אור ברסלב
צידה לדרך שמות › כח

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

שמות · כח

כז

א

רש"י ואתה הקרב אליך לאחר שתגמור מלאכת המשכן קש' לי למה לא פרש"י כן לעיל בתחלת הפרשה על ואתה תצוה את בני ישראל כו' שהרי רש"י גופיה פי' לקמן בפ' אמור גבי צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כו' זו פרשת מצות הנרות ופ' ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתב וכן משמע ואתה סופך לצוות כו' דהיינו לאחר שתגמור מלאכת המשכן וכן מוכח נמי בריש פרשת בהעלותך:

ד

רש"י מצנפת כמין כיפת כובע כו' הרמב"ן ז"ל טען ואמר שאינו כן שהרי אמרו שהמצנפת ארכה י"ו אמה והרי היא כעין צניף שצונף בה את ראשו מגלגל ומחזיר ומגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל כו' והרא"ם ז"ל המליץ בעד רש"י והביא דברי ריב"א ור"י כנגד הרמב"ן ותמה אני על הרא"ם ז"ל למה לא זכר ולא פקד דברי הרמב"ם עטרת תפארת הפוסקים שכתב בפ"ח דהלכות כלי המקדש כדברי הרמב"ן ז"ל וגם הראב"ד ז"ל בהשגותיו שם חילק באופן אחר בין צורת המצנפת של כהן גדול לבין צורת המצנפת של כהן הדיוט ודע שכתב הרא"ם ז"ל על מה שפירש רש"י מצנפ' כמין כיפת כובע כו' וז"ל פירוש כמין כיפה שהוא כובע כדתני' בשלהי ראשית הגז כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמ' ושמת אותו על פתיל תכלת ופירש רש"י כובע כו' ע"כ וראיתי מי שכתב עליו וז"ל יש להקשות על דבריו אלה דתלי תניא בדלא תניא כי המצנפת היא של בד לא של צמר והיא שוה לכהן גדול ולכהן הדיוט אבל זאת הכיפה שזכרו בפרק ראשית הגז היא של תכלת ומיוחדת לכהן גדול בלבד עכ"ל ואני אומר שרי ליה מאריה כי לא הבין כלל דברי הרא"ם ז"ל כי מה שכתב הרא"ם כדתניא בשלהי ראשית הגז כיפה של צמר כו' לא היתה כוונתו לומר שהמצנפת דכאן הוא כיפה של צמר כו' שזכרו בפרק ראשית הגז אלא כוונתו היתה רק להביא ראיה שרש"י רוצה לומר כמין כיפה שהוא כובע ממה שפירש רש"י על כיפת צמר כו' כובע ולכך דקדק רש"י לומר כמין כיפת כובע ולא אמר בקצור מצנפת כיפת כובע כו׳ כן נ"ל:

י

רש"י כתולדותם כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה כו' תימא גדולה בעיני למה פירש דלא כמאן לא אליבא דתנא קמא בפרק אלו נאמרין שאמר שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם הרי אתה רואה מפורש דמקדים יהודה ורש"י לא הקדימו וגם לא אליבא דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף וז"ל הברייתא שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו אחד מכאן ואחד מכאן ושמות שנים עשר שבטי' כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנא' ששה משמותם על האבן האחת וגו' שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו ך"ה על אבן זו וך"ה על אבן זו ר׳ חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד אלא כסדר שחלוקין בחומש שני כיצד בני לאה כסדרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן בני שפחות באמצע ואלא מה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להן אביהן ולא כשמות שקרא להן (משמותם) [משה] ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני כו' ושמא י"ל דרש"י ז"ל לא רצה לפרש לא כת"ק ולא כר' חנינא בן גמליאל משום דפשטיה דקרא כתולדותם נרא' בעיניו שפירושו כסדר שנולדו קאי גם על האבן ראשונ' וכבר כתבתי לעיל בפרש' בא שזה מנהגו של רש"י כמו שעשה בפסוק ואת השני יעשה (לו) [עולה] כמשפט שפירש כדת האמורה בעולת העוף של נדבה שהוא דלא כמאן לא כת"ק דר' ישמעאל דאמר כמשפט עולת בהמה ולא כרבי ישמעאל דאמר כמשפט חטאת העוף וכן בכמה מקומות ודע שגם הרמב"ם ז"ל בפ"ט דהלכות כלי המקדש פסק דלא כמאן ודלא כפרש"י כאן שהוא כתב שהיה כתוב על אבן הראשונה ראובן לוי יששכר נפתלי עד יהוסף ועל אבן השנית שמעון יהודה זבולון דן אשר בנימין והרא"בד ז"ל לא השיג עליו משמע שגם הוא ס"ל הכי והכסף משנה השיב מה שהשיב ולי נראה שהרמב"ם פירש כתולדותם כסדר לידת אמותיהם לאה שילדה בראשונה כל בניה זה אחר זה וכן בלהה זלפה ורחל ואין סדורן בכל אבן אלא בשתי האבנים ראובן באבן זו ושמעון אחריו באבן אחר ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם דמדכתי' ששה משמות' על האבן אחת ואת שמות ו' הנותרי' על האבן השנית כתולדותם משמע דסדר תולדותם אינה אלא מאבן זו לאבן זו לא שסדורם כסדר תולדות' באבן זו לבד ואבן זו לבד דהא לא כתיב כתולדותם אלא בתר אבן השנית דמשמע כשיהיו על האבן השנית אז יהיו כתולדותם שהוא קריאתן מאבן זו לאבן זו כדפירשתי ונראה שלא היה כתוב בגמרא שלפני הרמב"ם מפני שיהודה מוקדם כן נ"ל:

כא

רש"י איש על שמו כסדר תולדותם סדר האבנים כו' החזקוני והרא"ם ז"ל שניה׳ לדבר אחד נתכוונו יעויין בדבריהם וכבר נתן טעם לשבח רבינו בחיי ז"ל למה אודם לראובן ופטדה לשמעון וכן כלם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:

ל

רש"י את האורים ואת התומים הוא כתב שם המפורש כו' רוב העולם חושבים דשם המפורש הוא שם של ד' אותיות דהיינו שם של הויה לדעת רש"י ואין זה אמת כי רש"י פי' בהדיא בפרק ד' מיתות גבי ש"מ שם בן ד׳ אותיות נמי הוא שם הוא כו' דשם המפורש הוא בן מ"ב אותיות וכן פי׳ בפרק חלק ובפ"ק דע"ז גבי הוגה את השם באותיותיו כו' וכ"כ הרא"ש ז"ל בפרק י"כ בשם רבינו האי גאון ז"ל במשנה אנא השם כו' כשהיו שומעים שם המפורש יוצא מפי כ"ג כו' דשם המפורש הוא שם בן מ״ב אותיות אע"פ שהרא"ש חולק עליו וכתב שאינו ר"ל שם בן מ"ב אותיות אלא השם של ד' אותיו' והוא נקרא שם המפורש והוא מקור לכל השמות כי כולן נאצלין ממנו ועליו נאמר ההוגה את השם באותיותיו נעקר מן העולם דאין להזכירו בגבולין כו' ובאמת שקשה בעיני מאד על רש"י איך פי' על ההוגה את השם באותיותיו דהיינו שם של מ"ב אותיו' שהרי בתנחומא ריש פ' וארא מפרש בהדיא דהיינו שם של ד' אותיות ומיהא בפרק ד' מיתות שהבאתי מדקאמר ש"מ שם בן ד' אותיות נמי שם הוא כו' מהו דתימא עד דאיכא שם רבה כו' משמע כסברת רש"י ורבינו האי גאון ז"ל דלעיל ודע שהרמב"ן ז"ל הכה על קדקד ראב"ע ז"ל אשר סבר להתחכם בענין האורים והתומים ואמר כי הם מעשה אומן כסף וזהב וחשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל ולא אמר כלום אבל הם כדברי רש"י והאריך מאד לקיים דברי רש"י שהאורים ותומים הוא כתב שם המפורש ותמה אני למה לא זכר ולא פקד כלל בתוך ראייותיו שכן תרגם יונתן בן עחיאל שכל דבריו הם דברי קבלה מפי הנביאים כנודע ואולי לא היה נגלה בימיו:

רש"י אבל אותו השם לא היה בתוכו כו' לא מפני שלא ידעו לכתוב שם המפור' ולתתו בין כפלי החשן דהא ליתה כי לא תחסר הקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה והראיה דאמרינן ביומא פרק בא לו ובירושלמי דמגילה מאי ויברך עזרא את יי' האלהים הגדול שגדלו בשם המפורש ובפ' טרף בקלפי אמרינן משמת שמעון הצדי' נמנעו אחיו הכהני' מלברך בשם ופרש"י בשם המפורש (שהטעם) [שהעם] לא היו כדאין לכך ובמדרש תלים מזמור ל"ז בפסוק משוך חסדיך א"ר אבא ב' דורות היו משתמשים בשם המפורש אנשי כנסת הגדולה ודורו של שמד כו' וגם אחר החורבן היה ידוע ליחידי סגולה כדאיתא במדרש קהלת בפסוק וגם את העולם דר' חנינא וחד אסיא בצפורי הוה בידיהו שם המפורש כו' גם בפרק י' יוחסין גמרא ערוכה ברור מללו קאמר שהיו יודעי' שם בן ד' י"ב ומ"ב אותיות עד דרבא סבר למדרשיה בפרקא אמר ליה האי סבא לעלם כתיב וכו' אלא ע"כ צ"ל הטעם שאותו השם לא היה בתוכו משום שאחד מחמש' דברי' שהיו חסרים בבית שני הוא רוח הקודש כדאית' בספ״ק דיומ' וכיון שלא היה שורה ר"ה לא היו משיבין אף האורים והתומים אף אם היו כותבין שם המפורש והיו נותנין אותו בין כפלי החשן דהא בהא תליא ואל זה נתכוונו התוספות בספ"ק דיומא גבי אורי' ותומים שכתבו וז"ל ואורים ותומים אורים ותומים הוו שאם לא כן היה כ"ג מחוסר בגדים אלא לא היו משיבין לנשאלין בהם עכ"ל והא ודאי שלא היתה כוונת התוספות שאורים ותומים ממש הם מחשבון הבגדים שיפול לומר עליהם מחוסר בגדים אלא הם קוראין לחשן אורים ותומים בדרך השאלה ור"ל שחשן היה אלא שלא היו משיבין לנשאלין משום שאותו השם לא היה בתוכו כדברי רש"י וכה"ג משני הגמרא שם לענין אש מן

השמים אין מיהוי הוה סיוע לא מסייע כן נ"ל:

לב

רש"י לא יקרע כדי שלא יקרע אין לתמוה על רש"י הלא פירוש זה נדחה בגמרא ביומא פרק בא לו מכח קושיית מי כתיב שלא יקרע. כי כבר כתבתי בכמה מקומות שזה מנהגו של רש"י לפרש המקר' לפי פשוטו הנראה בעיניו אף שאין (בו) [כן] דעת הגמרא ומה שפרש"י אחר כך והקורעו עובר בלאו כו' או או קאמר וז"ל הגמרא אמר רב יהודא המקרע בגדי כהונה לוקה שנא' לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב דלמא ה"ק רחמנא עביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע מי כתיב שלא יקרע:

לה

רש"י ולא ימות מכלל לאו אתה שומע הן כו' גם לקמן בפסוק והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד וגו' ומתו כתב רש"י הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים במיתה כו' ובגמר׳ בפרק הנשרפין מביא פסוק שלישי על דין זה והיו להם כהונה לחקת עולם כו' והנה נתחבטו הרא"ם והרג"א ומורי מהר"ם יפה ז"ל בזה והקשו תלתי קראי לדין זה ל"ל ותרצו לפי סברתם והאריכו בענין מאד ואני אומ' משום יגדיל תורה ויאדיר טוב ויפה הדבר לתרץ קושיא זו אבל לפי האמת אינו קושיא בעיני לפי שכן מנהג הגמרא בהרבה מקומות כמו שכתבו התוספות בפרק שבועות העדות גבי מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק וז"ל התוספות בפ"ק דסנהדרין נפקא לן מלא תגורו וכן הדרך בכמה דוכתין ועיין בתוספות בפרק שני דזבחים דף י"ז ואין לי להאריך כי כבר האריכו למעניתם שלשת הרועים הנז':

לז

רש"י והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים הולך על פני רוחב הראש מלמעלה כו' תימא רבתה בעיני שהרי בשלהי ראשית הגז תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנ' ושמת אותו על פתיל תכלת כו' א"כ למה עזב רש"י הפירוש של תלמוד ערוך ברור מללו בצורת הפתיל האמור בציץ אשר כל עצמו אינו אלא כיפה כאמור ופרש"י שם וז"ל כיפה כובע קטן פליט"רין בלע"ז עכ"ל ויפרש מסבר' דנפשי' פי' אחר בצורת הפתיל האמור בציץ ואין לומר דמה שפרש"י בסמוך ונמצא עשוי כמין כובע כוונתו הייתה על כיפה של צמר שזכר בפ' ראשית הגז כי כמה תשובות בדבר חדא שהרי לשון ועליה ציץ נתון כו' שזכרו בפרק ראשית הגז כנזכר אינו סובל כלל לפרש"י דלדידיה הל"ל ובה קושרים את הציץ ועוד דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש. ועוד איך יצוייר שג' פתילים כמותם יציירו דמות כובע שהרי לשון כיפה מורה חצי כדור בהחלט לכל הפחות כמו כפה שבראשה טמא מדרס כו' בפ"ד בזבים וכן בסוף ב"ק אבא שאול אומר מוכרת אשה בד' וה' דינרים כדי לעשות כפה לראשה וכדפירש בהדיא בעל הערוך בלשון ראשון בערך כפה וביותר קשה לי מכל הא דלעיל לפי פרש"י שהיה פתיל שלישי עובר מאמצע המצח אל העורף הלא יפריד מקום התפילין בין העינים ומדפרכינן פרק הצלמים גבי עטרת מלכות על ראש דוד והא קבעי אנוחי תפילין ש"מ כי החציצה מעכבת ויש מפרש שכתב תירוץ לקושיא זו דמ"ה היה הפתיל כפול כדי שיהיו תפילין של ראש מונחים בין ב' חוטי הפתיל כדי שלא יהיו נדחקות התפילין ממקום הנחתן עכ"ל ואין זה מרווה צמאוני והמאור הגדול הרב אלפסי ז"ל במסכ' שבת פרק במה אשה אגב גררא דכיפה של צמר האמורה בנשים לענין שבת כתב וז"ל ופירוש כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדלין ועבידין כהוצא פירוש שבכא וגדר קנים ורחב ב׳ אצבעות שעור ציץ כדאמרינן כיפה של צמר היתה מונחת וכו' וכן בעל הערוך ז"ל ערך כפה בפירוש שני כתב כמוהו באמרו כפה של צמר דאשה היא חוטי דעמרא דגדילין מעשה עבות ברוחב ב' אצבעו' שיעור ציץ כדאמרי' פרק ראשית הגז כפה של צמר וכו' וכיצד היה מונח וכו' שהמובן מדברי שניהם כי הכיפה הזאת של כ"ג לא היתה כפה של חצי כדור לכסות גם הקדקד אבל היתה כפה היינו היקף רחב ב׳ אצבעות כרוחב הציץ ומקפת ג"כ מצד המצח שעל הצד ההוא היה טס הזהב מחובר אחר שכתבתי זה מצאתי שגם מהרא״י ז״ל הקשה על רש"י והניח הדבר בקושיא וצל"ע:

לח

רש"י שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה כו' אחר הקידה וההשתחויה אומר אני לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפרק קמא דיומא קאמר מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא כו' הרי בהדיא משמע שהיה על מצחו אפילו שלא בשעת עבודה דאם לא כן מאי איצטריך למיתלי טעמא שאי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד משום מי לא בעי מיעל לבית הכסא או מי לא בעי מינם תיפוק ליה משום שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה וכן כתבו התוספות בהדיא ולא במקום אחד בלבד אלא בשלשה מקומות הלא המה בפרק קמא דסנהדרין גבי אמר לו רבי שמעון כ"ג ביום הכפורים יוכיח וז"ל משאר קרבנות לא מצי למידק דתמיד היה על מצחו כדמשמע בפרק האומר הקם להם בציץ שבין עיניך משמע שהיה על מצחו אפי' שלא בשעת עבודה עכ"ל וביומא בר"פ בא לו גבי בגדי כהונה היוצא בהן למדינ׳ אסור כו' כתבו וא"ת הא אמרינן בפ' האומ' בקדושין גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך אלמא שמותר להניחו אפילו חוץ למקדש וליכא למימר דמיד נזרקה בו מינות דהתם משמע דאכתי לא נזרקה בו מינות עד בתר הכי דקאמ' ותור' שבכתב מה תהא עליה ולא אמר נמי התורה שבעל פה ומיהו למ"ד דווקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה ואמר ר"ת דלכולי עלמא יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע"ג דאיצטריך לדרש' אחריתי לעיל בפ״ק שלא יסיח דעתו ממנו שמא י"ל מדכתב תרי זימני והיה על מצח אהרן והיה על מצחו נפקא עכ"ל ובקדושין בפ' האומר גבי הקם להם בציץ שבין עיניך כו' כתבו וז"ל ומפרש ר"ת דדווקא ציץ מותר שלא בשעת עבודה משום דכתיב בו והיה על מצחו תמיד משמע דמותר שלא בשעת עבוד' אבל בשאר בגדי' לא כו' עכ"ל ואדרבה תמה אני על ר"ת למה כתב דמותר שלא בשעת עבודה וכן לעיל כתב דלכ״ע יכול להניחו כל שעה כו' משמע דמותר ויכול להניחו שלא בשעת עבודה אבל חיוב ליכא הלא ר"ת גופיה יליף ליה מקרא מדכתי' תרי זימני והיה על מצח אהרן והיה על מצחו תמיד והא ודאי דקרא והיה על מצחו תמי' מיירי בחיוב ולא ביכול ומותר א"כ למה לא נאמר דחיוב הוא אפילו שלא בשעת עבודה חוץ מכשהוא נכנס לבית הכסא או כשהוא נכנס לישן ולכך אמרו בפרק האומר הקם להם בציץ שבין עיניך משום דחיו' הוא אפי' שלא בשעת עבוד' ושמא י"ל דהא דנקט ר"ת לשון מותר ויכול ר"ל מפני שהוא חיוב ולא עוד אלא שרש"י גופיה כתב שם וז"ל הקם להם בציץ שבין עיניך ואף על גב דלאו שעת עבודה היא הא אמרינן לעיל דבגדי כהונה נתנו ליהנות בהן עכ"ל הרי גזר אומר שמותר להניחו אפילו שלא בשעת עבודה ואפשר לומר דהא דקאמר רש״י אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו בחיוב אלא בשעת העבודה אבל גם רש"י ס"ל שהרשות בידו להניחו אפילו שלא בשעת עבודה מטעם דבגדי כהונה נתנו להנות בהן אבל אכתי קשה למה לא קאמר בגמר׳ בפ״ק דיומא שהבאתי כדפי' רש"י כאן אלא ודאי משום הכי לא קאמר בגמרא כדפרש"י הכא משום שאין זה הכרח כלל דמאן יימר לן שאינו עליו בחיוב אלא בשעת העבודה דלמא אפילו שלא בשעת העבודה חוץ מכשהוא נכנס לבית הכסא או כשהוא רוצה לישן וצל"ע:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה