צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
שמות · י
פרשת בא
בא
א
רש"י והתרה בו יש מפר' שכתב וז״ל דאל״כ מה לו לעשו' אצלו עכ״ל ואין זה הכרח דלמא לאמר לו שום דבר אחר והפסוק לא הוצרך לכותבו או לא רצה לגלותו והעיקר כמו שהבנתי אני מדברי נאמן ביתו של רש"י והוא רא"ם ז"ל דרש"י דייק ליה מדכתיב כי אני הכבדתי את לבו וכל כי שבמקרא הוא נתינת טעם אלמעלה ואי לאו פירושו והתרה בו מה זה נתינת טעם אלמעלה אלא ודאי הכי פירושו אל יקשה עליך על אומרי לך שתתרה בו אחר אמרו חטאתי הפעם כי אני הכבדתי את לבו אחר זה למען שיתי אותותי אלה הנשארים בקרבו:
רש"י שיתי שמי שאשית אני כתב עליו מהרא"י ז"ל לפי שתיבה זו זרה דמדינא היתה מלאה יו"ד בין שי"ן לתי"ו וכאן חסירה נזקק רש"י לפרש דמכל מקום לשון שיתה הוא עכ"ל. וקשה לי על דבריו שהרי שיתי לבך למסילה כו' האמור בירמיה נמי חסירה ורש"י לא פירש עליו כלום. וכי תימא שלא הוצרך לפרש שם דלשון שימה הוא לרוב פשיטותו מכח דבר הלמד מעניינו אם כן הכא נמי נימא הכי ומה שפי' הרא"ם ז"ל דמה שפיר' רש"י שאשית אני רצה לפרש היו"ד שבמלת שיתי שפירושו אני כתב עליו מורי מהר"ר מרדכי יפה ז"ל לא דבר נכונה דדבר פשוט הוא כו' לכן אומ' אני שכוונת רש"י לפרש מלת שתי מקור ויכולין לטעות בו ולפרש שמורה על העבר כו' לכך הוצרך לפרש דהמקור של שיתי מורה על העתיד כו' וקשה לי שהרי שיתי כליל בתוך צהרים כו' האמור בישעיה פירש הרד"ק ז"ל על העבר ורבינו בחיי ז"ל פירש לשון שיתי האמור כאן שהוא מקור דמשמע לשעבר ולעתיד שהם בין כלן י' וכאלו אמ' למען שית י' אותותי כו' ולפי דעתי לא פי' רש"י שיתי שימי שאשית אני אלא לאפוקי מפי' רבינו בחיי ז"ל הנז' כנ"ל:
למען שיתי אותותי אלה בקרבו כו' כבר פירשתי לעיל בפרשת וארא למה אמר אלה שאינו צודק רק במה שמונח לפניו ועתה אניף ידי שנית על דרך רז"ל שפירשו אותותי כמו אותיותי שהם אותיות דצ"ך עד"ש באח״ב שהיו חקוקות במטה על דרך זה יאמר אותותי כלומר אותיותי יחזור על אותיותיו יתברך הן אותיות שמו הגדול אשר כיחש ואמר מי יי' ואומרו אלה הוא על אותיות השם הנז' בכתוב הזה שהוא יי' שכפר בו ואמר מי יי' אשר אשמע בקולו כו' כי מה שאמר יי׳ הצדיק עדיין אין אותותי אלה שהזכיר אשר כפר בהם באמרו מי יי׳ בקרבו כי לא הזכירני בשמי מלבו באומרו יי' הצדיק עד שיתי אותם בקרבו ולבו ולא נגמר זה עד סוף כל הניסים בקריעת ים סוף שעליה נאמר וידעו מצרים כי אני יי' בהכבדי בפרעה כו' וכן היה כי אז אמר בכל לבו מי כמוכה באלים יי':
ב
את אשר התעללתי במצרים כו' ענין שחוק זה אמרו המפרשים דהיינו שבכל מכה ומכה נתן לו הקדוש ברוך הוא הרווחה כדי שיתחזק לבו כי היה בעיניו לבלתי יכולת או כדי שיחשוב שלטובתו נותן לו הרווחה ואינו אלא לרעתו כדי שיהא מקום לחול למכה האחרת כי אלו היה הברד מכלה את הכל אם כן לא היה מקום לחול מכת הארבה וכן בכולם וזה ענין שחוק כמו החתול המניח העכבר כסבור שהוא כדי שימלט על נפשו ואינו כן אלא חוזר ותופשו:
ג
עד מתי מאנת לענות מפני רבי משה אלשיך ז"ל פי' דהכי קאמר אף על פי שהכנעת ואמרת חטאתי הנה היה בפני אדם הרואים לעינים אך לא מפני הרואה ללב כי אני יודע שלא התוודתה רק מן השפה ולחוץ ולא הית' תשובה אמתית והרב הגדול ר"א שי' פי' עד מתי (מענת) [מאנת] לענות מפני ר"ל מפני דבר יי' ולא מפני המכות כי התשובה שהאדם עושה מפני ההכרח אינה תשובה שלימה כי בסור המכריח ישוב לסורו:
ה
רש"י את עין הארץ את מראה הארץ יש מפרשים שכתבו שכוונת רש"י לפרשו כמו שמתרגם התרגום כו' ואני לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב מכמה טעמים חדא דאם כן הוה ליה לרש"י לומר כתרגומו כמנהגו ועוד שהרי אדרבה הרא"ם ז"ל בתב על פירוש רש"י לא ידעתי למה לא נמשך אחר המתרגם שתרגם עין הארץ עין שמשא דארעא כו' ומסיק ושמא יש לומר שכוונת הרב במראה הארץ הוא על נצוץ השמש השטוח על הארץ כו' ולבסוף כתב דכוונת רש"י במראה הארץ הוא להורות שפירוש עין מראה כמו ועינו כעין הבדולח לא עין ממש עד כאן ואם איתא שדעת הרא"ם שכוונת רש"י לפרשו כמו התרגום אם כן קשה מה לו לרא"ם להאריך כל כך למה לא אמר בקצור ושמא יש לומר שכוונת הרב במראה הארץ כמו התרגום שפירושו נצוץ השמש וכו' ועוד דאם כן הוה ליה להתרגום לתרגם ויחפי ית חזוונא דארעא כו' לפי מה שפירש הרא"ם עין הארץ כמו ועינו כעין הבדולח שהרי מתרגם התרגום על ועינו כעין הבדולח וחזויה כחיזו בדולחא וכאשר תתבונן היטב בלשון הרא"ם ז"ל תמצא ההפרש שיש בין התרגום ובין רש"י ונראה לי שקשה לרש"י על הפסוק את עין הארץ וכי עין יש לארץ לכן פירש את מראה הארץ וזה ממש כמו תרגום יונתן שמתרגם ויחפי ית חזוונא דארעא כו' כן נראה לי:
רש"י ולא יוכל הרואה לראות את הארץ ולשון קצרה כו' כתב עליו רבי משה אלשיך ז"ל ואחשוב שאין המקרא חסר כלום כי ולא יוכל קאי על הארבה הנז' עצמו לראות את הארץ כו' מחמת רבויים כל כך עצום ורב אבל לא ביאר לנו מהו הנפקותא לענין הנזק במה שלא יוכל הארבה לראות את הארץ לכן עדיין צריכין אנו למודעי דברי הרב הגדול ר"א שי' שפירש שמהידוע שכל סומים אוכלים ואינם שבעים כך ארבה זה על ידי שריבויים גורם שלא יוכל לראות את הארץ הרי הוא אוכל כסומא בארובה כי אינו יכול לראו' מה שהוא אוכל ולא ישבע עד אשר יבקש אחר כך גם אשר בבתים ומה שמצינו שבשימוש המכה לא אכלו כי אם את שבשדות ולא מצינו שנכנסו לבתים לפי שנא׳ וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן למה לא נאמ׳ לשון וימהר בשום מכה אלא לפי שידע פרעה שאם לא ימצאו בשדות יאכלו גם מה שבבתים על כן וימהר פרעה קודם שיכנסו לביתו ולכן ועתה שא נא חטאתי ועתה תכף ומיד קודם שיכנסו לבתים:
ו
ויפן ויצא שחלק כבוד למלכות והלך אחורנית וזהו ויפן מלשון פני' כך מצאתי ולא דבר נכונה שהרי לעיל בפרשת וארא כתיב ויפן פרעה כו' והתם אין לפרש שחלק כבוד למשה והלך אחורנית אלא אדרבה שפנה העורף כלפי משה ה"נ הכא והיה זה דרך חכמה ותחבולה ממשה כדי שיטלו עצה לשלחם וכי האי גוונא אמרו בשמות רבה שנתן להם מקום למען יכלו להתיעץ ביניהם כאשר עשו. ויש מפרשים דלכך כתיב ויפן ויצא שלא יצא עדיין אלא פנה פניו ממנו לצאת ולא יצא כ"א מעם פרעה אבל היה עדיין בתוך עבדיו ובתוך כך ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש היו מראים על משה באצבע לאמר כי זה משה האיש לא ידענו עד מתי יהיה זה לנו למוקש. ויש מפרשים זה לנו למוקש למצוא תמיד סבות לייחס המכו' אל הטבע ומה שאמרו שלח את האנשים ולא אמרו הגברים כדי להפיס דעתו של פרעה שיתרצה לשלחם לכך אמרו האנשים דהיינו החשובים דוקא וכאשר שמע פרעה שאמר משה בנערינו ובזקננו נלך כו' אז השיב לא כן לכו נא הגברים כו' כלומר אתם עושים כדרך הסוחרים השואלים מאה כדי לבא להשוואת שמונים לכן לא כן יהיה כאשר אמרתם וגם לא כאשר אמרתי אלא לכו נא הגברים כו' והא דקאמר משה ב' פעמים נלך כדי לעשות ב׳ חלוקות בההולכים כי נערינו וזקנינו ילכו לזבוח ובנינו ובנותינו ילכו לשום שמחה כי חג יי׳ לנו וחייב האדם לשמוח בחג עם אשתו ובניו:
הטרם תדע כי אבדה מצרים פי' בעל צרור המור שרמזו בדבריהם במה שאמר להם משה במכת הברד ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וזהו הטרם תדע זה הטרם אתה רוצה לידע פעם אחרת או הטרם וכי עדיין לא בא התדע שאמר במכת הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ:
ח
רש"י ויושב הושבו על ידי שליח ששלחו אחריהם כו' כתב עליו הרא"ם ז"ל כי ויושב מבניין הופעל שהוא מקבל הפעולה מאחר עכ"ל ולא ביאר מה הכריחו לרש"י להוסיף ולפרש ששלחו אחריהם כו' ונ"ל דיוקו של רש"י הוא מדקאמר אל פרעה משמע שפרעה עצמו לא שלח אחריהם דאם כן אל פרעה למה לי כיון שפרעה שלח אחריהם פשיטא שהושבו אל פרעה לכך פי' ששלחו אחריה' מעצמם בלי ציווי פרעה והיינו דקא מסיים רש"י והושיבום אל פרעה כן נ"ל:
יד
רש"י אבל של משה מין אחד כו' כתב עליו הרמב"ן ז"ל וקשה שהרי כתוב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה וכתוב אחד אמר ויבא ארבה וילק אין מספר ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל ושאר המינין של יואל גדולים משל משה ואלה דברים בטלים כו' והרא"ם ז"ל הביא דבריו וכתב עליו והדין עמו מפני שהוא רחוק מאד לומר שהתורה הפליגה של משה מפני ריבוי המין האחד לבדו והוא הארבה יותר משל יואל אף על פי ששאר כל המינים של יואל היו גדולים משל משה אבל לפי מה שפירשנו אנחנו שמספר המינים של יואל היו יותר משל משה וזהו גדלתו של אותו שהיה בימי יואל לא יתכן לומר על זה ואלו דברים בטלים מפני שיש לומר שהתורה הפליגה של משה משל יואל מפני גודל הארבה של משה מהארבה של יואל אף על פי שהמיני' של יואל יותר משל משה והנביא הפליג של יואל משל משה מפני ריבוי המינים שהיו בשל יואל יותר מבשל משה אף על פי שמין הארבה של משה גדול משל יואל. והתימה על הרמב"ן ז״ל איך פי׳ דברי הרב שיהיה הגדלות של יואל יותר משל משה מפני ששאר המינים של יואל גדולים משל משה והרי דברי הרב אינם סובלים כלל הפי' הזה שהרי הרב פי' בהדיא ואמר למדנו שהיה כבד משל משה על ידי מינין הרבה שהיו יחד משמע שהגדלות של יואל יותר משל משה אינו אלא מפני ריבוי המינים שהיו בו ולא מפני גודלן מהמינים שהיו בימי משה והנה טרם החילי ליישב קושיית הרמב"ן ז"ל על רש"י ראיתי להקשות קושיא חזקה על דברי הרא"ם ז"ל מיניה וביה הלא בפסוקים מתהילים שהביא הרמב"ן נזכר ג' מינים שהיו בימי משה שהן חסיל ארבה ילק נמצא שלא היו המינים יותר בשל יואל מבשל משה אלא מין אחד לבדו והוא גזם אם כן איך פירש שהנביא הפליג של יואל משל משה מפני רבוי המינים שהיו בשל יואל יותר משל משה הלא הוא בעצמו כתב על דברי הרמב"ן והדין עמו מפני שהוא רחוק מאד לומר שהתורה הפליגה של משה מפני ריבוי המין האחד והוא הארבה יותר משל יואל אף על פי כו' הכי נמי נימא הכא שהוא רחוק מאד לומר שהנביא הפליג של יואל משל משה מפני מין אחד לבדו והוא גזם שהיה יותר בשל יואל וגם מ"ש הרא"ם ז"ל שהוי"ו של מלת וכמוהו לא היה וכו' הנמצאת בלשון רש"י בכל הספרים הביאו להרמב״ן ז"ל שהבין דברי רש"י דבשל משה לא היה אלא מין אחד בלבד כו' ומוחק הוי"ו של מלת וכמוהו עיין בספרו אומר אני אחר המחילה מכבוד תורתו שהגירסה נכונה בוי״ו ומה שהביאו להרמב"ן ז"ל שהבין דברי רש"י דבשל משה לא היה אלא מין אחד בלבד לא בא מחמת הוי"ו של מלת וכמוהו אלא מן מלת אלא כי בנוסחת לשון רש"י שהביא הרמב"ן ז"ל כתו' אבל של משה שלא היה אלא מין אחד כו' וכבר ראיתי כתוב בשם הרב הגדול מהר"של ז"ל תירוץ אחר שבימי יואל באו המינים כולם ביחד בערבוביא אבל כאן של משה באו בזה אחר זה היום ארבה ולמחר חסיל וכן כולם כל מין ומין שימש יום אחר ובזה יהיה הגירסא נכונה בוי"ו והכי פירושו של יואל היה כבד משל משה על ידי מינים הרבה שהיו בכל יום ארבה חסיל ילק גזם ביחד אבל של משה לא היה בכל יום רק מין אחד וכמוהו לא היה ולא יהיה עד כאן. וכן כתב בספר דבק טוב ובלי ספק שפירוש זה יצא להם מן מלת יחד דנקט רש"י על ידי מינין הרב' שהיו יחד כו' מדקאמ' יחד בעל כרחך צריך אתה לפרש הא דקאמר אחר כך אבל של משה מין אחד ר"ל בכל יום ויום לא היה אלא מין אחד בלבד מן אלו מינין ארבה ילק חסיל דאם לא כן לא הוי דבר והפכו. והחזקוני כתב להפך מקצה עד קצה וז"ל פרש"י אבל של משה מין אחד כו' וא"ת הרי כתיב בתילים אמר ויבא ארבה וילק אין מספר ויש לומר דודאי הרבה מינין היו אף בשל משה ומה שפירש רש"י הכא של משה מין אחד היינו בבת אחת ובימי יואל בן פתואל מצינו שבאו כל המינין כל אחד ואחד בפני עצמו זה אחר זה שנאמר יתר הגזם אכל הארבה וגומ' והיינו דקאמר וכמוהו לא נהיה מן העולם מגזם לחוד לא נהיה מן העולם כן וכן מארבה לחודיה ומחסיל ומילק עד כאן לשון החזקוני ואשתומם כשעה חדא על המראה ונתתי אל לבי מ"ש ב"י בטור א"ח בסוף סי' י"ו וז"ל וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין עכ"ל והא ודאי דלאו דוקא בדברי הפוסק אלא הוא הדין בדברי המפרש כאשר כאן נמצא כאן היה כי יגעתי ומצאתי ביואל מקרא מלא וגם רש"י גופיה פירש בהדיא כדברי החזקוני והילך לשון המקרא ושלמתי לכם השנים אשר אכל הארבה וגו׳ ופירש החכם ראב"ע ז"ל ושלמתי זה יורה שבכל שנה שעברה בא מין אחד כו' וכן פירש בהדיא הרד"ק ז"ל ושלמתי לכם את השנים כי לא באו בשנה אחת כמו שפרשתי ע"כ והיינו מ"ש בריש יואל בפסוק יתר הגזם וז"ל יתר הגזם מה שהותיר הגזם בשנה ראשונה אכל הארבה בשנה השנייה כי לא באו ד' המינים בשנה אחת אלא בזה אחר זה בד' שנים וכן אמר ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וגומ' והילך לשון רש"י גופיה ביואל בפסוק כמוהו לא נהיה מן העולם וז״ל לבוא כל המינין הללו זה אחר זה אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים שנא' ואחריו לא יהיה כן עכ"ל. על כן לבי אומר וגומר שמלת יחד הנמצא בלשון רש"י אינו מלשון רש"י גופיה אלא מדברי איזה תלמיד טועה שכתב כן בגליון מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים וכבר מצינו כיוצא בזה לעיל בפרשת וירא בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני יי'. וכן בפרשת שמות בפסוק וזה זכרי וגו' וכאלה רבים ומה מאד נפלאתי הפלא ופלא על חכמתו הגדולה של הרמב"ן ז"ל אשר נכנס בעובי הקורה לתגר הזה ודחה בשתי הידים לפרש"י איך נעלם ממנו כי לא רש"י לבדו פיר' כן אפילו כפי מה שהבין הוא במושכל ראשון את דברי רש"י שלא היה של משה אלא מין אחד לבדו אלא גם החכמים הראב"ע והרד"ק ז"ל ביואל פירשו כן בהדיא והילך לשון הראב"ע ז"ל בפסוק שמעו זה הנביא התנבא על הארבה שיבא להשחית את הארץ ובימי משה היה מין ארבה לבדו ועתה עם הארבה גזם וילק וחסיל כו' עד כאן והילך לשון הרד״ק ז"ל בפסוק כמוהו לא נהיה כי אותו של מצרים לא היה אלא מן אחד והוא הארבה והיה רב (אבותו) [אותו] המין במצרים יותר ממה שהיה עתה בארץ ישראל לפיכך אמר ואחריו לא יהיה כן והנה אמר כמוהו לא נהיה כי היו ד׳ מינים ושבמצרים לא היה אלא מין אחד עכ"ל ונמצא שאין קושית הרמב"ן נופלת על רש"י לבדו אלא גם על הראב"ע והרד"ק ז"ל וחלילה לומר שהיה טח עיניהם מראות אלה פסוקים בתהילים שהביא הרמ"בן ז"ל אמנם כבר הרגיש הר"דק ז"ל גופיה בקושית הרמב"ן בריש יואל בפסוק ואם בימי אבותיכם וגו' ותירצה בטוב טעם ודעת וז"ל כי הארבה שהיה במצרים לא היה אלא מין אחד ואע"פ שאמר בספר תלים ויתן לחסיל יבולם ואמר וילק אין מספר הארבה היה עיקר ושני המינים באו עמו לפיכך לא נזכר בתורה אלא הארבה ולא היה אלא עת אחת וזה היה ד׳ מינים גזם ארבה ילק חסיל ובאו בד' שנים זה אחר זה כמ״ש יתר הגזם וגומ' וזאת הרעה לא היתה עד אותו הזמן עכ"ל דברי פי חכם חן. ואין דבריו צריכין חזוק כי האמת יעשה דרכו ובלי ספק שגם רש"י כוון לתירוצו של הרד"ק ז"ל והחזקוני שאב מים טהורים הללו מבאר מים חיים הרד״ק ז"ל כן נ"ל. ועדיין נשאר לדקדק מה קושיא היא זאת מן יואל שהוצרכו גאוני עולם לדבר בה הלא תשובתה בצדה כמו שתירץ הרמב"ן ז״ל דמ"ש הפסוק כאן ואחריו לא יהיה כן קאי על מצרים דוקא הנז׳ בפסוק אבל הארבה שהיה בימי יואל היה בארץ ישראל ונראה לי מפני שאין קיום והעמדה לתירוץ זה לפי שכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו והרמב"ן ז"ל גופיה הביאו מעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו כו' ועל זה נאמר שיחו בכל נפלאותיו ע"כ והשתא אי אפשר לומר דקאי ואחריו לא יהיה כן אמצרים דוקא. דאם כן קשה מאי כן דקאמר דמשמע דוקא כן לא יהיה אבל פחות מכן יהיה והא ליתא שהרי מעת עתירת משה ועד עכשיו אין ארבה מפסיד כלום בכל גבול מצרים וכן אין לתרץ דהא דקאמר ואחריו לא יהיה כן קאי על שבא הארבה בהפך הסדר שלא כדרך העולם שבא הארב' מתחלה בבית פרעה ואחר כך בבית עבדיו ואחר כך בבתי כל מצרים כדכתיב לעיל ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים ובלי ספק שבית המלך יותר פנימי מן בתי כל עבדיו ובתי כל עבדיו יותר פנימיים מן בתי כל מצרים ואיך יכנסו הארבה תחילה לפני ולפנים ואחר כך בראש כל חוצות אלא ודאי שבדרך נס נעשה זה כי כדרך החטא כך העונש כי הוא התחיל בקלקלה תחלה ואחר כך עבדיו ואחר כך כל מצרים ועל זה הסדר ההפוך שלא כדרך העולם נאמר לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן אבל בימי יואל לא באו על זה הסדר ההפוך שלא כדרך העולם כי גם זה התירוץ אינו כלום דמדקאמר הפסוק מתחלה כבד מאד ואחר כך לפניו לא היה כן ארבה כמוהו כו' משמע בהדיא דקאי על כבד מאד הנז׳ בפסוק אבל לא על זה הסדר ההפוך שלא כדרך העולם שלא נז' כלל בפסוק זה. ועוד שהרי גם גבי מכת צפרדעים כתיב הכי ובאו בביתך ובבית עבדיך ובעמך וגומ' ופרש"י בביתך ואחר כך בבית עבדיך הוא התחיל בעצה תחילה ויאמר אל עמו וממנו התחילה כו' לכן אין לנו אלא תירוצו של הרד"ק ז"ל כן נ"ל:
יט
רש"י אף המלוחים שמלחו מהם כסבור הייתי שר"ל שלא נשאר אף המלוחים מחמת שנבאשו ונסרחו כ"כ עד שלא היו ראויין לאכילה כלל והוצרכו לזרקם לאשפה אמנם ראיתי בשמות רבה שאמרו מהו לא נשאר ארבה אחד אפילו מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם. וקשה לי אם כן למה לא נזכר נס גדול זה בהדיא בתורה ולפי דעת המדרש האומר על פסוק ויסר מעלי רק את המות הזה למדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה כשם שהיו מתים במכת הברד מחמת שהיה הארבה מסמא את עיניהם כענין הצרעה בימי יהושע אין לפרש לא נשאר ארבה אחד אפילו המלוחים שמלחו מהם שהרי לדידיה לא היה הארבה כשאר החיות שהם כפופים ונרדים תחת האדם אלא אדרבה פחד הארבה היה עליהם ולא היו יכולים לגעת בם כיון שהיה הארבה ממית בם:
כא
רש"י וחשך של לילה יאמיש (וישחיך) [ויחשיך] עוד כו' מורי מהר"ר מרדכי יפה ז"ל מוחק הויו של מלת וחשך ופי' מה שפי' יעויין בספרו ואני קבלתי הגירסא נכונה בוי"ו ופירושו כמ"ש בדבק טוב ע"ש:
כב
רש"י שלשת ימים שילוש של ימים כו' יש מפרש שכתב וז"ל כוונתו של רש"י שהיו ג' ימים רצופים ועם הלילות לאפוקי שהיה הפסק ביניהם ודיוקו מדכתיב שלשת דמשמע לשון נקבה ולשון נקבה נופל גם על הלילה שהיא לשון נקבה לאפוקי שלש הוא לשון זכר אינו קאי אלא על היום כו' עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא שהרי אדרבה שלשת הוא לשון זכר ושלש הוא לשון נקבה וכי תימא שטעות נפל בדפוס וצריך להיות לאפוקי שלשה הוא לשון זכר כו' מכל מקום עדיין לא יצא מן טעות גדול באומרו שלשת הוא לשון נקבה ואין זה אמת כי שלשת הוא לשון זכר כאשר כתב בהדיא החכם בעל ערוגת הבשם ריש פרק ח' ובלאו הכי דבר זה סתור מיניה וביה שהרי רש"י גופיה סיים וכן שבעת ימים בכל מקום כו׳ ש"מ בהדיא דשלשת ושבעת משפט אחד להם ורש"י פירש לקמן בפסוק עד יום האחד ועשרים למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנ׳ ימים לילות מנין ת"ל עד יום האחד וגו׳ אלמא דשבעת ימים קאי דוקא על ימים ולא על לילות עד שהוצרך ללמוד לילות מקרא עד יום האחד ועשרים וגומ' וזה משום דשבעת הוא לשון זכר כאשר כתב בהדיא החכם בעל ערוגת הבשם בפ׳ הנז׳ ה"נ איכא למימר גבי שלשת ימים וכתב עוד דמ״ש רש"י שלוש של ימים פי' שלימים ואין מקצת היום ככולו כו׳ ואני אומ׳ אף גם זאת טעות גדול הוא ואעידה לך שני עדים נאמנים האחד שלשת השרגים שלשת ימים הם בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך וגו׳ ובע"כ צריך אתה לומר שלא היו שלימים שהרי מקרא מלא כתי' ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה וגומ' והשני ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים וגו' והתם נמי בע"כ צריך אתה לומר שלא היו שלימים שהרי תכף כתיב אחריו ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו וגו' משמע שבאותו פעם מיד הוציא' מן המשמר בו ביום וגם תחלת אסיפתם למשמ' בלי ספק לא היתה מיד בבקר כעלות השחר שאין זה במשמעות הפסוק וכן כתב מורי הגאון מהר״ר מרדכי יפה ז"ל שזהו ההפר' שיש בין שלשת ימים לשלשה ימים דשלשה ימים פירושו שלימים מעת לעת בלי הפסק אבל שלשת ימי' פירושו שילוש של ימים כלו' שאינם שלימים רק חסרים איזה שעות כמו כאן גבי מכת חשך דס"ל לרש"י שהמכה לא התחילה מיד בבקר אחר שהוסרה חשכת הלילה כדעת התרגום אלא התחילה ביום בשתים או שלשה שעות ביום כדי שיתפרסם יותר הנס ע"ש והא דלא פרש"י כלום על שלשת ימים ושבעת ימים הנזכרים בהרבה מקומות שעברו משום שאין בהם נפקותא אם הם שלימים או חסרים כן נ"ל:
רש"י ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל כו' כתב עליו מהר"אי ז״ל י"ל דשפיר יש לתמוה על מכה זו לפי שהבטיח הקב״ה כבר את יושבי הארץ דיום ולילה לא ישבותו וכאן שבת היום ו' ימים אע"ג דמתוך הפסוק מתרץ שפיר דכתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם י"ל דבכל מושבות והילוכם אף כשהלכו לבתי מצרי' כדמוכיח מדברי רש"י שחפשו וראו (כלומר מצריים בבתיהם) [מהרא"י: ישראל בבתי מצרים] בימי החשך ולא הבטיח הקב"ה את העולם אלא שביתה שהיא לכל מ"מ אי לאו טעמא למה הביא עליהם חשך היה לתמוה שהביא מכה שהיתה נראית נגד הבטחתו עכ"ל וקשה לי טובא על דבריו חדא הלא רש"י לא מפי עצמו אמר דברים הללו אלא לקחם ממדרש ר' תנחומא וש"ר והם לא תמהו על מכה זו לבד אלא נתנו טעם בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו וע"ק איך כתב מ"מ אי לאו טעמא למה הביא עליהם חשך היה לתמוה שהביא מכה שהית' נראית נגד הבטחתו שהרי כתב החכם ראב"ע ז"ל והנה בים אוקינוס יבא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים ה' ימים ואני הייתי שם פעמים רבות ע"כ והתם ליכא למימר שום טעם מהני ב' טעמים שפרש"י כאן ולא טעם אחר שהיה בשביל ישראל אלא ע"כ צא"ל שאין זה נראי' נגד הבטחתו כלל כי לא הבטיח הקב"ה את העולם אלא שביתה שהיא לכל העולם כו׳ אבל לא על מקום אחד לבדו וכה"ג אמרו בשמות רבה בפסוק הבה נתחכמה לו לא נדון אותם אלא במים שכבר נשבע ה"בה שאין מביא מבול לעולם והם אינם יודעי' שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא כו'. וע"ק שהרי אפילו לגבי המצריי' עצמן לא שבתו שהרי מה"ט חושך של לילה היה יותר מחשכו של יום למצרים וכן ק"ל על קצת מפדשים שכתבו דעיקר הקושיא של רש"י למה נשתנה מכה זו משאר מכות שהיו כל ימי שאר המכות שוים אבל אין לפרש כפשוטו ולמה הביא כלל עליהם חשך חדא דה"ל לפרש כן על הפסוק ועו' דהא לעיל בפסו' את הערוב תירץ שהוא בטכסיסי מלחמות מלכים ואני לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב מהטעם הנז' כיון שרש"י לא מפי עצמו אמר דברים הללו אלא לקחם ממדרש רבי תנחומא וש"ר והם אמרו הך קושיא ולמה הביא עליהם חשך וגם התירוץ לפי שהיה בישראל באותו הדור רשעי' כו' קודם שזכרו כלל זה הפי׳ שפרש"י כאן חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה שלא קמו איש מתחתיו כו' ובלי ספק שכוונ' רש"י היתה כמו כוונת בעלי המדרשים הנזכרים כיון שיסודו בנוי עליהם א"כ איך אפשר לפרש דדוקא עתה שפרש"י חשך של אופל כו' קשה ולמה הביא עליהם חשך וע"ק שהרי לשון ולמה הביא עליהם חשך לא משמע למה נשתנה לכך נ"ל שהוא כפשוטו ומה שהקשו המפרשי' דאם כן הוה ליה לפרש כן על הפסוק ועוד דהא לעיל בפסוק את הערוב תירץ שהוא בטכסיסי מלחמות כו' ואני מקשה לפי דבריה' מה צריך רש"י לפרש הטעם גבי מכה ראשונה לפי שמצרים עובדים לנילוס לפיכך הלקה את יראתם ואח"כ הלקה אותם כו' הלא רש״י גופיה פי' ט"א גבי מכת ערוב בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם בתחלה מקלקל מעיינותיה כו' אמנם לפי האמת כל זה אינו קושיא כלל כי ר' תנחומא גופיה בעל הדברים האלה של ולמה הביא עליהם חשך לפי שהיו בישראל באותו הדור רשעים כו' לא פי' כן על הפסוק עצמו כאן במקומו כ"א בפ' וארא וכאן בפסו' עצמו פי' הטעם השני שכת' רש"י שחפשו ישראל וראו את כליהם כו' ואח"כ אמר רבותינו בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם כו' שהביא רש"י לעיל בפסוק את הערוב וגומ' ולכך לא הקפיד רש"י ג"כ לפרש כל אלו טעמים הנזכרי' בתנחומ' על סדר הישר בעיניו כן נ"ל:
רש"י והיו אומרים אין בידינו כלום כתב עליו החזקוני חז"ק דהא כתיב ויי' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום עכ"ל והניחו בקושיא וזה גרם לו שרש"י לא הביא סיום דברי התנחומא ושמות רבה אשר מתוכם נתיישב קושייתו וז"ל באותה שעה היו המצרים אומרים אם היו אלו רוצים לשקר בנו היו נוטלים אותן בימי החשך ולא היינו מרגישים שהרי ראו אותן כבר אחר שלא נגעו חוץ מדעתנו כמו כן לא יחזיקו והיו משאילין להם לקיים מה שכתוב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ע"כ והשתא י״ל שבעבור זה היו נושאין חן בעיניהם ע"י שהיו המצריים אומרים אם היו אלו רוצים לשקר בנו היו נוטלים אותן בימי החשך כו':
כד
רק צאנכם ובקרכם יצג כתב החזקוני וז"ל לערבון שתשובו ע"כ והחכם ר"א אשכנזי ז"ל השיב ע"ז וכי יתכן שישובו לעבדות בעבור המקנה ופי' כוונה אחרת וכן בעל תולדות יצחק והרמב"ן ז"ל פי' כדברי החזקוני ותירץ לקושית החכם ר"א ז"ל ואין צריך להעתיק דבריהם כי הם מפורסמים:
כה
גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות כו'. יש מפרש שכתב קשה והלא בהמה הנעבדת אסורה לקרבן ומצרים היו עובדים הצאן ובאולי הוראת שעה היתה או כוונתו היתה על הבהמות הגסות עכ"ל. ולי נרא׳ דהקושיא מעיקרא ליתה מכמה טעמים חדא שהרי בפ"ב דעבודה זרה פריך הגמרא על ר"א שפוסל בכל הקרבנות כולן לקנותן מן הגוים משום דחיישינן לרביעה מן האי קרא גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ולמה לא פריך הגמרא עדיפא מיניה על האי קרא גופיה קושיא הנזכר והלא בהמה הנעבדת אסורה לקרבן ומצרים היו עובדין הצאן אלא ודאי הקושיא מעיקרא ליתה מפני שאין בהמה הנעבדת אסורה לקרבן אלא דוקא עד שיודע בודאי שהיא נעבדת דהיינו שהשתחוה לה כדאיתא ברפ"ב דע"ז וכן פסק בהדיא הרמב"ם בספ"ג מהלכות איסורי מזבח. ועי"ל קודם מתן תורה שאני כשם שמתרץ הגמרא התם לר"א הנז' לענין רביעה. ועי"ל דלכך אמר משה גם אתה תתן בידנו כו' ולא אמר גם ממקנך נקח אנחנו זבחים ועולות כו' כדי שלא יצטרכו משה וישראל לחוש דילמא יקחו מן בהמות הנעבדו׳ לכך אמר משה גם אתה תתן בידינו כו' אתה דוקא ולא אנחנו מעצמנו כי בודאי לא יתן להם פרעה בהמות הנעבדות כדאמרינן בגמ' רפ"ב דע"ז בשלמא נעבד אי איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה כו' וגם אין להקשו' נהי שאינו אסור משום נעבד מ״מ יהא אסור משום מוקצה משום דאמרינן בפ' כל האסורין א"ר יוחנן אין המוקצה אסור לגבוה עד שימסרוהו לכומרים ויאכילוהו כרשיני ע"ז שמפטמין אותו לצורכה אבל באמירה לבדה לא כו' כן נ"ל:
כט
רש"י כן דברת יפה דברת כו' קשה לי למה לא פרש"י כן דברת כתרגומו יאות כשם שפירש לקמן בפסוק כן בנות צלפחד דוברות מאחר שרש"י נמשך בשניהם אחר התרגום שתרגם יאות דהיינו יפה דכשם שפרש"י כאן כן דברת יפה דברת כו' ה"נ פרש״י לקמן כן בנות צלפחד דוברו' יפה תבעו כו' ולא מענין כנים אנחנו ולא כאשר כתב הרא"ם ז"ל דלכך הוסיף רש"י לומר אמת שלא אוסיף כו' כדי לתקן מלת כן שפירושו אמת כמו כנים אנחנו כן בנות צלפחד דוברות ולא מענין יופי כו' שהרי במכילתא אשר יסודו של רש"י בנוי עליה לא זכר ולא פקד כלל מלת אמת אלא יפה דברת ובזמנו דברת לא אוסיף עוד ראות פניך ולפי שקשה לרש"י מה יופי יש בדבור הרע הזה אל תוסיף ראות פני כו׳ לכן פרש"י ובזמנו דברת כו' כלומר נתן טעם למה יפה דברת כי בזמנו דברת שאמת הוא שלא אוסיף כו' כן נ"ל: