צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
בראשית · כד
ב
רש"י והמילה היתה מצוה ראשונה לו כו' כתב עליו החכם ר"א אשכנזי ז"ל וז"ל ובאמת יפלא לפירושו זה דלא שייך לומר מצוה ראשונה כשאין שם שנייה וכבר ידוע שאברהם לא נצטווה במצוה אחרת שיש בה נקיטת חפץ זולת המילה ולא ניתן לו לא ס"ת ולא תפילין והיה מספיק לנתינת טעם שהיא לנקיטת חפץ אבל לדעתי רש"י ז״ל הרגיש לומר למה לא השביע את העבד במילת עצמו ויאמר לו שים נא ידך תחת ירכך ולכך כתב רש"י ז"ל שמילת עצמו היא ראשונה למילת העבדים שהמול ימול וארז"ל קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים וכאשר לא הספיק לו טעם זה שמה לי ראשו' או שנייה לנקיטת חפץ לכן הוסיף לומר שבאה לו ע"י צער מש"כ במילת העבד
ולכך היתה חביבה עליו עכ"ל דברי פי חכם חן.
י
רש"י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כו' הקשה הרא"ם ז"ל היאך עשה זה אברהם והלא קיים כל התור' כולה ואפי' ע"ת כדאיתא ביומא בפ' א"ל הממונה וא"כ איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק והא אמרינן בפ' נערה שנתפתתה שיננא לא תהוי בי עיבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא ותירץ שאני הכא דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע וק"ל על דבריו התינת ישמעאל שעליו השיב הק"בה לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע כלומר והדין עמה במה שאמרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק אבל שאר בני קטורה מאי איכא למימ' שהרי שרה לא אמרה כן אלא על ישמעאל בשביל שראתה אותו מצחק פי' ע"ז וג"ע וש"ד כמו שדרז"ל ועדיין לא נולדו שאר בני קטורה ול"נ שהקושיא מעיקרא ליתא מכמה טעמים חדא שהרי משנה שלימה שנינו ביבמות פ' כיצד ובקדושין פ' האומר בנו מן השפחה וכותית אינו בנו לשום דבר לא ליורשו ולא לענין יבום ושאר כ"ד ולזה נתכוונה שרה באומרה כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' כלומר מאחר שהוא בן האמה הזאת אינו ראוי לירש כמו שנתבאר ואפילו את"ל ששחררה קודם שנשאה ל״ק מדי שהרי אברהם וישמעאל ושאר בני קטורה גרים היו ותניא בפ"ק דקידושין גוי' את הגר וגר את הגר אינו יורש לא מד"ת ולא מד"ס כו' ועוד דזיל בתר טעמא למה אין מעבירין את הנחלה אפי' מברא בישא לברא טבא והוא משום דלא ידעת מאי זרע' נפיק מיניה כדאי' בפ' נערה שנתפתתה אבל אברה' ידע ברוח הקודש שזרעם של ישמעאל ושאר בני קטורה לא יהיו טובים כמ"ש בב"ר אמר אברהם אם אני מברך את יצחק עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה בכלל ואם אין אני מברך את בני ישמעאל ובני קטורה היאך אני מברך את יצחק כו' כן נ"ל שוב ראיתי שכתב מורי הגאון מהר"ם יפה וז"ל עוד הקשה הרג"א וז"ל אדרבה יש לתמוה מה שנתן מתנות לבני הפילגשים והיה מעביר נחלה מיצחק ותירץ שמא היינו שפר"שי שם טומאה מסר להם כלומר שלא נתן להם שום דבר עכ"ל ואני תמיה עמו מאד חדא וכו' עד ועוד וכי אסור לאדם ליתן מתנות לשום אדם בחייו דאין מאמר לא תהא בעבורי אחסנתא נאמר אלא במותו ועו' שמשמעות לא תהא בעבורי אחסנתא לא נאמר אלא בקרקעות ושמא אברהם לא נתן לבני הפלגשים רק מטלטלין וכסף וכן משמע מדכתיב וישלחם וגו' במטלטלי' אין בהם משום עבורי אחסנתא וכו׳ עכ״ל ואני אומ' אחר אלף מחילו' מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי תלמוד ערוך ברור מללו קאמר בהדיא דאפי' במטלטלי' יש בהם משום עבורי אחסנתא ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות הלא המה בפ' יש נוחלין דתנן הכותב נכסיו לאחרי' והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו רש"בג אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב ע״כ ובגמרא איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרש"בג או לא ת"ש דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה הוה ליה עיליתא דדינרא קם אקדשה וכו' עד מדקא אמרי הכניס מכלל דשפיר עבד אדרבה מדקא אמרי הוציא מכלל דלאו שפיר עביד אלא מהא ליכא למשמע מיניה וכו' ואם איתא שמשמעות לא תהא בי עבורי אחסנתא לא נאמר אלא בקרקעות ולא במטלטלין קשה היאך בעי הגמרא למיפשט מדקא אמרי הכניס מכלל דשפיר עבד הלא עיליתא דדינרי היינו מטלטלין ובמטלטלין אין בהם משו' עבורי אחסנתא א"כ לא בלבד שאין ראייה לדבר אלא אפי' זכר (זכר) לדבר ליכא ועוד שהרי בפ' נערה שנתפתתה אמרינן רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה אזל למכתב לה כתובת' שמע יהודא בר מרימר נפק אתא איתחזי ליה כי מטו לפתחא הוה קא מפטר מיניה א"ל ניעול מר בהדאי חזייה דלא הוה ניחא ליה א"ל מאי דעתיך משום דאמ' שמואל לרב יהודא שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה האי נמי תקנת' דרבנן היא וכו' פרש"י וכ"ש מבר' לברתא והכא איעבורי אחסנתא הוא שזה כותב לבתו מה שהיה ראוי להוריש לבניו כו' ע"כ והא ודאי שאין אדם כותב לבתו בנדוניית׳ דוקא קרקעות ולא זוזי או שאר מטלטלין וא"פה קאמר עליו והכא איעבורי אחסנתא הוא שזה כותב לבתו מה שהי' ראוי להוריש לבניו א"כ ש"מ בהדיא דאפי' במטלטלים יש בהם משום איעבורי אחסנתא ואפילו שלא בשעת מותו דהא האי עובדא שלא בשעת מותו היה ועוד בר מן דין ומן דין הלא פשוט דהא דתנן פ' יש נוחלין שהבאתי הכותב את נכסיה לאחרים כו' לא מיירי בקרקעות דוקא כי משמעות מלת נכסיו כולל בין קרקעות בין מטלטלין וזה תלמוד ערוך ברור מללו בפ' מי.שמת וז"ל ארעא איקרי נכסי דתנן נכסי' שיש להם אחריות נקני' בכסף ובשטר ובחזקה זוזי איקרי נכסי דתנן ושאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריו' בכסף ובשטר ובחזקה וכו' וכן פסקו כל הפוסקי' אם אמר נכסי לפלוני קנה כל המטלטלין ועבדים וקרקעות ובגדי' ובהמה וחיה ועוף אפילו תפילין וכו' כדאי' בטור ח"מ סי' רמ"ו ע"ש ועו' דזיל בתר טעמא למה אין מעבירין נחלה אפי' מברא בישא לברא טבא משום דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה כדלעיל א"כ אין שום סברא בעול' לחלק בין קרקעות למטלטלין ולכך סתמו וכתבו כל הפוסקים דין זה ולא אישתמיט שום אחד מהם לחלק בין קרקעות למטלטלין. על כן לבי אומר וגומר שזה שכתב מורי ז"ל כאן כשגגה היוצא לפני השליט כנ"ל
כג
רש"י לאחר שנתן לה שאלה לפי שהי' בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו נ"ל שפי' כן כדי שלא תקשה על פירושו למ"ד בפ"ד מיתות כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו והיאך ניחש לכן פי' לפי שהיה בטוח בזכות של אברה' אבינו כו' הרי הוא כאלו שאל מתחל' ולא סמך על הניחוש וה"רן תירץ בפנים אחר בפ' גיד הנשה גבי הא דאמ' רב כל ניחוש שאינו כאלעזר עבד אברהם כו' אינו נחוש ע"ש. ואני כתבתי בתוספו' בפ' חלק דלענין הלכה לא קי"ל כמ"ד דבן נח מוזהר על הכישוף דהא סוגיין דעלמא ז' מצות בני נח ולא ח׳ מצות בני נח וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מלכים:
מט
ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת כו' הקשה החכם המופלא ר"א אשכנזי ז"ל איך יפול לומר בענין חיתון חסד כי אין האדם נותן בתו לג"ח ותירץ שהחסד היה שנתרצו לשלוח הנערה שתנשא שם זה ודאי חסד הוא אבל מה"ראי ז"ל ור"מ אלשיך ז"ל פירשו שרמז להם שלא יקוו מוהר ומתן לאבי הנערה כי אם אם ישכם עושים חסד ואמת שהוא חסד חנם שאינו מצפה לתשלום גמול:
נה
תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך. מה מתוק הפי' של ר"מ אלשיך ז"ל שכתב וז"ל הלא כמו זר נחשב אחרי אומרו קח ולך יחזרו בהם ויאמרו תשב הנערה אתנו כו׳ אך הנה לבן נתן עיניו בממון כי ראה שעל מעט מים נתן נזם וצמידי' ומה גם אחרי הסעידו אותו ואת אנשיו וגמליו אז יתן מנה יפה לקרובי הכלה כדרך המתחתנים ע"כ הפליגו להוראת טוב לבם באומר הנה רבקה לפניך קח ולך למען יוותר להם אך הוא הביש עצתו ויוצא כלי כסף וכלי זהב ויתן לרבקה כי ישארו עמה בית אישה אך ומגדנות בלבד הוא מה שנתן לאחיה ולאמה אך בראותם כי לשקר שמרו ונהפך לאבל מחולם אז נהפכו לו והטילו כעסם באמור תשב הנערה כו' להכעיסו ולמען יתקן את אשר עוותו בממון וגם לא אמרו אחר תוליכה כי אם אחר תלך כלומר ולא עמך אז השיב הוא אל יעלה על רוחכם כי אותי אתם מפחידים כי אם לה' אתם מכעיסים כי הוא העושה מה שאני עושה ומצליחני ואותו אתם מנגדים וזה אמרו אל תאחרו אותי ו"ה הצליח דרכי וגם עשו בגין אדוני וזהו שלחוני ואלכה לאדוני אז להסיר האשם מעל עצמם אמרו נקרא לנערה וכו' וכדי לשום בלבה שתמאן דברו לה בלשון תמיהא התלכי כלומר האם תלכי ואמרו עם האיש הזה כלומר שהוא איש ואינו כבוד וגם הזה שהוא עבד והוא העדר כבוד וחשד ועם כל זה ותאמ' אלך עכ"ל דברי פי חכם חן.
סד
רש"י ראתה אותו הדור נ"ל שהוא מלשון הדרי בי כלומר ראתה אותו חוזר לאחריו לפי שגם הוא היה בוש מפניה כדרך חתן שבוש מפני כלתו והוא הרגישה ג"כ שהוא היה בוש אחרי שחזר שאם היה איש אחר לא היה חוזר דאדרבה דרך הוא לרוץ לקראת הכלה ולכן היתה בושה ותפול ולכן אמרה לאלעזר מי האיש הלזה ההולך לקראתנו כלומר הוא הולך בהילוכו לקראתנו למה חוזר אע"פ שהרגישה רצתה לידע בודאי כ"כ מהר"אי ז"ל ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו כאן כבודו הגדול במקומו מונח שהרי לשון זה בעינו שכתב רש"י הוא לקוח מדברי ב"ר ושם מוכח בהדיא שהוא מלשון הוד והדר לבשה ור"ל ראתה אותו הדור שהוא יפה תואר ויפה מראה וז"ל ב"ר ותאמר אל העבד ר' חייא אומר ראתה אותו הדור ותוהא מפניו היך מה דאת אמר הנה בעל החלומות הלזה בא כו' עכ"ל ונראה לי שכל עצמו לא בא ללמוד בג״ש הלזה הלזה מן יוסף אלא בעבור זה דכשם דגבי יוסף כתיב ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה כך ראתה יצחק יפה תואר ויפה מראה ולא עוד אלא שהפסוק גופיה מכחישו דאם איתא שראתה אותו חוזר לאחוריו א"כ ק' היאך אמרה מי האיש הלזה ההולך לקראתנו בשדה הלא אדרבה היא ראתה אותו חוזר לאחריו ומה שרצה מהרא״י ז"ל לתקן זה באומרו כלומר הוא הולך בהילוכו לקראתינו ולמה חוזר אינו מתיישב כלל משום דעיקר חסר מן הספר דשאלה ולמה חוזר לא כתיבא ולא רמיזה כלל ועיקר בפסוק ור"מ אלשיך ז"ל פי' שכוונו באומרה שראתה אותו הדור כיוסף שהית' השכינה עמו כדכתי' ויהי ה' את יוסף כי האבות הם הם המרכבה ועל זיו השכינה שראתה רבקה עמו ריבה האת באמרו את יצחק כענין ותראהו את הילד שאמרו רז"ל שראת' עמו השכינה ולפי שהיה נראה למראית העין כחוצפא לרבקה במה שנשאה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל כאלו נתנה עיניה לראות כל אנשים שבדרך ולהכיר החתן שלה מה שלא עשה כן יצחק (כדבכתי') [כדכתי'] וישא עיניו וירא והנה גמלים באים הנה יספר הכתוב מענותנותו שלא הביט אל רבקה שעל הגמל רק אל הגמלים לכן אמרה רבקה אל העבד מי האיש הלזה כו' והו' לאמר לו אל תתמה שהפלתי עצמי מעל הגמל כאלו נתתי אל לבי כי הוא אישי כי הלא ב' דברים ראיתי כן תמהתי הא' זיו פרצופו שמורה חשיבות נמרץ וגם זיו השכינה עמו ועו' טעם שני ההולך בשדה לקראתינו כי יניחו הגמלים הדרך כבושה ויכנסו בשדה לעומת יצחק כי היה זוגו בא אצלו והן זאת תמיהת רבקה באומר' ההולך בשדה שאינו הולך בדרך כבושה רק בשדה בתוך השדה משולל דרך ואיך הוא לקראתינו כי מי הכניסנו בתוך השדה ואנה עזבנו הדרך אך זה יורה היות לו אצלינו שייכות מן השמי׳ וע"כ הפלתי עצמי מן הגמל.
סז
רש"י שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש כו' יש מקשין למה השמיט רש"י את הרביעי שאמרו בב"ר שכל זמן ששרה קיימת היתה ביתה פתוחה לרווחה כו' וכבר נתחבטו בזה הרג"א ומורי מהר"ם יפה ז"ל יעויין בדבריה' ול"נ שאין זו קושיא כלל דבשלמא אלו הג' שהביא רש"י נר דלוק וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על פתח האהל שהוא כנגד מצות נידה כולם שייכים ביחוד לאשה משום שהיא צריכה לתקן מה שקלקלה חוה כדאית' במדרש היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר. היא שפכה דמו של עולם תשפך דמה ותקיים מצות נדה: היא קלקלה חלתו של עולם תפריש חלה כו' אבל להיות בית פתוחה לרווחה לפרנס עניי' לא שייך לאשה יותר מלאיש אלא אדרבא יותר מוטל מצוה זו על האיש שהרי עיני אשה תלוין בבעל ועיני איש במי שאמר והיה העולם ועו' שהרי בב"מ פ׳ השוכר את הפועלים אמרינן שהיתה שרה צרה עינה באורחים וז"ל הגמרא כתיב קמח וכתי׳ סולת א"ר יצחק מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש ע"כ ופרש"י סולת עדיף מקמח מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים היא אמרה קמח והוא סולת אך ק' מנ"ל לרז״ל לומ' מכאן שהאשה צרה עיניה כו' דלמא איפכא הוא אמר קמח והיא אמרה סולת ומיהו זה אפשר ליישב דמדהאריך קרא בסיפור נדיבת לב אברהם ובזריזותו בהכנסת אורחים ג' ד' פסוקים לכן יותר מסתבר לומר שאברהם אמר סולת. אבל אעיקרא דדינא פירכא מנ"ל לרז"ל לומר מכאן שהאשה צרה עיניה כו' דלמא כדפר"שי קמח (לעמל) [לעמילן] של טבחים סולת לעוגות ודוחק לומר שקבלה היתה כך בידם וצל"ע