צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
שמות · כב
א
רש"י אם במחתרת כשהיה חותר את הבית כתב הרא"ם ז"ל אמר זה מפני שפירוש מחתרת חפירה ולא יתכן לומר אם ימצא הגנב בחפירה כי החפירה אינו מורה על מקו' עד שיאמ' אם ימצא בו לפיכך הוצרך לפרש אותו אם ימצא הגנב בהיותו חופר שפירושו אם ימצא בעת החפירה עכ"ל ואני אומר אחר המחילה כי לא מן השם הזה פרש"י כך אלא מטעם אחר משום דבפרק בן סורר ומורה תניא מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצרו קרפיפו מנין ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"כ מת״ל מחתרת מחתרתו זו היא התראתו ופרש"י זו היא התראתו שאין צריך התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דהכי אתא דאי קאי לאפאי קטילנא ליה ואמרה תורה כיון דרודף אין צריך התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצירו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרוג אותך אבל בלא התרא' לא דדלמא לאו אדעתא דנפשות קא אתי אלא דאשכח פתחא להדיא ועל דעתא דאי קאי באפיה ליפוק עכ"ל: הרי אתה רואה בפירוש שכתב רש"י שכל עצמו לא אמר מחתרתו זו היא התראתו אלא מטעם דכיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דהכי אתא כו' ואע״פ שיש שם ברייתא אחר׳ דקאמר' א"כ מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת כבר נדחק רש"י ופירש מצויין במחתרת כלומר מצויין ורגילין לחתור עכ"ל לאפוקי שלא תפרש מצויין במחתרת שכבר נחתר וזה אינו דכשהוא כבר נחתר אז צריך התראה דוקא דמן הסת' לא בא להורגו כי פרצה קורא לגנב ולפי דברי רש"י לא פליגי השתי ברייתות אהדדי כן נ"ל:
ב
רש"י כגון אב החותר לגנוב ממון הבן כו׳ כתב הרא"ם ז"ל כך שנו במכילתא מה שמש שלום בעולם אף זה אם ידוע הוא שבשלום עמו והורגו הרי זה חייב אבל בפרק בן סורר ומורה תניא אין לו דמים אם זרח שמש עליו אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותניא אידך אם זרח השמש עליו דמים לו אם ברור לך הדב' כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו משמע דפירוש אם זרחה השמש עליו אינו אלא לענין הברור שיהיה ברור כשמש ולא לענין השלו' כמו שדרשו במכילתא וכך אמרו ג"כ בפ"ק דפסחי' לאור יקו' רוצח ובלילה יהי כגנב אי פשיטא לך כיום דאנפשות קאתי רוצח הוא ואי מספקא לך כלילה יהי בעיניך כגנב משמע שמה שהמשילו הדבר לאור שהוא זריחת השמש אינו אלא לענין הברור ולא לענין השלום ויש לתמוה על רש״י ז"ל מדוע הניח הברייתות הללו שהוזכרו בגמרא ותפס הברייתא של מכילתא שלא הוזכרה בגמרא כלל ויש לחוש דלמא לאו דסמכא היא ועוד שבגמרא הקשו הברייתות הללו זו עם זו ואמרו דבחדא מינייהו קתני אם ברור לך הדב' כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו ובאידך ברייתא קתני אם ברור לך הדב' כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו הא סתמא הרגהו ותרצו לא קשיא כאן בבן על האב כאן באב על הבן פירוש הברייתא המדבקת אם זרח' השמש עליו עם אין לו דמים ופירשה אם זרחה השמש עליו שאין לו שלום עמך מיירי באב על הבן דסתם אב מרחם על בנו שלא יהרגנו אפילו יעמוד כנגדו להציל ממונו ולכך לא נתן להורגו אלא כשיודע בבירור שבא להרגו ודומה לזה אמרו בפ"ק דפסחים לאור יקום רוצח אי פשיטא לך כיום דאנפשות קאתי הרגוהו ופירשו ר"י וריב"א דהאי קרא באב על הבן קמיירי דסתם אב מרחם על בנו שלא יהרגנו והברייתא המדבקת אם זרחה השמש עליו עם דמים לו ופרשה אם זרחה השמש שיש לו שלום עמך דמים לו מיירי בבן על האב דסתם בן אם יעמוד האב כנגדו להציל ממונו יהרגהו ולכן אינו חייב על הריגתו אלא כשיודע בבירור שאם יעמוד כנגדו להציל ממונו שאל יהרגהו ורש"י ז"ל איך הניח מה שתרצו בגמרא שהסמיכות של אם זרחה השמש עליו עם דמים לו מיירי בבן על האב ויפרש הוא באב על הבן וצ"ע עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין איך לא הרגיש הרא"ם ז"ל למה הוסיף רש"י לומר כגון אב החותר לגנוב ממון הבן כו' מה שלא נזכר כלל במכילתא על כן לבי אומר וגומר שרש"י סובר שאין הברייתא של מכילתא חולק כלל על מסקנת הגמרא מה שתרצו שתי הברייתו' בפ' הנז' כאן בבן על האב כאן באב על הבן ואע"פ שאין הלשון של הברייתא דמכילתא שוה אל הלשון של הברייתות דמייתי הגמרא הנז' מ"מ כוונה אחת לכולם שלא מיעטו אב על בן בדוקא אלא ה"ה לכל אדם שאנו יודעים בו שירחם עליו כרחם אב על בנים כדאשכחן בהדיא שאמר רב כל דאתי עלי במחתרתא קטלינא ליה לבר מדרב חנינא בר שילא משום דקים לי ביה דרחים עלי כרחם אב על בנים ומתוך מסקנת הגמרא נמי יתברר לך שאין חילוק בין האב על הבן לבן על האב אלא דוקא בסתם שאינו יודע אם ירחמנו אם לאו אבל בידוע שלא ירחם אפילו בן הורג לאב ובידוע שירחם אפילו אב לבן אינו הורג ולכך הוסיף רש"י על לשון הברייתא דמכילתא כגון אב החותר לגנוב ממון הבן כו׳ להורות לנו שהכוונה של זאת הברייתא דמכילתא היא כמו מסקנת הגמרא מה שתרצו שתי הברייתות בפרק הנז' כאן בבן על האב כאן באב על הבן ותו לא מידי כן נ"ל:
רש"י ואונקלוס שתרגם ואם עינא דסהדיא נפלת עלוהי לקח לו שטה אחרת כו' דע שהרא"בד ז"ל בהשגותיו בפ״ט דהלכות גנבה לקח לו שטה אחרת וז"ל איני נמנע מלכתו׳ את דעתי שנרא' לי שאע"פ שדרשו חז"ל אם זרח׳ עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להורגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח מיד ואינו מתעכב לגנוב ממון ולעמוד על בעלו להורגו אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעל הבי' בבית או בא ליהרג או להרוג אבל גנב ביום אין בעל הבית מצוי ושמוטא בעלמא הוא עכ"ל ומשיג על הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל הבא במחתרת בין ביום ובין בלילה אין לו דמים כו' עכ"ל וכתב שם המגיד משנ' וז"ל ומה שחייב ביום נ"ל שיצא לו מן הברייתא ששנינו שם בזה הלשון ת"ר אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם הדבר ברור לך כשמש וזה פירוש וכי השמש בלבד כלומר אם פירש הכתוב כשתזרח השמש ביום והיה לו דמים שאינו בא להרוג ביום יאמר הכתוב אם זרחה השמש סתם ולא יאמר עליו שהשמש לכל העולם זורח אלא שהכוונה היא שבין ביום ובין בלילה אין לו דמים אא"כ הדבר ברור כשמש עכ"ל ואני בעניי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב אלא הרמב"ם ז"ל הוציא זה מן המכילתא דקתני בהדיא שחייב אפילו ביום וז"ל אם זרחה השמש רבי ישמעאל אומר לכך בא לחלוק בין יום ללילה לומר אם הרגו ביום חייב ובלילה יהא פטור ת"ל ולנערה לא תעשה דבר וכי מה למדנו לרוצח מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה להלן לא חלק בין ביום ובין בלילה אף כאן לא תחלוק בין ביום ובין ללילה עכ"ל ותמה אני מאד על הרא"בד ז"ל אם ראה זאת הברייתא היאך מלאו לבו לחלוק עליה מאחר שאין הגמרא דידן סותרת אותה אבל לפי דעתי לא ראה אותה כלל ואולי על זאת הברייתא של המכילתא שהבאתי כיון המגיד משנה בפרק הנז' באומרו בסוף דבריו וז"ל אח"כ מצאתי לשון הברייתא מכוונת כדברי רבינו ז"ל עכ"ל כן נ"ל:
ג
רש"י אם המצא תמצא בידו ברשותו שלא טבח ולא מכר כתב הרא"ם ז"ל לא שמעתי היכי מפיק מידו ברשותו שלא טבח ולא מכר בשלמא שלא מכר מפני שאם מכר כבר יצא מרשותו אלא שלא טבח מנא ליה הא אפילו טבחו כל זמן שלא מכרו ולא נתנו ברשותיה קיימא כו' עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מה מקום יש לדבריו האלה שהרי מוכרח לומר שלא טבח ולא מכר דאל"כ קשה על הפסוק איך אמר שנים ישלם הלא לעיל אמר הפסוק כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה:
רש"י משור עד חמור כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים כו' כתב הרא"ם ז"ל מה שפירש משור עד חמור. לאו דוקא אלא בין שיש בו רוח חיים ובין שאין בו רוח חיים. והביא ראייה מקרא דעל שלמה ואלו בברייתא בפ' מרובה מייתי לה מכלל ופרט וכלל על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון הוא משום דעדיפא ליה לאתויי ראייתו מן המקרא עצמו יותר ממה שיביא ראייתו מהמדה דכלל ופרט וכלל והברייתא למדו מהמד' דכלל ופרט וכלל ולא מן המקרא עצמו דכתיב ביה על שלמה ועל כל אבידה אינו אלא כדי לרבות גם העופות שאין זה מובן מן המקרא עצמו אך יש לתמוה על רש"י ז"ל היכי מייתי ראייה על קרא דמשור עד חמור לומר לאו דוקא שור וחמור אלא בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים מקרא דעל שור על שלמה והלא קרא דעל שלמה מיירי בטוען טענת גנב וקרא דמשור עד חמו' מיירי בגנב עצמו כדפירש"י עצמו וליכא למימ' דאתיא בק"ו מטוען טענ' גנב ומה טוען טענ' גנב דבהתר אתא לידיה אמר קרא לשלם בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה מבעיא דאיכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן בשבועה אף כאן בשבוע' כדאיתא בפ' מרובה ושמא י"ל משום דמדת כפל היא כתובה בשניהם יחד בגנב ובטוען טענת גנב דאיכא למימר ילמוד סתום מן המפורש מה מצינו בכפל דטוען טענת גנב שהיא נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים אף כפל דגנב עצמו נוהג' כו' עכ"ל וכת' עליו הר' המופלא בעל א״ש וז"ל ואני אומר שאין אלה הדברי' יצאו מפי הקדוש הרב ז"ל כי תמוהין הן מתחלתן ועד סופן כי מה שכתב תחלה ואמר מה שפירש משו' עד חמו׳ לאו דוקא כו' עד שאין זה מובן מן המקרא עצמו (על כרחינו לומר) [עכ"ל] הוא ממש הפך מסוגיו' הגמר' דהא בברייתא בפרק מרובה מייתי לה מכלל ופרט וכלל על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון וכו' ופריך תלמודא אי מה הפרט מפורש דבר שנבילתו מטמאה במגע ובמשא אף כל שנבלתו מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא ושקיל וטרי עד דקאמר אלא כל רבויא הוא ובתר הכי קאמר והשתא דאמרת כל רבוי הוא כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינ' מסויים כו' וכתבו שם התוספות דאע"ג דברייתא דריש להו בכלל ופרט וכלל לאו משום דדריש לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהיה מרבינן כל דבר המטלטל וגופו ממון ולפי שדרשה זו שגורה בתלמוד נקט בענין זה ע"כ וכן כתבו התוספות בפ' שבועות הדיינין דלמסקנא דפרק מרובה לא הוי קרא דעל כל דבר פשע כלל ופרט דמסיק כל רבויא הוא והני פרטי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים כו' ואגב ריהטא נקט האי תנא כלל ופרט וכלל דבמדה זו נמי ממעטי כל הני ע"כ הרי לך בהדיא דהא דמרבינן כל דב' לתשלומי כפל בין שיש בו רוח חיי' בין שאין בו רוח חיים היינו מן המקר' עצמו ולא מהמד' דכלל ופרט וכלל וגם בהדיא מוכח מכאן דמן המדה דכלל ופרט וכלל אין מובן לרבות גם העופות אך מן המקרא עצמו הוא מובן והוא הפך ממה שכתב הרב ז"ל ומה שכתב עוד ואמר אך יש לתמוה על רש"י ז"ל היכי מייתי ראייה על קרא דמשור עד חמור לומר ולאו דוקא שור וחמור אלא בין שיש בו רוח חיים ובין שאין בו רוח חיים מקרא דעל שור על שלמה והלא קרא דעל שור על שלמה מיירי בטוען טענת גנב וקרא דמשור עד חמור מיירי בגנב עצמו כדפירש"י עצמו וליכא למימר דאתיא ב"קו מטוען טענ' גנב ומה טוען טענת גנב דבהתירא אתא לידיה אמר קרא לשלם בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה מבעיא דאיכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה כדאיתא בפרק מרובה ושמא יש לומר משום דמדת כפל היא כתובה בשניהם יחד בגנב ובטוען טענת גנב איכא למימר ילמוד סתום מן המפורש מה מצינו בכפל דטוען טענת גנב שהיא נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים אף כפל דגנב עצמו נוהגת כו' עכ"ל אומר אני שלא שאלתו היא שאלה ולא תשובתו היא תשובה. שאלתו אינה שאלה. כי מי הגיד לו מהיכן למד לומר כן דקרא דעל שור על שלמה מיירי בטוען טענת גנב לחוד ולא בגנב עצמו והלא פלוגתא דתנאי היא בפ' מרובה דת"ר אם ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר אתה אומר בטוען טענת גנב או אינו אלא בגנב עצמו כשהוא אומר לא ימצא הגנב בטוען טענת הגנב הכתוב מדבר תניא אידך אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר אתה אומר בגנב עצמו או אינו אלא בטוען טענת גנב כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי הוא טוען טענת גנב אמור הא מה אני מקיים אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר עד כאן וכבר גילה רש"י ז"ל בהדיא בפירושו לקמן בפרש' זו דסביר' ליה נמי הכי דקרא מיירי בין טוען בטענת גנב בין בגנב עצמו שהרי לקמן בפסוק אם ימצא ישלם שנים פרש"י ז"ל אם ימצא הגנב ישלם הגנב שנים לבעלים והיינו כמאן דאמר בגנב עצמו הכתוב מדבר כמו שאכתוב שם בס"ד וליכא לאקשויי לדידי דכיון דהאי קרא מיירי נמי בגנב עצמו אם כן קרא דאם המצא תמצא דמיירי נמי בגנב עצמו למה לי דכבר פריך לה תלמודא התם בפרק מרובה ומשני לה שפיר ואין כאן מקום להאריך בזה ותשובתו ג"כ אינה תשובה דהא למאן דאמר קרא דעל שור על שלמה בטוען טענת גנב עצמו לחוד ולא בגנב עצמו פריך תלמודא גנב עצמו מנא ליה וכי תימא ליתי בק"ו מטוען טענת גנב דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה ומשני נפקא ליה מדתנא דבי חזקיה כו' אלמא מדקא משני נפקא לה מדתנא דבי חזקיה ולא קמשני דילמוד סתום מן המפורש משמע דלית ליה לתלמודא הך ילפותה דילמוד סתום מן המפורש:
ז
רש"י ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו כו' הרא"ם ז"ל הביא הרבה ראיות חזקות להוכיח שכיון רש"י באומרו ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו לכלול בו גם הגניבה שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש בו בצרכו בלבד כו' כי עכ"פ צריך לישבע שכן הוא כאשר טוען שנגנבה והניח לי מקום להתגדר בו להביא עוד ראיה מבוארת ומבוררת יותר מכולם ממה שפרש"י בסמוך כי יתן איש אל רעהו חמור או שור פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטור בו את הגנבה כמו שכתוב וגונב מבית איש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבוע למדת שפוטר עצמו בשבועה זו כו' עכ"ל ועל כרחך צריך אתה לומר דמה שפירש שפוטר עצמו בשבועה זו היינו שנשבע שכן הוא כאשר טוען שנגנבה ודע שאין כוונת רש"י באומרו ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו שעיקר השבועה היא שלא שלח ידו בשלו להשתמש בו כל צרכו ומגלגלין עליו בשבועתו שכן הוא כאשר טוען שנגנבה כי אדרבה עיקר השבועה היא שכן הוא כאשר טוען שנגנבה ומגלגלין עליו בשבועתו שלא.שלח בו יד קודם לכן שאם שלח בו יד קודם לכן ליהנות ממנו נתחייב אפילו נאנס ואע"ג דפשוט הוא כתבתי להוציא מלבו של חכם אחד שטעה בזה:
ח
רש"י ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה כו' כתב הרא"ם ז"ל אבל שיהיה פירוש אשר ירשיעון אם ירשיעון אי אפשר זה כי מלת אשר אינה משמשת במקום אם בשום מקום ולפיכך הוצרכו לפרש אשר נשיא יחטא לשון אשר וכו' עכ״ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה כי מלת אשר אינה משמשת במקום אם בשום מקום שהרי רש"י פירש בהדיא לעיל בפרשת ויחי בפסוק אשר הולדת אם תוליד עוד וכתב הרא"ם ז"ל גופיה וז״ל ואע"פ שלא מצאנו אשר במקום אם הנה אחר שמצאנו אם במקום אשר כמו עד אם דברתי דברי שפירושו עד אשר דברתי דברי יתכן לפרש גם מלת אשר במקום אם ומה שנדחק לפרש אשר נשיא יחטא מלשון אשור אשרי הדור שהנשיא מודה על פשעיו אינו אלא משום דשני קרא בלישנא שבכלם כתב לשון אם וכאן לשון אשר כו' עכ"ל ולא עוד אלא שהראם ז"ל גופיה הקשה לקמן בריש פרשת ראה על רש"י שפירש את הברכה אשר תשמעון על מנת אשר תשמעון למה לא פירש מלת אשר במקום אם כדפירש גבי ומולדתך אשר הולדת אם תוליד עוד והניח הדבר בצ"ע ועוד שהרי רש"י פי' בפרשת צו בפסוק ואשר יזה מדמה על הבגד וכו' ואם הוזה מדמה על הבגד כו' הרי פירש אשר במקום אם:
רש"י ורז"ל דרשו כי הוא זה ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אא"כ הודה במקצת כו' הרמ"בן ז"ל טען ואמר שזה הענין שכתב הרב ז"ל דברי יחידים הם ואינם כהלכה שהשומרים א"צ כפירה במקצת והודאה במקצת שאפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא להשבע שבועת השומרין והרא"ם ז"ל כתב שאין מזה טענה על דברי הרב כי אע"פ שהם דברי יחידים ואינם כהלכה מ"מ בחר רש"י לפרש המקרא על פי המדרש המתיישב אחר פשוטו של מקרא לאפוקי למ"ד עירוב פרשיות כתוב כאן שאינו מתיישב כלל על פשוטו של מקרא ואני אומר יכול להיות שרש"י ז"ל סובר כר"ת דמפרש בהגוזל קמא בשמעתין דהטוען טענת גנב בפקדון דאפילו למ"ד עירוב פרשיות כתוב כאן לא מחייב שבועת שומרין אלא היכא דאיכא הודאה במקצת ובזה נסתלקה טענת הרמ"בן ז"ל על רש"י דוק ותשכח:
טו
רש"י כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה כו' כתב הרא"ם ז"ל והרמ"בן טען ואמר אינו אמת שהמפת' אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנ׳ אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה שהכתובה דברי סופרים היא ואני תמה מאד על פה קדוש איך הוציא מפיו ולומר אינו אמת על אור גלותינו שאלו נשתכחה תורה מישראל היה מחזירו בפלפולו וכי לא ראה המחלוקת שנפלה בין התנאים על כתובת אשה אם היא מן התורה או מד"ס והרב פסק כמ"ד שהכתובה היא מן התורה עכ"ל ואני תמה יותר כפלי כפלים על הרא"ם ז"ל עדיפא מיניה ה"ל לתמוה על (הרא"ם) [הרמב"ן] ז"ל שהרי רש"י לא מפי עצמו אמר כן אלא מפי ברייתא שלימה של המכילתא וז"ל מהור ימהרנה לו לאשה אין מהר אלא כתובה שנ' הרבו עלי מאד מהר ומתן כאשר תאמרו אלי ותנו לי הנערה לאשה כו' עכ״ל וע"ק על דברי הרא"ם ז"ל שהרי הרמ"בם ז"ל פסק בפרק י' מהלכות אישות שהכתובה היא מדרבנן ואפ"ה כתב בפ"א מהלכות נערה בתולה גבי מפותה כדברי רש"י וז"ל ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות עכ"ל ומהיכן הוציא הרמ"בם מה שכתב אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות אם לא שהוציא זה מן המכילתא שהבאתי כדפרש"י מהר ימהרנה כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וצל"ע:
מהר ימהרנה לו כתב החזקוני וז"ל מהר ימהרנה לו בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה שהיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי אלא שיכול להוציאה בגט מאחר שנתרצית לו עכ"ל ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר ודבר זה אסור להעלותו על לב ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה כתב כן מעצמו בגליון וטעו הסופרים או המדפיסים וכתבו בפנים כי קשה בעיני להאמין שהרב המחבר החזקוני יטעה טעות גדול כזה לפרש מהור ימהרנה לו בעל כרחו כו׳ שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפרק אלו נערות קאמר להיפך ולא במקום אחד בלבד אלא בשלשה מקומות וז"ל אונס שותה בעציצו א"ל רבא מפרזיקא לרב אשי מכדי מגמר גמרי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרו מהדדי אמר קרא מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו ופרש"י להא מילתא שיהיה מפתה נושא על כרחו וכן פרש"י בהדיא על הא דקאמר שם אביי אימא לכשלא יכנוס וו"ל לכשלא יכנוס שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו עכ"ל וכן קאמר שם בגמרא אביי לא אמר כרבא מפתה דאיהו מצי מעכב כו' וכן פסקו כל הפוסקים איש לא נעדר שאין כופין להמפתה לכנוס אותה לאשה:
יז
מכשפה לא תחיה כתב החזקוני וז"ל סתם לך מיתתה ללמדך כל הקודם לפגוע בה זכה שאם תשהה אותה עד שתעמוד בדין תעשה מכשפות להנצל עכ"ל ואני אומר אף גם זאת אינו מדברי הרב המחבר החזקוני אלא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון בחוץ וכתבוהו הסופרים בפנים שהרי במשנה שלימה בפרק ד' מיתות מני מכשף בהדי נסקלין ובגמרא ת"ר מכשפה אחד האיש ואחד האשה א"כ מת"ל מכשפה מפני שרוב נשים מצויות בכשפים מיתתן במה כו' הרי קמן מבואר באר היטב דדין האשה שוה לדין האיש לענין מכשף שדינו בסקילה ודוקא ע"י ב"ד ומכאן הוציא רש"י מה שפירש לא תחיה אלא תומת בב"ד וכ"כ בהדיא הרמ״בם ז"ל בפרי"א מהלכות ע"ז וז"ל המכשף חייב בסקילה אבל האוחז את העינים לוקה מכות מרדות כו' מפני שלאו זה שנאמר במכשף לא ימצא בך וגו׳ ומכשף הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו שנ' מכשפה לא תחיה עכ"ל וכ"כ בסמ"ג בסימן קצ"ח ובספר החינוך וז"ל ונוהגת מצוה זו לעשות דין במכשפים בזכרים כי להם יאות וניתן לעשות משפט אבל לא לנקבות ודוקא בא"י ובסמוכין ובב"ד של כ״ג וב"ד העובר עליה אם יש בו כח לעשות משפט לעבור על לאו זה מכשפה לא תחיה מלבד שבטל מ"ע שהוא לעשות דין במחוייבין דרך כלל כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ם ז"ל על מה שפרש"י מכשפה לא תחיה אלא תומת בב"ד וז"ל לא כמו לא תחיה כל נשמה שהוא אזהרה לכל מוצאו שיהרגנו וא"צ לא עדים ולא התראה לא ב"ד ובלי ספק שהרב המחבר החזקוני לא נתן אבן נגף ובור מכשול לפני המעיינים בספרו להתיר את האסור ובפרט בדיני נפשות כדי שלא ליתן מקום למינים לרדות בו ואל (תומה) [תתמה] על החפץ שנתוספת דברים בחבור שאינן מדברי הרב המחבר כי כבר מצינו כן בשאר ספרים קדמונים כהנה וכהנה לאין מספר.
יט
רש"י אבל כשהיא נקודה פת"ח כו' וא"ת הלא לאלדים נקוד קמ"ץ וכן לעיר וכן באלדים כבר תירצו יפה המדקדקים שמשפט הלשון כן הוא שכל בי"ת וכ"ף ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה אם היא נקודה בחטף צריך לפרש באיזה ענין מדבר אבל כשהיא נקודה פת"ח ודגש אחריו נודע באיזה עניין מדבר אבל כשיהיה אחריו אחד מאותיות אר"ע שאינם מקבלים דגש יפול הדגש תחת הפתח שבראש התיבה ושב קמ"ץ הלכך מאחר שדינו הוא להיות פתח שנופל הדגש תחתיו ועושהו קמץ נקרא בשם פתח ועיין מזה בספר הדקדוק של מהר"נ יעקב חיים הנדפס סביב מסורת הגדולה גבי עתה אדבר אל הדגש וכו' ובפרק שירה בשיר התשיעי ובספר הבחור בבנין פעול ומה שמביא רש"י וכן למלכים לרגלים לבקרים אע"פ שנקדותם בחיריק כמו שב"א הם אלא שאין שב"א אחר שב"א מתחילת התיבה:
כב
רש"י הרי זה מקרא קצר גזם ולא פירש עונשו כו' כתב החזקוני פירוש כשישתוק העני:
כד
רש"י עמי וגוי עמי קודם כו'. כתב הרא"ם ז"ל כגון שהגוי בנשך דאל"כ למה לי קרא וכי תעלה על דעתך שישוה הגוי לישראל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת גוי ברבית אבל אכתי איכא לאקשויי למה לי קרא תיפוק ליה מנבילה דאמר קרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודרשו רז"ל בפרק כל שעה ובפרק כל הבשר דלרבי מאיר נפקא ליה מאו דכתיב גבי או מכור לנכרי להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ולרבי יהודה לא צריך קרא סברא הוא זה אתה מצווה להחיותו כל שכן ישראל עם גוי וצריך עיון עד כאן לשונו. ואני אומר שטענה זו אינה נופלת כלל על דברי הרמב"ם ז"ל שהרי הוא ז"ל כתב בפרק ארבע מהלכות מלוה ולוה דמצות עשה להשיך לגוי שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה עד כאן והשתא כיון דההלואה לגוי בריבית היא מצות עשה לדעת הרמב"ם להכי איצטריך קרא להקדים לה ההלואה לישראל בחנם דכיון שהתורה צותה במצות עשה להלוות לגוי ברבית כמו שצותה במצות עשה להלוות לישראל בחנם מדכתיב אם כסף תלוה את עמי ואמר רבי ישמעאל כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהן וכמו שכתב רש"י זכרונו לברכה הוה אמינא הואיל וזו מצות עשה וזו מצו' עשה אין לאחת קדימ' מחברת׳ כדרך שאין מעבירין על המצות קא משמע לן קרא דאם כסף תלו' את עמי דלעולם ישראל בחנם קודם לגוי בריבית אף על גב דרבית דגוי נמי היא מצות עשה ואצטריך קרא דלגר אשר בשעריך תתננה למימר דאפילו גר קודם בנתינה מנכרי במכירה והשתא איצטריכי תרוייהו קרא דאם כסף תלוה את עמי. וקרא דלגר אשר בשעריך תתננה אבל לפי דעת רש"י זכרונו לברכה אי אפשר לתרץ כן שהרי הוא כתב לקמן בפרשת כי תצא לנכרי תשיך ולא לאחיך לאו הבא מכלל עשה עשה הרי לך שהוא זכרונו לברכה אינו סובר שתהיה ההלואה לגוי ברבית מצות עשה ואם כן טענת הרב זכרונו לברכה יקשה לדבריו אך יש לי לומר שאף על פי כן אין טענתו טענה כלל שהרי התוספות כתבו בהדיא בפרק כל הבשר דדוקא נבלה בארץ ישראל שאין גוים מצויים שם ואם בא למכרה לגוי צריך ליתנה בדמים מועטים נתינת הגר קודמת וצריך להקדים נתינה דגר למכירה דגוי אבל פשיטא שאם יש חפץ לאדם למכור קודם ימכרנה לגוי ממה שיתננה אפילו לישראל חבירו עד כאן לשונו ועוד ראיתי כתוב דתרווייהו צריכי דאי אשמועינן נבלה הוה אמינא כיון דדבר מועט הוא אין ראוי להקפיד עליו אבל ההלואה דדבר מרובה הוא אימא לא ואי אשמועינן הלואה הוה אמינה דבנבילה ראוי להקדים נתינה דגר לנתינה דגוי ומכירה דגר למכירה דגוי דומיא דהלואה אבל להקדים נתינה דגר למכירה דגר אימא לא צריכא ועוד אי אשמועינן הלואה הוה אמינא דוקא ישראל מצוה להקדימו בחנם אבל לא גר תושב לכן כתב קרא דנבילה דאיירי בגר תושב כדפירש שם רש"י ז"ל בפרשת ראה ועוד אי אשמועינן הלואה הוה אמינא דוקא בהלואה מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת גוי ברבית משום שאין הישראל מוציא ממון ואין בזה חסרון כיס אבל נבילה שמוציא הנבילה מתחת ידו ונותנה בחנם ויש כאן חסרון כיס אימא לא צריכא עד כאן לשונו וכן מה שכת' הרב ז"ל בתחלת דבריו וכגון שהגוי בנשך דאם לא כן למה לי קרא וכי תעלה על דעתך שישוה הגוי לישראל וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם כו' לא ידעתי למה ייחס הדבר הזה להרמ"בם והלא הדבר ברור ותלמוד ערוך לפנינו בפרק איזהו נשך דאמרינן שם אמר מר עמי וגוי עמי קודם פשיטא אמר רב (הונא) [נחמן] אמר לי הונא לא נצרכה דאפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם עכ"ל הרב המופלא בעל א"ש ז"ל ועי"ל כמ"ש הרב בעל מנחת יהודה וז"ל כיון שמצוה זו בקדימה תליא כלומר שיקדים העני לעשיר אם כן ה"א כל שכן שיקדים עצמו לאחר כלומר שילוה לגוי בריבית קודם שילוה לאחר בלא ריבית מ"ה צריך קרא עי"ל דה"א הא דציוה רחמנא לגר במתנה קודם לגוי במכיר' ה"א כדי לקרב את הגר לחסות תחת כנפי השכינה מה שאין כן גבי ישראל מ"ה צריך קרא:
כז
רש"י אלדים לא תקלל הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת הדיין כתב הרא"ם ז"ל אבל במכילתא שנינו אלדים לא תקלל למה נאמר לפי שהוא אומר ונוקב שם י"י יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלדים לא תקלל מ"מ דברי ר"ע רבי ישמעאל אומר בדיינין הכתוב מדבר שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם ויש לתמוה מהרב איך תפש דברי שניהם אחר שהם חולקים לכן נ"ל לפרש שר"ע שאמר אלדים לא תקלל מכל מקום נראה שהוא סובר שהאזהרה הזאת היא כוללת אזהרת ברכת השם ואזהרת קללת הדיינין שלשון מכל מקום יורה על זה ורבי ישמעאל סובר שהאזהרה הזאת אינה אלא לקללת הדיינים ולפיכך כתב רש"י ז"ל אזהרה לברכת השם ולקללת הדיינים כדברי ר"ע שהלכה כמותו מחבירו עכ"ל ואני אומר אחר הקידה וההשתחויה כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל אישתמיטתיה מיניה תלמוד ערוך ברור מללו בס"פ ד' מיתות דאפילו לר"ע דאמר האי אלדים קדוש הוא והוי אזהרה לברכת השם יליף נמי אזהרה לקללת הדיינין מהכא מדכי׳ לא תקלל ולא כתי' לא תקל מאי לא תקלל ש"מ תרתי ומכאן הוציא רש"י מה שפירש ולא מן המכילתא כאשר חשב הרא"ם ז"ל כן נ"ל:
כח
רש"י ודמעך התרומה ואיני יודע מהו לשון דמע נ"ל שר"ל לפי דברי המכילתא שפירש ודמעך התרומה איני יודע מהו לשון דמע כלומר מה ענין לשון דמע לתרומה אבל הרד"ק והרמ"בן ורבינו בחיי ז"ל כתבו כי מלת דמעך הוא שם המשקה היוצא מן הזתים ע"י סחיטה וכתישה כדמעה היוצאה מן העין לכך קרוי דמעך ומלת מלאתך הוא שם המשקה היוצא מן הענבים כענין שכתוב וכמלאה מן היקב:
ל
רש"י לכלב תשליכון אותו אף הוא ככלב כו' קשה בעיני מאי אף הוא דקאמר רש"י הלא לא זכר ולא פקד כלל מקודם גוי א"כ איך יפול עליו לומר אף הוא ואנחנו לא נדע מי הוא זה ואיזהו לכן נ"ל שרש"י ז"ל כתב אף הגוי הוא ככלב אלא שמפני תרעומות הגוים דלגו המדפיסים מלת גוי כשם שעשו בשאר דברים הרבה כיוצא בזה ומה שאמר רש"י אח"כ או אינו אלא כלב כמשמעו ר"ל שאסור בהנאה: