואלו ראה לא היה כותב מה שכתב:

אז אמרה חתן דמים למולות כתב התולדות יצחק וז"ל יש לשאול למה בתחלה לא אמרה אלא חתן דמים אתה לי ולא אמרה למולות וכשהירף ממנו אמרה חתן דמים למולות שגם בתחלה הוה חתן דמים לסיבת המילה והתשובה שבתחלה מלתה אותו ולא עשתה פריעה ולסיבת המילה הירף ממנו ולא נתרפא לגמרי אז אמרה חתני היה נרצח בעבור ב' מילות שלא (עשיה) [עשיתי] לא מילה ולא פריעה ועתה שעשיתי מילה נתרפא מעט אעשה פריעה ויתרפא לגמרי. או ירצה שכשראתה צפורה שמשה נוטה למות אמרה בלבה לאחת מב' סבות הוא זה או בעבור שנשא גויה כי אשה כושית לקח או בעבור שלא מל לבני ולכן לקחה צור ומלתה אותו ואז אמרה מאחר שמלתי אותו מכאן ואילך אם בעלי ימות אינו רק לסיבתי שנשא גויה שאם בעבור המילה כבר הוא מהול וזהו שאמרה כי חתן דמים אתה לי אם ימות חתני לסיבתי הוא וכשנתרפא משה אז אמרה ודאי אם חתני היה מת לא היה לסיבתי אלא למולות בעבור המילה שאם היה לסיבתי אף על פי שמלתי בני היה חתני מת וזה טעם אז אמרה ולא קודם לכן כן נראה לי והוא ענין חשוב מאד עכ"ל. ואני תמה מאד עליו למה כתב כך נראה לי כאילו למראה עיניו ישפוט הלא כבר קדמהו רבינו בחיי ז"ל בפירש ראשון. והחזקוני בפי' שני דוק ותשכח:

רש"י ואונקלוס תרגם דמים על דם המילה כתב הרא"ם וז"ל גם בזו אני נבוך שאם פירש אונקלוס בחתן דמים למולות הוא על דם המילה כמו שפירש הרב את דבריו אם כן ז"ש אתחייב חתנא קטול מהיכא מפיק לה. ועוד אם הוא על דם המילה תרי זימני חתן דמים למה לי וגם לפרש"י שפירש תרוויהו על דמי ההריגה תרתי למה לי לכן על כרחך לומר שאין פירש אונקלוס בחתן דמים למולות על דם המילה כמו שחשב רש"י ז"ל אלא (בודאי) [מזרחי: בדמי] הריגה ולולא דמא דמהלותא דקאמ' אינו אלא פי׳ מלת למולו' כלו׳ היה חתני חתן דמים פירש בן הריגה לולא דם המולות אבל בחתן דמים אתה לי לא הזכי' אונקלו' קטול כמו שהזכיר פה אלא דם המילה משום דדמי' דהתם בדמי מילה קמיירי ולא בדמי ההריגה וזהו ההפרש שבין חתן דמים אתה לי ובין חתן דמים למולות אלא שמאמרו אתיהב חתנא לנא משמע שלולי זה מתחייב חתנא קטול והדרא קושיא לדוכתה וצריך עיון עכ״ל. אבל הרב הגדול מהרר"של ז"ל תירץ יפה הכל וז״ל שבודאי מיד כשבלע המלאך אותו הבינה שעל הריגה בא וגם הבינה שבסיבת המילה היתה זאת אבל לא היתה מבינה שעל ידי סיבת המילה יבא להרוג אותו לפי שהיתה יודעת שדעתו של משה היה לימול את בנו אלא שנתרשל שעסק במלון תחלה והיתה אומרת שאין בעבירה זו לבד חיוב מיתה אלא ודאי שהוא חייב מיתה ממקום אחר וזה התרשלות גרמה היא שעתה נפרע ממנו את חובו לפיכך אמרה על בנה הורג איש אתה לי וכו' שאתה גרמת שהוא נהרג עתה כך היתה מבינה תחלה אבל כשראתה כשמלה את בנה הרף ממנו ולא הזיק בו כלום אמרה בודאי על המילה לבד בא לכך כתיב אז אמרה כו' כך הוא דעת רש"י וגם מה שהקשה הרא"ם על תרגום אונקלוס ממה נפשך אם הפירוש של חתן דמים למולות הוא על דם מילה אם כן מנ"ל הא שפירש אחר כך מתחייב חתנא קטול. ועוד תרי זימני חתן דמים ל"ל כו' נ"ל שכל זה אינו קשה כי בודאי הפי' של חתן דמים וגו' הכתוב בקרא ראשון קאי על המילה וא"ל הרי פירש אחר כך איתייהב חתנא לנא כו' שהוא על המיתה י"ל דזה אינו קאי על המיתה אלא כך הוא הפי' כלו׳ איתייהב חתנא לנא שהייתי סבורה שיבלע אותו ויקיא אותו למקום רחוק כמו שעשה אשמדאי לשלמה המלך ע״ה ולכך פי' איתייהב לנא ולא הקיא אותו למרחוק ופי' של חתן דמים שבקרא שלאחריו הוא קאי על דמי הריגה כמו שפירש איתחייב כו' שכיון שראתה שהקיא אותו היה חלוש ולא היה יכול לדבר כלום כל היום שהרי לא מצינו בקרא שדיבר מרע"ה כלום אחר זה אלא ודאי חלש היה וכיון שראתה כך אמרה בודאי על הריגה בא ודו"ק:

ה

כג

ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כו' מה שיש לדקדק בפסוק זה ובפרש"י על הפסוק עתה תראה כו' כבר כתבתי באריכות בתוספות בפ' חלק משם תראנו:

ו

א

עתה תרא' את אשר אעש' לפרע' מלת עתה תשובה נכונה למשה על אשר אמר למה הרעות לעם הזה כי לא נתרעם משה על מה שלא שלח פרעה את ישראל תכף ומיד בבואו אליו שהרי כבר אמר לו הקב"ה ב' פעמי' שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך אך שנתרעם על מה שהרע לעם הזה יותר מבראשונה כי לפחות אם שליחת לא יועיל להם תכף לא יזיק והרי עינינו הרואות כי הזיק להם בשליחתו ואמר משה אולי אני הייתי סבה לזה לפי ששלחת אליו איש כבד פה ולשון כמוני ע"כ חרה אפו של פרע' ביותר כי אמר ראה היהודי' משחקים בי וא"כ למה זה שלחתני ואולי הבין זה מדברי פרעה שאמר למה משה ואהרן תפריעו את העם כי הוה ליה למימר משה ואהרן למה תפריעו אלא כך אמר אלו היה עושה שליחו' זו להפריע את העם ממעשיו איזה אדם הגון ודברן אחר החרשתי אבל למה משה ואהרן שאינן ראויין לשליחות זה והמה יפריעו העם ממעשיהם דבר זה חרה לו ביותר שיעשה לו זה שליח נקלה מאילו היה עושה זה לו הראוי לשליחות. והשיב לו הב"ה עתה תראה וגו' כי מהידוע שכך היא המדה שבכל יום סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר מן חשכת לילה ואח"כ אור השחר בוקע ועולה. וכן רוב החולים סמוך למיתתן הם מתחזקים ויושבים על המטה ומבקשים לאכול ואח"כ המות גובר וכן בימות החורף סמוך לעלות השחר הקור הולך וגובר ולסוף הוא מנוצח מן השמש. וזה דבר טבעי כי כל דבר טבעי המרגיש שבא כנגדו איזה דבר הפכו הרוצה לבטל מציאותו אז הוא מתחזק ביותר כנגד מתנגדו וימאן לענות מפניו ופועל בטבעו כל אשר ימצא בכחו לפעול ולסוף הוא מנוצח כי גבר עליו ההפך כך הוא בכל הדברים שהזכרנו כמו כן מה שהרע פרעה לישראל עכשיו [כלי יקר: יותר] ממה לשעבר זה מופת חותך שקרב קצו ושזמן הגאול' קרוב' לבטל כל פעולותיו של פרעה ע"כ הוא רוצה להתחזק בפעולתיו זה"ש עתה תראה במלת עתה תירץ לו על מה ששאלו למה הרעות וגו' לפי שעתה הגיע הזמן שיהיה מוכרח לשלחם ולגרשם ע"כ הוא רוצה להתקומם עליהם ביד חזקה וזה מופת כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות גם יש לפרש מלת ועתה תראה להורות שלא הגיע עדיין קץ ד' מאות שנה שהיו להם להיות במצרים שהרי לא נשתעבדו כ"א רד"ו שנים ע"כ הוסיף להם צרה ושיעבוד כדי שהסך המועט יעלה לחשבון מרובה כי בימים מועטים אלו דומה כאלו נשתעבדו בהם שנים רבות וע"י זה יתקרב להם הקץ שעתה תכף ומיד תראה את אשר אעשה לפרעה וזה דקדוק נכון עכ"ל הרב הגדול רבי אלעזר שי' ושפתים ישק:

פרשת וארא

וארא

ב

רש"י דבר אתו משפט כו' קשה לי למה דבר אתו משפ' עכשיו אחר שקיבל ענשו על שהקשה לדבר למה הרעות כו' ואמר לו עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא העשוי למלכי ז' אומות כשאביאם לארץ הלא פי' רש"י לקמן בפר' בהעלותך ויחר אף יי׳ בם וילך מאחר שהודיע סרחונם גזר עליהם נדוי ק"ו לב"ו שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו כו' א"כ למה לא עשה כן גם כאן לדבר אתו משפט כלומר להודיע מתחילה סרחנו ואח"כ היה לו לעונשו לומר לו עתה תראה כו' ואין לומר כאן וידבר אלהים אל משה פירושו וכבר דיבר קודם ויאמר ה' אל משה עתה תראה כו' כמו שפרש"י לעיל בפ׳ וירא בפסוק ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך כו' דא"כ אתה צריך לסרס כל הפרשה הנמשכת ודבוקה עם מאמר וידבר אלהים אל משה ולהקדימה וזה לא יתכן ודוחק לומר דמאמר וידבר אלהים אל משה דבק עם הפרש' הקודמת והשני דהיינו ויאמר אליו אני יי' דבק עם וארא כדפירש הרא"ס ז"ל ונ"ל שלא דר"זל עתה תראה אשר אעשה לפרע' על עונש שנטל משה עכשיו את הדין שלו שלא יכניסם לארץ ממשמעות הלשון עתה תראה כו׳ ולא לאחר זמן שהרי כתיב בפ' בהעלותך עתה תראה היקרך דברי אם לא ולא דרשו עליו כלום אלא מכח הפסוק וידבר אלהים אל משה האמור בכאן דרשו כן ואין דבר זה צריך חזוק יותר כי כבר אמרו כן בהדיא בשמות רבה ולא במקום אחד בלבד אלא בב' מקומות בפרשה זו וז"ל אלא בא משה להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל לומר למה הרעותה לעם הזה כו' ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה הה"ד וידבר אלהים אל משה ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במדת רחמי' הה"ד ויאמר אליו אני יי' עכ"ל ובמקום שני אמרו וז"ל ואף הוא מקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה אמר ליה הקדוש ברוך הוא כו' עד שנאמר ויאמר יי' אל משה עתה תראה באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלהים אל משה כו' הרי קמן מבואר באר הטיב שלא נתעוררו רז"ל לדרוש שנטל עונש על שהקשה לדבר למה הרעות אלא מכח הפסוק וידבר אלהים אל משה האמור כאן לכן נראה לי הא דקאמר רש"י דבר אתו משפט אין פירושו דברי טענות הדיין שהתווכח עמו בדין על שהקשה לדבר למה הרעות כמו שהבינוהו המפרשים ז"ל אלא פירושו עונש הדין של עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא העשוי למלכי ז' אומות כי מלת משפט משמש ג׳ לשונות דברי טענת הדיינים ופסק הדין ועונש הדין כמו שפירש רש"י בפרשת תצוה גבי חשן משפט וכאן משמש עונש הדין והשתא תו לא קשה מידי ובזה יתיישב גם כן הא דפירש"י כאן מלת וידבר אלהים יותר מבכל מקום שהוזכר כבר והוא מפני שרוצה להשלים כאן פירושו מה שכתוב בסוף פרשה הקודמת עתה תראה העשוי לפרעה תראה ולא העשוי לז' מלכי אומות כשאביאם לארץ דלא יליף ליה אלא מן פסוק זה וידבר אלהים אל משה האמור כאן כמו שנתבאר כן נ"ל:

רש"י על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה כו'. כל המפרשים קמאי ובתראי ז"ל נתחבטו בפירוש זה הלשון מחמת שהוקשה להם שכתב רש"י בסוף דבריו ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה למה הרעות כו' דמשמע שאין זה סברתו ועל קושיא זו בנו מגדלים גבוהים הפורחים באויר ואין להם יסוד בעפר ולא שום קיום בעולם לפי דעתי כי מה שפירש רש"י לקמן ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה למה הרעות כו' וכן מה שסיים בסוף דברי האגד' ואתה אמרת למה הרעות טעות נפל בספרים וצריך להגיה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם וגומר במקום למה הרעות שהרי זאת האגדה שהביא רש"י לקמן נמצאת בפרק חלק וגם בשמות רבה בפרש' זו אות באות תיבה בתיבה ובשניהם לא זכר ולא פקד כלל הפסוק למה הרעות כ"א הפסו׳ ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם וגו' וכן הרמב"ן ז"ל הביא זאת האגדה בלשון זה וכן משמע בהדיא בתנחומא דמ"ש הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין כו' הוא על שאמר ומאז באתי אל פרעה כו' דוק ותשכח וכן אמרו בהדיא בש"ר בפר' זו שהעונש של עתה תראה אשר אעשה לפרעה כו' בא לו על שאמר ומאז באתי אל פרעה כו' ולא על למה הרעות שאין חטא למשה בדבור למה הרעות כי הדבור למה הרעות אינו אלא דרך שאלה ולא דרך הרהור כמ"ש בש"ר בסוף פר' שמות וז"ל בפ' זו דתן ואבירם שהקניטונו ואמרו לו ירא יי' עליכ' וישפוט ואף הוא מקפיד ויאמר ומאז באתי אל פרעה א"ל הקב"ה אני הכתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי חייך שיש לך לידע כו' עד ויאמר יי' אל משה עתה תראה באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנ' וידבר אלהים אל משה א"ל הקב"ה וכי ב״ו אני במדותי שאני מרחם הה"ד ויאמר אליו אני יי׳ ע"כ. וכן אמרו בהדי' בש"ר בפ' בשלח בפסוק אז ישיר משה כו' וז"ל. ד"א אז ישיר משה הה"ד נופת תטופנה שפתותיך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז שנ' ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו בים לכך אני משבחך באז הה"ד אז ישיר משה בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחין הם מתקנין הוי נופת תטופנה שפתותיך כו עכ"ל וזהו ההפרש שיש בין סברת רש"י ובין המדרש האגדה שהביא רש״י לקמן דלפי דעת רש"י מאמר וידבר אלהי' אל משה הוא מאמר לעצמו ומאמר ויאמר אליו אני ה' הוא מאמר לעצמו הראשון דבק עם הפרשה הקודמת והשני דבק עם וארא הבא אחריו כמ"ש הרא"ם ז"ל אבל לא מטעמיה שכת' שם יעויין בדבריו אבל לפי דעת האגדה דלקמן המאמר ויאמר אליו ה' דבק ג"כ עם הפר' הקודמת כמו שנתבאר בש"ר שהבאתי לעיל והשתא יתיישב הא דפרש"י קרוב לעניין זה שמעתי בפ' זו כו' דקאי במאמר ויאמר אליו אני ה' ועליו אמר ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה כו' כלומר המאמר ויאמר אליו אני ה' כו' ולא כמו שהבינוהו המפרשים דקאי על המאמר וידבר אלהים אל משה שהרי מקודם לא זכר ולא פקד כלל המאמר וידבר אלהים אל משה ואיך יפול עליו לומ' ורבותינו דרשוהו כו'. ומה שפרש"י על שהקשה לדבר ולומ' למה הרעות לעם הזה דמשמע מדבריו שעקר החטא למשה היה בדבור למה הרעות הוא הולך לשטתו שפי' לעיל בפסוק עתה תראה וגומ' הרהרת על מדותי כו' דמשמע מדבריו דס"ל כי הדבור למה הרעות לא אמר דרך שאלה כדעת הש"ר אלא דרך הרהור אמר כן והא דנקט רש"י כפל לשון לדבר ולומר לפי שקאי על למה שלחתני ועל למה הרעות. ואין להקשות לפי דעת רש"י אלו הרגיש משה שהב"ה חשבו לו לחטא בדבור למה הרעות היאך חזר והזכירו פעם אחרת בפ' מתאוננים למה הרעות לעבדך כי י"ל דשאני כאן שאמר לו הקב"ה מקודם ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגומ' כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה ואפ"ה הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר כי העושק יהולל חכם כדאי' בש"ר בפסוק ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך כו' כן נ"ל:

רש"י נאמן לשלם שכר טוב כו' כתב עליו החזקוני וז״ל וא"ת מאי משמע דשם זה מסתבר נאמן לשלם שכר טוב ונאמן ליפרע יותר משאר שמותיו של הקב"ה אלא מדכתיב שם זה בלשון הויה משמע יהיה חי וקים לעולם בלא תכלה ובידו לשלם לכל בריה גמולה כל זמן שירצה עכ"ל והאמת שכן משמע מפרש"י לקמן אבל בתנחומא ריש פר' בראשית משמע שלא דרשו רז"ל אני יי' נאמן לשלם שכר טוב ונאמן ליפרע ממשמעות לשון שם זה של הויה אלא מכח מלת אני מדקאמר שם צא ולמד מתן שכרן של מצות מפרעה על שאמר ליוסף אני פרע' כמה גדלו ונתן לו שכר שנ' ויסר פרעה את טבעתו וגו׳ הקב"ה שאמר על כל מצוה ומצוה אני יי' עא"כו ללמדך שאין קצבה למתן שכרם כו' עכ"ל וכבר נתן טעם לשבח זה רבינו בחיי ז"ל בסוף פרש' בהר סיני וז"ל שהרי המלך שהוא מצוה לעבדו ואומר לו בגזרה עשה כך וכך ואח"כ מוסיף על אותה מצוה ואומר אני הוא המלך המצוה הנה הדבו' הזה לחזק מצותו בא לגודל השכר או לגודל העונש ולכך הזהיר שלמה המלך ע"ה על האדם שישמור כל מצוה שהקב"ה מזכיר בה לשון אני שהוא דבורו של מלך הוא שאמר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים:

ג

רש"י שהרי הבטחתים ולא קיימתי כתב הרא"ם ז"ל לא הבנתי כוונת הרב בזה מפני שמלת שהרי מורה שמביא ראייה על ובשמי יי' לא נודעתי להם ודברי השם אינם צריכין ראיה כו' ולי נראה שאין פירוש מלת שהרי האמור כאן ראיה אלא פירושו כאלו אמר והרי הבטחתים וכה"ג ממש תמצא ברמב"ם בר"פ י"ב מהלכות עדות שכתב וז"ל אם העידו עליו ב' עדים שעשה עבירה פלוני' אע״פ שלא התרו בו שהרי אינו לוקה כו' עכ"ל ובפ"ד מהלכות מתנות עניים וז"ל שהרי הוא כנופלת מתוך המגל ואף על פי שעדיין לא נקצרה כו' עכ״ל וכאלה רבים אין מספר:

ח

אשר נשאתי את ידי לתת אותה כו' שמעתי מליצה יפה בדקדוק הלשון של הפסו' כי בנוהג שבעולם כשאחד נותן לחבירו מתנה גדולה וחשובה אז הוא מגביה ידיו עם המתנה כדי להראותה לכל אבל אם היא מתנה קטנה ושפילה אז הוא משפיל ידיו עם המתנה וכדי שלא תאמר מה נחשב המתנה זו של נתינת הארץ הלא היא מתנה קטנה ושפילה לפי ערך הנותן שהוא הקב"ה ולפי ערך המקבל שהם אברהם יצחק ויעקב לכן אמר אשר נשאתי את ידי לתת אותה כו' כי מתנה גדולה וחשובה היא:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה