אור ברסלב
צידה לדרך שמות › יב

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

שמות · יב

יא

א

רש"י שבשביל שאהרן עשה וטרח (במומפתים) [במופתים] כמשה חלק לו כבוד זה כו' נ"ל שנזקק לפרש כן כיון דכתי׳ ויהי ביום דבר יי' אל משה בארץ מצרים ודרשו עליו בריש ת"כ מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים וסד"א שגם זה בכלל כמו שכתוב במכלתא שמביא בסמוך ומיהא לא ידעתי מניין זה לרש"י כי יגעתי ולא מצאתי זה בשום אגדה ומדרש:

ב

רש"י הזה נתקשה משה על מולד הלבנה באיזה שיעור תראה כו'. כתב הרא״ם וז"ל וי"מ דהאי באיזה שיעור תראה דקאמר פירוש באיזה צורה תראה עד שיוכל להבחין אם היא מהחדשה או מן הישנה שככה היא קטנה בסוף החוד' כמו בתחלתו והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזו הצורה שפגימתה לצד מזרח ראה וקדש שאז היא מן החדשה אבל כשפגימתה מצד מערב דע שהיא מן הישנה והוא פי׳ משובש דמלת שיעור אינה נאמר' על הצורה ועוד שהישנה אינה נראית אלא במזרח והחדשה אינה נראת אלא במערב ואין לטעות בין חדשה לישנה. ועוד למה לא נתן לו הסי' שהישנה במזרח והחדשה במערב אבל הוצרך להראותה לו באצבע ולתת לו סי' מצד פגימתה. ועוד שבפרק הקומץ רבה פרש״י בהדיא שנתקשה בה משה מפני שבשעת המולד אין הלבנה נראית כי אם מעט ואינה ניכרת וזה מורה על כמותה ולא על צורתו. ושמא יש לומר שמרוב קטנותה אינה ניכרת אס היא עב קטנה או ירח כדאמרינן בר"ה כזה ראיתם או כזה ראיתם דמשמע שיש ללבנה שיעור ידוע בתחלת הראותה עכ"ל. אבל בנוסחת רש"י שלפנינו בפרק הקומץ רבה כתוב בהדי' כדאמרינן בר"ה כזה ראיתם אם כזה ראיתם ועיין במהרא"י ז"ל:

ג

רש"י וכי אהרן מדבר והלא כבר נאמ' אתה תדבר כו' קשה בעיני טובא חדא מאי קושיא וכי אהרן מדבר כו' הלא כבר פרש"י ויאמר יי' אל משה ואל אהרן שבשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה שכללו עם משה בדבור והרי בדבור זה נאמר ויאמר יי' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר וכבר ידוע שפיר' מלת לאמר היינו לאמר לישראל כדפרש"י בסוטה פ' כשם אבל על המכילתא אשר רש"י לקח ממנו דבריו האלה ל"ק מידי כי שם אמרו ויאמר יי' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר שומע אני שהיה הדבור לאהרן ולמשה כשהוא אומר ויהי ביום דבר יי' אל משה למשה היה הדבור ולא לאהרן א"כ מה ת"ל אל משה ואל אהרן אלא מלמד שכשם שהיה משה כלל לדברות כך היה אהרן כלל לדברות ומפני מה לא היה מדבר עמו מפני כבודו של משה כו' ומיהא הך קושיא אפשר לתרצה דלא קאי ויאמר יי' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר אלא דוקא למאי דסמיך ליה על מצות החדש הזה לכם שהיא מצו' ראשונה אבל לא על מצות דברו אל כל עדת ישראל וגומ' שהיא מצוה שניה אבל אכתי קשה מאי מקשה מן פסוק ואתה תדבר האמור בפ' וארא גבי פרעה מה לתבן את הבר דלמא ואתה תדב' לאהרן הוא דקאמר א"נ ואתה תדבר לפרעה בפעם ראשון ולא אהרן אבל לישראל שניהם מדברים וכבר הרגיש בהך קושיא הרא"ם ז"ל וכתב וז"ל לכן ע"כ לומר שהם סוברים שפי׳ אתה תדבר הוא שאע"פ שאהרן אחיך יהיה נביאך והוא יאמר לפרעה כל דבריך עם כל זה אתה בעצמך תדבר אל פרעה בכל שליחות ושליחות פעם אחת בלשון קצר כפי ששמעתו מפי ואהרן יחזור וידבר לפרעה דבריך כדי שימליצם ויטעימם באזניו כמו שפרש"י ומכיון שפי' זה גבי פרעה צ״ל שגם עם ישראל שכתב שם ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים כך היא המדה שאע"פ שאהרן יהיה לו לפה ולא יצטרך לדבר עם העם עם כ"ז צריך לדבר אל העם בכל שליחות ושליחות פעם אחת בלשון קצר כפי מה ששמעו מפי השם ואהרן יחזור וידבר עם העם כדי שימליץ דבריו ויטעימם באזני העם וא"כ הפסוק הזה של אתה תדבר כאלו הוא כתוב גם בדבור משה עם העם אבל לפי מ"ש אותו הרמב"ן ז"ל אתה תדבר לאהרן והוא ידבר לפרעה לא ידעתי איך יפרש זאת הברייתא אבל מצאתי בקצת נוסחאות שכתב בהם והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל שהוא בפ' כי תשא במצות שבת ואינו מחוור דדילמא דוקא במצות שבת אתה תדבר ולא אהרן אבל בשאר כל המצות גם אהרן עמך עכ"ל. ואני אומ' אדרבה איפכא מסתברא שזאת הנוסחא הנמצאת בכל ספרי מכילת' שלפנינו והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר וגו' היא עיקר ומה שנמצא כתו' בספר רש"י והלא כבר נאמר ואתה תדבר נוסחא משובשת היא וזה מכמה טעמים חדא שהרי בעירובין בפרק כיצד מעברין תניא כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו כו' עד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להם בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להם זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבע׳ כו' עד וליגמרו כולהו ממשה כדי לחלוק כבוד לאהרן ולבניו ולזקנים כו' הרי לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב שהיה אהרן חוזר ודבר כל המצות עם ישראל כדי שימליץ דברי משה ויטעימם באזני העם אלא אדרבה הגמרא פריך וליגמרו כולהו ממשה ומשני כדי לחלוק כבוד לאהרן ואם איתא קשה מאי פריך הגמרא וליגמרו כולהו ממשה הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי מוכרח היה אהרן לחזור לדבר כל מצוה ומצוה עם ישראל כדי שימליץ דברי משה ויטעימם באזני העם וכן קשה מאי צריך הגמרא לתרץ כדי לחלק כבוד לאהרן כו' אלא ודאי משה לבדו היה מטעים את דבריו באזני העם עד שהבינו היטב ולכך פריך הגמ' וליגמרו כולהו ממשה ומשני כדי לחלוק כבוד לאהרן כו' ואם בתורה שבעל פה לא היה צריך אהרן לחזור לדבר כל פרק עם ישראל כדי שימליץ דברי משה ויטעימם באזני העם כל שכן וק"ו בתורה שבכתב שהיא יותר קלה להבין. ועו׳ ראיה מבוארת ומבוררת ממה שפרש"י לקמן בריש פרשת משפטים אשר תשים לפניה' אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק או ההלכה ב' או ג׳ פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם הרי קמן מבואר באר היטב שמשה עצמו נצטוה בהר סיני להבינם טעמי הדבר ופירושו כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם וממילא אתה למד שלא חזר ושנה אהרן את פירקו לישראל אלא כדי לחלוק כבוד לאהרן דומיא דאינך דהיינו בניו וזקינים כדמשני הגמרא בעירובין שהבאתי וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל בפ' שמות בפסוק לא איש דברים אנכי וגו' שנמצא מדרש שאמר דבשעת מתן תורה נתרפא משה מכבדות לשונו שנא' מרפא לשון עץ חיים וגו׳ ועוד מה שכתב הרא"ם ז"ל שהפסוק הזה של ואתה תדבר כאלו הוא כתוב גם בדבור משה עם ישראל כו' היה צריך הרא"ם ז"ל אוהב שבסתר פניו ישא לקבל זה ממנו כי לא ראיתי דוחק גדול כמוהו בכל דבריו מלבד מה שנתברר כעצם השמי' לטוה׳ מפי גמרא ערוכה ורש"י גופיה הנזכרים כנגדו לכן נראה לי שיש להגיה בדברי רש"י כמו שנמצא כתוב במכילת' אשר יסודו של רש"י בנוי עליה כי שם ביתו והלא כבר נאמ' ואתה דבר אל בני ישראל לאמר כו' דכשם שגילה הכתוב בהדיא גבי שבת אתה תדבר ולא אהרן ה"ה בשאר כל המצות כן נ"ל. אחר זמן רב שכתבתי זה כתב לי הנעלה כהר"ר מיכל כ"ץ שי' מק״ק טריעשט איך שראה ברש"י של קלף ישן שהיה כתוב והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר כו׳ ושמחתי מאד כי נחני אלהים בדרך אמת:

רש"י דברו היום בר"ח שיקחוהו בעשור לחדש הזה כו׳ במכילתא הדבור בר"ח והלקיחה בעשור. או אינו אלא הדבור והלקיחה בי' ת"ל החדש הזה לכם דברו אימתי היה הדבור בר"ח כו' ומכאן הקשה הרא"ם ז"ל בד"ה הראהו הלבנה בחידושה כו' על מה שתרצו התוספות בפרק קמא דפסחים דפריך הגמרא אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי דלמא בד' בירחא או בה' בירחא כו' נהי דמצות החדש נאמרה בר"ח דלמא פרשת דברו אל כל עדת בני ישראל לא נאמרה בר"ח אלא בד' או בה' בירחא והניחו בקושיא ולפום ריהטא יש לתמוה עליו למה הניחו בקושיא הלא רגיל לתרץ בדוכתי טובא שאגדות חלוקו' הן הכא נמי נימא הכי דסוגיו׳ הגמרא חולקות על המכלתא הנז' וס"ל שהדבור לא היה בר"ח אמנם לפי האמת אין לתמוה כלום בזה על הרא״ם כי ב' תשובו' בדבר חדא דא"כ לא הוה ליה להגמרא לומר דלמא בד' או בה' בירחא שהרי זה לא עלה על הדעת לשום תנא מכל אותן התנאים הנז' במכלתא אשר שקלי וטרי בהאי קרא דברו אל כל עדת בני ישראל אלא הכי הל"ל ודלמא בי׳ או בי"ד בירחא. ועוד שכיון שכל כך הרבה תנאים הנז׳ מסכימים שהדבור של פרש' דברו אל כל עדת בני ישראל נאמרה בר"ח לכן רחוק לומר שסוגית הגמרא חולקות על כולם. ומ"ש מורי מהר"ם יפה ז"ל על הרג"א דהא דמשמע מדבריו דסתם חדש היינו יום ר"ח אינו אמת דסתם חדש כולל כל ימות החדש והאריך בד"ה הראהו הלבנה בחדושה כו' ע"ש נ"ל דבחנם תפס עליו דנהי שמצינו דסתם חדש כולל כל ימות החד' מ"מ מצינו ג"כ שנקר' יום הראשון לבדו חדש כמ"ש מחר חדש לא חד' ולא שבת והיה מידי חדש בחדשו בשבתות ובחדשים כל אלו והדומי' להם על יום הראשון בלבד כמ"ש הרד"ק ז"ל בספ' שרשים בשרש חדש:

ו

רש"י ושהיו שטופין בע"ז כו' האי ושהיו שטופין כו' כמו או שהיו שטופין כו' כי זהו טעם אחר שאר"א הקפר במכילתא חוץ מטעם ר' מתיא בן חרש וכה"ג כתבתי לעיל בפרשת נח בפסוק מהעוף למינהו ולכל הני טעמים אינו מתורץ מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים דוקא לא פחות ולא יותר דרוש וקבל שכר ונ"ל שהם כנגד ד' דינים הנעשים באלהי מצרים כמפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל וכן במכילתא בפסוק ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וגו' והא דאמרינן בריש מסכת ע"ז אנן דפסלינן בדוקין שבעין בעינן ל' יום כבר תירץ החזקוני דלמא ההוא לידע בין מום קבוע למום עובר והכא לידע אם יש בו מום כלל. ועוד יש לומר התם כשבא ליקח מן הגוי צריך ל' יו' אבל הכא שהיו מזומנין בידם לא בעינן רק ד' ימים:

ט

רש"י בני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן כו' כתב הרא"ם ז"ל זה אינו אלא אליבא דר"י הגלילי אבל ר"ע חולק עליו בזה ואומר כמין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו ותמה אני איך הניח דברי ר"ע שהלכה כמותו מחבירו ותפס דברי ר"י הגלילי עכ"ל והניחו בתימה ואני תמה מאד איך הניח מנהגו לתרץ שרש"י אינו מכוון בפי' התורה רק ליישב המקר' אחר פשוטו יהיה כהלכה או שלא כהלכה ולכן מצינו בדוכתי טובא שפרש"י כנגד פסק הלכה ולפי דפשוטו של קרא הוא כדברי ר"י הגלילי מדנקט בקרא ועל קרבו ולא קאמ' על בני מעיו ש״מ שבני מעיו יהיה בקרבו לתוכו בשעת צלייה כמו שהיו בחייו משום הכי תפס דברי ר"י הגלילי אף שאין הלכה כמותו כמ"ש הרב מהר"ל ז"ל וכבר כת' כן הרא"ם ז"ל גופיה בפ׳ נח על מה שטען הרמב"ן ז"ל על רש"י בפסוק אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו שפי' אותו על דעת ר' חנניא בן גמליאל שהן דברי יחיד ועזב דברי חכמים שהן הרבים וכ"כ בפ' משפטים בדבור אני חייב לך והמותר נגנב ממני כו' וכ"כ בפרש' ויקרא בסוף דבור סלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם כו' וז"ל ואע"פ שאין הלכה כר"י אלא כחכמים אע"פכ פי' המקר' הזה על דעתו להיותו קרוב לפשוטו של מקרא וכבר פירשנו פעמים רבות שהרב לא יכוון בפי' החומש אלא זה כו' עכ"ל. וכ"כ בפ' אחרי מות בד"ה ערות אביך זו אשת אביך או אינו אלא כמשמעה כו' וז"ל ואע"פ שאין הלכה כר"י אלא כרבנן פי' אותו כר"י מפני שדברי ר"י קרובי' לפשוטו של מקרא יותר מדברי חכמים כו' עכ"ל וכ"כ בפ' קדושים בדבור אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה לביאה כו' וז"ל ועו' למה לא יפרש אותה אליבא דר"א אם מפני שאינה הלכה כבר הראו לנו במקומו׳ רבים שהרב אינו חושש לזה כי אינו מביא בפי׳ החומש רק המדרש המתיישב אחר פשוטו של מקרא כו' עכ"ל וכן כתב שם בד"ה מפני שיבה תקום יכול זקן אשמאי כו' וז"ל אע״פ שההלכה כאיסי בן יהוד' ולא כת"ק אפ"ה רש"י ז"ל הביא את דברי ת"ק מפני שהם יותר קרובי׳ לפשוטו של מקרא כו' עכ"ל וכ"כ שם בסוף דבור ישרפו אותו ואתהן ואי אתה יכול לומר כו' וכאלה רבים אין מספר ונלאתי להעתיק כולם אך עו' אחד אביא היותר קשה מכולם שבפסוק ואת השני יעשה עולה כמשפט בפ' ויקרא פר״שי כדת האמורה בעולת העוף של נדבה שהוא דלא כמאן לא כת"ק דרבי ישמעאל דאמר כמשפט עולת בהמה ולא כר׳ ישמעאל דאמר כמשפט חטאת העוף וכן בכמה מקומות ומהתימה על הרמ"בן ז"ל למה לא טען כאן על רש"י כמנהגו לומר שאין זה על פי הלכה

יא

רש"י ד"א דרך דלוג וקפיצה זכר לשמו כו' (כתב) מורי מה"רם יפה ז"ל נדחק מאד לפרש האי ד"א אמנם מדברי הרא"ם נרא' דלא גרס ד"א אלא הכל דבור אחד הוא וגם מהרש"ל ז"ל ל"ג דבר אחר וכן נראה מדבדי החזקוני וכתב וז"ל ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים כלומר הקב"ה עשה מה שהוטל עליו ואתם כמו כן עשו מה שהוטל עליכם במצות פסח ודוגמה זו פרש"י גבי השקיפה ממעון קדשיך מן השמים כו׳:

יב

רש"י מאדם ועד בהמה מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורענות כו' במכילת' מסיים כיוצא בדבר אתה אומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה כו' כיוצא בדבר אתה אומר ואכבדה בפרעה ובכל חילו כו' וק"ל הלא דברי רש"י והמכילתא סותרין זה את זה דאלו כאן נותן טעם מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורענות כו' משמע שגם הבהמה חטאה ולכך לקתה גם היא אלא בשביל שלא התחילה בעביר' לא התחיל ממנה הפורענו' ואלו לעיל פרש"י וכל בכור בהמה לפי שהיו עובדין לה כשהב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלהיה כו׳ משמע שהבהמה לא חטאה וכן אמרו בהדיא במכילתא וז"ל וכל בכור בהמה. וכי בהמה מה חטאת אלא שלא יאמרו המצריים יראתינו הביאה עלינו זה הפורענות כו' עכ״ל. וכ"ת דמה שהיו המצריים עובדים לה זו היא החטא של הבהמ' שגרמה להם שהם נכשלין בה א"כ קשה איך אמרו במכילתא הנז' כיוצא בדבר אתה אומ' וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה הלא אין נדון דומה לראיה כלל וע"ק על האי טעמא גופיה של המכילתא הנז' על וכל בכור בהמה שלא יאמרו המצריים יראתינו הביאה עלינו זה הפורענות כו' א"כ לא היה ראוי ללקות אלא בכור טלה לבדו ולמה לקו בכור של כל בהמה שהרי לא היה להם אלוה אלא טלה לבד ושמא י"ל שהיו עובדין בכו׳ של כל בהמה בשביל מזל טלה שהזא בכור ראשון לכל המזלו׳ וצל"ע

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וגו' כתב החזקוני וז"ל ובכל אלהי מצרים כמו נתתיך אלהים לפרעה אשר הלכו אלהים פי' בכל אלהי מצרים שרי מצרים אעשה שפטים יסורין כמו וביואש עשו שפטים בית שהיה בו בכור לוקה אין בו בכור גדול שבבית לוקה ואין לפרש אלהים לשון ע"ז הרי אינו נופל לומ׳ יסורין בדבר שאין בו רוח חיים עכ"ל וגם החכ' ר"א אשכנזי ז"ל טען על פרש"י אם של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ כו' מה היה התועלת ברקבון העץ ובהמסת המתכות הלזה יקרא שפטים ול"נ שיש תועלת גדול ברקבון ובהמסת המתכות כדי שידעו שמכתם היתה מן השמים ולא יאמרו יראתינו הביאה עלינו הפורענו' כמו שהיתה הכוונה זו גבי והנה דגון נופל לפניו ארצה וכתיב וראש דגון ושתי כפות רגליו כרותות אל המפתן וגו׳ כן נ"ל:

אני יי' בעצמי ולא ע"י שליח ורבינו בחיי ז"ל נתן טעם לשבח וז"ל כי אלו היה מכת בכורות ע"י שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל מפני שלא היו ראויי' להצלה ועל כן היה הדין ע"י הקב"ה בעצמו וכבודו והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת הרחמים כדי שינצלו ישראל וזהו לשון חכמים לא ע"י השליח כלו' לבדו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו כו' עכ"ל ומה שהוזקק לפרש לשון החכמים לא ע"י השליח כלומר לבדו כו׳ דמשמע מדבריו דגם השליח היה במצרי' לפי שהוקש' לו שהרי כתוב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף וגו' ואין דעתי נוחה בפי' הרד"א ז"ל שהמשחית הנז' הוא כינוי להב"ה או יהיה שם נאמ' על ההשחת' וגם לא כפי' מהר"י אברבנאל ז"ל שהמשחית הנז' הוא כנוי אל המצריים שאין לאל ידם לבא אל בתי היהודים להנקם מהם בראותם בני ישראל לקחו אלהיהם ויצלוהו ויאכלו וכן פי׳ ר"ן בדרשותיו כדעת רבינו בחיי ז"ל שעם היות שמכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו לא ימנע שיעברו עמו משחיתי' כמ"ש במכילת' והביאו רש"י לקמ' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' מגיד שמשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדי' לרשע כו' ולכן הוצרכו לאות הדם כי לולא האות היו משחיתם וכתב הרא"ם וז"ל והא דפרש"י ויי' הכה הוא וב"ד י"ל כיון שהוא עצמו היה המכה אע"פ שב"ד היה עמו אינו נקרא ע"י שליח אך קשה א"כ הא דכתיב ויי' המטיר על סדום ולרז"ל הוא וב"ד ומביאו גם רש"י ז"ל צ"ל שהוא עצמו היה ממטי' אע"פ שהיה ב"ד עמו וקשה שהרי אמרו והנה ג׳ אנשים הא' לבשר את שרה וא' לרפאות אברהם והא' להפך את סדום וכ"כ לבלתי הפכי את העיר עכ"ל והניחו בקושי' ונ"ל ליישב דאע"פ שהיה בא מלאך א' להפוך את סדום מ"מ הב"ה בעצמו ובכבודו היה הממטיר והמכה והמלאך לא נמנע לבא עמו כמו כאן גבי מכת בכורו' שלא נמנע שיעברו עמו משחיתים והראיה דאית' במדרש והביאו רבינו בחיי ז"ל אל תבט אחריך שהרי ירדה שכינתו של הב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש עירית אשת לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשאות בסדום והביטה לאחריה לראות אם הולכות אחריה וראתה השכינה אחריה ונעשית נציב מלח ע"כ כן נ"ל:

יג

רש"י מכאן שלא נתנה הדם אלא מבפני' נ"ל ליתן טעם לשב' למה לא נתנו הדם מבחוץ כדי שלא יאמרו לאות הוא צריך הקב"ה ע"ד שאר"זל גבי מנורה והביאו רש"י לקמן בר"פ בהעלותך כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך ורמ"מ ז"ל פי' ט"א כדי שלא יסמכו ישראל על האות שמבחוץ וירבו לצאת חוץ מפת' ביתם בלילה ויהיו נזוקים ולא נ"ל דאיך יעלה על הדעת שיעברו ישראל על מצות הש"י ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר כו' ומ"ש הוא ביישוב טענת הרמ"בן על רש"י בפסוק ואתם לא תצאו וגו' לקח הוא מדברי הרא"ם ז"ל אע"פ שכתב וירא׳ לומר כו' כאלו למראה עיניו ישפוט ומסברת לבו אמ' כן:

יד

רש"י לדורותיכם שומע אני מעוט דורות שני' ת"ל חקת עולם תחגהו כתב עליו החזקוני וז"ל וא"ת הא אמרינן ביש נוחלין שאני התם דכתי' לדורות' כלו׳ כיון דכתי׳ ביה דורות לעולם משמע אלא י"ל אי לא כתי' הכא חקת עול׳ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק כמו שפרש"י ובא ללמדך התם כל מקום שנא' לדורותיכם לעולם משמע אע"ג דלא כתי' ביה חוקות עולם עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין שהרי התם ביש נוחלין הא דמשני הגמר׳ שאני התם דכתי' לדורות' גבי שחוטי חוץ גם כן כתי׳ חוקו׳ עולם ועיקר התירץ הוא כיון דכתי' חקת עול' כדפי' שם רשב"ם וז"ל שאני התם דכתי' חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם עכ"ל ויש לדקדק מאי חידש רשב"ם בפירושו זה אלא ודאי כוונתו לחדש שעיקר התירץ הוא כיון דכתי' חוקת עולם גבי לדורותם משמע לדורות עולם כן נ"ל אבל לי קשה קושיא אחרת והיא גדולה אלי שהרי מצינו כתוב בתורה גם אצל שאר מצות הרבה מאד חקת עולם לדורותיכם ומהיכי תיתי לומר בכולם מיעוט דורות שנים דאצטריך קרא חקת עולם וכי יעלה על הדעת שכ"כ הרבה מצות לא ניתנו אלא לב' דורות לבד וכ"ת דיש לכולם דרשה אחרת למה איצטריך לומר חקת עולם א"כ דלמא ה"נ י"ל ההיא דרשה וצל"ע:

טו

רש"י (למה) [למד] על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה כו' כתב הרא"ם וז"ל אינו ר"ל דמדכתיב ששת ימים תאכל מצות משמע ששת ולא שבע כו' עד אלא ה"פ שבעת ימי׳ מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות שהרי הוצאו מן הכלל אלא שהזכיר רישא דקרא ולא רצה להאריך כו׳ וק"ל על פירושו שהרי במכילתא אשר רש"י לקח ממנה דברים הללו א"א לפרש כן מדקאמר שם (דא"כ) [ד"א] כתוב אחד אומר ששת וכתוב אחד אומר שבעה כיצד יתקיימו ב' מקראות הללו אלא ששה מן החדש שבעה מן הישן ע"כ ורש"י הביאו לקמן בפ' ראה והא ודאי שלא כיון כאן באמרו כתוב אחד אומר ששת על סיפא דקרא של ששת דהיינו וביום השביעי עצרת שהרי לא פגע ולא נגע עניינו לכאן א"כ בודאי גם הדרשה ראשונ' כשאמר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות לא כיון על סיפא דקרא דהיינו וביום השביעי עצרת כיון דבשניהם אמר כיצד יתקיימו ב' מקראו׳ הללו ש"מ דבחד מחיתא מחתינהו וצל"ע:

רש"י מנין אף ששה רשות ת"ל שבעת ימים זו מד' בתורה כו׳ נ"ל שטעות ושבוש גדול הוא האי ת"ל שבעת ימי׳ ול"ג ליה שהרי במכילתא אשר יסודו של רש"י בנוי עליה וגם בגמ' בסוף מס' פסחים דמייתי הך ברייתא וגם ברש"י גופיה לקמן בפ' ראה משמע בהדיא דלא יליף ליה מהאי קרא שבע' ימים אלא מקרא אחרינא שהוא וביום השביעי עצרת ליי׳ וגו' ומכח מדה זו בתורה דבר שהיה בכלל כו' משום דהאי קרא וביום השביעי היה בכלל שבעת ימים מצות תאכלו ויצא מן הכלל בהאי קרא דששת ימים תאכל מצו' מדכתי' ביו' השביעי עצרת ולא כתי׳ ביה תאכל מצות ללמד שהוא רשות ולא ללמד על עצמו לבדו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דהיינו שבעת ימים כמ"ש בהדיא רשב"ם בסוף מסכ׳ פסחים. אחר שכתבתי זה עיינתי בחזקוני וראיתי שהעתיק לשון רש"י אות באות תיבה בתיב' ולא זכר ולא פקד כלל האי ת"ל שבע' ימי' ושמחתי כי נחני אלהים בדרך אמת ומה שתמה מורי מהר"ם יפה ז"ל על הרא"ם למה לא פירש פסוק זה של וביום השביעי עצרת שימשך לכאן ולכאן מלת תאכל מצו' דכתי' קודם וביו' השביעי וקאי תאכל מצות אששת ימים ואביום השביעי ואח"כ קרי ביה וביו' השביעי עצר' ולא יהיה עכשיו הכלל באיסור והפרט בהיתר כאשר הקשה הרא"ם כי שניהם שוים בענין תאכל מצות כשם שהביא הרא"ם בכעין פי' זה על פסוק שבעת ימים תאכל מצות וביו׳ השביעי חג ליי' האמור לקמן בפ׳ קדש לי כל בכור כו' תמה אני מאד עליו איך לא שת לבו לדקדק הלא לא בחנם לא נחה דעתו של הרא"ם ז"ל באותו פי' הנז' שהביא בשם רבינו הלל בת"כ בפ' אמור על פסוק שבעת ימים תאכל מצות וביו' השביעי חג ליי' ומסיק בסוף דבריו שמה שהוא פי' נרא' בעיניו עיקר יותר מהפי' של רבינו הלל הנז' ולא נתן טעם לזה כי הטע' נגלה ומפורסם אחר התבוננת ועיון דלפי' רבינו הלל הנז' נראה דוחק גדול לפרש שוביום השביעי הדר לאמרו תאכל מצות כאלו אמר שבעת ימי' תאכל מצות וביום השביעי ג"כ ויהיה גם חג ליי' דלפי זה נשאר אמרו חג ליי' לבדו ומזה הטעם עצמו לא רצה הרא"ם ז"ל לפרש ג"כ הפסוק זה של וביום השביעי עצרת שימשך לכאן ולכאן כנז' כי לא דמי זה לפסוק את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך שימשך לכאן ולכאן מלת בנשך ובמרבי' דשאני התם שהכל ענין אחד הוא אמנם מ"ש הרא"ם ז"ל כאן בבריית' דת"כ פ׳ אמו' ולא השיב על הקושיא גדולה שהרגיש הוא בעצמו שאין המדה הזאת נוהגת אלא בענין שהיתה בו הוציאה וכאן יצא לענין החגיגה ולמד לענין המצות כאשר כתב באריכו' בספרו זהו תמוה וזר בעיני מאד לכן נ"ל לפרש כפי שיטתו הבריית' דת"כ הנזכר מבלי שיקשה לנו מה שיקש' בדבריו והוא כי התנא ראה דקר' אמר וביום השביעי חג ובודאי כי פשט הפסוק מה שלמדנו הוא שחוגג בו באופן שאמרו חג הוא חיוב החגיגה בו ועל זה אמר אם קרא כפשוטו זה הלא השביעי לענין חגיגה בכלל ז' ימים תחוג ליי' אלהיך הוא ואין לנו בו חדוש שנ' שיצא ללמד חדושו לכלל וכלל בידינו שכל דבר שהיה בכלל כו' וא"כ מה חדוש הודענו אלא ודאי שאמרו חג ליי' לא בא להראות חיוב החגיגה אלא לכלול חיוב אכילת המצה ופירוש הפסוק וביום השביעי אין חיוב בו אלא חג ליי' אבל לא אכילת מצה וא"כ מה שיצא ללמד הוא שאכילת מצה בה רשות ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו שאין חיוב אכילת מצה בהם אלא רשות כמ"ש ובזה יצאנו מידי הקושי והדוחק שאמר דביום הזה לא הדר אמצות וגם מידי קושי שהכלל במצה והיציאה בחג שהכל במצה כן נ"ל:

טז

רש"י לא יעשה בהם אפי' ע"י אחרים כתב עליו החזקוני וז"ל חז"ק א"כ מצינו אמירה לגוי אסור מן התורה ואמרינן בעלמ' דאמיר׳ לגוי שבות עכ"ל כבר קדמוהו הרמב"ן ז"ל בקושיא זו וכתב דמה שדר' כן ר' יאשיה במכילתא אין זה אלא דרך אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה לגוי במלאכה שלנו וסמכו אותו למקרא זה וברייתו' כאלו מטעות אין ראוי לכותבן כפשוטן כלו' בלתי שיפרש שהן דרך אסמכת' בעלמא והרא"ם ז"ל הליץ בעד רש"י וכתב דלדעת ר' יאשיה דרשה גמור' הוא שאסור מן התורה אמירה לגוי במלאכ' שלנו כו' ולא זכר הרא"ם ז"ל שכבר נתעורר בזה הסמ"ג במל"ת בריש הלכות י"ט וז"ל תניא במכילתן כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתן משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין בי"ט בין בשבת דאוריית' אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מע"ש מותר ובלבד שיהא בביתו של גוי כאשר ביארנו בהלכו' שבת אמנם י"ל שהיא אסמכת' בעלמא שאם היתה מן התור' לא היו מתירין חכמים לעשותם אף בביתו של גוי ואף מסרה מע"ש ולשון לא יעשה הכתוב בתור׳ יוכיח קצת שהוא דרשה גמורה עכ"ל ואני כבר כתבתי לעיל גבי בני מעיו נותן לתוכו כו' שמצינו בהרב' מקומות שפרש"י פשוטו של מקרא אפי' שלא כהלכה:

רש"י יכול אף לגוים ת"ל אך כתב הרא"ם ז"ל לא ידעתי למה לא אמר ת"ל לכם לכם ולא לגוי' כמ"ש ר"ע שהרי דברי' הללו הם דברי ר"ע עכ"ל ואני תמה מאד על הרא"ם איך לא השגיח בדברי הרמב"ן ז"ל שהעתיק ל' רש"י בזה הנוסח יכול אף לגוי' ת"ל לכם עכ"ל והחזקוני כתב על פרש"י וז"ל יכול אף לגוי' ת"ל אך ואע"ג דכתי' לכם ואמרינן לכם ולא לגוי׳ תרווייהו צריכי דאי לא כתי' אלא חדא סד"א בשביל הגוי עצמו לא יכין אבל להרבות בשבילו מותר להכי איצטריך אך עכ"ל וק"ל על דבריו שהרי לא מצינו תנא ואמורא ולא שום פוסק שיאמר שאסור מן התורה להרבות בשביל גוי:

יז

רש"י לכך חזר ושנאו כאן שלא תאמר אזהרת כל מלאכ' כו' מכאן קשה לי על המכילת׳ שאמרו ושמרתם את היום הזה למה נאמ' והלא כבר נאמר כל מלאכ' לא יעשה בהם אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין ת"ל ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהם משום שבות כו' ע"כ ומאי קושיא והלא כבר נאמר כל מלאכה כו' הלא י"ל דלכך חזר ושנאו כאן שלא תאמר אזהרה כל מלאכה כו' כדפרש"י כאן ומנ"ל למכילתא לדרוש שבא לרבות דברים שהם משום שבות וצל"ע:

יח

רש"י והלא כבר נאמ' שבע' ימי' כת' הרא"ם וז"ל אינו ר"ל והלא כבר נאמ' שבע' ימי' מצות תאכלו דהא אוקמינא לעיל דההוא קרא רשות הוא ולא חובה וכיון דאכילת מצות אינו אלא רשות שאם ירצה שלא לאכל מצה כל שבעה הרשות בידו ובלבד שלא יאכל חמץ מאי נפק' מינ' מקרא דעד יום האחד ועשרי' לרבויי לילות אי לרבויי לילו' באיסור אכילת חמץ דמשתמע מדיוק דז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ ההוא מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום הז' נפקא אלא ע"כ לומ' דה"ק כיון דהאי קרא דעד יום ך"א לחדש א"א לומר דקאי על תאכלו מצו׳ דלעיל מיניה דהא אכיל׳ מצה בכל ז' ימים רשות הן ולא חובה עכ"ל דקאי על ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם לומ׳ שעד יום ך"א לחדש בערב ז' ימי' שאור לא ימצא בבתיכם וע"ז אמרו והלא כבר נאמר ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואמרו לפי שנא' שאור לא ימצא בבתיכם לילות מנין ת"ל עד יום האתד ועשרים לומר שאפילו לילות יש בהן משום בל ימצא עכ"ל וק"ל על דבריו שהרי שפיר מצינו למימר דקאי הקרא עד יום האחד ועשרים אשבעת ימים מצות תאכלו ולא חמץ ומה שהקשה ע"ז והלא מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳ נפקא י"ל דחד לעונש וחד לאזהרה כמ"ש הוא גופיה גבי מחמצת לא תאכלו אזהר׳ על אכילה דאי מכל אוכל מחמצת עונש שמענו אזהר' מנין. וגם על מ"ש אח"כ הרא"ם ז"ל אבל לפי הברייתא של מכילתא שכתוב בה עד יום האחד ועשרים לחדש בערב למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים תאכל מצות אין לי אלא ימים לילות מנין ת"ל עד יום הא' ועשרים לרבות את הלילות צ"ל דרש"י נמי בקרא דז' ימים מצות תאכלו קאמר ודקשיא לך מנ"מ מהא רבויא הא קרא דשבעת ימי' תאכל מצות רשות הוא ולא חובה י"ל דהא רבויא לאכילת חמץ הוא ולא לאכילת מצה וה״ק והלא כבר נאמר שבע' ימים מצות תאכלו ולא חמץ ואמרו לפי שהוא אומר ז' ימים אין לי אלא ימים שלא תאכל בהן חמץ לילות מנין ת"ל עד יום האחד ועשרים לחדש. וא"ת ההוא מקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי נפקא י"ל דמקרא דמיום הראשון עד יום השביעי לא משתמע אלא מבקרו של יו' ראשון עד כל יום השביעי אבל ליל הראשון מנין ת"ל בערב תאכלו מצות ולא חמץ עד יום האח' ועשרים לחדש הא למדת דקרא דז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ ימים ולילות הוא דקאמר וא"כ אף לילה הראשון בכלל. וא"ת א"ה דקרא דעד יום האחד ועשרים לא אתא אלא לרבויי הלילה הראשון באסור חמץ דשאר כל הלילות בכלל מיום הראשון עד יום השביעי הוו ל"ל קרא דעד יום האחד ועשרים תיפוק לי מבערב תאכלו מצות שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה ולא חמץ י"ל דאי מבערב ה"א נהי שהוא מחויב לאכול מצה מ"מ אם ירצה יאכל ג"כ חמץ קמ"ל קרא דעד יום האחד ועשרים לרבויי לילה הראשון לאסור חמץ עכ"ל. וק"ל דא"כ לא הוה להו להברייתות וגם רש"י לומר לילות מנין אלא לילה הראשון מנין כיון דלא אתי לרבויי אלא לילה הראשון לאסור חמץ וצל"ע:

לפי שנאמר ימים לילות מנין כו' אין להקשות כאן מהיכא תיתי לחלק בין יום ללילה עד דאצטריך הכא קרא עד יום האחד ועשרים וגו' לרבות לילות כאשר הקשה הרא"ם ז"ל כה"ג לקמן בפ' אמור על מה שפרש"י גבי י"כ וכל מלאכה וגו' להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום ע"ש כי כבר מצינו שהקשה הגמרא כה"ג ממש בפ' לולב וערבה דף מ"ג גבי בסוכו' תשבו שבעת ימים וגומ' ימים ואפילו לילות אתה אומר ימים ואפי' לילות או אינו אלא ימים ולא לילות ת"ל תשבו תשבו לג"ש כו' וכן מצאתי במכילתא בפ' יתרו לענין שבת לילה מנין וז"ל אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין ת"ל מחלליה מות ימות עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ויום השביעי שבת ליי' אלהיך שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה:

כב

והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות כו' הקשו המפרשי' למה הפך משה הסדר ממה שנצטוה ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ותירצו שהוא ע"ד שפרש"י בשיר השירים שישראל מקלסין אותו מלמעלה למטה מתחילין מראשו כתם פז ויורדין ובאין עד שוקיו עמודי שש לפי שהן באין לרצותו להוריד שכינתו מן העליונים לתחתונים והוא מונה קילוסם מלמט׳ למעלה מה יפו פעמיך הם הרגלים ומונה והולך עד ראשך עליך ככרמל שהוא בא למושכם אליו ה"נ הכא הקב"ה התחיל ממטה למעלה להורות כי כוונתו למשוך ישראל אליו והם התחילו מלמעלה לרצותו להוריד שכינתו מן העליוני' לתחתונים וכתב בעל צרור המור כי תירץ לו אשכנזי אחד כי בכאן נראה ענותנותו של הקב"ה שרמז לו למשה בזה שאין להם זכות אחר אלא של משה ושל אהרן שהם ב' המזוזות אשר הבית נכון עליהם וחסד הב"ה שהוא המשקוף של מעלה לאלה המזוזות וכשראה משה ענותנותו של הב"ה שהזכירם בתחלה אמר אין דרך כבוד של מעלה כי ראוי ויי' בראשם ולכן שינה הדבר ואמר והגעתם אל המשקוף בראשונה שהוא עליון נורא חסד יי׳ מעולם ועד עולם על יריאיו ואחר כך ואל שתי המזוזת שהם כנגד משה ואהרן ומכאן נראה ענותנותו של משה אלו דבריו ז"ל:

רש"י ולילה רשות למחבלים הוא שנ' בו תרמוש כל חיתו יער כו' כתב עליו הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי דבריו במ"ש ולילה רשות למחבלים שנא' בו תרמוש כל חיתו יער וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד בקר מן מקרא הזה והל"ל שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל ולכן הזהירה ממנו אבל לא ראה הרב לומר כן מפני שה״בה בעצמו ובכבודו הוא המכה כו' עכ"ל ואני לא הבינותי דבריו היאך ס"ד שעלה על דעת רש"י שאסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד הבקר מן המקרא הזה דא"כ למה מביא רש"י לראיה ממקר' בו תרמוש כל חיתו יער. וע"ק איך לא שת לבו לדקדק למה הוסיף רש"י לשון זה ולילה רשות למחבלים כו' הלא בגמרא בפ' הכונס וגם במכילתא אשר רש"י לקח מהם הך דרשה ואתם לא תצאו וגומ' כיון שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע כו' לא נזכר כלל לשון זה ולילה רשות למחבלים כו' ובלי ספק שלא בהזדמן ובמקרה הוסיף זה רש"י אלא ודאי כוונתו היתה לפרש הך דרשה כיון שנתנה רשו' למשחית לחבל שאין ר"ל המשחית הבא אל בתי מצרים להכות הבכורים שהרי הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה אלא ר"ל המשחיתי' המחבלי' הנהוגים בעולם בכל הלילות כמ"ש הרא"ם ז"ל כיון דלילה רשות למחבלים לא תצאו בלילה הזה פן יכשל שום אחד מכם מהמחבלים השולטים בלילות ויאמרו המצרים שמשה בדאי הוא שאמר לפרעה שלא ילקה בלילה הזה שום אחד מבני ישראל והכל' לא יחרץ לשונו ולא ידעו שדברי משה לא היה רק מהמשחית שהכה בכוריהם אבל משאר המחבלים הנוהגי' בעולם בכל הלילו' לא אמ' להם שיבטל מנהגו של עולם

כט

רש"י ויי' כל מקום שנא׳ ויי' הוא וב"ד כו' האי כל מקום לאו דוקא שהרי ויי' שמים עשה א"א לפרש הוא וב״ד אלא פירושו כוי"ו ועבדיך באו לשבור אוכל שפירושו אבל עבדיך באו לשבור אוכל וכן גבי ויי' פקד את שרה לא פרש"י ויי' הוא וב"ד אלא ויי' פקד כבר פקד שקיים מה שכבר נדר לעשות וכן גבי ויי' אמר המכסה אני מאברהם וגומ' וכן ויי' נתן את חן העם וגו' וכאלה רבים לאין מספר שאין פירושו הוא וב"ד אלא ה"ק רש"י כל מקום שנ' ויי׳ ואין טעם לוי"ו שבאותו מקום אז מפרשים אותו הוא וב"ד:

רש"י אף פרעה בכור היה כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וגם בו היתה המכה כגון שהרגיש בעצמו חלושה שהתחילה בו המכה ולא מת ולפיכך מביא רש"י כאן פסוק דבעבור הראותך את כחי כלו' כיון שראה פרע' שהתחילה גם בו המכה וניצל ראה מעש' יי' וגבורתו שהצילו והעמידו בעבור הראותו את כחו וגומ' מה שלא היה כן בשאר מכות שלא באה אחת מהן ואפילו חלק ממנה על פרעה עצמו כדי להטעותו שיאמר יראתו כ"כ ק' והיה לו פתחון פה לומר שאף אם ימשלו המכו' במצריי' אין להם כח על עצמו מפני יראתו כו' והאריך מאד. ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושי' לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שלא באה אחת משאר מכות ואפילו חלק ממנה על פרעה עצמו כו' שהרי מקרא מלא מכחישו גבי מכת צפרדעים כתיב ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתיך ובבית עבדיך ובעמיך וגומ' ופירש רש"י בביתך ואחר כך בבית עבדיך הוא התחיל בעצה תחלה ויאמר אל עמו וממנה התחילה הפורענות כו' ועו' פרש"י על בכה ובעמך בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין כו׳ וכן מצינו דכתיב ויסר הצפרדעים ממני ומעמי וגו' וכה"ג ממש כתיב גבי מכת ערוב הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב וגו' וכן גבי מכת ארבה ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים וגו' ואח"כ כתי' ויסר מעלי רק את המות הזה וגו׳ והא ודאי דגם במכת חשך ושאר מכת היה נלקה פרעה עצמו תחלה מטעם שפרש"י הוא התחיל בעצה תחלה כו' ועוד איך אפשר לומר שהתחילה המכה של מכת בכורות בפרעה עצמו כגון שהרגיש בעצמו חלושה וניצול כו' שהרי בשמות רבה אמרו בהדיא להיפך מדבריו והביאו גם הרא"ם ז"ל וז"ל מה ת"ל מבכור פרעה מלמד שפרעה הרשע בכור היה ולא נגע בו הפורענות וכל כך למה כדי לפתות לבן של מצריים שיהו אומרים קשה יראתו של פרעה ועליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם כו' מדקאמ' לא נגע בו הפורענות משמע בהדיא שלא שלטה בו המכה כלל ועיקר:

רש"י ובכור השפחה חשוב מבכור השבי קשי לי שהרי במכילתא וכן בתנחומא אמרו וז"ל ולא שבויים בלבד אלא אפילו עבדים ושפחות שנאמ' עד בכור השפחה כו' ע"כ מדאמרו אלא אפילו עבדים ושפחות כו' משמע דבכור השבי חשוב יותר מבכור השפחה וצל"ע:

לב

רש"י וברכתם גם אותי התפלל עלי שלא אמות כו' צ"ל שאין כוונת רש"י וכן התרגום שתרגם וצלו אף עלי שמלת וברכתם פירושו התפללו שהרי בספרי ריש פרשת ואתחנן מונה שם י' לשונות שנקראת תפלה זעקה שועה נאקה כו' ולא מונה הך לשון ביניהם אלא ודאי וברכתם פירושו כפשוטו לשון ברכה ורש"י וגם התרגום מפרשים מהו ענין הברכ׳ אשר ביקש פרעה היינו התפללו עלי כנ"ל והחכם ר"א אשכנזי ז"ל פי׳ וברכתם גם אותי כשם שאתם תברכו לאלהיכם ה"נ וברכתם גם אותי ובשביל ששיתף עצמו לאלוה להקדוש ברוך הוא נתחייב טביעה בים סוף כמו שאח"זל כל המשתף שם שמי' ודבר אח' נעקר מן העולם כו' ולקמן שדיתי ביה נרגא ע"ש:

לג

רש"י כלנו מתים אמרו לא כגזירות משה הוא שהרי אמר ומת כל בכור כו' לפום ריהטא יש להקשות אם כן יאמרו משה בדאי הוא ואיכא חילול השם אמנם לפי מה שסיים במכילתא אשר רש"י לקח ממנה דברים הללו לא קשה מידי וז"ל והם לא היו יודעין שנשותיהן חשודו' בעריות וכולן בכורים מרווקים אחרים הן עשו בסתר והקב"ה פרסם אותם כו' ע"כ והשתא ליכא למיחש שמא יאמרו משה בדאי הוא מפני שאחר המכה פרסם הקב"ה שנשותיהן חשודות בעריות וכולון בכורים מרווקים היו כן נ"ל:

לה

רש"י ושמלות אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב והמאוחר בפסוק חשוב כו' איכא למידק מאי אף הן ונראה לי לפרש כשם שהשמלות היו חשובות למצריים אף הן דהיינו ישראל היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב כו' אבל לא ראיתי ולא שמעתי טעם למה היו שמלות חשובות להם מן הכסף ומן הזהב הלא כמו זר נחשב דבר זה ונ"ל מפני שהשמלות היו של ע"ז כמ"ש מהר"אי ז"ל וז"ל כלי כסף וכלי זהב ושמלות גבי הצוואה לא כתב ושמלות אף על גב דחשובין היו להן יותר מן הכל כדפרש"י משום דהקדוש ברוך הוא לא רצה לצוותם על השמלות שלא יהו נכשלין בדבר הש"י דאולי ישאלון כסות ע"ז כדכתב לעיל גבי יעקב והטהרו והחליפו שמלותכם כדפירש"י שם ומ״מ בשביל הנאתם לא עיכב על ידם לשואלם ובפרשת שמות נמי כתב ושמלות והתם איירי בדבר יי' אל משה היינו משום דגילה וסיפר לו המקום מה שעתידין לעשות ולא יעכב על ידם אבל כאן דכתב נא לשון בקשה ולא רצה להשיאם לכך שישאלו שמלות. שוב מצאתי שהרב הגדול מהר"של ז"ל פי׳ הא דקאמר היו חשובות להם ר"ל למצריים בשביל שישראל לא יחזרו להם השמלו' כמות שהם לפי שהישראל ישנה הבגד:

לז

רש"י הגברים מבן עשרים ומעלה הרא"ם ז"ל פי' מה שפי' ולי נראה שהוציא זה רש"י כיון שנקרא האיש גבר לפי שיש לו גבורה על האשה כמ"ש הר"דק ז"ל בשורש גבר ואחז"ל בפ"ק דקדושין עד ך' שנה הקב"ה ממתין לאדם מתי ישא אשה כו' כן נ"ל:

מג

ויאמר יי' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כו' לא ידענא למה לא הרגישו חז"ל ליתן טעם כאן למה כללו אהרן עם משה בדבור כשם שנתנו טעם גבי החדש הזה לכם

כדפרש"י לעיל:

רש"י שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כתב הרא"ם וז"ל אינו ר"ל שנשתמד לע״ז כדכתב הרמב"ם בפרק ט' דהלכות קרבן פסח שבן נכר האמור בתורה הוא העובד אל נכר דא"כ היכי כתב רש"י אחר זה גבי וכל ערל לא יאכל בו להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאין זה משומד לערלו' ואינו למד מבן נכר והלא אפילו משומד לערלות אינו למד מבן נכר דמשומד לערלות הוא משומד לדבר אחד ומשומד לע"ז הוא משומד לכל התורה כולה אלא כל מי שהוא משומד לאיזה מהעבירות נקר' בן נכר כיון שנתנכרו מעשיו לאבינו שבשמים ויצא מתחת גזירותיו דהשתא המשומד לערלות הוא בכלל זה הבן נכ׳ עכ"ל ואני אומ' שלא היה צריך לכל האריכות זה כי כבר פי' כן רש"י גופיה בהדיא בפרק כל שעה וז"ל בן נכר משומד מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה כולה עכ"ל וכבר ידעת שהמשומד לע"ז הוא משומד לכל התורה כולה ועל מ"ש הרא"ם ז"ל לקמן גבי ואינו למד מבן נכר וז"ל גם לא מצינו בשום מקום שיהיה פי' בן נכר עובד אל נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כדאיתא בפ' הערל ופי' נתנכרו מעשיו הוא המשומד לעבירה מן העבירות עכ"ל נפלאתי פליאה נשגבה על שניהם רש"י ונאמן ביתו הרא"ם ז"ל הלא במכילתא אשר יסודו של רש"י בנוי עליה אמרו כל בן נכר לא יאכל בו אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע שנאמר וכל בן נכר ערל לב עכ"ל הרי אתה רואה בעיניך שהביא ראייה מן וכל בן נכר ערל לב האמור ביחזקאל מ"ד והרי רש"י גופיה פירש שם ביחזקאל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים זהו משומד לעבודה זרה והוא ערל לב כו' וכן פרש״י בהדיא בסנהדרין סוף פרק הנשרפין גבי דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב כו' וז"ל רש"י בן נכר כהן משומד לעבודה זרה שהוא ערל לב ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים עד כאן וכן פירש הרד"ק ז"ל ביחזקאל וכן פירש כאן החכם ראש הפשטנים ראב"ע ז"ל שבן נכר הוא העובד אל נכר וכן נראה מדברי הרמב״ן ז"ל מדכתב וז"ל והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום ופירושו מנוכר ושיערו משומד מלשון ואישתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אישתמודעוהו וחסרו העי"ן כמו שהבליעוה במלת רבות ואמרו מדם במקום מדעם דור קטי במקום דור קטיע בקי בקיעה כו' וכן פירש בהדיא בספר החינוך ובקרית ספר כדכתב הרמב"ם ז"ל הנזכר שבן נכר האמור כאן הוא עובד אל נכר ונראה לי פשוט שכן הוא דעת אונקלוס שתרגם בר ישראל דמשתמד כו' וסתם משומד הוא לעבודה זרה כן נ"ל:

רש"י ואחד גוי אחד ישראל משומד במשמע כת' מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל נ"ל מדכתיב בן נכר ולא כתיב נכר סתם כל נכר לא יאכל בו דייק לה כו' עד אלא ע"כ לומר בן שהוא עצמו נכר ואין אביו נכר והיינו שנתנכרו מעשיו כו' וק"ל על דבריו שהרי לעיל בפרשת לך לך כתיב מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא וגומ' וכן לקמן בפרשת אמור ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם וגו' הרי כתיב בן נכר ולא כתיב נכר סתם ואפילו הכי אין פירושו כמו כאן שנתנכרו מעשיו כו' אלא פירושו גוי גמור בנו של גוי כמו שתרגם אונקלס בר עממין וכן תרגם על לנכרי תשיך לבר עממין ש"מ בהדיא שאין חילוק בין היכא דכתיב נכרי סתם או בן נכר ואלו כאן תרגם בר ישראל דאשתמד לכן נ"ל שקבלה היתה בידם שפירוש בן נכר האמור כאן אינו כמו בן נכר דעלמא כן נ"ל:

מה

רש"י אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול כו' במסכת ע"ז פרק אין מעמידין גרסינן גבנוני במקום גבעוני וכן גורס הערוך וכתב וז"ל פירוש בני קטורה הדרים בהרים גבנונים כדגרסינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו אמר רבי יוסי בר אבין את בריתי הפר לרבו' בני קטורה כו' אמנם אין לשבש בשביל כך הגירסא של וגבעוני כיון שנמצאת במכלתא וכן בגמרא בפרק הערל ובסמ"ג ובכסף משנה ובשאר ספרים לאין מספר וקשה להאמין שיפול טעות אחד בכל הספרים ובפרק הערל פרש"י גבעוני שם אומה שמוהלין עצמן עכ"ל ואין שום הפרש בין פרש"י לפי' הערוך אלא כוונת שניה' אחת היא והארכתי בזה כדי שלא תטעה לפרש גבעוני מהול היינו של גבעונים שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים רחמנא ליצלן מהאי דעתא:

מט

רש"י להשוות את הגר לאזרח הארץ אף לשאר מצוות שבתורה יש מפרש שכתב וז"ל ואם תאמר מהיכא תיתי לחלק והא גר ישראל גמור הוא בשלמא לעיל דכתיב כאזרח הארץ להשוות את הגר לאזרח הארץ בהקרבת פסח בארבעה עשר דהוה אמינא מיד שנתגייר יהיה חייב בקרבן פסח משום הכי כתי' כאזרח הארץ כדפירשתי לעיל אבל שאר מצות שבתורה מנ"ל לחלק ותירץ הרא"ם ושמא י"ל מדאיצטריך קרא להשוות הגר לישראל לענין הקרבת פסח בי"ד הוה עולה על הדעת שאין הגר שוה לישראל בשאר מצות דאם לא כן למה ליה לקרא להשוות הגר לישראל לענין הקרבת פסח בי"ד מהיכא תיתא לחלק משום הכי הוצרך הכתוב לומר תורה אחת להשוות את הגר לישראל אף בשאר מצות. ונראה לי דהוה אמינא כיון שהגר אינו חייב בקרבן פסח אלא עד י"ד בניסן אף על פי שמן הדין היה לו לעשות מיד כשנתגייר כדפירש' לעיל אם כן כמו כן בשאר מצות התורה לא יתחייב עד י"ד בניסן משום הכי כתיב הכא כאזרח הארץ לחייבו מיד בכל מצות התורה ודו"ק עכ"ל. וקשה לי על דבריו היאך כתב אם כן כמו כן בשאר מצות התורה לא יתחייב עד י"ד בניסן מהיכא תיתי מה לתבן את הבר דשאני קרבן פסח שהגר אינו חייב עד י"ד בניסן משום דחביבה מצוה בשעתה וכבר האריך בזה מורי הגאון מהר״ר מרדכי יפה ז"ל ושדא נרגא בדברי הרא"ם דלעיל וז"ל ולא ידעתי מאי קאמר דמהיכי תיתי לומר שאין הגר שוה לאזרח אלא לענין פסח בלבד כו' כיון דמסברא היא שהוא שוה בכל התורה אי משום דכתיב והיה כאזרח וגו' האי לגופי' איצטריך שלא נחשוב שפי' וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא שכל המתגייר יעשה פסח מיד כו' ואם כן סברא דגר שנתגייר הוא כישראל לכל דבריו חזרה למקומה ומהיכן היא ממועטת אי מיהיה כאזרח הארץ לגופיה אתא ואין לומ' דהכי קאמר דלא לכתוב לא וי"ו ולא ה"א ר"ל לא לכתוב וכי יגור ועשה פסח ולא יהיה כאזרח הארץ וגומ' אלא ע"כ לומר מדאצטריך וכי יגור ש"מ שהיה עולה על הדעת לומר שאין הגר חייב בפסח כלל כי אינו שוה לישראל לכך הוצרך לומר וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' לאשמועינן שגם הגר חייב בפסח כשאר ישראל וכדי שלא נחשוב לומר שפי' ועשה פסח הוא שכל המתגייר יעשה פסח מיד הוצרך לכתוב והיה כאזרח הארץ מה האזרח בי"ד אף גר בי"ד אבל לעולם סברא שאין הגר חייב בפסח נשארה במקומה אי לא כתיב וכי יגור ומינה שאין הגר שוה לישראל לכל דבריו ולכך הוצרך לכתוב תורה אחת להשוות הגר לאזרח כו' שאין זה מדה שבתורה שהרי בי"ג מדות התורה נדרשת בבנין אב כו' ואם כן גם אי לא כתב תורה אחת כו׳ היינו צריכין לומר דוכי יגור ועשה פסח והיה כאזרח הארץ וגו' הוא בנין אב לכל התורה כולה שהגר שוה לאזרח כו' ואם כן הדרא קושיא לדוכתה תורה אחת למה לי גם הרג"א נכנס פה בדוחקין יעויין בדבריו לכן נראה לי לומ' דה"פ דמכילתא דאצטרך תורה אחת להשוות הגר כו' דאי לאו תורה אתת הוה אמינא דוכי יגור ועשה פסח וגומ' הוי אתי למעוטי שאר מצות משום דגבי שאור ג"כ כתיב למעלה שאור לא ימצא בבתיכם וגו' כגר וכאזרח הארץ וה"א שאור ופסח הוו שני כתובים הבאים כאחד ולמיעוטי אתי שאור ופסח אין שאר מצות לא שכן היא המדה שני כתובים אין מלמדין לכך הוצרך לכתוב תורה אחת להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה. ואין להקשות אם כן לכתוב תורה אחת ולא לכתוב שאור ופסח דשאור ע"כ אצטריך דמצות שאור נאמר בראש חדש ניסן ותורה אחת לא נאמר עד י"ד בחדש כמו שפרש"י בהדיא ואם כן איך יעמוד משה בראש חדש ניסן להזהיר את ישראל על השאור ולא יזהיר גם את הגר עמהם מי יגיד להם שהם נכללו בכלל ישראל ותורה אחת עדיין לא נאמרה והשתא אף על גב דכתיב גר בשאור אף על פי כן הוצרך לחזור ולכותבו גבי פסח משום דהוה אמינא לא עדיף גר מבן נכר שנתנכרו מעשיו או מערל שמתו אחיו מחמת מילה וכיון שהם לא יעשו פסח אף על פי שהם באזהרת שאור גם הגר לא יעשה קמ"ל דהגר עדיף מנייהו וחייב לעשות את הפסח והשתא אע"ג דשאור ופסח תרוויהו צריכי זה משום שנאמר בר"ח וזה משום בן נכר וערל מכל מקום כיון שהצריכתות האלו אינן מעין שאר צריכתות הנאמרות בשאר שני כתובים שבתורה דבשאר שני כתובים אינו מעלה ולא מוריד זמן אמירתם מטעם שאין מוקדס ומאוחר שזה גם כן מדה בתורה אחר שנתנה מה שאין כן כאן דע"כ משום קדימת הזמן דשאור לפסח הוצרך להזהיר בו את הגר ולא סמך על תורה אחת או על וכי יגור דהוו למדים שאור מק"ו דפסח אלא שעדיין לא נאמר לפיכך ה"א דמ"מ לא נפקו אלו שני כתובים ממדת כל שני הכתובים הנאמרים בתורה ואין מלמדים הוצרך לכתוב תורה אחת כו' וא"ל א"כ לכתוב תור׳ אחת ולא לכתוב וכי יגור וגומ' דהא תורה אחת בפסח כתיב ופשיטא דקאי גם על פסח דאדרבה ה"א הואיל ובעניינא דפסח כתיב לא קאי אלא על פסח לבדו וה"ל תורה אחת עם הגר הנאמר בשאור שני כתובים ואין מלמדין לכך הוצרך לכתוב וכי יגור וגומ' והיה כאזרח וגו' כדי לייתורי תורה אחת וגו' ללמוד ממנו להשוות הגר לאזרח לכל התורה נ"ל וזה כפתור ופרח:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה