אור ברסלב
צידה לדרך בראשית › לז

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

בראשית · לז

לו

פרשת וישב

ב

וישב

רש"י וישב בקש יעקב לישב בשלוה כו' מדרש זה סובר וישב הוא מלשון בשובה ונחת תושעון ונ"ל דמדר' זה חולק על מדר' תנחומא שפי' להיפך וז"ל כל

מקום שהוא אומר וישב לשון צער הוא וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויקרבו ימי ישראל למות וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות ואף כאן וישב יעקב ויבא יוסף את דבתם רעה כו' ונ"ל שזה דומה למה שאמרו בפ"ק דמגילה כל מקום שנאמ' ויהי אינו אלא לשון צער ויהי בימי אחשורוש הוה המן כו׳ שפירושו כאלו כתי' וי היה בימי אחשורוש כו' הכי נמי כאלו כתיב וי שב ולא ידעתי למה לא מביא ראייה מוישבו לאכול לחם וישאו עניהם ויראו וגו' דלקמן בפרשה זו עצמו כ"ש במדרש שהביא רבינו בחיי ז"ל ושמא י"ל דהתנחומא סובר דוישבו לאכול לחם וגו׳ אינו לשון צער אלא אדרבה לשון שמחה כמ"ש הצרור המור וז"ל וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו לרמוז ששבו והסיבו בשמחה לאכול לחם עני כאומרו אוכלי עמי אכלו לחם והענין בא לומר שמזמן החלומות ועד כאן לרוב שנאתם אותו לא אכלו לחם וערב לנפשם כמו זה הלחם אחר שהשלימו תאותם עכ"ל. ועוד שהרי אלו לא היו מוכרים אותו היה מת בבור א"כ אין זה צרה וק"ל:

קפץ עליו רוגזו של יוסף כתב עליו הרב המופלא ר"א אשכנזי ז"ל יפלא מאד שהלא גם ביצחק נאמר וישב יצחק בגרר ולמה לא קפץ עליו שום רוגז. ואם היה נחשב רוגז מה שגרשו אבימלך למה לא דרשוהו שם רז"ל כמו שדרשוהו כאן עוד יפלא שבשביל שביקש לישב בשלוה יהיה נענש עונש גדול כזה אבל לדעתי אין לטעון ממה שנ׳ ביצחק שישב בגרר שם אין הכוונה שהיתה ישיבה לו בשלוה אמנם לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא גור בארץ הזאת מפני זה נאמר שישב שם ללמדנו שקיים דבר ית' באופן שמה שנאמר וישב יצחק בגרר אין הכוונ׳ רק לומ' שישב שם ולא הלך למצרים אבל אין הכוונה לומר שנתיישב אבל בכאן ביעקב שנאמר וישב בלתי סבה קודמת יתחייב לדורשו שביקש לישב בשלוה ומה שיפלא שזה היה עונש גדול לעניין זה שביקש לישב וכו' יראה כי ענין זה היה מחוייב להיות ולא היה זה ליעקב לעונש אבל נהיה הרוגז קודם זמנו שעל כן לא אמר ובא רוגזו של יוסף אבל אמר קפץ רוצה לומר שכבר היה הענין של יוסף מחוייב להיות כמו שאמרו רז"ל ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל אבל קפץ להיות ענין זה קודם זמנו כי לעשות שיעקב ירד היה מספיק שימכר יוסף לשר בית הסהר כשנאסרו שם שר המשקים ושר האופים שאז נהיה הרעב ודוק מה שאמרו רז"ל רוגזו של יוסף ולא אמרו שקפץ עליו רוגז של מכירת יוסף כי אומרו רוגזו יובן הרוגז המזומן להיות. עוד יתכן לומר שלמדו ז"ל כן מפני שאמרו כאן וישב יעקב אינו סיפור הוראות מקום שהוא יושב שם שאם היה סיפור הוראת מקום שהוא יושב שם כמו וישב יצחק בגרר וכן אברהם ישב בארץ כנען אם כן היה מספיק אומדו וישב יעקב בארץ כנען אבל אמרו בארץ מגורי אביו למדנו שאין זה סיפור הוראת מקום אבל הוא כאלו יאמר תלונה עליו שבארץ שאביו היה גר הוא רצה להיות תושב עכ"ל דברי פי חכם חן. ואפשר גם כן לפרש כמו שכתב הרב הגדול ר"א שי' מה שייחס הרוגז ליוסף היינו חטאו של יוסף אשר בו הרגיז לאלהים במה שהביא דיבתם רעה על אחיו ולפי שנתחבר לרוגזו וחטאו של יוסף גם מה שביקש יעקב לישב בשלוה על כן מיהר יי' ועשה ליוסף בר עונשין קודם זמנו שהרי יוסף לא היה רק בן שבע עשרה שנה ולא היה בר עונשין עדיין בבית דין של מעלה וזהו לשון קפץ עליו כי כל קפיצה מורה על דבר שבא קודם זמנו:

רש"י שהיה עושה מעשה נערות כו'. כתב הרא"ם וז"ל וא"ת מנ״ל לרז"ל לומר שיוסף נקרא נער מפני שהיה עושה מעשה נערות דלמא מפני שהיה קטן מכולם דומיא דבנימין שנקרא נער והוא בן ל"א שנה מפני שהיה קטן מכולם. י"ל הני מילי כשהאחים או האב קוראים אותו נער אבל הכא שהכתוב קוראו אותו נער אינו אלא מפני שהיה עושה מעשה נערות עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין לא הקושיא ולא התירץ כי הקושיא מעיקרא ליתא לפי מה שכתב הרא"ם גופיה קודם זה שמה שדרשו גבי יוסף שהיה עושה מעשה נערות אינו אלא מיתורא דקרא והוא נער דכיון שכתב קודם זה בן י"ז שנה ממילא ידעינן שהוא נער כלומר צעיר מכולם א״כ למה ליה למיכתב והוא נער אלא שהיה עושה מעשה נערות וגם התירוץ איני מבין שהרי הרא"ם גופיה כתב קודם זה שהיה יהושע בן נון בן נ"ז שנה והכתוב קוראו אותו נער מטעם שהוא עושה מעשה נער אם כן אין לחלק בין אם הכתוב קורא אותו נער או אם אביו והאחים קוראים אותו נער. ועוד מה יאמר הרב ז"ל בפסזק אל תשלח ידך אל הנער וגומ' שהמלאך קורא אותו נער אע"פ שהיה יצחק באותה שעה בן ל"ז שנה וצל"ע:

ג

רש"י שנולד לו בעת זקנתו. י"מ שכתב עליו וז"ל יש להקשות והלא בנימין נולד אחריו אם כן למה לא אהב אותו יותר ויש מתרצים אף על פי שנולד אחריו מאחר שמתו אשתו כשילדה אותו לא היתה אהבתו קשורה בו כאהבת יוסף ועוד יש לומר שבנימין באותו זמן היה קטן מאד דהא כשבאו למצרים ליוסף אמרו וילד זקונים קטן אם כן לא שייך לומר בו האהבה וקשה לתירוץ השני הלא לא היה קטן מיוסף רק שנה וכאשר אמרו ילד זקונים קטן היה אז בן ל״א שנה כו' על כן נראה פירש הפסוק וישראל אהב את יוסף מכל בניו לרבות בנימן כי אמרו בן זקונים הוא לו ולא אמר כי בן זקוניו פירושו כאלו אמר שהיה לו כאלו היה בן זקונים אבל ודאי שאינו בן זקונים על כן ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו אפילו מבנימין והנה היה אהבתו שלא כדין ע"כ שנאוהו בדין עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא על מ"ש הלא לא היה בנימין קטן מיוסף רק שנה אחת וזה אי אפשר ולא עליו תלונתי כי החכם הגדול ר"א אשכנזי ז"ל הטעהו אבל על חכמתו הגדולה של החכם הגדול ר"א אשכנזי ז"ל אשר לקח דבריו האלה מן ספרו מעשי יי' תמיהני מאד איך כתב וז"ל ולא היה רק שנה אתת ביניהם עכ"ל שהרי מקרא מלא כתיב בפרש' ויצא יעקב זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך וגומ' ושכר הצאן היה משנולד יוסף שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגומ' וב' שנים שהיה ליעקב בדרך בשובו מבית לבן שנה וחצי בסבת ו' חדשים בבית אל כדפרש"י לקמן בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים והרי בנימין לא נולד עד אחר צאת יעקב מבית אל כדכתיב ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה וגו' הוי בהכרח צריך אתה לומר שהיה יוסף גדול מבנימן שמנה שנה לכל הפחות וכן כתב בהדיא הרא"ם ז"ל והילך לשונו שנולד לעת זקנתו ואע"פי שנולד לו בנימן אחריו מ"מ מאחר שלא נולד לו אחר שנה ושנתיים כמנהג שאר הבנים אלא אחר עבור יותר מח' שנה ובכל אותו הזמן היה נחשב לאחרון והיה נפלה חבת האב אליו יותר מכל שאר בניו נשארה אהבתו בו אע"פי שנולד בנימן אח"כ עכ"ל לכן אומר אני מ"ש החכם ר"א אשכנזי ז"ל ולא היה רק שנה אחת ביניהם אין זה אלא כשגגה היוצא מלפני השליט:

ח

רש"י ועל דבריו על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם נ"ל שנשמר רש"י שלא תפרש ועל דבריו שהיה מכפיל ההגדה לפי שהיה מתעדן ומתענג מאד בסיפורו כמו שפירשו קצת מפרשים ז"ל. וי"מ על דבריו כלומר שמסתמא קודם השינה היה יוסף מדבר או מהרהר בלבו כי הוא ראוי למלוכה על כן בא לו זה החלום לכך שנאוהו על דבריו שבפה או על דברים שבלב:

המלוך תמלוך עלינו המשול תמשול כו'. ר"מ אלשיך ז"ל והרב הגדול ר"א שי' שניהם לדבר אחד נתכוונו ופירושו שרמז להם יוסף באומרו והנה קמה אלומתי וגם נצבה שמתחלה ימשול עליהם ואח״כ ימלוך והם הפכו הענין ואמרו המלוך תמלוך עלינו כו' כי לא זו מלכות שלא יהיה לך כי אפילו ממשלה בעלמא לא יהיה לך בנו ויותר נכון בעיני מה שפירש החכם הרב אב"ע ז״ל המלוך תמלוך עלינו ברצונינו שאנחנו נשימך מלך עלינו או אתה משל תמשל בנו בחזקה:

י

רש"י חזר וסיפר לאביו בפניהם כתב הרב הגדול מהררש"ל ז"ל וקשה למה בחלום הראשון לא ספר אותו לאביו וי"ל שיוסף היה יודע כי רוב החלומות הולכים אחר הפה וכיון שאחיו פתרו אותו לטובה מ"ה לא רצה לספר אותו לאביו אבל החלום השני שלא פתרו לו אחיו כלומר שלא רצו לפתור אותו לטובה כי גם הם הרגישו הדבר דמ"ה אומר להם חלומותיו כדי שיפתרו לו לטובה הוצרך לספר אותו לאביו כדי לפתור לו וכן עשה וגער בו כדי שלא יטילו אחיו שנאה עליו:

רש"י והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה כתב הרב הגדול מהרר"של ז"ל וא"ת מנ"ל דלמא לעולם היה יודע והא דקא מתמיה היינו טעמ' כדפר"שי לעיל כבר שלא יטילו קנאה עליו וי"ל דא"כ היה יעקב יודע שהדברים מגיעים אצל בלהה בודאי גם בניו היו יודעים מפני שזה תלוי בסברא ואם כן מה הוציא מלבם שאמר הבא נבא וגו' ומ"ש אח"כ ואביו שמר את הדבר ר"ל שהיה קבלה בידו שאין חלום בלא דברים בטלים וזה היה קבלה בידו ובניו לא ידעו הקבלה:

יב

רש"י שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. כתב הרא״ם ז"ל שאין פירושו לרעות עצמן לאכול דאם כן מה בא ללמדינו אלא שהלכו להתייעץ היאך יתנהגו עם יוסף שההנהגה נקראת רעיה משם רועה אבן ישראל וכו' וזהו שכת' אחר זה גבי שמעתי אומרי' נלכה דותינ' לבק' לך נכלי דתות עכ"ל ואין דבריו מוכרחים שהרי החזקוני ושאר המפרשים ז"ל כולם בפה אחד ענו ואמרו שפי' לרעות עצמו לאכול הצאן ומה שהקשה הרא"ם ז"ל דא"כ מה בא ללמדינו. תירץ מורי הגאון מהר"ם יפה ז״ל שבא הכתוב להודיענו גודל צערם וקנאתם על חלומותיו של יוסף שימלוך עליהם עד שהלכו לאכול ולשתות לפקח צערם ולי נראה שבא הכתוב ללמדינו שתחלת הקלקול של השבטים בא להם מתוך אכילה ע"ד שדרשו במדרש וישבו לאכול לחם וגומר דלקמן אמר הקב"ה אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך מאכל ומשתה שנ' בשנת שלש למלכו וגו׳ והמלך והמן ישבו לשתות וגו׳:

יג

רש"י לשון ענוה וזריזות נזדרז למצות אביו כו' כתב הרא"ם ז"ל לא לשון ענייה דומיא דמשה משה ויאמר הנני כו' מפני שכבר היה מדבר עמו לכה ואשלחך אליהם ולא תפול אחר זה לשון ענייה כו' עכ"ל דבריו צריכין ביאור. ונ"ל שר"ל תכף שאמר ויאמר ישראל אל יוסף ה"ל ליוסף לומר הנני אם הוא לשון ענייה אבל מדאמר הלא אחיך וגו' ואח"כ אמר הנני בודאי לשון ענוה וזריזות כו׳:

יד

רש"י אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון ראיתי כתוב בספר דבק טוב וז"ל ר"ל לפי שהקב"ה נתן הבכורה לאברהם כמו שא"חזל על הפסוק אם לא כי צורם מכרם וגו' עכ"ל טעות נפל בדפו' וצריך להגיה הבחירה במקום הבכורה ור"ל שאמר הקב"ה לאברהם בחר לך במה תרצה שידונו בניך או בגיהנם או במלכיות ואברהם בירר לו שיעבוד מלכות א"כ בהכרח ישלח אותו כדי שיגלגל הדבר שיבא לשעבוד כדאיתא בב"ר בפרשת לך לך פרשה מ"ד:

רש"י מקום מוכן לפורעניות כו׳ הר״אם ז"ל פי' דנפקא ליה מיתורא דקרא דה"לל ויבא שמה ומורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל פי' דנפקא ליה ממה שכת' שכמה בה"א בסופ' שהיא כמו ה"א הידיעה ומקשה רש"י ומה היא ידיעתה ומתרץ ידיעתה שהוא מקום מוכן לפורעניות ויותר נכון בעיני מה שפירש מהרא"י ז"ל דנפקא ליה ממשמעות המלה גופיה ולא מיתורא וז"ל שכם מקום מוכן לפורעניות ר"ל וכשמה כן היא דשכם לשון חלק הוא כדפר"שי בפ' ויחי וקרא קאמר חלק לבם עתה יאשמו

וכל חלוקה מוכן לפורעניות ע"כ:

טו

רש"י וימצאהו איש זה גבריאל פי' הרא"ם ז"ל דנפקא ליה דאיש זה היה מלאך ולא אדם מפני שאמר ליה יוסף הגידה נא לי ולא אמר ליה מתחלה הידעתה את אחי איפה הם רועים ש"מ שהיה מלאך שדרכו לדעת זה ויותר נכון בעיני מה שפירש התולדו' יצחק וז"ל לפי שדרך התועה להיותו שואל על הדרך ולא שהולכי דרכים ישאלוהו מה תבקש ע"כ. וקרוב לזה פירש הרב הגדול מהרר"של וז"ל מדכתיב וימצאהו שאין שייך לומר וימצא אלא כשאדם מבקש חפץ ומצאו אבל את יוסף לא היה מבקש שום אדם אבל המלאך שייך לומר וימצא לפי שהקב"ה היה משלח אותו לבקש את יוסף עכ"ל. וי"מ מדכתיב וימצאהו איש הל"ל וימצא איש אלא שהאיש היה מבקש את יוסף להגיד לו שנסעו כי הקב"ה שלחו ומלאך היה:

יז

רש"י הסיעו עצמן מן האחוה ורמז לדבר נסעו מזה זה בגי' י"ב כלומר נסעו מאחוה של י"ב אחים להחסיר המנין כ"כ בעל הטורים:

רש"י לבקש לך נכלי דתות שימתוך בהם כתב עליו הרמ"בן ז"ל ואין הכוונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחוה והלכו לעורר עליו דינין ותערומות שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן בעצמו אבל הכוונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת ואמר לשון משמש לשני פנים ושניהם אמת והוא לא הבין הנסתר בו והלך אחר הנגלה ממנו וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו ודרשו זה מפני שהאיש הזה הוא מלאך וא"כ יודע הוא אנה הם ולמה לא אמר הנם בדותן ואמר כמסתפק ששמע מהם שילכו משם ואינו יודע אנה הם עתה ולכן יעשו מדרש במאמרו ע"כ:

יח

ובטרם יקרב אליהם כו' במדרש אמרו ששיסו בו הכלבים ור"מ אלשיך ז"ל והרב הגדול ר"א שי' פירשו טעם של דבר לפי שחשבוהו למוציא דבה ובעל לשון הרע ואמרו רז"ל במסכת פסחים כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנ' לא תשא שמע שוא וסמיך ליה לכלב תשליכון אותו וטעמו של דב' שכל המספ' לשון הר' אף הוא ככלב המנבח וחורץ בלשונו ולפיכך ישראל במצרי' שלא היה בהם לשון הרע כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו מדה כנגד מדה. וי"מ שלכך שיסו בו הכלבים כדי שיאכלו ממנו אבר מן החי לשלם לו מה שאמר עליהם איך שאכלו אבר מן החי וי"א שלכך השליכו אותו בבור שיש בו נחשים כי חשבו את יוסף המביא דבתם לבעל לשון הרע ומצינו שבעלי לשון הרע נידוני׳ בנחשי' כמו שנ' וידב' העם באלהים ובמשה וכתי' וישלח ה' בהם את הנחשים ופרש"י יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוצאי דבה כו' וכמ"ש רז"ל על אם ישוך הנחש בלא לחש וגו' ע"כ הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים לומר יבא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש ע"כ נתאווה לה ויפרע מן יוסף שסיפר על אחיו איך שהם חשודי' על העריו'.

רש"י אותו כמו אתו עמו כלומר אליו כתב הרב הגדול מהרש"ל וז"ל אותו כמו אתו לפי שקשה לו למה אמר ויתנכלו אותו להמיתו לא הל"ל אלא ויתנכלו להמיתו אלא ר"ל כמו אתו פי' עמו שגם יוסף היה בדעתו שיהרגוהו ועדיין בא לך להורות דל"ת שהוא והם היה דעתם להרוג את אדם אחר לכן אומר כלומר אליו ליוסף שהוא והם היה דעתם להרוג את יוסף:

כ

ועתה לכו ונהרגהו כו' יש להקשות מאי ועתה וע"ק איך אמר ראובן השליכו אותו אל הבור הזה כו' מדקאמר הזה משמע הבור הנז׳ אח"כ ויקחהו וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים שאמרו רז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו א״כ מה הצלה היתה זו שאמר הכתוב למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו הלא משנה שלימה שנינו מי שנפל לבור של נחשים מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו. וי"מ ע"פ המדרש שאמר ראובן מוטב שיפול יוסף ביד נחשים ועקרבים יותר ממה שיפול ביד אחיו לפי שאם יפול ביד נחשי' ועקרבים ישתיירו בו העצמות לכל הפחות ויוכל להשיב אל אביו העצמות משא"כ אם יפול ביד אחיו וי"מ שראובן וגם כל אחיו לא ידעו שיש נחשים ועקרביס בבור אבל אין צורך לכל זה לפי שכבר ארז"ל בברכו' דגבריאל המלאך נקרא בעל חלום א"כ י"ל הא דקאמר הנה בעל החלומות הלזה בא היינו המלאך גבריאל בעל החלום בא עם יוסף ללותו והוא הציל את יוסף מן הכלבים ששיסו בו לכן אמרו ועתה לכו ונהרגהו כלומר כיון שהמלאך גבריאל בעל החלומות הזה בא עם יוסף אין לנו תקנה לשלוט בו רק דוקא שאנחנו בידינו נהרגהו כי לא יוכל המלאך גבריאל להצילו רק ממשוללי בחירה אבל לא מידינו ממש כי בחיריים אנחנו ואין מוחה בידינו כל אשר נחפוץ לעשות זה היתה כוונת ראובן באומרו והשליכו אותו אל הבור הזה כו' אע"פי שידע שהי' בו נחשי' ועקרבי' לפי שסמך עצמו על שהמלאך גבריאל יצילהו מן נחשים ועקרבים כמה שהצילו מן הכלבים אשר שיסו בו כך שמעתי בימי חורפי אח"כ מצאתיו בספר ר"מ אלשיך ז"ל ועוד פי' הרב הזה ועתה כיון שבעל החלומות הלזה בא דהיינו יוסף שהוא מעותד למשול בנו ולשלם גמולנו בראשנו אשר התנכלנו אותו להמיתו לכן טוב טוב הוא כי ועתה שהוא בידינו שנקדים להורגו טרם ימיתנו הוא ע"ד הבא להורגך השכם להורגו.

כב

רש"י רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר כו' הקשה הרא"ם ז"ל למה הוצרך לומר זה כי ידוע הוא מעצמו שאין זה מדברי ראובן אם מלשון מידם ולא מידכם ואם מפני שלא יתכן שיאמר ראובן לאחיו שמכוון בזה להצילו מידם כו' ונראה מתוך דבריו שהתירץ לקושיא זאת הוא זה כיון שאמר הפסוק אח"כ והבור רק אין בו מים דמשמע אבל נחשים ועקרבים יש בו א"כ ה"א דלא כוון ראובן להצילו לזה מעיד עליו הכתוב והא דכתיב והבור רק אין בו מים לא קשיא דאיכא למימר שלא ידעו שיש בו נחשים וליכא לאקשויי ממה שאמר יהודא לאחיו אחר שהשליכו את יוסף אל הבור מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו דמשמע שהיו יודעים שהיו באותו בור נחשים ועקרבים (דליכא) [מזרחי: דאיכא] למימר שלא מפני נחשים ועקרבים אמר זה רק מפני שלא היה לו שם לא מים ולא מזון וסופו למות והחזקוני כתב שבאותו בור שהושלך תחלה לא היו נחשים אלא כשהלך ראובן הלכו אחיו והשליכו בבור אחרת שהיו שם נחשים ועקרבים ומ"ש וישב ראובן אל הבור זה בבור שאמר ראובן להשליכו שם.

רש״י אמר אני בכור וגדול שבכולן כו' כתב הרא"ם ז"ל ולא מפני שהיה אוהבו שהרי ראובן מבני לאה היה שהיה מביא את דבתם רעה אל אביהם וכתי' וישנאו אותו ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו עכ"ל ולא שת לבו לדקדק דילמא כוונתו לטובה היה לש"ש ולא מפני שאמר אני בכור וגדול שבכולן כו׳ נהי שהיה שונאו אפ"ה כוונתו הית' לש"ש להצילו וכן קשה למ"ד בב"ר אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנ' ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו כו' ותירצו המפדשים אחרונים ז"ל דבברכ' יעקב שאמר ליהודה מטרף בני עלית וגו' אם היתה כוונתו של ראובן ג"כ לטובה היה ליעקב ג"כ לזכרו לכן דרשו רז"ל אמר ראובן כו' וק"ל על האי תירוצא שהרי בפ"ק דסנהדרין אמר ר"מ לא נאמר בוצע ברך נאץ יי' אלא כנגד יהודה שנ' ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ יי׳ כו' והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה דתמר שבחו הכתוב לכן נ"ל עיקר כאידך תירוצא שכתבו המפרשים אחרונים ז"ל מדאמר הכתוב להשיבו אל אביו משמע שכוונתו רק בשביל אביו שלא יתלה בו הסרחון כיון שנתנה בכורתו ליוסף היה ירא שיחשדהו אביו יותר משאר אחיו אבל קשה לי דלעיל בפ' ויצא יעקב בפסוק ותקרא שמו ראובן פר"שי רבותינו פירשו אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור ע"כ הלא לא בצדקתו בקש ראובן להוציאו מן הבור רק כדי שלא יתלה אביו בו הסרחון וי"ל דא״פה שפיר שבחה לאה לראובן לפי שהשנאה מקלקלת השורה ולולא צדקתו של ראובן לא היה חס על יוסף להצילו בשביל שלא יתלה אביו בו הסרחון כן נ"ל.

כג

רש"י הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו כתב הרא"ם ז"ל אבל לא ידעתי מה יעשו במלת אשר עליו שהיה די לאמר את כתונת הפסים להורות על נטילת נקמתם ממנה כו׳ והניחו בקושיא אבל שאר מפרשים ז"ל תירצו יפה שיוסף החליף כתנתו והלביש כתונת הפסים על גופו ממש וסתם חלוקו הלביש למעלה כדי להעלים מן אחיו הכתונת פסי' לכך נאמר את כתנתו כי מתחלה הפשיטו סתם כתנתו של מעלה וא"חכ את כתונת פסים אש' עליו על גופו ממש אמנם בב"ר דרשו אשר עליו זו פמלניא שלו פי' מכנסים.

כו

ויאמר יהודא אל אחיו מה בצע כו' בב"ר אמר ר"י בר אלעאי בשבח יהודא הכתוב מדבר כו' נ"ל דאתא לאפוקי מדעת ר"מ בפ"ק דסנהדרין דאמר כל המברך את יהודא הרי זה (מנאנץ) [מנאץ] ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ יי' וטעמו לפי שהציל את יוסף בלשון מה בצע דמשמע הא אם יש בצע נהרגנו. ולמ"ד בשבח יהודא הכתוב מדבר צ"ל כדי להפיס דעתם של אחיו שיתרצו לו אמר כן מה בצע כי נהרוג את אחינו כלומר שהרי אין זו נקמה כי כל המתים משתכחים וכן אמר דוד אל תהרגם פן ישכחו עמי ועוד טענה אחרת אמר וכסינו את דמו שנצטרך לכסות ולהעלים מיתתו ולא נוכל להתפאר בה בשביל צערא של אבא ונוהג שבעולם כשאדם מתנקם משונאו. אין הנקמה נחשבת אם אינו מתפאר בה. לכו ונמכרנו לישמעאלים ויהיה מדה כנגד מדה הוא חשב להיות מלך עלינו והוא יהיה עבד עולם שאין עבד

יוצא ממצרים לעולם:

כח

רש"י והישמעאלים למדינים והמדינים למצרים כתב הרא"ם ז"ל אך לא ידעתי מה יעשה בפסוק ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה עכ"ל והניחו בקושיא ותמהני עליו איך נעלם ונשכח הא דאיתא בב"ר ובתנחומא דכשראה פוטיפר את יוסף שהיה יפה תואר ויפה מראה כאשר מכרו לו המדינים אז תמה בעצמו ואמר פוטיפר אל המדינים ודאי זה אינו עבד תנו לי ערב שלא גנבתם אותו הלכו המדינים והביאו הישמעאלים וערבו שלא גנבוהו והיינו דכתי' ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים פי' מערבותם כמו אנכי אערבנו מידי תבקשנו א״כ לק"מ.

לב

הכר נא הכתונת בנך כו' יפה פי' החכם ר"א אשכנזי ז"ל כלומר אלו היית עושה לנו דוגמתו היינו מכירים אותו וגם אמרו הכתונת בנך ולא אמרו הכתונת יוסף היה זה כאלו אמרו אותו לבדו היית מחשיב לבן ועניין אמרו ויקומו כל בניו הכוונה לומר שכלם היו שם וקמו על רגליהם כולם לפניו כדי שבראותו רוב בניו יתנחם ממה שנחסר יוסף

לג

רש"י ושתפו להק"בה עמהם כו' בפ' ל"ח בפרקי ר"א וכן בתנחומא מפרש הסיבה למה הוצרכו לשתף הקדוש ברוך הוא עמהם וז"ל אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו עד שיהיה ברשות כלנו אמר להם יהודא ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקב"ה עמהם באותו חרם כו' עד ואף הקב"ה אע"פ שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם כו' ומפני שקשה הדבר מאוד מה היה כחם יפה לשתף להקב"ה עמהם באותו החרם בלי רשותו והסכמתו של הקב"ה בחרם וכבר נשאל על זה מהר"י קולון ז"ל בשאלות ותשובות שלו בסי' ל"ז והשיב דמחמת קושיא זו פרש"י תכף אחר זה על ימים רבים כ"ב שנים משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים כו' כנגד ך"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם כו' ומה קשה לו כאן לפרש כן אלא ודאי בא לתרץ למה הסכים הקב"ה בחרם שלהם ובמה היה כחם גדול לשתף להק"בה בחרם שלהם ומתרץ מפני שידוע דודאי מתחלה הסכים הק"בה עמהם שכך עלתה לפניו ית' שמו שיצטער יעקב ך"ב שנים כנגד כ"ב שנה שלא כבד אביו ואמו ומ"מ ראוי היה יעקב אבינו להפך הגזירה בתפילתו ולמה לא התפלל והפך ממדת הדין למדת הרחמי' אלא ודאי שתפו להק"בה והסכים בחרם וכיון שנגזר בחרם היה כגזר דין שיש עמו שבועה שאין נקרע כדאיתא בפ"ק דר״ה כו' עכ"ל והרא"ם ז"ל פי' ג"כ שלא היו משתפין להקב"ה בחרם מעצמן ע"פ (רציוננם) [רצונם] ובחירתם בלי רשותו והסכמתו של הק"בה אלא מכיון שכבר ידעו הסכמתו ית' בחרם ע״פ קבלתם שהיו מקובלים מאבותיהם שעתידים שירדו ע"י מכירת אחד מן השבטים במצרים וכיון שכן בודאי לא יגלה הק"בה זה הסוד כי אם יגלה זה הסוד ישלח אביו לפדותו משם ולא יתקיים גזירת בין הבתרים וכבר דרז"ל וכן פרש"י גבי מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך וגו' ומכיון שידעו הסכמתו ית' בחרם שלא יגלה הסוד אין לך שתוף גדול מזה ולפי שמפשט הלשון דקאמר רש"י ולמה לא גלה לו הק"בה לפי שהחרימו וקללו כל מי שיגלה ושיתפו לו להק"בה עמהם משמע שאלמלא השתוף היה הק"בה מגלה לו ועוד מדקאמר ושתפו משמע שהשיתוף מיוחס אל השבטים כאלו השבטי׳ ע"פ רצונם ובחירתם הטילו החרם על הקב"ה שלא יגלה הסוד וכל זה מסתי׳ לפירושו הנז' ע"כ כתב הרא"ם ז"ל ומ"ש רש"י ולמ' לא גלה לו הקב"ה לפי שהחרימו את כל מי שיגל' ושתפו להקב"ה עמהם באותו החרם פירושו לפי שנשתתף הקב"ה באותו החרם שהחרימו את כל מי שיגלה הרי הוא כמושבע שלא יגלה כו' כלומר לפי שידעו השבטים שנשתתף הקב"ה מעצמו באותו החרם שלא יגלה הסוד בלי שהם בקשו ממנו שלא יגלה הסוד כדי שתתקיים גזירת בין הבתרים אבל לא שהם אמרו נעשה שותף להק"בה עמנו בחרם והטילו עליו קללה אם יגלה הסוד ח"ו אלא הרי הוא כמושבע מעצמו שלא יגלה כו' והרא"ם ז"ל סיים וכתב וז"ל והא ראייה ע"ז הפירוש שהרי כשראו שבשליחות יוסף לאביו לרדת מצרים מתקיימת בה גזירת בין הבתרים גלו הסוד ליעקב אביהם בלתי שיתירו החרם והיאך הותר להם לגלות הסוד אם לא מפני שהחרם לא היה אלא מפני הגזרה וכשנתקיימה בטל החרם מעיקרו עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מ״ש גלו הסוד ליעקב (אברהם) [אביהם] כו' הלא לא היה הסוד שהחרימו עליו שעוד יוסף חי אלא הסוד היה ענין המכירה שמכרוהו לעבד למצרים ואנחנו לא מצאנו בכתוב שגלו ליעקב זה הסוד שמכרוהו לעבד למצרים רק שעוד יוסף חי כמ"ש ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וגו׳ וע"ק איך כתב בלתי שיתירו החרם והיאך הותר להם לגלות הסוד כו' מאן יימר לו שלא התירו החרם קודם שגלו ליעקב הסוד הלא בעבור זה התנו תנאי זה מעיקרא בשעת שעשו חרם שיהיה רשות לכלם יחדיו לגלות הסוד כמפורש בפרקי ר"א שהבאתי לעיל עד שיהיה ברשות כולנו כו' דאל"כ למנ"מ אמרו עד שיהיה ברשות כולנו וע"ק לי על דברי שניהם מה״רי קולון ז"ל והרא"ם ז"ל אם השבטים ידעו שהק"בה הסכים בחרם שלהם מחמת הגזירה שיצטער יעקב כ"ב שני' כו' או מחמת גזרה בין הבתרי׳ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה א"כ קשה על השבטי' מעיקרא מאי סברו ולבסוף מאי סברו למה הסכימו מעיקרא להרוג את יוסף הלא לא תתקיים הגזירה שיצטער יעקב כ"ב שנה כו' דבודאי היה יעקב מקבל תנחומי' עליו והיה נשכח ממנו מיתתו כיון שכבר נגזרה גזירה שישתכח המת מן הלב וכן הגזירה בין הבתרים לא היה מתקיים אלו היו הורגים את יוסף. ולבסוף מאי סברו שנתחרטו על המכיר׳ שלא החזירוהו לאביו כדפר"שי בפסוק וירד יהודא מאת אחיו הלא אם היו מחזירין אותו לאביו לא היה מתקיים שום גזירה מכל הנ"ל וגם מ"ש מורי מהרם יפה ז"ל שלכך שתפו להק"בה עמהם בחרם כי אחד מן האחים ירד למרכבה ואולי הוא לוי ושאל שאם יעשה לדבר זה שימכרוהו אם יסכים עמהם בחרם שיעשו ביניה' שלא לגלותו ובאתה להם התשובה שיעשו ויצליחו מעשה שטן המרקד ביניה' והסכים על ידם בחר' שלא לגלותו כדי שיענשוהו ליעקב כי לפניו י"ת הגיע זמן עונשו של יעקב אע"פ שהם לא היו יודעים טעם של הק"בה בעונשו של יעקב כו' והאריך מאד ואני אומר אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה ובחנם הרבה להשיב אפו על הרג״א ז"ל שהקשה וז"ל וא"ת וכי בשביל שהיו משתפים להק"בה לא יגלה הקב"ה ומה הועיל שיתוף שלהם עכ"ל ותירץ וז"ל וי״ל דחשבו שמא הסכמת הק"בה עמנו הוא כדי שלא יהא יעקב מקלל אותנו כו' עכ"ל כי כבר קדמוהו רבינו בחיי ז"ל בתירוץ זה שכתב וז"ל ואל יהי דבר קשה בעיניך שכן עשה אברהם בענין סדום ביקש צירופו של הקב"ה עם ט' לכל כרך וכרך אמר לו אתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם וינצלו וא"ת אינו דומה כי זה להצלה וזה לפורענות אין זה פורענות כי אם הצלת כל ישראל וכבוד להקב"ה כי פחדו לנפשם שאם ח"ו יתגלה הדבר ליעקב יקללם קללה עולמית ונמצאו ישראל התלוים בזרעו של יעקב בטלים מן העולם ואין מי יפרסם האלהות וכענין שכתוב והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול וע"כ נ"ל כי הצירוף והשיתוף ענין מוכרח היה צורך גבוה והצלת כל ישראל וכן מצינו במשה שבקש צרופו של הקב"ה וב"ד עמו בקבלת התורה ואם אולי תשאל מנין ידע יצחק שדרז"ל ויבך אותו אביו ולא אבי אביו י"ל שהקב״ה הגיד לו וכן הגיד לבנימין שידע זה ברוח הקוד' שהרי אבנו של בנימין ישפה ודרז"ל יש פה ואע"פכ שתק ולא גלה מפני החרם שכן הסכימו כל הט' והקב"ה בצרוף עמהם שלא יתגלה הדבר ליעקב שאין הקפידה אלא על יעקב פן יקלל ע"כל והדברים נאים ראויין למי שאמרן ותו לא מידי

לה

וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני כו׳ כי ארד הוא נתינת טעם על מיאונו להתנחם ויהיה כי ארד בלשון תימה ר"ל כי בנוהג שבעולם מי שמת לו בן יורד על קברו ובוכה עליו וזהו קצת לו לנחמה ולקורת רוח אכן בני שנטרף מחיות רעות איככה אוכל להתנחם האמנם אוכל ארד אל בני על השאול ולבכות על קברו כך מצאתי.

רש"י אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת כו' מקשין א"כ יעקב כשהרגיש שלא היה יכול לקבל תנחומין היה לו לחשוב מיד שהוא ודאי חי ולמה התאבל עוד ואין סברא לומ' שיעקב לא ידע זה שהרי רז"ל לא למדוה מפסוק זה אלא מפסוק נשכחתי כמ' מלב ותירץ מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל שאה"נ יעקב כשהרגיש שלא הי' יכול לקבל התנחומין אז אמ' ודאי הוא חי ומה שהתאבל עוד עליו מפני שהיה מצטער על שנאבד ממנו וחשב בודאי נגנב והוחזק כעבד וילך בשבי ואין לך צער גדול מזה לאב על בן זקונים לו כמוהו והרב הגדול מה"רשל ז"ל תירץ כשאדם מצער את עצמו אינו יודע שהוא מצער עצמו יותר מדאי שהוא סבור שכל הצער הזה אינו נחשב לכלום עכ"ל אבל לפי המדרש שכתב רש"י בפסוק אבל שאלה שאמ' יעקב סי' זה היה מסור בידי כו' הקושיא מעיקרא ליתא מפני שי"ל שיעקב תלה הדבר שלכך אינו יכול לקבל תנחומים לא מפני שהוא חי אלא מפני יראת הגיהנם לפי קבלתו ול"נ שיעקב תלה הדבר שלכך אינו יכול לקבל תנחומים לא מפני שהוא חי אלא מפני שהוא כסבור שחיה רעה אכלתהו בפשיעתו ששלחו לבד בלא לויה א"נ מפני שהוא כסבור שחיה רעה אכלתהו מחמת עונש הדבה שהביא לפניו על אחיו וגם הוא ענש יענש על שקיבל הדיבה:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה