צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
שמות · כ
א
רש"י את כל הדברים האלה מלמד שאמר כו' י"מ שכתבו שקשה לרש"י האלה למה לי לכן פירש מלמד וכו' ואין זה אמת שהרי במכילתא אשר רש"י לקח ממנה דברים הללו מפרש בהדיא דיליף ליה מן מלת כל ומלת האלה דריש לדרש' אחרת דדוקא עשרת הדברות האלה נאמרו כולם בדבור אחד אבל שאר כל הדברו' נאמרו דבור דבו' בפני עצמו ועוד כתבו על הא דסיים רש"י א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהיה לך שר"ל למה נשתנו שכתבן בלשון מדבר בעדו כאלו הקב"ה מדבר בעצמו ושאר הדברות כתבן בלשון נסתר כאלו משה היה מדבר עם ישראל כו׳ ואף גם זאת אינו אמת מכמה טעמים דלית נגר ובר נגר דיפרקינהו. חדא דא"כ לא יפול לומר לשון אם כן כו' כיון שאין קושיא זו תלויה כלל במה שאמר מקודם שהרי יש להקשות קושיא זו למה נשתנו אנכי ולא יהיה לך משאר הדברות שכתבן בלשון מדבר בעדו אף אם לא היה אמר הקב"ה עשרת הדברות כולם בדבור אחד אלא כל דבור ודבור בפני עצמו ועוד שהרי לשון מה ת"ל עוד כו' אינו סובל כלל ועקר קושיא זו למה נשתנו כו' ועוד שהרי לפי זה אינו מתרץ כלום כי עדיין הדרא הקושיא לדוכתה אם לא שנאמר טעמים וסברות מבחוץ אבל בלשון רש"י לא נרמז כלום למה נשתנו כו'. וי״מ שכתב עוד פירוש אחר וז"ל ועוד נ"ל שכוונת רש״י מה שמקשה א"כ מה ת"ל כו' לא הקשה על הכתוב רק על מה שאחז"ל שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו דמשמע והשאר לא שמענו מפי הגבורה ועל זה פריך מאחר שפרשתי שכולם מפי הגבורה בדבור אחד שמענו א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהיה לך כו' עד ועל זה פרש"י שחזר ופירש כו' ר״ל דברי חז"ל קאי אחזר ופירש עכ"ל וגם זה אינו אמת כי מלבד שרש״י לא מפי עצמו אמר דברים הללו אלא הוציאן מהמכילתא ושם לא זכר ולא פקד כלל זה המאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו אלא אף גם זאת אין לו ענין ומשמעות כלל לא הקשיא ולא התירוץ בלשון רש"י והנה הרא"ם ז"ל כתב וז"ל א"כ מה ת״ל אנכי ולא יהיה לך כו' אינו ר"ל מה בא ללמדנו בכתיבתם דאיך אפשר שלא יכתבם להודיענו מה הם הדברות שנאמרו בדבו' אחד שאע"פ ששמען משה דא"לכ מאי רבותיה דהק"בה במאי שאמרן בדבור אחד מ"מ בהכרח הוה שיכתבם בתורה כדי להודיעם מה דבורים היו אלא עכ"ל שאינו רוצה לומר למה נכתבו אלא למה נאמרו מפי השם פעם שנייה ולא הספיק לו הפעם הראשונה שאמרן בדבור אחד ושמען משה רבינו ע"ה כדלעיל והשיבו ואמרו כדי לפרש על כל דבור בפני עצמו מפני שהידיעה הפרטית לחוד והידיעה הכללית לחוד וא"ת ומנ"ל לרז"ל לומר שחזר הק"בה ואמרן פעם שנייה עד שהוקשה להם לומר ומה ת"ל אנכי ולא יהיה לך שפירושו למה חזר ואמרן פעם שנייה דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ושמען משה וכתבן כדי להודיען דבלולא זה לא היינו יודעים מה דבורים היו י"ל דאי אפשר לומר שאלה הדברות שנכתבו הן הן הדברות (בעינן) [מזרחי: בענין] שנאמרו בדבור אחד וכתבן כדי להודיען דא"כ היה לו לכתבן כולן בלשון מדבר בעדו כפי מה שנאמרו בדבו' אחד דמסתמא לא נאמרו אלא בלשון מדבר בעדו מכיון שהמדבר היה השם בעצמו ובכבודו עכ"ל וקשה לי על דבריו טובא חדא לפי הנחתו שהניח שלא הבינו ישראל כלום בפעם ראשונה שאמרן הקב"ה עשרת הדברות כולם בדבור אחד א"כ מאי מקשה המכילתא ורש"י למה נאמרו מפי השם פעם שנייה ולא הספיק לו הפעם ראשונה שאמרן בדבור אחד ושמען משה רבינו ע"ה הלא הקושיא מעיקרא ליתה וא"צ לפנים כי כבר אמרו במכילתא גופה ורש"י הביאו בפסוק ויגד משה את דברי העם אל יי' וגו' תשוב' על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך כו' א"כ מה מקום יש לקושיא זו למה לא הספיק לו הפע' הראשונה שאמרן בדבו' אחד ושמען מרע"ה הלא אע"ג ששמען מרבע"ה מה בכך סוף סוף כיון שישראל לא הבינו כלו' הרי הוא כאלו לא שמעו כלל ואם יפרש להם משה עדיין נשאר לישראל הספק עליו שמפני כך אמרו רצונינו לשמוע מפי מלכנו כו' ועוד קשה דא"כ לא ה"ל לומר מה ת"ל אנכי ולא יהיה לך כיון שהקושיא נופלת על כל עשרת הדברות וכבר הרגיש בזה הרא"ם ז"ל גופיה וכתב וז"ל ומפני שאינו ניכר מן הכתוב שנאמרו פעם שנית מפי השם אלא אנכי ולא יהיה לך בלבד שהם כתובין בלשון מדבר בעדו לפיכך לא הקשו רז"ל למה חזר ואמרן אלא בשני דיבורי אנכי ולא יהיה לך בלבד אבל הה"נ בשאר הדברות שכלם חזר ואמרן פעם שנייה כו' עכ"ל אבל אין זה מרווה צמאוני מפני דהכי ה"ל לומר בקצור נמרץ א"כ למה חזר ואמרן שחזר ופירש כו' ובר מן דין ומן דין הלא כמו זר נחשב לומר שישראל לא הבינו כלום בפעם הראשונה שאמר הקב"ה עשרת הדברות כולם בדבור אחד דא"כ קשה מאי רבותיה דהק"בה במה שאמרן עשרת הדברות כולם בדבור אחד אם ישראל לא הבינו כלום שאע"פ ששמען משה והבינם מ"מ מה יתן ומה יוסיף להם לישראל ידיעה ואמונה אם לא היה מגיע אליהם שום תועלת בהיותו קול פשוט מבלי הבנה הלא לא היתה תכלית הכוונה אלא בשביל ישראל ולא בשביל משה כמו שנאמר מקרא מלא הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים ואם הם לא הבינו דבר מפעם הראשונה איך יצדק ואשמיעם את דברי ואיך ילמדון ליראה גם אמרו וידבר יי' אליכם מתוך האש ויגד לכם את בריתו היאמר דבור והגדה על הקול שלא יובן כלל וכבר כתב החכם ראש הפשטני' ראב"ע ז"ל שכל עשרת הדברות שמעו ישראל והבינו מפי הק"בה עצמו ואע"ג שהרמ"בן ז״ל חולק עליו וכתב שלא הבינו ישראל מפי הקב"ה אלא אנכי ולא יהיה לך כבר מצינו במדרש שיר השירים רבה בפסוק ישקני שהוא מחלוקת ישנה בין ריב"ל ורבנן ודעת ראב"ע ז"ל היא דעת רבנן שאמרו כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי הק"בה והא ודאי שר"ל שגם הבינו אותם מפי הק"בה עצמו וטעמייהו דרבנן הוא כיון שלא כתוב דבר אתה עמנו ונשמעה אלא אחר כל עשרת הדברות ע"ש על כן לבי אומר וגומר שגם בפעם הראשונה שאמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדבור אחד שמעו ישראל והבינו אותם אלא שלא הבינו רק כללי הדברות אבל לא פרטי הדברות מפני שהידיעה הפרטית לחוד והידיעה הכללית לחוד כמ"ש הראם ז"ל וזהו כוונת המכילתא ורש"י שאמרו א"כ מה ת"ל אנכי ולא יהיה לך ר"ל א"כ כיון שאמר הק״בה עשרת הדברות בדבור אחד וכך שמעו ישראל והבינו אותם מת"ל אנכי ולא יהיה לך כלומ׳ למה נכתבין כל דבור ודבור בפני עצמו למה לא נכתבין כולם כאלו היו דבור אחד כמו שאמרן הקב"ה והשיבו ואמרו שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו ולכך נכתבין נמי כל דבור ודבו' בפני עצמו כמו שאמרן פעם שנייה ואל תשיבני מהא דפרש"י לעיל בפסוק משה ידבר כו' שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך כו' כי י"ל דזה קאי על פעם שנייה שחזר ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו כן נ"ל:
ב
רש"י ד"א לפי שנגלה על הים כו' פירוש דקשה לרש"י לפי פירושו לא ה"ל למימר אלא המוציאך מבית עבדים מצרים למה לכן פירש ד"א ולפי שני פשטים האלו קשה שבתחילה אמר אנכי והדר אמר לא יהיה לך ואין זה כסדר שמתחלה היה לו לצוות שלא יהיה שום אלקות והדר ה"ל למימר אנכי ר"ל אני לבדי לפי שאין דרך לצוות תחילה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדו לכ"פ ד"א שהיו שומעין כו' והיו סבורים מיד שהם הרבה רשויות לכך הוצרך להזהיר בתחילת העניין על זה ר"ל אנכי וגו' שאין כאן רשויות יותר אלא אנכי מהרש"ל. ואני שמעתי ולא אבין היאך כתב ואין זה כסדר שמתחלה היה לו לצוות שלא יהיה שוס אלהות והדר ה"ל למימר אנכי כו' הרי אדרבה במדרש שהביא הילקוט אמרו בהדיא דלכך אמר מתחלה אנכי ואח"כ לא יהיה לך ולא להפך מפני שכך הוא הסדר משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה אמרו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לכשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אין מקבלין גזרותי היאך מקיימין כך אמר הק"בה לישראל אנכי יי' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים אמרו לו הן הן כשם שקבלתם מלכותי כך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים כו' ועוד שהרי במקום שהמדרש אמ' טעם זה לפי שהיו שומעין קולות הרבה וכו' לא זכר ולא פקד מקודם שני פשטים האלו שפרש"י כאן וצל"ע:
ג
רש"י העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך כו' אבל הרמ"בם והס"מג והרמ"בן וסמ"ק ושאר מוני המצות כולם בפה אחד ענו ואמרו דפשטיה דקרא לאו להכי אתא אלא הוא אזהרה שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולת יי' וכן פירש החכם ראב"ע ז"ל ולפי דעתי נפקא להו מחשבה מן מלת לך כלומר לא יהיה לך שאינו גלוי אלא לך זהו מחשבה אי נמי מן על פני כלומר לא יהיה לך אלהים אחרים אצ"ל במה שנגלה לבני אדם כי אם על פני הוא הלב היא המחשבה שהיא נגלה על פניו יתברך לבדו ולא לבני אדם כמו שנאמר כי האדם יראה לעינים ויי' יראה ללבב וכן פירש רבי משה אלשיך ז"ל וכבר כתב הרמ"בן ז"ל על פרש"י וז"ל וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא ואם כן תהיה זו מצות לא תעשה בלבד ואזהרה למקיים ע"ז ברשותו ואין בה מיתת ב"ד ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבוד' שהם בכרת ומיתת ב"ד ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא וכדברי יחיד שהוא רבי יוסי שנויה כו' עכ"ל ותמה אני מאד על הרא"ם ז״ל נאמן ביתו של רש"י שרגיל ללמוד זכות בכל המקומות שטען הרמב"ן ז"ל על רש"י ולמה הסתיר פניו כאן ואולי הניח כאן מקום לתלמידיו להתגדר בו ונ"ל כי רש"י ימאן לפרש פשוטו של מקרא כמו שפירשו כל מוני המצות הנזכרי' מהטעם שפרש"י גופיה בסמוך וז"ל ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקראתם אלהות אצלו עכ"ל אבל קשה לי על רש"י שהרי מצינו מקרא מלא זובח לאלהים יחרם בלתי ליי׳ לבדו וכן אין כמוך באלהים יי' וכן יי' הוא האלהים וגו' וכן וישתחוו לו כל אלהים וכאלה רבים. ומיהו קשה לי נמי על דברי הרמ"בם וסייעתו הנזכר שהרי בסוף פרק שלוח הקן אמרינן ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה שנאמר למען תפוס את בית ישראל בלבם ואמר רב אחא בר יעקב זו מחשבת ע"ז כו' ואם איתא למה הוצרך להביא ראיה מקרא דלמען תפוס את בית ישראל בלבם למה לא מייתי ראיה מן קרא דהכא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ואולי מפני כך לא רצה רש"י לפרש כמו שפירשו הרמב"ם וסייעתו הנז' ואין בידי ליישב לפי דבריהם אלא בדוחק דהוה מוקמינן הקרא לא יהיה לך שלא יקבל ע"ז באלוה בדבור דוקא כגון האומר אלי אתה ולא הוה מוקמינן ליה במחשבה דלא מצינו שנענשין על המחשבה אבל השתא דכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם מוקמינן קרא דלא יהיה לך במחשבה וכבר ראיתי [מי] שהקשה קושי' אחרת על דבריהם דלא מצינו מצוה על המחשבה שהרי המצות שבתורה הם מצות עשה ומצות לא תעשה ובמחשב׳ לא שייך לא תעשה כלל דלא נקרא זה מעשה ואף על גב דנענש על המחשבה מכל מקום מצות לא תעשה לא שייך כי לא שייך מעשה במחשבה עכ"ל ולא דבר נכונה שהרי מקרא מלא כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם וגומ' ואמרו רז"ל בפ"ק דברכות אחרי לבבכם זו מינות כלומר שלא לתור אחרי מחשבות הלב וכל המונים מניין המצות מונים לאו זה בחשבון שס"ה מצות לא תעשה אף על פי שאין בו אלא מחשבה גרידא וכן מצינו מצות עשה שתלוין במחשב' גרידא כגון דבור אנכי יי׳ אלהיך וגומ' ודבור שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל למה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבוד׳ שהם בכרת ומיתת ב"ד כו' יש להשיב אדרבה דבר זה קשה לפי דעת הרמב"ן ז"ל יותר ויותר למה מפסיק בלאו דלא תעשה לך פסל בין לא יהיה לך שמדבר בקבלת ע"ז לאלהות ובין לא תשתחוה ולא תעבדם שהוא במיתה ומה שכת' הרמב"ן שאין הלכה כזאת הברייתא כו' כבר כתבתי לעיל בפרשת בא שאין רש"י מקפיד בזה רק לפרש פשוטו של המקרא כן נ"ל:
רש"י שלא תאמר לא נצטוו על ע"ז אלא אותו הדור פליאה נשגבה לא אוכל לה מהיכי תיתי לומר שלא נצטוו על ע"ז אלא אותו הדור עד שהוצרך מפני כך קרא על פני יותר משאר הדברות שאין בהם פתחון פה כלל שנצטוו כולם לדורי דורות וצל"ע. שוב עיינתי בילקוט ומצאתי שם תירוץ נכון מתוך דקדוק הלשון של זה המאמר וז"ל על פני למה נאמר שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר לא נצטווה על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים לכן נאמר על פני לומר לך מה אני חי וקיים לעולם וכו' ונ"ל שר"ל מדתלי אלהות מקודם ביציאת מצרים כדכתיב אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לכן יהיה פתחון פה לישראל לומר לא נצטווה על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים כשם שמצינו במדרש דלכן אמר אנכי יי' אלהיך וכו' לא יהיה לך אלהים אחרים וכו' בלשון יחיד כדי שיהי' פתחון פה למשה רבינו עליו השלו' להתפלל על ישראל בשעת עגל למה יחרה אפך בעמך וכו' הלא לא צוית אנכי יי' אלהיך וכו' לא יהיה לך אלהים אחרים וכו' אלא לי ולא לישראל ה״נ היה פתחון פה לישראל לומר לא נצטוו על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים לכן נאמר על פני וכו' כן נראה לי.
ד
רש"י וכל תמונה דבר אשר בשמים כתב מורי מהר"ם יפה ז"ל פירוש דקשה לרש״י שהרי התמונה אשר בשמים היא כבר עשוייה והיאך יצוה עליה לא תעשה וגו' לכן פרש"י לא תעשה תמונת כל דבר אשר בשמים ע"כ ואני שמעתי ולא אבין איך יעלה על הדעת לפרש שלא יעשה אדם תמונה בשמים עצמו מי יעלה לנו השמימ' עד שהוצרך רש"י להשמר מזה והוסיף מלת דבר. ונראה לי שקשה לרש"י שמלת תמונה אינו נופל לומר אלא על איזה דבר לכן הוסיף רש"י מלת דבר:
ואשר במים מתחת לארץ קשה לי למה לא הזכיר גם כן ואשר במים מעל השמים וי"ל לפי שאינן נראין כלל אי אפשר לעשות מהם שום תמונה:
ז
רש"י לשוא לחנם להבל ואיזהו שבועת שוא כו' מדברי הרא"ם ז"ל נרא' שהכל קאי על לשוא ראשון ור"ל דהאי לחנם שתרגם התרגום למגנא אין פירושו כמו בחנם דעלמא דאתא לאפוקי בשכר אלא האי בחנם ר"ל להבל ומביא לראייה המשנה דקתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו' וזהו להבל וכ״כ רש"י גופיה בפר' שבועת שתים וז"ל דלשון שוא לשון ולא כלום כמו בחבלי השוא לשוא הכתי את בניכם כו' ולאפוקי ממה שנדרש בדבק טוב דהא דנקט רש"י ואיזהו שבועת שוא כו' קאי על לשוא הנאמר בסוף הפסוק ע"ש ומה שתרגם התרגום לשקר' על לשוא האחרון מפני דס"ל כרבי יוחנן דאמר אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר כדאיתא בשבועות ובריש תמורה:
ח
רש"י תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה כו' אבל הרמב"ם וסמ"ג וסייעתם כולם בפה אחד ענו ואמרו דפשטיה דקרא לאו להכי אתא אלא על קידוש היום וז"ל מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש כו' ונ"ל דעיקר מצוה זו של קידוש היום ילפינן מן מלת זכור שפירושו זכור בפה כמו זכור את אשר עשה לך עמלק שאמרו חז"ל בפ"ב דמגילה זכור בפה כו' ולכן קריאת פרשת זכור היא מן התורה וראייה ברורה לדברי מן גמרא ערוכה ברור מללו בפרק ערבי פסחים וז"ל ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל זכור את יום השבת לקדשו בלילה מנין אדרבה עיקר קדושה בלילה הוא קדיש דכי קדיש תחלת יומא בעי לקדושא ותו בלילה מנין ת"ל זכור את יום השבת תנא איהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא ה"ק זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום השבת כו' עכ"ל ופרש"י לקדשו משמע בשעת שמתקדש היום עכ"ל הרי קמן מבואר באר הטיב דלא יליף [אלא] מן מלת זכור מדקאמר זוכריהו על היין בכניסתו ולא אמר קדשוהו על היין בכניסתו כי מלת לקדשו לחוד אינו משמע כלל זכירת קידוש ושבח וכ"ש לפי מה שכתבו התוספות לחד שנויא דקידוש על היין דבר תורה א״כ אי אפשר לומ' דילפינן קידוש היום על היין מן מלת לקדשו מפני שכבר כתבו התוספות שם דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון נזכירה דודיך מיין והאי זכירה היינו קידוש כו' וכן דייק לשון הגמרא בפרק מי שמתו דעיקר החיוב של קידוש היום לא ילפינן מן מלת לקדשו אלא מן מלת זכור כדאמרן מדקאמ' נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה אמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם וסמ"ג וסייעתם שהבאתי לעיל דוק ותשכח ואע"ג ששנינו במכילתא וז"ל לקדשו לקדשו בברכה עכ"ל דמשמע לכאורה דיליף ליה מן מלת לקדשו הא ליתא מפני דא"כ קשה מנא להו לדרוש כן שהרי מלת לקדשו לחוד אינו משמע כלל זכירת שבח וקידוש אלא ודאי גם המכילתא סוברת כשיטת הגמרא שהבאתי לעיל דהא בלאו הכי צריך אתה לסרס למפרע הברייתא במכילתא כמו שאמרו בגמרא שהבאתי לעיל וכיון שכן הוא כאשר הוכחתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי קשה לי מאד על חכמתו הגדולה של הרמב"ן ז"ל שכתב שהמצוה הזאת של קידוש היום ילפינן מן מלת לקדשו אבל זכור את יום השבת מצוה לזוכרו תמיד בכל יום להיות מונים כל הימים לשם שבת אחד בשבת שני בשבת וזה פשוטו של מקרא כו' ועתה אתה ברוך יי' המשכיל השקיפה ממעון עיונך וראה אם אפשר לומ׳ כן שהמצוה הזאת של קידוש היום ילפינן מן מלת לקדשו ויותר תמה אני על מה שכתב בסוף דבריו וזה פשוטו של מקרא כו' דא"כ למה לא כתב כן שום פוסק וגם למה אין אנו נוהגין למנות בלשון לע"ז כל הימים לשם שבת ועוד תמה אני מאד על הרמב"ן ז"ל שטען על רש"י שפירש זכור את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה כו' שהם דברי יחיד במכילתא ואין כך הלכה אלא כדברי ב"ה שאמרו אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים כו' עדיפא מיניה ה"ל לתמוה על רש"י למה עזב שיטת הגמרא ערוכה בפרק ע"פ שהבאתי לעיל דמפרש פשוטו של מקרא זכור את יום השבת לקדשו על קידוש היום. וכמו שכתבו הרמב"ם והסמ"ג וסייעתם וזו טענה יותר חזקה מטענתו שכבר דחה אותה בשתי ידים הרא"ם ז"ל ואמר שגם הלל הזקן מודה לשמאי הזקן בחפץ יפה שאינו של אכילה כיון שאינו שכיח כל היום ולכך דקדק רש"י לומר שאם נזדמן לך חפץ יפה כו' וצל"ע ודע שכתב הסמ"ג וז"ל שמעתי כי יש במדרש זכור בים ושמור ביבשה פי' בים אין שם צל בתים ואילנות ונראה שהוא יום גדול אף כשהוא סמוך לחשיכה וביבשה בעיר אף כשהוא יום גדול דומה שהוא סמוך לחשיכה לכך אמר זכריהו בים וכיוצא בה בעיר היושבת בראשי ההרים בכניסתו להקדי' לקבל שבת מבעוד יום ושמור כלומר המתן בעיר ביבשה ביציאתו תאחר עד שתחשוך שמור לשון המתנה כמו שומרת יום וכן ראיתי במכילתא זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן שמוסיפין מחול אל הקודש:
ט
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך פירש הרב הגדול ר"א שי' ששת ימים תעבוד עבודת הש"י תחלה ואח"כ ועשית כל מלאכתיך כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה אבל יום השביעי כולו ליי' אלהיך לא תעשה בו מלאכה שלך אבל עבודת הש"י תעבוד גם בשבת עכ"ל וכבר קדמוהו בפירש זה רבינו בחיי זל בשם הרמב"ם ז"ל:
י
רש"י אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים כו' כתב הרא"ם ז"ל ואינו רוצה לומר לאפרושינהו דהא בפרק חרש משמע דאין הגדולים מוזהרין על הקטנים אלא דלא ליטמויינהו בידים אבל אם היו הקטנים עוברין מעצמן אין הגדולים מוזהרין להפרישן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מוזהרין להפרישו ומשום הכי הורה רבי פדת הלכה למעשה לרבי יצחק בר ביסנא דאירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברשות הרבים דלדבר טלי וטליא ולעיילו התם דאי משכחו להו מייתי להו ומתניתן דקטן שבא לכבת אומרי' לו אל תכבה מפני (ששבישתו) [ששביתתו] עליהם מוקי לה בגמרא בעושה על דעת אביו אבל באינו עושה על דעת אביו אין אומרים כבה ואל תכבה עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק כי ודאי הא דפירש רש"י אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים רוצה לומר לאפרושינהו ולא פגע ולא נגע כלל ענין זה לההוא דפרק חרש דמשמע דאין הגדולי' מוזהרין על הקטנים אלא דלא ליטמויינהו בידים כו' מפני דאף על גב דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו מכל מקום אביו מצווה להפרישו כמו שפסק בהדיא הרמ"בם ז"ל ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות הלא המה בסוף הלכות מאכלות אסורות כתב וז"ל אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וכו' עכ"ל. ובפרק ך"ד מהלכות שבת כתב וז"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו עכ"ל. ותמה עליו המגיד משנה דמשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא בית דין מצווין להפרישו וזה היפך מה שכתב בסוף הלכות מאכלות אסורות שהבאתי והניח הדבר בקושיא אבל הכסף משנה כתב שיש מתרצים שמה שכתב הרמב"ם דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתב אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור מטעם שאביו מצוה להפרישו מאיסור תורה וכן פסק בהדיא הרב המובהק מהר"י קארו ז"ל בש"ע בא"ח בסימן שמ"ג וז"ל קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו מאיסור דאורייתא כו' עכ״ל וכאן שפירש רש"י אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים כו' מיירי באביו ולא בבית דין שהרי כתיב ובנך ובתך כו' וההוא דפרק חרש דמשמע דאין הגדולים מוזהרין על הקטנים כו' לא מיירי באביו אלא בבית דין ואע"ג דמדברי הרמב"ם בסוף הלכו' מ"א שהבאתי משמע שאין אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו מדאורייתא אלא מדרבנן מדיליף ליה מדברי קבלה שנאמ' חנוך לנער על פי דרכו ולא קיליף ליה מהאי קרא דהכא ובנך ובתך וגו' מ"מ י"ל דרש"י פליג בזה על הרמב"ם וס"ל דאביו מצוו' מדאוריית' להפרישו מכח קרא דהכא ובנך ובתך וגומ' ויש מי שהשיב לי איך אפשר לומר דרש"י מחלק בין ב"ד לאביו וכדפירשנו הלא רש"י גופיה מסיים וכתב וזהו ששנינו קטן שבא לכבות אין שומעים לו וכו' והתם ודאי לא מיירי באביו דווקא אלא ה"ה בב"ד דומיא דרישא דקתני נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה כו' דמיירי ודאי בב"ד ואני השבתי לו שהרי הרמב"ם ז"ל פסק בהדיא בפי"ב מהלכות שבת כסתם מתניתן דלעיל קטן שבא לכבות אין שומעי׳ לו וכו' ואפילו הכי חילק בין ב"ד לאביו כנזכר לעיל ומשום יגדיל תורה ויאדיר אומר אני דאפילו לפי מה שלא עלה על דעת הרב המובהק הרא"ם ז"ל לחלק בין בית דין לאביו יש לדחות דבריו ולומר הא דפיר' רש"י כאן אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים ר"ל לאפרושינהו כי רש"י סבר לענין הלכה דקטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו כמ"ש הרא"ש בהדיא בריש שבת וז"ל וקשה היכי קאמר דפטור ומותר לגמרי דהא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול כו' דאפילו קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו עכ"ל וטעמו כמו שכתב בית יוסף משום דאף על גב דרבי פדת הוא דאמר ליה דבר טליא וליטיילו התם אבל ר' יוחנן אמרינן התם בפרק חרש דספוקי מספקא ליה אי בית דין מצווין להפריש קטן שאוכל נבילות או לא ומאי דשני אמתניתן דקטן שבא לכבות אין שומעין לו דדוק' בעושה על דעת אביו הוא לאו משום דס"ל הכי אלא משום דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה ואיפשר שמפני כך השמיטו הרי"ף והרא"ש הא דמתמה בפרק כל כתבי אמתניתן דקטן שבא לכבות אין שומעין לו שמעת מיניה קטן אוכל נבילות בית [דין] מצווין להפרישו אמר ר' יוחנן בעושה על דעת אביו דכיון דבפרק חרש אמרינן דרבי יוחנן ספוקא מספקא ליה זיל הכי קמדחי ליה וזיל הכי קמדחי ליה אנן מהיכא תיתי לן למפסק הלכה דאין מצווין דאף על גב דרבי פדת עבד עובדא כיון דלרבי יוחנן מספקא ליה לדידן נמי מידי ספיקא לא נפקא לן על כן לבי אומר וגומר שמה שכתב כאן הרא"ם ז"ל הוא כשגגה היוצאת מלפני השליט כן נ"ל:
יב
רש"י למען יאריכון ימיך אם תכבד יאריכון ואם לאו יקצרון כו' כתב הרא"ם ז"ל נראה לי שכך פירושו שמפני שכל הדברות הן ל"ת חוץ מדבור ראשון כו' כי דבור זכור אינו אלא כדי לסיים בו ויום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה כו' עד לפיכך הוכרחו רז"ל לפרש שמצות הכבוד גם כן אף על פי שהיא מצות עשה הרי היא כמצות לא תעשה שמכלל הן אתה שומע לאו וכאלו אמר לא תקלה את אביך ואת אמך פן יקצרון ימיך עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי חס ושלום פה קדוש יאמר דבר זה כי דבור זכור אינו אלא כדי לסיים בו ויום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה כו' שהרי כל המונין מנין המצות מונין דבור זכור בחשבון רמ"ח מצוות עשה לקדש את יום השבת בדברים והוא גמרא ערוכה בפרק ערבי פסחים ובפרק מי שמתו כמו שהעתקתי הלשון לעיל וכיון דבלאו דבור זכור לא נמצא החשבון רמ"ח מצות עשה אם כן איך אפשר לומר כי דבור זכור אינו אלא כדי לסיים בו ויום השביעי שבת כו' ועוד אעיקרא דדינא פירכא מה שכתב בתחילת דבריו שמפני שכל הדברות הן לא תעשה כו' וזה אי אפשר שהרי דבור זכור ודבור כבד את אביך כו' הן מנויין בחשבון רמ"ח מצות עשה כמו דבור הראשון אנכי הרי לך שלשה מצות עשה לכן נ"ל ליתן טעם לשבח למה הוכרחו רז"ל לפרש כאן אם תכבד יאריכון ימיך ואם לאו יקצרון ימיך דמכלל הן אתה שומע לאו כו' והוא זה מפני שאמרו במכילת' ורש"י הביאו לעיל על פסו' וידבר אלהים אין אלהי' אלא דיין לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לא אינו מקבל עליהם פורענות יכול אף עשרת הדברו' כן ת"ל וידבר אלהים דיין ליפרע ונ"ל דהא דקאמר לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר כו' לא קאי על מצות לא תעשה אלא על מצות עשה דוקא וזה מכמה טעמים חדא דלשון שאם עשאן אינו נופל על מצות לא תעשה ואפילו אם תדחוק לפרש מלת שאם עשאן שר"ל שקיים מצות לא תעשה מכל מקום אינו נופל לומר על מצות לא תעשה ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות שהרי מפורש בתורה בכל מצות לא תעשה העונש כפי מה שהוא ואין לך שום מצות לא תעשה שאין לו עונש מלקות לכל הפחות ועוד דא"כ איך אמר יכול אף עשרת הדברות כן מהיכי תיסק אדעתין לומר שאם לא יקיים מצות ל"ת האמורים בעשרת הדברות שלא יהא מקבל עליהם פורענות והלא כולם מחייבי מיתות ב"ד הם אלא ודאי כדאמרן דקאי על מצות עשה שאין בהם עונש מפורש בתור' וכדי שלא יחשוב אדם שאלו מצות עשה האמורים בעשרת הדברות הם דומים לשאר מצות עשה שבתור' שאין בהם עונש מפורש בתורה ת"ל וידבר אלהים דיין ליפרע ולפי שכאן גבי דבור כבד ייעד שכר למען יאריכון ימיך וגומ' נראה כסותר מה שאמרו על פסוק וידבר אלהים כו' דיין להפרע שהרי אדרבה כאן ייעד שכר לפיכך הוכרחו רז"ל לפרש שכוונת הפסו' אם תכבד יאריכון ואם לאו יקצרון כו' והשתא יתיישב שפיר וידבר אלהים כו' דיין להפרע כן נ"ל. אחר שכתבתי זה מצאתי בדבק טוב שפירש באחרונה בקצור נמרץ כדברי ושמחתי כמוצא שלל רב:
למען יאריכון ימיך כו' הקשה בעל תולדות יצחק שהרי כל משפטי התורה מדה כנגד מדה ואם כן היה ראוי שיאמר כבד את אביך ואת אמך למען יכבדוך והתשוב' שבמאריך ימים מכבדים לו שנא' מפני שיבה תקום וגו' לזה אמר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ותהיה זקן ויכבדוך עכ"ל וקשה לדבריו הרי ראוי שכר זה בעניין והדרת פני זקן ועוד קשה במה שלא הוזכר שכר בכל עשרת הדברו' זולתי בעניין כבוד אב ואם עוד אמרו למען יאריכון ימיך על האדמה היה מספיק אמרו למען יאריכון ימיך ומה ענין האדמה לכאן ועוד קשה שנראה שבח"ל אין צריך לכבד אב ואם לכן נ"ל יותר עיקר כמו שכתב החכם ר״א אשכנזי ז"ל שהיה זה דרך אזהרה לפי שא"י היתה לכנען וכנען במה שלא נהג כבוד לאביו נתקלל שיהיה עבד לעבדים לאחיו ומצרים היה אחיו של כנען וישראל היו עבדים למצרים ולכך נתנה ארץ כנען לישראל שיתקיים עבד עבדים יהיה לאחיו אם כן נתגרש כנען מארץ ישראל לפי שזלזל בכבוד אביו לכן נאמ' פה שיכבדו הורים כדי שלא תאבד מהם ארץ ישראל כאשר נאבדה מכנען:
טו
רש"י וכל העם רואים מלמד שלא היה אחד בהם סומא כו' כתב מהרא"י ז"ל אע"ג דדרשינן האי מקרא דלעיל לעיני כל העם וכדפירש רש"י מכל מקום צריכין האי קרא לומר שלא היו עיניהם כהות וסומות מפני שראו בגלוי שכינה דאפילו המסתכל בכהנים בשעת שפורשים ידיהם אמר רבי חגי בירושלמי דעיניו נעשו כיהות מפני שהשכינה שורה עליהם וכ"ש כאן שהיה גילוי שכינה ביותר ומה שכתב רש"י כאן ומנין שלא היה בהם אלם וכו' ולא פירש זה לעיל גבי לעיני כל העם משום דההוא קרא בלשון הבטחה הוא נכתב אבל וכל העם רואים וכן ויענו כל העם נעשה ונשמע כולם בלשון מעלה נכתב ושייכי אהדדי עכ"ל אין ספק דאישתמיטתיה מיניה המכילתא אשר רש"י הוציא ממנה דברי' הללו כי אין טענתו נופלת על רש"י כי אם על המכילת' שאמרה גם כן ממש כדפירש רש"י לעיל בפסוק לעיני כל העם מלמד שלא היה בהם סומים ואפילו הכי חזרה ואמרה כאן כדפרש"י אך קשה בעיני למה השמיט רש"י מה שאמרו נמי במכילתא מנין שלא היו בהם חגרים שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר וצל"ע:
כ
רש"י לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום כו' תימה למה השמיט רש״י הפירוש של עיקר הלאו שהזכירו כל הפוסקים קמאי ובתראי ז"ל שאסור לעשות צורת אדם שלם לנוי כדאיתא בפרק כל הצלמי' ומה יפה ומה נעים פירו' הרא"בע ז"ל לא תעשון צורות לקבל כח עליונים ותחשבו כי לכבודו אתם עושים כאלו יהיו אמצעיים ביני וביניכם כמו העגל שעשו ישראל כי אהרן לכבוד השם עשה כאשר אפרש במקומו ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב והנה טעם אתי שאין לצורך לאמצעיים עמי על כן אמר אחריו אבא אליך וברכתיך והטעם אני בכבודי אבא אליך. והחכם ר"א אשכנזי ז״ל פי' כי אחרי שהקב"ה ירד על הר סיני וכל העם רואים אמר הקב"ה שמא יעשו את ההר ע"ז לפי שראו עליו העניינים הנפלאים ההמה ואמר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב רוצה לומר שלא יעשו להם גם כן דמיון כמו הר של כסף או של זהב כו':
כב
לא תבנה אתהן גזית כו' טעם אסור בגזית במזבח שלא יהיה כבוד המזבח שתהי' מקצת האבן בנויה במזבח יי' ומקצתה מושלכות באשפתות כן פירש החכם ר"א ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב טעם בזה בכלל טעמי המצות שהוא הרחקה שלא יבא לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית אבל הרמב"ן ז"ל נתן טעם אחר בזה והוא הנכון יותר מכל מה שנ' בו כי לפי שהחרב כחו של עשו מברכת ועל חרבך תחיה והנה עשו שנאו הק"בה כענין שכתוב ואת עשו שנאתי והנה הוא מרוחק מן המזבח ואין הגזית עיקר האסור כי אם הנפת הברזל וכן כתוב לא תניף עליהם ברזל ואלו עשאן גזית בכלי כסף או בשמיר הרי זה מותר מדין התורה אבל האסור אינו אלא כדי להרחיק הברזל מן המזבח והוציא הכתוב ברזל בלשון חרב לפי שהוא מחריב העולם ולכך ירחיקנו הכתוב מן המזבח שהוא שלום העולם וקיומו ועל כן לא נמצא בכל מלאכת המשכן זכרון ברזל כלל אלא זהב וכסף ונחושת: