אור ברסלב
צידה לדרך שמות › כא

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

שמות · כא

כ

פרשת משפטים

ואלה המשפטים

א

רש"י מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני כו' כתב הרא"ם ז״ל שפירושו מה הדברות נאמרו מסיני במעמד כל ישראל ובקולות וברקים אף אלו כן והרב המובהק הרג"א ז"ל הקשה עליו שהרי כתיב עשרת הדברים דבר יי' אל כל קהלכם וגו' ולא יותר עכ"ל ומורי מהר"ם יפה ז"ל השיב וז״ל דאחר שסיים הש"י פעם שנית כל עשרת הדברות והשמיעם משה לישראל עדיין היו נמשכין קולות וברקים ונשארו ישראל עומדים על מעמדן לפני הר סיני ובתוך כך דבר הש"י אל משה פרשת משפטים. וישראל לא שמעו אותם מפני הקולות וברקים ומשה נגש אל הערפל שמעם וגם משה לא השמיעם לישראל באותו מעמד עד שירד אח"כ מן ההר ואח"כ פסקו כל הקולות וברקים כו' עכ"ל הנך רואה שדעת הרא"ם ומורי ז"ל שתכף אחר שסיים הש"י פרשת המשפטים פסקו כל הקולו' וברקים ולדעת הרב המובהק הרג"א ז"ל פסקו תכף אחר עשרת הדברות. ואני נפלאתי פליאה נשגבה לא אוכל לה על שלשת הרועים האלה איך נעלם מעיניהם הא דפרש"י בפ"ג דתענית גבי רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינ׳ שרויה עליו אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר וגו' וז"ל רש"י במשוך היובל וגומ' אף על גב דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב לא נסתלקה שכינה עד לוחות האחרונו' שניתנו ביו' הכיפורי' וגם כל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן שהתה שכינה בהר ומשם ניתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים כיום קבלת עשרת הדברות עד אחד בניסן שהוקם המשכן ונסעה וזזה השכינה מן ההר וישבה לה על הכפור' ושם באהל מועד נשנית התור' כללותיה ופרטותיה ועל אותה שעה היה מתיר להם בלוחות הראשונות לעלות כו' עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתב ומשם נתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים כיום קבלת עשרת הדברות כו' וזה סותר כל דברי שלשת הרועים הנזכרי' ואפי' אם תמצא לומר שלא כוונו שלשת הרועים הנ"ל לומר שפסקו כל הקולות וברקים למר אחר פרשת משפטים ולמר אחר עשרת הדברו' אלא מעמד כל ישראל לבדו פסק למר אחר פרשת משפטים ולמר אחר עשרת הדברות אכתי קשה לי על דברי הרא"ם ז"ל קושיא אחרת והיא גדולה אלי איך אפשר לומר שכוונת רש"י באומרו אף אלו כן היינו במעמד כל ישראל שהרי אפילו רבנן שאמרו כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי הגבורה מטעם כיון דלא כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה וגומ' אלא אחר עשר' הדברות כדאית' בתחילת שיר השירים רבה מיהא מודים שתכף אחר עשרת הדברים אמר הק"בה תשובה על שאלתם לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וגו' אם כן משמע כפי המובן מפשטא דקרא שתכף אחר עשרת הדברות חזרו כל ישראל לאהליהם ולא נשאר רק משה לבדו ויותר מפורש מזה שהרי רש"י גופיה מביא מחלוקת דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא דפרק קמא דיומא בפירוש הפסוק וישכון כבוד יי' על הר סיני ויכסהו הענן ששת וגו' וגו׳ בסוף הסדרא וז"ל וי"א ויכסהו הענן למשה ששת ימים לאחר עשרת הדברות והם היו בתחילת מ' יום שעלה משה לקבל לוחות כו' מדקאמר ששת ימים לאחר עשרת הדברות והם היו בתחילת מ' יום שעלה משה לקבל לוחות כו' ולא זכר ולא פקד כלל פרשת משפטים משמע בהדיא דמיד לאחר עשרת הדברות היו מתחילין ששת ימים של פרישה בלי הפסק' בינתים דאם לא כן אי אפשר דהוה שתיק מלהזכיר שנתנה פרשת משפטים אחר עשרת הדברות ועל מה שפירש מורי ז"ל הנז' וישראל לא שמעו המשפטים מפני הקולות וברקים כו' קשה לי מאד דא"כ מאי רבותייהו דמשפטים טפי משאר מצות שלא נתנו בקולות וברקים דכיון שלא שמעו המשפטים מה יתן ומה יוסיף להם הקולות וברקים וצל"ע ודע שכתב מהרא"י ז״ל מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני כו' אע"ג דפרשה זו סמוכה ממש לפרשת מתן תורה מסיני איצטריך קרא לרמז לנו דמצות שנמצאות בפרשה זאת מסיני מפי הגבורה באו לפי שרוב אלו מצות השכל מחייב אותם יותר משאר מצות אלהיות וליישב העולם ומנהגו נצטוו הייתי אומר משה מדעת עצמו סדר אותו ופירש דקדוקיהם לפי סדר מנהג העולם בא הכתוב ורמז שכולם מפי הגבורה מסיני נצטוו עכ"ל וקשה לי על דבריו שהרי חמשה דברות אחרונות נמי הם מצות שבין אדם לחבירו שהשכל מחייב אותם יותר משאר מצות אלהיות וליישב העולם ומנהגו א"כ מהיכי תיסק אדעתין לומר משה מדעת עצמו סידר פרשת משפטים לפי שרוב אלו המצות השכל מחייב אותם כו' ועוד אעיקרא דדינא פירכא על מה שכתב לפי שרוב אלו מצות השכל מחייב אותם כו' הלא אדרבה אפכא מסתברא שאין השכל מחייב אותם כמו שפירש רבי משה אלשיך ז"ל עד שמפני כך הוצרך לומר ואלה המשפטים ואלה מוסיף על הראשונים כו' כלומר אלה המשפטים אשר תראו אותם זרים מאד אשר אין השכל מחייב אותם ותחשבם לחוקים חתומים חותם צר כי יתחמץ לבב אנוש לאמר איזה שכל טוב ימצא טוב טעם ודעת אל דין ומשפט הקונה עבד עברי באשר פיזר נתן מלחמו וממונו ואח"כ שש שנים יעבוד ובשביעית יצא ושהקונה עבד עברי קנה אדון לעצמו שלא יעבוד בו עבודת עבד ומה שתלמיד עושה לרבו אין העבד עושה לרבו לא יוליך כליו לבית המרחץ ולא יעבוד עבודה בזויה קצב ובורסי ולא יאכל הוא פת סולת ועבדו פת קיבר ואם יהיה לו רביעית יין לא ישתה הוא וישקה לעבדו מים רק יתנהו לו ואם יישן הוא על הכר לא יישן עבדו על גבי הקרקע שאם צר הוא יתננו לעבדו והוא יישן על הארץ. ואם ימכור את בתו לאמה ייעדנה לו או לבנו לאשה כי הלא יתחמץ לבב אנוש באמת באמור אין אלו משפטים רק חוקים חתומים חותם צר וההיקש ביתר משפטים מורם מאלה כיוצא באלה על כן להסיר מלבם דבר מר הלזה בא האלהים ויאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו' עכ״ל אמנם לי נראה שאין אנו צריכין לכל זה כי כבר האירו עינינו רז"ל בש"ר בנועם שיח שפתי ישנים טעם לשבח למה נתנו המשפטים אחר עשרת הדברות יותר משאר מצות והוא מפני שכל התורה כולה תלויה בהם וז"ל אמר רבי אליעזר כל התורה תלויה במשפט ולכך נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשר' הדברות לפי שהבריות מעבירין על הדין והוא נפרע מהם כו' ועוד אמרו שם ואלה המשפטים הדא הוא דכתיב ועוז מלך משפט אהב אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו אם אין אתם עושין את הדינין נוטל תורתו מכם למה שלא נתן לכם הקדוש ברוך הוא את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין כו' כן נ"ל:

רש"י לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש כו' נ"ל שמלת המקדש טעות סופר הוא וצריך להגיה המזבח וכתב הרב הגדול ר"א שי' קשה לי מנא לרש"י לומר כן שמא הסמיכות אתי לכדדדרש בר קפרא בפ״ק דסנהדרין מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין שנאמר ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים או שמא הסמיכות אתי לכדאמר רבי אליעזר מנין לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש שנא' ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים ומה ראה רש"י על ככה לעשות פירוש שלישי והשמיט אותן שני פירושים שנזכרו בגמרא ומסיק כיון שבין לדברי בר קפרא ובין לדברי רבי אליעזר יש ללמוד שמקום הסנהדרין אצל המזבח על כן פרש"י העולה מדברי שניהם ולי נראה כי שתי תשובות בדבר חדא דהא מילתא דאמו' רבנן הוו מתונים בדין אינו אלא מדרכי החסידות וכן אידך מילתא שלא יפסיע הדיין על ראשי עם קודש כדתניא בפרק בתרא דהוריות בני חכמים ות"ח בזמן שרבים צריכין להם מפסיעין על ראשי עם ואף על פי שאמרו אין שבח לת"ח שיכנס באחרונה כו' וכיון שאינו אלא מדרכי החסידות הלכך לא בחר רש"י באלה שני פירושים ועוד דהא מלתא דאמור רבנן הוו מתוני' בדין נוכל ללמוד משאר קראי טובא כמו שדרז"ל על פסוק אשרו חמוץ וגו' אשרו מי שמחמיץ הדין כו' ועל פסוק דינו לבקר משפט וכי בבקר דנין והלא כל היום הם דנים אלא אם ברור לך הדבר כבקר שהוא אור אמרוה ואם לאו אל תאמרוה כו' ועל פסוק אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותיך שהיא אסורה לך מן התורה אמרוה ואם לאו אל תאמרוה כו' וכאלה רבים ומה שאמר ר"א מנין לדיין שלא יפסיע כו׳ שנא׳ ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים היא אסמכתא דחוקה מאד בלשון ולא תעלה במעלות הלכך לא בחר רש"י באלה שני פירושים כן נ"ל:

רש"י לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך כו' כתב הרא"ם ז"ל אינו ר"ל מדהוה ליה למכתב אשר תלמדם וכתב אשר תשים מלשון שימו לחם אלא מדהוה ליה למכתב אשר תשים להם וכתב לפניהם כשלחן הערוך לפני האוכל אבל מדכתב אשר תשים ולא כתיב אשר תלמדם כבר דרשו בו מכאן שישראל חייבים לשנות הפרק בפיהם כו' מלשון שימה בפיהם שישנו אותו בפה כו' עכ"ל וקשה לי על דבריו טובא חדא שהרי הגמרא ערוכה ברור מללו קאמר בהדיא בפרק קמא דסנהדרין אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אילו כלי הדיינים ופרש"י כלי הדיינין דשייכא בהו שימה דבר המטלטל והשתא לפי דברי הרא"ם ז"ל דלעיל שכתב אבל מדכתיב אשר תשים ולא כתיב אשר תלמדם כבר דרשו בו מכאן שישראל חייבים לשנות הפרק בפיהם מלשון שימה בפיהם שישנו אותו בפה כו' כלומר ולפיכך אין לומר דמה שפירש רש"י כשלחן הערוך כו' הוציא מן מלת תשים מלשון שימו לחם קשה איך קאמר בגמר' הנזכר אשר תשים קאי על כלי הדיינים וכן קשה שהרי רש"י פירש בהדיא בפרק כיצד מעברין גבי הא דאמר רבי עקיבא מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנא' (ולדמה) [ולמדה] את בני ישראל. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם. ומנין שחייב להראות לו פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ופירש רש"י אשר תשים לפניהם ולא כתיב אשר תלמדם צריך אתה לסדר ולשום לפניה' טעם המיישב תלמודם עכ"ל והשתא לפי דברי הרא"ם ז"ל דלעיל שכתב אבל מדכתי' אשר תשים ולא כתיב אשר תלמדם כבר דרשו בו מכאן שישראל חייבים לשנות הפרק בפיהם כו' אם כן קשה על רש"י איך פירש אשר תשים לפניהם ולא כתיב אשר תלמדם כו' הלא בעינן מלת תשים שישראל חייבים לשנות הפרק בפיהם. ועוד קשה מאי הוצרך רבי עקיבא למילף מקרא ושימה בפיהם עד שתהא סדורה בפיהם תיפוק ליה מן אשר תשים וכן במכילתא יליף ליה מקרא ושימה בפיהם ולא יליף ליה מקרא דאשר תשים ולא עוד אלא שאני יגעתי ולא מצאתי בשום מקום שדרשו אשר תשים מכאן שישראל חייבים לשנות הפרק בפיהם כו' ועוד קשה דלפי דברי הרא"ם הוה ליה לרש"י לומר דבר אחר לפניהם ולא לפני גוים על כן לבי אומר וגומר מה שפיר' רש"י לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך וכו' רוצה לומר מדהוה ליה למכתב אשר תלמדם וכתב אשר תשים מלשון שימו לחם כו' והשתא אתי שפיר מה שלא כתב רש"י דבר אחר לפניהם ולא לפני גוים. אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בספר הואל משה כדברי ת"ל ואל תשיבני איך אפשר לומר דמה שפירש רש"י כשלחן הערוך כו' דיליף ליה מדכתיב אשר תשים ולא כתיב אשר תלמדם הלא כבר דרשו בו אלו כלי הדיינין כי יש לומר דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים ורש"י בחר בדרשה זו כשלחן הערוך כו' לפי שהוא בעיניו פשוטו של מקרא ורש"י אינו בא אלא לפרש פשוטו של מקרא כן נ״ל:

ב

רש"י ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי לא אמרתי אלא באחיך כתב הרא"ם וז"ל אינו רוצה לומר מדהוה ליה למכתב כי ימכר לך העברי וכתב אחיך העברי למיעוטא לומר לא אמרתי אלא באחיך דאכתי היכי נפק מיניה דפירו' עבד עברי עבד שהוא עברי דלמא עבדו של עברי הוא שפירושו עבד כנעני הלקוח מישראל ומיעוטא דאחיך אינו אלא למיעוטא הענקה ופירושו לא אמרתי שיצא בשש ושיעניקנו בצאתו ממנו אלא באחיך אבל בעבד כנעני הלקוח מישראל נהי דיוצא בשש אינו בהענקה אלא הכי פירושו לא אמרתי שיהיה עבד עברי דהכא אלא באחיך דילפינן עברי עברי ג"ש נאמר כאן עברי ונאמ' להלן כי ימכר לך אחיך העברי שאין ת"ל העברי שכבר נאמר אחיך אלא למופנא לג"ש מה להלן אחיך אף כאן אחיך וכן מצינו בהדיא במכילתא וא"ת וכיון דהעברי דהת' לא אתא אלא ללמד על עבד עברי דהכא שאינו רוצה לומר עבדו של עברי אלא עבד שהוא עברי לא לכתוב רחמנא לא עבד דהכא ולא עברי דהתם אלא וכי תקנה עברי דכה"ג פריך בפרק קמא דפסחים לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א יש לומר דאיצטריך עבד כדי להתיר לקרותו עבד דלא תימא אל תקראנו עבד לשם בזיון תלמוד לומר עבד התורה קוראתו עבד על כרחו כמו ששנינו במכילתא וכיון דכתיב ביה עבד להתיר לקרותו עבד הוכרח לכתוב התם העברי יתירה לג"ש ללמ' על עבד עברי דהכא דמיירי באחיך עכ"ל וקשה לי על דבריו טובא חדא מה שפירש דכוונת רש״י באומרו לא אמרתי אלא באחיך דילפינן עבד עברי גזירה שוה נאמר כאן עברי ונאמר להלן כי ימכר לך אחיך העברי כו' דאם כן עיקר חסר מן הספר ורש"י לא בא לסתום אלא לפרש ועוד מה שכתב ומיעוטא דאחיך אינו אלא למעוטי הענקה כו' אי משום הא לא אריא מידי דמהיכי תיתי לאסוקי אדעתין לומר גבי עבד כנעני הלקוח מישראל שיהא בהענקה עד שיצטרך למיעוטא דאחיך שהרי אפילו עבד עברי המוכ' עצמו אינו בהענקה כדאיתא בפ"ק דקידושין ועוד שהרי במכילתא גופה אשר יסודו של הרא״ם ז"ל בנוי עליה מוכיח בהדיא הא דיליף שם עבד עברי ג"ש נאמר כאן עברי כו' דלאו ג"ש גמורה מדסיים שם ואמר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו וגומר לאברהם העברי וגומ' על כן לבי אומר וגומר שכוונת רש"י באומרו לא אמרתי אלא באחיך ר"ל מדהוה ליה למכתב כי ימכר לך העברי וכתב אחיך למיעוטא לומר לא אמרתי אלא באחיך כן נ"ל ומה שכתב הרא"ם ז"ל י"ל דאצטריך עבד כדי להתיר לקרותו עבד דלא תימא אל תקראנו עבד לשם בזיון ת״ל עבד התור' קראתו עבד על כרחו כמו ששנינו במכילתא כו' עכ"ל אמת הוא שכך שנינו במכילתא וז"ל עבד יכול תקראנו עבד לשם בזיון ת"ל כי תקנה עבד עברי התורה קראתו עבד בעל כרחו עכ״ל אבל כבר כתב הרב רמ"מ דמוכח מתוכו דהאי התורה קראתו עבד בעל כרחו טעות סופר הוא וראוי להיות התורה קראתו עברי ור"ל דלכך כתיב עברי ללמדך שאסור לקרותו עבד לשם בזיון להפך מדברי הרא"ם ז"ל וז"ל חדא דהרי הוא סוגיית הגמר' כל מקום שפתח ביכול אז הוא מביא קרא כנגדו ואי היה התורה קראתו עבד אז הוי כמו שפתח ביכול וזה כנגד סוגיית הגמרא ועוד מה הביא בהאי קרא יותר ממה שידע כבר שהרי פתח בהאי קרא עבד יכול כו' אי לאו דמפרשי׳ דהביא ראייה שהתור' קראתו עברי. ועוד אי לאו הכי למה לו להביא כי תקנה עבד עברי לא ה״ל להביא אלא כי תקנה עבד אלא ודאי ט"ס הוא וכדפרשי' וכך הייתי נושא ונותן בימי חורפי בפני אדוני מורי ז"ל והודה לדברי עכ"ל ואע"פ שאין דבריו צריכין חזוק מ"מ משום יגדיל תורה ויאדיר אוסיף נופך משלי ותמה אני מאד על חכמתו הגדולה של הרא"ם ז"ל איך לא הרגיש בזה שהוא טעות במכילתא שהרי אפילו גבי עבד כנעני כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות עבדים דאע"פ שמותר לעבוד בעבד כנעני בפרך אפ"ה לא יבזהו בדברי' לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה כו' אם כן כ"ש וק״ו גבי עבד עברי שאסור לבזותו בדברים שהרי שנינו בת"כ פרשת בהר סיני כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה יכול אף הוא ינהוג בעצמו באחוה ת"ל עבד יכול אף אתה תתנהג עמו בעבד ת"ל אחיך הא כיצד אתה נוהג עמו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות ע"כ וכתבו המפרשי' שעל תורת כהנים וז"ל דייקו שכאן קורא אותו אחיך ובפרשת משפטים קורא אותו עברי דכתיב כי תקנה עבד עברי כו' ועוד שהרי מקרא מלא כתוב לא ימכרו ממכרת עבד ושנינו בת"כ דהיינו שאינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרים אלא בצנעה דרך כבוד ועוד שהרי אמרו חז״ל כל הקונה עבד עברי כאלו קונה אדון לעצמו אם כן איך יעלה על הדעת שיהא מותר לקרותו עבד לשום בזיון אלא מחוורתא שטעות סופר הוא כן נ"ל:

רש"י אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש כו' הקשה הרא"ם ז"ל איך אפשר לומר כן שהרי כתוב בפרשת ראה כי ימכר לך אחיך העברי וגומ' ועבדך שש שנים שהוא מיירי במכרוהו ב"ד וליכא למימר שזהו על פי המסקנא אבל לפי הקס"ד הוי מוקמינן ליה לכי ימכר במוכ' עצמו מכמה טעמי חדא דלישנא דכי ימכר על ידי אחרים משמע כדפירש רש״י בפ"ק דקידושין גבי אשכחן אמה העברייה הואיל ומיקדשא בכסף כו' אמר קרא כי ימכר לך אחיך כו' אשכחן מכרוהו ב"ד כו' ולא במוכר עצמו ועוד דאם כן השתא נמי נימא הכי לכן נראה לי דהאי לישנא דאבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש שאינו כתוב במכילת' וכתוב בספרי רש"י ולשנא דועליו הוא אומר שש שנים יעבוד שבברייתא הקודמת שאינו כתוב במכילתא וכתוב בספרי רש"י לא גרסינן להו עכ"ל ואני תמה מאד על חכמתו הגדולה איך כתב וליכא למימר שזהו על פי המסקנא אבל לפי הקס"ד הוה מוקמינן ליה לכי ימכר במוכר עצמו כו' שהרי הוא בעצמו כתב כה"ג ממש בדבור שלפני זה על קושיי׳ וא"ת היכי תיסק אדעתין לפרושי קרא דעבד עברי בעב' כנעני הלקוח מישראל והא טעמא דרציעת אוזן משום דשמע בסיני לא תגנוב כו' והא לא שייך בעבד כנעני וז״ל י"ל דהאי טעמא אינו אלא לפי המסקנא דפירשו דעבד עברי בעבד שהוא עברי קמיירי אבל לפי הקס"ד ה"א גזירת הכתוב היא שתהיה הרציעה באוזן ולא בשאר האברי' כו' עכ"ל ומ"ש הרא"ם ז"ל דלישנא דכי ימכר על ידי אחרים משמע כו' אי משום הא לא אריא מידי מפני שכבר כתבו המפרשים ז״ל דאין הכרח לפרש כי ימכר על ידי אחרי' במכרוהו בגניבתו דאף במוכר עצמו שייך לשון נמכר דהא כתיב כי (ימכר) [ימוך] אחיך ונמכר לך וגם הוא לשון נפעל ואפשר לפרש גם כן כי ימכר לך אחיך היינו כשנעשה עני ועל ידי עוני הוא מוכר את עצמו זה נקרא ונמכר לך דכל דבר שאינו נעשה ברצון שייך לשון נפעל ואי הוה מכרוהו בית דין לא יצא בשש בוודאי היינו מפרשי' ונמכ׳ לך כך אך השתא דגם מכרוהו ב"ד יוצא בשש מוקמינן קרא דכי ימכר כמשמעו ואין צריך למחוק אבל מכרוהו ב"ד אינו יוצא בשש כן נ"ל:

רש"י הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור כו' כתב מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז״ל תמיהני מאד כיון דלפי דברי הרא״ם ז"ל לתנא קמא דרבי אליעזר קיימינן דלית ליה גזירה שוה דשכיר שכיר לילף מיניה דמוכר עצמו יוצא בשש ואם כן לא הוזכר שש בכל הפרשה דוכי ימוך וגו' אם כן מה זה שאמר רש"י הרי מוכר עצמו כו' אמור מאי אריא אמור דמשמע דכבר נאמר פעם אחת ואומרה פעם שנית הלא מה שנאמר שם לא נאמר כאן כלל ומה שנאמר כאן לא נאמר שם כלל ויותר תמיהני על הרא"ם שכתב וז"ל הרי מוכר עצמו אמור ואין שם שום חידוש בפרשה לומר שחזרה ונשנית בעבורו ואם כן מה תלמוד לומר כי תקנה כו' עכ"ל ולא אוכל לירד לסוף דעתו ולא אבין מאי קאמר ואין שם שום חידוש כו' והלא כולה חידושא שכל מה שהוזכר שם הכל חידוש ואין (שם הכל חידוש ואין) שם דבר אחד רק חידוש ותדע שהרי בפרשה זו לא כתיב אלא ויצאה אשתו עמו דלמדין ממנו שהקונה עבד חייב במזונות אשתו ולא הוזכרו כאן בניו ושם כתיב ויצא מעמך הוא ובניו וא"ר שמעון מכאן שרבו חייב במזונות בניו ולא הוזכרה שם האשה מפני שסמך אפרשה דהכא וגם מה שכתב כאן רש"י חייב במזונות אשתו ובניו לא כתב כן אלא שסמך אפרשה דהתם והרי כוונת התורה בפירש שלא לכתוב בפרשה אחת מאלו שתי הפרשיות מה שכתב בחברתה והרי כולה חידושה ולא שייך לומר הוכפלה דבשלמ' לרבי אליעזר דאית ליה ג"ש דשכיר שכיר ללמוד ממנה שמוכר עצמו יצא בשש ואם כן הוזכר שש בפרשת וכי ימוך בג״ש דשכיר שכיר קאמר הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור שגם דין שש דבר באותו פרשה בג"ש אלא לת"ק דלא הוזכר כלל שש בפרשה וכי ימוך אחיך מאי קאמר רש"י שאמר הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור שכבר אמור דין מוכר עצמו פעם אחת ולמה לו לכותבו כאן פעם שנית והרי כל מה שנאמר שם באותה פרשה לא הוזכר כאן ומה שנאמר כאן לא הוזכר שם דבפרשה דהכא לא הוזכר דין שש וגו' ואם אדוניו יתן לו אשה וגו' ודין רציעה ולא הוזכר כאן לא תעבוד בו עבודת עבד ולא שיצא ביובל ושם הוזכרו ולא הוזכרו שם דין שש וכל מה שנאמר בפרש' זו וא"כ דלמא שתי הפרשיות מיירי במוכר עצמו וכל אחת מדבר בדין בפני עצמו ותרווייהו במוכר עצמו מפני דחקו לכך נ"ל שאין פירו' הרי מוכר עצמו אמור דהכא כפירושו בשאר מקומות לומר דבפעם שנית ל"ל אלא הכי קאמר הרי מוכר עצמו אמור שם והזכיר שם דינים אחרים ואם הפרשה דהכא מיירי גם כן במוכר עצמו היה לו לכללם בפרש' אח׳ שאין זה דרך התור' לחלק דין של אחד לשתי פרשיות שאף על פי שהמדה היא לכתוב פרשה אחת ואח"כ לשנות אותם פעם שנית היינו כדי לחדש בה דבר אבל כותב גם כן מה שאמר בה כבר אבל לחלק פרשה אחת לשתים ולכתוב בכל אחת דבורים מיוחדים ומה שבזו אינו מזכיר בזו אין זו מדה בתורה כלל אלא עכ"ל דהתם מיירי במוכר עצמו והכא מיירי במוכרוהו ב"ד עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מה מקום יש לתמיהתו מתחלה ועד סוף על הרא"ם ז"ל שהרי הרא"ם ז"ל כתב פעמי' ושלש דדוקא הבריית׳ דהמכילת' שלא כתוב בה אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש אתיא כת"ק דר׳ אליעזר דלית ליה ג"ש דשכיר שכיר וס"ל דהמוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש אבל רש"י ז"ל שכתב אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש על כרחך ס"ל כר' אליעזר דדריש ג"ש דשכיר שכיר לילוף מיניה דמוכר עצמו יוצא בשש וכן כתב בהדי' החזקוני על רש"י וז"ל פרש"י כשהוא אומר כי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור כו׳ וא"ת ומוכר עצמו גופיה מנא ליה דיוצא בשש אלא יליף ליה מג"ש דשכיר שכיר כו׳ עכ״ל והשתא הוה פירו׳ הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור דהכא כפירושו בשאר מקומות לומר דפעם שנית למה לי כן נראה לי:

כי תקנה עבד עברי כו' כתב רבינו בחיי ז"ל כוונה התורה להתחיל הדין הראשון בעבד עברי מפני שיש בו זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית זכר ליציאת מצרים שהיו ישראל עבדים להם והקב"ה הוציאם מתוכם להיות עבדים לו לבדו והוא שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים והזכיר בדינים דין עבד עברי כשם שהזכיר בדברות אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדי' דבור ראשון זכר למעשה בראשית כי כשם שהשבת הוא זכר למעשה בראשית שהשם יתברך ברא עולמו בששה ימים ויום השביעי הוא יום מנוחה כן הדין הזה זכר למעשה בראשית כי השנה השביעית לעבד זמן המנוחה ממלאכת האדון כמו יום השביעי כי השביעיות נבחרות לעולם בימים ובשנים כו' עכ"ל וכתב עוד כי תקנה עבד עבדי היה ראוי שיאמר כי תקנה עבד ישראל או שיאמר כי תקנה ישראל לעבד בעבור כי ישראל הוא השם הנכבד שנתקיים בנו אחר מתן תורה והנה זה בא כנגד מה ששמע במתן תורה ואיננו ראוי שיקרא בשם ישראל וקראו הכתוב בשם עברי הוא שם היחס הוא השם שהיה להם לישראל בהיות' במצרים באין תורה שנקראת אלהי העבריים:

ג

רש"י ולשון בגפו בכנפו כו' תמה אני מאד מאי דוחקיה דרש"י שפירש לשון בגפו בכנפו שפירושו שלא בא אלא בכנף בגדו וזה לא יורה על היחידות עד שחייב מזה שלא היה נשוי אשה לכך הוצרך רש״י לסיים ולפרש שכנף בגדו במקום הזה הוא במקום לבושו כאלו אמר שלא בא אלא בתוך לבושו שהמנהג לומר על היחיד אין לו רק לבושו ומאי הוצרך לכל זה למה לא פירש לשון בגפו בגופו כיון שרש"י עצמו פירש בפ"ק דקידושין דאפילו ראב"י שאמר אם בגפו יבא בגפו יצא פירושו יחידי נכנס יחידי יצא נמי משמע ליה בגפו לשון בגופו ומפרש ליה לומר שאם בא בגופו יחידי יצא יחידי.

רש"י בגפו יצא מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית יש מפרש שכתב וז"ל רוצה לומר בעל כרחו עכ"ל משמע מדבריו אבל שלא בעל כרחו רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין זה אמת מדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות עבדים וז"ל אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתב אין עבד עברי מותר בשפח' כנעני' עד כו' משמע בהדי' שגזירת הכתו' הוא ואין תלוי כלום ברצון העבד עברי ומיהו תימא רבתה בעיני על רש"י למה נתן מכשול בדבריו באומרו מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית דמשמע אבל אם הוא נשוי מתחילה אף על גב שאין לו בנים ממנו רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין זה אמת שהרי רב נחמן בר יצחק פירש בהדיא בפ"ק דקידושין לדברי ראב"י דה"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל וכל הפוסקים ולכך היו ראוי שיפרש רש"י מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה ואפילו היה נשוי מתחלה אבל אין לו בנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ועוד כתב המחבר הנ"ל וז"ל ואם תאמר מה סברא היא זו שמי שיש לו אשה יוסיפו לו עוד אחרת ומי שאין לו אשה לא יתנו לו. ויש לומר לפי שהוא הדרך שהנשים שאין יראת אלהים נוגעת בלבם אומרים לבעליהן לך הרוג בקר ושחוט צאן ונראה בטוב ואינם זוכרים אחריתם ומתוך כך באו בעליהן לגנוב ואין להם לשלם ונמכר בבית דין בגניבתו לכך אמרה תורה שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית כדי שיכנס צרה לביתה דאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה לאפוקי מי שאין לו אשה מתחלת הגניבה בא לו מדעת עצמו אין לקנוס אותה להכניס צרה לביתה עכ"ל. ולא ישר בעיני טעם זה דאם כן קשה למה הקפידה התורה שלא התירה לו למסור לו שפחה כנענית עד שיהיה לו בנים מתחלה כמו שנתבאר לכן יותר נכון בעיני הטעם שכתב החזקוני שכתב וז"ל משום דאיכא למיחש שמא יהיה אדוק בשפחה כנענית ואתי למימר אהבתי את אדוני ואת אשתי השפחה ויעבוד עד היובל אבל כשהוא נשוי מתחל' יש לו געגועים על אשתו היהודית ועל בניו היהודים ולא אתי למימר אהבתי את אדוני ואת אשתי השפחה עכ"ל: מה שכתב אבל כשהוא נשוי מתחלה יש לו געגועים על אשתו היהודית כו' ר"ל משום שאמרו חז"ל אין איש מוצא קורות רוח אלא מאשתו ראשונה שנ' ושמח באשת נעוריך:

רש"י ואם בעל אשה ישראלית הוא כתב הרא"ם ז"ל במכילתא אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר אתה אומר בבת ישראל או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה הא מה ת"ל אם בעל אשה הוא בבת ישראל ע"כ ונ"ל שאין פירוש הרי כנענית אמורה דהכא כפירושו בשאר מקומות לומר למה לו לכותבו פעם שנית אלא ה"ק הרי כנענית אמורה והזכיר שם דין אחר האשה וילדיה תהיה לאדוניה ואיך אמר כאן להפך ויצאה אשתו עמו הלכך אי אפשר לפרש ואם בעל אשה בכנענית וכה"ג ממש פירש מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל לעיל גבי הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור ובזה נסתלקה קושיית הרא"ם ז"ל על המכילתא דוק ותשכח כן נ"ל:

רש"י חייב במזונות אשתו ובניו כתב הרא"ם ז"ל ואע"פ שאין האב חייב במזונותיהן מן התורה מכל מקום האדון חייב בהם עכ"ל ולא שת אל לבו ליתן טעם לדבר ונרא' לי ליתן טעם לשבח דכיון דמסתמא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה התורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיהיה הקונה זן ומפרנס אותם כן נראה לי:

ד

רש"י מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית כו' כתב הרא"ם ז"ל הא דקאמר מכאן שהרשות ביד רבו ולא קאמר מכאן שרבו מוסר לו שלא תאמר שהוא חובה למסור לו שפחה כנענית כדי להוליד ממנה עבדים לקיים מצות עשה דוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא ידעתי מנא ליה לרש״י לומר שהוא רשות דלמא חובה הוא ומלת אם פה כמלת אם דאם כסף תלוה את עמי כו' ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי חס ושלום פה קדוש יאמר דבר זה דלמא חובה הוא ומלת אם פה כמלת אם דאם כסף תלוה את עמי כו' הלא כמה תשובות יש בדבר דלית נגר ובר נגר דיפרוקינהו חדא שהרי כבר אמרו במכילתא בפסוק ואם מזבח אבנים תעשה לי וגם רש"י הביאו רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלש אם מזבח אבנים תעשה לי וכן אם כסף תלוה את עמי וכן ואם תקריב מנחת ביכורים כו' ולא מצינו לא במכילתא ולא בגמרא שום חולק עליו בזה רק בשאר קראי דוקא כדאיתא בריש פ"ק דסוטה וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר חובה לה יטמא רשות דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר חובה כו' לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר חובה כו' ואם איתא דהוה פליג רבי עקיבא על רבי ישמעאל גם באם אדוניו יתן לו אשה כו' לומר שהוא חובה ה"ל ליערבינהו ולמיתני בהדי הנך תלתא קראי דבפ"ק דסוטה הנז' ועוד דאם איתא שהוא חובה מטעם שפי' הרא"ם ז"ל כדי לקיים מצות עשה דוהתנחלת' אותם לבניכם אחריכם אם כן איך קאמר בפרק קמא דקידושין איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא כו' ופירש רש"י חידוש הוא שהתיר שפחה כנענית לישראל ע"כ והשתא מאי חידושיה הלא בכל התורה כולה אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה הכי נמי י"ל דאתא עשה דוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש ועוד שהרי בלאו הכי דבר זה סתור מיניה וביה מפני שלא נאמר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אלא דוקא על עבדים כנענים שיש לו כבר אבל (לו) [לא] שהוא חובה למסור שפחה כנעני' לעבד עברי כדי להוליד ממנה עבדים לקיים מצות עשה דוהתנחלת' כי לא פגע ולא נגע לכאן מצו' עשה דוהתנחלתם ואני אומר אדרבה יש לתמוה על המכילת' שאמרו אם אדוניו יתן לו אשה רשות אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת"ל כו' איך היה עולה על הדעת שנפרש שיהא חוב' שהרי אפי׳ על הרשות נתקשו חכמי' רבים קמאי דקמאי ובתראי ז"ל ועמדה הקושיא בפניהם כחומה של ברזל איך נתנה התורה רשות לאדון למסור לו שפחה כנענית וכי זה האיש גוי הוא והא כתיב לא יהיה קדש וגו' והחזקוני הניח הדבר בקושיא ובלי ספק (דאשתמיתטיה) [דאשתמיטתיה] מיניה הגמרא דבפרק קמא דקידושין שהבאתי לעיל דלכך קאמרה חדוש הוא כו' והמפרשים לא מצאו בזה טעם נכון רק זה לפי שאמרו רז"ל וכן פירש רש"י ויצאה אשתו עמו וכי מי הכניסה שתצא אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונו' אשתו ובניו ואיש אשר כזה מי ירצה לקנותו ואם אין קונים במה יפרע הגניבה לכן הוכרח לתת רשות לרבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים ואם רבו יתן לו אשה ישראלית מה תועלת לאדון שהבני' שתלד אינם עבדים לו ויעשה הוצאה על הוצאה אם כן אין לו תקנה אלא שיתן לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים לאדון אבל אם אין לו אשה הרי ימצאו ב"ד קונים הרבה ולמה יתן לו האדון אשה כנענית שיהיה כגוי שלא לצורך ולכן אם בגפו יבא בגפו יצא ועוד אם יש לו אשה ישראלית אף על פי שישא כנענית לא יהיה לו חבה עמה שאין האיש כורת ברית על הרוב אלא לאשתו ראשונה והנה ימים באים ושלחה מביתו אבל אם אין לו אשה והראשונה תהיה כנענית יהיה לו חבה יתירה עמה ואין ראוי כן כו' אם כן הבה דלא לוסיף אליה איך יעלה על הדעת שיהיה חובה וכבר מצינו כי תמה הרא"ם ז"ל על המכילת' בדבור שקודם זה שאמרו אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר או אינו אלא בכנענית כו' איך היה עולה על הדעת שנפרש אם בעל אשה הוא בכנענית והלא אפילו כו' והניח הדבר בתימה יותר ה"ל לתמוה כאן על המכילתא כי ההוא דלעיל כבר יישבתי יפה ואל תבהל להשיבני מהא דפרש"י לקמן בפסוק אם כופר יושת עליו אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה לשון אשר כו' כי כבר כתב שם הרא"ם גופיה שאינו ר"ל דהרי הוא כמו אם כסף תלוה ממש כי יש חלוק גדול ביניהם ע"ש ואעיקרא דדינא פירכא מה שכתב הרא"ם ז"ל בתחלת דבריו הא דקאמר מכאן שהרשות ביד רבו ולא קאמר מכאן שרבו מוסר לו שלא תאמר שהוא חובה כו' ואין זה דקדוק אמתי שהרי בפ"ק דקידושין גבי כי משנ' שכר שכיר עבדך אמ׳ וכי תעל׳ על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה כו' עד ואמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית כו' הנך רואה דקאמר מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית ואפילו הכי על כרחך צריך לומר שר"ל שהוא רשות ולא חובה כדאמרן וכן הוא דעת הרמב"ן והסמ"ג וכל הפוסקים בלי פוצה פה ומצפצף:

ו

רש"י הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד כו'. הקשה הרא"ם ז"ל הלא לא מצינו בכל התורה כולה שתהיה שום מלה לצורך ההקש בלבד מבלתי שתהיה לצורך עצמה כמלת מזוזה בזה המקום כו' עכ"ל והניח הדבר בצ"ע ולי נרא' שהקושיא מעיקרא ליתה דנהי שאין המזוזה כשירה לרצוע עליה מכל מקום כשרה לענין הגשה שקודם הרציעה ואם כן איצטריך מלת מזוזה לגופה דהיינו לענין הגשה וכן מוכח בהדיא מתוך דברי הרמ״בם והסמ"ג ז"ל שכתבו וז"ל כיצד רוצעין כו' ומגישו לסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבנין כו' עד אבל הרציעה בדלת אע"פ שאין שם מזוזה עכ"ל הרי אתה רואה מפורש דאע"פ שאין המזוזה כשרה לרצוע עליה מ"מ כשרה לענין הגשה שקודם הרציעה (וזבה) [ובזה] יתיישב נמי הקושיא שנייה שהקשה הרא"ם ז"ל דהא ר"ש דריש אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרי' כו' ואם לא כשר המזוזה מאי עדות איכא ואינה קושיא דלא איירי אלא בהגשה ויאמר הכתוב שיגש אותו אל הדלת או אל המזוזה להיות נרצע על מה שכשר לרצוע עליו ולולא דמסתפינא מחבראי הייתי מפרש הא דאמרו במכילתא וכן רש"י יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה ת"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה כו' אינו ר"ל שאין המזוזה כשרה כלל לרצוע עליה אע"פ שהיא קבועה בדלת אלא ה"ק יכול שתהא המזוזה לבדה כשרה לרצוע עליה אע"פ שאין שם דלת כמובן מפשטא דקרא מדקאמר או אל המזוזה ת"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה כלומר בדלת אע"פ שאין שם מזוזה אבל לא במזוזה אם אין שם דלת והשתא נסתלקו כל הקושיות של הרא"ם ז"ל כן נ"ל:

ו

רש"י אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע כו' כתב החזקוני וז"ל פרש"י אזן ששמעה בסיני לא תגנובו ה"ג ולא גרסינן לא תגנוב דלא תגנוב איירי בגונב נפשות ומחייב מיתה ואינו נמכר אבל לא תגנובו איירי בגונב ממון ואם אין לו לשלם ונמכר בגנבתו עכ"ל אבל הרא״ם ז"ל כתב וז"ל ואע"ג דהאי קרא לא תגנוב בגונב נפשות אמור ולא בגונב ממון י"ל דה"ק אזן ששמעה בסיני לא תגנוב בדרך כללות שנכללה בו גם אזהרת לא תגנובו דמיירי בממון שהרי כל התור' כולה נכללת בעשרת הדברות כמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל כו' והאומרים שצריך לגרוס לא תגנובו במקום לא תגנוב טועים הם דאין לומר עליו אזן ששמעה בסיני שלא שמעו בסיני אלא עשרת הדברות בלבד על דרך כלל כנרמז מוידבר את כל הדברים מלמד שאמרן כלן בדבור אחד מה שאין הפה יכולה לדבר ולא האזן יכולה לשמוע אבל כשחזר ופירש אותן על דרך פרטות לא שמעו מהן רק אנכי ולא יהיה בלבד אבל שאר הדברות וכן כל המצות כלן משה רבינו שמען בארבעים יום שעמד בהר סיני והוא אמרן לישראל עכ"ל הרא"ם ז"ל וקשה לי מה יאמר הרב ז"ל מפסוק כי לי בני ישראל עבדים שהרי פסוק זה לא נאמר על הר סיני במעמד כל ישראל. וכ"ת שפרשה זו נכללת בפרשת בהר סיני כמו שכתב החזקוני א"כ כל הטורח אשר טרחו החזקוני והרא"ם ז"ל אם יש לגרוס לא תגנובו או לא תגנוב בחנם הוא. ולכאורה היה נ"ל שר"ל אזן זאת ששמעה על הר סיני מפי משה לא תגנוב ודכוותיה כי לי בני ישראל עבדים שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך כדפרש"י לעיל בפסוק משה ידבר והאלהי׳ יעננו בקול אמנם בגמרא בפ"ק דקדושין קאמר בלשון זה אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים כו' מדקאמר ששמעה קולי משמע ששמעה מפי הקב"ה עצמו וזה ראיה ברורה וחזקה למה שפירשתי לעיל גבי הא דפרש"י את כל הדברים האלה מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד שכל ישראל שמעו וגם הבינו כל העשרת הדברות בכללות כשאמרן הקב"ה בפעם ראשונה בדבור אחד דאם איתא שלא הבינו כלום לא יפול עליו אזן ששמע' קולי כו' שהרי כיון שלא הבינו כלום הרי הוא כאלו לא שמעו כלום וכתב עוד החזקוני וז"ל הא דנקט לא תגנובו טפי מגזלן ושאר עבירות משום דדחיל ברייתא טפי מהק״בה מש"כ בגזלן ושאר עבירות כמו ששנו רז"ל שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן אמר להם זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאלו אינו רואה ואוזן של מטה כאלו אינה שומעת עכ"ל ובעל דבק טוב הפליג דברי רש"י לרוח אחרת אשר לא עלה מעולם על דעתו ולא על מחשבתו וכבר הכה על קדקדו רמ"מ ז"ל והשיב נמי על דברי החזקוני הנזכר עיין שם.

רש"י כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות כו' קשה לי דא״כ היה מן הראוי ליקח המשקוף לעדות ולא הדלת ועל דרך הקבלה יש לו סוד למה באה המצוה דוקא על הדלת כאשר כתב רבינו בחיי ז"ל ועל דרך המדרש נמי יש ליישבו שאמר והגישו אל הדלת אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חפשי והוא סגר עליו פתח

הבית להיות עבד לפיכך ילקה בפתח:

רש"י או אינו אלא לעולם כמשמעו ת"ל ואיש אל משפחתו תשובו כו' כתב הר"אם ז"ל וליכא למימר דההוא בפגע בו יובל קודם שש קמיירי אבל נרצע אימא ועבדו לעולם כמשמעו משום דבפגע בו יובל קודם שש מושב אל משפחתו נפקא הא מה אני מקיים ואיש אל משפחתו תשובו בנרצע והה"נ דהוה מצינן לאוקומי קרא דושב אל משפחתו בנרצע וקרא דאיש אל משפחתו תשובו במכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם היובל אלא דממלת איש משמע דבר הנהוג באיש ולא באשה ואיזו זו רציעה שאינה נוהגת אלא באיש כדכתיב ורצע אדוניו את אזנו ולא אזנה אבל מכירת ב"ד אע"פ שגם היא אינה נוהגת אלא באיש כדכתיב ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה מ"מ שם מכירה נוהג באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה כמו שכתבו התוספות בפ"ק דקידושין עכ"ל ונ"ל דעם מה שכתב הרא"ם ז"ל והה"נ דהוה מצינן לאוקומי קרא דושב אל משפחתו בנרצע וקרא דאיש אל משפחתו תשובו במכרוהו ב״ד שתים ושלשה שנים קודם היובל כו' יתיישב יפה הא דמקשה הגמרא בפ"ק דקידושין מאי משמע דהאי קרא ואיש אל משפחתו תשובו מיירי בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו ולפום ריהטא קשה מאד מאי מקשה הגמרא מאי משמע שהרי התנא מכח החילוק יליף לה דאין חלוקה אחרת לאוקומי ביה קרא כדקאמר שם במה הכתוב מדבר אי במוכר עצמו הרי כבר אמור אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שיהיה היובל מוציאו כו' א"כ איך מקשה הגמרא מאי משמע והוא הכריחו מכח בלתי המצא חלוק אחר לאוקומי ביה קרא אבל עם דברי הרא"ם ז"ל יתיישב יפה דהכי מקשה מאי משמע דהאי קרא ואיש אל משפחתו תשובו מיירי בנרצע וקרא דושב אל משפחתו מיירי במכרוהו ב"ד אימא איפכא ותרצו דכתיב הכא איש כו׳ לא אמרו אלא ללמדנו הנושא שבו מדבר שהוא הנרצע שהוא דבר דשייך באיש ולא באשה כן נ״ל וכתב עוד הרא"ם ז"ל וז"ל ואיצטריך למכתב מכרוהו ב"ד שתי' ושלש שני' קודם היובל ואצטרי' למכת' נרצ' דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד ב' וג' שני' קודם היובל ה"א משום דלא מטא זימניה לצאת ולא פשע במאמ' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי׳ לעבדים אבל נרצע דמטא זמניה ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדי' אימא נקנסיה ואי אשמעינן נרצע ה"א משום דעבד ליה שש קודם רציעתו ואין רבו מפסיד כלום אבל מכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם שש ופגע בו יובל אימא לא נפסידיה ליה קמ"ל ואצטריך למכתב ועבדו לעולם ואצטריך למכתב ואיש אל משפחתו תשובו דאי כתב רחמנא ועבדו לעולם ה"א לעולם כמשמעו כתב רחמנא ואיש אל משפחתו תשובו ואי כתב רחמנא ואיש אל משפחתו תשובו ה"א נרצע שתים ושלש שנים קודם היובל דלא עבד שש אבל נרצע ביותר משש שנים קודם היובל דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו שש אף סופו שש קמ"ל לעולם לעולמו של יובל דחשיב עולם עכ"ל הרא"ם והוא מועתק מהגמרא דפ"ק דקידושין וראיתי מי שהקשה בזה דהיאך אמר הגמרא דלכתוב אחד ונילף מיניה האחר דהיכי מצי שתיק מנרצע ונילף ממכרוהו והא אי כתב חד קרא הוה שדינן ליה אנרצע או להפך ולא מסיימי קראי דאי הוה שתיק ממכרוהו ב"ד קרא דנרצע שדינן ליה אמכרוהו ב"ד דה"ק תנאי דברייתא אי בנרצע כבר אמור דנראה דאלו לא היה כבר אמור לא הוה שדינן ליה אלא אנרצע עכ"ל ולזה נדחק לומר דהכי פריך לכתוב נרצע בפירו' או מכרוהו ב"ד בפירו' ומשני וצריכא כו' עכ"ל ובעיני כל זה דוחק מבלי תועל' שאין אנו צריכין לזה כלל כמו שנאמר והוא כי תלתא קראי כתיבי בע"ע שיוצא ביובל ואלו כתב חד לחוד הוה שדינן ליה במוכר עצמו דלא עבד איסורא כלל דלא גנב ולא נמכר ברצונו אלא מחוסר כל ומעניותו הנמרץ ואלו כתב תרי קראי השני שדינן ליה אנרצע דנהי דעבד אסור במה שנשתעבד לרצונו מבלי הכרח ועבר על כי עבדי הם אבל אין אסור כאסור מכרוהו ב"ד דגנב ונמכר וכאשר אמר הג' אז ההכרח הביאנו לומר דאף מכרוהו ב"ד יוצא מפני שאין לנו חלוקה אחרת לקיים בה קרא דא וא"כ ה"ק הגמרא לכתוב חד קרא ואע"ג דנדרשיה למוכר עצמו מיניה נילף במה מצינו השנים האחרים לזה אמר דא"א דאלו כתב הכי לא הוה דרשינן מיניה אלא למוכר עצמו דלא עביד איסורא ונרצע ומכרוהו ב"ד דעבדי אסורא כל אחד כדאיתיה לא וכד אמר ואצטריך למכתב נרצע ה"ק ואצטריך למכתב קרא תנינא דנדרשיה בנרצע ואצטריך למכתב קרא תליתאה דנדרשיה במכרוהו ב"ד דאלו כתב קרא תנינא דנרצע ושתק ולא כתב תליתאה דמכרוהו ב"ד ה"א דוקא נרצע משום דנהי דעבד אסורא אבל כבר נענש דעבד שש שלמים אבל מכרוהו ב"ד דאיסוריה חמור ועדיין לא עבד שש אימא לא לזה כתב הג' דמכרוהו ב"ד וא"ת א"כ לא נכתוב הג' ואנן נדרוש זה למכרוהו ב"ד ונאמר אם מכרוהו ב"ד דלא עבד שש יוצא נרצע דעבד שש לא כ"ש איכא צד אחר שנאמר מה למכרוהו ב"ד דלא מטאי זמנא ולא נשאר לרצונו אבל נרצע דמטאי זמניה ונשא' לרצונו לא להכי כתיב תלתא קראי לג' החלוקות ובזה אין להקשות דלכתוב חד למכרוהו ב"ד ומיניה נילף למוכ' עצמו דהשתא מה מכרוהו ב"ד דעבד אסורא יוצא מוכר עצמו לא כל שכן דלא עבד איסורא ותרווייהו לא מטא זמנייהו דאלו שתק מחד וכתב חד לא נדרשיה למכרוהו ב"ד למילף מיניה מוכר עצמו הוה דרשינן ליה למוכר עצמו ובזה לא נילף למכרוהו ב"ד ולא לנרצע דעבדי איסורא ועדיין נשאר לדקדק איך תיסק אדעתין לומר או אינו אלא לעולם כמשמעו דא"כ קשה למה לי והתנחלתם אותם השתא ע"ע עובד לעולם עבד כנעני לא כ"ש כבר תירץ החזקוני וז"ל י"ל דה"ק או אינו אלא לעולם כמשמעו כל ימי חייו של אדון שהם עולם שלו כלומר עד סוף ימי חייו שהם שבעים שנה שמסתמא הוא עכשיו בן עשרים וחמשים שנים שעבוד הרי שבעים ת"ל אל משפחתו תשובו מגיד שאם פגע בו יובל קודם מיתת האדון שיצא ועוד פי' רש"י מגיד שהחמשים שנה קרויין עולם וכן מצינו בשמואל הרמתי שאמרה אמו ברוח הקודש וישב שם עד עולם וכשהביאתו היה בן שתי שנים וכל ימיו היו חמשים ושתים שנה:

ז

לא תצא כצאת העבדים כתב החזקוני וז"ל לפי פשוטו למדה תורה דרך ארץ שלא תהא יצאנית כמו העבד שרבו משגרו בשליחותו ביום ובלילה בעיר וחוץ לעיר וכל זה גנאי לאשה רק שעבוד' בית משום דכל כבודה בת מלך פנימה. ועוד שהיא קטנה:

רש"י או אינו אלא לא תצא כצאת העבד בשש וביובל כו' נ"ל דבחנם נקט בשש וכן אח"כ דנקט מה עברי יוצא בשש שהרי בהדיא כתיבא בקרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים כו' וכ"כ הרמ"בם ז"ל דהקישא לא בעי לענין שש רק לענין יובל:

רש"י יכול העברי יצא בראשי האברים כו' הרא"ם ז"ל האריך בפלפול יפה מאד ובתוך דבריו כתב וז"ל כיון דסימנין לא שייכי בעבד עברי אין זה ק"ו עכ"ל ותמה אני מאד איך נעלם מעיניו מה שכתב רבינו שמשון ז"ל בספר כריתות ובעל הליכות עולם דאשכחן דפריך הגמרא פירכא אע"ג דלא שייכא כדאיתא בפרק החובל מה לאשה שכן אינה במילה כו' וכן בריש ב"ק ועוד כתב הרא"ם ז"ל וא"ת כיון דמק"ו מעב' כנעני איכא למילף שהעברי יוצא בראשי אברים והקישא דעברי לעבריה מצינו לפרש למה אמה העבריה נקנית בכסף אף עבד עברי נקנה בכסף למה נפרש ההיקש למה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים דאף ע"ע לא יצא בראשי אברים לבטל הק"ו ולא נקיים ההיקש והק"ו בשלמא היכא שהאחד סותר את האחר דרך התלמוד תמיד לבטל הק"ו מפני ההיקש או מפני הג"ש אלא הכא שאפשר לקיים את שניהם מאי איכא למימר וצ"ע עכ"ל ואחר הקידה וההשתחויה ושאלת רשות מהרב ז"ל נ"ל ליישב יפה קושייתו מפני שהיה קים להו לחז"ל שלא רצתה התורה שיצא ע"ע בראשי אברים וזה משני טעמים נכונים האחד הוא מפני שחסה התורה על כבוד הבריות וכדי שלא יתכוון האדון להפיל את עין או שן עבדו העברי בשעה אחרונה שיצא לחפשי דרך נקמה ושנאה הלכך חייבה התורה להאדון שישלם לו דמי עינו או דמי שינו משום דרוב פעמים דמי עינו ושינו יותר שוים מדמי עבודתו והשני כי התורה לא רצתה להקל יותר בע"ע שעשה אסור שמכרוהו ב"ד מחמת גניבתו מבאמה העבריה שלא עשתה איסור כלל. וכל זה כתבתי לפי דעת הרא"ם דלעיל שכתב כיון דסימנין לא שייכי בע"ע אין זה ק"ו אבל לפי מ"ש דשפיר נוכל ללמוד מיניה ק"ו אין אנו צריכין לכל זה כי י"ל ק"ו הוא ומה אמה שיוצאה בסימנים אפ"ה אינה יוצאה בראשי אברים ק"ו ע"ע כן נ"ל:

ח

רש"י וכאן רמז לך הכתוב שמצוה בייעוד כו' כתב הרא"ם ז"ל דמדקאמ' אם רעה בעיני אדוני' אשר בסבת זה לא יעד' מכלל שאם לא היתה רעה בעיניו היה לו ליעדה מכאן שמצוה ביעוד כו' עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק כי לפי דבריו אכתי קשה מנין שמצוה ביעוד דילמא אינו אלא רשות אלא ודאי כוונת רש"י היא כמו שכתבו התוספו' בפרק אלו טרפות דף ס"ה וז"ל וכן אשר לא יעדה והפדה ומתרגמינן דקיימה ליה פירוש שהיה לו לקיימה וליעדה דמצות יעודה קודמת ומהאי קרא דרשינן ליה בפ"ק דבכורות דמצות יעדה קודמת למצות פדייה שנאמר אשר לא יעדה והפדה ואע"ג דכתיב בא"לף דרשינן כאלו כתיב בוי״ו כלומר שהיה לו ליעדה ואינו רוצה והפדה והיינו טעמא דלמה לו למכתב אשר לא יעדה פשיטא דבלא יעדה משתעי קרא דאם יעדה היתה צריכה גט וגם לא היתה צריכה פדיית אב דבשעת יעוד פקע שעבוד שפחות מינה עכ"ל וכ"כ התוספו' בפ"ק דקידושין דאע"ג דכתיב לא בא"לף הקר"י הוא בוי"ו וכ"כ החכם ראב"ע ז"ל דקרינן לו בוי"ו וכן הרמב"ם והסמ"ג וכל המונים מצות יעוד בחשבון מנין רמ"ח מצות עשה ילפי להו מדקרינן לו בוי"ו כן נ"ל:

רש"י אף הוא מסייע בפדיונה כו' כתב הרא"ם ז"ל ופירשו קצת מרבואתא שאע"פ שאין זה נקרא סיוע בשאר פועלים שהרי אם רצו לחזור חוזרים ומשלם בעל הבית כשיעור מה שעשו דכתי׳ כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי' לעבדים כדאיתא בפרק האומנין ה"מ שאר פועלים שמלאכתן שוה אבל אמה העבריה שאין מלאכתה של שלש שנים ראשונות שוים למלאכתה של שלש שנים אחרונות לא קמ"ל קרא דוהפדה לומר שצריך לסייע לה בפדיונה דממלת והפדה משמע שיתן לה מקום להפדות כדפרש"י בקידושין אבל ממאמר כאלו היא שכורה משמע שהסיוע הוא מצד שאין זו שכורה אלא קנויה ואינה יכולה לחזור עד תשלום שש שני מכירתה והכתוב עשאה כאלו היא שכורה לחזור וישלם לה האדון כשיעור השנים שעשתה עמו ולא ידעתי מה בין זו לשכורה שהרי גם זו אינה קנוייה אלא למעשה ידיה כמו השכיר עכ"ל ובלי ספק דאישתמיטתיה מיניה הגמרא ערוכה בפ"ק דקידושין אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא צריך שטר שחרור כו' והא ודאי דה"ה אמה העבריה והשתא לק"מ דוק ותשכח ועם זה תבין מה שכתבו התוספות בפ"ק דב"מ גבי פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים וז"ל נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל ולפום ריהטא מה שכתבו דדוקא ע״ע שאינו יכול לחזור בו כו' הוא קשה ההבנה אבל אחר העיון בדברי רבא הנז' הוא קל להבין כן נ"ל.

רש"י שאינו רשאי למוכרה לאחר לא האדון ולא האב כתב הרא"ם ז"ל גם הרמ"בם והס"מג ז"ל לא הזכירו בספריהם רק שלא ימכרנה לשפחות אחר שפחות כו' עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי אדרבה הרמ"בם ז"ל פסק בהדיא שיכול האב למוכרה לשפחה אחר השפחות ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות פסק כן בפ"ד מהלכות עבדים וז"ל המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות אבל מוכרה לשפחה אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שנייה אפילו לכהן גדול וכן אם נפלה לפני יבם מן היעוד וחלץ לה אע"פ שהיא חלוצה פסולה מפני שהיא קטנה הרי נפסלה מן הכהונה ויש לו למוכרה לכהן הואיל וקדושין תופסין בה כמו שנתבאר המוכר את בתו ויצאה בשנים או ביובל או בגרעון כסף ועדיין היא קטנה יש לו לחזור ולמכרה פעם שנייה כמו שבארנו עכ"ל הרי אתה רואה באר היטב שפסק שתי פעמים שרשאי האב למוכרה לשפחה אחר שפחות ואפילו אחר שייעדה האדון דדוקא אחר שנתקדשה לאיש אחר אינו רשאי למוכרה לשפחה אחר אישות לפי שהוא פסק כת"ק דר"ש וכ"ת שלא כתב הרא"ם ז"ל גם הרמב"ם והסמ"ג ז"ל לא הזכירו בספריהם רק שלא ימכרנה לשפחות אחר שפחות לענין האב אלא לענין האדון דוקא זה ודאי נמי טעות גדול הוא שלא יפול לשון שלא ימכרנה לשפחה אחר שפחות אלא דוקא על האב ולא על האדון כאשר מוכח בהדיא בגמרא בפ"ק דקדושין גבי פלוגתא דת"ק ור"ש וגם פשטא דלישנא אי אפשר להולמו אלא דוקא על האב ולא על האדון כי האב מכרה מתחלה לשפחה ועליו יפול לומר שלא יהיה שונה וימכרנה פעם שנית לשפחה אבל האדון שקנה אותה לשפחה לא יפול עליו לומר שלא ימכרנה לשפחה אחר השפחות וכן תמצא בכל הפוסקי' שכתוב לשון זה שלא ימכרנה לשפחה אחר שפחות שר"ל אחר שמכר אות' האב פעם אחת לשפח' לא יחזו' וימכרנ' פעם שנית לשפחו' כדאמרן ונ"ל אע"פ שרש"י ז"ל כיללהו האדון והאב באסור לא ימשול למכרה יוכל להיות דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דאלו האדון אינו רשאי למוכרה כלל בשום פנים אבל האב רשאי למוכרה לשפחה אחר שפחות כמו שפסק הרמב"ם ז"ל שהבאתי מפני שהלכה כת"ק דר"ש ויוכל להיות שרש"י סובר שהלכה כר"ש שאמ' כשם שאינו רשאי האב למוכרה לשפחות אחר אישות כך אינו רשאי למוכרה לשפחה אחר שפחות כמו שפסק הסמ"ג במפתחות הסימנים של מצות לא תעשה וטעמא נ"ל שהוא משום כיון דאוקמה הגמרא הברייתא דקתני ומפדין אותה בעל כרחו של אב כר"ש ודע שהרמ"בם ז"ל חידש בדין זה שני דברים האחד דה"ה גבי ע"ע שלא יכול האדון למוכרו לאחר אלא שהוצרך הפסוק לפרש כן באמה העבריה לפי שמצינו שנתנה לו התורה רשות ליעדה לבנו סד"א כיון שיכול ליעדה לאחר שאינו אדון מה לי בנו מה לי אחר קמ"ל: והשני דמה שאמר הפסוק לא ימשול למכרה לאו דוקא למכרה אלא הוא הדין ליתנה במתנה לאיש אחר:

ט

רש"י כמשפט הבנות שאר כסות ועונה כתב הרא"ם ז"ל ופירוש כמשפט הבנות בנות ישראל בשאר כסות ועונה ואע"פ שלא נכתב חיוב שאר כסות ועונה לבנות ישראל דרשו רז"ל במכילתא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע עכ"ל בקשתי ולא מצאתי חבר להרי זה בא ללמד ונמצא למד האמור כאן מפני דבכל המקומות בגמרא דאשכחן הרי זה בא ללמד ונמצא למד פירושו ונמצא אף למד כמו שכתבו התוספות בפרק בן סורר ומורה גבי כי כאש' יקום איש על רעהו ורצחו נפש הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח כו׳ וז"ל התוספות ונמצא למד פירוש ונמצא אף למוד דהא ללמד נמי אתא כדדרשינן לקמן מה רוצח יהרג ואל יעבור וכן בההוא דלעיל פ"ד מיתות משכבי אשה מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה וקאמר הרי זה בא ללמד ונמצא למד והיינו נמי אף למד דהא ילפינן מיניה העראה בזכור בההיא שמעתא ולשמואל דמחייב אזכור בבן ג' שנים והא דאמר בריש פרק שני דחולין גבי צבי ואיל הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה פסולי המוקדשים בשחיטה התם נמי יש לפרש דאף למד קאמר דללמד אפסולי מוקדשין נמי קאתי לפטור מן המתנות כדדרשינן בפ"ק דבכורות עכ"ל אבל כאן הוי ונמצא למד דוקא דהא ללמד לא בא כלל לכן תימא רבתה בעיני על הפסוק שאמר כמשפט הבנו' שפירושו שאר כסות ועונה היאך תלי תניא בדלא תניא שהרי לא ידעינן כלל חיוב שאר כסות ועונה לבנות ישראל אלא ממה שכתוב כאן גבי אמה העבריה שארה כסותה ועונתה לא יגרע כמו שאמרו במכילתא שהבאתי וצריך לי עיון:

יב

רש"י מה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש כתב הרא"ם ז"ל לא ידעתי למה ייחס הפירוש הזה לעצמו והוא מועתק מהמכילתא כו' ולי נראה דבחנם תפס על רש"י בזה כי לא כיון רש"י מעולם באומרו ומה שבידי דהיינו מה שחידש מלבו מסברא דנפשיה אלא ר"ל מה שימצא במכילתא ובגמרא כמנהגו:

רש"י שומע אני בהכאה בלא מיתה כתב הרא"ם ז"ל יש לתמוה היאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה והא כתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות כו׳ ונקה המכה רק שבתו יתן כו' ועוד אם הוא נהרג אפילו בהכאה בלא מיתה למה לי קרא דמכה אביו ואמו מות יומת השתא בהכאת חבירו חייב מיתה הכאת אביו ואמו לא כ"ש וליכא למימר דהא דקאמר שומע אני בהכאה בלא מיתה מיירי כשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית כו׳ דהא במכילתא קתני בהדיא שומע אני אפילו סטרו סטירה וסטירה אין בה כדי להמית והניח הדבר בצ"ע והרב הגדול הרג"א ז"ל כתב תירוצים והנה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל הרבה להשיב אפו עליו ודחה את דבריו כמוץ אשר תדפנו הרוח ומסיק בסוף דבריו שנראה לו ליישב בדוחק דהא דקאמר במכילתא שומע אני אפילו סטרו סטירה היינו מכת נפש במקום שמחללין עליו את השבת שהרי אם הפיל שינו שיש בו סכנת נפש דהא מן השינים ולפנים ושינים בכלל מחללין עליו השבת כו' ואני שמעתי ולא אבין דא"כ מאי אפילו דקאמר במכילתא ועוד דלשון סטרו סטירה דבכל התלמוד משמע מכה קלה שאין בה נזק עד שמפני כך היא בכלל הכאות שפסקו להם חכמים דמים קצובים כדאיתא בטור ח"מ בסימן ת"ך סטרו על פניו משלם חמשים סלעים כו' ומתוך דברי המכילתא הנז' נדחו נמי דברי החזקוני שתירץ דמיירי כשעשהו טרפה ולי נראה כיון שגם לעיל בפסוק אם בעל אשה הוא אמרו במכילתא או אינו אלא בכנענית אע"פ שהפסוק מכחישו מיד דא"כ מאי ויצאה אשתו עמו הא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו והר"אם ז"ל גם שם הניח הדבר בקושיא וכן בסמוך הא דפרש"י מהמכילתא ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפילו קטן שהכה והרג יהא חייב כו' והקשה הר"אם ז"ל הלא לא מצינו דענש הכתוב את הקטן דאצטריך קרא למעוטיה והניח הדבר בקושיא וכן בשאר דוכתי טובא לאין מספר וכבר ראיתי מה שכתבו המחברים אחרוני' ז"ל לתרץ כל הקושיות של הרא"ם בשינוים דחיקא עד מאד שאין להם קיום כלל על כן לבי אומר וגומר שכן היא המדה במכילתא לומר או אינו אלא כו' או שומע אני כו' אע"פ שלפי האמת אי אפשר לומר כן ואל תתמה על החפץ כי כבר השריש לנו רש"י שורש זה באר היטב בריש מגילה וז"ל ואורחא דסוגיא דגמרא להקשות דבר שאינו עד דטרח ומעמידה על בורייה עכ"ל וכה"ג כתבו התוספות במסכת תמורה בפרק ולד חטאת גבי ותיובתא לתרוייהו כו' וגדולה מזאת מצינו בפרק בתרא דהוריות דתניא משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים כו' אע"ג שזה אי אפשר במציאו' להיות יחדיו בזמן אחד משוח משמן המשחה ומרובה בגדים כמו שכתבתי שם באריכות והיו הדברים האלה לטוטפות בין עיניך כן נ"ל:

רש"י ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפילו קטן כו' צריך שתדע דהאי קטן ר"ל אפילו בן יומו ובלבד דקים לן שכלו לו חדשיו כדאיתא בפרק יוצא דופן ויליף ליה מהאי קרא כל נפש אדם אפילו נפש כל דהו וכן פסק הרמ״בם ז"ל בפ"ב מהלכות רוצח ולא ממעט נפלים אלא דוקא בודאי כגון בן ט' וראשו אטום והוא נפל או שיש לו ב' גבין.

רש"י ועוד כי יכה כל נפש אדם אפילו נפלים במשמע ת"ל ומכה איש אינו חייב כו' וא"ת דלהא לא אצטריך קרא דהא דרשינן קרא דוכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה וגו' ענש יענש לשלם דמי ולדות לבעל אבל מן המיתה פטור על הנפלים כבר תירצו התוספות זאת הקושי׳ בר"פ הנחנקים דאי מההיא ה"א שהוא מפני שלא נתכוון לנפלים להמיתן אבל הכא דנתכוון לנפלים להמיתן ה"א דחייב להכי אצטריך (הוצרך) מלת איש אי נמי נהי דהוה חייב מיתה אנפל לאחר שנולד אבל קודם שנולד לא מחייב מיתה.

יג

רש"י זה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה כו' כתב החזקוני וז"ל צ"ל אותו שנפל על חבירו אחז בסכין והרגו דאי לא תימא הכי לא נתקיימה בו מיתת סייף שנתחייב בה ודוקא בדרד ירידה דאי דרך עלייה לא מחייב כדנפקא לן מויפול עליו ואין לומר שיתחייב שתי גליות דהא גברא קטילא קטיל עכ"ל ולי נראה שאין צריך לומר אותו שנפל על חבירו אחז בסכין והרגו כו' שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפרק בן סורר ומורה קאמר מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת מכל מקום כן נראה לי.

יד

רש"י ושליח ב"ד שהמית במלקות ארבעים כו' רשי אזיל לשיטתיה שפירש ג"כ במשנה פרק אלו הן הגולין דקתני ושליח ב"ד אבל הרמ"בם ז"ל בפ"ה מהלכות רוצח מפרש דשליח ב"ד היינו שהכה את בעל דין הנמנע לבוא לדין והמיתו בשגגה כו' והרא"בד ז"ל השיג עליו ופירש כדפרש"י:

רש"י והשוגג כתב הרא"ם ז"ל וא"ת היכי תיסק אדעתין לחייב מיתה את השוגג והלא מקרא מלא הוא ואשר לא צדה כו' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וי"ל דהאי שוגג לאו בשוגג שחייבה תורה עליו גלות קמיירי אלא בשוגג קרוב למזיד שאינו גולה מפני שעונו חמור ואין גלות מכפרת לו כו' עכ"ל הרא"ם וי"מ דה"א דהא דשוגג פטור דוקא דרך ירידה אבל דרך עלייה חייב מיתה אפילו שוגג לכן הוצרך וכי יזיד עכ"ל ואין זה נכון שהרי בפרק אלו הן הגולין הקשה רבא לרב חסדא ולאו ק"ו הוא ומה דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עלייה דישראל פטור איהו נהרג וכתבו התוספו' שם הא דלא גלי דרך עליה לאו משום דלא סגי ליה בגלות אלא משום דקיל הוא ביותר מירידה דהוה אנוס ביותר והלכך לא מצית אמרת דחמור דרך עלייה יותר מירידה.

רש"י על רעהו ולא על גוי כו' כתב הרא"ם ז"ל היינו מדיני אדם אבל מדיני שמים לא שכן שנינו במכילתא איסי בן עקביא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכת דמו לאחר מתן תורה פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים כו' עכ"ל והא דפרש"י לעיל בפרשת בשלח טוב שבגוים הרוג כו' כבר כתבתי שם בשם התוספו' דמיירי דוקא בשעת מלחמה וכ"כ הרמ"בם ז"ל בהדיא בסוף פ"ד מהלכות רוצח וז"ל אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילן אם נטו למות כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו שנ' לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין היאך יליף מהאי קרא לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך דאסור להצילו איסור מנא לן דילמא אינו מצווה להצילו אבל איסור מיהא ליכא ואולי עיקר הטעם שאסור להצילו הוא מפני כשם שאסור לבת ישראל להניק את בנה של נכרית מפני שמגדלת בן לע"ז כדאיתא בפרק אין מעמידין ה"נ אסור להצילו מטעם זה וכיון שאמרו במכילתא שהבאתי ההורג את הגוי פטור מדיני אדם אבל דינו מסור לשמים נ"ל הא דא"ר יוחנן בפרק אין עומדין כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנ' ידיכם דמים מלאו היינו אפילו שהרג את הגוי כן נ"ל להלכה אבל לא למעשה

רש"י אם היה כהן ורוצ' לעבוד כו' דקדק רש"י למינקט ורוצה לעבוד כו' דהיינו קודם שהתחיל בה אבל אם כבר התחיל בה אין מפסיקין אותו אלא ממתינים לו עד שישלים העבודה שכן דרשו רז״ל בפרק יום הכפורים דמעם מזבחי כתיב ולא מעל מזבחי דהיינו כשעומד על גגו של מזבח ועובד וכן פירש הרא"ם ז"ל ולכן תמה אני על תרגום יונתן ותרגום ירושלמי שאמרו אפילו הוא כהנא ומשמ' על גבי מדבחי כו' ופשטא דלישנא ומשמש ע"ג מדבחי משמע בשעה שהוא עוסק בעבודה ושמא י״ל דה"ק אפילו הוא כהנא ומשמש ע"ג מדבחי מתמן תסובניה פירוש לאחר שישלי׳ העבודה כן נ"ל:

טז

וגונב איש ומכרו כו' כתב רבינו בחיי ז"ל מה שנכנס הכתוב הזה בין מכה ומקלל כתב הגאון רבינו סעדיה ז"ל לפי שרוב הנגנבים הם קטנים וכשחוזרים אחר זמן אינם מכירים אב ואם ומכין ומקללין אותם והנה הגונב סבה הוא שמכה ומקלל ועל כן ראוי שיחייב מיתה והרמ"בן ז"ל כתב בזה כי סמך גונב למכה לפי שמיתת שניהם שוה והיא מיתת חנק ועל כן הוצרך לאחר ומקלל אביו שמיתתו בסקילה שכן כתוב אביו ואמו קלל דמיו בו וכל מקום שנאמר דמיו בו אינו אלא בסקילה שנ' באבן ירגמו אותם דמיהם בם ומה שהחמירו יותר במקלל מהמכה שהענישו הכתוב בסקילה שהיא חמורה מד' מיתות ב"ד לפי שיותר מצוי מי שיקלל אביו ואמו ממי שיכה אותם והעברה כפי מציאותה תמיד צריכה יסוד גדול או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר שהוא בהזכרת השי"ת והנה צריך להענישו על חטאו באביו ובאמו ועל אשר נשא שם אלהיו לפשע וחטאת עכ"ל וי"ל במה שנכנס הכתוב הזה בכאן כדי להגדיל אשמת גונב נפש ולהודיע חומר האסור שבו כי הוא חמור כמכה ומקלל אביו ואמו ולכך הושם באמצע בין המכה והמקלל וכן בעשרת הדברות הכניסו הכתוב בין הנאוף ועדות שקר ואלו לא הזכירו הכתוב כי אם באחרונה אחר מכה ומקלל היה נראה שהוא עון יותר קל מן המכה והמקלל ולא היה יכול להקדימו כי כבר התחיל בדין הרציחה מכה איש ומת והוצרך לסדר אחריו מכה אביו ואמו והנה לגודל העון נענשו עליו האחים בעשרה הרוגי מלכות ולא יתעלם ממך ענין כפל המיתה ממה שכתבתי במקום אחר:

רש"י אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום שגנבו מנין כו' כתב הרא"ם ז"ל אך קשה היכי תיסק אדעתין למעט אשה מדאצטריך קרא דוגונב לרבות אשה הלא אמרינן בפ"ק דקדושין דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותירץ דהאי דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אינו אלא היכא דכתיבא אזהרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש כמו איש כי יכה ואיש כי ימצא גונב ה"א דבא למעט אשה לכן אצטריך קרא דוגונב לרבות אשה עכ"ל ותמה אני מאד עליו למה לא כתב הדבר בשם אומרו כמנהגו הלא התוספות כתבו קושיא זו וגם התירץ בפרק ד' מיתות גבי מקלל אביו ואמו וכן בר"פ הנחנקין.

יז

רש״י וכל מקום שנאמר דמיו בו סקילה הוא כתב הרא"ם ז"ל במכילתא שנו אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מן המיתות האמורות הרי אתה דן נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה עכ"ל המכילתא ומה שהוסיף רש"י לומר ובנין אב לכולם באבן ירגמו אותם דמיהם בם לא שמעתי פירושו כי למה לא יפרש לשון המכילתא בג"ש כפי הנהוג בלשונם תמיד לומר נאמר כאן ונאמר כאן על הג"ש אבל הוצרך לפרש המכלתא בזה ע״ד בנין אב ושמא י"ל מפני שהג"ש אינה אלא ממלות דומות וכאן אינן דומות שהאחת דמיהם והאחרת דמיו ואע"פ שאמרו זו היא שיבה זו היא ביאה אין זה כל כך רחוק כמו המלות הבלתי דומו' כי מצינו שאמרו איש מאיש ילפינן איש מהאיש לא ילפינן ורבים כיוצא בזה עכ"ל ואני אומר אחר הקידה וההשתחויה כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק במה שכתב שהוסיף רש"י לומר ובנין אב לכלם כו' כדי לפר' המכילתא בזה ע"ד בנין אב כי מה שאמר רש"י ובנין אב לכלם כו' לא מפי עצמו אמר כן אלא הוא מועתק מת"כ סוף פרשת קדושים וז"ל מות ימותו באבן ירגמו אותם דמיהם בם זה בנין אב כל דמיהם בם האמורים בתורה בסקילה עכ"ל ומכאן הוציא רש"י מה שפירש ובנין אב לכלם כו' ולא מן המכילתא כאשר כתב הרא"ם ז"ל כי בודאי המכילתא יליף ליה בג"ש ולא דרך בנין אב כן נ"ל:

יט

רש"י על משענתו על בוריו וכחו וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח וז"ל זה שנאמר בתורה על משענתו אינו שהולך והוא נשען על המטה או על אחר שאפילו הנוטה למות יכול להלך על המשענת לא נאמר משענתו אלא שיהיה מהלך על משענת בוריו ולא יהיה צריך כח אחר להשען עליו עכ"ל וכן תרגם אונקלוס על משענתו על בורייה והכי איתא במכילתא ולכן נפלאתי פליאה גדולה נשגבה על הרמב"ן וכן החזקוני שפירשו על משענתו מקלו כמו וקח משענתי בידך דגבי אלישע כדרך העומדים מחוליים עכ"ל ואנו אין לנו אלא מה שאחז"ל:

כ

רש"י והרי היה בכלל מכה איש ומת כו' הרא"ם ז"ל האריך כאן ומסיק וכתב וז"ל אבל ליכא לאקשויי למ"ד לא הוא גמיר מכלליה ולאו כלליה גמיר מיניה היכי יליף רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומיא דעבד דכתיב ביה כי נקם ינקם ואין נקימה אלא בסייף כדכתיב חרב נוקמת נקם ברית דאיכא למימר רוצח שמיתתו בסייף לאו מעבד קא יליף ליה אלא מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ששפיכות דמים אינו אלא בסייף אבל הרמ"בם והסמ"ג כתבו שהרוצח מיתתו בסייף שנ' נקום ינקם כו' וצ"ע עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מה מקום לקושיא זו עד שהניח בצ"ע הלא בפרק ד' מיתות אמרינן הא דתנן אלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנידחת בשלמא עיר הנדחת כתיב בה לפי חרב אלא רוצח מנלן דתניא נקום ינקם נקימה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף כו' אשכחן דקטיל עבדא בר חורין מנלן ולאו ק"ו הוא קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק כו' הרי אתה רואה מפורש שמה שכתבו הרמ"בם והסמ"ג שנ' נקום ינקם הוציאו זה מדברי הגמרא ערוכה ברור מללו וע"ק על דברי הרא"ם ז"ל למה קא יליף שם בפרק הנז' רוצח שמיתתו בסייף למ"ד חנק חמור מעגלה ערופה למה לא יליף לה מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כו' וע"ק שהרי שם בפרק הנז' תנא דבי מנשה יליף ליה מהאי קרא שופך דם האדם באדם דמו ישפך שמיתת בני נח בחנק ולא מצינו בשום מקום דיליף מיניה סייף:

רש"י והרי היה בכלל מכה איש ומת דאיש אף גוי במשמע כו' כתב הרא"ם וז"ל וא"ת אי הכי כיון דגלי קרא בעבד לידון בדין יום או יומים יהא גם ישראל נידון בדין יום או יומים יש לומר מדה בתורה היא שכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי' ולא הוא גמר מכלליה ולא כללי' גמר מיניה ואם תאמ' עד שנדון אותה במדה זו נדון אותה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ויהא גם ישראל נידון בדין יום או יומים יש לומר שאין דנין במדה זו אלא כשהכלל באיסור והפרט באיסור דומיא דשלמים שהיו בכלל כל הקדשים באיסור אכילת קדשים בטומאה ויצאו מן הכלל לאסור אכילתה בטומאה שהכלל באיסור והפרט באיסור אבל כשהכלל באיסור והפרט בהיתר כאשת אח שיצאת מכלל כל העריות להתירה במקום מצוה דאין דנין אותו אלא בדבר שהי' בכלל ויצא לדון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש ולא הוה גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה ודוקא אשת את הוא דשרא במקו' מצוה אבל שאר עריות לא כמבואר בריש פרק קמא דיבמות ואם תאמר למ"ד בזבחים בריש איזהו מקומן נהי דלא גמר איהו מכלליה מ"מ כלליה גמר מיניה יהא גם ישראל נדון יום או יומי' כמו העבד והאמה י"ל דאף לדידיה לא גמר כלליה מיניה אלא מידי דלאו חדוש בו כגון באשם מצורע שחיטת צפון אי הוה כתיב ביה ולא הוה כתיב בשאר אשמות גמרי שאר אשמות מיניה דלאו חדוש הוא אבל מידי דחדוש הוא כגון מתן דמו שבזה למזבח ובזה שנה לבוהנות [לא] גמר מיניה אבל ליכא לאקשוי למ"ד לא הוה גמיר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה היכי יליף רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומי' דעבד דכתיב ביה נקום ינקם ואין נקימה אלא בסייף כדכתיב חרב נוקמת נקם ברית דאיכא למימר רוצח שמיתתו בסייף לא מעבד קא יליף לה אלא מדכתיב שופך דם האדם באד' דמו ישפך ששפיכות דמים אינו אלא בסייף אבל הרמ"בם והסמ"ג כתבו שרוצח מיתתו בסייף שנאמר נקם ינקם כו' וצ"ע עכ"ל וכתב עליו הרב המופלא א"ש וז"ל ואני אומר שלא שאלתו היא שאלה ולא תשובתו היא תשובה תשובתו איננה תשובה שהרי לפי תשובתו הוקשה לו על הרמ"בם והסמ"ג שכתבו שהרוצח מיתתו בסייף שנ' נקם ינקם כו׳ ונשאר בצריך עיון ומה לו לעיסה שהנחתום עצמו מעיד עליה והרי יצא הקול ושוברו עמו ושאלתו ג״כ אינה שאלה מפני שיש לתרץ קושיא זו באופן אחר ולומר דהא דלא אמרי׳ דגם ישראל יהא נידון בדין יום או יומים כמו עבד היינו משום דגלי לן קרא בהדיא דלא יהא נידון בדין יום או יומים אלא אם מחמת מכה זו מת אפילו לסוף שנה נהרג כדנפקא לן מונקה המכה מלמד שחובשין אותו עד שנראה אם יתרפא זה כו' כמו שכתב רש"י בהדיא לעיל בפסוק ונקה המכה וכן כתב הרש"בם בהדיא בפ' חזקת הבתים גבי ר' מאיר אומר הראשון ישנו בדין יום או יומים שכתב שם וז"ל דאלו מכה לישראל חבירו אם מחמת מכה זו מת אפי' לסוף שנה נהרג כדנפקא לן מונקה המכה מלמד שחובשין אותו ע"כ הרי לך בהדיא שגם הרשב"ם נתעורר בזה שהוקשה לו כיון דגלי קרא בעבד לידון בדין יום או יומים יהא גם ישראל נידון בדין יום או יומים ולכך הוצרך להשיב דנפקא לן מונקה המכה מלמד שחובשין אותו כו' ועתה מה שטען הרב על הרמ"בם והסמ"ג שכתבו שהרוצח מיתתו בסייף שנאמר נקם ינקם איננה טענה כלל משום דאיכא למימר דסבירא להו דשפיר ילפינן ישראל מעבד היכא דלא גלי לן קרא בהדיא והא דלא אמרינן דגם ישראל יהא נידון בדין יום יומים כמו עבד היינו משום דגלי לן קרא בהדיא כדלעיל.

רש"י עבד הקל לא כ"ש וא"ת א"כ בשבט למה לי תיפוק ליה מק"ו מישראל כבר תירצו במכילתא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר בשבט ללמדך שאין עונשין מן הדין ומהרא"י ז"ל תירץ בענין אחר דאצטריך לשבט היכא דאין בו כדי להמית בתוך יום או יומים אבל יש בו כדי להמית אחר יום או יומים אפ"ה חייב אם מת תוך יום או יומים עכ"ל והרמב"ם בפ"ב מהלכות עבדים מצריך בשבט לדרשה אחריתא וז"ל יראה לי שהמכה את עבדו בסכין ובסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו לכך נאמר שבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה:

כב

רש"י ולא יהיה אסון באשה כו' הרא"ם ז"ל האריך כאן ומסיק בסוף דבריו א"נ ישראל בנפלים נהי דפטור מהריגתן מ"מ לא שרי כמו שתירצו התוספות בפרק השוחט כו' כבר כתב הרא"ם ז"ל ג"כ לעיל בדבור ואיש כי יכה כל נפש אדם אפילו נפלים במשמע ת"ל מכה איש כו' וקשה לי על האי תירוצא של התוספו' הנז' דכיון שאסור ישראל להרוג עובר שבמעי אמו א״כ למה תנן בסוף פ"ק דערכין האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד כו׳ ולא עוד אלא שבגמרא פריך פשיטא גופה הוא ומשני אצטריך סד"א הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה קמ"ל כו' והשתא מאי פריך פשיטא הלא אין לך חידוש יותר גדול מזה דס"דא דממתינין לה עד שתלד מפני שאסור לישראל להרוג עובר שבמעי אמו וכ"ת דאע"ג שאסור לישראל להרוג עובר שבמעי אמו אפ״ה פשיטא שאין ממתינין לה עד שתלד משום ענוי הדין הא ליתא כי איך יעלה על הדעת דמשום שלא יהיה ענוי הדין להאשה יעשו איסור לכתחילה להרוג את העובר דמאי חזית דדמא דאשה סומק טפי כו' לכן עיקר בעיני כמו שתירץ הרא"ם ז"ל דשאני הכא דאשכחן שהחמירה בו תורה יותר מישראל שאזהרתו זו היא מיתתו כדאיתא בפרק ד' מיתות אבל לישראל מותר להרוג עובר שבמעי אמו כן נ״ל:

כד

עין תחת עין כתב רבינו בחיי ז"ל קבלת רז"ל בזה דמי עין ולא עין ממש והראיה מה שהזכיר למעלה רק שבתו יתן ורפא ירפא ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאש' עשה בו מה ישלם אחרי כן הוא גם הוא צריך שבת ורפוי ועוד כי זה שהוציא עין חברו אלו עשינו לו כן והוצאנו את עינו לא כל הטבעים שוים ואולי השני ימות בהוצאת עינו מפני שטבעו רך מן הראשון והתורה אמרה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין וא"כ אין בזה השווית היושר והמשפט לכל טבעי בני אדם זולתי בדמים ועוד הכתוב שאמר ואיש כי יתן מום באדם כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אי אפשר שיתקיים הכתוב הזה אלא כפי קבלת רז"ל בדמים ולא נטילת אבר ממש לפי שאי אפשר לאדם לעשות חבורה כאותה שעשה לו חבירו באורך וברוחב ובעומק ולא יתכן לו לצמצם ואם יעשה פחות או יותר לא קיים כאשר עשה כן יעשה לו אלא מכאן שאינו ממש אלא דמי' כדמי מה שעשה לא פחו' ולא יותר ויש לשאול היאך נקיים הכתוב כאשר עשה כן יעשה לו ואם לא נעשי' חבור' ממש שהרי הוא חבור׳ עשה ואם זה שעשה חבורה הוא חייב לשלם דמים היאך יתקיים כאשר עשה כן (כן) יעשה לו וי"ל כי פירוש כאשר עשה כן יעשה לו כאש׳ הרע כן ירעו לו הראי' מדברי שמשון שאמ' כאש' עשו לי כן עשיתי להם והלא הם גזלו את אשתו והוא שרף את תבואתם והרי מעשה שלהם לא היה כמעשה שלו אלא ודאי כיון שהרעו זה לזה כאלו השתלמו הגמול וכן מצינו בדברי הנביא שהתנבא על עשו כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך כי כאשר שתיתם על הר קדשי והא למדת מן הדעת ומן הכתוב ומדברי חכמים שאין פירוש עין תחת עין ממש אלא דמים כ"כ רבינו חננאל ז״ל והנה הכתוב הזכיר ז' דברים עין שן יד רגל כויה פצע חבורה שיש בכל אחד דבר שאינו בחבירו ואי אפשר שנלמוד האחד מהשא' עין נברא עמו אבל שן לא נברא עמו ואינו מן המנין של רמ"ח אברים שיש באדם כי כל אבר ואבר מרמ"ח אברים יש לו בשר וגידין ועצמות ולפיכך לא היינו יכולין ללמוד שן מעין שאין השן מכלל האברים אלא שהוא כלי הטחינה וכן כולן כי יכה איש את עין עבדו מצות התורה בעבד כנעני שיוצא בשן ועין והטעם בזה מפני שלא נשתעבדו אלא בשן ועין שנ' וירא חם אבי כנען ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ ראה בעינו והגיד בפיו ונתקלל על זה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו וכיון שלקו האברים החוטאים נפטר הגוף מעונש עבדות:

כו

רש"י וראש הגויה שהוא גיד האמה כו' וראשי הדדין שבאשה הכי איתא בפ"ק דקדושין:

כט

רש"י מתמול שלשום הרי שלש נגיחות כו' דע שאין המועד חייב בכופר עד שיהא מועד להרוג והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג ג' גוים ואח"כ הרג ישראל או שהרג ג' ישראל טרפה ואח״כ הרג שלם או שהרג וברח וברביעי נתפס הכי איתא בפרק ד' וה':

לב

רש"י כסף שלשים שקלים יתן גזירת הכתוב הוא בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר כתב הרא"ם ז"ל לא ידעתי מה בא להודיענו הרב בזה שהרי מקרא מלא הוא כסף שלשים שקלים לא פחות ולא יותר ל"ש שוה פחות מזה ול"ש שוה יותר מזה כו' עכ"ל ואני אומר שאין טענתו נופלת על רש"י כי אם על המשנה שלמה בפרק יש נערכין אשר משם לקח רש"י דברים הללו וז"ל יש בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר כיצד אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים נותן שלשים סלע כו' ושם בראש הפרק תנן יש בערכין להקל ולהחמיר ובשדה אחוזה להקל ולהחמיר ובשור המועד שהמית העבד להקל ולהחמיר ובאונס ובמפתה ובמוציא ש"ר להקל ולהחמיר והא ודאי דבכל הנהו אין טעם אלא גזירת הכתוב והא דלא פרש"י (כולם) [כלום] גבי ערכים ולא גבי אינך משום שסמך על מה שפירש כאן כן נ"ל:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה