צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
בראשית · מו
א
רש"י לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם פי' הרא"ם ז"ל אע"פ שהיה ראוי לתלות האלהות באברהם מאחר שהוא היה העיקר בפרסום האלהות ולא ביצחק שקבלו מאביו אבל חכמי הקבלה כתבו טעם אחר למה תלה ביצחק ולא באברהם ולמה דוקא בבאר שבע ואין כאן מקומו:
ג
אל תירא מרדה מצרימה אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא לפי שהיה יעקב מתיירא ואמר עכשיו שאני יורד למצרים קרבו הימים ימי השיעבוד שנאמר לזקני גזירות שיעבוד ועינוי על זרעו בארץ לא להם אמר ליה הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה אם לאביך הזהרתי לא תרד מצרימה באתי לך להבטיחך אם קרבו ימי שיעבוד ועינוי גם קרבה הברכה שברכתי את זקניך ואעשך לגוי גדול והיינו דקאמר כי לגוי גדול אשימך שם כ"כ החזקוני ונכון הוא:
ד
ויוסף ישית ידו על עיניך מכאן כתבו בזוהר שראוי לבן הבכור כשמת אביו שישים ידו על עיניו ויסגירם לפי שבשעת מיתתו נשארו עיניו פתוחות ממראה השכינה שראה באותה שעה כדכתיב כי לא יראני האדם וחי ואמרו בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים לפי שאז משיגים אותה מעלה כדכתיב תוסף רוחם יגועון ומאותה מרא' נפלאה נשארו עיניו פתוחות וצריך הבן הבכור לשים ידו עליהם ולפי שיעקב כשנתנו לו לאה חשב שהיא רחל לכן ניתנה הבכורה ליוסף ולזה אמ׳ בכאן ויוסף ישית ידו ולא ראובן ונתבשר יוסף בכאן בזאת המעל' לפי שהוא היה קם תחת אביו וזה רמז ויוסף ישית ידו על עיניך לסוגרם בענין שלא יראה מראה אחרת כי אמרו שם שמיד בשעת מיתת האדם נזדמנה שם מראה אחרת טמאה ולכן צריך לסוגרם מיד כדי שלא יראנה ויטמא כל אשר בבית:
ז
רש"י סרח בת אשר ויוכבד בת לוי כתב מהר"אי ז"ל תימא א"כ היאך יתיישב בנותיו דלא הוה אלא דינה ואת"ל בנותיו ר"ל כלותיו ואע"ג דלא נמנו במנין כו' אם כן בבנות בניו נמי נימא הכי ומה צריך רש"י להזכיר עכשיו יוכבד. ותירץ מה שתירץ ע"ש. נראה מדבריו שלא ראה דברי הרמ"בן ז"ל שגם הוא הקשה כן על רש"י וחולק על רש"י ואמר דכשם שבנותיו אינה אלא דינה לבד ה"נ ובנות בניו אינם אלא סרח בת אשר כי דרך הכתוב בכך כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב ולי נראה שאין כוונת רש"י לפרש בנותיו דכאן כלותיו כדפירש לעיל בפסוק ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו כי לא נעלם מעיני רש"י שדרך הכתוב כשידבר ביחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב ולכן בנותיו דכאן אינה אלא דינה לבד והא דפירש רש"י לעיל וכל בנותיו כלותיו לא מכח מלת בנותיו שהוא לשון רבים אלא מכח מלת וכל משום דעל דינה לבד לא יפול לשון וכל ותדע שכן הוא מדפר"שי לעיל אלא מהו וכל בנותיו כלותיו כו' ולא אמר אלא מהו בנותיו וק"ל כנ"ל:
כט
רש"י ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע הקשו המפרשי' ז"ל למה לא קרא יוסף גם כן קריאת שמע ותירצו שהיה עוסק במצוה שהיה עוסק לקבל פני אביו לכן היה פטור ממצוה של קריאת שמע. ולא נהירא לי שהרי משנה שלימה שנינו בפ"ק דשבת מפסיקין לקראת שמע ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בדברי תורה כדתניא חברי' שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ק"ש היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה אם כן כ"ש שפוסק ממצות כיבוד אב ואם לק"ש שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בסוף פ"ק דמגילה גדול ת"ת מכבוד אב ואם שכל אותם שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליה כו' והביאו הטור י"ד בהלכות כבוד אב ואם בסי' ר"מ. ויש מתרצין מאחר דתנן בפ' היה קורא שבאמצע פרק פוסק מפני היראה ופירושו מפני יראת אביו או רבו לכן יוסף גם כן פסק מפני יראת אביו אבל יעקב לא היה רשאי להפסיק אע"פ שיוסף היה מלך מ"מ לא היה כאן יראה כמו בשאר מלך דשואלין בשלומו דמאחר שהיה אביו לא היה יראתו עליו והשתא א"ש שאחז"ל דקרא ק"ש דוקא ולא אמרו שהתפלל סתם. דאי הוי מתפלל תפלת י"ח לא היה מתורץ למה הוא לא פסק ויוסף פסק ואף גם זאת לא נהירא לי שהרי רש״י פי' בהדיא בפ' היה קורא הא דתנן שואל מפני היראה היינו אדם שירא ממנו שמא יהרגנו אבל לא מפני אביו או רבו. אלא שהר"אש והרש"בא חולקים על רש"י ז"ל ופירושו מפני היראה היינו יראת אביו או רבו. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא כי י"ל שיוסף כבר גמר לקרות ק"ש קודם שראה פני אביו יעקב. אי נמי עדיין היה לו שהות זמן לקרות ק"ש כן נ"ל:
לד
רש"י לפי שהם להם אלהות. ר"ל יראתם היה מזל טלה ובגללו היו עובדין לצאן. ויש להקשות לפי פרש"י היאך נאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן שפירושו כתרגומו ארי מרחק מצראי כל רעי ענא שהרי פרעה עצמו אמר ושמתם שרי מקנה על אשר לי ופרש"י על אשר לי על צאן שלי כי ודאי היה לו צאן והיו לו רועים ולא עוד אלא לפי פרש"י אפכא מסתברא שהיה ראוי למצרים להחזיק טובה לרועה צאן על שמגדלים את אלהיה' והחכם ר"א אשכנזי ז"ל הרגיש בקושיא זו ולכן כתב שאין פי' תועבת מצרים הרועים את הצאן אבל תועבת מצרים הוא לשאת ולתת בצאן שמוכרים וקונים את יראתם ואנשי גושן היו רועי צאן לשאת ולתת בהם כמו רועה זונות יאבד הון שפירושו משתדל ורודף אחריהן. ויש מי שפי' מכח קושיא זו כי רועה צאן פירושו אוכלי הצאן כמו ירעו בשן וגלעד א"נ שאין פי' כי תועבת מצרים כל רועה צאן כתרגומו הנ"ל אלא אדרבה המצריים היו אוהבים ומקרבין לרועה צאן מאחר שהם מגדלים ורועים אלוה שלהם ומה שקראו תועבת מצרים כדי לכנות לו שם לגנאי. וכל זה איננו שוה לי והנכון בעיני הוא מה שפי' הרב הגדול ר"א שי' שודאי היו למצרים רועי צאן אבל רועי מצרים היו נוהגין כבוד במין הצאן לכבוד יראתם שהוא מזל טלה והכבוד הוא לרעות אותם במרעה שמן רך וטוב ושלא להכותם במקלות אבל שאר אומות אינם נזהרים בזה ע"כ תועבת מצרים כל רועי צאן לפיכך כשאמר יוסף לפרעה והאנשים רועי צאן כדי שירחיקם מעליו הוצרך ליתן טעם של התנצלות שלא יחשוד אותם שלכך בחרו אומנות הרעיה כדי להקהות שיני כל המאמינים במזל טלה ברעותם הצאן אשר יעבור תחת השבט מוכה ומעונה ע"כ נתן טעם כי אנשי מקנה היו שכך קרה להם שכל עיקר רכושם היה המקנה ע"כ בחרו להם אומנות הרעיה ולכך אמר יוסף לאחיו כשישאל לכם פרעה מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך ולא תאמרו לי בפירוש שאתם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והוא כנגד דתו. ועיין בדברי הרא"בע ז"ל לקמן בפרש' וארא בפסוק כי תועבת מצרים נזבח ליי' אלהינו וגו':