צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
שמות · יג
ד
רש"י בחדש האביב (וכו') [וכי] לא היינו יודעים באיזה חדש כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וז"ל ותימא לי שאם לא היה נכתב בתורה חדש האביב מאין היינו אנחנו בדורו' הללו יודעים באיזה חדש יצאו אם לא בקבלה איש מפי איש ואם בטלה הקבלה על ידי בלבול עולם כמו שקרה עכשיו בעונותינו מאין היינו יודעים ואם כן מאי וכי לא היינו יודעים ואע"פ דכתי׳ החדש הזה לכם ראש חדשים גם בזה לא היינו יודעים עכשיו איזה חדש הוא שנקראנו ראשון אם לא בקבלה איש מפי איש ומפסוק זה דחדש האביב אנו לומדין הכל שהוא ניסן הבא ע"י עיבור השנים שיהיה בזמן האביב וא"כ וכי לא טוב לכתוב זה בתורה להיות התורה עצמה מעידה ע"ז שהוא חדש האביב וברית כרותה שהיא לא תשכח לכן נ"ל דגרסי' וכי לא היו יודעים באיזה חודש יצאו ופי' שאמר להם משה לישראל שבאותו דור לנוכח להם היום אתם יוצאים בחדש האביב. ועל זה מקשה רש"י וכי הם בעצמם לא היו יודעים באיזה חדש יצאו ואם להודיע הדבר לדורות ה"ל לכתוב בחדש האביב אחר והיה כי יביאך וגו' ולא היה צ"ל היום אתם יוצאים ומשני אלא כך אמ' להם כו' ועכשיו ממילא ידעו זה ג"כ הדורות הבאים מהאי קרא שבחדש האביב יצאו עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מ"ש ואם בטלה הקבלה ע"י בלבול עולם כמו שקרה עכשיו בעונותינו מאין היינו יודעים כו' שהרי לא היה ולא הוה ולא יהיה בטילה הקבלה חלילה וכבר הארכתי בכעין זה לקמן בר"פ כי תשא גבי ולא יהיה בהם נגף כו' על כן לבי אומר וגומר שאין לשבש הספרים:
ט
רש"י יד שהוא כהה כתב הרב הגדול מה״רשל וז"ל פי' לשון חשך שיד ימינו חשובה היא יותר משמאלו שהרי כשאדם רק בשעת תפילה זורק רוקו לצד שמאלו ואין להקשות והא כשיפסיע אדם ג' פסיעות בשעה שאומר עושה שלום הוא פונה את עצמו לצד שמאל ש"מ דהשמאל היא חשובה יותר מימין וא״כ איך הוא זורק הרוק לצד שמאל וי"ל כשאדם (רוקה) [רוקק] הוא מדמה בדמיונו כאלו אינו אצל שכינה ומ"ה נמי צריך להפסיק בתפילה קודם שירוק כדי הילוך ד' אמות כדי להעלות בדמיונו שהוא ברשות אחר ואינו בפני השכינה ע"כל ועיין בבית יוסף בט"אח סי' צ"ז מה שכתב בשם אביו ז"ל:
יג
וכל בכור בניך תפדה וגו' נשאלתי מן האלוף המרומם בישראל גדול שמו ארי"ה דבי עילאה ותתאה גבר בגוברין שבילי דאוריית׳ ליה נהירין כמוהר"ר ליב יצ"ו אביר הרופאים מק"ק ווינא על מעשה שבא לידו שמת בנו האלוף הח"ר צבי ז"ל והניח אשתו מעוברת והמליטה זכר בכור פטר רחם. אם יש כח ורשות בידו לפדות בן בנו או אם צריך להמתין עד שיגדיל והוא יפדה את עצמו. וזהו תשובתי כתב הרב הגדול רמ"א ז"ל בהגהתו לש"ע בי"ד בהלכות פדיון הבן סי' ש"ה סעיף יוד וז"ל ואין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב עכ"ל. ולפי שכתב הרב המובהק מהר"י קארו ז"ל בספר ב" בטור א"ח בסוף סי' י"ו וז"ל וכתבתי זה ללמוד דעת לתלמידי' שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין עכ"ל. וזה כתב על מ"ש שם הר"י בן חביב ז"ל לפי שלא ראה מקום מוצא הדין בגמר' זה גרם לו לפלפל חוץ מן האמת על כן נערתי חצני ופשפשתי בספר דרכי משה מבטן מי יצא דין זה הנ"ל ומצאתי שם שכתב דין זה בשם תשובת ריב"ש סי' ק"לא והנה ראיתי בתשובת ריב"ש שכתב כך השואל אבל לא רי"בש גופיה וז"ל אבל על ידי שליח או ע"י ב"ד לית לן עכ"ל וטעמא וראיה לא הגיד לדבריו. ומיהא נראה מתוך התשובה שגם רי"בש גופיה מסכי' לזה כמו שאפרש בסמוך וגם מורי הגאון מה"רם יפה ז"ל בעל הלבושי' נגרר אחריו ונתן טעם לדבר וז"ל האב עצמו צריך לפדותו שהרי הוא מצוה דרמיא רחמנא עליה וכמו תפילין וציצית שצריך לעשות בגופו ולא ע"י שליח ואפי' ב"ד אין יכולין לפדותו בלא האב אלא אם לא פדאו האב צריך הוא בעצמו לפדות את עצמו כדילפינן מפדה תפדה עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא על שני המאורות הגדולים רמ"א ומהרמ"י ז"ל היאך אפשר להם לפרש הלשון שכ' השואל בתשובו' רי"בש הנ"ל אבל על ידי שליח או ע"י ב"ד לית לן שר"ל שאין האב יכול לעשות שליח לפדותו ואפי' ב"ד אין יכולי' לפדותו בלא האב אלא אם לא פדאו האב צריכים להמתין עד שיגדיל ואז הוא בעצמו צריך לפדות את עצמו. הלא דין זה אין לו קיום והעמדה כלל ועיקר מכמ' ראייות ברורו' חזקות כראי מוצק דלית נגר ובר נגר דיפרקינהו חדא שהרי בהדיא אמרינן בנדרים פ' נערה המאורסה דף ע"ב ע"ב וכן בפר"ק דנזיר דף י"ב ע"ב וז״ל ת״ש האומר לאפוטרפוס כל נדרים שנודר׳ אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר והפר לה יכול יהו מופרים ת"ל אישה יפירנו ואישה יקימנו דברי ר' יאשיה א"ל ר' יונתן מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ואפי' ר' יאשיה לא קאמר אלא משום דגזיר' הכתוב הוא אישה יקימנו ואישה יפירנו אבל דכ"ע שלוחו של אדם כמותו והא לא שמיע ליה ה"נ דא"ל לכי שמענא היפר לה עכ"ל הגמר' ופי' הרא"ש והר"ן מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אד' כמותו כו' כדילפינן בפרק האיש מקדש מקראי גבי גירושי' וקידושין ותרומה וקדשי' ע"ש הרי קמן מבואר באר היטב מפי תלמוד ערוך ברור מללו דכ"ע ס"ל דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה מכח ההיא דפ' האיש מקדש הנ"ל. ועו' ראיה ברורה שהרי אשכחן גבי מצות חליצה בפ' מצות חליצה דף ק"א ע"ב דדרשינן וקראו להם ולא שלוחן וכןו גבי עגלה ערופה בר"פ עגלה ערופה דרשינן ויצאו הן ולא שלוחן. ובמנחות פרק ב' מדות דף צ"ב נמי דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ע"ש וכתבו שם התוספו' בפרק מצות חליצה הנ"ל מדאצטריך קרא בכל הני דוכתי למילף מיניה דאין שלוחו של אדם כמותו מכלל דבעלמא בכל התורה כולה הוי שלוחו של אדם כמותו ע"כ ואין להקשות היאך קאמ' בגמרא הנז' מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו והלא אשכחן בכמה דוכתי שהבאתי דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כי יש לומר דה"ק בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו מן הסתם במקום דלית קרא למילף מיניה דאין שלוחו של אדם כמותו וכהג' צריך את לפרש הא דאמרינן פ"ק דהוריו' דבכל התורה כולה רובה ככולה דמי כו' והתם נמי לאו דוקא בכל התורה כולה דהא משנה שלימה שנינו בסוף נגעים שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוי' וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשו כלום ומייתי לה בנזיר פ' ג' מיני' וקאמר עלה רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רוב' ככולה מדאוריית' ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר ביו' השביעי יגלחנו הכא הוא עד דאיכא כולה. הא בעלמא רובו ככולה וכה"ג פרש״י בפ' שבועות הפקדון גבי דבכל התור' לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן כו׳ דלאו דוקא בכל התורה כולה א"כ מאחר שנתבאר מפי תלמוד ערוך בכל הני מקומות הנ"ז דכ"ע ס"ל דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה אם לא במקום שיש מיעוטא דאין שלוחו של אדם כמותו מהיכי תיתי לאסוקי אדעתי' שאין האב יכול לעשות שליח לפדותו הלא לית לן קרא גבי מצות פדיון דנוכל למילף מיניה דאין שלוחו של אדם כמותו ולפי שהכל היה כשלחן ערוך לפני רבינו ניסי' הלכך כת' בפשיטות בפ"ק דפסחי' גבי על ביעור חמץ שהאב יכול לפדות ע"י שליח וז"ל ויש מצוה אחר' שאעפ"י שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע"י אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן כו' עכ"ל. הרי אתה רואה מפורש שהוא מדמה פדיון הבן לביעור חמץ ומילה לענין לעשותה ע"י שליח ואי לאו דיליף שליחות דביעור חמץ ומילה ופדיון הבן מכח ההוא דפ' האיש מקדש הנ"ז וכדאי׳ בהדיא בגמ' הנ"ז קשה מנ"ל. ואין שום ספק אלי שאלו ראו שני המאורות הגדולים הנ"ל המאמרי' בגמ' ומ״ש הר"ן בפ"ק דפסחי' שהבאתי הוו הדרו בהו כי מי זהו ואיזהו אשר מלאו לבו לחלוק על הר"ן מסברת הכרס בלי ראיה מן הגמר' ומעתה אחרי שזכינו בדין שהאב יכול לעשות שליח לפדות שלא כדברי שני המאורות הגדולים הנ״ל נבא להכריח בראייות ברורות שגם הב"ד וכל אדם יכולי' לפדותו אם מת האב או כשאין האב רוצה לפדות כלל דמהיכי תיתי לאסוקי אדעתין שאין ב"ד יכולים לפדותו בלא האב. אי משום דתני' בפ"ק דקידושין האב חייב בבנו למולו ולפדותו כו' והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי ב"ד למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהליה ב"ד מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' ואלו גבי פדיון הבן תני' והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה דכתיב פדה תפדה כו' ולא זכר ולא פקד כלל היכא דלא פרקיה אבוה מיחייבי ב"ד למפרקיה אלמא שאין ב"ד יכולין לפדותו בלא האב אלא צריך להמתין עד שיגדיל שהוא בעצמו חייב לפדות עצמו. אי משום הא לא אריא מידי דנהי דחיוב ליכא מפני שלא רצתה התורה להטיל חיוב על הב״ד להוציא ממון ליתן לכהן שיעור פדיון הבן אבל אם הב״ד רוצין לפדותו אם עבר האב ולא פדה אותו או אם מת האב ואין כאן מי שרוצה לפדותו לא מבעיא שהרשות בידם מטעם דזכין לאדם שלא בפניו אלא אפי' מצוה רבה איכא. וראיה מבוארת ומבוררת לדברי מדקאמר בברייתא בפ"ק דקידושין הנ"ל והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי ב״ד למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלי' ב"ד מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וגומר והשתא קשה מאן יימר להו דהיכא דלא מהליה אבוה מחייבי ב"ד למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר דלמא לא מיחייבי ב"ד למימהליה מכח המול לכם כל זכר אלא דוקא עד אחר שיגדיל ועבר ולא מל את עצמו שהרי אין סדר קדימה ואיחור מפורש בתורה כלל אלא אדרבה הפסוק של וימל אברהם את יצחק בנו וגו' דיליף הגמרא מיניה בפ"ק דקידושין הנ״ז חובת האב הוא מאוחר לכל הפסוקי׳ דיליף הגמרא מיניה חובת הב"ד וחובת עצמו שהרי הוא כתוב בפ' וירא וכ"ש לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל במנין המצות סי' רט"ו וכן הסמ"ג בסי' ך"ח וז"ל למול את הבן שנ׳ וביום השמיני ימול את בשר ערלתו וגו' שהוא מאוחר יותר הרבה מאד שהרי הוא כתוב בפ' תזריע ובלי ספק שלא היו בודין מלבם דרשה זו ולהניח הדרשה המפורש' בגמר' של וימל אברהם את יצחק בנו וכו' אלא כך היו גורסי' בגמ"ר וכה"ג ממש כתב בעל כסף משנה בספ״ג דהלכו׳ סנהדרין על מ"ש הרמ"בם כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה שנ' ולא תקים לך מצבה אשר שנא י"י אלהיך ואלו בפ"ק דסנהדרין מייתי לה מלא תטע לך אשרה שאין דרכו של הרמב"ם לדרוש הפסוקים מדעתו ולהניח הדרשה המפורש' בגמרא. וכיון שאין דרכו כן צ"ל דבשום דוכתא דריש לה מלא תקים לך מצבה ע"כ. ולכן תמיה אני מאד על קצת חכמי דורינו הבודי' מלבם דרשות על הפסוקים אשר לא יזכר ולא יפקד כלל ועיקר בגמרא ולא בשום מדרש כאשר ראיתי שכתבו דמלת תפדה אתא למעוטי שליח וה"ק קרא תפדה אתה בעצמך דוקא ולא ע"י שליח ומלת מול אתא לרבות שליח דלשון מול משמע ע"י אחרים ואני אומר לא זו העיר לא זו הדרך אשר הנחלנו לנו חז"ל כמו שנתבאר ולכן הדרה הקושיא שלי לדוכתה דילמא לא מיחייבי ב"ד למימהליה מכח המול לכם כל זכר אלא דוקא עד אחר שיגדיל ועבר ולא מל את עצמו וה״נ מסתברא דכשם שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו מטעם דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו ה״נ אין ראוי לב"ד ליקח המצוה של המילה המוטלת על הקטן כשיגדיל משום דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בגופיה אלא מאי אית לך למימר דאנן סהדי דניחא ליה לקטן להיות נימול בזמניהו או לכל הקודם שאפשר אפי׳ ע"י אחרי' יותר משימתין עד שיגדיל משום דחביבה מצוה בשעתה כדאיתא בפ"ק דקידושין ועו' שמא ימות קודם שיגדיל וזכין לאדם שלא בפניו הלכך אמרו היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי ב"ד למימהליה כו' ואין להם להמתין עד שיגדיל וכו' כדאמרן ה"נ גבי פדיון הבן אם הב"ד או אדם אחר רוצין לפדותו אם עבר האב ולא פדה אותו או אם מת האב ודאי יכולין לפדותו מטעם דאנן סהדי דניחא ליה לקטן להיות נפדה בזמנו או לכל הקודם שאפשר כי חביבה מצוה בשעתה וזכין לאדם שלא בפניו כמו שנתבאר ועו' ראיה אחרת יגיד עליו ריעו שהרי תני' בבריית' בפ"ק דקידושין הנ״ז האב חייב בבנו ללמדו תורה ואח"כ קאמר בגמרא ללמדו תורה מנין דכתיב ולמדתם את בניכם והיכא דלא אגמריה אבוה מחייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב ולמדתם כו' והא ודאי שהב"ד וכל אדם נהי דחיוב ליכא עליהם ללמוד תורה עמו מצוה מיהא איכא ללמוד תורה עמו כדאמרינן כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו שנ׳ ואלה תולדות אהרון ומשה וגומר א"כ ה"נ נימא גבי פדיון הבן. ועו' ראיה אחרת מהא דאמר רב הונא בפ"ק דכתובות גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו שם התוספות וז"ל ואע"ג דזכייה הויא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצא לפטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל ובנ"ד ג"כ זכות גמור הוא לו. ואם באולי עדיין יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דהכא בנ"ד ג"כ יש בו קצת חובה מפני שאין לאיש אחר ליקח המצוה של הפדיון המוטלת על הקטן כשיגדיל אם לא פדאו האב משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופיה הוא עצמו ולא אחר בשבילו אומר אני דהא ליתא שהרי אמרינן בפר' אין בין המודר איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא [לו] לא צריך דעתו או דילמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למעבד כולה ופר"שי כיון דזכות הוא לו שמרויחו שתורם עליו משלו ולא צריך ליתן לו כלום לא צריך דעתו שזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דמצוה דיליה היא דבעל הכרי ניחא ליה למיעבדיה שיקיים הוא את המצוה לפיכך צריך שיודיע עכ"ל ואע"ג דלא איפשיטא בעיא זו אפ"ה פסקו בפשיטות הרמ"בם בפ"ד מהלכות תרומות והסמ"ג בחלק עשיין סי' קל"ד והטור י"ד סי' של"א שאין צריך דעתו ותרומתו תרומה וז"ל ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חש"ו והנכרי שתרם של ישראל אפי' ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וההנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה ע"כל. ואין ספק דמ"ש אבל התורם משלו על של חבירו ר"ל אפי' שלא מדעתו הרי זו תרומה מטעם כיון דזכות הוא לו לא צריך דעתו דזכין לאדם שלא בפניו ומסתמ׳ ה"ל כשלוחיה וזה יצא להם מכח האבעיה הנזכרת בפ' אין בין המודר ואעידה לך שני עדים נאמנים שכך הוא כוונת הרמ"בם ז"ל הלא המה הרב הגדול ר"מ מטרני ז"ל בקרית ספר והרב המובהק מהרי"ק ז"ל בכסף משנה וז"ל הרב בעל קרית ספר התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה והפירות מתוקנים דלא בעינן דלשויה שליח אלא כשתורם מפירות בעל הבית אבל כשתורם מפירותיו זכות הוא לו וזוכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו וטובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה לא מתקן כרייה דהאיך ולכך הוי טובת הנאה דידיה וקרא דתבואת זרעך ונתת מוקמינן ליה אמעשר דזכאי בעל התבואה בנתינתו עכ"ל: וז"ל הרב בעל כסף משנה אבל התורם משלו וכו' עד לכל כהן בפר׳ אין בין המודר דף ל"ו ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא ובתר הכי איבעי לן טובת הנאה של מי ואסיקנא טובת הנאה של תורם דאמר רבי אבהו אמ' ר' יוחנן התורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעי׳ ראשונה עכ״ל דבריו סתומים וחתומים שלא פירש היאך נפשטה ואומר אני ילמוד סתום מן המפורש ממה שכתב בית יוסף בטור י"ד סעיף הנ״ל וז"ל ויש לתמוה דהא בפ׳ אין בין המוד' איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא ולא איפשיטא ובתר הכי בעי רבי ירמיה התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם וכיון דבעיא קמייתא לא איפשיטא היאך כתבו בפשיטות דהרי זה תרומה ואפשר דמשמע להו דרבי ירמיה דבעי טובת הנאה של מי פשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו דאי הוה צריך דעתו פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחותיה עביד אינו בדין שיהיה טובת הנאה של תורם עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתבו בפשיטות שני עדים הנ"ל שמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל התורם משלו על של חבירו וכו' זה יבא לו מכח הבעיא הנזכר בפרק אין בין המודר אם כן כיון שיכול כל אדם לתרום משלו על של חבירו אפילו שלא מדעתו מטעם דזכין לאדם שלא בפניו ולא אמרינן מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדיה אף על גב שיכול בעל הבית לעשות הוא בעצמו המצוה באותו שעה עצמה כ"ש וקל וחומר שיכול הבית דין או שאר כל אדם לפדות את הבכור אם עבר האב ולא פדה אותו או אם מת האב ואין כאן מי שרוצה לפדות מטעם דזכין לאדם שלא בפניו כיון שאין הקטן יכול לפדות את עצמו באותו שעה ומי יודע מה יולד יום אם יכולין לפדות אחר כך ואי אפשר לדחות ולומר דאין ראיה מתרומה דשאני תרומה דאית לן קרא יתירה לרבות את השליח מדכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם אבל גבי פדיון לית לן קרא יתירא לרבות את השליח אם כן נימא דגלי קרא גלי דהא וודאי טעות ושבוש גמור הוא שהרי כבר נתבאר מפי תלמוד ערוך ברור מללו בנדרים ובנזיר שהבאתי לעיל דקאמר בהדיא דכוליה עלמא סבירא ליה דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה מכח ההיא דפרק האיש מקדש ואילו התם בפרק האיש מקדש נזכר נמי תרומה בהדי אינך דברים דיליף להו מקראי דשלוחו של אדם כמותו עד שמפני כך כתב (הרא"ש) [הר"ן] בפשיטות בפרק קמא דפסחים שיכול לעשות שליח גבי פדיון כמו גבי מילה וביעור חמץ ועוד ראייה אחרת מהא דאמרינן בפרק האיש מקדש מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרפוס לחוב ע"מ לזכות תלמוד לומר נשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו הרי קמן מבואר דאפי' לחוב על מנת לזכות יש כח לבית דין לעשות אם כן אפילו אם תמצא לומר שחוב הוא לקטן שיפדו אותו הב"ד מחמת דמצוה דיליה היא וניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופיה דהיינו כשיגדיל אפילו הכי יש לבית דין לעשות כמו שנתבאר ועוד ראייה אחרת יותר מבוארת ומבוררת מכל הא דלעיל שהרי בהדיא כתב הרב הגדול מהר"ר שלמה לוריא ז"ל בספר ים של שלמה בפרק קמא דקידושין בשם מהר"ם מעיל צדק ז"ל שאפילו אדם אחר יכול לפדות את הבכור ומברך שתים משום דזכין לאדם שלא בפניו וז"ל אם האב אינו בעיר נראה דגם אדם אחר יכול לפדותו ומברך שתים כמו האב והכהן יכול לעשות שליח במקומו לפדות את הבכור דשלוחו של אדם כמותו וגם יכול לזכות על ידי אחר לכהן דזכין לאדם שלא בפניו עד כאן לשונו וגם הרב הגדול מהרר"של ז״ל מסכים לזה אלא שכתב שנראה לו שכל זמן שהאב בעיר אין אדם אחר יכול לפדותו בלא ידיעת האב משום שאין חבין לאדם שלא בפניו וזה חוב הוא לאדם שיקח אדם אחר המצוה המוטלת עליו וגם הוא מפסיד השכר של שתי ברכות עשרה זהו' לכל ברכה אם לא שהאב הוא עני שאז זכו' הוא לו ע"ש וכל שכן וקל וחומר שאם מת האב קוד' שהגיע הזמן לפדותו שיכול אבי אביו לפדותו שהרי הוא עדיף טפי לפדותו מאדם אחר דבני בנים הרי הן כבנים והראיה מתלמוד תורה דכתיב והודעת לבניך ולבני בניך ועל אחת כמה וכמה שיכול האב לפדות על ידי שליח דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. ומה שכתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל הנ"ל האב עצמו צריך לפדות שהרי הוא מצוה דרמיא רחמנא עליה כמו תפילין וציצית שצריך לעשות בגופו ולא על ידי שליח כו' אומר אני אחר הקידה וההשתחויה ובאלף מחילות לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה הלא לא פגע ולא נגע כלל ועיקר ענין מצוה זו פדיון בכור למצות תפילין וציצית שהרי מילה אע"פי שהיא בגופיה ממש והיא חמורה יותר שיש בה עונש כרת אם לא מל את עצמו אחר שיגדיל ואפ"ה יכול האב לעשות שליח אע״ג דלית לן קרא יתירא גבי מילה לרבות את השליח אפ"ה ילפינן ליה לשליחות דמילה מכח ההוא דפ' האיש מקדש כדאיתא בנדרים וכמ"ש הר"ן בהדיא כמו שהבאתי לעיל כ"ש וק"ו גבי פדיון הבכור שאין המצוה נעשית בגופיה ממש ואין זה עונש כרת שוב שמעתי שהעידו אנשי׳ רשומים חסידים ואנשי מעשה האלופים מהר"ר אברהם בן כהר"ר משה והחסיד כהר"ר מרדכי בן כהר"ר יעקב תושבים דק"ק פראג עיר ואם בישראל שגם שם איקלע פדיון הבן כמו בנ"ד שמת אביו קורם שנולד הבן ופדאו אבי אביו בפשיטות בלי פוצה פה ומצפצף. לכן נ"ל שמ"ש השואל בתשובת רי"בש הנ"ל אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן אין ר"ל באומרו לית לן שאינן יכולין אלא ה"פ לית לן חיוב מן התורה וה"ק אבל לא מצינו חיוב מן התורה על שום אדם אחר שיעשה את עצמו שליח במקום האב לפדותו אם אין האב רוצה לפדותו או אם מת האב קודם שהגיע זמנו לפדותו ואפי' ב"ד אין מחויבים מן התורה לעשות את עצמם שליח במקום האב לפדותו וזה כתב לחזק את דבריו הראשונים שכתב שם השואל דמצות פדיון הבן עיקרה על האב רמיא נמצא כשהאב פודה את בנו אז הוא עושה המצוה לעצמו הלכך יש לתמוה על הרמ"בם ז"ל למה פסק הוא הפודה את בנו מברך על פדיון הבן שהרי הרמ"בם גופיה נתן כלל על הברכות כל העושה מצוה לעצמו מברך בל"מד ואין דבר זה צריך הרבה חזוק כי הוא ברור לבעלי עינים כשמש בחצי השמים ע"כ לבי אומר וגומר ההלכה למעשה שהאב יכול לפדות ע״י שליח וגם הב"ד יכולין לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שהגיע זמנו לפדותו וכ"ש שאבי אביו יכול לפדותו בכהאי גוונא מטעם דבני בנים כבנים כן נראה לי יששכר בער איילנבורג.
אחר הדברים האלה שלחתי הפסק הנ"ל ליד הגאון מהר"ר יצחק חתן המלך מאור הגולה הגאון המופלא כמהר"ר ליב מק"ק פראג והשיב אלי בזה הלשון תחת הפסק שלי. יפה דן ויפה כיון הרב הגדול והמופלא הנ"ל ולרוב הפשיטות ובשגם כבר הורה כן זקן הגאון הגדול בישראל שמו מוהר"ר ליב זצ"ל כבוד חמי ועטרת ראשי שפסק כן פה פראג פעמים פעמים והנהיג כן לא חפצתי להוסיף בראיות אשר חבילות חבילות יש עוד להביא ברורות כשמש וצהרים והנני מסכים לפסק הנ"ל דברי הקטן יצחק בר שמשון כ"ץ ז"ל:
אחר כך נתתי הפסק הנ"ל ללמוד בישיבה חבורה קדישא בעלי תריסין של הרב מהר"ר גרשון כ"ץ והשיב אלי בזה הלשון תחת הפסק שלי שפתים ישק משיב דברים נכוחי' ונבונים והנה הדברים ערבים עלי דברי דודי' כאלו נתנו מסיני וכיהודא ועוד לקרא להוי ידיע למר כי גם אנכי הדל בקט שכלי כוונתי לדעת הגדול מכל צדי צדדי׳ אשר העלה ואשר הביא מכ"ת במגלת ספר כתוב. הלא הדברים הנם כלם בעינם ובעצמם נזרקו גם מפי חבורא קדישא אשר עמי אתי במחצתי כולם בפה אחד ענו ואמרו יפה כיון ויפה דן מעכ"ת וחן חן ואפריון נמטיה ושלום אוהבו בלב ובנפש משה ירמיהו גרשון בן לא"א האלוף מהר"ר משה כ"ץ זצ"ל בחפזי בבקר השכם יום ג' ב' שבט ש"ף:
טז
רש"י ועל שם שהם ד' בתים קרויין טטפת כו' קשה לי לפי טעם זה אינו ראוי לקרותן לתפילין של יד טטפת כיון שאין להם אלא בית אחד א"כ למה תרגם יונתן על פסוק ואצעדה אשר על זרועו וטוטפתא דעל דרעיה כו' ה"ל לתרגם ותפילין דעל דרעיה וזה ק"ל ג"כ לפי' התוספו׳ בפ' הקומץ וכן החזקוני שכתבו לטוטפות לשון הבטה כמו ועינוהי מטייפין ע"ש וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ומתוך שיראו אותם יזכרו הניסי׳ והרד״ק בשורש טטף וכן הרמ"בן ז"ל פירשו אותו מלשון רז"ל שאמרו לא בטוטפת ולא בסרביטין ואמרו מאי טוטפת א"ר אבהו המקפת מאזן לאזן כו' וכתב רמ"מ ז"ל ויש לשאול לדעת רז"ל למה קורא אותם על שם הלשון דכתפי ואפריקי שמעתי מפי מורי ז"ל כי ידוע שהתפילין של ראש מורים על ממשלתו שיש לו ממשלה בעליונים ובתחתוני' והרצועות מורים על ההשפעה שמשפיע עד טבור הארץ ע"כ קראם טטפת שטט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים והם שתי מחנות בשתי קצות הארץ ואז שמה מורה על ממשלתו שמושל מקצה עולם עד קצהו: ולי נראה דעיקר טעמם של רבותינו הוא דהמלה זו היא לשון ראיה והבטה כדעת התוספו' וקשה להם למה כתבה התורה בזה הלשון ולא בלשון המקרא הבטה בין עיניך אלא לרמוז על ד' בתים דט"ט בכתפי שתיים כו' ומאחר דמצינו בשום לשון דטטפת הוא ארבע. ופי' המלה הוא הבטה כתבה התורה בהאי לישנא עכ"ל ולי נראה שהקושיא מעיקרא ליתא כי מצינו כמה מקומות שסמכו לשוננו הקודש בלשונות נכריות כמו שפרש"י לקמן בפ' קדושים בפסוק ישרפו אותו ואתהן מהו אתהן את אחת מהן ולשון יוני הוא הן אחת וכן פרש"י לעיל בפ' מקץ בפסוק בי אדוני בלשון ארמי בייא בייא וכאלה רבות ואין הכוונה שלשוננו לקחו מהם ח"ו אלא להיפך ובכל המקומות היה להם הפי' בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ולא הביאו לראיה מלשונות נכריות אלא דרך אסמכתא בעלמא.
פרשת בשלח
בשלח
יז
רש"י נהגם כמו לך נחה את העם בהתהלכך תנחה אותך יש מתמיהים על רש"י איך נפל על הקור' שלא הביא ראיה ממ"ש בסמוך בפ' זו עצמה לנחות' הדרך והם לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו שלא הביא רש"י ראיה מן לך נחה את העם כו' על פי' המלה של נחה שהוא מענין הנהגה ולא ענין מנוחה כי זה א"צ ראיה לפי שהוא דבר הלמד מענינו אלא הביא ראיה שמ"ם נחם הוא מ"ם הכנוי ולא למ"ד הפועל כמ"ם חלם כדפי' הרא"ם ז"ל ולכך אינו יכול להביא ראיה מן לנחותם:
רש"י כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים כו׳ כתב הרא"ם ז"ל פי' מפני שקרוב הדרך בכל מקום הוא סבה ללכת בה ולא סיבת המניע' מללכת בה ופה הוא ההפך עד שהוצרכו בעלי הדרש והמפרשים [מזרחי: להוציא המאמר] ממשמעו שהמפרשים אמרו כי קרוב הוא אע"פ שקרוב הוא ובעלי הדרש אמרו כי קרוב הוא הדבור של אם תשקור לי ולניני ולנכדי שהשביע אבימלך לאברם אבינו שעדיין נכדו קיים ומדרשות אחרות כאלו בא הרב לפרש שהוא כמשמעו כי קרוב הוא ונוח לשוב שאע"פ שהקרוב מועיל בענין ההליכה מזיק בענין החזרה שבמעט חזרה ישובו ולכן לא נחם משם עכ"ל. ולא שת אל לבו לומר לנו טעם למה לא בחר רש"י בפי' המפרשים שאמרו כי קרוב הוא אע"פ שקרוב הוא: ונ"ל מפני שאין זה ע"פ שורשי רז"ל שאמרו כי משמשת בד' לשונות אי דילמא אלא דהא ולא בלשון אע״פ:
פן ינחם העם כו׳ כתב החזקוני אין להרהר על פסוק זה כי גלוי וידוע שבידו לנחותם גם דרך ארץ פלשתים ולא ישובו מצרימה אלא כנגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם לנסותם אם ישובו אם לא ישובו אמר הקדוש ברוך הוא כך גלוי לפני אם יהיו מנוסים לא יעמדו בנסיון ודוגמא זו פירשתי בפ' בראשית גבי ועתה פן ישלח ידו עכ"ל ורבינו בחיי תיקן בענין אחר וז"ל באור פן ינחם כדי שלא ינחם וכן ארז"ל כל מקום שנ' פן ואל אינו אלא לא תעשה וכמוהו ועתה פן ישלח ידו שפירושו כדי שלא ישלח ידו:
יח
ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף כתב בעל תולדות יצחק פי' בעבור הנס של ים סוף הרי סיבה אחד לשלא ישובו מצרימה כי יאמרו מאחר שהקדוש ברוך הוא עשה נס כ"כ גדול ג"כ יציל אותנו מהמלחמה הזאת עשה עוד הקדוש ברוך הוא לשלא ישובו מצרימה והוא שצוה הקדוש ברוך הוא שילכו חמושים שהם חמשה כלי זיין עוד עשה הקדוש ברוך הוא לשלא ישובו מצרימה והוא שלקח משה עמו עצמות יוסף שאם לא יקח היו צריכים לחזור למצרים לקיים השבועה כו' עכ"ל וק"ל על דבריו טובא חדא דלפי פירושו שפי' דרך המדבר ים סוף בעבור הנס של ים סוף יהיה עיקר חסר מן הספר שהרי מלת בעבור הנס לא כתיבא ולא רמיזא כלל בקרא ועו׳ שהרי באמת אנו רואים שזה אינו דאע״פ שראו הנס של קריעת י"ס אפ"ה חזרו לאחוריהם ח' מסעות אחר שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. וע"ק היכן מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא שילכו חמושים בה' כלי זיין דילמא מעצמם בלי ציווי הקדוש ברוך הוא לקחו עמהם כלי זיין ובפרט לפי מה שכתבו ר"מ אלשיך ז"ל ושאר מפרשים כי העם הנ"ז כמה פעמים מתחילת הס' עד כאן הם ערב רב הם המעותדים לשוב ולא ישראל כי וחמושים עלו בני ישראל מזויינים בכלי זיין ואלו היה מורך בלבבם לשוב מצרימה בראותם מלחמה לא היו מזרזין עצמן בכלי זיין אך אין ספק כי על העם היה הפחד ולא על בני ישראל ולפי שעדיין היה מקום לומר שגם בני ישראל הכשרים ומזויינים יתנו לב לשוב מצרימה בראות' מלחמה כי יאמרו ויש יי' אתנו ולמה מצאתנו מלחמה ויאמרו בלבם אולי עדיין לא נשלם הזמן וכמקרה בני אפרים יקרה לנו ומה גם כי יחושו פן הת' שנה לא נמנו מיצחק ע"כ אמר הכתוב ויקח משה את עצמות יוסף עמו נקט עמו כלומר לראיה ולעד כי הוא הגואל האמיתי ואיך היא הראיה הלא הוא על כי יוסף הנז' השבע השביע ב׳ שבועות א׳ שיאמרו פקד יפקוד שהיא פקידה כפולה נמצא שהוא העד כי משה שאמר כה אמר יי׳ פקד פקדתי אתכם הוא הגואל האמיתי ב' כי השביע שבועה שנית והוא כי בעת ההיא שהיא עת שתי הפקידות של צבא מעלה ושל ישראל אז והעליתם והנה עתה הוא נתראה ובא הוא יורה כי הגיע עת הגאולה באמת שאל"כ לא היה מתראה והוא מ"ש ז"ל שעד שאמר לו משה שהשכינה וישראל היו נוסעים לא נתראה ורבינו בחיי ז"ל פי' יפה בע"א שהוצרך משה לקיים מצוה זו מטעם שדרז"ל בזכות יוסף נקרע הים כתי' הכא וינס ויצא החוצה וכתי' הים ראה וינוס.