אור ברסלב
צידה לדרך שמות › ב

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

שמות · ב

א

א

רש"י פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה כו' כתב הרב הגדול ר"א שי' וז״ל פרוש היה ממנה כו' ונראה שלמד זה ממה שנאמר וילך איש ולא פירש מאין הלך ולהיכן הלך גם מבית לוי הוה ליה למימר וילך איש לוי אלא לפי שמצינו לשון הליכה בגירושין שנא' והלכה מביתו והיתה לאיש אחר והאשה נקראת בית ולוי לשון חיבור איש לאשה כמו הפעם ילוה אלי אישי לכך אמר וילך איש מבית לוי שהלך לו מן ביתו דהיינו אשתו ומן החיבור אשר נתלוה לה ואחר כך חזר ויקח את בת לוי עשה בה ליקוחין שניים כי בזה הפעם ילוה אליה אישה הראשון זהו שאמר את בת לוי עד כאן לשונו דברי פי חכם חן ואין צורך לכל זה כי כבר פירש יפה הרא"ם ז"ל שלמד רש"י זה שהרי כבר ילדה אהרן ומרים אם כן על כרחך לומר שאלו הלקוחים אינם אלא לקוחים שניים והא דכתיב ויקח ולא ויחזיר דמשמע ליקוחין ראשונים כבר תירץ בגמרא בפרק קמא דסוטה מפני שעשה לה מעשה לקוחין ראשונים שהושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניה כו' ועדיין צריכין אנו למודעי מפני מה לא נאמר בהדיא וילך עמרם ויקח את יוכבד ותירצו המפרשים מפני שבצנעה הלך וחזר ולקחה כדי להסתיר הדבר מפני המצריים לפיכך לא נזכר שמו ושמה.

ב

ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים ידוע שכל הנשים בניהן טובים בעיניהם ומצילות אותם ואם כן למה נתן סבה שלפי שראתה כי טוב הוא ותצפנהו על כן הוצרכו לדרוש כי יתרון הטובה הוא שנתמלא הבית כלו אורה ובעל תולדות יצחק ור"י ערמאה כתבו לפי שילדתו בן ששה חדשים ויום אחד ואמרה אולי הוא נפל שהוא בן ששה חדשים ולמה אטרח להצפינו וכשראתהו כי היה שלם באבריו וגמרו שערותיו וצפרניו אמרה אינו נפל וראוי להצילו ותצפנהו ותמה אני למה לא זכרו שכן תרגם יונתן ואף על פי שאמרו היום נולד מושיען של ישראל מכל מקום לא נתבטלה גזרת פן ירבה והיו משליכין כל הזכרים ליאור

ג

רש"י והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד כו' הקשה הרא"ם ז"ל דבפרק קמא דסוטה משמע שהיא ילדתו לתשעה חדשים שלמי׳ ומסיק וכתב אבל בתוספות סוטה בשלהי פרק קמא תרצו שבספר האגדה של דברי הימים כתוב כדברי רש"י וחולק על הגמרא שלנו אבל החזקוני תירץ וזה לשונו יש לומר בדקו אחריו לסוף ששה חדשים משהחזירה שהם תשעה חדשים משנתעברה ממנו שיודעיס היו יולדות לשבעה יולדת למקוטעים והוא נולד לסוף שלשה חדשים מן החזרה לכך לא יכלה עוד להצפינו רק ג׳ חדשים כו' אמנם רש"י פירש בהדיא בגמרא בפרק קמא דסוטה שלא הלכו המצריים לבדוק אחריה אלא לסוף תשעה חדשים משהחזירה שלא כדברי החזקוני ודע דבגמרא בפרק קמא דסוטה ובשמות רבה הקשו על הפסוק ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה ותיזיל ומשנו אלא כל היכא דהוו שמעי מצריים דמיתיליד ינוקא מייתי ינוק' להתם כי היכי דלישמע לקלייהו וליעני בהדייהו דכתי' אחזו לנו שועלי' שועלי' קטני' מחבלי' כרמים ותמיה אני למה לא פרש"י כך למסבר קרא:

יא

רש"י מלקהו ורודהו כו' כתב הרא"ם וז"ל לא הכאת מות דומיא דויך את המצרי ואפילו הכי קטליה משום דאמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה כדאיתא בפרק ארבע מיתות וכל שכן בכל יום כדמשמע הלשון מכה לשון הווה עד כאן לשונו. ואני שמעתי ולא אבין הלא הרא"ם גופיה כתב אחר כך על הא דפירש רש״י כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר כו' וזה לשונו אך קשה דמהכא משמע דאם היה עתיד לצאת ממנו איש שיתגייר או שום תוחלת של צדיקים לא היה הורגו ואמאי והלא כבר נתחייב מיתה ממה שעשה בבית ובשדה דלא דמיא לההיא דבבא קמא פרק שור שנגח דקאמרי גבי אל תצר את מואב וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא קל וחומר בעצמו ואמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כל שכן אמר ליה הק"בה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית דהתם לא נתחייבו מיתה אלא מכח הקל וחומר של מדינים ומכיון שלא נתחייבו מיתה אלא ממה שצוה השם עתה צרור את המדינים והכיתם אותם אמר לו השם שאין רצונו להרוג אלא את המדינים ולא את המואבים והעמונים שעתידין לצאת מהן זרע כשר אבל הכא שכבר נתחייב מיתה מדינא מפני שכבר הוזהר על העריות ועל ההכאה שהכה את ישראל כדאמרן אפילו אם היה עתיד לצאת ממנו תוחלת של צדיקים היה לו להורגו מידי דהוי אכל שאר מחוייבי מיתה שאין משגיחין על העתידין לצאת מהם ושמא יש לומר דמשום הכאה לא היה לו להרוג דאף על גב דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה כדאמרן מכל מקום אינו נהרג וכן כתב הרמ"בם בפרק עשרה מהלכות מלכים ומלחמות ומשום שבא על אשת ישראל נמי לא היה לו להרגו אף על גב דלא בעינן התראה לגבי גוי ולא שני עדים עד אחד מיהא בעינן ומשה לא ידע זה כי אם ברוח הקדש כדאמרן אבל אם היה רואה אותו אפילו בלא שום עד היה לו להורגו דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כדאיתא בראש השנה פרק ראוהו וכיון שלא היה מחוייב הריגה לא היה לו להורגו אף על פי שהוא חייב מיתה אלו היה מסופק לו שמא יצא ממנו תוחלת של צדיקים עד כאן לשונו הרי כתב פעמים ושלש דמשום הכאה לא היה מחייב הריגה דאף על גב דאמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה מכל מקום אינו נהרג וכן כתב בהדיא הרמב"ם בפרק עשרה מהלכות מלכים וטעמו כמו שכתב הרב הגדול בעל כסף משנה משום דסבירא ליה שאין בן נח נהרג אלא על שבעה מצות ולא יותר וקרא דויפן כה וכה וגומר דקא יליף מיניה רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה אסמכתא בעלמא הוא דומיא דהא דאמרי שם בפרק ארבע מיתות גוי ששבת חייב מיתה וכו' גוי שלמד תורה חייב מיתה וכו' וקא יליף להו נמי מקרא וכולהו אסמכתות בעלמא ואינו נהרג עליהן אם כן היאך אפשר לומר שהרג משה את המצרי משום דאמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל חייב מיתה וכו' ובשביל שראה שלא יצא ממנו איש שיתגייר וכי בשביל שראה שלא יצא ממנו איש שיתגייר יהרג הלא אינו חייב הריגה בשביל זה ואין לומר דאף על פי שלא היה המצרי חייב הריגה מדין תורה אפילו הכי הרגו משה משום דאין איסור להרוג את הגוי בחנם דהא ליתה שהרי בהדיא שנינו במכילתא גבי על רעהו ולא על גוי כו׳ איסי בן עקביא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכת דמו לאחר מתן תורה פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים כו' ולפי דעתי שמפני הרגש קושיא זו נשמר החזקוני וכתב טעם אחר וזה לשונו ויך את המצרי מצא בו חטא משפט מות לבן נח שהיה מאנס את אשתו של זה דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו ולא היה צריך התראה כדנפקא לן מהנך מת על האשה וגו׳ עד כאן לשונו ומה שכתב הרא"ם ומשום שבא על אשת ישראל נמי לא היה לו להורגו כו' עד ומשה לא ידע זה כי אם ברוח הקדש אבל אם היה רואה אותו אפילו בלא שום עד היה לו להורגו דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כו' תמה אני מאד פה קדוש יאמר דבר זה וכי ראייה ברוח הקדש לא טובה כל כך כמו ראייה גשמית בעיני בשר הלא מצינו כמה נביאים שעשו מעשים על פי מה שראו ברוח הקדש ומה שהקשה הר"אם וזה לשונו אבל הכא שכבר נתחייב מיתה מדינא מפני שכבר הוזהר על העריות ועל ההכאה שהכה את ישראל כדאמרן אפילו אם היה עתיד לצאת ממנו תוחלת של צדיקים היה לו להרגו מידי דהוי אכל שאר מחוייבי מיתה שאין משגיחין על העתידין לצאת מהם עד כאן לשונו נראה לי שאינה קושיא ואשתמיטתיה מיניה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא רצה דוד להרוג את שמעי בן גרא בשביל שראה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו מרדכי כו׳ והרי שמעי בן גרא היה חייב הריגה כמו שכתב הרמ"בם בהדיא בפרק שלשה מהלכות מלכים דאין לך מורד במלכות יותר גדול כמוהו ואפילו הכי לא הרגו מטעם הנזכר ומה שכתב הרא"ם עוד דלא דמיא לההיא דבבא קמא פרק שור שנגח כו' עד התם לא נתחייבו מיתה אלא מכח הקל וחומר של מדינים וכו' קשה לי ומה בכך כיון דהקל וחומר הוא טוב מצד עצמו אלא שהקדוש ברוך הוא דחה אותו מן הסיבה הנזכר' שתי פרידות טובו' כו' הלא כמה גופי הלכות ילפינן מכח קל וחומר וחשוב כאלו כתוב הצווי בפירוש בתורה דקל וחומר ניתן לדרוש וכן כתבו התוספות בהדיא בפרק רבי עקיבא גבי שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו כו' עד ופירש מן האשה מאי דרש נשא קל וחומר בעצמו אמר ומה ישראל כו׳ וזה לשון התוספות ומה ישראל כו' ואם תאמר מאי קאמר דפירש מדעתו דאורייתא הוא דקל וחומר ניתן לדרוש ויש לומ' דלא הוי קל וחומר גמור שאני התם משום עשרת הדברות עד כאן לשונו משמע דקל וחומר גמור דאורייתא הוא כיון שהוא אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ותו לא מידי כן נראה לי:

יד

רש"י מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך כו' כתב מהרא"י ז"ל אף על גב דכבר נגזר גזירה על זרעו של אברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה מכל מקום היה קשה למשה שהרי אמרה התור' לא יומתו בנים על אבות וכאן הומתו על אבותם ונתיישב לו כשראה שהיה בהן דלטורין ואם כן ראויין הם לפקוד חוב אבות עליה' דהכי דרשינן פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה האבות בידיהם עכ"ל. ר"ל כי גם אברהם חטא בדבור במה אדע ע"כ ענש בידוע תדע כדאיתי' בנדרים והיינו דקאמר כשאוחזין מעשה האבות בידיהן. אמנם אעיקר' דדינא פירכא כי השכל ימאן לקבל טעם חלוש זה שיסבלו בניו של אברהם עונש גדול כזה בעבור שאמר במה אדע ואברהם עצמו לא קיבל שום עונש ושיני בנים תקהינה ע"כ נמנו וגמרו שלמים וכן רבים שכל הטעמים הנזכרים במסכת נדרים ובמדרשים על גלות מצרים התלויים בחטא אברהם זה אמר בכה וזה אמר בכה לא באו כי אם ליתן טעם למה הודיע הקב"ה הגלות לאברהם והביאו לידי צער בהודעה זו בחנם אבל הגלות עצמו יש לו טעמים אחרים: י"א שגלות מצרים היה כדי למרק חטא נחש הקדמוני והזוהמא אשר הטיל נחש בחוה כדי שיהיו ישראל זכים ונקיים וראויין לקבלת התורה כמו שכתב הרב הגדול רבי משה אלשיך ז"ל באריכות ע"ש: ויש מפרשים שגלות מצרים היה כדי למרק חטא ע"ז אבותיו של אברהם כי מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וע"כ נשתעבדו ת׳ שנה כי מסכת ע"ז של אברהם אבינו ת' פרקי הוה וכן במצרים היו אבותינו עובדי ע"ז כמו שכתוב ביחזקאל ואודע להם בארץ מצרים וגו' וכמו שדר"זל על פסוק משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז כו' ועל פסוק לקחת לו גוי מקרב גוי כו' מה הללו עובדי ע"ז אף הללו עובדי ע"ז כו' ואין להקשות אם כן למה אמר הב"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי כבר הקשו זאת הקושיא אבות העולם ותרצו הרא"בד ז"ל בהשגותיו בפ"ו מהלכות תשובה והרמב"ן ז"ל בפרשת לך לך כיון שלא עשו המצריים רעה לישראל לקיים גזירות יי' אלא לשנאה או לשלול ועוד שהוסיפו רעה יותר ממה שגזר הקב"ה כי הוא אמר ועבדו' וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה: ובעל תולדות יצחק בפרשת לך לך בחר דרך אחרת כי מה שאמר הקדוש ברוך הוא ועבדום וענו אותם לא דרך גזירה אמר כן כי למה יגזור הקב"ה גלות על עם שעדיין לא נולדו אלא דרך עתידות אמר לו כן איך שהמצריים מעצמם הפך רצון אלהים יעשו כן לכן אמר כנגד וענו דן אנכי במכות וכנגד ועבדום ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ויהיה הפירש איך שיהיה לדעת הרא"בד והרמ"בן ז"ל בין לדעת תולדות יצחק הנ"ל אכתי קשה על מה היה תמה משה מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבוד' פרך וכי לא ידע משה שאמר הקדוש ברוך הוא וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי שפירושו לדעת הראב"ד והרמב"ן בשביל שהוסיפו לעשות רעה יותר ממה שגזר הב"ה להיות נרדים בעבודת פרך ולדעת בעל תולדות יצחק פירושו בשביל שלא גזר הקדוש ב"ה כלל שיעבדום וענו אותם אלא שהמצריים עשו כן מעצמם הפך רצון אלהים לכן אמר וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי כו' א"כ אין שום מקום לתמיה זו שתמה משה: וע״ק על מה היה תמה משה מה חטאו ישראל כו' וכי לא ידע משה שעובדי עבוד' זרה היו אבותינו במצרי׳ כמו שנתבאר לכן צדקו דברי הרב הגדול ר"א שי' שכתב שהיה נראה בעיני משה שהדבר חילול השם יש בו על דרך שנ' באמור להם עם יי' אלה ומארצו יצאו וכן נאמר ביחזקאל ואעש למען שמי וגו' שמע מיניה שיש חילול השם בדבר כי יאמרו המצריים ידם רמה ולא יי' פעל זאת אך כשראה משה שיש ביניהן דלטורין שמסרוהו ביד פרעה אז ראה שאין חילול השם בדבר העינוי כי המצריים יראו שאחד מישראל מוסר חבירו ביד גוים בדלטורין ובזה יראו המצריים כי עם קשה עורף הוא וראויין להיות נרדין בעבודת פרך כי חטא לשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד ועדיין נשאר לדקדק על זה הדרוש שאמר משה ראוים ישראל לכך להיות נרדים בפרך כיון שיש בהם דלטורין שהרי אמרו בשמות רבה בפרש' זו להיפך בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים וחד מינייהו בזכות שלא היה בהם לשון הרע שנאמר דבר נא באזני העם וגומ' אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו כו' וי"ל כי מה שכתוב בזכות שלא היה בהן לשון הרע כו׳ היינו אחר מצות דבר נא באזני העם וגו' והלאה אבל זה שאמר משה שיש בהם דלטורין היה קודם מצות דבר נא באזני העם וגו' כן נ"ל:

טו

רש"י למד מיעקב שנזדווג לו זווגו מן הבאר מקשין למה אמר רש"י למד מיעקב שמא למד מאלעזר עבד אברהם. ולי נראה שאין זה קושיא לפי שאין סברא לומר שלמד מאלעזר הואיל שהוא שאל שלא כהוגן בענין הזווג שנזדווג לו מן הבאר אלא שעמד לו זכותו של אברהם שהתפלל ישלח מלאכו לפניך וגו' שהצליח:

טז

רש"י ופירש לו מע"ז ונידוהו מאצלם כו'. י"מ שכתב וז"ל והאי פירש מע"ז כו' לאו שנתגייר לגמרי שהרי אחר כך כששמע קריעת ים סוף היה מגייר את עצמו אלא פירש מע"ז היה ולא היה לו אמונה כלל שעדיין מסופק היה עכ"ל. ואני אומ' ח"ו שהיה עדיין מסופק ולא בא אחר ששמע קריע' ים סוף אלא בשביל לשמוע התורה ולקיים המצות ולהדבק בישראל אבל גם קודם ששמע קריעת ים סוף היה לו אמונה שלימה בהקדוש ברוך הוא וראייה ברורה לדברי ממה שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול יי' מכל האלהים וגומ' ופירש רש"י מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר ש"מ בהדיא שלא היה מסופק כלל ולכן נשא משה בתו:

כ

רש"י שהמים עולים לקראתו. כתב עליו החזקוני שהרי לשון דלה דלה לנו לשון עליה וגבהות עכ"ל. לא ידענא למה עזב הדיוק המפורש בשמות רבה מהיכן הוציאו שנתברכו המים ועולי' לקראתו וז"ל וישק את צאננו לא נאמ' אלא וישק את הצאן מלמד שאף צאן הרועים השקה באותה הדליה עצמה שדלה לנו כו׳ ולפי תרגום יונתן שתרגם מדול חד דלה לן אין אנו צריכין לכל זה:

רש"י שמא ישא אחת מכם כו'. כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל דיוקא דרש"י מדאמר לשון עזבתן על דרך שאמר הכתוב על כן יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו כו׳ והאריך שם בזה ואני אומר שכבר היה יכול להביא ראייה ברורה מפי גמרא ערוכה בפ"ק דקידושין איבעיא להו עזובתי מהו כו׳ אמנם אין צריך לכל זה כי דיוקו דרש"י הוא כמו שכתו' מהר"של ז"ל דהוה ליה למימר קראן לו לאכול לחם מהו ויאכל לחם אלא קראן לו הוא מעשה בפני עצמו והקריאה היה על דבר האכילה כמ"ש אחד מן הקרואים אם כן מהו ויאכל לחם מלמד שמא ישא כו'. וי"מ דרך הלציי למה אמר יתרו אל כל בנותיו קראן לו ויאכל לחם. די לו באחת או שתים לקרוא לו ולא כולם אלא לכן שלח כל בנותיו כדי שיברר איזה שירצה מהם ואם היה שולח רק אחת שמא לא תמצא חן בעיניו: ויש מפרשים דיוקו הוא בשלמא אם פירושו שמא ישא אחת מכם כו' יתקשר יפה הפסוק שאחריו ויואל משה וגומר. אבל אם פירושו כפשוטו ויאכל לחם היאך יתקשר ויואל משה וגומר:

כג

רש"י נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. הקשה הרא"ם ז"ל דלפי המדר' הזה ויאנחו בני ישראל סתמא מבעי ליה לא מן העבודה והניחו בקושיא אבל מורי מהר"ם יפה ז"ל תירץ שזאת השחיטה ששחט תינוקות ישראל ק״ך בבוקר וק"ך בערב קרי עבודה מפני שהיא ודאי היתה עבודה אחת מעבוד' ע"ז כו' אבל החזקוני פי' וימת מלך מצרי' כפשוטו וימת ממש כי כל זמן שאותו מלך חי היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזירותיו מעלינו שכן מנהג כשהמלך מת מיד מתירין כל החבושין שבכל עיר ועיר וכשמת זה לא נתבטלו גזירותיו אמרו מעתה אין לדבר סוף לפיכך ויאנחו ואני שמעתי פי' אחר מקודם שמת המלך לא היו ישראל רשאין לזעוק ולאנח מן העבודה מפני הנוגשים העומדים עליהם אבל עכשיו שמת המלך שמנהג כל עבדיו לעשות מספד מר לזעוק ולאנוח אז הראו את עצמם כאלו היו נאנחי׳ על מיתת המלך אבל באמת היו נאנחים מן העבודה ולפי שהקב"ה הבין את כוונתם לכך חזר ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כלומר ולא מן מיתת המלך:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה