צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
בראשית · ג
ג
רש"י ולא תגעו בו פן תמותון הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גירעון הוא שנאמר אל תוסיף על דבריו והקשו המפרשים למה הוסיפה על הציווי ולמה ג"כ אמרה שקר כי היא אמרה פן תמותון והקב"ה אמר מות תמות בודאי ותרצו מה שתרצו ולי נראה לתרץ כי חוה אמר' על האכילה ודאי נצטווינו כיון שאמר הב"ה כי ביום אכלך אבל על הנגיעה מסופק אני פן נמות כיון שאמר הב"ה מות תמות כפל ויש לי עליו שני פרושי' חושש אני שמא חדא קאי על האכילה וחד קאי על הנגיעה או שמא חדא קאי על העולם הזה וחדא קאי על העולם הבא ולפי שאין אני יודע איזה פירוש הוא אמת לכן אמרה ולא תגעו בו פן תמותון כן נ"ל:
יא
רש"י מי הגיד לך כי עירום אתה מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום כו' פירו' זה הוא דוחק גדול כי עיקר חסר מן הספר ואני שמעתי פירוש אחר מי הגיד לך כי עירום אתה כלו' מי הגיד לך אם אתה ערום אם לאו למה אתה משיב לי יותר ממה ששאלתי אותך כי כשאמרתי לך איכה לא שאלתי אותך למה אתה ערום איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו:
יב
רש"י כאן כפר בטובה דאל"כ אשר נתת עמדי למה לי הוה ליה למימר האשה נתנה לי אבל התולדו' יצחק פירש דלכך אמר אשר נתת עמדי כלו' לעזר לשתתקן המאכל וחשבתי שאינה נותנת לי דבר איסור לכן חשבתי שהיה משאר אילנות שבגן ולזה אכלתי ממנו כי האשה אפוטרופא על הבית ומבשלת ואופה לבעלה וכל עניני הבית עליה אין ראוי שישאל לה בעלה בכל שעה מה התבשיל הזה שאתה נותנת לי לאכול אם הוא אסור או מותר:
יד
רש"י היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כו׳ כתב עליו הר״אם וז"ל בב"ר ולא הבינותי זה שהרי הנחש מסית מיקרי כמו שאמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית והמסית כבר חייבה עליו התורה מיתה אע"פי שדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין וא"כ מה הוא זה שאמרו שאילו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דמשמע דאלו היה משיב זה היה נפטר מעונשו כו' עכ"ל אין ספק דאשתמטתיה מיניה הגמרא בסנהדר׳ בפ' זה בורר כי כבר נתייש' היט' קושייתו ממה שכתבו התוספות שם וז"ל דברי הרב ודברי התלמיד וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו באות' טענה וי"ל דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסי׳ ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסי' שנצטוו׳ שלא להסית נמצא כשמסית עובר עכ"ל. אבל לי ק׳ קושיא אחרת וגדולה היא אלי על פרש"י וגם בפשט הגמרא גופא אשר יסודו של רש"י בנוי עליו על הא דקאמ' שם מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דהוה ליה למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכו' הלא אין מסית אלא לע"ז דווקא כמפורש באר הטיב בדיני מסית הן במקרא הן במשנה בסוף פרק ד׳ מיתות וכן פרש"י בהדיא על הא דקאמר ואין טוענין למסית וז"ל. המסית חבירו לע"ז כו' ואלו הנחש לא הסית את חוה לע"ז שוב יגעתי ומצאתי בחזקוני שהרגיש בקושיא זו ותרצה יפה וז"ל וא"ת הא קי"ל דאין מסית אלא לע״ז אלא מדאמר לה והייתם כאלדים שמע מינה היינו דע"ז עכ"ל וקשה לי על דבריו התינח לפרש"י שפירש והייתם כאלדים יוצרי עולמות אבל לפי מה שהוא פי' והייתם כאלהים ר"ל כמלאכים כמו בצלם אלהי׳ והביא ראייה לדבר שהרי בבראשית רבה מונה מבראשית עד ולאדם אמר. ע"א אזכרות ואת"ל דבצלם אלהים והייתם כאלהים מנויין בסכום האזכרות הרי לך מבראשי' עד ולאדם אמר ע"ג הזכרות אלא ודאי לשון מלאכים הם כו' אם כן לא היה מסית לעבודה זרה שהרי בודאי לא אמר הנחש שהמלאכי׳ בראו העולם והדרא הקושיא לדוכתה לפי פירושו והנמשכים אחריו:
על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך כו' יש להקשות למה לא הזכיר בקללתו שיהיה אלם שזאת היתה קללה גדולה. ונראה לי שאחר שקלל אותו שיאכל עפר כל ימי חייו בכלל זה האלמת שמי שיאכל עפר ולשונו לועס לעולם עפר אי אפשר שיהיה דובר שלשונו תהיה עבה וגסה ועפרוריית. ומזה אומרים חכמים ז"ל על האומר דבר שאינו הגון עפרא בפומיה שאמרו עפרא בפומא דאיוב שמי שפיו מלאה עפר לא יוכל לדבר ולא ראיתי בכל המפרשים תשובה כלל לזאת הקושיא עכ"ל בעל תולדות יצחק. אישתמיטתיה מיניה מה שכתב רבינו בחיי ז"ל מה שכתב התולדות יצחק וז"ל ואמר כל ימי חייך לכלול זמן המשיח שאפילו אז שיסתלק האיבה בין הנחש לזרע האשה שנאמר ושעשע יונק על חור פתן מאכל עפר לא יסור ממנו שכ' ונחש עפר לחמו וכך אמרו ז"ל ביציאת מצרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. עכ"ל וקשה לי שהרי גבי אדם נמי כתיב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך והתם אי אפשר לומר שאמר כל להביא לימות המשיח והחכם ר"א אשכנזי ז"ל כתב וז"ל ולדעתי הנחש היה מדבר ועוד היום הוא מדבר ולא היה זה דרך נס והעד שאין בריה שנאמר בכתוב שישמע לקול מלחשים רק הנחש והשומע מדבר ומה שאינו מדבר עם האנשים הוא מיראתו מהם או משנאתו אותם כאשר נתקלל שיהיה איבה ולא נצטרך לומר שהוסר ממנו הדיבור כיון שלא נאמר בקללה אבל יתכן שהסיר ממנו הערמה והעד שכן נאמר היה ערום ולא אמר הוא ערום וזה יתכן ג"כ שכיוונו רז"ל שאמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוט' כנחש אינו ת"ח כי יפלא בתחלת המחשבה שישבחו את מדת הנקימה והנטירה ויצטוו להרבות בה והיא מידה מגונה לעין כל משכיל לכן יראה שאמרו על נכון שהת"ח צריך שלא ינקום למסרם למלכות אבל שישכים ויעריב עליהם בבית המדרש ולא ידבר עם אויביו כמו שדרשו ז"ל במה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום מתוך גנותן סיפר בשבחן וזאת היתה צוואתם שהת"ת ינקום ויטור כנחש שכמו שהנחש לא ידבר עם האדם וישליך עליו הארס מפיו לבד כן יעשה הת"ח עכ״ל. ולפי דבריו נוכל לפרש ואיבה אשית בינך ובין האשה כו' היינו שאינו מדבר עם האנשים משנאתו אותם ובזה נסתלקה קושיית המפרשים שאכתוב בפסוק ואיבה אשית כו' מה איבה יש לנו עם הנחש יותר מבשאר שרצי' אמנם בספר הזוהר קחשיב י' קללות שנתקלל הנחש וחד מינייהו שהוסר ממנו הדיבור:
טו
ואיבה אשית אין לנו איבה עם הנחש יותר מבשאר שרצים גם בזה לא מצאתי תשובה במפרשים והנכון בעיני כי הנחש היה אוהב לאשה מאד והיה עסקו עמה תמיד וכן האש׳ היתה מדברת עמו תמיד לכן אני אסיר מכם זאת האהבה ואשית איבה תחתיה כשנאת כל השרצים עם בני אדם ולראיה לזה שכתב רש"י ואיבה אשית אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם ויאכל הוא תחלה ותשא את חוה ולא באת לדבר את חוה תחלה אלא מפני שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן לפיכך ואיבה אשית עכ"ל בעל תולדות יצחק גם כאן אישתמיטתיה מיניה מה שכתב רבינו בחיי ז"ל שגם הוא כתב תשובה לזאת הקושיא רק שהיא ע"ד הנסתר ע״ש. והר"ן בדרשותיו בדרוש ראשון דף ז' כתב תשובה אחרת לזאת הקושיא וז"ל מה הית' הקללה לנחש באיבה אשר בינינו ובינו כי אין ספק שאנחנו בבחירתינו לא נרדף אחרי הנחשים להזיקם ולהמיתם אבל נברח מהם בכחינו מי יתן שלא נפגוש אותם לעולם. וא"כ האיבה הזאת קללה לאדם לא לנחש כו׳ עד זו היא האיבה אשר בין הנחש והמין האנושי כי כפי אהבתו את העפר מפני שהוא קרוב למזגו ראוי שישנא המין האנושי בהיותו יות' רחוק ממזגו כי כל דבר יקרב אל דומהו כו' כלל העולה מדבריו איך מזג הנחש הפכי מן הקצה אל הקצה למזג אדם כי הנחש אפילו אוכל מעדני מלך אין דעתו מתיישבת עליו עד שאוכל עפר מכח הקללה ועפר תאכל כל ימי חייך במקום שהיה אוכל מאכל האדם אם לא היה חוטא כו' וכל זה איננו שוה לי ויותר נכון בעיני מה שפי' בזה החכם ר"א אשכנזי ז"ל כי האדם לא יהרוג הבהמה או החיה רק כשיהיה לתועלתו לא דרך איבה אבל הנחש הולך על גחון ומאכלו עפר שאינו מזיק לאדם במאכלו ואין לקנאת בקומתו והוא ארסיי אינו טוב למאכלו של אדם ואפילו הכי דרך איבה כשהאדם ימצא את הנחש ירצץ את מוחו וכן הנחש נושך ומטיל ארס דרך איבה שאין לו הנאה מנשיכתו מה שאין כן לכל בהמה וחיה:
הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. י"מ שכתב וז"ל יש להקשות מאי נפקא לן מיניה אם המיתה בראש או בעקב הוה ליה לכתוב ולומר סתם הוא ימיתך ואתה תמיתנה ויתכן לומר שידוע כי בעבור האדם נתקללה הנחש בקציצת רגלים כדאיתא במדרש רגלים היו לה ונתקצצו ואדם בעבור ששמע לנחש השית ה' כפו על ראשו ומיעטו כדאיתא במסכת חגיגה פרק אין דורשין אדם הראשון מן הארץ ועד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלדים אדם על הארץ וכיון שסרח הניח הב"ה את ידו עליו ומיעטו והעמידו על מאה אמה שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך. על כן אמר הש"י אתה גרמת לאדם שהשם יתברך השית ידו על ראשו והקטינו לכך הוא ישופך ראש מדה כנגד מדה והוא גרם לך בעברך על צווי הש"י קציצת רגלי' ע"כ אתה תשופנו עקב מדה כנגד מדה. ולזה כוונו רז"ל במסכת יומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו תלמיד חכם רצו בזה כי אם ביזוהו לתלמיד חכם בפרהסיא אסור לו למחול מפני כבוד התורה כמו שכתב הרמב"ם וס"מג לאווין י"ב אבל בצינעה יש להעביר על מידותיו ועל זה נאמר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו כל פשעיו ואיבה ונטירה ונקימה של נחש היה בעבור שגרם לה קציצת רגלים שהוא עניין פרהסיא על כן אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש כלומר אפילו בביזוי של פרהסיא כמו בנחש אינו תלמיד חכם כי לא הבין הא דמעביר על מדותיו כו' דקאי דוקא אבצינעה ולא אבפרהסיא. או אינו ת"ח לפי שלא חש לכבוד התורה עכ"ל. וקשה לי על דבריו למה לא אמר נמי ואתה תשופנו בידים על שגרם לו קציצת ידים שהרי בבראשית רבה אמרו כשאמר הקדוש ב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכים וקצצו ידיו ורגליו אלא מאי אית לך למימר שלא רצה לומ' ואתה תשופנו בידים מפני שרצה להגדיל הקללה של הנחש שכל כך יהיה דבוק בעפר עד שלא ירים ראשו להזיקך בשום אבר אחר רק בעקב הדבוק בעפר אם כן הקושיא מעיקרא ליתא דמהאי טעמא גופיה קאמר נמי הוא ישופך ראש כדי להגדיל הקללה של הנחש מקצה עד קצה כלומר במקום שהיה לך לילך בקומה זקופה עם הראש למעלה כמו אדם עכשיו יהי ראשך נדרס תחת רגלי האד'. ונ"ל לפר' ע"ד הרמז הוא ישופך ראש אתה נתכוונת שימו' האדם שהוא ראש ורצית להיו׳ ראש במקומו ותשא את חוה שהיא זנב כמו שאמרו חכמי' ז"ל בפ' הרואה ובפרק עושין פסין שעשה הקדוש ברוך הוא מן צלע אדם הראשון זנב כו'. וקשה למה דוקא זנב אלא שבא להורות כמו שהזנב הולך אחר הראש ולא הראש אחר הזנב כך רצה ה׳ שהאשה תלך אחר בעלה ולא שהבעל ילך אחר עצת אשתו ולפי שאדם הראשון עשה להפך שהלך אחר עצת אשתו על ידי הסתת הנחש הילכך אמר ואתה תשופנו עקב כלומר כיון ששמע לעצת אשתו שהיא כמו עקב לערך אדם כי עקב וזנב הכל אחד בעניין זה והא דקאמר הוא ישופך ראש היינו מדה כנגד מדה אתה נתכוונ' להמית את אדם שהוא ראש לערך חוה כמו שנתבאר לכן גם הוא ישופך ראש כן נראה לי:
טז
הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים. י"מ שכתב וז"ל הם שלשה דברים עצבונך הוא דם הנדות שאין אשה רואה דם שאין ראשה ואבריה כבדים עליה. והרונך הוא צער ההריון. בעצב תלדי בנים הוא צער הלידה דלא כרש"י שהוא שלא כסדר עכ"ל. ואני אומר מה שכתב על רש"י שהוא שלא כסדר אין תלונתו על רש"י אלא על הגמרא ערוכה בפרק המוצא תפילין אשר משם לקח רש"י מה שפיר׳ עצבונך זה צער גידול בנים והרונך זה צער העבור וכו':
רש"י אין לך מצח לתובעו וכו' כתב הרב הגדול מהרר"של ז"ל ואע"פ שזו מדה יפה בנשים י"ל דהא דקאמר בגמרא זו מדה יפה כלו' מדה יפה לה שלא שינתה מציווי המקום ואינה תובעתו לתשמיש מאחר שקללה הש"י עכ"ל דברי פי חכם חן: