אור ברסלב
צידה לדרך במדבר › לא

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

במדבר · לא

ל

ב

רש"י מאת המדינים ולא מאת המואבים שהמואבי' נכנסו לדבר מחמת יראה כו' אבל המדינים נתעברו על ריב לא להם כתב הרא"ם וז"ל ואי קשיא מהכא משמע דיותר ראוי להלחם במדינים מבמואבים ובפרק שור שנגח ד' וה' שורים משמע שיותר ראוי להלחם במואבים מבמדינים מדגרסינן התם ויאמר י"י אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה קל וחומר בעצמו ואמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבי' עצמן לא כל שכן ולפ"ז קל וחומר (פירכא) [פריכא] הוא מה למדיני׳ שכן לא נכנסו עם ישראל מחמת יראה אלא מחמת שנאה ונתעברו על ריב לא להם תאמר במואבים שמחמת יראתם מישראל עשו מה שעשו ולמה הוצרך הקב"ה להזהירו אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה י"ל שמשה לא ידע זה עד עכשיו שפירש לו הקב"ה שהמדינים לא נכנסו עם ישראל כדי לעזור את מואב בלבד כמו שחשב משה אלא מרוב שנאתם וקנאתם בהם ע"ד עובר ומתעבר על ריב לא לו אבל המואבי׳ שנכנסו עם ישראל לא מחמת שנאתם הוא אלא מחמת יראתם מהם ולפ"ז יהיה הדבר הפוך ממה שחשב משה שלפי מחשבתו של משה יהיו המואבים יותר ראוי להלחם בם ולפי מה שפירשו לו הקב"ה כאן יהיו המדיני' יותר ראוי להלחם בם ולא קשיא ולא מידי עכ"ל ואני תמה מאד עליו למה לא הוקשה עדיפא מיניה הלא דברי רש"י גופיה סותרין זה את זה שהרי לעיל בריש פרשת בלק פי' וז"ל אל זקני מדין והלא מעולם שונאים זה את זה כו' עד אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם וכו' ע"כ הרי פי' בהדיא שגם מדינים נכנסו לדבר מחמת יראה אלא ודאי אגדות חלוקות הן ורש"י רגיל להביא אגדות חלוקות כנ"ל.

ג

רש"י אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר כו' כתב הרא"ם וז"ל דאל״כ וידבר משה ל"ל והלא כל המצות שנצטוו בהן לאומרן לישראל לא הוצרך הכתוב לומר וידבר משה אל העם דמסתמא אמרן להם כו' עכ"ל ויש מפרש שכתב וז״ל קשה מנ"ל לרש"י לומר כן שמא היה בעצב על מיתתו וכי בעבור זה לא היה לו להקים דבר יי' ומי כמוהו מקים דבר י"י בלא איחור ומה שכתוב וימסרו להודיען שבחן של רועי ישראל כו' עד שנמסרו בע"כ לא פורש במקרא מהו ההכרח אשר הביאם לזה וביאור הדבר שהמדינים שתי רעות עשו אחת לשמי׳ כי החטיאו את ישראל בע״ז ובזנות ואחת לישראל כי הפילו בעצתם כ"ד אלף מישראל ואמר הקב"ה למשה נקם נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול כ"א רבו פשעי האדם מה יעשה לו ית' ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם וכאשר שמע משה שא"ל י"י אחר תאסוף אל עמך וכבר ידע משה רוב חבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו א"כ יאמר נא ישראל כשם שמחל הק"בה על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כ"כ מהרה כי בידינו לאחר זמן נקמ׳ עד שתחפץ מאתנו ומשה לפי שהיה שמח לעשו' דבר י"י בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת יי' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו א"כ חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיה מוכרחים לעשותם לאלתר ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת יי' במדין ע"כ היו מוכרחים לעשות בלא איחר ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה רבה ולא אחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אלו היה אמר להם דברי (רש"י) [הש"י] כהווייתן ומ"ש תחלה מדינים לשון רבים ואחר כך נאמר לתת נקמת יי׳ במדיין לפי שבערך ישראל הם רבים כאילו רבים עשו לישראל מה שעשו אבל בערן מה שעשה להק"בה אינם נחשבים כי אם לאיש אחד כי כלם כאפס ותוהו נחשבו לנגדו יתברך ויש אומרים במדין בשר של מדין למעלה כדרך שנאמ' והנה מצרים נוסע שדרשו על שרו של מצרים ולכן נאמר לתת נקמת יי' כי ליי' המלחמה שלמעלה ולא לאדם עכ"ל וקשה לי על דבריהם הלא בספרי אשר רש"י לקח משם דברים הללו מוכח בהדיא כי לא מן השם הזה אמרו אע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר כו' אלא מדקאמר משה החלצו ואין חלצו אלא איזדריזו שנא' חלוצים תעבורו וגומ' כלומר מדקאמר משה יותר ממה שנצטווה שהרי הק"בה לא הזכיר לו חלוצים כדי לזרזם ועוד מדשינה משה ואמ' נקמת יי' כדי לזרזם אמר להם לא נקמת ב"ו אתם נוקמים אלא נקמת מי שאמר והיה העולם שנ' אל קנא ונוקם י"י וגו׳ כן נ"ל.

ד

רש"י לכל מטות ישראל לרבות שבט לוי כתב הרא״ם וז"ל דאל"כ לכל מטות ישראל למה לי הרי כבר נאמר אלף למטה אלף למטה שפירושו אלף לכל מטה ומטה והוצרך הכתוב לרבות שבט לוי שלא תאמר כיון שאין משבט לוי חלק ונחלה בארץ לא יהיה בכלל הלוחמים קמ"ל ולא ידעתי טעם למה לא יצא משבט אפרים ומנשה רק אלף והלא מאלף למטה משמע אלף לכל מטה ומטה ואפרים ומנשה שנים מטות הם לכל דבר והנה במרגלים מפני שכתב איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו שפירושו בכל מטה ומטה שלחו אפרים ומנשה שני אנשים הושע בן נון וגדי בן סוסי ושמא יש לומר שאפרים ומנשה לא נקרא שבטי' רק לנחלת הארץ בלבד ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו כשני מטות ופה שלא היה רק לנקמת יי' בלבד לא נקראי' רק שבט אחד בלבד עכ"ל ואני תמה מאד עליו למה כתב ושמא יש לומר כו' כמסתפק הלא תלמוד ערוך ברור מללו בסוף פ"ק דהוריות שאפרים ומנשה לא נקראו שבטים רק לנחלת הארץ בלבד וקיליף ליה מדכתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם לנחלה הוקשה ולא לדבר אחר ושם פריך הגמרא ולא והא חלוקים בדגלים ומשני כנחלתן כך חנייתן כדי לחלוק כבוד לדגלים והדר פריך והא חלוקים בנשיאים ומשני ההוא לחלוק כבוד לנשיאים כו' אבל מהרא"י ז"ל כתב וז"ל רש"י לכל מטות ישראל לרבות שבט לוי מקשין והלא א"כ הוי י"ג אלפים וי"ל דשבט אפרים לא שלח מהם לצבא כלל לפי שמיתת משה תלויה הייתה בנקמה זו היו יראים שמא יהיו נחשדים שמזרזין למלחמה זו כדי שיעדר משה ויעמוד יהושע תחתיו שהיה משבטם ולכך עמדו בני לוי במקומם להודיע זריזותם לנקמת יי׳ שאע"פ שמשה משבטם היה ויעדר מהם ע"י נקמה זו לא נמנעו וי"מ בהיפוך ובגנאי דשבט אפרים לא נמסרו בע"כ אלא ברצונם ומנין י"ב אלף אוימסרו קאי ולא יתיישב שפיר וי"מ ששב' לוי לא היו חלוצי צבא רק הולכי' עם הארון והפסוק אומר שנים עשר אלף חלוצי צבא אבל שבט לוי לא היו חלוצי צבא

ו

רש"י ד"א שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו כו' כתב הרב הגדול ר״א ז"ל פי' שבו היה משה בטוח שלא יהיו חס עליהם ולא ישאיר להם שורש וענף כי בלאו הכי היה פנחס שונא להם מצד המכירה שמכרו את יוסף מצרימה מקום מיוחד לזנות ועתה אחזו המדיני' מעשי אבותיהם בידיה' להכשיל את ישראל בזנות ומ"ש לפי שהתחיל במצוה הוא יגמור היינו שסימן מסר לו כאשר החלות להפיל אותם כי הפיל את כזבי בת מלך כך נפל יפלו כולם לפניך ובלי ספק שהיה לו לב אמיץ כנגדם יותר מן אלעזר אחר שכבר נפלו ונמסרו בידו וכן תחלת המצוה סיוע לו להביא הענין לידי גמר המצוה כ״א מצוה גוררת מצוה ק"ו שחלק ממנה יגרור כולה ומשה לא רצה לילך לפי שנתגדל במדין והיה ירא שאם אנשי מלחמ' יתרשלו באיזה דבר יתלו החסרון במשה ויאמרו שהיה חס על המקום אשר נתגדל שמה ומ"ש אלף למטה אמרו המפרשים כי י"ב אלף הוא חלק חמשים מן ס' רבוא לכך הביאו השלל אחד אחוז מן החמשי' כשיעור סתם תרומה בינונית ומדקאמר ב' פעמים אלף למטה מפיק בתנחומא שלקח ב' אלפי' מכל שבט ומה שלא נאמר אלפי' למטה לפי שרק אלף למטה הלכו למלחמה ואלף ישבו על הכלים ובין הכל כ"ד אלף לנקום מהם מה שהפילו כ"ד אלף מישראל ומ"ש אלף למטה ולא קאמר אלף ממטה לפי שגם זכות המטה הלך עמהם למלחמה והאלף היה צירוף למטה עצמו כי זכותם מסייעתם ולכך נתנו מן השלל גם לכל העדה עכ"ל וק"ל על גוף המאמר הזה שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנ' והמדני' מכרו אותו כו' מה חטאו ומה פשעו המדינים במה שמכרו את יוסף הלא ע"מ כן קנו אותו וי"ל כיון שמכרו אותו לפוטיפרע למשכב זכור כדאי' בב"ר ובן נח מוזהר על משכב זכור כדאית' בפ"ד מיתות ודבק באשתו ולא בזכר לכן בדין הלך פנחס לנקום נקמת יוסף מאחר שמכרוהו למ"ז כנ"ל:

יז

רש"י הרוגו למה חזר ואמר להפסיק הענין כו' כתב הרא"ם ז"ל ולא הבינותי זה דהיאך היה עולה על הדעת לומר דוכל אשה יודעת איש דבק עם וכל הטף בנשים להחיות' והלא כל הקצף שקצף משה על פקודי החיל לא הי' רק בעבור שהחיו הנשים כדכתי' החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' ועוד א"כ קרא דוכל הטף בנשים ל"ל ה"ל למכתב וכל אשה יודעת איש למשכב זכור החיו ומכ"ש טף ולא ידעה ועוד למה חלקן הכתוב לשנים ה"ל למכתב וכל נקבה החיו לכם כמו שפתח מתחלה החייתם כל נקבה דמשמע בין ידעה בין לא ידעה בין גדולה בין קטנה ושמא י"ל דאי לאו הרוגו שהפסיק הענין ה"א דה"ק אע"פ שבמלחמת הרשות התיר הכתוב להחיותן כדכתי' רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לה מ"מ הנשים (הלכו) [הללו] לא היה ראוי להחיות כלן אף אותן שהיו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' ועתה מאחר שהחייתם אותם לפחות הרגו הזכרים והחיו את הנקבו' בין גדולות שידעו איש הוא הקצה האחד בין הקטנות אשר לא ידעו איש שהוא הקצה האחר ע"ד עד ירכה עד פרחה כדי שיהיה דינם כדין מלחמ' הרשות וא"ת א"ה כיון דנכתב הרוגו דסיפא כדי להפסיק מה צורך לכתוב הרגו דרישא נכתוב ועתה כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו י"ל אורחיה דקרא הוא בכל מקום להזכיר תחלה הפועל ואח"כ הדבר שנופל בו הפועל שצווה בו ולא ההפך ולכן הוכרח להזכיר ההריגה תחלה שהוא הפועל המצווה בו ואח"כ הדבר שנופל בו ההריגה ואמר ועתה הרגו כל זכר ולא ועתה כל זכר הרגו וזהו הטעם שהוקשה לו לר' ישמעאל מהרוגו דסיפא דקרא ולא מהרגו דרישא דקרא עכ"ל ומורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל כת׳ ואני מצאתי כתוב שאין כאן קושיא דמצרך צריכי דאי כתב רחמנא יודעת איש שפירושו שראויה להבעל ה"א זו היא זכותה הועיל לה שראויה ליבעל ולא זינתה לפיכך תחייה אבל הקטנות יהרוגו שאין להם זכות שיועיל להם לכך כתב וכל הטף כו' החיו לכם ואי כתב רחמנא קטנות יחיו ה"א דוקא קטנות שאינן ראויין ליבעל יחיו שאין נח לכשול בהן אבל הראויות ליבעל דנוח ליכשל בהן בזנות יהרגו כתב רחמנא כל אשה יודעת איש דאפי' ראויה ליבעל יחיו לכך הוצרך לכתוב הרוגו להפסיק הענין וגם לא היה יכול לכוללן יחד ולומר וכל נקבה החיו לכם דהוה מוקמינן ליה אחדא אגדולה ראויה או אקטנה ואינה ראויה איזו דמסתבר יותר ומזה יתבאר ג"כ דיודעת איש ע"כ מיירי בראויה ליבעל דאי בבעולה ממש הרוגו ל"ל שהרי כל קצפו של משה לא היה אלא על הבעולות עד כאן מצאתי ונכון הוא עכ"ל והוא לקוח במקצת מדברי מהרא"י ז"ל ועיין ברבינו בחיי ז"ל ובחזקוני.

כא

רש"י וכן אתה מוצא בשמיני למילואים שנ' ויקצוף על אלעזר ועל איתמר כו' וק"ל שהרי קודם ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו׳ כתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף וגו' ופרש"י דרש דרש ב' דרישות הללו מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו כו' ובאמת ב' דרשות הללו בטעות היו כאשר הודה לבסוף א"כ הטעות היה מתחיל קודם שהתחיל לקצוף ושמא י"ל שהתחיל לקצוף בלב קודם שהתחיל לדרוש אותם אלא שלא קצף עליהם בפה עד אחר שדרש בפה ב' דרישות הללו כנ"ל.

נ

רש"י לכפר על הרהור הלב כו' הקשו התו' בפ' במה אשה וז"ל וא"ת והא אפי' יפת תואר הותרה להם י״ל דמ"מ שייך בה איסור כדאמרינן וחשקת בה ולא בחברתה עכ"ל משמע מדבריהם דבמלחמת מדין דהכא הותרה להם יפת תואר ואני אומר אחר הקידה וההשתחויה ובקשת אלף מחילות מבעל התוספות הללו לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי יפת תואר לא הותרה להם אלא דוקא במלחמ' הרשות דהיינו אחר שכבשו את הארץ וחלקוה שהיו יושבים על אדמתן איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו אבל לא קודם לכן כלל ועיקר כדאית׳ בהדיא בספרי ריש פ' כי תצא וז"ל כי תצא למלחמה על אויביך במלחמת הרשות הכתוב מדבר ע"כ והקשה הרא"ם עליו וז"ל וא"ת דילמא במלחמו' חובה הכתוב מדבר ומאי ושבית שביו בשבי ששבה הוא משאר האומות שאינם בכלל לא תחיה כדמשמע מייתורא דשביו י"ל כיון דעיקר הפרשה אינה אלא להתיר יפת תואר ה"ל להתירה במלחמת הרשות שכל הנשים בהיתר לא במלחמת חובה שכל הנשי' באיסור מלבד אותן ששבה הוא ושמא לא שבה ואת"ל ששבה ה"ל מיעוטא דמיעוטא עכ"ל הרי קמן מבואר באר היטב דאפי' במלחמת א"י אע"פ שכל הנשי' ששבה כנען משאר אומות היו בהיתר להחיותם אע"פ שהן ראויו׳ להבעל אפ"ה לא הותרה להם יפת תואר מהטעם שכת' הרא"ם ז"ל דלעיל כי לא רצה הכתוב להתיר להם יפת תואר אלא דוקא במלחמת הרשו׳ שכל הנשים בהיתר להחיותם א"כ כ"ש וק"ו שלא הותרה להם יפת תואר במלחמת מדין דחמיר טפי ממלחמת א"י שלא התיר להם להחיות אלא דוקא הטף בנשים שאינן ראויים להבעל כלל וכ"כ בספר החינוך בריש פ' כי תצא שאין מצוה זו של יפת תואר נוהגת אלא דוקא בזמן שישראל יושבין על אדמתן בא"י כי אז היה להם רשות ויכולת בידם להלחם מלחמת הרשות ולפי דעתי לזה נתכוון גם החזקוני במה שתירץ קושיי׳ התו' דלעיל וז"ל אבל בירושלמי אמרינן לא הותרה להם יפת תואר אלא לאחר כבוש עכ"ל ר"ל לאחר כבוש א"י וגם חלקוה שכל אחד יושב על חלקו ונחלתו כי מאז והלאה אינה מלחמת חובה כ"א מלחמת הרשות כן נ"ל.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה