אור ברסלב
צידה לדרך בראשית › לח

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

בראשית · לח

לז

ב

בת איש כנעני כו' פי' החכם ר"א אשכנזי ז"ל שהוא כנעני ממש ונ"ל לפי הפשט שזה הוא שכ' וירד יהודא מאת אחיו ר"ל שירד מן היחס מפני שנשא ונתחתן באשה כנענית כו' תמה אני למה ייחס פי' זה לעצמו כאלו למראה עיניו ישפוט הלא פי׳ זה נזכר בב"ר וז"ל וירד יהודא ירידה היא לו שנשא לגויה.

ז

רע בעיני יי' וימיתהו יי' הקשה החזקוני איך נענשו ער ואונן הרי עדיין לא הגיעו לכלל ך' שנים להיותם בני עונשי' והניחו בקושיא אבל מתוך דברי הרא"ם ז"ל למדתי תירוץ יפה דכל שהוא ראוי להוליד הרי הוא בר עונשין אע"פ שעדיין קטן בשנים הוא וער ואונן הולידו בהיותם בני ח' שנה כדאית' בפ' בן סורר ומורה ומזה הטעם פסק יהודא דין תמר לשריפה אע"פ שהיתה קטנה כדאית' בפ"ק דסוטה אבל לי קשה קושיא אחרת יותר חזקה הלא חטא ער ואונן אינה מז׳ מצות לשימותו עליה אפי' אלו היו גדולים בני עונשים ומדברי המדרש משמע שמתו בעון אביהם יהודא על שאמר ליעקב הכר נא הכתונת בנך היא וגו' וז"ל וכשאמר לו הכתונ' בנך פסקו חייו של יעקב לפיכך פסקו חיי בניו מן העולם זה ער ואונן שנ' ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם עכ"ל ועוד מצינו במדר' אחר שמתו בעון שלא אמר יהודא אביהם המצוה להציל את יוסף לגמרי להשיבו אל אביו ולכל האופנים צ"ל שחטא יהודא לא היה החטא גדול כ"כ לשימותו בעבור חטא האב לבדו ע"כ תלה הכתוב המיתה בחטא ער ואונן עצמו כמ"ש התולדות יצחק ולדעת חכמי האמת וימיתהו יי' שהיה מיתתו בקטנותו ע"פ מדת רחמים כדי לקרב תקונו בפרץ וכן ער מת בקטנותו כדי להביאם בתמר בייבום יהודא כי פרץ הוא ער וזרח הוא אונן כמ"ש הרמ"בן בפי׳ איוב ז"ל אם תחפוץ להבין הסוד הגדול הזה לבך תשים לדעתי וכליותך תשתונן ועל חטא תתאונן ותסיר מעל פניך הענן תראה עיניך המלך והמלכה ותצפה לגאולה תראה שני עפרים תואמי צביה הגזירה והבנייה עכ"ל רמז במלת תתאונן לאונן ובמקצת ספרים כתוב בהדיא לאונן המלך והמלכה יהודא ותמר כלתו תצפה לגאולה בועז שהיה גואל תואמי צביה פרץ וזרח והגזירה מותנא דאיתגזר והבנייה בנין היבום.

יא

רש"י כלומר דוחה היה אותה בקש כו' פי' הרב הגדול מהר"של ז"ל דוחה היה בקשישה ואמר המתן עד כי יגדל שלה וקש הוא מלשון קש אילנא ואין ספק שלא פי' כן ע"ד האמת רק ע"ד צחות כי מצינו לשון דוחה בקש בהרבה מקומו׳ לאין מספר שהוא כפשוטו בקש ממש כמו לזה דחית בקש ולנו מה אתה משיב כו' ועיין מ"ש הרמ"בן ז"ל על פר"שי.

טו

רש"י כי כסתה פניה ולא יכול לראותה להכירה וכו' כתב הרא"ם וז"ל וא"ת היאך הותר לו לבא על הזונה והרי עד כאן לא נחלקו הרמ״בם והרא"בד ז״ל אלא באינה מזומנת לזנות שהר"מבם ז"ל סובר שלוקה מן התורה משום לאו דלא תהיה קדשה והר"אבד ז"ל סובר שאין בה לא מלקות ולא אסור לאו אבל המזומנת לזנות שהיא הקדשה המופקרת לכל שניהם מודים שהבא עליה לוקה מן התורה וא"כ היאך הותר ליהודא לבא עליה מאחר שחשבה לזונה ולקדשה המזומנת לכל אדם וליכא למימר שבאותו משכון של חותמו ופתילו ומטהו שנתן לה קדשה לאשה דהא בפ"ק דקידושין אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן והא דתניא קדשה במשכון מקודשת אוקמוה בגמרא דבמשכון דאחרי׳ שהיה בידו כבר וקדשה בחוב שיש לו עליו שהיא מקודשת מפני שהמשכון עצמו קנוי לו כדרבי יצחק דא"ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ושמא י"ל דאותו גדי שנדר לה ונתן לה חותמו ופתילו ומטהו לערבון בידה לא היה אלא לפיוס בעלמא אבל מ״מ קדשה אח"כ בכסף או בשטר ואח"כ בא עליה עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי אדרבא באותו מקום עצמו שרמז הרא"ם ז"ל שנחלקו הרמב"ם והרא"בד ז"ל באינה מזומנת לזנות כו' שהוא בריש הלכות אישו' כתב הרמ"בם וז"ל קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה משנתנה התורה נאסרה הקדש' שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל וכתב עליו המגיד משנה וז״ל קודם מתן תורה כו' זה פשוט ומעשה יהודא ותמר יוכיח עכ״ל מדקאמר ומעשה יהודא ותמר יוכיח משמע דמעש' יהוד' ותמר היה בזנות בלא קידושין וכל עצמו של הרמ"בם לא כתב קודם מתן תורה כו' וסיים וכתב וזו היא הנקראת קדשה אלא מכח מעשה יהודא ותמר דכתיב גבי איה הקדשה דאם איתא כדברי הר"אם ז"ל דלעיל שקדשה אח״כ בכסף או בשטר ואח"כ בא עליה היאך יפול עליו לומר ומעשה יהודא ותמר יוכיח הלא לא פגע ולא נגע כלל ועיקר ענין מעשה יהודא ותמר לענין קודם מתן תורה וכו' שהזכיר הרמב״ם ועוד הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי אפילו לאחר שנתנה התורה לא נאמר לאו דלא תהיה קדשה אלא דוקא בישראלית אבל לא בגויה שאין איסורה אלא מדרבנן איבעית אימא קרא ואיבעית אימא גמרא קרא שהרי מקרא מלא אמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל וגו' הרי אתה רואה מפורש בכתוב שאמר מבנות ישראל גמרא שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפרק אין מעמידין קאמ' בהדיא גזרו על בנותיהן והקשו בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם ותרצו דאוריית' ז' אומות ואתו אינהו וגזרו אפילו שאר אומות והקשו ולר"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין מאי איכא למימר ותירצו אלא דאורייתא דרך חתנות ואתו אינהו וגזרו אפילו דרך זנות ע"כ וכתב הטור אבן עזר בסימן י"ו וז"ל גויה אע"פ שאין בה לאו אסורה מדרבנן ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכות מרדות ואם יחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה כתב הרמב"ם ז"ל בא על הגויה משאר האומות דרך אישות לוקה מן התורה משום לא תתחתן בם אחד ז׳ עממין ואחד כל האומות באיסור זה ע"כ ונ"ל שאינו אלא בז' אומות דלא ק״ל כר"ש דאמ׳ כי יסיר לרבו' כל המסירין ואפי' בז' אומו' אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאח' שנתגיירו אבל בגיותן לא שייך בהו חתנו' ואינו לוקה עד שיבעול ואז לוקה עליה משו׳ לא תקח עכ"ל הרי כל אפי שוה דאין איסור' של גויה אלא מדרבנן א"כ הקושיא מעיקרא ליתא כי מה ענין לאו דלא תהי׳ קדש' לכאן הלא י"ל שיהוד' חשב שהיא זונה גויה ובהיתר בא עליה כי עדיין לא גזרו רבנן עליה וגם התירוץ אינו כלום שהרי לפי מה שחשב יהודא שהיא זונה גויה אין קידושין תופסין בה א"כ היאך תירץ הרא"ם שקידשה בכסף או בשטר אם לא שנוסיף טלאי על גבי טלאי ויאמר שיהודא לא קידשה עד שנתגיירה קודם לכן בפניו וצריך לומר עוד שהיו שם עדים שקדשה בפניהם דאלו בינו לבינה אין מועיל הקידושין כלום כמו שאכתו' בסמוך ומתוך דברי המגיד משנה שהבאתי לעיל נתבטל ג"כ התירוץ של הרג״א ז"ל על קושיית הרא"ם ז"ל דלעיל וז"ל ויראה דיהודא אמר לה הבי נא אבא אליך ופירש הבה לשון הזמנה שתתני דעתך לכך ולמה הוצרך לומר הבי נא אלא מפני שאמר לה שלא תעשה המעש׳ דרך זנות רק תהא מיוחדת לו ואין כאן זנות אלא אם עושה לשם זנות וכאן כיון שאמר לה הבי נא שתתייחד לו אין כאן זנות ומה שאמר תקח לה פן נהיה לבוז והרי יחדה לו דאין זה קשיא דמ"מ אין הכל יודעין שייחדה לו והוי זנות עכ"ל ובלאו הכי יש לשדות נרגא בתירוצים מדברי הטור אבן עזר שאביא בסמוך אח' זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר אחד וראיתי שכתב הקושיא וגם התירוץ של הר"אם דלעיל וגם התירוץ שלי ואח"כ כתב וז"ל אי נמי דקידש אותה בביאה ולשם קידושין בא עליה והא דאמ' בגמרא חציף עלי מאן דמקדש בביאה היינו בעדי' אבל בינו לבינה מותר והכא לא עדים היו אלא רעהו שהוא כנפשו וכו' עכ"ל ולפי דעתי לא יצאו הדברים האלה מפי הרב המחבר אלא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון מבחוץ כי אפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה טעות גדול כזה להוציא מן השפה ולחוץ לומר אבל בינו לבינה מותר וזה שקר מפורסם שהרי הלכה רווחה בישראל שאין שום קידושין לא בכסף ולא בשטר ולא בביאה מועיל כלום בינו לבינה בלי עדים ולא שהעדים יראו שבא עליה שהרי אסור לשמש בפני כל חי אלא צריך להתייחד עמה בפני עדים ואומר לה בפניהם הרי את מקודשת לי בביאה זו כדאיתא בפרק הזורק הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכו' וכ"כ בהדיא הרמב"ם בפ"ג דהלכות אישות והטור אבן העזר בסימן ל"ג וכ"כ התוספות בהדיא בפ"ק דקידושין על הא דקאמר שם דרב מנגיד על דמקדש בביאה ואפילו בשידוכי משום פריצותא וז"ל התוספו' משום פריצותא מפר"ת דהיינו פריצותא לפי שצריך או עידי ביאה או עידי ייחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך וכו' עכ"ל ויותר היה נכון לתרץ ולומר לפי דרכו שקידשה בביאה דנהי דאינה נחשבת כאשתו אם בא עליה לשם אישות בינו לבינה מ"מ אינו עובר משום לא תהיה קדשה אלא שכל זה איננו שוה לי שהרי כתב הטור אבן העזר בהדיא בסימן ך"ו וז"ל ואפילו לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו אפילו אם יחדה לו אלא אדרבה כופין אותו להוציאה מביתו וכו׳ עכ"ל וכתב עליו בית יוסף וז"ל ודייק רבינו לכתוב בינו לבינה שאלו היה בפני עדים כיון דלשם אישות בא עליה הוה ליה מקדש בביאה עכ"ל לכן מחוורתא כדפירשתי שחשב יהודא שהיא זונה גויה ובהיתר בא עליה לשום זנות כיון שעדיין לא גזרו רבנן עליה וכה"ג צריך אתה לומר לקמן בפרשת מקץ בפסוק וישתו וישכרו עמו וגו' שיש להקשות והיאך שתו עמו יין נסך ודוחק לומר שלא שתו עמו מיין שלו אלא משלהם אלא ודאי משום שעדיין לא גזרו על סתם יינם ותו לא מידי וק"ל כן נ"ל עוד כתב הרא"ם וז"ל וא"ת נהי דיהודא לא הכירה שהיא כלתו מכל מקום תמר הצדקת איך התירה את עצמה להבעל לו שהיא ערוה עליו מן התורה ואף אם לא הית' צדקת איך לא פחדה מיהודא להכשילו בדב' עביר' וליכא למימ' כיון דער ואונן שלא כדרכה שמשו בה כדאמר רב נחמן בפרק ארבע אחין ואינה כלתו בכך ממה שאמרו בפרק ד' מיתות בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור מ"ט באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה ונהי דלא חייבתו תורה באשת חבירו אלא כדרכה מ"מ לענין אשות בעולת בעל אמר רחמנא לא שנא כדרכה ולא שנא שלא כדרכה דעד כאן לא קא מיפלגי ר' ורבנן בפרק קמא דקידושין גבי באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כלן בסקילה ר' אומר אומר אני הראשון בסקילה וכלן בחנק אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעולה כדאמר אביי התם בהדיא ועוד תינח לרב נחמן דאמר ער ואונן שלא כדרכן שמשו אלא לב"ר דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ היו מאי איכא למימר יש לומר דתמר יתומה קטנה הית׳ ומיאנה בהם לאח' מיתתן שעדיין לא הגדיל' ולית בה משום כלתו כדאיתא בפ"ק דסוט' א"ר שמואל בר נחמני מאי ותשב בפתח עינים שנתנה עינים לדבריה גיורת אני יתומה אני פנוי' אני טהורה אני ופר"שי שנתנה עיני' לדבריה דוגמא ופתחי התר נתנה לעצמ׳ שאין חשש בדב' גיור' אני ואיני עובדת ע"ז עד שאיני ראוייה לו פנויה אני ומותרת לכל אדם יתומה אני שהיתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי ואין נשואי ער ואונן נשואין לאסור עליו משום כלתו דאין זכות לאם ולאחים להשיא הקטנה אלא לאב שזכהו הכתוב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולהך סברא צ"ל דלאו בתו של שם היתה שהרי בשנת חמשים ליעקב כלים שנותיו של שם ויעקב היה כשנעשה זה הפועל יותר מבן ק״י שנה טהורה אני מנדה עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מה שכתב יש לומר דתמר יתומה קטנה היתה ומיאנה בהם לאחר מיתתן כו' מדקאמר בהם משמע שר"ל בער ואונן הנזכרי' הלא אין מיאון שייך כלל בבעל לאח' מיתה כדאיתא ביבמות פרק ב"ש תני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו כו' ומפרש טעמא בגמרא משום דבשעת נפילה נראי' ככלתו וכ"ת דדוקא מדרבנן אין מיאון בבעל לאחר מיתה אבל מדאורייתא יש מיאון בבעל אפילו לאחר מיתה אכתי קשה מי הכריחו להר"אם לכנו' בדוחק גדול זה הלא אפש' לתרץ יותר מרווח דתמר יתומה קטנה היתה והשיאוה אמה ואחיה שלא לדעתה ואפילו מיאון לא היתה צריכה כדתנן במשנה פרק ב"ש אי זו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן וכו' ולזה נתכוין נמי רש"י בפ"ק דסוטה דלעיל שלא זכר ולא פקד כלל מיאון כן נ"ל

יח

ותאמר חתמך ופתילך ומטך כו' לפי מה שפי' הרא"ם ז"ל על דברי רש"י באומרו ושמלתך שאתה מתכסה בה רומז על כסות של ד' כנפות שבם הציציות והפתילים כמאמר הכתוב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה יש להקשות מה היתה כוונתה של תמר הצדקת ששאלה ממנו כסות שיש בו ציצית מה תועלת יהי' לה עם ציצית. וי"ל לפי שתמר בתו של שם היתה כדפר"שי לקמן גבי ותשרף ולפי שידעה תמר שזכו בניו של אביה לטלית של ציצית בזכות ויקח את השמלה וגו' שהוא עשה תיקון וגדר לערוה ולכך מצו' ציצי' דוקא מצילין את האדם מזנות כההוא עובדא שטפחו ד' כנפות ציצית על פניו כשרצה לשכב אצל הזונה הלכך היתה חוששת תמר אולי מצות ציצית תגין עליו ותצילהו מזנות שלא יבא לשכב אצלה והיא היתה מתאווה להעמיד ממנו בנים לפיכך ביקשה ממנו ופתילך היינו הציצית וק"ל כנ"ל:

כו

ויכר יהודא ויאמ' צדקה ממני כו' ע"ד המדרש ב"ר וז״ל הכר נא למי החותמת א"ר יוחנן א"ל הקב"ה ליהודא אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא כו' י"ל ע"ד הרמז שאמר יהודא כדרך המתודה על חטאיו צדקה תמר יותר ממני כי אני לא שלחתי הכתונת לאבי ע"י שליח תחלה כמו שעשתה תמר כדכתי' והיא שלחה אל חמיה לאמר כו' וגם היא לא אמרה הכר נא אם חותמך ופתילך כו' רק למי החותמת והפתילי' כו' ואני ע"י עצמי אמרתי הכתונ' בנך ולא ביישתי וגם לא אמרתי למי הכתונ' זה אלא הכתונ' בנך כך פי' ר"מ אלשך ז"ל

כז

רש"י להלן למלאים וכאן לחסרים כו' והטעם פשוט ומבואר בב"ר לפי שמיהר הקב"ה להביא שני צדיקים בעה"ז וגם אינו רחוק לומ' באולי שנבהל' תמר כ"כ בעת שאמ' הוציאו' ותשרף הלכך לא יכלה להשלים ההריון וילדה לז' חדשים.

ל

רש"י ד׳ ידות כתובות כאן כנגד ד' חרמות כו' רמז דבר זה כאן להורו׳ שבעבור שיצא ממנו עכן ע"כ לא יצלח למלוכה כי מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה כי אם יטה אחר הבצע יבא לידי קבלת שוחד ע"כ השיב אחור כדי שלא יהיה לו (הכבורה) [הבכורה] והמלוכה כן פי' הרב הגדול ר"א ש"י.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה