צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
שמות · טז
ג
בשבתנו על סיר בשר כו' כתב החכם ר"א אשכנזי ז"ל לדעתי היו מתאוים מאכל אחד שעד היום עושים אותו במצרים והוא שעושים בקמח ומים כמו פרורים ונקרא קושקו״שו ומושיבים אותם על סיר הבשר ומתבשלים מן האיד העולה מן הבשר ואין הפירורים ההם נוגעים בבשר רק קשורים תוך מטלית או נתונים תוך כלי נקב והכלי הנקוב נתון על פי סיר הבשר ולכן אמר בשבתנו על סיר בשר באכלנו לחם לשובע כי אותו המאכל אינו ללפת בו את הפת כי הוא פת בעצמו ולכן השיב להם הקדוש ברוך הוא אם כן הוא שאינכם מבקשים רק לחם לשובע כדי חייכם הנני נותן לכם שתלקטו יום יום וזהו שנאמר ויענך וירעיבך למען נסותך שהיה הנסיון לראות אם תהיה להם מדת ההסתפקות שזה אין ספק שמי שאין לו מדת ההסתפקות לא יוכל לעסוק בתורה ובהשגות אלהיות וזהו שנא' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי הבוחר בעיון בהשגות צריך שיבחר בהסתפקות וזהו כוונת רז״ל שאמרו לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן כלומר שלא נתנה תורה אלא למי שיש לו מדת ההסתפקות שאינו חושב על מה שיאכל מחר רק אומר ברוך יי' יום יום כי החושב על מה שיאכל מחר יבקש להתעשר ולא תנוח דעתו כו':
ח
רש"י ומה ראה להוריד להם לחם בבקר ובשר בערב. כתב מורי מהר"ר מרדכי יפה ז"ל אף על גב שכבר פירש גבי ובקר וראיתם את כבוד יי' לא משמע מיניה אלא שהבשר לא נתן להם בפנים מאירות כמו המן שהיה מונח בקופסא אבל בכאן פירש שאף על פי שלא נתן להם הבשר בפנים מאירות מכל מקו' למה לא נתנו גם כן בבקר כמו המן ויהיה המן בפנים מאירות והבשר בצמצום בלא פנים מאירות לכך פירש שהיה שם עוד עונש אחר אף על פי שנתן להם הבשר בצמצום בלא פנים מאירות נתנו להם עוד בעת שהיה להם גם טורח רב להכינו שהוא בערב:
יח
רש"י וזהו נס גדול שנעשה בו נשאלתי מן גדול הדור כיון שזהו נס גדול שנעשה בו אם כן איך צוה השם יתברך לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת כו' דמשמע בשעת לקיטה יהיה עומר לגלגולת לא פחות ולא יותר ואיך אפשר להם לכוון שלא ילקטו פחות או יותר שהרי לא לקטו עם עומר בכל פעם אלא אחר שלקטו מדדו בעומר לגלגולת. ואני השבתי לו דלכך צוה הש"י לקטו ממנו איש לפי אכלו עומ' לגלגולת כדי שימדדו כמה לקטו ויתפרסם הנס של המרבה והממעיט כן נ"ל. ואמרתי תירוץ זה בפני הרב המופלא מהר"ר אייזק ע"ה ר"מ ואב"ד דק"ק לבוב וערב עליו מאד:
כג
רש"י הוא אשר דבר יי' נצטוויתי לומר לכם כו' בש"ר אינו אומר הוא אשר דברתי אלא אשר דבר יי' ששכח כו' והסיבה ששכח מפורש שם כיון שכעס כמו שנאמר ויקצוף עליהם משה הלכך שכח לומר להם והיה ביום השישי והכינו וגו' וכה"ג פרש"י בפרשת מטות בפסוק ויאמר אלעזר הכהן וגומ' לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעת שנתעלמה ממנו הלכת גיעולי גוים וכן אתה מוצא בשמיני למילואים שנאמר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בא לכלל כעס בא לכלל טעת וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע ע"י הכעס טעה ובזה נסתלקה התימא גדולה אשר תמהו קצת מפרשים על רש"י איך שייך לומר ששכח משה לומר מצות יי' ופירשו מה שפירשו ואני אומר אין לנו אלא דברי רז"ל אשר יסודו של רש"י בנוי עליהם:
כה
רש"י שחרית שהיו רגילין לצאת וללקוט באו לשאול אם נצא כו' כתב מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל הרבה יש לתמוה מה עלה על דעתם שבאו לשאול אם נצא ללקוט וכי שוטים היו ולא הבינו מה שכבר אמר להם משה ביום הששי את אשר תאפו אפו וגומ' שע"כ פירושו שיאפו ויבשלו לצורך מחר דאל"כ למאי הילכתא אמר להם שיאפו ויבשלו והניחו לכם למשמרת עד הבקר ויותר תמיהני על הרא"ם ז"ל שהניחה לדעת אמתי שלא הבינוהו ופירש ואמר וז"ל שאע"פ שנתן להם רשות להניחו עד הבקר חשבו שאינם רשאים לאוכלו מפני שאין ראוי לאכול ממנו מיום אל יום והשיב להם משה אכלוהו היום הלכך אמרתי לכם להניחו עד הבקר כדי לאכלו עכ"ל ואם כדבריו למאי הילכתא אמר להם להניחו עד הבקר ואם לא הבינוהו למה לא שאלו אותו מיד ביום השישי אם נניחנו עד הבקר מה נעשה בו בבקר אם נאכול אותו בבקר או אם יהיה לנו לזכרון למשמרת עולם ולמחר יהיה לנו מן אחר וכה"ג ואין לומר שחשבו שלכך אמר להם הניחו עד הבקר כדי להראות להם נס קדושת היום שלא יבאש ורמה לא יהיה בו כמו שהיה זה כן ולא היה כן בשא' ימי החול ולא שיאכלוהו בבקר כי אין ראוי לאכול ממנו מיום אל יום דאם כן למאי הלכתא צוה להם שיאפו ויבשלו הכל ביום השישי לצורך שני ימים אדרבה אם להראות נס הוא בא טוב היה לו להניחו כך בלא אפייה ובלא בישול ואז אם לא יבאש ורמה לא יהיה בו כמו שהיה זה כבר היה נס גדול יותר מאד דלאחר האפייה והבישול היו יכולין לתלותו לומר מה שלא נבאש ולא התליע הוא משום שנאפה ונתבשל וזה גרם לו שלא הבאיש ולא התליע ומה שנבאש והתליע בחול הוא מפני שלא היה אפוי ובשול ועוד בשחרית כשראו הנס שלא הבאיש ורימה לא היתה בו היה להם לשאל מה דינו אם דינו כשאר נותר של קרבן שהוא בשריפה או אם נאכל לשני ימים ולילה אחד למה שאלו מיד אם נצא ללקוט אם לאו כמו שמשמע מדברי רש"י ז"ל ואע"פ שמלשון הכתוב שהשיב להם משה אכלוהו היום משמע בפירוש שהם שאלו כן אם יאכלהו היום אבל רש"י ימאן שאלה זו שאמר שהם שאלו אם נצא כו' וכבר תמה על זה הרא"ם ואמר ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לומר שהיתה שאלתם אם יצאו ללקוט ולא אם הם רשאים לאוכלם ותירץ ושמא יש לומר מפני שאלו היתה שאלתם אם הם רשאים לאכלו היה להם לשאול מיום הששי כו' עכ"ל אבל לדידי דבריו דחויים הם כמו שכתבתי כי עדיין נשאל עליהם עצמם למה לא שאלו מיום ששי מיד מה יעשו בו בבקר כיון שלא הבינו למאי הילכתא אמר להם הניחו עד הבקר ובאמת דוחק גדול הוא זה שכל ישראל חכמיהם ונביאיהם גם נשיאיהם כולם ישמעו דבר מפי משה ולא יבינוהו וילכו להם בלא שאלה ואין הדברים מתיישבים על הלב וגם הרג"א הקשה זו דמה היו צריכים לשאול והוסיף עוד להקשות וז"ל אחר שאמר להם משה בשחרית את אשר בידכם אכלו אותו ולא היה מתיר להם לצאת למה עלה על דעתם לצאת בערב ועוד אף בשאר ימי השבועה לא ירד המן בערב ע"כ ותירץ וז"ל ויש לומר דהם היו סבורים מה שהיה יורד המן לחם משנה בששי לא היה רק לטובתם כדי שיאפו ויבשלו כי זה בשבת אסור אבל מי שירצה לאכול בלא בישול בודאי ירד בשבת כמו בשאר הימים לכך שאלו את משה אם יצאו אם לאו כו' עכ"ל אבל גם דבריו אינם נוחים בעיני כי לפי דבריו צריך לומר שכמו שירד להם לחם משנה בששי כן נברא להם כרס משנה בשבת להכניס בו פי שנים באכילה משאר הימים שהיה יורד להם עומר לגלגולת יתירה בששי כמו שהיה יורד עומר לגלגולת בכל יום ויום שכן שיערה חכמתו ית׳ שזהו צורך הנפש בכל יום ויום ואם הוא כדבריו שיאפו ויבשלו ביום הששי כל אותו העומר ואח"כ ביום השבת לפי דבריו ירד עוד עומר אחר לגלגולת הרי יהיו לכל אחד שני עומרים ביום השבת ויוכרחו לאוכלם כולם שלא להותיר ממנו עד יום א' וירם תולעים ויבאש ואם כן יאכלו כולם אכילה גסה בשבת פי שנים ברוחם ואיה יהיה מקומו אם לא יאמר שיברא אליהם כרס משנה בשבת ואולי לפי דבריו זה היא הנפש יתירה שאחז"ל שנברא לאדם בשבת על כן נ"ל לפרש העניין כפשוטו ויבא הכל על נכון ויתורצו כל הקושיו' שהקשו הרא"ם והרג"א ואומר אני שלא טעו ישראל בהבנת דברי משה רבן כלל ומה שאמר להם משה ביום הששי הניחו אותו עד הבוק׳ ודאי חשבו והבינו האמת כי לא לחנם יצוה לנו לאפותו ולבשלו היום ולהניחו עד הבקר רק כדי לאוכלו ביום השבת שהוא יום מנוחה ואסור בעשיית מלאכה באפייה ובבישול לכך צריכין אנו להכינו היו' אך איסור טלטול ההוצא' ויציאה חוץ לתחום עדיין לא ידעו כי חשבו שזה יהיה מותר בשבת שעדיין לא נאמר להם פרשת אל יצא איש ממקומו וגו' ולפי שראו הנס הנעשה להם באותו יום הששי שירד להם לחם משנה והם לא ידעו מזה בעת לקיטתם רק כשבאו לאהליהם מצאו כפולים שני העמר לאחד ולא כוונו לכך בעת הלקיטה ודאי היה זה דבר נסיי לפיכך הם שהיו חכמים ונבוני' וכבר השיגו על הים השגה גדולה כמאמרם ז"ל חשבו כל דבר נסיי אינו תמידיי ולא יעשה הש"י כנס הזה חנם בכל יום ששי מכל שבוע ושבוע שירד המן רק ביום הששי הזה שהוא יום ששי הראשון של ירידת המן היה צריך לכך משום קדושת שבת של מחר אבל מכאן ואילך חשבו שירד המן בכל יו' עומר לגלגולת כמנהגו וירד גם בשב׳ של מחר ולא כדי שיאפו ויבשלו ממנו בו ביום כי הוא אסור רק יניחהו כך עד יום ראשון כי לא חשבו הלקיטה וההבאה למלאכה וכן אחר כך מה שירד ביום ראשון יניחו עד יום שני וכן לעולם עד שעה שירד וילקטו ביום הששי הבא עומר לגלגולת יאפו ויבשלו לצורך השבת וכן בכל יום ששי כל זמן ירידת המן ולא יצטרך מכאן ואילך לעשות נס בשום יום ששי להוריד לחם משנה כי יהיה להם צורך יום הששי מה שלקטו ביום חמישי שקודם לו ומה שלקטו ביום ששי יאפו ויבשלו לצורך השבת לעולם ולכך בשבת הראשון בשחרית כמו שהיו רגילים לצאת בכל יום וללקוט באו אצל משה ושאלו אם ללקו' לצורך יום (אחר) [לבוש האורה: מחר] אם לאו והשיב להם משה אכלוהו היו' ופרש"י את שבידכם אכלו וכוונת רש"י בשנותו פירושו של אכלוהו היום שמשמעו היא תשובה על שאלת אם רשאין לאוכלו היום אם לאו לפרשו שהיא תשובה לשאלת אם יצאו ללקוט אם לאו מפני דס"ל כל מה שאמרתי שודאי הם הבינו דברי משה במה שאמר להם הניחו אותו עד הבקר שיאכלוהו בבקר ולא היו צריכין לשאול על זה ועל כרחך פירושו שהוא תשובה לשאלת אם נצא אם לאו וכך פירושו לפי שהם שאלוהו אם נצא ללקוט לצורך מחר השיב להם בלשון גערה את שבידכם אכלו כלומר מה תשאלו ללקוט לצורך מחר והלא עדיין לא אכלתם את שבידכם וזה מקטני אמנה מי שיש לו פת בסלו ואומר מה נאכל למחר לפיכך בערב אחר שאכלו לא היה להם עוד פת בסלם חזרו לשאול מהו לצאת ללקוט לצורך מחר כי כל כוונתם ומחשבתם היה במחשבה הראשונה שמהיום ההוא והלאה ירד המן בכל יום לצורך מחר כדי שלא יצטרך עוד לנס חנם להוריד ביום ששי הבא לחם משנה כמו שכתבתי עד שהשיב להם משה היום לא תמצאהו אבל למחר תמצאוהו ומתוך הדברים הודיע להם עוד נס יותר מזה שגם בכל ערב יום הכפורי' וערב יום טוב יהיה הנס הזה כדמפרש ואזיל והנה מתוך הדברים שכתבתי אין מקום גם כן למה שהקשה הר"אם וז"ל ולא ידעתי למה הוצרך לומר שזאת השאלה היתה בערב ולא בשחרית מיד כששאלוהו אם נצא כו' עכ"ל. עוד הקשה וז"ל גם למה הוצרך לומר שהיתה שאלה אחרת אם יצאו ללקוט לצורך מחר כו' כי לפי מה שכתבתי לא היו השאלות יכולים להיות באופן אחר ר"ל השאלה שנייה דוקא בערב ולא בשחרית גם לא היתה כאן שאלה אחרת כי גם הראשונה היתה לצורך מחר וזה נראה לי ברור עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין היאך הוא מתרץ הקושיא הנזכר׳ היותר חזקה שבכל הקושיות אחר שלא היה מתיר להם משה בשחרית לצאת ללקוט לצורך מחר למה עלה על דעתם לצאת בערב ללקוט לצורך מחר שהרי כבר שמעו בשחרית שאין שום ממש במחשבתם הראשונה שמהיום ההוא והלאה ירד המן בכל יום לצורך מחר כדי שלא יצטרך עוד לנס חנם להוריד ביום ששי הבא לחם משנה וכו' כדלעיל אם כן מהיכי תיתי שיהיה מותר לצאת ללקוט בערב לצורך מחר טפי מבשחרית נהי דבערב לא היה יכול לומר הלא עדיין לא אכלתם את שבידכם כו׳ מכל מקום מאחר שעדיין שבת כדמוכח מתוך התשובה שהשיב להם משה שבת היום וכו' אם כן מהיכי תיתי על כן אחר הקידה וההשתחויה אומר אני אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים בצדק כל אמרי פה קדוש מה שפירש בענין השאלה ראשונה בשחרית אבל השאלה שנייה בערב לא היתה לצורך מחר אלא לצורך היום דכיון שאכלו סעודה שלישית ביום השבת לא נשאר להם כלום מן המן והם ידעו מה שאמרו חכמים ז"ל לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית וכו' כדי ללוות המלכה במוצאי שבת והא שלא שאלו אותו מיד בשחרית על זאת יש לומר כי סבורים היו שיהיה להם די והותר גם לסעודה רביעית במוצאי שבת כי הברכה תהיה מרובה כל כך במן. אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בספר מנחת יהודא כדברי ממש ושמחתי כמוצא שלל רב:
כח
על ידי הרשעים מתגנים הכשרים. הקשה הרא"ם ז"ל הלא למעלה כתב טעם אחר שמפני שלא הגיד משה לישראל פרשת השבת שנצטוה לומר עד ששאלוהו על דבר לחם משנה ענשו הכתוב ואמר עד אנא מאנתם ולא מוציאו מן הכלל והניחו בקושיא ואיני יודע למה הלא רגיל הגמרא וכן התוספות לתרץ בכעין קושיא זו דהא והא גרמה דאי אפשר לומר שמפני שלא הגיד להם פרשת שבת לחוד ענשו הכתוב דאם כן למה לא ענשו הכתוב מיד קודם שחטאו ישראל בחילול שבת ומטעם בהדי הוצי וכו' לחוד נמי לא יתכן לומר דענשו הכתוב דאם כן למה נכלל עם ישראל בחטא זה יותר מבשאר מקומות שחטאו בהן ישראל. ועוד יש לומר דמה שפירש למעלה הוא ש"ר שהיא אגדת א"י ומה (שיפרש) [שפירש] כאן הוא אגדת גמרא דידן בפרק החובל:
לא
ויקראו בית ישראל את שמו מן כו'. הא דכתיב לעיל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא יש אומרים לפי שאותיות מן הם אותיות החוטם כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה והמן היה בו ריח של כל מאכלים שבעולם אבל בעיניהם לא ראו כי אם זה המן כמו שכתוב בלתי אל המן עינינו וקראוהו מן לומר שכשם ששני אותיות אלו אין הכרתם ניכר על ידי סגירת החוטם כך המן שאין בו כי אם הריח מכל מאכלים בטל שלימותו על ידי סגירת החוטם. אמנם רז״ל אמרו שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים ולכך אמרו איש אל אחיו מן הוא לשון הכנת מזון רוצה לומר שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם שהיה הטועמו דומה כאילו אוכל מכל ולא נתנו לו עדיין השם המיוחד לו כי לא ידעו מה הוא גם לא קראוהו עדיין בשם מן רק אמרו ביניהם מן הוא אבל לא קראוהו לו שם זה עדיין עד אחר יום השבת שנאמר וישבתו העם ביום השביעי ואחר כך כתיב ויקראו שמו מן לפי שבששי ירד לחם משנה וכפול על כן קראוהו בשם מן כי המה מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם נו"ן על שם נס זה שירד כפול בששי ומה שכתוב ויקראו בית ישראל שמו מן ולא נאמר בני ישראל לפי שבית ישראל היינו הנשים כמו שפירש רש"י על פסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ורוצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר כי הם היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים כדאיתא במסכת יומא פרק יום הכפורים המן כזרע גד שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו אם נמצא המן בבית אביה אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו'. על כן היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם כי על הרוב הנשי' מנוצחים מן האנשים וזה"ש איש לאשר באהלו תקחו לצורך אשתו שבאהלו כי אם נרא' לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר אזי (רקח) [יקח] לו המן כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו ובזה מדוקדק לשון לאשר באהלו וסמיך ליה מיד והמן כזרע גד כי זה תלוי בזה:
לג
רש"י צלוחית של חרס כתרגומו נ"ל דמלת כתרגומו לא קאי אלא על מה שפירש צנצנת צלוחית אבל לא על מה שפירש של חרס כי זה לא נרמז כלל בתרגום אונקלס אלא בתרגום יונתן ובמכילתא וכתב רבינו בחיי ז"ל לפי שצנצנת משמע שהוא דבר צונן ומצנן ואין זה אלא כלי חרס שהיין משומר בתוכו ועוד מדכתי' למשמר' ואין דבר שמשומ' מה שבתוכו אלא כלי חרס שנאמר ונתת בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים: