צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
בראשית · ח
ז
רש"י יצוא ושוב כו' שהיה חושדו על בת זוגו כמו ששנינו באגדת חלק כתב עליו מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וז"ל מתמיהין העולם היאך שייך לומר היא חושדו שהוא דבר שאי אפשר. ונ"ל שכך הם הדברים שהעורב היה חושד את נח ששלחו מפני שרוצה להרביע על בת זוגו מין אחר ומתוך החשד ש"מ שהוא היה משמש בתיבה וחשב כמו שהוא היה משמש כך היו כל המינים משמשין בתיבה והשיב לו נח שהרי אפילו מה שהוא מותר לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על מינו אסור לי להרביע עכשיו בתיבה מה שאסור לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על שאינו מינו לא כ"ש עכ"ל ואני אומר אחר המחילה כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל הפליג דברי רש"י אשר הם לקוחין מאגדת חלק לרוח אחרת אשר בודאי לא עלה מעולם על דעתו ועל מחשבתו של רש"י ולא שום אדם בעולם שהרי רש"י גופיה פירש בהדיא באגדת חלק על הא דקאמר שם בגמרא או שמא לאשתי אתה צריך אמר לו רשע במותר לי נאסר לי בנאסר לי לא כ"ש וז"ל במותר לי אפילו באשתי אני אסור עכ"ל הרי בהדיא משמע שהיה חושדו שנח עצמו רוצה לשמש עם בת זוגו כיון שהשיב נח אפילו באשתי אני אסור וכן מוכח בהדיא שם בגמרא כדפר״שי שהיה חושדו שנח עצמו רוצה לשמש עם בת זוגו מדקאמר מנלן דנאסרו דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך ואמר רבי יוחנן מכאן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה הרי לא זכר ולא פקד כלל מאיסור תשמיש של בהמות חיות ועופות וגם הקושיא מעיקרא ליתא משום דשפיר ושפיר אפשר לחשוד אותו בכך וכמעשה שהיה כדאיתא בהדיא בפרק אין מעמידין איבעיא להו עופות מאי ת"ש דאמר רב יהודא אמר שמואל משום רבי חנינא אני ראיתי גוי שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה וצלאה ואכלה כו' וכן פסק הרמ"בם ז"ל בהדיא בפ"א מהלכות איסורי ביאה דהא דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך שגם עוף בכלל וכן מסקינן נמי בפרק המזבח מקדש לענין קרבנות שיש נרבע בעופות אע"ג דליתנהו ברובע דאין לך עוף רובע אשה מ"מ בנרבע אית להו וכן דרשינן בסוף פ"ק דחולין מן התורים למעוטי נרבע וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות אסורי מזבח וכיון שקודם שלקה העורב היה תשמישו שוה לתורים ושאר עופות א"כ שפיר ושפיר היה אפשר לעורב לחשוד לנח עצמו על בת זוגו כן נ"ל.
אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי כתוב בשם הרב הגדול מהררש"ל ז"ל גבי שליחות יונה בסמוך וז"ל והא דשלח את הזכר והלא יש לחוש שלא יחשדהו כמו שחשדו העורב וי"ל כל הפוסל במומו פוסל והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו ששימש ג"כ אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה ג"כ זכר היה והלך בשליחותו מפני שהיונה ג"כ לא שימשה בתיבה מ"ה לא יחשוד גם את נח ששימש עם בת זוגו עכ"ל משמע מדבריו שהבין המאמר שהיה חושדו על בת זוגו כו' כפשוטו שהיה חושדו שנח עצמו רוצה לשמש עם בת זוגו דא"לכ בלי ספק לא הוה שתיק מלפרש חידוש זה כן נ"ל:
יא
רש"י ומדרש אגדה טרף מלשון מזון ודרשו בפיה לשון מאמר אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית כו' בתוספות בפרק חלק הארכתי בזה משם תדרשנו ועיין שם:
כ
רש"י אמר לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה אלא כדי להקריב מהן קרבן כו' כתב הרא"ם וז"ל בב"ר דאל"כ מנא ידע להקריב מאלו בלבד ולא מאיזה מין שיהיה הא ליכא למימר הכא כדלעיל למדנו שלמד נח תורה דמן התורה אינם ראוים להקרבה אלא תורים ובני יונה ונח הקריב מכל העופות הטהורות. אך קשה ולמה לא אמר שהרי לא הכניס בתיבה מהטמאים רק זוג אחד זכר ונקבה ואם יקח מהן לקרבן יבטל המין שהוא הפך כוונת התורה שצותה להכניס שנים מכל מין לקיום המין לפיכך על כרחינו לומר שלא כוון רש"י בזה אלא מנא ידע שצריך להקריב קרבן והלא לא מצינו שצווה נח על זה והשיב שהסברה מוכחת שלא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מהטהורים שבעה אלא כדי להקריב מהם וישארו גם כן לקיום המין דא"לכ די בשנים לקיום המין כמו שהוא בטמאים אלא שהיה ראוי לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות במזבח המורים על הקרבן לא על מכל הבהמה הטהורה אבל בב"ר על ויבן נח מזבח דרשו זה עכ"ל אבל המחברים אחרונים ז"ל כתבו דלק״מ כי וודאי היה יודע נח שיקריב קרבן לה' כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך וכ"ש נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות. אך קשה לרש"י מ"ש שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו ולמה הביא מכל המינים ועל זה תירץ אמר לא צוה וכו':
כא
רש"י לא אוסיף ולא אוסיף כפל הדבור לשבוע' כו' כתב עליו החכם המופלא ר"א אשכנזי ז"ל ואני נשגבה מני ולא אדע מה היתה כוונתו ז"ל שהרי אין הדברים כן בגמרא ולא הוזכרו הכתובים הללו בגמרא כלל וכן מצאתי בגמרא פרק שבועות העדות אמר רבא הוא דאמר לאו לאו תרי זימני והוא דאמר הן הן תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול ע"כ בגמרא ובשגם נרצה לומר שגירסה אחרת נזדמנה לרש"י ז"ל שרבא מלא אוסיף ולא אוסיף למד כן הרי גדלה התמיה שהיאך למד רבא שבלאו לאו תרי זימני הוי שבוע' מענין המבול (והוא) [מעשי ה': והלא] ד' זימני הוו לא אוסיף ולא אוסיף לא יכרת ולא יהי' אח"כ ראיתי מה שכתב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל על רש"י ז"ל בענין זה ונתוספה פליאה על פליאתי שהוא ז"ל הביא גרסת הגמרא כפי מה שהיא לפנינו ולא טען על רש״י ז"ל כלל כו' וכתב שהבין מהרר"אם ז"ל דברי רש"י שלא אוסיף ולא אוסיף אינה שבועה בפועל רק בלב כמו שנאמר ויאמר אל לבו ואסמכה אל מה שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח וגו׳ להודיע סבת הסכמתו בשבוע' הזאת ובגמרא לא הביאו ראיה מסיפור השבועה שבלב רק מן השבועה כשנשבע בפועל וכתב וז"ל ולדעתי אי אפשר ליישב דברי רש"י באופן אחר אבל ירבו השאלות והמבוכות עצומות תחלה שלא ימלט מלומ' או היות דברים שבלב הרי היא שבועה או שאינה שבועה כיון שהיא בלב ואם היא שבוע' מה צורך לישבע שנית בפועל עד שאמ' שנית ולא יכרת ולא יהיה ואם אינה שבועה להיות' בלב א"כ מה צורך היה להכפיל. ועוד שרש"י ז"ל בפיר' כתב לא אוסיף ולא אוסיף כפל הדבר לשבועה. ועוד מן התימא שר"שי ז"ל יביא ענין השבועה שלמדו בגמרא בהזכירו דברים שבלב ובאומרו השבוע' בפועל לא הזכיר רש"י דבר ועוד יש לתמוה בגמרא על דברי רבא לפי פירש רש"י מאין לו לומר שלאו לאו תרי זימני הוי שבועה שהרי בכתוב שלשה לאוין הם לא יכרת כל בשר ממי המבול. ולא יהיה עוד המבול לשחת הארץ ולא יהיה עוד המים למבול האמנם לדעתי כי רש"י ז"ל בעת כותבו זה לא ראה אז בגמרא רק זכר שבמסכת שבועות למדו הכפל לאו לאו לשבועה מענין המבול וחשב היותם אלה שנאמרו כאן לא אוסיף ולא אוסיף והעד שלא אמר רק כך דרשו במסכת שבועות ולא אמר באיזה פרק כו' ואח"כ דוחה לגמרי בשתי ידים לפר"שי ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים שרי ליה מאריה שחשד לרש״י ז״ל בעת כותבו זה לא ראה אז בגמרא כו' וחשב היותם אלה שנאמרו כאן לא אוסיף ולא אוסיף כו' ולא עוד אלא שנפל רש״י על כמה קורות גדולו' יות' מקורות בית הבד שלא הרגיש בכל השאלות והמבוכות עצומות שטען הוא עליו אשר לא ניתן ליחשד בכך אפילו בר בי רב דחד יומא כ״ש רש"י שהוא אורו של עולם אמנם כאשר תראה מה שכתב הרא"ש ז"ל בפרק שבועות העדות על האי שמעתא אמר רבא הוא דאמר לאו לאו תרי זימני כו' תמצא כי רש"י אמת ותורתו אמת ודבריו מיוסדים על אדני פז וכל הטענות שעען עליו החכם ר"א ז"ל פורחים באויר כמוץ אשר תדפנו הרוח והילך לשון הרא"ש ז"ל אמר רבא והוא דאמר לאו תרי זימני הן תרי זימני דכתיב לא אוסיף עוד להכות כל חי ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה והוא שמתכוון לשם שבועה כמו שהקב"ה אמר לשם שבועה שני פסוקים הללו הביא רב אלפס וראיתי בגמרות תרי קראי אחריני דלא (כירת) [יכרת] כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול ואין נראה לי לא כגירסת הספר ולא כגירסת רב אלפס אלא הני תרי קראי שאמר הקדוש ברוך הוא לנח כשבנה מזבח והקריב קרבן וערבה עליו מנחתו והבטיחו שלא ישחית עוד עולמו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו לא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי והנך תרי לאוין אמר הקדוש ברוך הוא לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע דכתיב וידבר אלדים אל נת צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וכתיב ויצא נח ובניו ואשתו כמו שכתב בבואם אל התיבה ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו שנאסרו בתשמיש המטה כל ימי היותם בתיבה והתירם הקדוש ברוך הוא בצאתם ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם אבל הנך תרי קראי לא יכרת ולא יהיה עוד המי' למבול דכתיבי בפרשת הקשת לא לשם שבועה נאמרו אלא לסיפור דברים להבטיח שבראיית הקשת ישכך חמתו ולא ישחית עולמו תדע לך דתלתי לאוי כתיבי התם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר וא"כ ליבעי תלתי לאוי ואי מצרפת להו ליבעי חמשה לאוי אלא ודאי לא חשיב אלא הני תרי דכתב ויאמר יי' אל לבו שאמר לשם שבועה כו' עכ״ל ובלי ספק שאם החכם ר"א היה רואה דברי הרא"ש הללו אחר שכתב מה שכתב על רש"י היה אומר נענתי לכם עצמות רש"י ז״ל.
כב
רש"י שלא שמשו המזלות כל ימי המבול וכו' כתב הרא"ם ז"ל אבל לא ידעתי מה יעשו בפסוק ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה שאם שבתו המאורות כל הי"ב חדש של מבול א"כ לא בא עדיין האור עד אחר י"ז יום למרחשון שנשלמו בו הי"ב חדשים וא"כ איך היה יכול לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך הי"ב חדש של ימי המבול ומאין ידע מספר הימים עד שאמר ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה ויחל עוד ז' ימים אחרים ויוסף שלח את היונה וייחל עוד ז׳ ימים אחרים וישלח את היונה בשלמא גבי ויהי המבול מ׳ יום וארבעים לילה וגבי ויגברו המים חמשים ומאת יום וגבי ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום וגבי ותנח התיבה בחדש השביעי בי"ז יום לחדש וגבי בעשירי בא' לחדש נראו ראשי ההרים איכא למימר שהשם הודיעם לו למשה מאחר שכל אלה הם סיפור התורה אלא הני שהם מה שידע נח עצמו היאך ידע זה ועוד הא דכתיב וישלח את היונה ולא מצאה מנוח ותשב אליו איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח בו ואיך ראתה העלה לטרוף אותה ומה תועלת לחלון התיבה אם לא היה אור בכל יום מימי המבול.
ורש"י פי' גבי ויפתח נח את חלון התיבה לצהר כלומר שעשה אותו לאורה עכ"ל כל המחברים האחרונים הבאים אחריו הכו על קדקדו ואמרו דלא קשיא מידי דנהי שהמזלות לא שמשו כסדרן אבל מ״מ שמשו שלא כסדרן ויכולין לראות כדאיתא בב"ר ששמשו אלא שאין רישומן ניכר ואני תמה מאוד על חכמתו הגדולה של הרא"ם ז"ל היאך לא הרגיש שכן דיוק הלשון של רש"י שפירש לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן דמשמע אבל שלא כסדרן שמשו כן נראה לי: