צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
בראשית
א
א
רש"י אלא מהחדש הזה לכם כו'. כל המפרשים נתקשו באגדה זו הרבה יותר ממה שנתקשה משה רבינו במצות החדש הזה לכם כי מלבד מה שנתחבטו בקושיית ותירוץ הרמ"בן ז"ל על אגדה זו זה סותר וזה בונה דבריו אלא גם שאר קושיות ותירוצים רבו למעלה. ואם אבא להביא כל דבריהם ילאה הקורא למצא הפתח אך אחד מהם אינו מעכב וז"ל וקשה הלא הודעת תידוש העולם הוא יסוד לכל התורה ולכל האמונה ואיך אמר רבי יצחק לא היה צריך כו'. ועוד למה כפל קושייתו ואומר ומה טעם פתח בבראשית וכפי הנראה ששני קושיות הם ושניהם מתורצין בפסוק כח מעשיו הגיד לעמו קושיא ראשונה שהיה לו להתחיל מן החדש הזה לכם כי אם התחיל בבראשית להודיע לנו חידוש העולם הנה גם מן פרשת החדש הזה לכם יש ללמוד אמונת החידוש כמו שיתבאר בסמוך קושיא שנייה מה טעם פתח בבראשית היה לו להתחיל בשם אלהים ולומר אלהים ברא בראשית כדרך ששנו לתלמי המלך. והתירוץ על שניהם מן פסוק כח מעשיו הגיד לעמו. תירוץ ראשון על קושיא ראשונה הוא אע"פי שיכולין ללמוד ענין חידוש העולם גם מן פרשת החדש הזה לכם מ"מ התחיל בבראשית ברא אלהים כדי לסתום פי דוברי שקר האומרים לסטים אתם וכו' וע"י זה יבואו לידי כפירה גמורה לאמר לית דין ולית דיין וכל דאלם גבר כי אף אם תמצא לומר שיש ללמוד מן החד' הזה לכם שהו' יתברך חידש עולמו מ"מ נשאר מקום למהרהר לומר שאין השגחתו כי אם בשמי' אבל לא בארץ כי לגודל רוממותו יתברך אינו משגיח בפרטים בתחתונים לכך התחיל בבראשית ברא אלהים אין אלהים אלא דיין וסוף תיבו' אמת לומר לך כי מדת הדין לאמתו מתפשט גם בתחתונים ותשלך אמת ארצה והיינו דקאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ר"ל הדן דין אמת בשמים ובארץ וזה מופת שלא לסטים היו. וקושיא שנייה מה טעם פתח בבראשית ולמה לא פתח התורה בשם אלהים התירוץ על זה כי אין הקב"ה נודע מצד עצמו כי אם מצד דרכיו ופעולותיו והיינו שהתחיל בבראשית ברא ואח"כ אלהים ר"ל מצד הבריאה נודע ביהודה אלהים והיינו שנאמ' כח מעשיו הגיד לעמו כדי שמתוך ידיעות כח מעשיו ופעולותיו נודע כי יש אלהים בארץ וכדי לתת להם נחלת גוים הוצרך לכל הסיפור שמן בראשית ברא והלאה להורות שמעשי ידיו אמת ומשפט כי משפט היינו שם אלהים וסוף תיבות של בראשית ברא אלהים היינו אמת ותדע כי כל אמת שייך אל הדינין כמו שא"רזל כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וקשה למה נקט דווקא מעשה בראשית כי היה לו לומר במעשה בריאת שמים וארץ: אלא לפי שרצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת רחמים שנאמ' ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. וידוע שאצל בשר ודם אין שייך לומר שיעשה צדקה במקום משפט כי במקום משפט אין צדקה כי אין מרחמין בדין. אבל הקב"ה במקום משפט יעשה צדקה כי תבל ומלואה שלו ונמצא שכל דיין הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה כדרך שרצה יי' לברא את העולם במעשה בראשית ר"ל כאשר עלתה במחשבתו ית'. בראשי' דהיינו בהתחלה עלתה במחשבתו לבראו במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ר"ל הכל בדין דין אמת אבל לא יהיה שותף להקב״ה כאשר חזר הקב"ה ושיתף מדת רחמים לדין כי דבר זה אינו מסור לשום דיין להיות רחמים בדין אלא יהיה שותף להקב"ה דוקא במעשה בראשית כאשר עלתה במחשבתו בראשית ענין הבריאה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לפרש הפסוק כח מעשיו הגיד לעמו שבא לתרץ מה טעם פתח בבראשית ולמה לא פתח התורה בשם אלהים ואין הפיל הגדול הזה יכול לכנוס בנקב של מחט סדקית. שהרי מדאמר הפסוק לתת להם נחלת גוים ולא אמר ונתן להם כו' משמע בהדיא שכל עצמו של הפסוק כח מעשיו הגיד לעמו אינו בא אלא בשביל לתת להם נחלת גוים כפי מה שדרשו באגדה זו שאם יאמרו אומות העולם לישראל כו' אבל לא זולת. וכבר הרגיש הוא בעצמו בחולשת דבריו ולכך דחק עצמו וכתב וכדי לתת להם נחלת גוים כו' ולא עוד אלא שזה התירוץ שכתב על קושיא שנייה הוא לקוח מדברי ר"י בעל תולדות יצחק ור"י בעל העקידה. וכבר סתר זה התירוץ החכם ר"א בעל מעשי יי' ע"ש. ומה שפירש במאמר כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ר"ל כאשר עלתה במחשבתו ית' בראשית לבראו במרת הדין כו' אבל לא יהיה שותף להקב"ה כאשר חזר הקב"ה ושיתף מדת רחמים לדין כו'. יש להקשות מה יאמר במה שאמרו בפרק כל כתבי כל האומר ויכלו בערב שבת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שהרי התם אי אפשר לפרש כן. ועוד שהרי לא כאן בלבד אמרו לשון מעשה בראשית אלא בשאר מקומות הרבה לאין מספר ולא אישתמיט לומר בשום מקום במעשה בריאת שמים. אלא לפי שמלת מעשה בראשית כולל כל הנבראים בששת ימי בראשית לא לבד בריאת שמים וארץ הלכך נקטו דוקא מעשה בראשי׳ משום ותבחר לשון ערומים ומה שהקשה באגדה זו למה כפל קושייתו ואמר ומה טעם פתח בבראשית כבר נתחבטו בזה המפרשים. זאת ועוד אחרת שנתחבטו המפרשים אם כוונתו היתה כל הסיפורים שמבראשית עד החדש הזה לכם אי נמי ספור הבריאה לבדה. ועוד אם היתה כוונתו שלא יכתבנו כלל בתור׳ אי נמי שיכתבנו לבסוף והאריכו למעניתם ובראשם החכם ר"א אשכנזי ז"ל. והעיקר בעיני כמ"ש הרב המופלא המאור הגדול ר"א ז"ל שמה שאמר ר"י לא היה צריך להתחיל כו' אין הפירוש שלא יכתוב בתורה כלל כל הסיפור שמבראשית עד החדש הזה לכם שהרי יש בו צורך גדול בסיפור חידוש העולם כי הוא מפרסם מציאת השם יתברך וסיפור דור המבול מפרסם השגחתו ית' לשכר ועונ' מלבד מה שנכתבו בו כמה מצו' אבר מן החי לנח ומילה לאברהם וגיד הנשה על ידי יעקב אלא שרצה לומר מאחר שעיקר התורה למצותיה נתנה אם כן היה לו להתחיל התורה במצוה ראשונה וסיפור זה מבראשית עד החדש הזה לכם די בזה כשיקבענו בסוף התורה על זה בא כמתרץ ואמר לפי שדבר זה גורם כפירה בעיקר כי יאמרו לית דין ולית דיין וכל דאלם גבר כי אלו היה לעולם מנהיג המסדר ענינו מוצאו ומובאו למה לא מיחה בכם כשלקחתם בזרוע דרך ליסטיות ארצות שבעה אומות ולכן אלו היה כותב כן היה אעיקרא דדינא פירכא והיה בזה נתינת יד לפושעים לפקור על התורה ובקראו החדש הזה לכם כל שכן דפקר טפי ויאמר ודאי משה בדה מלבו מצוה זו כי איך יצוה יי' בו על הגזל באמרו משכו וקחו לכם משלכם דוקא והרי אתם ליסטים כי לקחתם ארצות שבעה אומות. ולא מיחה בכם י"י כי אולי לא יקרא התורה מראש ועד סוף על כן הוצרך להקדים סיפור חידוש העולם להורות שלא על ידי ליסטיות לקחו כי אם בצדק ומשפט זהו שאמר כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. ומה שאמר ומה טעם פתח בבראשית אינו סיום הקושיא אלא תחלת התשובה היא. וה"ק אלא הטעם שפתח בבראשית הוא משום כח מעשיו הגיד לעמו ומה שיש לדקדק במה שאמר שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים כו' כתבתי בתוספות פרק חלק ע"ש:
רש"י ואם באת לדרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריית שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך ויאמר אלדים יהי אור כו' י״מ שכתב וז"ל וכתב הרמ"בן ולדעתו לא נברא ביום הראשון רק האור ויש ספק על זה איך פיר' הרמ"בן רש"י כך שהרי רש"י אמר בפירוש שהמים קודמים לבריאת שמים וארץ וא"כ ע"כ נבראו ביום הראשון שהרי לא נברא שום דבר קודם יום הראשון. וא"ת שנבראו ביום שני אינו כן שהרי ביום שני אמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים אם כן קודם יום שני נבראו. ועוד שרש"י ז"ל כתב יהי מאורות מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליה' להתלות ברקיע וכן כל תולדות השמים והארץ נבראו ביו' ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב את השמים ואת הארץ את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה. ולכן אני תמה על הרמ"בן איך פירש על רש"י שלא נברא ביום הראשון רק האור. וא"ת הרי רש"י אומר כן באמרו שגזרת הכתוב ויאמר אלהים יהי אור אינו כן שגזרת הכתוב ויאמר לרש"י אינו אלא כי הארץ היתה תוהו ובוהו כלומר בראשית בריית שמים וארץ ותולדותיהם בזה השלימות שאתה רואה עתה דע שבתחלת בריאת הארץ היתה תוהו ובהו שממון וריקות וגם השמים בתחלת בריאתם לא היו עדיין מאירים וזהו וחשך על פני תהום. יאמר שהיו השמים והארץ חסרי היצירה שכל הדברים נבראו בערבוביא אז קודם שנבדלו הדברים אלו מאלו אמר אלדים יהי אור להבדיל הדברים כל אחד בפני עצמו ולעשות ימים. וכל אלו הדברים נבראו ביום הראשון בזה הסדר בתחלה בערבוביא השמים והיסודות ואחר כך האור ואחר כך הבדיל הערבוביא הזאת ועשה השמים ותולדותיהם בשלימותם והארץ ותולדותיה בשלימותה שנבדלו היסודות כל אחד ואחד בפני עצמו. ואומר עוד שאלו הוכח שלרש"י יהיה הגזירה לויאמר אלהים יהי אור עם כל זה לא ימשך מזה שלא נברא ביום ראשון אלא האור שכונת הכתוב הוא קודם שברא הב"ה השמים והארץ שלימותם כמו שהם עתה וגם קודם שהיו בערבוביא שהארץ היתה שממון וריקות וקודם שיהיה השמים בשלימותם שלא היו מאירים אלא חשך על פני תהום וקודם שהרוח מרחפת על פני המים שלא היה עדיין שלימות לרוח ולמים קודם כל אלו הדברים אמר אלדים יהי אור ויהי אור ואחר האור ברא הבריאה חסירה ואח"כ ברא השלימה ולזה הפירוש סדר הבריאה בראשונה ברא האור ואח"כ בריאה חסירה ואח"כ בריאה שלימה וכל זה נברא ביום ראשון שאם נאמר ראובן בא ביום זה לבית הכנסת קודם שבא שמעון לא יובן מזה שלא בא שמעון לבית הכנס' היום אבל אדרבה יובן שבא אלא שבא ראובן וא"חכ בא שמעון זה דעתי בכוונת רש"י ז"ל עכ"ל. ודבריו האלה מראש ועד סוף לא מפי עצמו אמרן הגם שסיים בסוף דבריו זהו דעתי כו'. אלא הם לקוחין אות באות תיבה בתיבה מן ספר תולדות יצחק ואני נפלאתי הפלא ופלא על האנשים האלה שלמים הם אתנו איך חשבו שהרמ"בן ז"ל נפל על הקורה גדולה זו שהיה טח עיניו מראות כל המקומות האלה שהביאו מן פרש"י אבל אחר המחילה מכבוד תורתם לא דקדקו היטב בדברי הרמב"ן ז"ל כי הוא לא כתב ולדעתו לא נברא ביום ראשון רק האור על רש"י אלא על רא"בע דוק ותשכח ובלי ספק שגם החכם הגדול ר"א אשכנזי ז"ל הבין ג"כ את דברי הרמ"בן ז"ל כמו שכתבתי כיון שלא זכר ולא פקד כלל זה שכתב הרמב"ן ז"ל ולדעתו לא נברא ביום הראשון רק האור לא בתוך טענותיו שטען על פר"שי ואם באת לדרשו כפשוטו כך פרשהו כו' ולא בתוך טענותיו שטען על פי' הרמב"ן ז"ל כך כתבתי במהדורא קמא ועכשיו במהדורא בתרא בא לידי ספר אמרי שפר ומצאתי שם שגם הוא פי' בהדיא לדברי הרמ"בן ז"ל כדברי ממש ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים ז"ל וראיתי מי שהקשה על פר"שי שלא בא להורות סדר הבריאה וכל הפסוקים נמשכים אל ויאמר אלדים יהי אור א"כ לא יהיה מלת בראשית מאמר וזה סותר מה שאמרו בפרק בתרא דראש השנה בראשית נמי מאמר הוא דכתי' בדבר י"י שמים נעשו גבי בעשרה מאמרו׳ נברא העולם ופרש"י בראשית נמי מאמר הוא ואע"ג דלא כתיב ביה ויאמר יהי שמים כמאן דכתיב דמי דבאמירה נמי איברא ולא בידים דכתיב בדבר י"י שמים נעשו עכ"ל והניחו בקושיא ולא דק שהרי רש"י פירש בהדיא בפסוק יהי רקיע כו' שאע״פי שנבראו שמים ביום ראשון עדיין לחים היו כו' וכן משמע בהדי' ממה שפירש לקמן בפסוק יהי מאורות וגו' שכל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה הרי גילה דעתו בהדיא שבריאת שמים וארץ עצמם היו ביום ראשון וא״כ בעל כרחך צריך אתה לומר שגם רש"י סבר שבראשית נמי מאמר הוא דאם לא כן אין בריאת שמים וארץ מתפרסמת בכתוב רק מכלל הדברים יצא אשר ממה שאמר שבראשית בריאתם ברא את האור צריך שיבין שברא שמים וארץ ואין דעת המשכיל נוחה לומר שבריאת כל פרט מהצומח ומהבעל חי נתפרסמה בכתוב ובריאת שמים וארץ לא תתפרסם רק מכלל הדברים וכבר טען טענה זו החכם הגדול ר"א אשכנזי ז"ל בתוך טענותיו על רש"י אבל לפי מה שפרשתי שגם רש"י סבר שבראשית נמי מאמר הוא כמו שאמרו בהדיא בגמרא בפרק הנזכר אין שום מקום לטענה זו דהשתא גם בריאת שמים וארץ מתפרסמת בכתוב וכן צריך אתה לומר לפי ג' תרגומים על בראשית. כי מסתמא ליכא מאן דפליג על המשנה בעשרה מאמרות נברא העולם ועדיין אנו צריכין למודעי היאך יתפרש מלת בראשית מאמר כי יש באותיות בארשת כמו וארשת שפתיו כן נ"ל. שוב מצאתי שכתב רבינו בחיי ז"ל וז"ל בראשית מלשון ארשת והוא הדיבור כענין שכתו׳ וארש' שפתיו ובאורו בי' ארשת כלו' בעשר' מאמרו׳ נברא העולם ושמחתי כי נחני ה' בדרך אמת:
רש"י א"כ תמה על עצמך שהרי המים קדמו. כתב הרא"ם וז"ל אינו רוצה לומר אם כן לפי זה הפירוש תמה על עצמך שהרי המים קדמו דבלאו זה הפירו' נמי כל מי שמפר' שבא להורות סדר הבריאה בין אם יפרש מלת בראשי' בראשונ' בין אם יפרש אותה בראשית הכל תקשה ליה קושיית תמה על עצמך שהרי המים קדמו. אלא הכי פירושו אם תפרש מלת בראשית בראשית הכל כדי שתנצל מקושיית אין לך ראשית במקרא שאינה סמוכה לא תנצל מקושיית תמה על עצמך שהרי המים קדמו הנופלת על האומרים שבא להורות סדר הבריאה עכ"ל. ואני תמה מאוד על חכמתו הגדולה היאך לא הרגיש דלפי דבריו לא יתיישב קושיא המפורסמת למה לא הביא רש"י סתירה זו א"כ תמה על עצמך שהרי המים קדמו וכו' לעיל גבי ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה וכו' אלא בעל כרחך צריך לומר כמו שכתבו שאר המחברים ז"ל דלעיל לא היה יכול לתרץ כך אם כן תמה על עצמך וכו' מפני דיכול לדחות דלא חשיב במוקדמים אלא מבריאת שמים וארץ ואילך ומה שהיה קודם זה לא קחשיב אבל כאן דפירש בראשית הכל דמשמע שלא ברא כלום קודם שמים וארץ א"כ תמה על עצמך שהרי המים קדמו וכו' ואע"פי שמורי הגאון מוהר"ר מרדכי יפה ז"ל שדא נרגא בתירוץ זה וכתב שלא השיבו כלום שאם נוכל לפרש בלא כל בראשית ברא שמים וארץ ואח"כ האור כו' ואף על גב דהמים קדמו בראשית קאי על כל מה שכתב אחריו גם אם היה כתוב כל היינו יכולים לפרש בראשית כל מה שנזכר בפרשה אחרי כן ברא שמים וארץ וא"כ עדיין הקושיא אינה מוכרחת עכ"ל. נ"ל להליץ בעד המחברים הנ"ל שאם היה כתוב כל לא היינו יכולים לפרש בראשי' כל מה שנזכר בפרשה אחרי כן משום דבלאו מלת כל יובן כן והוה קשה כל למה לי כן נ"ל:
רש"י ולא נאמר ברא יי'. כתב הרא"ם ז"ל פירש עם שם אלדים כמו שנאמר בסוף ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים דאל"כ מאי קושיא דלמא במדת הדין בראו עכ"ל. וקשה לי על דבריו א"כ למה סיים רשי והיינו דכתי' ביום עשות יי' אלהי' ארץ ושמים הלא עיקר יסוד הקושיא בנוי על הפסוק זה ולמה לא הביא עוד זה הפסוק לכן נ"ל עיקר כדפיר' הרב הגדול מהרש"ל ז"ל משום דקשה לר"שי אי הוי נבר' במדת הדין אי אפש' לקיים העולם אפילו שעה אחת אלא במדת הרחמים נברא א"כ למה לא נאמר ברא יי' אלא שבתחלה עלה כו'. וי"מ לפי ששם העצם של הקב״ה הוא שם יי' אבל אלדים הוא שם התואר שהוא תקיף ובעל יכולת והיה ראוי שיתחיל בשם העצם:
ב
רש"י כסא הכבוד עומד באויר ומרחף כו'. כתב הרא"ם ז"ל לפי שאין מלת רוח נסמכת לשם כשידב' על עניין יסוד הרוח וכו' וכתב עליו החכם ר"א אשכנזי ז"ל וז"ל ומחילה מכבודו לא זכר שבהושע נאמ' יבא קדים רוח יי׳ ממדבר עולה שנסמכה מלת רוח להשם אמנם טעמו של רש״י הוא מפני שכאשר יסמך אחד מהיסודות להשם הוא כשיעשה שליחתו ית' כמו יבא קדים רוח יי׳ שהענין ידבר על עשיית שליחותו אבל כאן בסיפור הבריאה שיסמוך רוח ליי' זה פלא כי למה יסמך הרוח יותר מן האש או מן המים. ומורי מהר"ם יפה ז"ל פירש לפי שקשה לרש"י דהוה ליה לומר ורוח אלדים מנשבת דגבי רוח שייך לשון נישוב (ככדתיב) [כדכתיב] ישב רוח וגומ'. לכן פרשוהו כאן על כסא הכבוד שהוא מרחף:
ו
רש״י בתוך המים באמצע המים שיש הפרש כו'. כתב הרא"ם וז"ל יש לתמוה על הרב ז"ל איך הניח דברי התלמוד ותפס דברי האגדה של בראשית רבה עכ"ל ואני תמה מאד איך הניח הדבר בתימה הלא הוא גופיה תירץ לקמן בהרבה מקומות לאין מספר על קושיא כזאת דכיון דמדרש רבה קרוב לפשוטו של מקרא טפי מהאגדה של התלמוד לכן הניח דברי התלמוד ותפס דברי האגדה של בראשית רבה. וכן י"ל כאן כמו שכתב הרב מהר"ל ז״ל דכיון שדברי האגדה של בראשית רבה קרוב לפשוטו שיהיו מים דקרא מים ממש לאפוקי לפי האגדה של התלמוד יהיו המים דקרא נאמר על ד' יסודות או על המציאות עליונים ותחתוני' כמו שכתבו המפרשים לכן תפס רש"י האגדה של בראשית רבה ובזה מתורץ ג״כ מה שהקשה הרא"ם ז"ל בסמוך על מה שפרש"י אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו כו' למה הניח דברי ר' יהודה ותפס הב"ר ע"ש והוא משום דדברי ב"ר הם קרוב לפשוטו של מקרא טפי מדברי ר' יהודה כיון דהמים כולם מים הגדול הם יונקים כמו שנא' אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים לא שייך לקרותו ימים כיון שמים מנהרים רבים מעורבים בו אלא על כרחך משום שנוי והתחלפות טעם הדג קרא אותו ימים כן נ"ל:
ז
רש"י ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני. י"מ שכתב וז"ל וא"ת והיאך תלוי זה בכאן וי"ל דשפיר בא לכאן דבלא זאת הייתי אומר דמשום זה לא נאמר כי טוב בשני משום דרקיע לא קיים ציווי של הקב"ה כי הקב״ה אמר יהי רקיע בתוך המים וגו' דמשמע שיהיה הפרש בין מים העליוני' לרקיע כמו שיש מרקיע עד מים התחתונים והרקיע לא עשה כן אלא מים העליונים היו ממש על הרקיע כמו שמצינו שהארץ גם כן לא עשתה ציווי של הקדוש ברוך הוא כמו שפירש רש"י בסמוך גבי עץ פרי עושה פרי והואיל שהרקיע לא עשה ציווי של הב"ה לכך לא נאמר בו כי טוב. אבל עכשיו שפירש רש״י על הרקיע לא נאמר אלא מעל וכו' משמע דעשה הרקיע ציווי של הקב"ה א"כ למה לא נאמר בו כי טוב וכו'. א"נ משום שיש קנאה בין מים תחתונים לעליונים כי העליונים נוגעין ברקיע ומים התתתונים אינם נוגעין משום הכי לא נאמ' כי טוב אבל עכשיו שפירש דאף המים העליוני' אינן נוגעים ברקיע א"כ קשה למה לא נאמר וק"ל עכ"ל. ואני אומר שתי תשובות בדבר על כל פי' בפני עצמו שאי אפשר לפרש כן דעל פירש ראשון קשה היאך איפשר לומר דבלא זאת הייתי אומר דמשום זה לא נאמ' כי טוב בשני משום דרקיע לא קיים ציווי של הב"ה וכו' עד כמו שמצינו שהארץ גם כן לא עשתה ציווי של הקב"ה וכו' הלא אדרבה הביא ראייה כנגדו דכיון שמצינו שהארץ נפקדה גם היא על עונה ונתקללה על שלא קיימה ציווי של הקב״ה כדפירש רשי לקמן מזה שמעינן בהדיא שהרקיע לא עבר כלום על ציווי של הק"בה דאל״כ קשה וכי משוא פנים יש לפני הקב"ה חלילה למה נתקללה הארץ טפי מהרקיע הלא גם הרקיע לא קיים ציווי של הקב"ה ועוד אפילו אי יהבינן ליה טעותיה שהייתי אומר שהרקיע לא קיים ציווי של הקדוש ברוך הוא כמו שמצינו שהארץ נם כן לא עשתה ציווי של הקדוש ברוך הוא אכתי קשה הלא אדרבה הביא ראייה כנגדו שהרי הארץ אף על פי שלא עשתה ציווי של הקדוש ברוך הוא אפילו הכי נאמר בו כי טוב. ועל פירוש שני קשה נהי שפירש עכשיו דאף המים העליונים אינן נוגעין ברקיע. עדיין יש קנאה גדולה בין מים תחתונים לעליונים כי מתחלה היו המים תחתונים קרובים לסיבה הראשונה כמו המים העליונים ואחר כך ירדו מאגרא רמא לבירא עמיקתא עד שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק ראיתי דמעות העשוקים ואין להם מנחם אלו מים התחתונים. ועוד אעיקרא דדינא פירכא הלא אדרבה איפכא מסתברא כשהמים עליונים אינן נוגעין ברקיע אלא הם תלויין באויר במאמרו של מלך יש יותר קנאה למים התחתונים מכשהם שוכבים המים העליונים על הרקיע מפני שהוא כנגד הטבע והוא בריאה מעולה. לכן נ"ל עיקר כדפירש מורי מוה"רר מרדכי יפה ז"ל לחד שינויא וז"ל. והשתא אתא שפיר מה שכתב רש"י גבי פירוש מעל לרקיע כו׳ ומפני מה לא נאמר כי טוב בשני כו' בוי"ו העטוף שכוונתו לומר הואיל ונעשית ביום שני בריאה חשובה כזאת שנתלו המים באויר במאמרו של מלך א"כ היה לו לומר כי טוב ביום שני דבשלמא אם לא היה נעשה בו רק התחזקות הרקיע אין זה מעשה בריאה חשובה ואין ראוי לומר עליה כי טוב אבל על תליית המים באויר שהוא כנגד הטבע והוא בריאה מעולה היה ראוי לומר עליה כי טוב לכך מקשה רש"י ומפני מה לא נאמר כי טוב בשני. ומשני אע"פי כן הואיל ולא נגמרה מלאכת המים בשני
אין ראוי לומר עליה כי טוב וכו' כן נ"ל:
י
רש"י אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו כו׳. כתב הרא"ם ז"ל דעכו ואספמיא לאו דוקא אלא משל בעלמא כו'. ולא שת לבו לדקדק למה נקט דוקא עכו ואספמי' למשל. ונראה לי דנקט עכו ואספמיא משום ששם מצויין דגים יותר מבשאר מקומות כדאיתא בהדיא בשמות רבה פרשה ט' וז"ל כלום מביאין מורייס לאספמיא. דגים לעכו. כו' כן נ"ל:
יא
רש"י והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ כו'. כתב מורי הגאון מהר״ר מרדכי יפה ז"ל לשון הר"גא אין הפירוש שהאדמה עברה במזיד על ציווי הקדוש ברוך הוא שאין בה יצר הרע שתהא עוברת במזיד על ציווי הקדוש ברוך הוא אבל כו' עכ"ל. ואני אומר אם הייתה הכוונה על הארץ התחתונה ממש שנצטווית ועברה על ציווי השם יתברך היתה הקושיא ודאי קושיא חזקה ואי אפשר לתרצה אבל הוא צלל במים אדירים ולא העלה כלום ואין דבריו מן הצורך כי אינו מדבר אלא מן הכח ומזל שיש לה למעלה והוא מן הכת שיש לה בחירה כעניין המלאכים הידועים שנפלו בעבור בנות האדם ודי למבין והוא שנתקלל גם כן נ"ל עכ"ל: ודכוותיה פירש גבי אף על פי שלא נאמר למיניהו בדשאים בצווייהון שמעו שנצטוו האילנות על כן ונשאו קל וחומר בעצמן כו' שעל הכח והמזל שלהם ידבר. ותמה אני עליו למה לא הביא ראייה ברורה לדבריו ממה שכתב הרב הגדול בעל העיקרים בפרק ך"ב מהמאמר הרביעי והבאתי לשונו לקמן בפרשת ויצא ע"ש. אבל אכתי קשה בעיני קושיא חזקה לא ראיתי מי ששת לבו עליה והיא זאת על מה שפירש רש"י לקמן בסוף פרשת נצבים בפסוק העידותי בכם את השמים ואת הארץ אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל הסתכלו בשמים וארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שינו את מידתם וכו' עד ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא לעונש אם זוכין אינן מקבלין שכר ואם חוטאין אינן מקבלין פורעניות לא שינו את מדתם. אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורעניות על אחת כמה וכמה כו'. וקשה לי ממה נפשך באיזה ארץ מיירי אם הכוונה על הארץ התחתונה ממש. אם כן קשה מהו קל וחומר זה הלא איכא למיפרך מה לארץ שכן אין לה בחירה ורצון לעשות ושלא לעשות אלא מה שנתן הקדוש ברוך הוא בטבעה תעשה ולכן אי אפשר לה לשנות את מדתה שאין הדבר תלוי ברצונה אלא ברצון הקדוש ברוך הוא כשברא הקב"ה את העולם וברא הטבע ברצונו בראו ולא נתן רשות לטבע שיעשה מה שירצה אלא במאמרו נברא הטבע וטבעי כל הדברים חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ועוד וכי הארץ התחתונה בעלת שכל לתת לה שכר ועונש א"כ אין ללמוד כלום מן הארץ. ואם הכוונה על הארץ העליונה ואינו מדבר אלא מן כח ומזל שיש לה למעלה א"כ קשה שהרי מצינו כאן ששינתה הארץ הציווי של הקדוש ברוך הוא וגם קיבלה עונש כדפירש רש"י וצ"ע. ודע שהקשה הרב הגדול מהר"של ז"ל וז"ל מאי טעמא של האדמה ששינתה. ויש לומר דכך היתה כוונתה משום שהקדוש ברוך הוא צוה לאדמה שתוציא עץ פרי דומה לעשב שקלחיו ועליו שוין אף זה יהיה (עצמו) [עצו] ופריו שוין ואז האדמה לקחה סברא זו ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים אפילו הכי אי אפשר לאכלם אם לא שצריך מעט תיקון אילנות שאין טבען כך ואינו סברא להיות שוה קל וחומר אם יהיה כך שצריכין שינוי ותיקון ומשום הכי לא עשתה כן. ובזה מתורץ גם כן למה כתוב בציווי חד למיניהו על תרווייהו ובעשייה כתיב למיניהו על כל חד וחד בפני עצמו. אלא יש לומר שבשעת ציווי שהקדוש ברוך הוא צוה שיהא העשב ועץ פרי שוה משום הכי כתב חד למיניהו אתרווייהו כלומר שיהא כחד מין אבל הארץ לא עשתה כן לכן כתיב תרי למיניהו. עכ"ל מהר"של ולא ידעתי מה הוצרך לדוחק זה הלא כבר נתן טעם לשבח החזקוני וז"ל שלטובה נתכוונה לפי שכמה אילנות יחסרו באכילה אם העץ עצמו כפרי ואפילו הכי כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא ונתקללה דבהדי כבשי דרחמנ' למה לה יד י"י לא תקצר עכ"ל. ובזה נתיישב לי קושיא חזקה לא ראיתי מי ששת לבו עליה למה לא שינתה האדמה הציווי של הקדוש ברוך הוא גם גבי אתרוג ופלפול שטעם עצו ופריו שוה כדאיתא בפרק לולב הגזול וכן פירש רש"י לקמן בפסוק פרי עץ הדר. ויש לומר לפי שאתרוג אינו נאכל כמו שהוא חי אלא דוקא על ידי תיקון מרוקח בדבש ובשמים וכן פילפלין אינו נאכל כמו שהוא חי הלכך לא חששה האדמה שאילנות הללו יחסרו באכילה כולי האי כמו שאר האילנות אם העץ עצמו יהיה כפרי כן נ"ל:
יד
רש"י מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע כו'. אין כוונתו לומר באומרו מיום ראשון נבראו על האור שנברא ביום ראשון שנאמר בו ויאמר אלהים יהי אור דודאי סבירא ליה אותו האור הוא שנגנז ולא זהו שנתלה ברקיע ביום הרביעי אלא הכי פירושו שקשה לרש"י על לשון יהי מאורות ברקיע השמים דמשמע שאין הציווי כאן על ההוויה רק על ההתלות ברקיע דאם לא כן יהי מאורות ויהיו ברקיע השמים היה לו לומר ואם כן משמע שהווייתן היה קודם לכן וקשה לרש"י ואימתי היתה ומשני ואומר מיום ראשון נבראו כו' ואין כוונתו על מאמר יהי אור שנאמר ביום ראשון אלא על מלת את השמים שנאמר ביום ראשון סמך דמשמע לרבות תולדותיהם כמו שסיים רש"י בדבריו אלה ולפי פירושם יקשה מה היה צורך לרש"י לסיים כאן בדבריו אלה וכן כל תולדות שמים וארץ כו' מה ענין זה לכאן אם היתה תחלת כוונתו על מאמר יהי אור שנאמר ביום ראשון אבל לפי דרכינו הכל עניין אחד הוא ואין לנו צורך לדחוק ולחלק האור הראשון ולומר שמקצתו נגנז כמו שכתב האריה שי' שהרי אינו גשם והיאך יקבל החלוקה אבל ודאי דעת רש"י הוא דשני עניינים הם האור הראשון והמאורות האלה והמאורות האלה נרמזים ונתרבו במלת את השמים ולא נכללו במאמר יהי אור כן נראה לי דעת רש"י בלי גמגום. ומה שפירש רש"י אחר כך אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשוני' זה ביום וזה בלילה כו' אע"פי שאלו המאורות האחרונים נתלו ברקיע ביום ד' ונתגלגלו סביב העול׳ מכל מקו׳ לא היו מאירין לעול' עד שנגנזו הראשונים כי אורם לא היה מאיר [לבוש האורה: לעולם] מחמת (עולם) האור וחשך הראשון על דרך שרגא בטיהרא מאי אהני. והא דקאמר האור והחשך הראשונים וכו' אף על פי שעכשיו אין נקרא חשך אלא העדר האור נראה לי שהחשך הראשון היה דבר שיש בו ממש (והיה) [לבוש האורה: ולא היה] מאיר כעניין הלבנה של עכשיו אלא היה אורו מאיר ומזהיר יותר עד שהאור של לבנה של עכשיו לא היה ניכר בפני אותו האור. ומה שקרא אותו חושך היינו כנגד גודל האור הראשון שהיה אורו רב מאוד קרא את זה חשך אף על פי שהיה מאיר יותר מאוד מן הלבנה ועל דרך מאמר הכתוב וחפרה הלבנה ובושה החמה לפיכך אמר אף על פי שתלו ברקיע לא היה אורם מאיר בעולם אבל אחר שנגנזו ונסתלקו האור והחשך הראשונים אז ממילא היה אור החמה והלבנה של עכשיו מאירין לעולם ממקום שהיו שם נראה לי עכ"ל מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל ועם כל השבח הזה שהוא משבח פירושו כבר קדמונים אחזו שער החזקוני ובעל תולדות יצחק ושאר מפרשים אחרונים ז"ל כתבו בהדיא כדעת הרג״א ז"ל שחלק אור הראשון לשני חלקים ולכך כתיב לעיל יהי אור ויהי אור ולא אמר ויהי כן כמו שאמר ביתר הנבראים כי המאורות לא נתלו עד יום רביעי כי אז היתה היבשה נגלית והיה מקום להתהפכות נצוץ השמש להבדיל בין היום ובין הלילה וי"י יתברך בין כך השכיל בשכלו מהות האורה בהשכלה אלהית אשר אנחנו (בשכלם) [בשכלנו] לא נוכל לדעת איך היה קודם תליית המאורות לאשר מהם אנחנו הגשמיים משערים שיעור היום והלילה. וחכמתו יתברך שערה באור המושכל בשלשה ימים ההם. משל למה הדבר דומה לאיש אסור בבית האסורים תחת הארץ במערה שפילה לא יראה אור השמש הנה הוא בשכלו ישער מדת הזמן ויחלק במחשבתו חלק זמן ליום וחלק זמן ללילה אם כן אור ג' הימים היה אור מושכל ולא מוחש ולכן אמר ויהי אור ולא אמר ויהי כן כמו שאמר בשאר הנבראים בששת ימי בראשית שכאשר היה מציאותם פועל עומד והמצא בחוש אמר ויהי כן ולזה נאמר בכאן ויבדל אלהים בין האור שייחס אליו הדבר ית' ובמאורות ביום ד' אמר ולהבדיל בין היום ולא ייחסה אליו יתברך ושים עיניך עליו כי הוא דיוק חשוב ולזה גם כן יחסוהו חכמינו זכרונם לברכה שהוא אור הגנוז לצדיקים שגם הוא אי אפשר לשערו בחושים כמו שדרשו על עין לא ראתה אלהים זולתיך.
רש"י והיו לאותות כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם כו'. כתב עליו החכם המופלא ר"א אשכנזי ז"ל פליאה נשגבה היא שדבר הידוע על פי החשבון מתי יהיה לקות שמשי או ירחי עד סוף העולם איך יתכן שיהיה סימן טוב או רע לעולם כו' עד אבל זה שכתב רש"י ז"ל שהוא סימן רע לעולם מה שהוא מוכרח לבא בשעות ורגעים ידועים הוא תמה בעיני ולא אבין והן בקשתי אם הם דברי אגדה בקשתיה ולא מצאתיה בכל ספרי האגדות אשר אתי כו' ומסיק בסוף דבריו וז"ל וכבר יתכן לומר שמה שכתב רש"י ז"ל שכשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם אין הכוונה לומר שבאמת הוא סימן רע לעולם כולו אבל רוצה לומר שאנשי העולם תופשים אותו סימן רע לבלתי עשות התחלה לבנין או לשמחה או לדברים אחרים בעת שהמאורות חשוכים ולוקים כו' עכ"ל. ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים כאן כבודו הגדול במקומו מונח כי הוא כתב בקשתיה ולא מצאתיה בכל ספרי האגדות וכו'. ואני מצאתי שהוא תלמוד ערוך ברור מללו בפרק הישן וז"ל. תניא רבי מאיר אומר כל זמן שהמאורות לוקין סימן רע לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו והניח פנס לפניהם כו' עד ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כו' וכן איתא בהדיא במכילתא בפרשת בא בסוף פרשה א' ועתה אתה ברוך ה' המשכיל השקיפה ממעון עיונך וראה כי הן הן דברי רש"י מה שפירש כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם שנאמר מאותות השמים אל תחתו בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא אין אתם צריכין לדאוג מן הפורעניות על כן לבי אומר וגומר לא ימלט אחת משתים או חטפתו שינה כשביקש החכם ר"א אשכנזי ז"ל בפרק הישן או הוא כשגגה היוצא מלפני השליט. שוב מצאתי מי שהביא את דבריו ולא טען עליו כלום רק שכתב ואני אף כי אין לי יד ושם בחכמת התכונה שמעתי מחכמי התכונה אשר יודעים עתים ורגעים על פי התכונה שכל זמן לקיות השמשי והירחי אחר כך משתנים אוירים ועתים לא טובים אם כן איפה צדקו דברי רשי ז"ל עכ"ל. וניתוספה פליאה על פליאתו שגם הוא ז"ל נעלמה ממנו הגמרא והמדרש מכילתא הנ"ל:
כב
רש"י ויברך אותם לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה כו'. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מה טעם יתן בברכת האדם שאין מחסרין אותן ולא הספיק להם רצון יוצרם עכ"ל. אבל החכם המופלא רבי אלעזר אשכנזי ז"ל ומורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל שניהם לדבר אחד נתכוונו וכתבו שאין זה קושיא כלל מפני שגלוי וידוע היה לפניו יתברך המלחמות שעתידין להתחדש בבני אדם שהם עצמן מחסרין זה את זה ולכן גם האדם צריך לברכה והחזקוני כתב טעם אחר יפה מאוד מה שלא בירך בהמה וחיה פן תרבה על האדם חיות השדה ולא יוכל לעמוד כנגדם אבל עופות ודגים אלו פורחים באויר ואלו פורחים במים:
כו
רש"י לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו כו'. קשה לי מנא ליה הא דלמא אף אם לא היו המלאכים מתקנאים בו היה נמלך עמהן מחמת ענוה כשם שהוא נמלך בפמליא שלו כשהוא דן את המלכים בלי שום סיבה אחרת אלא מחמת ענוה לחוד. שוב מצאתי שהרגיש בזה מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל ותירץ לפי שקשה לרש"י למה לא הראה ענוותנותו בשאר הבריאות שקודם בריאת אדם לכך משני ואמר לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו כו׳:
כז
[רש"י ומדרש אגדה שבראו שני פרצופים בריה ראשונה ואחר כך חלקו כו'. כתב עליו החכם המופלא ר"א אשכנזי ז"ל לא הוה בזה המלכה ועצה חדשה כי כך רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה האדם הנברא בארץ שוה בבריאתו אל האדם שנברא במרכבה העליונה דו פרצופים להורות על ששכר האיש והאשה בשוה בדבוק מוחלט נברא כן ותכף חלקם לקיום המין כשאר בעלי חיים:]
כח
רש"י ועוד ללמדך שהאיש דרכו לכבוש וכו'. י"מ שכתב וז"ל רוצה לומר שהאיש דרכו לכבוש את האשה לתשמיש אף אם היא אינה רוצה יכול לכובשה אבל האשה אינה יכולה לכבוש את האיש לתשמיש אם הוא אינו רוצה דאין קשוי אלא לדעת עכ"ל ולא דבר נכונה כי לא יצדק לומר שהאיש דרכו לכבוש את האשה לתשמיש שהרי האונס אסור אפילו באשתו כדאיתא בעירובין פרק המוצא תפילין כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא רע שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב וכן שנינו בסוף פרק אלו מותרין דחדא מבני תשע מדות הן בני אנוסה אין צריך לומר שאם אנס אשתו והוליד ממנה בן. אלא אפילו אנס אשתו לתשמיש וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פירש אינה מתרצה לו וכו'. ואי אפשר לומר הא דנקט ועוד ללמדך שהאיש דרכו לכבוש וכו' אין רוצה לומר שהוא רשאי ורגיל לכבוש אלא יכול לכבוש אם הוא רוצה לעבור על הדין לכבוש האשה לתשמיש. דהא ליתא לפי שהלשון מלת דרכו בכל מקום פירושו רגיל ורשאי לעשות כן כמו האיש דרכו לקדם בלחם ובמים וכו' לכן העיקר כדפירש רש"י בפרק קמא דקידושין ונמשך אחריו נאמן ביתו של רשי והוא הרא"ם ז"ל שרוצה לומר שהאיש דרכו לכבוש במלחמה מה שאין כן האשה כן נ"ל:
ב
ג
רש"י ויברך ויקדש ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת כו'. כל המפרשים רודפי הפשט ואוהביו קמאי ובתראי ז"ל השיגוהו ובראשם הרמב"ן ז"ל כתב עליו שאינו נכון כי איך תהיה הברכה קודם המעשה אלפים ותמ"ח שנה. ורבינו בחיי ז"ל כתב עליו וכבוד הרב במקומו מונח איננו נכון שירמוז לעתיד וכו' מלבד מה שכתבו שאר מחברים הבאים אחריהם לשון מדברת גדולות על רש״י ואני שמעתי ולא אבין מה היא החרדה הגדולה אשר חרדו בזה טפי ממה שפר"שי לעיל ולמועדים על שם העתיד שעתידי' ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה והוא לקוח גם כן מדברי ב"ר ולא במקום הזה בלבד פירשו רז״ל שהמקרא כתוב על העתיד אלא בהרבה מקומות לאין מספר והמפורסמות אין צריך ראייה וקשה לחלק ביניהם בסברות רחוקות וזרות לומר שאין הנדון דומה לראייה. ונ"ל להליץ בעד רז"ל ורש"י דס"ל כמו שכתב החכם ראב"ע בשם הגאון רבינו סעדיה ז״ל שהברכה והקדושה הזאת הנזכרים כאן נאמר על הבריות השומרי' את השבת ולא ליום שבת עצמו וטעמא וראייה לא הגיד לדבריו ונראה לי לפי שפשוט כי היום עצמו לאו בר קיבול ברכה הוא וכן הא דכתיב ארור יום אשר יולדתי בו וכן יאבד יום אולד בו לא נאמר על היום עצמו אלא על מזלו וכחו למעלה בשמים כמו אורו מרוז שאמרו רז״ל שהוא מלאך אמנם אעיקרא דדינא פירכא כמו שכתב הרא"ם וז"ל ברכו במן שכל ימות השבת יורד עומר לגלגלת ובששי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד כלל. ב"ר. ונ"ל שכך פירושו שא"עפי שקידש יום השבת והבדילו משאר הימים שלא היה המן יורד בו כשאר הימים מ"מ בששי נכפלה בו ברכתו ופי' ברכו לא פסקה ברכתו דאל"כ מה היא ברכתו יותר משאר ימים והלא עומר לגלגולת היה להם גם באותו יום כמו בשאר הימים שהחסרון שהוה לו שלא ירד באותו יום נתמלא ביום הששי שירד של יומו ושל מחרתו אך קשה מנא להו לרז"ל לומר שלא היה יורד המן בכל יום אלא עומר לגלגולת בלבד ובו' הוכפלה ברכתו והיה יורד לחם משנה דלמא ירידתו ביום הו' שוה לשאר הימים היה רק שבכל היום לא היו רשאים ללקוט רק עומר לגלגולת ובששי היו לוקטים לחם משנה בעד יומו ויום מחרתו שזהו הנראה מפשט המקראות דדוחק הוא לפרש מלת יורד בעבור הנמצא להם במדידה שבכל יום היה הנמדד עומר אחד ובששי היה כפלים ושמא יש לומ' דמסברא אמרו זה שהיה קשה בעיניהם לומר שהיה הנס לבטלה שהיה יורד יותר מדי ספוקם ומה שאמרו שהנשאר היה נעשה נחלים נחלים הוא השארית מהעומר שלא היה מספיק לעומר אחר עכ״ל ואין דבריו מן הצורך לפרש ברכו לא פסקה ברכתו וכו' כי דוחק גדול הוא כי ברכה בכל מקום הוא תוספו' על מה שהיה מקודם ולפי פירושו אין כאן תוספות אם לא שתאמר שהיה תוספות על שאכלו בלי טורח לקיטה אמנם יותר נכון לומר כמ"ש הרב מהר"ל ז"ל הא דקאמר ברכו במן פירוש שלא הסריח דהא בשאר ימים אם היה נותר היה מסריח ליום המחרת כדכתיב ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירם תולעים ויבאש ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי העומר הניחו עומר וחצי לגלגולת ליום השבת לא היה מסריח וזהו תוספת ברכה כן נ"ל:
(רש"י ומדרש אגדה שבראו שני פרצופים בריה ראשונה ואחר כך חלקו כו'. כתב עליו החכם המופלא ר"א אשכנזי ז"ל לא הוה בזה המלכה ועצה חדשה כי כך רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה האדם הנברא בארץ שוה בבריאתו אל האדם שנברא במרכבה העליונה דו פרצופים להורות על ששכר האיש והאשה בשוה בדבוק מוחלט נברא כן ותכף חלקם לקיום המין כשאר בעלי חיים:)
ז
רש"י שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. כתב מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל אינו רוצה לומר כמו שיש טועים שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היתה אדמה מקבלתו במקום אחר שלא נברא משם אלא היתה מוחה מלקברו שם שאין האדמה בת דעה וגם אינה חיה שהיתה יכולה למחות מלקוברו שם וגם אין שייך לפרשו על כחה ומזלה ושרה דלגבי דידה מה לו יקבר כאן או כאן לגביה הכל שוה אלא ר"ל שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היה טבע האדם שבכל מקו' שיקברהו שם היה מתעכל בשרו ושב לעפרו כי אם באותו מקום שהיה לקוח משם והיה זה צער גדול לאדם במיתתו שהיתה נבילתו מושלך כדומן על פני האדמה אף על פי שהיה נקבר ונטמן בארץ והיה בשרו עליו נכאב ולא היה מתעכל לכן צברו מכל האדמה שבכל מקום שיקברוהו שם יהיה טבעו שיהא נקלט שם ויתעכל בשרו וינוח על משכבו וזהו שאמר הכתוב השמחים עלי גיל ישישו כי ימצאו קבר עכ"ל. ואין הלשון קולטתו לקבורה הולמו לפירושו ועיקר חסר מן הספר כי עיכול בשרו לא כתיבא ולא רמיזא כלל בלשון רש"י. ויש מי שפירש שר"ל קולטת ושמורה בתוכה עד תחיית המתים כי לשון קולטת האמור כאן מורה על שמירה כמו ערי מקלט וכל זה איננו שוה לי דאם כן למה לי מלת לקבורה דקאמר רש"י לכן נראה לי לפרשו על כחה ומזלה ושרה שאם לא צבר עפרו מכל האדמ׳ לא היתה האדמה מקבלתו במקום אחר שלא נברא משם וכן הוא מבואר באר היטיב במדרש תנחומא בפרשת פקודי וז"ל התחיל מקפל את גופו של אדם הראשון מארבע רוחות העולם כדי שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי אם לוקח ממזרח ויפטור במערב כדי שלא תאמר ארץ מערב אין עפר גופך משלי לא אקבלך ולפיכן נטלו מארבע רוחות העולם כדי שבכל מקום שיפטור שיקבלו הארץ (כי) כמו שנאמר כי עפר אתה עכ"ל. ומכאן הוציא רש"י מה שפירש שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ורוצה לומר תהא מקבל אותו לקבורה שהרי אתה רואה מפורש שאמרו במדרש דלעיל לא אקבלך וכן אחר כך שיקבלו הארץ. ואלו ראה מורי ז"ל המדרש זה לא היה כותב כמו שיש טועים כו' כי אין בזה טעות כלל כן נ"ל:
כג
זאת הפעם כלומר עכשיו יצאה אשה מן האיש אבל מכאן ולהבא אינו כן אלא האיש יצא מן האשה כך כתב החזקוני.
רש"י מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה כו'. כתב עליו החזקוני וז"ל צ"ל שנתעברו קודם שבא עליהם אדם דאי לא תימא הכי מיעקרן בביאת אדם עכ"ל נראה מדבריו שהבין המאמר כפשוטו שאדם בא ממש על כל בהמה וחיה וחלילא חלילא לומר כן שיטמא עצמו בזה שירבע שום בהמה או חיה בפועל אלא פירושו הכי כמו שכתב התולדות יצחק שבא במחשבתו בדעתו ובשכלו על טבע כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו ושכלו בהן.
כה
רש"י שלא היו יודעים דרך צניעות כו'. נראה לי דלא דק בלשונו שאמר שלא היו יודעים דברי צניעות כי ודאי היו יודעים כל שאר דברי צניעות ומוסרים אבל הכוונה שלא היו צריכים לכך כי אם אין יצר הרע מה צריך לצניעות זה כי בלא יצר הרע מה הפרש יש בין גילוי ערוה לגילוי הפנים או הידים. או מה הפרש יש בין עניין התשמיש לעניין האכילה ושאר פעולות ההכרחיות שבאדם כולם שהם עניינים או כלים הצריכים להוויות האדם (ויקומו) [לבוש האורה: וקיומו] הוא או מינו אלא שדבר רש"י בהעברת הלשון נראה לי עכ"ל מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל. ולי נראה דבחנם תפס עליו כי יש לומר שלא היו יודעים דרך צניעות כלל ולא מחמת חיסרון חכמה אלא מחמת שלא היו צריכין לידע דרך צניעות כיון שלא היה להם יצר הרע כן נ"ל:
ג
ג
רש"י ולא תגעו בו פן תמותון הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גירעון הוא שנאמר אל תוסיף על דבריו והקשו המפרשים למה הוסיפה על הציווי ולמה ג"כ אמרה שקר כי היא אמרה פן תמותון והקב"ה אמר מות תמות בודאי ותרצו מה שתרצו ולי נראה לתרץ כי חוה אמר' על האכילה ודאי נצטווינו כיון שאמר הב"ה כי ביום אכלך אבל על הנגיעה מסופק אני פן נמות כיון שאמר הב"ה מות תמות כפל ויש לי עליו שני פרושי' חושש אני שמא חדא קאי על האכילה וחד קאי על הנגיעה או שמא חדא קאי על העולם הזה וחדא קאי על העולם הבא ולפי שאין אני יודע איזה פירוש הוא אמת לכן אמרה ולא תגעו בו פן תמותון כן נ"ל:
יא
רש"י מי הגיד לך כי עירום אתה מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום כו' פירו' זה הוא דוחק גדול כי עיקר חסר מן הספר ואני שמעתי פירוש אחר מי הגיד לך כי עירום אתה כלו' מי הגיד לך אם אתה ערום אם לאו למה אתה משיב לי יותר ממה ששאלתי אותך כי כשאמרתי לך איכה לא שאלתי אותך למה אתה ערום איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו:
יב
רש"י כאן כפר בטובה דאל"כ אשר נתת עמדי למה לי הוה ליה למימר האשה נתנה לי אבל התולדו' יצחק פירש דלכך אמר אשר נתת עמדי כלו' לעזר לשתתקן המאכל וחשבתי שאינה נותנת לי דבר איסור לכן חשבתי שהיה משאר אילנות שבגן ולזה אכלתי ממנו כי האשה אפוטרופא על הבית ומבשלת ואופה לבעלה וכל עניני הבית עליה אין ראוי שישאל לה בעלה בכל שעה מה התבשיל הזה שאתה נותנת לי לאכול אם הוא אסור או מותר:
יד
רש"י היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כו׳ כתב עליו הר״אם וז"ל בב"ר ולא הבינותי זה שהרי הנחש מסית מיקרי כמו שאמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית והמסית כבר חייבה עליו התורה מיתה אע"פי שדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין וא"כ מה הוא זה שאמרו שאילו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דמשמע דאלו היה משיב זה היה נפטר מעונשו כו' עכ"ל אין ספק דאשתמטתיה מיניה הגמרא בסנהדר׳ בפ' זה בורר כי כבר נתייש' היט' קושייתו ממה שכתבו התוספות שם וז"ל דברי הרב ודברי התלמיד וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו באות' טענה וי"ל דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסי׳ ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסי' שנצטוו׳ שלא להסית נמצא כשמסית עובר עכ"ל. אבל לי ק׳ קושיא אחרת וגדולה היא אלי על פרש"י וגם בפשט הגמרא גופא אשר יסודו של רש"י בנוי עליו על הא דקאמ' שם מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דהוה ליה למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכו' הלא אין מסית אלא לע"ז דווקא כמפורש באר הטיב בדיני מסית הן במקרא הן במשנה בסוף פרק ד׳ מיתות וכן פרש"י בהדיא על הא דקאמר ואין טוענין למסית וז"ל. המסית חבירו לע"ז כו' ואלו הנחש לא הסית את חוה לע"ז שוב יגעתי ומצאתי בחזקוני שהרגיש בקושיא זו ותרצה יפה וז"ל וא"ת הא קי"ל דאין מסית אלא לע״ז אלא מדאמר לה והייתם כאלדים שמע מינה היינו דע"ז עכ"ל וקשה לי על דבריו התינח לפרש"י שפירש והייתם כאלדים יוצרי עולמות אבל לפי מה שהוא פי' והייתם כאלהים ר"ל כמלאכים כמו בצלם אלהי׳ והביא ראייה לדבר שהרי בבראשית רבה מונה מבראשית עד ולאדם אמר. ע"א אזכרות ואת"ל דבצלם אלהים והייתם כאלהים מנויין בסכום האזכרות הרי לך מבראשי' עד ולאדם אמר ע"ג הזכרות אלא ודאי לשון מלאכים הם כו' אם כן לא היה מסית לעבודה זרה שהרי בודאי לא אמר הנחש שהמלאכי׳ בראו העולם והדרא הקושיא לדוכתה לפי פירושו והנמשכים אחריו:
על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך כו' יש להקשות למה לא הזכיר בקללתו שיהיה אלם שזאת היתה קללה גדולה. ונראה לי שאחר שקלל אותו שיאכל עפר כל ימי חייו בכלל זה האלמת שמי שיאכל עפר ולשונו לועס לעולם עפר אי אפשר שיהיה דובר שלשונו תהיה עבה וגסה ועפרוריית. ומזה אומרים חכמים ז"ל על האומר דבר שאינו הגון עפרא בפומיה שאמרו עפרא בפומא דאיוב שמי שפיו מלאה עפר לא יוכל לדבר ולא ראיתי בכל המפרשים תשובה כלל לזאת הקושיא עכ"ל בעל תולדות יצחק. אישתמיטתיה מיניה מה שכתב רבינו בחיי ז"ל מה שכתב התולדות יצחק וז"ל ואמר כל ימי חייך לכלול זמן המשיח שאפילו אז שיסתלק האיבה בין הנחש לזרע האשה שנאמר ושעשע יונק על חור פתן מאכל עפר לא יסור ממנו שכ' ונחש עפר לחמו וכך אמרו ז"ל ביציאת מצרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. עכ"ל וקשה לי שהרי גבי אדם נמי כתיב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך והתם אי אפשר לומר שאמר כל להביא לימות המשיח והחכם ר"א אשכנזי ז"ל כתב וז"ל ולדעתי הנחש היה מדבר ועוד היום הוא מדבר ולא היה זה דרך נס והעד שאין בריה שנאמר בכתוב שישמע לקול מלחשים רק הנחש והשומע מדבר ומה שאינו מדבר עם האנשים הוא מיראתו מהם או משנאתו אותם כאשר נתקלל שיהיה איבה ולא נצטרך לומר שהוסר ממנו הדיבור כיון שלא נאמר בקללה אבל יתכן שהסיר ממנו הערמה והעד שכן נאמר היה ערום ולא אמר הוא ערום וזה יתכן ג"כ שכיוונו רז"ל שאמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוט' כנחש אינו ת"ח כי יפלא בתחלת המחשבה שישבחו את מדת הנקימה והנטירה ויצטוו להרבות בה והיא מידה מגונה לעין כל משכיל לכן יראה שאמרו על נכון שהת"ח צריך שלא ינקום למסרם למלכות אבל שישכים ויעריב עליהם בבית המדרש ולא ידבר עם אויביו כמו שדרשו ז"ל במה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום מתוך גנותן סיפר בשבחן וזאת היתה צוואתם שהת"ת ינקום ויטור כנחש שכמו שהנחש לא ידבר עם האדם וישליך עליו הארס מפיו לבד כן יעשה הת"ח עכ״ל. ולפי דבריו נוכל לפרש ואיבה אשית בינך ובין האשה כו' היינו שאינו מדבר עם האנשים משנאתו אותם ובזה נסתלקה קושיית המפרשים שאכתוב בפסוק ואיבה אשית כו' מה איבה יש לנו עם הנחש יותר מבשאר שרצי' אמנם בספר הזוהר קחשיב י' קללות שנתקלל הנחש וחד מינייהו שהוסר ממנו הדיבור:
טו
ואיבה אשית אין לנו איבה עם הנחש יותר מבשאר שרצים גם בזה לא מצאתי תשובה במפרשים והנכון בעיני כי הנחש היה אוהב לאשה מאד והיה עסקו עמה תמיד וכן האש׳ היתה מדברת עמו תמיד לכן אני אסיר מכם זאת האהבה ואשית איבה תחתיה כשנאת כל השרצים עם בני אדם ולראיה לזה שכתב רש"י ואיבה אשית אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם ויאכל הוא תחלה ותשא את חוה ולא באת לדבר את חוה תחלה אלא מפני שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן לפיכך ואיבה אשית עכ"ל בעל תולדות יצחק גם כאן אישתמיטתיה מיניה מה שכתב רבינו בחיי ז"ל שגם הוא כתב תשובה לזאת הקושיא רק שהיא ע"ד הנסתר ע״ש. והר"ן בדרשותיו בדרוש ראשון דף ז' כתב תשובה אחרת לזאת הקושיא וז"ל מה הית' הקללה לנחש באיבה אשר בינינו ובינו כי אין ספק שאנחנו בבחירתינו לא נרדף אחרי הנחשים להזיקם ולהמיתם אבל נברח מהם בכחינו מי יתן שלא נפגוש אותם לעולם. וא"כ האיבה הזאת קללה לאדם לא לנחש כו׳ עד זו היא האיבה אשר בין הנחש והמין האנושי כי כפי אהבתו את העפר מפני שהוא קרוב למזגו ראוי שישנא המין האנושי בהיותו יות' רחוק ממזגו כי כל דבר יקרב אל דומהו כו' כלל העולה מדבריו איך מזג הנחש הפכי מן הקצה אל הקצה למזג אדם כי הנחש אפילו אוכל מעדני מלך אין דעתו מתיישבת עליו עד שאוכל עפר מכח הקללה ועפר תאכל כל ימי חייך במקום שהיה אוכל מאכל האדם אם לא היה חוטא כו' וכל זה איננו שוה לי ויותר נכון בעיני מה שפי' בזה החכם ר"א אשכנזי ז"ל כי האדם לא יהרוג הבהמה או החיה רק כשיהיה לתועלתו לא דרך איבה אבל הנחש הולך על גחון ומאכלו עפר שאינו מזיק לאדם במאכלו ואין לקנאת בקומתו והוא ארסיי אינו טוב למאכלו של אדם ואפילו הכי דרך איבה כשהאדם ימצא את הנחש ירצץ את מוחו וכן הנחש נושך ומטיל ארס דרך איבה שאין לו הנאה מנשיכתו מה שאין כן לכל בהמה וחיה:
הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. י"מ שכתב וז"ל יש להקשות מאי נפקא לן מיניה אם המיתה בראש או בעקב הוה ליה לכתוב ולומר סתם הוא ימיתך ואתה תמיתנה ויתכן לומר שידוע כי בעבור האדם נתקללה הנחש בקציצת רגלים כדאיתא במדרש רגלים היו לה ונתקצצו ואדם בעבור ששמע לנחש השית ה' כפו על ראשו ומיעטו כדאיתא במסכת חגיגה פרק אין דורשין אדם הראשון מן הארץ ועד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלדים אדם על הארץ וכיון שסרח הניח הב"ה את ידו עליו ומיעטו והעמידו על מאה אמה שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך. על כן אמר הש"י אתה גרמת לאדם שהשם יתברך השית ידו על ראשו והקטינו לכך הוא ישופך ראש מדה כנגד מדה והוא גרם לך בעברך על צווי הש"י קציצת רגלי' ע"כ אתה תשופנו עקב מדה כנגד מדה. ולזה כוונו רז"ל במסכת יומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו תלמיד חכם רצו בזה כי אם ביזוהו לתלמיד חכם בפרהסיא אסור לו למחול מפני כבוד התורה כמו שכתב הרמב"ם וס"מג לאווין י"ב אבל בצינעה יש להעביר על מידותיו ועל זה נאמר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו כל פשעיו ואיבה ונטירה ונקימה של נחש היה בעבור שגרם לה קציצת רגלים שהוא עניין פרהסיא על כן אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש כלומר אפילו בביזוי של פרהסיא כמו בנחש אינו תלמיד חכם כי לא הבין הא דמעביר על מדותיו כו' דקאי דוקא אבצינעה ולא אבפרהסיא. או אינו ת"ח לפי שלא חש לכבוד התורה עכ"ל. וקשה לי על דבריו למה לא אמר נמי ואתה תשופנו בידים על שגרם לו קציצת ידים שהרי בבראשית רבה אמרו כשאמר הקדוש ב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכים וקצצו ידיו ורגליו אלא מאי אית לך למימר שלא רצה לומ' ואתה תשופנו בידים מפני שרצה להגדיל הקללה של הנחש שכל כך יהיה דבוק בעפר עד שלא ירים ראשו להזיקך בשום אבר אחר רק בעקב הדבוק בעפר אם כן הקושיא מעיקרא ליתא דמהאי טעמא גופיה קאמר נמי הוא ישופך ראש כדי להגדיל הקללה של הנחש מקצה עד קצה כלומר במקום שהיה לך לילך בקומה זקופה עם הראש למעלה כמו אדם עכשיו יהי ראשך נדרס תחת רגלי האד'. ונ"ל לפר' ע"ד הרמז הוא ישופך ראש אתה נתכוונת שימו' האדם שהוא ראש ורצית להיו׳ ראש במקומו ותשא את חוה שהיא זנב כמו שאמרו חכמי' ז"ל בפ' הרואה ובפרק עושין פסין שעשה הקדוש ברוך הוא מן צלע אדם הראשון זנב כו'. וקשה למה דוקא זנב אלא שבא להורות כמו שהזנב הולך אחר הראש ולא הראש אחר הזנב כך רצה ה׳ שהאשה תלך אחר בעלה ולא שהבעל ילך אחר עצת אשתו ולפי שאדם הראשון עשה להפך שהלך אחר עצת אשתו על ידי הסתת הנחש הילכך אמר ואתה תשופנו עקב כלומר כיון ששמע לעצת אשתו שהיא כמו עקב לערך אדם כי עקב וזנב הכל אחד בעניין זה והא דקאמר הוא ישופך ראש היינו מדה כנגד מדה אתה נתכוונ' להמית את אדם שהוא ראש לערך חוה כמו שנתבאר לכן גם הוא ישופך ראש כן נראה לי:
טז
הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים. י"מ שכתב וז"ל הם שלשה דברים עצבונך הוא דם הנדות שאין אשה רואה דם שאין ראשה ואבריה כבדים עליה. והרונך הוא צער ההריון. בעצב תלדי בנים הוא צער הלידה דלא כרש"י שהוא שלא כסדר עכ"ל. ואני אומר מה שכתב על רש"י שהוא שלא כסדר אין תלונתו על רש"י אלא על הגמרא ערוכה בפרק המוצא תפילין אשר משם לקח רש"י מה שפיר׳ עצבונך זה צער גידול בנים והרונך זה צער העבור וכו':
רש"י אין לך מצח לתובעו וכו' כתב הרב הגדול מהרר"של ז"ל ואע"פ שזו מדה יפה בנשים י"ל דהא דקאמר בגמרא זו מדה יפה כלו' מדה יפה לה שלא שינתה מציווי המקום ואינה תובעתו לתשמיש מאחר שקללה הש"י עכ"ל דברי פי חכם חן:
ד
א
רש"י מלמד שתאומה נולדה עם קין ועם הבל נולדו שתים. וכן אמרו בב״ר כתב הרא"ם וז"ל. אבל בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות א"ר חמא בר חנינא עלו למטה שנים וירדו ארבעה דלא דרוש אתים לרבויים עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא שהעביר עיניו ממה שכתבו התוספות שם על הא דקאמר עלו למטה שנים וירדו ארבעה וז"ל אבל הבל לא נולד באותו פעם כדכתיב ותוסף ללדת ושתי תאומות נולדו עמו דדריש בב"ר מדכתיב את אחיו את הבל עכ״ל הרי אתה רואה מפורש שדעת התוספות הוא דהא דקאמר עלו למטה שנים וירדו ארבעה איירי דוקא בקין ותיומתו אבל הבל לא קחשיב משום דהבל לא נולד באותו הפעם והגמרא דידן לא פליג כלל עם הב"ר כאשר חשב הרא"ם ז"ל וכן כתב בהדיא הרב בעל אמרי שפר ז"ל ע"ש:
ה
רש"י וכן אל ישעו אל יפנו כו'. כתב הרא"ם דלא גרסי' ליה דא"כ הוא סותר מה שכתב בסוף פרש' שמות וא"א לומ' אל ישעו אל יפנו לשון וישע יי' אל הבל ואל קין ואל מנחתו לא שעה ולפרש אל ישעו אל יפנו כו' עכ״ל. והרב בעל אמרי שפר ז״ל כתב עליו וז"ל ואני אומר ספרי הראשונים והאחרונים יוכיחו שבכולן כתב כאן וכן אל ישעו אל יפנו ואלו היה נמצא נוסחא אחת שלא היה כתוב בה וכן אל ישעו אל יפנו היינו שומעין לה אבל מחקין שבספרים חדשים אין למדין מהם. ועוד הלא אף אם נאמר שכאן נפל טעות בספרים מ"מ הרי מצינו עוד בספר תהלים בתמניא אפי סימן קי"ט בשני מקומות שפרש"י אל ישעו עניין פנייה שהרי שם בפסוק בחוקתיך אשתעשע פרש"י מתעסק כמו ישעה האדם אל עושיהו ואל ישעו בדברי שקר. וכן שם בפסוק ואשעה בחקיך פרש"י ואתעסק כמו אל ישעו בדברי שקר. ד״א אשעה לשון ספור ושנון כדמתרגמינן ולשנינה ולשועין עכ״ל. ודוחק לומר שבשלשה מקומות יפול טעות אחד בספרים. לכן נראה לע"ד שרש"י סובר שמלת ישעו סובלת שני הפירושים לשון פנייה ולשון הגייה ודבור אבל סתם מלת שעה עניינו פנייה. שהרי גבי וישע אל הבל וגבי לא שעה אל מנחתו וגבי לא ישעה אל המזבחות בספ' ישעיה סי' י"ז בכולם פרש"י עניין פנייה ולפיכך כאן בפסוק וישע יי' אל הבל ובתילים בפסוק ואשעה בחקיך ובפסוק בחקתיך אשתעשע שפירושם לשון פנייה פירש גם אל ישעו לשון פנייה כדי שיפרשו כולם מעניין אחד. אבל שם בפרש' שמות דקאי בקרא דאל ישעו שנופל בו לשון הגייה ודבור יותר מלשון פנייה מפני שימוש הבי"ת הסמוכה לאחריה כמו שכת' שם. לכך פירש אותם מעניין הגייה ודבור ודוגמת זה אכתוב גם לקמן בפ' משפטים בפסוק או נודע בס"ד וכיוצא בזה מצינו להרא"ם ז״ל עצמו שכתב כן בפ' וירא בפסוק וירק את חניכיו. ובפ' בשלח בפסוק אריק חרבי ולא ידעתי למה לא רצה הרב ז"ל לפרש גם פה כפי שיטתו כאשר פירש הוא עצמו שם בפסוק וירק את חניכיו ובפסוק אריק חרבי. ועוד הלא תראה כי מה שכתב רש"י ז"ל בפ' שמות שא"א לומ' ואל ישעו אל יפנו אינה אלא שמוש הבי"ת הסמוכה לאחריה אבל לא מפני מלת ישעו בעצמה שלא תתפרש בשום אופן מלשון פנייה כי ודאי מלת ישעו היתה סובלת שתהיה פירושה אל יפנו אם לא היתה בבי"ת סמוכה לאחריה.
ו
ולמה נפלו פניך הא דקאמר נפלו בלשון רבים וכן ויאמר פני ילכו וכן אם אין פניך הולכים וכן ופני לא יראו וכאלה רבים כתב הרד"ק ז"ל בריש ספר יהושע וז"ל שהפנים לא ימצאו בלשון יחיד לעולם לפי שהרואה אותם והפונה אליהם ימצאו בעיניו רבים לעולם ולא יוכל לראות אבר אחד אשר בפנים מבלי חבירו כי אברי הפנים שנים שנים גבות העני'. והענים. ואפים ולחיים ושיניי' ושפתים ולא כן העורף שהוא אחד כנגד הפנים כו':
יא
רש"י מן האדמה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו' כתב עליו מורי הגאון מה"רם יפה ז"ל וז"ל מה שפרש"י וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה וגו' תמוה מאוד בעיני ורחוקה היא בעיני לא אמצאנו ולא הבינותיו לכל הפירושי' דמה חטא שייך כאן לארץ שהרי הש"י שם זה בטבעה מתחילת בריאת' שתבלע כל הליחות הנופלו' עליה כדי שתתיבש שלכך קראה יבשה וכו' והיאך לא תבלע דמו של הבל שנפל עליה הרי זה היה נגד טבעה אם לא תבלע וכו' והניח הדבר בצ"ע ואני תלמידו יגעתי ומצאתי והבינותיו היטב ת"ל וקודם כל דבר צריכין אנו למודעי דאשתמטתיה מיניה מה שכתבו התוספו' בפרק אחד דיני ממונות דף ל"ו ע"ב גבי מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלה דמו של הבל שוב לא פתחה וכו' וז"ל מיום שפתחה וכו' כל דמים נבלעים בארץ אלא שרישומן ניכר ושל הבל אין רישומו ניכר כלל עכ"ל נראה מדבריהם שגם המה הרגישו בקושיא זו שהקשה מורי הנ"ל ולכן תירצו מה שתירצו. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא לפי שלא עלה על דעתו ולא על מחשבתו של רש"י וכל המפרשי' שחטאה הארץ במה שבלעה דמו של הבל כי מלבד מה שהקשה מורי הנ"ל היאך לא תבלע אותו הרי זה היה נגד טבעה אם לא תבלע. מן הפסוק גופיה יש להקשות קושיא אחרת יותר חזקה דאם איתא שחטאה הארץ במה שבלעה דמו של הבל ועל זה נענשה א"כ ה"ל להפסוק לקצר ולומר ארור אתה מן האדמה אשר לקחה את דמי אחיך מידיך אלא ע"כ כיון שהאריך ואמר אשר פצתה את פיה משמע שחטאה הארץ במה שפצתה את פיה כי זה היה נגד טבעה שהרי גבי קרח כתוב ואם בריאה יברא י"י ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וגו' ואי אפשר לחלק ביניהם ולומר שאינו דומה כלל האי אדמה אשר פצתה את פיה לופצתה את פיה ובלעה אותם וגו' מדפריך הגמרא בפרק הנזכר על הא דקאמר מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלה לדמו של הבל שוב לא פתחה כו' מהא דכתיב ותפתח הארץ את פיה ומשני לרעה פתחה לטובה לא פתחה ואם איתא לא הוה צריך לשינויא דחיקא זו לרעה פתחה כו' אלא ה"ל לומר שהקושיא מעיקרא ליתא לפי שאינו דומה כלל האי אדמה אשר פצתה את פיה כו' לותפתח הארץ את פיה וכן דייק הלשון דגמרא הנ"ל שלא נענשה הארץ אלא על שפצתה את פיה נגד טבעה מדקאמר מיום שפתחה הארץ את פיה כו' ולא אמר בקיצור מיום שקבלה הארץ לדמו של הבל כו' ויכול להיות שגם התוספות נתכוונו לכך אלא שקצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו' כמנהגם ומה שפירשו כל דמים נבלעים בארץ כו' לא משום שהרגישו בקושיא זו שהקשה מורי הנ"ל אלא באו ליתן טעם לשבח למה פצתה האדמה את פיה נגד טבעה למה לא בלעה דמו של הבל בלי פתיחת פיה כמו שתבלע כל הליחות הנופלות עליה ותרצו כדי שלא ישאר רושם ניכר כלל כדי לכסות מעשיו הרעים של קין בבל יראה ובל ימצא רושם ניכר כלל ולכן נענשה ואם לא נתכוונו התוספות לכך אומר אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. ועוד הקשה מורי ז"ל וז״ל ועוד וכי בת דעת היא הארץ שתיענש על זה ואין להשיב מקללה הראשונה דשאני התם כיון שהיתה בת ציווי של עץ פרי ויהיה המצווה מי שיהיה של עץ פרי היתה ג"כ בת עונש מה שאין כן שייך כאן כלל וק"ל וא"כ עונשה מאין וצ"ע עכ"ל ולי נראה שגם זאת הקושיא אינה כלום לפי שרש"י הרגיש בעומק עיונו וחכמתו הגדולה מדקאמר הפסוק האדמה בהי"א הידיעה אלמא שרמז הפסוק על האדמה הנזכר למעלה בקללה הראשונה ולכן יפה דקדק ויפה כיון רש"י שפירש מן האדמה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה כו' כן נ"ל: ומה שהקשה הרא"ם ז"ל על רש״י דמדבריו משמע דפתיחת הארץ לקבל הדם היה לרעה ואלו בגמרא בפרק אחד דיני ממונות גבי מיום שפתחה הארץ את פיה וכו' הנזכר משמע דפתיחת הארץ לקבל הדם היה לטובה. נ"ל דלא קשיא מידי מפני שדברי רש"י אינם מיוסדי' על הגמרא הנזכר כי אם על המכילתא והביאו הילקוט בפרשת בשלח בפסוק נטית ימינך וז"ל נטית ימינך מגיד שהיה זרקן ליבשה ויבשה זרקן לים אמרה היבשה ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא דמו של הבל יחידי נאמר לי ועתה ארורה האדמה עכשיו היאך אני יכולה לקבל דמן של כל אלו אוכלוסין עד שנשבע לה הקב״ה שאינה מעמידה בדין שנאמר נטית ימינך ואין ימין אלא שבועה שנאמר נשבע י"י בימינו וכו' עכ"ל הרי קמן מבואר במכילתא דפתיחת הארץ לקבל הדם היה לרעה. ומיהו לפי דברי דמכילתא הר"ז נשאר קשה קושית מורי מהר"ם יפה ז"ל דלעיל דוק ותשכח:
יג
רש"י גדול עוני מנשוא בתמיה אתה טוען עליונים ותחתוני' ועוני אי אפשר לטעון מקשין מה יחוס יש לטעינת עליונים ותחתונים לנשיאת עון ואני שמעתי מפי מורי ז"ל בשם הרב הגדול מהר"ר שלמה לוריא ז"ל שהוא על דרך כי עמך הסליחה למען תורא ר"ל מאחר שעמך היה הסליחה ואין מי מוחה בידך למען זה תורא אבל אם לא היא הסליחה עמך רק מיד כשחטא אדם חטא מה אבדה תקותו ואין בידו לסלוח כדרך נימוסי ב"ו שאין ביד המלך למחול רק כפי דת נימוסי הוכרח לעשות אז מיד כשחטא יחשוב כאש' אבדתי אבדתי ויוסף לחטא לכן אמר כי עמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא וכן אמר קין אתה טוען עליונים ותתתונים והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אין אתה יכול לטעון ותגרום לומר חס ושלום שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך:
ה
לב
רש"י ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה כו' הקשה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל אדרבה אם יהיו צדיקים היו הם ונשיהם יותר מעשרה והיו מגינים על כל העול' ולא היו צריכים לתיבות שהרי כן פר"שי בפרשת וירא גבי תפלת אברהם ועל פחות מעשרה לא ביקש שהרי דור המבול ח' היו נח ובניו ונשיהם ולא הצילו כו' משמע שאם היו עשרה היו מצילין עכ"פ ואפשר לומר דודאי י' צדיקים מגינים על כל העולם אבל בתנאי שיהיה ג"כ תפילה עמהן וע"י תפילה יצילו י' צדיקים כמו שהיה הענין גבי אברהם ומה שאמר כאן ואם הם צדיקים אטריח עליו כו׳ היינו לומר שמא לא יתפלל נח כשיבא המבול כי הכל בידי שמים כו'. עד ולפי זה צריך לומר שידע אברהם שנח התפלל בדורו על המבול שיגינו שמנה ולא הועיה תפילתו כו' עכ"ל ואין כן דעת הזהר בפרשת ויקרא שאמר שחטא נח בשלא התפלל עליהם ולזה אמר כי מי נח זאת לי קראם מי נח כאלו הוא הסיבה שהביא הקב"ה מי המבול ולזה לא אמר כי מי המבול זאת לי: וגם רבינו בחיי ז"ל כתב בפרשת נח שנח לא התפלל בדורו על המבול לפי שידע שלא יועיל תפילתו כיון שלא היו עשרה צדיקים. אמנם אפשר לתרץ קושיית מורי ז"ל ולומר דעשרה צדיקים לא שיצילו שלא יבא מבול כלל רק יצילו על עירם וזהו שאמר אטריח לעשות תיבות הרבה לכל יושבי עירם אבל המבול עכ"פ יבא לשטוף שאר העולם כן נ"ל.
ו
ב
רש״י מכל אשר בחרו אף בעולת בעל כו׳ כתב הרא"ם ז"ל וקשה מההיא דפרק קמא דקידושין דאמר רב יהודא אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן. ואמר רבי יוסי אמר רבי יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול שכ' אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין מנשי חביריהון כו' וכתי' על זאת תאבל הארץ אומלל כל יושב בה כחיית השדה וכעוף השמים וגם דגי הים יאספו וגו' ואלו בדור המבול כתי' כל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים משמע דס"ל שבדור המבול לא נכשלו באשת איש ולפיכך ניצולו הדגים שבים ושמא אגדות חלוקות הן עכ״ל הרא"ם ז"ל. נראה מדבריו שהבין הפשט בגמרא הא דקאמר וקשין לעולם יותר מדור המבול שכ' אלה וכחש ורצוח וגו' ר"ל מדחזינן במקרא הזה דבשביל עון אשת איש נגזרה גזירה אפילו על דגים שבים ממילא תוכל ללמוד שהדיינים המורים הוראה בעריות ואינם בקיאין הם קשין לעולם יותר מדור המבול מפני שהם גורמים מכשול אשת איש בהוראתם אבל המקרא גופיה לא איירי כלל בהוראת הדיינים דאם איתא שסבר הרא״ם שהמקרא גופיה איירי בהוראת הדיינים קשה על הרא"ם מהיכא משמע שבדור המבול לא נכשלו באשת איש דלמא בדור המבול לא היו דיינים המורים הוראה בעריות ואינם בקיאין אבל הם מעצמם נכשלו באשת איש. אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בספר גור אריה ובספר לחם אבירים שתרווייהו פירשו דהמקרא גופיה איירי בהוראת הדייני' וז"ל הרג"א על קושית הרא"ם דלעיל ואין זה קושיא כלל דגבי דור המבול לא היה החטא שלהם רק בזנות ואדרבא רוב בעילת אחר בעל ולא תלינן מה שנתעברה האשה הוא מנשי חבריהם אבל מי שיודע בטיב גיטין וקידושין הרי היא נשאת לאחר ומוליד ממנה דהא סבורה שאינה מקודשת לאחר ובשביל זה קאמר מולידין בנים מנשי חבריהם אבל בדור המבול אפילו אם היתה נשואה לא יקשה דסוף סוף לא היה יודע שודאי תתעבר דרוב בעילת אחר הבעל (בלא) [גור אריה: אבל] זה שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין הרי בודאי יולידו מנשי חבריהם ובשביל זה הוא קשה יותר דאין דומה חטא המבול שהוא דרך זנות והוא דרך ארעי ולא יוליד בודאי ממזר כמו מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין דהוא בקביעות דכל זנות הוא מתיירא מפני כל אדם לעשות בפרט בפני הבעל אבל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין סובר שהיא אשתו וזהו שקשה מדור המבול תדע לך שהרי מייתי התם קראי וכחוש ונאוף פרצו דמים בדמים נגעו א"כ כל אחד ואחד מלתא בפני עצמה נאוף ומולדין בנין מנשי חבריהם ואין להקשות סוף סוף בהאי קרא נמי כתיב נאוף וא"כ למה קשה מדור המבול דאין זה קשיא דהתם יליף מדכתיב פרצו בלא וי"ו ולא כתי' ופרצו ע"כ על ופרצו לחוד קאי הא דכתיב בסיפא דקרא על זאת תאבל הארץ והשתא יתורץ הא דאמר מי שאין יודע בטיב גיטין וקידושין ולא אמר אשת איש קשה לעולם אלא לא איירי באיסורי אשת איש רק באסור זה שהוא התרת קידושין. וא"ת מנ"ל לפרש קרא באיסור זה דלמא בכל אסור אשת איש איירי כשהוא מוליד בנים מאשת איש ויראה מפני שכתיב פרצו משמע שיש להם הרבה בנים על ידי אשת איש ובאיסור אשת איש לא שייך זה שרוב בעילת אחר הבעל ועל כרחך איירי בכהאי גוונא שהתירו קידושין בלא גט דאז כל הבעילות אחר הנואף ולפיכך כתיב פרצו עכ"ל וז"ל לחם אבירים בפ"ק דקידושין וקשין לעולם יותר מדור המבול שכ׳ אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף וכו' קשה לי דאיך משמע מהאי קרא דאיירי בדיינים דלמא לא איירי אלא בעושי הרע לעצמם. עוד מאי קאמר מאי משמע הא קאמר ונאוף בהדיא ופרש"י בלא תנאף אין ניאוף אלא באשת איש וכו׳ וא"כ אין צורך גם למאי דמתרגם רב יוסף ואפשר לומר דכוונת קושיית מאי משמע היינו מה שהקשינו כלומר מאי משמע דאיירי בדיינים ומתרץ כדמתרגם רב יוסף דפרצו איירי באשת איש ג"כ ומדאיצטריך לרבות הדיינין אך לזה קשה קצת דא"כ לפי המסקנה דמסקינן מי כתיב ופרצו פרצו כתיב דמוכח דעל פרצו לחוד תאבל הארץ ונאוף בהדי הנהו אחריני ואי פרצו איירי בדייני' מי איכא מידי דעל איסור גרמת הדיינין לחודיה תאבל הארץ ונאוף והיינו עושה העבירה עצמה לא תאבל כי אם בהדי הנהו אחריני ואפשר לומר בדוחק דפרצו גלי דהנהו אחריני על כל אחד מהם לבד תאבל הארץ עכ״ל ומיהו לפי כל הפירושי' קשה לי לפי מאי דמסיק שם הגמרא דעל כל חדא וחדא הנזכרים בפסוק אלה וכחש ורצוח כו' קאמר על זאת תאבל הארץ כו' א"כ לפי זה צריך אתה לומר שבדור המבול לא נכשלו בשום אחת מכל העבירות הנזכרים בפסוק אלה וכחש ורצוח וגנוב וכו' כשם שאנו אומרים דאם איתא דבדור המבול היו נכשלין באשת איש קשה למה לא נגזרה גזירה אפילו על דגים שבים בשביל הניאוף לחוד הנזכר בפסוק אלה וכחש ורצוח וכו' וזה רחוק מן השכל ועוד שהרי בהדיא אמרו בפרק חלק בא וראה כמה גדול כח חמס שהרי דור המבול עברו על הכל וכו' וע"ק איך יצדק לומר שהדגים ניצולו בדור המבול בשביל שלא נכשלו באשת איש מה ענין זה לזה הלא לא פגע ולא נגע ענין זה לזה ויותר נכון לומר שלא נגזרה הגזירה בדור המבול על דגים שבים בשביל זכות עצמם שלא השחיתו דרכם וצל"ע. שוב מצאתי מי שכתב לתרץ קושיית הרא"ם דלעיל וז"ל ולי נראה אינו דומה עונשם של ישראל לעונשם של דור המבול שלא היה להם ממי שילמדו כמו שפרש"י בפרשת עקב דור המבול לא היה להם ממי ללמוד מ"ה אין עונשם כ"כ חמור כמו ישראל שיש להם תורה ומצות ונביאים שהיו מוכיחין אותם ועי"ל אעפ"י שהיו נכשלים באשת איש לא היה עונשם גדול כל כך כיון שלא היה בהם ממזרות משא"כ גבי ישראל שהולד נעשה ממזר וא"כ היו מרבים ממזרים בישראל מ"ה עונשם מרובה וק"ל נ"ל עכ"ל וכל זה איננו שוה לי מפני שעל התירוצים תרויהו קשה לי דא"כ מנא לה לגמרא לומר וקשין לעולם יותר מדור המבול כו' הלא אפשר לומ' שאני דור המבול שלא היה להם ממי ללמוד א"כ כיון שלא היה בהם ממזרות מ"ה אין עונשן חמור כ"כ כמו גבי ישראל: וע"ק היאך אפשר לומר דבדור המבול לא היה בהם ממזרות שהרי רש"י פירש בהדיא לקמן בפרשת נח טעם ארבעים יום כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח יוצרם לצור צורת ממזרים לכן העיקר כדפירש הרא"ם שהם אגדות חלוקות כן נ״ל.
ה
וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ מלת בארץ הוא מיותר ונ"ל שפירש מלת בארץ עם הארץ שגם הארץ זינתה כדאיתא בבראשית רבה רבי לוליאני בר טברן בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה היו זורעין לה חטין והיא מסקה זונין כו' ועי"ל בארץ בשביל הארץ על דרך שכתב הרמ"בן ז"ל שפרי עץ הדעת היה מוליד תאות המשגל ולכן כיסו מערומיהם אחרי שאכלו ממנו כו' ולכן כתב בפרשת נח והנני משחיתם את הארץ ופרש"י את הארץ עם הארץ כו' כי הארץ גרמה לאדם הראשון שחטא בעץ הדעת ועל ידי זה היה לו ולכל זרעו תשוקה גדולה אל הזנות. ובעל צרור המור פירש דלכך נקט בארץ ר"ל בבריאת העולם שהיו כופרים בחידוש העולם ודידי עדיף מדידיה ובעל תולדות יצחק פירש וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כו' הכוונה שמחשבת בני אדם כלם היו רעות לא היה מחשבה טובה בהם אבל המעשים לא היו כלם רעים אלא רובם וזה הוא רבה רעת האדם וזה לא היה בעבור שהיו מתחרטין ממחשבותם הרעה אלא לפי שהרשעים אין יוצא לפועל כל מחשבתן לפי שיש רשעים כמותן ומתקוממים כנגדן או לסבות אחרות וזה טעם דק.
סליק סליק סליק
פרשת נח
ט
איש צדיק תמים היה בדורותיו כו' כתב החכם המופלא ר"א אשכנזי ז״ל אמר שהיה צדיק אבל תמים היה בדורותיו כלומר שלא היה מוכיחם ומצד היותו צדיק היה ראוי להיות ניצול ומצד שלא היה מוכיח היה ראוי להיות נתפס בעון הדור לכן נאמר שמצא חן ולא נתפס. והעד שלא היה מוכיח דורו מה שאמרו רז"ל עשה לך תיבת הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה כדי שיראוהו אנשי דור המבול עסוק בה ק"ך שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם הרי לך שאם לא היו שואלין אותו לא היה אומר להם דבר כו' עכ"ל ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל נעלמה ממנו תלמוד ערוך ברור מללו בפרק חלק להפך מדבריו וז"ל דרש רבי יוסי מאי דכתיב קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הק"בה מביא עליהם את המבול ומקפה נבלתם על המים בזיקים שנאמר קל הוא על פני המים כו' דרש רבא מאי דכתיב לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותן ואומר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו בוזים אותו אמרו לו זקן תיבה זו למה אמר להם הקב"ה מביא עליכם את המבול כו' הרי על פי שנים עדים יקום הדבר שנח היה מוכיחם וליכא למימר נמי כאן שאם לא היו שואלין אותו לא היה אומר להם דבר שהרי רבי יוסי לא זכר ולא פקד כלל שהיו שואלין אותו תיבה זו למה לך וגם מתוך דברי רבא משמע בהדיא שהיה מוכיח אותם ואומ' להם דברים שהם קשים כלפידים והיו בוזים אותו קודם שהיו שואלים אותו תיבה זו למה לך מדקאמר ברישא מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותן כו' ואח"כ קאמר אמרו לו זקן תיבה זו למה לך כו' ועוד שהרי בהזוהר בפרש' ויקרא בפסוק והיה כי יחטא ואשם כו' אמרו דלכ' כתיב כי מי נח זאת לי וכו' ולא כתיב כי מי המבול זאת לי וכו' כי חטא נח שלא התפלל על דורו ולכך קראה מי נח כאלו הוא הסיבה שהביא הקב"ה מי המבול ואם איתא שלא היה נח מוכיח את דורו קשה למה לא אמרו דלכך קראה מי נח כיון שחטא נח שלא היה מוכיח אותם אולי ישובו הלא זה החטא יותר גדול ממה שלא התפלל עליהם מפני כמה טעמים חדא שהרי תוכחה הוא מצות עשה מן התורה כמו שכ' הוכח תוכיח את עמיתך וגו' מה שאינו כן תפלה להתפלל על דורו. ועוד שהרי יש לנח התנצלות מה שלא התפלל עליהם כמו שכתב רבינו בחיי ז"ל לפי שידע נח שלא יועיל תפלתו כיון שלא היו עשרה צדיקים מה שאין כן על שלא היה מוכיח אותם אין לו התנצלות שהרי כבר ידוע שחייב כל אדם להוכיח את חבירו עד שיכהו וכו' ועוד קשה על דברי החכם ר"א ז"ל שהרי מפשטא דלישנא איש צדיק תמים כו' משמע שבא לספר בשבחו וכדפר"שי בהדיא ולפי דבריו בא לספר בגנותו שלא היה מוכיח אותם עד שמפני כך היה ראוי להיותו נתפס בעון הדור לולא שמצא חן וע"ק שהרי מלת תמים שבכל התורה כולה נאמר לשבח ולא לגנות ומה שהביא ראיה שלא היה מוכיח את דורו ממה שאמרו וז"ל עשה לך תיבת הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו כו' עד הרי לך שאם לא היו שואלים אותו לא היה אומר להם דבר אומר אני גם זה כנגדו הוא דאדרבא מדקאמר והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם משמע בהדיא דמעצמו הוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם בלי שציווהו הקדוש ברוך הוא שיאמר להם כן כי גלוי וידוע היה לפני הקדוש ברוך הוא שנח הצדיק היה מוכיח אותם תמיד אף קודם שהיו שואלים אותו תיבה זו למה לך כדמשמע בהדיא מדברי רבי יוסי ורבא בפרק חלק שהבאתי לעיל ולכך לא הוצרך הקדוש ברוך הוא לצוותו שלא יירא מלהשיב להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם אם ישאלו אותו תיבה זו למה לך כו' כן נ"ל:
יב
רש״י כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן כו' החכם המופלא ר"א אשכנזי ז"ל הרבה להשיב אפו על אגדה זו ודחה אותה בשתי ידים וכל עיקר בניינו שבנה עליו יסודו הוא כי לא נצטוו על הניאוף או רביעה או משכב זכור א"כ היאך יתכן שיענשו על ענין התשמיש אפילו האנשים כ"ש שאר בעלי חיים שאינם בני ציווי ואזהרה וכבר אמרו אין מלקין אלא א"כ מתרין כ"ש בלתי ציווי ואזהרה שאין להעניש כו' ומסיק בסוף דבריו וז"ל שמה שכ' כי השחית כל בשר את דרכו לא היתה הכוונה לעניין הניאוף רק לעניין הגזל כי לא נצטוו על הניאוף רביעה או משכב זכור עכ״ל וכן כתב בפ"לא בענין דור הפלגה שאין לתמוה לדברי האומר שכפרו בעיקר איך הספיק ענשם בבלבול לשונם כי לא העניש השם יתברך עובדי ע"ז והם לא נזהרו שלא לעבדה כו' הרי תפס במונח קיים כי דור המבול ודור הפלגה לא נצטוו על הניאוף ולא על ע"ז ומסיק שם שלא נענשו דור המבול רק להיות אמונתם שהעולם קדמון ולית דין ולית דיין כו׳ ודור הפלגה באו אל האמונה השנייה בענין הקדמות והיא שנתחדש העולם ברצון הבורא ואית דין ואית דיין אבל שבראו מחומר קדום ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו גם כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל נעלמה ממנו הלכה בסנהדרין פרק ארבע מיתות ת"ר שבע מצות נצטוו בני נח כו' ותרתי מינייהו ע"ז וגילוי עריות ויליף להו מקרא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל כו' ולתנא דבי מנשה דמפיק ד"ך ועייל ס"ך הני כל חדא וחדא באפי נפשה כתיבי ע"ז וג"ע דכתי' ותשחת הארץ לפני האלדים ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז דבר ערוה שנ' כי השחית כל בשר דרכו ופרש"י ותשחת הארץ מדאיענוש עלייהו ש"מ איפקוד עלייהו וכן פירשו התוספות והתם מייתי הגמרא ברייתא דקתני על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו כו' רבי עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו ממש ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד מי שנעשין לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד כו' ועוד תניא כל ערוה שבית דין ישראל ממיתין עליה בני נח מוזהרין עליה כו' ובתנחומא בפרשה זו איתא ומנין שבמעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא לילך אל שאינו מינו דכתיב ויעש אלדים את חית הארץ למינה וגו' הרי קמן מבואר באר היטיב מפי הגמרא ערוכה שהם נצטוו על ע"ז ועל הניאוף ועל הרביעה ועל משכב זכור ומה שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו היתה הכוונה לענין הניאוף ולא לענין הגזל ומה מאד נפלאתי הפלא ופלא על החכם ר"א ז"ל הלא לא במקום הזה בלבד אמרו כן אלא ג"כ במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין ובפ"ק דחולין ופ"ט דמסכת בכורות בפשיטות בלי פוצה פה ומצפצף ובנו עליו יסוד בנין גדול לענין כמה דינים ואולי חשב החכם ר"א ז"ל כיון שנקראים שבע מצות בני נח שלא נצטוו על אלו שבע מצות אלא מן נח ואילך אבל לא קודם נח ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שהרי לא נתחדש שום מצוה לנח אלא אבר מן החי בלבד אבל כל ששה מצות מן אלו שבע מצות בני נח נצטווה אדם הראשון בעדו וכל זרעו כדיליף להו בגמרא מקרא האמור גבי אדם הראשון כמו שנתבאר וכן כתב הרמ"בן ז"ל בהדיא בפ"ט דהלכות מלכים וז"ל על ששה דברים נצטווה אדם הראשון על ע"ז ועל ברכת השם ועל ש"ד ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצא ז׳ מצות כו' כלל העולה רש"י אמת ותורתו אמת.