צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
שמות · ד
א
כי יאמרו לא נראה אליך יי' פי' הרמב"ן ז"ל שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים כי אינך גדול מהאבות כו'. ור"מ אלשיך ז"ל פי' שמשה אמר כן מרוב ענותנותו. אבל לא שתו לבם לדקדק דא"כ מה השיב הקב"ה למשה מזה בידך כו' איך יורו ג' האותו' האלה כי נראה אליו השם הגדול במדת רחמי' לעשות אותות ומופתי' מפורסמי' דילמא עדיין יאמרו שמלאך יי' נראה אליו אמנם החכם ר"א אשכנזי ז"ל פי' כאשר רצה להראות שהוא בעצמו נראה למשה ולא מלאך נתן לו ג' אותות נגד אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל כו' כי אין מלאך אחד עושה ב׳ שליחות בפרט הפכים כמו כאן כו' וכבר קדמהו בעל צרור המור בפי' הזה הגם שלא כתב בסיגנון זה:
ב
מזה בידך ויאמר מטה כו׳ כתב בעל צרור המור י"א כי לפי שמשה רצה להשיג מהותו באומרו ואמרו לי מה שמו בא השם להודיעו כי זה אינו מחוקו כי אפילו מה שהוא בידו אינו יודע טבעו ומהותו וכ"ש שירצה לידע מהות אלוהו ולכן הפכו לנחש וכן הבא נא ידך בחיקך על זה הדרך:
ד
ואחוז בזנבו כתבו המפרשים כי שמה עיקר הסם וכדי להגדיל הנס:
ח
רש"י משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שסיפרתי עליכם לשון הרע כו' כתב הרא"ם וז"ל דאל"כ מאי אולמיה דאות אחרון יותר מן הראשון. אבל לא ידעתי מה יאמ' באות הדם דמאי אולמיה דהאי יותר משני אותות הראשונים עכ"ל ונ"ל דמשום הך קושיא כתב החזקוני גבי אות הדם וז"ל והיו לדם ביבשת ולא יחזרו לקדמותן ובזאת ידעו כי מאת הקב"ה הוא כי כל דבר שנעשה ע"י כישוף חוזר לקדמותו והללו יהיו לדם עכ"ל ור"ל ולכך יאמינו יותר באות הדם כי האותות הראשונים חזרו לקדמותן ומי שלא יאמין יחשוב שמעשה כשוף הוא. וק"ל על דבריו לקמן בפ' וארא גבי מכת דם כתי' ויחזק לב פרעה כו' ופרש"י לומר ע"י מכשפות אתם עושין כו' הרי קמן מבואר דאפי׳ גבי מכת דם שלא חזרה לקדמותה מי שלא יאמין יחשוב שמעשה כשוף הוא אם כן מאן יימר שלא יאמרו ישראל ג"כ שנעשה ע"י כישוף אע"פ שלא חזרו המים לקדמותו. לכן נ"ל שלא עלה על הדעת שיהיו ישראל מסופקים במשה שהוא עושה ע"י כישוף חלילה וחלילה ולקושיות הרא"ם ז"ל כבר תירצה מורי מהר"ם יפה ז"ל. ונ"ל לומר דאולמה הוא מפני שבאות הצרעת יכול לפקפק ולומר הגם כי לקית בשביל שסיפרת לשון הרע עלינו אין זה ראייה שאתה השליח להכות ולייסר אויבינו המזדווגים עלינו לכלותינו לכך היתה האות הג' של דם לומר שיוכל לעשות כל מימיהם לדם והוא סימן להריגה לאויביהם נ"ל עכ"ל ותמהני עליו למה לא הביא ראיי' ברורה לדבריו ממ"ש בש"ר גבי אות הדם וז"ל ומה אות היה לישראל אמ' להם בזה האות ילקו מצריים תחלה כו':
י
לא איש דברים אנכי כו' כתב בעל צרור המור וז"ל משה חשב שדבור השם ירפאהו מכבדות לשונו וזהו גם מאז דברך אל עבדך ועכ"ז כבד פה וכבד לשון אנכי ולכן בי אדני שלח ביד אדם יותר ראוי ממני אחר שאני כבד פה לדבר לפני המלך ולפי שהוא חטא בזה השיב לו השם מי שם פה לאדם כו' הלא אנכי יי' כלומ' ולי אתה מגנה כי איזה דופי שתהיה בכלי אין ראוי לשומו אלא לעושה הכלי ע"ד שמצינו בתענית מעשה ברשב"א שבא ממגדל עדר פגע בו אדם שהיה מכוער ביותר א"ל ריקא שמא כל בני עירך מכוערים כמותך א"ל לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוע' כלי זה שעשית כו' לכן ועתה כו' בזה השליחו' תלך אבל בשליחו' של ארץ כנען לא תלך אתה לעונש זה עכ"ל. ועדיין צריכין אנו למודעי למה באמת לא ריפא הקב"ה למשה מכבדות לשונו. והרמב"ן ז"ל כת' בזה ב׳ טעמי' א' כיון שלא התפלל משה לפניו ית' שיסיר כבדות פיו לא רצה לרפאותו והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו ית' שיסיר כבדות פיו. וב' שלא רצה הב"ה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שסיפרו רבותינו בש"ר שאירע לו עם פרעה שבא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון. והר"ן בדרשותיו כתב טעם אחר למען לא יחשוב שהיות כלל בני ישראל גדוליהם נמשכין אחריו יהיה להמשכם אחר צחות לשונו כמו שידוע שאומרי' על מי שהוא צח הדיבור שימשוך המון עם אחריו ושהשקר ממנו יחשב אמת וזהו בהפך למי שהוא כבד פה זאת היא הסיבה שהיה כבד פה בהשגחה גמור עכ"ל וק"ל על כל אלו הטעמים שהרי אמרו רז"ל דבשעת מתן תור' נתרפא משה מכבדות לשונו שנ' מרפא לשון עץ חיים ולא מצינו בשום מקום שהתפלל משה על זה ולפי כל אלה הטעמים הנ"ל היה ראוי שלא יהיה נתרפא משה לעולם ומיהו קצת מדרשים אמרו להפך שלא נתרפא משה לעולם וזהו הרושם של ויחר אף יי' במשה וגו'. וי"א הטעם שלא ריפא הקב"ה למשה כדי שיקח גם אהרן את שלו להיות מליץ בעד משה כדכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך וכתב החזקוני וז"ל לא איש דברים אנכי מקרא חסר הוא וה"ק בי יי' כבר מתמל שלשם מאז דבריך אל עבדיך דברתי לך לא איש דברים אנכי ואם באת לפרש דברים ככתבן היאך תפרשנו לא איש דברים אנכי מתמל שלשם הרי אם לא היה איש דברים מאתמול כ"ש משלשם וה"ל לכתוב למפרע לא איש דברים אנכי מאז דברך אל עבדך ולא משלשם ולא מאתמל: גם מאז דברך אל עבדך שלא תאמ' מיו' שדברת אלי למדתי לדבר צחות כי כבד פה כו' לפי שברחתי ממצרי' בקטנותי ועכשיו בן פ' שנה אנכי וכבר שכחתי לשון מצרי אבל אהרן לא זז משם ויודע לשונם מי שם פה לאדם כשאני בורא את האד' אני הוא השם לו פה ולשון וכ"ש שיש בי כח לתקן כובד פיך וכובד לשונך לדבר צחות.
יא
רש"י מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת כו' כתב עליו החזקוני וז"ל חז״ק שהרי כתוב לעיל וישמע פרעה פרש"י מסרו לקוסטינר להורגו ולא שלטה בו החרב עכ״ל כלו' דמדפי' ולא שלטה בו החרב משמע שע"י זה ניצל ולא ע"י שברח מן הבימה. אבל הראם ז"ל תירץ יפה שמתחלה שצוה להורגו תפסוהו והעלוהו לבימה להורגו וכשראו שלא שלט בו החרב הניחוהו שם בבית כדי להכון לו כלי מות אחרים לחשבם שעשה שום כשוף שלא ישלוט בו החרב והיו שומרים אותו שם ומשם ברח ונעשה לו נס שנעשו כל השומרים עורים ולא ראו אותו כשהיה בורח ומה שיש לדקדק עוד עדיין עיין בלבוש האורה שחיבר מורי מהר"ם יפה ז"ל שהאריך בזה:
יד
רש"י כל חרון אף שבתורה עושה רושם כו' החכם ראב״ע ז"ל השיב על זה וז"ל ואם טען טוען אנה מצאנו חרון אף שלא חידש שום נזק הראינו לו ויחר אף יי' בם וילך ולא בא נזק לאהרן עכ"ל ומפני כבוד החכמים ז"ל לקיים דבריהם הנאמרים באמת אני אשיב לו שגם לאהרן בא נזק אליבא דכ"ע אבל במרים שהתחילה בלשון הרע נתפרסם העונש אבל באהרן לא נתפרסם לכבודו אבל עונש מיהא קיבל כדאיתא במסכת שבת פרק הזורק ויחר אף יי׳ בם וילך מלמד שאף אהרן נצטרע דברי ר"ע ולדעת ר"י בן בתירא לא נצטרע והא דכתיב ויחר אף יי' בם הוא בנזיפה ורש"י פירש לקמן שגזר עליהם נידוי. וכבר אח"זל בפרק מקום שנהגו דשמתא חמירא מנגידא וכבר פרש"י על הא דקאמר בגמרא בפ' טבול יום כל חרון אף שבתורה עושה רושם כו' וזה לא נאמר בו רושם. וז"ל (מה) סי' [מה] של חרון היה שם. פעמים נזיפה פעמים קללה וגידף כו' עד ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים לשון נזיפה הוא עכ"ל הנה פה הארכתי להביא כל דבריו למען תראה דמ״ש החכם רא"בע ז"ל כאן בפסוק ויחר אף יי' במשה כו' שאין זה דומה לויחר אף יעקב ברחל כו' דמשמע מדבריו דאפילו נזיפה אין כאן הוא כנגד דעת רז"ל אליבא דכ"ע כמו שנתבאר כן נ"ל:
רש"י מעתה לא יהיה כן אלא הוא יהיה כהן ואתה תהיה הלוי כו׳ קשה לי טובא חדא וכי בשביל שלא היה רוצה משה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו ונביא יפסיד הכהונה הלא איפכא מסתבר' שהיה ראוי משה להרויח יתר שאת ויתר עז בשביל מדת ענוה זו. ועוד הלא אין עונש זה מדה כנגד מדה. ונ"ל שכל עצמו של כהן אינו אלא כדי שיתעסק תמיד בכבודו של מקום והמפורסמות א"צ ראייה ולכן אחר שסירב משה כולי האי כל שבעת ימים בשביל כבוד אחיו אמר לו הב"ה אתה יותר חס על כבוד אחיך ממה שאתה חס על כבודי שהרי אין מסרבין לגדול כדפרש"י לעיל בפסוק ויאמרו לא כי ברחוב נלין וגו׳ הלכך אין אתה ראוי לכהונה ע"ד כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כו' והשתא הוי שפיר עונש זה מדה כנגד מדה וכבר מצינו כיוצא בזה ממש גבי מלכי צדק שהיה עונשו שבטלה ממנו כהונתו ונתנה לאברהם בשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת אל עליון והוא נמי מהטעם שפרשתי כיון שהיה חס יותר על כבוד אברהם שהוא בשר ודם ממה שהיה חס על כבוד הקב"ה הלכך אינו ראוי לכהונה כיון שכל עצמו של כהן אינו אלא כדי שיתעסק תמיד בכבודו של מקום כדאמרן כן נ"ל:
כ
ויקח משה את אשתו ואת בניו כו' כתב החזקוני וז"ל ע"י שהיו בנים קטנים ועדיין צריכין לאמם הושיב הוא האם תחלה ואח"כ הילדים בחיקה אבל גבי יעקב שהיו הבנים גדולים כתיב את בניו תחלה ואח"כ את נשיו:
רש"י אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא כתב הרא"ם ז"ל וא"ת לימא ויקח וכבר לקח ולמה הוצרך לומר שהוא מוקדם י"ל שרש"י ז"ל אינו סובר שיהיה שום וי"ו משמש במקום וכבר עכ"ל ואני תמה מאד איך שכח הרב ז"ל מה שפי' רש"י לעיל בפרש' וירא בפסוק ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך וז"ל אע"פ שכתו' אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם כו' הרי פי' ויאמ' וכבר אמר ה"נ אפשר לפרש ויקח וכבר לקח דמאי שנא ולא עוד אלא שהר"מ גופיה פי' כן לפי דעת רש"י בפ' בראשית בפסוק תוצא הארץ וז"ל אבל פי' ויאמר וכבר אמר ביום ראשון כו' וצל"ע. ולי קשה קושיא אחרת על הא דפרש"י אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא הלא אמרינן בפ"ק דפסחים ה"מ בתרי ענייני אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דלמא פרט וכלל הוא כו' והכא חד עניינא הוא. ומה שיש לדקדק עוד על דברי הרא"ם כבר האריך מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל תראנו משם:
כא
רש"י אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך כו' תימא בעיני מאי דוחקיה דרש"י שפי' כך למה לא פירש כמו שאמרו בש"ר אשר יסודו של רש"י בנוי עליו בפירוש זה וז"ל אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידיך זה המטה שהיו כותבין עליו י' מכות נוטריקון דצ״ך עד"ש באח"ב אמר לו הקב"ה אלו המכות אשר שמתי בידיך עשה אותם לפני פרעה ע"י המטה הזה כו' והשתא תו לא קשה מה שהקשה רש"י למה כתוב אשר שמתי:
כב
רש"י אלא כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו. קשה לי מה ענין זה לכאן ונ"ל לפי שכבר כתוב לעיל שיאמר לפרעה ונזבחה ליי' אלהינו וכבר ידוע שהעבודה היתה בבכוריהם עד אחר מעשה העגל וכדי שלא יאמר פרעה היאך אתם אומרים ונזבחה ליי' אלהינו הלא יעקב אביכם לקח הבכורה מעשו בערמה שלא כדין לפיכן הקדים הקב"ה וחתם עכשיו על מכירת הבכורה כן נ"ל:
כו
רש"י וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו כו' הרא"ם ז"ל הרבה להשיב על דברי רש"י ולא עלה בידו ליישבם אכן מורי מהר"ר מרדכי יפה כתב ישוב על כל שאלותיו והאריך למעניתו ג' ד׳ עמודים ונלאתי להעתיק את כל דבריו אבל זהו תורף דבריו שבתחילה הבינה שבשביל המילה קרה לו ענין זה שבלעו המלאך מרגליו ועד יריכו וחזר ובלעו מראשו עד אותו מקום אבל עדיין לא ידעה מה היא אמתת טעם של הריגה זו שנתחייב בה בעלה אם בשביל שעיכב את המילה ולא מל מיד אע״פ שהיה צריך להתעכב ג' ימים עוד בשליחותו למצרים או שמא היה חיוב הריגה משום שעיכב בשליחות על ידי המילה עוד היותו במלון להתבונן איזה מהם יקדים המילה שיש בה כרת או השליחות שתלוי בו גאולת ישראל אבל כשהרף ממנו ראתה והבינה באמת שכוונת דעת העליון שעיקר ההריגה היתה על המילה ולשון תחילה שאמר רש"י במאמר ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה לא תחלה למילה קאמר ושהיה דעתו אחר כך למול את בנו מיד כמו שהבין הרא"ם ז"ל כי עדיין לא היה לו הכרע על איזה מהם יקדים אלא תחלה לשניהם קאמר כלומר נתעסק במלון ולא עסק לא במילה ולא בשליחות ועל זה היה נענש כי לא היה לו לשהות במלון ולישב בטל ולעכב שתי המצות המילה והשליחות אלא היה לו ללכת לדרכו ולעיין בדרך ואם יסכים בדעתו בהליכתו בדרך למול ימול אותו במלון אחרת ראשונה הסמוכה לה כי כל היום הוא זמנה עכ"ל. ואני אומר אחר אלף מחילות לא כן אבי חס ושלום פה קדוש יאמר דבר זה שהיה משה מסופק איזה מהם יקדים אם המילה שיש בה כרת כו' וזה אי אפשר להעלות על הלב שהרי אין הכרת מוטל על האב אלא על הערל עצמו משיגדיל כדכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' ואין מוטל על האב אלא מצות עשה גרידא כמו שפסקו כל הפוסקים ובראשם הרמ"בם ז"ל בפרק א' דהלכות מילה. ומה שפירש מורי ז"ל לשון תחלה שאמר רש"י במאמר ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה לא תחילה למילה קאמר שהיה בדעתו אחר כך למול את בנו מיד כו' אלא תחלה לשניהם קאמר כו' עד ואם יסכים בדעתו בהליכתו (בדבר) [בדרך] למול ימול אותו במלון אחרת הסמוכה לה כו' אומר אני כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא זכר מה שכתב בית יוסף בטור א"ח בסוף סימן י"ו וז"ל וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין עכ"ל שהרי רש"י גופיה פירש בהדיא בגמרא בפרק ד' דנדרים כמו שהבין הרא"ם ז"ל וז"ל מפני שנתעסק במלון תחלה ואחר כך במילה והיה לו להתעסק במילה תחילה ואותו מלון סמוך למצרים היה דלא הוה סכנה לתינוק כו׳ עכ"ל וכן פירש בהדיא הרא"ש והר"ן וז"ל ונתעסק במלון תחילה שנא' בדרך במלון דמשמע דמיד שבא מן הדרך נתעסק במלון והיה לו למול מתחלה. וכי תימא היאך ימול כיון שהיה לו עדיין לצאת בדרך יש לומ' דאותו מלון סמוך למצרי' היה ובאורחא פורתא ליכא סכנתא עכ"ל הרי קמן מבואר היטב מפי רש"י גופיה וכל המפרשים הא דקאמר בגמר' מפני שנתעסק במלון תחלה תחילה למילה קאמר שהיה דעתו אח״כ למול את בנו מיד מדפירשו מפני שנתעסק במלון תחילה ואחר כך במילה והיה לו להתעסק במילה תחילה כו' ומדפירש"י וכל המפרשים הנ״ל דאותו מלון סמוך למצרים היה ובאורחא פורתא ליכא סכנתא לתינוק אם כן אי אפשר להעלות על לב מ"ש מורי ז"ל דלכך נענש כי היה לו ללכת לדרכו ולעיין בדרך ואם יסכים בדעתו בהליכתו בדרך למול ימול אותו במלון אחרת ראשנה הסמוכה לה כו' ע״כ לבי אומר וגומר שלא ראה מורי ז"ל דברי רש"י בגמר' הנז' ואלו ראה לא היה כותב מה שכתב:
אז אמרה חתן דמים למולות כתב התולדות יצחק וז"ל יש לשאול למה בתחלה לא אמרה אלא חתן דמים אתה לי ולא אמרה למולות וכשהירף ממנו אמרה חתן דמים למולות שגם בתחלה הוה חתן דמים לסיבת המילה והתשובה שבתחלה מלתה אותו ולא עשתה פריעה ולסיבת המילה הירף ממנו ולא נתרפא לגמרי אז אמרה חתני היה נרצח בעבור ב' מילות שלא (עשיה) [עשיתי] לא מילה ולא פריעה ועתה שעשיתי מילה נתרפא מעט אעשה פריעה ויתרפא לגמרי. או ירצה שכשראתה צפורה שמשה נוטה למות אמרה בלבה לאחת מב' סבות הוא זה או בעבור שנשא גויה כי אשה כושית לקח או בעבור שלא מל לבני ולכן לקחה צור ומלתה אותו ואז אמרה מאחר שמלתי אותו מכאן ואילך אם בעלי ימות אינו רק לסיבתי שנשא גויה שאם בעבור המילה כבר הוא מהול וזהו שאמרה כי חתן דמים אתה לי אם ימות חתני לסיבתי הוא וכשנתרפא משה אז אמרה ודאי אם חתני היה מת לא היה לסיבתי אלא למולות בעבור המילה שאם היה לסיבתי אף על פי שמלתי בני היה חתני מת וזה טעם אז אמרה ולא קודם לכן כן נראה לי והוא ענין חשוב מאד עכ"ל. ואני תמה מאד עליו למה כתב כך נראה לי כאילו למראה עיניו ישפוט הלא כבר קדמהו רבינו בחיי ז"ל בפירש ראשון. והחזקוני בפי' שני דוק ותשכח:
רש"י ואונקלוס תרגם דמים על דם המילה כתב הרא"ם וז"ל גם בזו אני נבוך שאם פירש אונקלוס בחתן דמים למולות הוא על דם המילה כמו שפירש הרב את דבריו אם כן ז"ש אתחייב חתנא קטול מהיכא מפיק לה. ועוד אם הוא על דם המילה תרי זימני חתן דמים למה לי וגם לפרש"י שפירש תרוויהו על דמי ההריגה תרתי למה לי לכן על כרחך לומר שאין פירש אונקלוס בחתן דמים למולות על דם המילה כמו שחשב רש"י ז"ל אלא (בודאי) [מזרחי: בדמי] הריגה ולולא דמא דמהלותא דקאמ' אינו אלא פי׳ מלת למולו' כלו׳ היה חתני חתן דמים פירש בן הריגה לולא דם המולות אבל בחתן דמים אתה לי לא הזכי' אונקלו' קטול כמו שהזכיר פה אלא דם המילה משום דדמי' דהתם בדמי מילה קמיירי ולא בדמי ההריגה וזהו ההפרש שבין חתן דמים אתה לי ובין חתן דמים למולות אלא שמאמרו אתיהב חתנא לנא משמע שלולי זה מתחייב חתנא קטול והדרא קושיא לדוכתה וצריך עיון עכ״ל. אבל הרב הגדול מהרר"של ז"ל תירץ יפה הכל וז״ל שבודאי מיד כשבלע המלאך אותו הבינה שעל הריגה בא וגם הבינה שבסיבת המילה היתה זאת אבל לא היתה מבינה שעל ידי סיבת המילה יבא להרוג אותו לפי שהיתה יודעת שדעתו של משה היה לימול את בנו אלא שנתרשל שעסק במלון תחלה והיתה אומרת שאין בעבירה זו לבד חיוב מיתה אלא ודאי שהוא חייב מיתה ממקום אחר וזה התרשלות גרמה היא שעתה נפרע ממנו את חובו לפיכך אמרה על בנה הורג איש אתה לי וכו' שאתה גרמת שהוא נהרג עתה כך היתה מבינה תחלה אבל כשראתה כשמלה את בנה הרף ממנו ולא הזיק בו כלום אמרה בודאי על המילה לבד בא לכך כתיב אז אמרה כו' כך הוא דעת רש"י וגם מה שהקשה הרא"ם על תרגום אונקלוס ממה נפשך אם הפירוש של חתן דמים למולות הוא על דם מילה אם כן מנ"ל הא שפירש אחר כך מתחייב חתנא קטול. ועוד תרי זימני חתן דמים ל"ל כו' נ"ל שכל זה אינו קשה כי בודאי הפי' של חתן דמים וגו' הכתוב בקרא ראשון קאי על המילה וא"ל הרי פירש אחר כך איתייהב חתנא לנא כו' שהוא על המיתה י"ל דזה אינו קאי על המיתה אלא כך הוא הפי' כלו׳ איתייהב חתנא לנא שהייתי סבורה שיבלע אותו ויקיא אותו למקום רחוק כמו שעשה אשמדאי לשלמה המלך ע״ה ולכך פי' איתייהב לנא ולא הקיא אותו למרחוק ופי' של חתן דמים שבקרא שלאחריו הוא קאי על דמי הריגה כמו שפירש איתחייב כו' שכיון שראתה שהקיא אותו היה חלוש ולא היה יכול לדבר כלום כל היום שהרי לא מצינו בקרא שדיבר מרע"ה כלום אחר זה אלא ודאי חלש היה וכיון שראתה כך אמרה בודאי על הריגה בא ודו"ק: