אור ברסלב
צידה לדרך במדבר › ל

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

במדבר · ל

כט

פרשת מטות

ב

רש"י ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפ' ז"ל דקשה לרש"י למה התחיל וידבר משה אל ראשי המטות וכו' ולא כתב מקודם לכן שדבר עמו הש"י הדין הזה ללמדו לישראל כמו בשאר פרשיות התורה שכתב וידבר י"י אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגומ' ומתרץ ואומר חלק כבוד לנשיאים וכו' כלומר מפני שכתב פרשה זו בשעה שחלק כבוד לנשיאים וכל מצוה שדבר השם יתברך עם משה בלי ספק אמר ליה דבר אל בני ישראל בכלל אלא שמשה חלק כבוד לנשיאים לפיכך לא היה יכול כאן להקדים ולומר וידבר י"י אל משה לאמר דבר אל בני ישראל שהרי לא כתב בפירוש בתורה שדבר אל בני ישראל אלא אל ראשי המטות ואחר כך אל בני ישראל וזה לא כתב בתורה בפירוש אלא בגזרה שוה אבל לפי פירושו של הרא"ם דלבני ישראל פירושו ולבני ישראל ישאר בקושיא דהוה ליה בפרשה זו גם כן להקדים ולומר וידבר יי' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל כו' נראה לי עכ"ל ואני נפלאתי הפלא ופלא על דבריו האלה וכי זו פרשה הראשונה שלא הקדים הכתוב לאמר וידבר י"י אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגומ' הלא בפרשת שמיני נאמר ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י״י תעשו ולא הזכיר הצואה כלל וכן בפרשת המן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י"י מלא העומר ממנו וגומ' ולא הזכיר הצואה כלל וכן כמה נבואות כגון כה אמר י״י דמכת ארבה וכגון כה אמר י"י כחצות הלילה וכאלה רבים אם כן למה לא הרגיש רש"י בזאת הקושיא בשום מקום אחר אלא ודאי דבאמת לאו קושיא היא וגדולה מזו מצינו במשנה תורה כמה מצות שלא נזכרו כלל קודם לכן כגון היבום ודין המוציא שם רע ודין כתיבת ספר כריתות לאשתו ודין עדים זוממין וזולתן ועוד לפי דבריו שאחשוב זה לקושיא אכתי קשה למה לא הקדים הכתוב לומר בכאן וידבר יי' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה י"י וגומ' אלא מאי אית לך למימר שלא הוצרך להקדים כאן לאמר כן מאחר שהזכיר זה בסוף הפרשה שאמר אלה החקים אשר צוה יי' את משה וגומ' כדכתב הרמבן ז"ל אם כן הקושיא מעיקרא ליתה ומ"ש מורי ז"ל דאחר כך מקשה רש"י ואומר מכל מקום היא גופה קשיא מ"ש ששינה משה פרשה זו יותר מכל פרשיות שבתורה שכתבה בשעה שלמד אותה אל ראשי המטות ושאר פרשיות לא כתב אלא בשעה שלמדה עם כל ישראל כו' קשה לי שאין הלשון של רש"י ומה ראה לאומרה כאן סובל כלל זה הפי' ויש לגמגם עליו הרבה מאד לכן נראה בעיני עיקר כדפירש הרא"ם ז"ל אך מ"ש הרא"ם וז"ל אבל לא ידעתי היכן מצא זה לדרוש אותה באם אינו ענין והלא אין כל אדם רשאי לעשות זה חוץ מחכמי המשנה שכל דבריהם דברי קבלה אבל לא לשום אחר זולתם אפי' לגאוני' הראשוני' וכל שכן לבאים אחריהם עכ״ל. תמה אני מאד על חכמתו הגדולה איך לא ראה מה שאמרו בספרי וז"ל הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם ופרט באחד מהם שהנשיאים קודמים לעדה אף פורטני בכל הדברות שיהו הנשיאים קודמים לעדה ומה תלמוד לומר אל ראשי המטות מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחין עכ"ל הרי אתה רואה מפורש מה שהכריחו לרז"ל לפרש חלוק כבוד הזה להתרת נדרים ביחיד מומחה וכו' ומכאן לקח רש"י מה שפיר' ומה ראה לאומר' כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה כו' ועוד קשה לי דלעיל מזה כתב הרא"ם ז"ל אך מפני שכבר הוא אמור בקרא דוישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחר כך נגשו כל בני ישראל דהתם בלימוד כל המצות קמיירי ופרש' נדרים נמי בכלל הוכרחו רז״ל לפרש חלוק הכבוד הזה להתרת נדרים ביחיד מומחה כו' הרי תלה זה ברז"ל ולא ברש"י מדנקט הוכרחו רז"ל לפרש כו' אם כן למה תלה זה כאן ברש"י ומתמי׳ עליו היכן מצא זה לדרוש אותה באם אינו ענין ועו' תמה אני על הרא"ם ז"ל מאד שהביא כמה פירושים שונים מהיכן למדו דהדיוטות בשלשה ולמה לא זכר ולא פקד כלל מה שפרש"י על זה בנדרים פרק נערה המאורסה גבי למאי הילכתא להכשיר ג' הדיוטות וז"ל להכשיר ג' הדיוטות בהפרת נדרים דאהרן חד ובניו חד' וכל ישראל הרי תלתא ומדכתב בהו כל ישראל ש"מ הדיוטו' עכ"ל וכת' הר"ן ז"ל (בפרשה) [בפרק] הנזכר דהאי הדיוטו' דאמרן לא כולהו הדיוטות כשרין אלא הנהו דכי מסברי להו מיהת סברי וכדכתיבנא בפרק ד׳ דנדרים והיינו דגרסינן בירושלמי ג׳ שהיו יודעים לפתוח מתירין כזקן ונרא' בעיני דנהי דלא שוו נדרים לשחוטי חוץ דהא בשחוטי חוץ כולהו שוין ולא מוקמא ג"ש לק"מ דממילא משמע האי כדיניה והאי כדיניה דהדיוטו' דגריעי כולי האי דאפילו כי מסברי להו לא סברי סבי דבהתא נינהו ופשיטא דלא חזו להתיר נדרים דכיון דלא סברי כלל אפילו כשהן מתירין אינן יודעים מה מתירין והא ראשי המטות כתיב ומשמע אבל הדיוטות לא ביחיד מומחה דכיון דגזרה שוה מרבה הדיוטות וראשי המטות ממעט להו ע״כ אית להו לקיומי תרווייהו ראשי המטות ביחיד והדיוטות בג' וכ"ת ג' מנא לך [כיון] דנפקא ליה מחד אוקמיה אתלתא כעין ב"ד.

רש"י זה הדבר משה נתנבא בכה אמר וכל הנביאים נתנבאו בכה אמר מוסיף עליהם משה כו' כתב הרא"ם וז"ל מלת כה מורה על מכוון העניין ומלת זה מורה על העניין הרמוז בעינו ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריא שאינה מאירה ואין בם יכולת לקבל המכוון מן הענין שהראו להם הוכרחו להזכיר בלשונם כה אמר י"י שפירושו המכוון מדבריו לא הדברים בעינם ומשה רבינו עליו השלום בעבור שנבואתו היתה על ידי אספקלריא המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו כפי מה שהוא הזכיר בלשונו זה הדבר שפירושו זה הדבר בעינו מבלתי שום שינוי כלל ומפני שמשה רבינו בתחלת נבואתו עדיין לא עלה אל המדרגה שזכה בה באחרונה הוכרח גם הוא להזכיר בלשונו כה אמר יי' בהרבה מקומות ומשזכה באספקלריא המאירה שוב לא הזכיר בלשונו רק זה הדבר וז"ש משה נתנבא בכה אמר יי' ר"ל בתחלת נבואתו וכל הנביאים בכה אמר רוצה לומר תמיד מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר ר"ל משזכה באספקלריא המאירה ואילך עכ"ל והנה מ"ש ומשזכה באספקלריא המאירה שוב לא הזכיר בלשונו רק זה הדבר כו' אומר אני כאן כבודו הגדול במקומו מונח כי שכח מקרא מלא שכתוב גבי עגל כה אמר י"י אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגומ' ומדקאמר כבר בפרשת המן זה הדבר אשר צוה י"י לקטו ממנו איש לפי אכלו וגו׳ וכן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י"י מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם וגומ' ש"מ שכבר זכה באספקלריא המאירה ואפילו הכי הזכיר בלשונו אחר כך כה אמר י"י וגו' ועוד הלא כמו זר נחשב לומר שלא זכה משה באספקלריא המאירה עד שהתחיל להזכיר בלשונו זה הדבר אשר צוה י"י וגו' דהיינו בפרשת המן כדלעיל ולא קודם לכן בכל הנבואות שהזכיר בלשונו כה אמר י"י וגומ' הלא לפי מ"ש הרמב"ן אבי החכמה בריש פרשת וארא וכן רבינו בחיי ז"ל בפסוק ושמי יי' לא נודעתי להם משמע שאז כבר זכה משה באספקלריא המאירה וכן משמע בתנחומא בריש פרשת וארא דוק ותשכח ועל המאמר גופיה קשה לי למה לא דרשו חז"ל כלום על מלת זה הדבר אשר צוה יי' וגומ' דבפרשת המן בשני מקומות כדלעיל ובריש פרשת ויקהל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' וגומ' ובריש פרשת שמיני ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' וגו׳ וכאלה רבים וצל"ע.

ו

רש"י הנאה זו איני יודע מה היא כו' יש מפרש שכתב וז"ל על זאת הקשה הגאון המזרחי שהרי אמר רש"י בפירוש שהוא לשון מניעה ואיך אמר אחר כך איני יודע ועו' הביא פסוקים הרבה שכולם פירושם כן לפי פשוטם ועוד דאחר כך הביא ראיה מן הפסוק שיש להקשות עליו יותר דמדכתב בו הפרה משמע שהנאה אינו לשון הפרה ועוד הרבה קושיות וקאי בתימה אבל י"ל דאתי שפיר וה"פ שבודאי רש"י יודע פירושו שהוא מונע אותה מן הנדר כמו שמפרש וגם מתוך ראיות הפסוקים שמביא שהם כפשוטם ומ"ש והנאה זו איני יודע מה היא ה"פ הנאה זו איני יודע מה היא אם הוא שמיפר לה בעל פה תאכל בשר אשר נדרת שלא לאכול או על ידי כפייה בלתי דיבור שלא נתן לה לאכול לחם עד שתאכל בשר מכח רעבה או על ידי שום כפייה ועל זה מביא ראייה מהפסוק ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר אם כן הוי אמר הנאה זו הפרה ר"ל בעל פה שהבעל צריך להפר בפה אבל כפשוטו ומה הנאה יודע שפיר עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא איך כתב על הגאון מזרחי וקאי בתימה וזה שקר גמור שהרי הרא"ם כתב תירוץ לכל קושיותיו ולא עוד אלא שזה הפירש גופיה שכתב המחבר הנזכר כתב גם כן הרא"ם ז"ל כאשר אפרש דבריו בסמוך ולא ימלט אחת משתים או שלא עיין המחבר בדברי הרא"ם או שלא הבין את דבריו כלל והילך לשון הרא"ם אחר כל הקושיות ונראה לי דה"פ שבתחלה פירש המקר' של ואם הניא אביה אותה בהפרה כמו שפירשו אותה רז"ל זה הדבר מיעוט הוא בעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה וז"ש תחלה ואם הניא אביה אותה אם מנע אותה מן הנדר כלומר שהפר לה והוצרך להביא ראיה על דבריהם שהנאה זו אינה כשאר הנאה שבמקרא אלא מעניין הפרה מאותו שהביאו רבותינו ז"ל בעצמם בספרי שאמרו שם הנאה זו איני יודע מה היא כלומר אי לאו סיפא דקרא דכתיב ביה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה לא היינו יודעי' לפרש קרא דואם הניא אביה אותה שהפר לה אבל היינו אומרים שהוא מענין מניעה והסרה כשאר כל ההנאות שבמקרא שזהו כפי פשוטו שכלם מורים כן אבל כשהוא אומר ואם ביום שמוע אשה יניא אותה והפר הוי אומר הנאה זו אינה כשאר הנאות שבמקרא אלא לשון הפרה פירש מדהצריך הכתוב את הבעל שיאמר מופר לך כדכתיב ביה והפר את נדרה ולא הספיק לו במניעה דכתיב ביה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה שמע מיניה דגבי אב נמי דכתיב ביה ואם הניא אביה אותה כשהפר לה קמיירי לא במניעה לחוד אלא שהכתוב כתב בה והניא במקום והפר וז"ש אחר זה מיד ופשוטו של מקרא לשון מניעה והסרה כלומר שפירוש המלה הזאת על פי פשוטו של מקרא אינו אלא לשון מניעה והסרה אלא שרבותינו ז"ל דרשו אותה פה מלשון הפרה כדמשמע מסיפא דקרא עכ"ל. ודבר ברור שכוונת הרא"ם ז"ל לפר׳ זה הלשון הנא' זו איני יודע מה היא כו' שר"ל אם הנאה זו פירושו לשון מניעה והסר' כפשוטו של מקר' כלו' דסגי במניעה לחודה בלי שיאמר לה מופר לך רק שהוא מונע ומסיר אותה מן הנדר בלתי דבור כגון על ידי כפייה או הנאה זו פירושו הפרה שצ"ל דוקא בפה מופר לך אבל לא סגי במניעה לחודה ועל זה מביא ראיה מהפסוק ואם ביום שמוע אישה יניא אות' והפר שפירושו כמו שפיר' אותה רבותינו ז"ל שהוא צריך לומר דוקא בפה מופר לך כלל העולה מדבריו שפירושו הוא כמו שכתב המחבר הנזכר אך מה שכת' המחבר הנזכר וז"ל הנאה זו איני יודע מה היא אם הוא שמפר לה בעל פה תאכל בשר אשר נדרת שלא לאכול כו' דמשמע מדבריו דלשון זה חשיב הפרה ומועיל אף על גב שלא הזכיר מופר לך תמה אני מה לו לצרה הזאת למשכן נפשיה לכתוב כנגד הדין לפי דעת הטור י"ד בסימן רל״ד שכתב וז"ל כיצד היא הפרה אומר לה מופר ליכי ג' פעמים ודוקא בזה הלשון אבל אם לא אמר בלשון הפרה אע"פ שנראה שרוצה בהפרה כגון שאמר אי אפשי בנדר שנדרת או אין כאן נדר כו' אינו כלום עכ"ל והא ודאי דלפי זה הוא הדין אם אמר לה תאכל בשר אשר נדרת שלא לאכול אינו כלום כל זמן שלא אמר מופר לך כי לא עדיף לשון זה תאכל בשר אשר נדרת שלא לאכול יותר מלשון אי אפשי בנדר שנדרת ועל פירוש הרא"ם דלעיל קשה לי טובא חדא דלפי פירושו אכתי קשה מה שהוא הקשה איך הוציא מזה המקרא דהנאה זו הפרה הוא אדרבה מהאי קרא משמע דהנאה זו לאו הפרה היא (דמכפלני) [דמדכפל] והפר משמע דהנאה לחוד והפרה לחוד דאם לא כן תרתי למה לי ועוד אעיקרא דדינא פירכא שהרי פסק הרמב"ם ז"ל המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו אבל הפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה הפר ומותר' לאכול ולשתות נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו עכ"ל הרי קמן מבואר דסגי בביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותה ואינו צריך לומר כלום משום דמעשה הכפייה חשיב כמו הפרה שאומר לה מופר לך אם כן לפי דעת הרמב"ם ז"ל אי אפשר לפרש לשון זה הנאה זו איני יודע מה היא כו' שאמרו חכמים ז"ל בספרי אשר משם לקח רש"י כדפירש הרא"ם ז"ל דלעיל ואפילו לפי דעת הפוסקים החולקים על הרמב"ם וסבירא להו שאין חלוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי אי אפשר לפרש לשון זה הנאה זו איני יודע מה היא כו' כדפירש הרא"ם ז"ל דלעיל מפני שיש להקשות מנא להו לרבותינו ז"ל לפרש הנאה זו בהפרה שצריך לומר לה דוקא מופר לך דלמא פירושו ביטול שאמר לה טלי ואכלי ואין צריך לומר לה מופר לך שהרי גבי בעל נמי סגי בכך והמקרא ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר וגומ' מסייענו לפרש כן כי לשון והפר נפרש שאמר לה מופר לך לכן נראה לי עיקר כדפירש המחבר בשם מהר"ר אייזק לינך ז"ל דהכי פירושו דקאי אדלעיל שפירש זה הדבר בעל בהפרה וחכם בלשון התרה ועל זה אמר הנאה [זו] איני יודע מה היא ר"ל אם יאמר אביה בלשון הפרה כבעל או בלשון התרה כחכם ועל זה מביא ראיה מבעל שהוא בלשון הפרה דכתב גביה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר הוי אומר הנאה זו הפרה דהכי אי אפשר לפרש בענין [אחר] אבל על הפירוש של הניא שהוא לשון מניעה יש לו ראיות מפסוקים כו' כן נראה לי:

רש"י במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה כו' כתב מהרא"י ז"ל מקשין והלא בנערה גבי אביה איירינן בהאי קרא ואמאי נקט רש"י אשה לגבי בעלה בהך דרשה ויש לומר דגבי נערה לא שייך למימר ויי' יסלח לה משום דבית דין של מעלה אין מענשין אלא לאחר ך' שנים ואם כן הך דרשה דהיא לא ידעה בהפרה ע"כ לאשה גבי בעלה שייכא דמשכחת לה בגדולה בת ך' אבל בנדרה בנעוריה נמי לפי פשוטיה דקרא ויי' יסלח לה רוצה לומר לפי שהיא עוברת על נדרה שנדרה לה ואף על גב שהתירה התורה על ידי הפרה היינו משום שאינה ברשות עצמה והאב או הבעל מפירים בעינוי נפש משום מלאכתה שהיא משועבדת להם ולפי טעם זה משכחת שפיר דשייכא סליחה בנערה כגון שנדרה שלא לאכול בשר ך' שנים והפר לה האב כל הנדר דהשתא נמי נדרה היה מגיע לאחר ך' שנים והיא עברה בהן על נדר' מכל מקום דרשת דלא ידעה בכפרה לא שכיחא כלל בנערה בענין זה שצריכים סליחה דאיך יתכן שלא תשמע ותדע בהפרה בימי נערות עד לאחר ך' שנים (שלה) [אלא] צריך לדקדק במסכת נדרים אם יכול האב להפר כל הנדרים אפילו אותן ימים שלאחר שיצאתה מרשותו הואיל ומפר לה להבא ואינו עוקר הנדר מעיקרו לא מצינו נדר שהותר כן עכ"ל נראה מדבריו שנותן ב' טעמים למה לא רצה רש"י לפרש הך דרשה בנערה גבי אביה דמיירי קרא מיניה כגון שנדרה שלא לאכול בשר ך' שנה והפר לה האב כל הנדר והיא עברה בהן על נדרה לאחר ך׳ שנה מאחר דלא שכיחא כלל בנערה בעניין זה שצריכה סליחה דאיך יתכן שלא תשמע ותדע בהפרה בימי נערות עד לאחר ך' שנה שלה ועוד טעם אחר שלא מצינו נדר שהותר כן שהיה יכול האב להפר כל הנדרים אפילו אותן ימים שלאחר שיצאתה מרשות האב הואיל ומפר לה להבא כו' ואני תמה מאד על חכמתו הגדולה איך לא ראה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב דהלכות נדרים וז"ל נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועבר' על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואף על פי שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה ההיתר פטורה ועל זה נאמר ויי' יסלח לה כי הניא אביה אותה ומכין אותה מכות מרדות מפני שנתכוונה לאיסור עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתב דין זה גבי האב כמו גבי הבעל לכן נראה לי עיקר כדפירש הרא"ם וז"ל והא דקאי בוי"י יסלח לה דבת ואביה ומפרש קרא דוי"י יסלח לה באשה ובעלה משום דאי לאו קרא דוי"י יסלח לה דגבי אשה לבעלה דכתיב בה בהדיא והפר את נדרה ואפילו הכי כתיב בה וי"י יסלח לה הוה אמינא דקרא ואם הניא אותה אביה לאו בהפרה קמיירי דאי בהפרה למה היא צריכא סליחה השתא דכתי' גבי אשה לבעלה והפר את נדרה ואפילו הכי כתיב בה ויי' יסלח לה עכ"ל דמיירי באשה שנדרה בנזירות ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים ולפיכך הצריך לה הכתוב סליחה ואף על פי שהוא מפיר לה מצינן לפרושי נמי קרא דואם הניא אביה אותה בהפרה ואפילו הכי צריכה סליחה כגון שנדרה בנזירות ושמע אביה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמא למתים לפיכך הצריך לה הכתוב סליחה אף על פי שהוא מופר לה עכ"ל ומה שהוקשה למהר"אי דגבי נערה לא שייך למימר וי״י יסלח לה משום דבית דין שלמעלה אין מענשין אלא לאחר ך' שנה לאו קושיא כלל משום דכבר יישבו המפרשים דאף אם אין עונשים אלא לאחר ך׳ שנה מכל מקום צריך כפרה דאם לא כן לא יביא חטאת על שגגתו אם לא מבן ך' שנה ולמעלה אלא הקב"ה חפץ שיביא חטאת על שגגתו כאלו הוא מצווה בזו כמו כן הכא כן נ"ל.

רש"י ואם המופרין צריכין סליחה קל וחומר לשאינן מופרין יש מפרש שכתב וז"ל וא"ת זיל קרי בי רב הוא י"ל דקל וחומר כן הוא שבעלה היפר והיא לא ידעה ועברה שהיא צריכה כפרה ק״ו לשאינן מופרין ר"ל שבעלה אינו מפיר והיא סבורה שבעלה הפר לה עכ"ל ואין זה אמת כי תלמוד ערוך ברור מללו מכחישו בפ' ד׳ דנזיר ובפ' בתרא דקידושין מדקאמר שם על הך דרשה שפרש"י כאן וז"ל וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר אעכ"ו כו' הרי אתה רואה מפורש דקאמר בהדיא בקל וחומר בסופו המתכוון לעלות בידו בשר חזיר כו' והא ודאי דכוותיה איירי נמי רש"י באומרו ק"ו שאינן מופרין היינו המתכוון לעבור במזיד על נדרו וכבר ראיתי מה שכת' בזה מורי הגאון מהר"ם יפה וז"ל ואם (המפורין) [המופרין] צריכין סליחה ק"ו שאינן מופרין כו' מתמיהין העולם מאד מה צריך רש"י לומר זה דמילתא דפשיטא היא ואני אומר שתי תשובות יש בדבר חדא כבר אמר רש"י ופשוטו של מקר' לשון מניעה והסרה היא שפירושו והניא לשון מניעה הוא כלומר שמונע אותה מתחלה מלדור שאמר לה קודם שנדרה שלא תדור נדר זה או אפילו אחר שנדרה אמר לה שלא תקיים נדרה ואינו אומר מופר לך זהו נקרא מניעה כיון שלא אמר מופר לך אלא שרבותינו ז"ל אמרו הנאה שבפרשה זו אינה (אלא) לשון מניעה והסרה אלא צריך לומר מופר לך מדכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר וגומ׳ הוי אומר הנאה זו ר"ל הפרה צריך לומר מופר לך והשתא נזהר רש"י שמא היה עולה על הדעת שאם מנע אותה האב או הבעל קודם נדרה שלא תדור נדר זה או אחר שנדרה אמר לה אל תקיימנו הוי חשיב טפי מהפרה וכשמנעה מלידור או מלקיים נדרה והיא (צייצת) [צייתת] לו ועוברת על נדרה אפילו סליחה אינה צריכה לכך הוצרך רש"י לומר שאינו כן שאם המופרין שהוא לישנא מעליא צריכא סליחה קל וחומר שאינן מופרין אף על פי שמנעה כבר מלקיימו והיא עברה על הנדר שצריכה סליחה דמניעה לאו כלום הוא ועוד נראה לי יש תשובה אחרת בדבר דהכי קאמר רש"י אם המופרין צריכין סליחה כו' דכיון דאפילו הנדר שאמר עליו הבעל בפירוש מופר לך צריכה סליחה כשעוברת על אותו הנדר קל וחומד נדר שלא אמר עליו בפירוש שיהא מופר וה"ד כגון שנדרה ואסרה עצמה בשני דברים כגון בתאנים וענבים והפר אחד והחריש על השני והיא שמעה שהפר אחד ואמרה הואיל והאחד מופר ודאי גם השני מופר כמו נדר שהותר מקצתו הותר כולה ואכלה את השני שלא הפר אשמעינן רש"י שצריכה סליחה משום דס"ל דלא אמרינן בהפרה הופר מקצתו הופר כולה ועל זה אמר קל וחומר שאינן מופרים שצריכה סליחה ועיין (ב"עז) [ביו"ד] סי' רל"ד סעיף ל"ו זהו משלי ומצאתי עוד בה שלשייה כגון שהיתה ארוסה ונדרה בבית אביה והפר לה אביה לבדו והיא חשבה שבזה הופר נדרה כי סמכה על הפרת אביה ועברה על נדרה כי לא ידעה שצריכה גם הפרת הארוס זו היא צריכה סליחה מקל וחומר שהרי אינו מופר כיון שהארוס לא הפר לה וגם זה נכון כללא דמלתא דבכלהו הוה אמינא דעדיפים מאשה שנדרה בנזיר כו' ואינה צריכה סליחה דהתם אחשבתה היא לעבירה לכך צריכה סליחה ובאלו מחשבתה היא טובה שהיא חושבת שאינה עושה עבירה וסליחה אינה צריכה קמ"ל רש"י דאדרבה קל וחומר הוא שצריכה סליחה דהתם אין כאן אלא מחשבת עבירה המעשה מיהא לאו עבירה הוא ובאלו אף על גב דמחשבתה לאו עבירה היא המעשה מיהא עבירה הוא וגרוע הוא ממחשבת עבירה וצריכה סליחה נראה לי עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מה שכתב בתחלת דבריו דאפילו אם אומר לה אחר שנדרה שלא תקיים נדרה ואינו אומר מופר לך זהו נקרא מניעה כיון שלא אמר מופר לך שהרי כל הפוסקים והוא מכללם כתבו שמיפר אדם נדרי אשתו ובתו בכל לשון שעניינו מורה עקירת הנדר כגון שאמר לה מופר ליכי או בטול ליכי או כיוצא בלשונות אלו שעניינם מורה עקירת הנדר וכו' אם כן אם אומר לה אל תקיימנו למה לא יועיל דלמאי הלכתא כתבו הפוסקים או כיוצא בלשונות אלו כו׳ אם לא יועיל לישנא מעליא כזה אל תקיימנה ומיהא זה אפשר ליישב דלכך אינו מועיל כלום אם אומר לה אל תקיימנו משום דנראה כאלו תלה הדבר ברצונה ודעתה אבל אכתי קשה לי מה יאמ' הרב ז"ל בק"ו שעשה ר"ע בגמרא דלעיל לכן נראה לי דהקושיא מעיקרא לית' כי כבר רבותינו ז"ל האירו עינינו למנ"מ אמרו ק"ו זה בפרק בתרא דקידושין באומרם על דבר זה ידוו כל הדווין כלומר לכן החי יתן אל לבו שלא לבא לידי כך לעבור עבירה במתכוון במזיד כן נ"ל.

ז

רש"י וא"צל אם קיים אחד מהם כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וגם בכאן מדקדקים מה צריך רש"י לומר זה דפשיטא הוא שאפילו אם החריש אחד מהם ביום שמעו אף על פי שהשני הפר אינו מפר כל שכן שאם קיים אחד מהם אף על פי שהשני הפר שאינו מופר ואני אומר שגם בכאן יש תשובה שהוצרך רש"י לומר זה דלא נימא דוקא אם החריש האחד ביום שומעו דהוי חרישה קיום חזק דשוב אי אפשר לחזור בו מקיומו אפילו על ידי שאלת חכם אז אינו מופר אבל אם קיים אחד ביום שמעו והשני הפר נימא שאם אחר כך גם המקיים נתחרט בו ביום ורוצה לחזור מקיומו ולהפר גם כן נשאל על קיומו והרשות בידו אז להפר קמ"ל רש"י מסברת עצמו דאדרבה דהכא שאני ואצ"ל הוא שאינו מופר דכיון שקיים הוא בפירוש ואינו יכול לחזור בו מקיומו כי אם על ידי התרה (כאן) [כיון] שאין ההפרה תלויה בו לבדו גם אם נשאל על קיומו והפר אפילו בו ביום אינו מופר שכבר נקלש כח הפרתו ואינו חזקה כמו הפרת השני ואינן מצטרפין יחד כיון שאינם שוין נראה לי עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי חס ושלום פה קדוש יאמר דבר זה קמ"ל רש"י מסברת עצמו כו' ואין זה אמת כי מה שפרש"י משנה שלימה היא אות באות תיבה בתיב' בר"פ נער׳ המאורס' וז״ל נער' המאורס' אביה ובעלה מפירין נדרה הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואצ"ל שיקיים אחד מהן ע"כ ובגמרא פריך עליה וז"ל ואצ"ל שיקיים אחד מהן ל"ל למתני השתא יש לומר הפר זה בלא זה ולא כלום קיים אחד מהן למה לי צריכא למיתנא כי אצטריך ליה כגון דהפר אחד מהן וקיים אחד מהן וחזר המקיים ונשאל על הקמתו מהו דתימא מאי דאוקי הא עקריה קמ"ל עד דמפירי' שניהם בבת אחת כו' הרי אתה רואה מפורש שהקושיא וגם התירוץ שכתב מורי ז"ל הכל תלמוד ערוך הוא ברור מללו ועל המתמיהין שכתב מורי ז"ל קושיא זו בשמם איני מתמיה עליהם איך לא ראו המשנה שלימה והגמרא שעליה דלעיל אטו כולי עלמא דיני גמירי ובפרט בנדרים שכתב הסמ"ג בשם מר יהודאי גאון ז"ל כי נדרים לא נשנית בבית המדרש לפניו יותר מק׳ שנה ואין מי יודע לדקדק בה כראוי כו' אם כן כל שכן וק"ו אנן יתמי דיתמי אבל תמה אני מאד על מורי ז"ל דנהירין ליה שבילי דכולי תלמודא איך נעלם מעיניו המשנה והגמרא דלעיל וכתב שם הר"ן וז"ל והקשה הרשב״א ז״ל אמאי אמרינן דהפרה קמייתא בטלה לה דהא לבתר דאתשיל על הקמתו כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי הוא כאלו לא הקים כלל וכדתנן בפ' האיש המקדש המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת הלכה לפני חכם והתרה הרי זו מקודשת דחשבי לה כאלו לא היה עליה נדרים כלל בשעת קידושין הכי נמי לבתר דאתשיל נחזייה להאי גברא כאלו לא הקים מעולם ולדידי לאו קושיא היא כלל דקידושין מתוך שהוא מעשה גמור אף על גב דכל זמן שלא התירה לא חיילי ביה התירה אמרינן דאיגלו מילתא דמעיקרא חיילי אבל הפרה דחד מהני קלשה לה טפי דבאפה נפשה לאו מידי היא אלא בצרופה דאידך ואפילו בצרופה דאידך לא מהניא כל זמן שאינן ראויין להצטרף ביחד וכדתניא דהפר אחד מהם ומת בטלה לו הפרתו הילכך כיון דהפרה דחד אפילו כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דההיא שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזייא ההיא [שעתא] לא חזיא נמי בתר זימנא:

י

רש"י מת הבעל נתרוקנה וחזרה רשות לאב כו' כתב הרא"ש ז"ל בפרק נערה המאורסה וז"ל נתרוקנה רשות לאב כמו אדם המריק שקו ונותן לחבירו כל מה שהיה בשק כן הבעל נשאר ריקן ומוריש לאב כל זכות שהיה לו בה.

יד

רש"י והם מפורשים במסכת נדרים כתב הר"אם וז"ל רש"י לא הזכיר האב אם דינו כדין הבעל שאינו מפיר אלא דברים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה בלבד או דין האב לחוד ודין הבעל לחוד והרמב"ן ז"ל נתעורר בזה וכתב ולשון קצרה דבר הרב וכו׳ ושמא י"ל שהרב ז"ל לא רצה להזכיר ענין האב עם בתו אם דינו כדין בעל אי לא משום דבפרק בתרא דנדרים אמרו כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמ' ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנא' לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו והוא הדין בדברים שבינה לבינה שנאמר אלה החקים וגומ׳ בין איש לאשתו וגומ' ואלו בספרי שנו בין איש לאשתו וגו' בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן והרמב"ם ז"ל פסק כן בפרק בתרא דנדרים והרמב"ן ז"ל נראה מדבריו שפוסק כברייתא דספרי והסמ"ג ז"ל כתב נפלאתי מאד על הברייתא של ספרי וכתב משם הרב רבינו יחיאל דברייתא דספרי מיירי בארוסה שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה ומפני המבוכה הזאת לא רצה הרב להזכיר האב עכ"ל באמת כי נוראות נפלאתי על חכמתו הגדולה היאך העיד על מאמר זה כל הנדרים והשבועות האב מפר כו' שהוא בפרק בתרא דנדרי' שהרי זה לא היה ולא נברא אלא אדרבה בר"פ בתרא דנדרים מייתי הגמרא ברייתא דספרי דקתני בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדריה שבינו לבינה וכו' הרי בהדיא משמע שהוקשו זה לזה מדמייתי נמי בין אב לבתו דאם לא כן לא הוה ליה לאתויי אלא בין איש לאשתו ואין דבר זה צריך חזוק כי בגוף הברייתא דספרי דמייתי הגמרא מפורש בהדיא שהוקשה זה לזה מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש אף האב לא יפיר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש והכי איתא בהדיא בירושלמי ריש פרק ב' דנדרי' ולכן פירשו התוספות והרא"ש והר"ן ור"ע מברטנורה ז"ל המשנה דריש פרק בתרא דנדרים ואלו נדרים שהוא מפר דברים שיש בהם עינוי נפש וכו' דהיינו בין הבעל בין האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש וכו' ואולי לשון הסמ"ג הטעהו להרב ז"ל מפני שראה שהסמ"ג כתב מאמר זה הנזכר וסיים כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים וחשב הרב ז"ל שמה שכתב הסמ"ג כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ"ג עצמו מועתקים מדברי הרמב"ם כמנהגו וכבר נתעוררתי על הרב ז״ל הנזכר גדולה מזו בב' מקומות אחרים שכתב להיפך ממש ממה שכתב בתלמוד ערוך ברור מללו מחמת דאשתמיטתיה מיניה עיין בפרק קמא דתמיד בדבור הממונה אמר להם הצביעו כו' ובפרק עגלה ערופה בדבור שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין כו' ואין דבר חדש שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם כדתנן בפרק קמא דעדיות.

טו

רש"י ללמדך שאינו מפר אלא עד שתחשך כו' כתב הרא"ם ז"ל אבל בספרי כו' וכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל שאין משמעות מיום אל יום עד שתחשך כו׳ ואני שמעתי ולא אבין שהרי משנה שלימה קתני בהדיא עד שתחשך וז"ל הפרת נדרים כל היום כיצד נדרה בלילי שבת יפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך נדרה עם חשכה מפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר ע"כ וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל דוק ותשכח:

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה